תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

שלושה שירים

 

ראשון

לאונרד כהן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתה מפתח סוג של מיני מיומנות בכתיבת שירים.  משקיע בזה כמה שנים, כמה אלבומים תחת אמתחתך.  ואז בא ליאונרד כהן – בן שמונים ושתיים – וכותב את השיר הזה, ומשאיר אותך מאחור, באבק.  אפילו זורק איזו מילה בעברית, סתם בשביל להתריס.

זה השיר הראשון שליאונרד כהן מוציא מתוך האלבום המתקרב שלו, שנושא את אותו השם – "You Want It Darker".  הוא מוציא אותו ביום ההולדת שלו, כנהוג.  האלבום עצמו ייצא רק בסוף אוקטובר.  אבל השורה הזו שחוזרת לאורך השיר – "הנני, הנני – אני מוכן, אלוהיי", היא מצמררת בשנה כזו שאנחנו מאבדים בה אגדות מוזיקליות בתדירות שהיא יותר גבוהה מבדרך כלל.  כהן, שלא נמצא הרבה באור הזרקורים כשהוא לא מוציא אלבומים או מופיע, הבליח לאחרונה בזכות מכתב פרידה שכתב למריאן אילן, עליה כתב בין השאר את "So Long, Marrian", שבו הוא כותב, למשל, "דעי שאני כל כך קרוב מאחורייך [בדרך אל המוות], שאני חושב שאם תושיטי את ידך לאחור את תגעי בשלי."  אז האלבום הזה הוא התחלה של החזרת ציוד.  כהן, שהתנסה קצת בנצרות ואחר כך גם בבודהיזם, חוזר ליהדות לצורך השיר הזה ואולי גם לצורך השנים האחרונות שלו בעולם – ובין השאר השיר הזה עטוף במקהלה של בית כנסת ובחזן ממונטריאול שהופכים אותו להרבה יותר קרוב למלאכים בזמן שכהן בקולו המחוספס מגרד את התחתית.

השיר הזה הוא אמביוולנטי כמו הרבה שירים אחרים שלו.  המילים שם, מונחות לפניכם, מועברות בדקלום שמאפיין את השירה של ליאונרד כהן בשנים האחרונות, ואתם צריכים לחוות את דעתכם לגבי מי הוא זה שהוא מתעמת איתו בשיר הזה.  האם אלו האנשים שסביבו, על האדמה, שהם המחלקים שהוא רוצה לקום משולחן הקלפים כשהם שם, או המרפאים שכשהם שם הוא מעדיף להישאר שבור, ולברוח אל תוך זרועותיו של האלוהים שלו, או שאולי ההיפך הוא הנכון וכהן מקדיש את הזמן באלבום הזה בשביל להתעמת עם הבורא שלו פעם אחת אחרונה?

 

שני

Mykki Blanco

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמו הרבה דברים טובים אחרים, מיקי בלאנקו התחילה בתור סוג של בדיחה.  מייקל דיוויד קווטלבאום הבן התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו מפני שכמשורר, הוא לא הצליח להעביר את המסרים שלו למספיק אנשים.  "אף אחד לא מקשיב לשירה," הוא אמר בראיון ללני.  אחרי נסיון בלהקה שבה הקריא שירים שכתב מעל לופים תעשייתיים שהפיקו שני חברים על קלידים ומחשבים, הוא התחיל לצלם קטעי ווידאו קומיים ליוטיוב שהכוכבת שלהם היתה נערה בשם מיקי בלאנקו שרצתה להיות ראפרית מפורסמת.  כחלק מקטעי הווידאו מיקי בלאנקו גם הפיקה והקליטה קטעי ראפ, ואנשים שצפו בקטעים, גם ובמיוחד אנשים שהדעה שלהם היתה חשובה ומשפיעה, התחילו להעיר שאלה בעצם קטעי ראפ ממש טובים.  במהלך הזמן הזה, מייקל השלים את הטרנספורמציה הנפשית שלו למיקי בלאנקו, ואחרי מגוון שיתופי פעולה עם אמני ראפ אחרים, בלאנקו היתה מוכנה להקליט את האלבום הראשון שלה, שיצא בשבוע שעבר.

אחד מהשירים הבולטים מתוכו, "Highschool Never Ends", הוא יצירת מופת של יותר מחמש דקות שבמסגרתה בלאנקו צובעת סצינות של חוויות מימי בית הספר התיכון, שלפי שם השיר ושורה שחוזרת בו שוב ושוב, בעצם לא הסתיים אף פעם, סצינות של נוסטלגיה מפוקפקת וזעם ובלבול, כל זה מעל תזמורת, ומקהלה של ילדים, וביט, ו-Woodkid שמתארח באמצע השיר כדי לשיר ארבע שורות של היעלמות בעולם של מחשבים ורשתות חברתיות.

בלאנקו היא נציגה אחת, בעל כורחה, של תת-ז'אנר של היפ-הופ שמכונה queer rap או queer hip-hop שבו אמני היפ הופ שהם הומוסקסואלים או טרנסקסואלים משתמשים בראפ כדי להעביר את תפיסת העולם שלהם, או רשמים מהעולם שלהם.  נציגים נוספים של הז'אנר הזה הם Le1f, ביג פרידיה,  Zebra Katz ו-Cakes the Killa.

 

שלישי

serpentwithfeet

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי כדאי לתאר את ג'וזיאה ווייט עצמו, שמקליט תחת השם serpentwithfeet, לפני שמתארים את המוזיקה שלו.  יש בזה איזושהי חשיבות במקרה הזה.  על המצח שלו מקועקעות המילים "גן עדן" ו"התאבדות" ופנטגראם. מעט מתחת למצח, בתוך האף שלו, יש נזם ענקי, אבל מהסוג שנכנס אל תוך מחיצת האף ולא מתחבר מבחוץ.  ויש לו זקן, שבזמנים רגועים יותר צבוע בסגול, ובזמנים אחרים צבוע בהרבה צבעים אחרים, אף אחד מהם לא צבע טבעי של זקן.  והוא בדרך כלל מתאפר בגוונים שחורים.  כל זה כדי לומר, שאם אתם רוצים לנסות ולהתבסס על הרמזים האלה כדי לנחש איך נשמעת המוזיקה שלו, אין לכם סיכוי.

אז מה שנותר הוא להקשיב למוזיקה שלו.  למשל ל-"Blisters", שיר הנושא מתוך האי.פי. שהוציא לאחרונה.  השיר הארוך ביותר באי.פי. הזה פורש את הקנווס של serpentwithfeet לאורך כמעט שבע דקות שמכילות תזמורת סימפונית, אמיתית או מדומיינת, שנעלמת כדי לפנות את מקומה לנבל שמנגן צלילים לא שגרתיים, ומעליו הקול המלאכי של ווייט, שהוא כל כך שונה מהדרך שבה הוא נראה.  העבר שלו, במקהלות גוספל בפילדלפיה ובלימודי שירה קלאסית באוניברסיטה, בא לידי ביטוי במוזיקה שלו, שמכילה מצד אחד את התזמורת הסימפונית שנכנסת ויוצאת מהשיר במקומות הנכונים וגורמת לו לנסוק למקומות הגבוהים שאליהם ווייט רוצה להגיע, ומצד שני מינימליות שמכילה רק את השירה של ווייט, בכמה גרסאות, מחיאות כפיים של כמה ווייטים סימולטניים ותוף באס בודד.

את שאר האי.פי., שהופק כולו על ידי The Haxan Cloak, שם הבמה שבובי קרליק מעדיף להשתמש בו, ממלא serpentwithfeet בדוגמאות לז'אנר המוזיקלי שבחר לעצמו, שבינתיים הוא האמן היחיד שמאכלס אותו, ז'אנר שהוא קורא לו "גוספל פגאני".  יש שם שיר אחד שלם שמדבר על ארבעת הרוחות, שזו תיאוריה מיסטית פילוסופית שמדברת על ארבעה סוגים של אנרגיות שמאכלסות את העולם. אתם מוזמנים לנסות לקרוא על זה כדי להבין על מה הוא מדבר. בהצלחה. בשירים אחרים יש מעין תזמורות כלי נשיפה שמנגנות מארשים. ווייט בונה את השירים שלו בדרך לא שגרתית, דרך שלא מתבססת על שום דבר שקשור לבתים או פזמונים או שום דבר שחוזר בכוונה על עצמו.  כל משפט שחוזר על עצמו הוא משהו לא מודע, משהו שווייט חוזר עליו בשביל עצמו ולא רק בשביל המאזינים.   למשך הזמן הקצר הזה שהאי.פי. נמשך בו, אנחנו נכנסים לעולם שבו המוזיקה שמסביבנו היא שונה לחלוטין מכל מה ששמענו לפני כן.  ואם זה טוב מספיק בשביל ביורק ואנת'וני האגרטי (או Anohni, כמו שהיא קוראת לעצמה עכשיו), שהם מעריצים מוקדמים, זה טוב מספיק גם בשבילנו.

 

Queen עם אדם למברט, פארק הירקון, 12.9.2016

Queen + Adam Lambertאחרי ארבעים שנה במדבר ועוד שישים ושמונה שנים פה, הקהל הישראלי התרגל להופעות בסדרי גודל של פארק הירקון.  הוא מצפה – מה זה מצפה, דורש – שיבדרו אותו, ומוכן לשלם מחירים לגיטימיים תמורת זה, והכסף כולל, מבחינתו, גם את הזכות להתלונן אחר כך על ההופעה. לא הפעם. Queen תמיד היתה, והיא עדיין, אף על פי שההרכב המקורי קוצץ לחצי, בליגה אחרת מכל מי שרגלו דרכה על הבמה במתחם הזה, והאווירה בקרב האנשים שהתחילו להתגודד מסביב למחסומים שבכניסה למתחם לפני פתיחת השערים היתה אווירת חג.  לא הייתי בשתי ההופעות האחרונות בפארק הירקון, אבל אני יכול לנחש, והניחוש שלי קרוב לוודאי יהיה נכון, שהקהל להופעה האחרונה של להקת רוק בסדר גודל דומה לזה, בון ג'ובי, לא הגיע בהרגשה כזו.  בטח לא הקהל שהגיע להופעה של סיה.

ברקע אפשר לשמוע את הצלילים העמומים של הבלאנס של שתי הופעות החימום שפותחות את הערב – ארקדי דוכין (מן הראוי שהופעה שבה יש חצי מ-Queen תחומם על ידי שלוש חמישיות מ"החברים של נטאשה" – הלהקה של דוכין מכילה גם את מיקי הררי ואת ז'אן פול זימבריס – והם אכן מבצעים שני שירים מאלבום הקונספט ששמו ואחת מהדמויות הראשיות בו קיבלו את שמם בהשראה מהלהקה שלמענה הגיעו כולם) ואיזו זמרת אחרת שאני לא מכיר – האינטרנט מספר לי שזו לינה מח'ול, שזכתה באיזו עונה של "The Voice" וזה אחד הפרסים שלה.  חתיכת פרס, לחמם את Queen.

אחרי שתי הופעות החימום האלה, שמתחילות בדיוק בזמן, אנחנו נאלצים לחכות עוד איזשהו פרק זמן לא הגיוני למלכה עצמה.  בחלק מהזמן יש איזושהי תכונה על הבמה – פועלי במה מביאים רכיבים גדולים ומכוסים כדי להחליף את מערכת התופים ששימשה את שתי הלהקות המחממות ומארגנים דברים אחרים על הבמה.  בחלק אחר מהזמן ווילון ענקי עם הסמל של Queen מכסה את הבמה ומואר באורות סגולים.  הקהל מריע כשהסוף של המוזיקה שחותמת את האלבום האחרון של הלהקה, החזרה האינסטרומנטלית על "It's a Beautiful Day", עולה ברמקולים, אבל אז המעריצים הוותיקים וחדי האוזן יותר שבינינו נזכרים שזה קטע של משהו כמו שתים עשרה דקות, ועושה רושם שנצטרך לשמוע את כולו.

בסופו של דבר ההופעה מתחילה.  זה כרוך בסרטון נוגה בשחור לבן שמציג את ציוד ההופעות של הלהקה ואת שלושת חברי הלהקה העיקריים צועדים במורד מסדרון שהוא לא באמת אחורי הקלעים של ההופעה הזו, ואז הווילון מצליח לעשות את הפעולה המורכבת של גם להיות מורם וגם ליפול, בבת אחת, אגב פיצוץ, והלהקה פוצחת בשיר הראשון להערב.  הם מתחילים בשני שירים לא צפויים להופעה מהסוג הזה – "Seven Seas of Rhye" ואז "Keep Yourself Alive", מהאלבום השני והראשון של הלהקה בהתאמה, אבל כשאדם למברט תופס את מקומו על הבמה עם מסכת רובוט מוזרה ומתחיל לשיר, אני מבין את הבחירה בשני השירים הספציפיים האלה.  הקול של אדם למברט מתאים הרבה יותר לגוון הקול של פרדי מרקורי בשנים הראשונות של הלהקה, וכדי שהקהל יוכל לעשות את המעבר הרגשי הזה בקלות, אלה השירים שפותחים את ההופעה כדי ששאר הביצועים יעברו, באוזנינו, בצורה חלקה הרבה יותר.

הפיל שעל הבמה מפונה בשלב מוקדם ככל האפשר.  חלק מהסיבה שהקהל פה, וחלק מהסיבה שהלהקה פה, היא געגועים לפרדי מרקורי, הסולן המקורי והבלתי ניתן להחלפה של הלהקה.  אדם למברט מודה מזה בהזדמנות הראשונה: "תמיד יהיה רק פרדי מרקורי אחד," הוא אומר כחלק מנאום קצר שהוא מעביר שבו הוא מודה לחברי הלהקה המקוריים שבחרו בו להיכנס לנעליים הענקיות של מרקורי.  אנחנו חוזרים למרקורי עוד כמה פעמים לאורך ההופעה – הוא חוזר כדי לעזור, על גבי המסך העגול הגדול שבאחורי הבמה, לסיים את "Love of my Life", שבריאן מיי מקדיש למרקורי – הדמעות שבעיניים של בריאן מיי כשהוא יורד מהשרפרף שהציבו במרכז הבמה כדי שינגן את השיר הזה מוכיחות שהוא היה צריך את העזרה הזו במשפטים האחרונים, וכדי לעזור בחלקים הקשים של "Bohemian Rhapsody" בשלבים מתקדמים יותר של הערב.  כשבריאן מיי מתפנה לסולו גיטרה ארוך, שכולל בתוכו חלקים מ-"A Winter's Tale" ומ-"Now I'm Here" ורפרנסים ל-"Brighton Rock" ול(אלוהים ישמור) "הבה נגילה", המסך שמאחוריו, שמציג שדה כוכבים רוב הזמן, מתמלא בתמונה ענקית של כוכב חמה – מרקורי בשבילכם.

שאר ההופעה מתחלקת בין הלהיטים הצפויים – כמו "Fat Bottomed Girls" שהוא השיר הראשון שמסה קריטית של הקהל מצליחה לזהות, או "I Want to Break Free" שמפציע לקראת סוף ההופעה, או שני הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, שנשמרים להדרן – "We Will Rock You" ו-"We Are the Champions", לבין שירים פחות מוכרים לקהל הרחב כמו "Dragon Attack", שזו הפעם הראשונה שהוא מבוצע בסיבוב ההופעות הזה, או "Stone Cold Crazy" שהלהקה שלפה מהאלבום השלישי שלה וניערה ממנו את האבק.  בנוסף לשירים, הלהקה הגיעה מצוידת בהרבה מאד הפתעות וויזואליות שעושה רושם שהן לא נחוצות בשביל קהל שבא לראות את שתי אגדות הרוק האלה ואת הילד מנסה לדשדש בנעליים של מרקורי מבלי ליפול, אבל הן אפקטיביות בכל מקרה:  למשל, הגו-פרו שמוצמדת לקצה הרד ספיישל של בריאן מיי, שנותנת לנו קלוז אפ יוצא דופן על הנגינה שלו, ואחר כך מיי הופך אותה כדי שתצלם ותקרין את מה שמתרחש מעבר לגיטרה שלו תוך כדי שהוא מתרוצץ לאורך ולרוחב הבמה כאילו שהוא לא הולך לחגוג יום הולדת שבעים בשנה הבאה.  למשל, אבוקת אור אדומה שנשלחת אל השמיים וצונחת לאט אל האדמה אחרי שמיי מסיים לשיר את "Love of my Life".  למשל, הקונפטי הכי מוזהב והכי אפקטיבי שיצא לי לראות בהופעה ברגעים האחרונים של ההדרן.

ההופעה הזו מלאה במחוות לאלו שליוו את הלהקה ולא כאן כדי לחלוק איתה את האהבה המחודשת.  מעבר לפרדי מרקורי, רוג'ר טיילור מקדיש שיר לחבר שנפטר השנה ותמונתו של דיוויד בואי מתנוססת על המסך הגדול שמעליו כשהם פותחים את "Under Pressure", שבו טיילור שר את החלקים של דיוויד בואי ואדם למברט מסתפק באלו של פרדי מרקורי.  גם מקומו של ג'ון דיקון, חבר הלהקה הרביעי שהעדיף לפרוש מחיי ההופעות אחרי שמרקורי נפטר, לא נפקד, כשבריאן מיי מקדיש חלק ניכר מהסולו הארוך שלו כדי לשחק עם האפקט שדיקון, בעל התואר בהנדסת האלקטרוניקה שבלהקה, המציא בשבילו, ומיד אחר כך שאר הלהקה מצטרפת אליו כדי לנגן את "Another One Bites the Dust", שדיקון כתב, ואת הבי-סייד שלו, "Dragon Attack", שיש בו תפקיד מאד משמעותי לבאס.  הבסיסט, ניל פיירקלו, נראה מרוצה למדי כשהוא מנגן את עמודי השדרה של שני השירים האלה על הבאס בקדמת הבמה.

שני הנגנים שמשלימים את הלהקה הערב גם הם לא סתם נגנים עלומי שם – ספייק אדני, הקלידן, הוא הקלידן של Queen מאז סיבוב ההופעות של "The Works", וכשחברי הלהקה הנותרים יצאו לסיבובי הופעות עם פול רודג'רס, בהתחלה, ועכשיו עם אדם למברט, הוא גם זה שמנגן את תפקידי הפסנתר של מרקורי, ולרגעים שבהם רוג'ר טיילור מתעייף מהנגינה המאד מרשימה שלו הובא מתופף נוסף, רוג'ר טיילור מתחילת שנות ה-70. או שלא – זה הבן שלו, רופוס טייגר טיילור, שנופל מאד קרוב לעץ ומפגין את הכישורים הלא מבוטלים שלו בתיפוף בקרב תופים נגד אבא מאד מרוצה.

טיילור האב, שכמו כל שאר חברי הלהקה המקורית חולק את תפקיד השירה לפחות בשיר אחד בקריירה של Queen (במקרה שלו זה כמעט שיר אחד בכל אלבום), עובר לקדמת הבמה במהלך הערב כדי לשיר את "These are the Days of Our Lives" שכתב לאלבום האחרון שהלהקה הוציאה בימי חייו של פרדי מרקורי, ותמונות נוסטלגיות של הלהקה מלוות את השיר המינימלי והיפה הזה.  רגעים שקטים ומהורהרים יהיו רק מעט בהופעה הזו, שרובה בועטת וצועקת – וחלקם הגדול מרוכז בבת אחת כשלמברט מתחיל לבצע את "Who Wants to Live Forever" תוך כדי שכדור מראות ענקי יורד מהחלק העליון של הבמה ומאיר את הקהל במאות קרני אור קטנות, ואחר כך, כשהשיר נקטע בדיוק לפני הקטע האינסטרומנטלי הקרוב לשלמות שסוגר אותו באלבום, את "The Show Must Go On".  ההופעה, כמובן, ממשיכה – יש בה כמעט עשרים וחמישה שירים ואף על פי שזה יהיה בלתי אפשר לכסות אפילו את הלהיטים הגדולים של Queen בהופעה אחת, הם עושים עבודה מוצלחת בלבחור לפחות שיר אחד שכל אחד בקהל היה רוצה במיוחד לשמוע.

כשהלהקה יורדת מהבמה ורק הסמל של Queen, השילוב הזה של הפניקס והמזלות של חברי הלהקה, הוא הדבר היחיד שנותר על המסך העגול שבמרכז הבמה ושני המסכים הענקיים שבצידיה, "Heroes" של דיוויד בואי ממלא את חלל האוויר וכשהוא מסתיים, מתחלף בשקט.  את השקט הזה ממלאים שני רעשים – אחד הוא רעש של דשדוש רגליים של הצופים שמחפשים את היציאה הקרובה. על השני קשה יותר לשים את האצבע, זה מין המהום כזה, נדיר, שלא היה אפשר לשמוע כאן לעתים קרובות בשנים האחרונות.  זה רעש של קהל מרוצה.

 

מוריסי, היכל התרבות, תל אביב, 23.8.16

 

לפני הכל

אתם יכולים לקרוא את כל מה שכתבתי למטה על ההופעה הראשונה מבין השתיים של מוריסי בשבוע האחרון, בהיכל התרבות, אבל אם אתם רוצים ליהנות מההופעה עצמה (באודיו, בלי הקטעים הפחות נעימים בווידאו שעברו עלינו במהלך ההופעה), מישהו כבר טרח להעלות את ההופעה כולה ליוטיוב.

העצמות שלנו הן אלמותיות, הן לעולם לא ייעלמו

Morrissey

צילום: עטר רפפורט-סימון

חצי שעה לתחילת ההופעה הרשמית. שוקי ווייס עומד עצבני לצד הבמה ומביט בקהל.  כמעט שבועיים קודם לכן הוא התעורר לבוקר של מציאות אחרת מבחינת הופעות חיות בישראל, מציאות של לעג בינלאומי לדרך שבה ישראלים מגיבים להופעה שהם לא יודעים איך לקבל.  הוא עשה את שיעורי הבית שלו – הוא יודע בדיוק איך ההופעה הולכת להיראות ומה היא הולכת להכיל, והוא מקווה שגם הקהל שממלא לאט את האולם עשה את שיעורי הבית שלו.  אין סיבה באמת שלא לחשוב שהכל יהיה בסדר מהבחינה הזו – הרבה מהאנשים שממלאים את השורות הראשונות עושים רושם של מעריצים אדוקים שהולכים למלמל ביחד עם מוריסי את המילים לכל השירים, חלקם יהיו נוכחים גם בהופעה הזו וגם בזו שאחריה, למחרת בקיסריה.  הרבה מהאנשים בקהל הצטיידו מראש בחולצות שנושאות את פרצופו של מוריסי ואלו שלא, יכלו לרכוש חולצה מתוך מגוון של כאלה בכניסה לאולם, משום מה כולן מציגות את מוריסי הצעיר, של פעם, זה שהוא מנסה ככל האפשר להתכחש לו לאורך ההופעה הזו.

מוריסי, או מי שזה לא יהיה שמביים לו את המופע, החליט לבדוק את הנאמנות של הקהל כבר מנקודת ההתחלה. מסך גדול בקדמת הבמה הקרין ווידאוקליפים וקטעי ווידאו מוזרים אחרים במשך חצי שעה.  מצד אחד, היה אפשר לראות שם את הקו המנחה שעיצב את האישיות המוזיקלית של מוריסי – הראמונס, הסקס פיסטולס, וולווט אנדרגראונד, אליס קופר מוקדם, וכמובן ניו יורק דולז.  מצד שני, זה לא היה מוריסי.  בדיחות עצבניות לגבי תביעה ייצוגית החלו להיזרק לאוויר היכל התרבות.  אבל אחרי שלושים הדקות האלה שסוכמו בקטע הווידאו הכי פחות מובן מכל אלה שהוקרנו, המסך הופל לרצפה ונאסף במהירות על ידי הבקליינרים, ואז – ניצבנו בפני במה ריקה, ובפני סולו תופים שנמשך עוד כמעט דקה, מבלי שיש איזשהו מתופף נראה לעין על עמדת התופים – לפני שהמתופף עצמו עלה על הבמה והשתמש בפעם הראשונה מני רבות בגונג שהיה מאחורי התופים, ורק אז מוריסי ושאר להקתו, בתלבושת ותסרוקת כמעט אחידה, תפסו את מקומותיהם על הבמה.  בצד שמאל, בוז בורר, שמסווה את עצמו במראה של דוד חביב ושיכור מהעבר האירי של מוריסי, אבל הוא בעצם לא רק המנהל המוזיקלי של סיבוב ההופעות הזה, אלא גם האדם שאחראי על הלחן של הרבה מהשירים שנשמע הערב.  בצד ימין, גוסטבו מנצור, שהתחיל את הערב על קלידים אבל ניגן במגוון כלים מרשים לאורך הערב – גיטרה ספרדית, ואקורדיון, וחצוצרה, וגם שירת כל החלק של "Speedway" שאחרי הברייק בספרדית, תוך כדי שמוריסי נעלם מקדמת הבמה אל מאחורי הקלידים וההרכב מחליף בין כלי הנגינה בחסות החושך.  מאחור, מת'יו איירה ווקר אייש עמדת תופים שכללה, בנוסף לגונג הענקי שמאחוריו, גם תוף באס נוסף שניצב לצידו – בשניהם נעשה שימוש נרחב לאורך הערב.  ג'סי טוביאס ומנדו לופז ניגנו בגיטרה חשמלית ובגיטרה באס, בהתאם, והקפידו לשמור על הכלים שלהם כמעט לאורך כל הערב. ומוריסי, מבוגר ושפוף, מיהר אל המיקרופון כדי לומר "מה נשמע", בעברית, וכדי להתחיל בעבודה שלו.

ההתחלה של השיר הפותח, "Suedehead", היא די ארוכה, וקרוב לוודאי שלוותה בחששות של הקהל (או אולי רק שלי), ממה שהם הולכים לשמוע. אבל אז הוא מתחיל לשיר, והקול הזה מאפשר לסלוח על הכל.  גם עכשיו, בגיל חמישים ושבע, כשהוא חולה בסרטן ונראה בכאבים, הקול שלו נשמע צלול כמו אז, בתחילת שנות השמונים.  אחרי השיר הפותח הזה ו-"Alma Matters", ההופעה אוספת את עצמה ומתקדמת בכיוון שמוריסי שירטט מלכתחילה – אחרי הצהרה שלו שהוא מקווה שהקהל יכיר את השירים ואת המילים, אבל אם לא, אין שום דבר שהוא יכול לעשות לגבי זה.  רוב השירים שבהופעה היו מיועדים לאנשים שמכירים את החומר של מוריסי על בוריו, או שהכינו את עצמם מראש להופעה. היו שם שירים מכל האלבומים שלו, אבל לא השירים הבולטים שקהל שמידת ההיכרות שלו עם מוריסי היא רדודה מצפה לשמוע – מתוך ששת השירים של מוריסי שהגיעו למקומות גבוהים במצעד הישראלי לאורך השנים, הוא ניגן שלושה, אבל לא בשביל זה הוא הגיע.  ועושה רושם שגם הקהל – לפחות זה שנצמד לבמה וידע את המילים לכל השירים ונהנה ממוריסי שלא רק מושיט ידיים לקהל לאורך ההופעה אלא גם עוצר, אוסף טלפונים מהקהל ומצלם את עצמו בהם – הגיע בדיוק בשביל זה.

בין לבין, מוריסי חלק עם הקהל את משנתו לגבי העולם והחיים עצמם.  בין השאר הוא סיפר לנו שהשורה המפורסמת שחוזרת על עצמה בסוף הלהיט הראשון שלו, "Suedehead", היא לא מה שאנחנו חושבים.  באנגלית של ימי הביניים "a good lay" פירושו שיר יפה. וכאשר מוריסי התחיל בנאום בזכות בעלי החיים ונגד האנשים שאוכלים אותן (בפעם השניה למעשה באותו ערב, אחרי שמוקדם יותר פתח את השיר "The Bullfighter Dies" במילים "השיר הזה מדבר על ספרד הברברית, בשנת 2016.") הקהל הכין את עצמו מראש לזה.  הקהל לא הכין את עצמו מראש למה שבא אחר כך.  תוך כדי שהלהקה מפנה את המקום הנדרש במרחב המוגבר של האולם ל-"Meat is Murder", אחד משני השירים הבודדים של הסמית'ס שמוריסי ביצע במהלך ההופעה (בנוסף לקטע קטן משיר נוסף ואזכור לשיר אחר), המסך מאחור הציג קטעי ווידאו של שחיטה וטיפול במגוון של בעלי חיים – פרות, כבשים, חזירים, תרנגולות, ודגים.  רוב הקהל, שעמד לאורך כל ההופעה, התיישב בתדהמה. רוב הקהל המשיך להביט על הרצפה, מקווה שהשיר הזה ייגמר מהר ויהיה אפשר להמשיך במה שנשאר מההופעה בלי טראומות נוספות.  הדבר העצוב ביותר בקטע הזה היה שמעבר לקטעי הווידאו המזעזעים שמוריסי ניצל את האולם הסגור בשביל להכריח את המעריצים שלו לצפות בהם, זה היה אחד הביצועים הכי טובים ששמעתי ל-"Meat is Murder", ביצוע שנמשך יותר משמונה דקות שבסיומו מוריסי התכופף לכדי היעלמות בפינת בימת התופים והשאיר ללהקה שלו את המקום לסיים את השיר, בחושך מוחלט שבו נשארו רק שני הסלוגנים של אנונימוס, האחד שהושאל מהסמית'ס והשני חדש יותר, הכלים שאגו ונאנקו ביחד לכדי אנדרלמוסיה של צלילים שהלכו ונעלמו עד שכל מה שנותר הוא הגיטרה החשמלית, מפלסת את דרכה בחושך עד שגם היא נחלשה ונדמה.  רוב הקהל קרוב לוודאי רצה ללכת הביתה מיד אחרי הקטע הזה. אבל גוסטבו מנצור הפריד בין הקטע הזה לבין שאר ההופעה בסולו קלידים ארוך, ומיד אחר כך הגיע "Everyday is Like Sunday" וההופעה חזרה לסורה, כשמוריסי ממשיך לשפוך את חמתו על גורמים שהם מעט רחוקים מאיתנו – משפחת המלוכה הבריטית והמערכת הפוליטית בבריטניה בכלל, ארצות הברית והחיבה שלה להטיל פצצות על מדינות רחוקות ואקזוטיות.

אחרי שהשיר האחרון בסט, "Oboe Concerto", הסתיים וצלילי הקלרינט של בוז בורר נדמו, הלהקה ירדה מהבמה כדי לעלות שוב להדרן.  מוריסי, לבוש בחולצה אחרת, הודה שוב לקהל והלהקה ביצעה את "Irish Blood, English Heart" ומיד כשנדמו הצלילים של השיר הזה מוריסי מיהר לרדת מהבמה והלהקה מיד אחריו.  אנחנו נשארנו עם האריה האחרונה מ"דידו ואניאס" ועם הרבה מאד שאלות, כמו גם הבקליינרים שעמדו לצד הבמה ונראו מבולבלים.  אני לא בטוח מה גרם לבלבול שלהם – העובדה שההדרן הסתיים מוקדם מהצפוי, או שהקהל מסרב ללכת אף על פי שההופעה כבר נגמרה.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זוכרים שהלכתם לראות סרט של טרנס מאליק עם בראד פיט ושון פן כי הטריילר שלו נגע בלב שלכם, ובאמצע היה קטע מוזר עם דינוזאורים? מסתבר שזה היה טריילר.

 

 

The Flying Orchestra, הופעה בבסקולה, תל אביב, 21.7.2016

לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  מזמן, אמנם, אבל לגוספל לא יצא להתפרסם כבר זמן – אלן ווגה שהיה אחד משני האנשים שהיוו את Suicide, להקה שהשפיעה על מגוון מפתיע של אמנים אחרים, נפטר בגיל 78 באמצע החודש שעבר.  דווקא בנסיבות יחסית טבעיות.

בעוד שלושה ימים, ולפני כמעט עשרים שנה, אואזיס הוציאו את האלבום השלישי שלהם, "Be Here Now".  במקרה זכיתי להיות בלונדון באותו היום, ולקנות את האלבום ביום שיצא, ולראות בטלוויזיה, כשזה היה אירוע בעל משמעות, את הקליפ הזה בהקרנת בכורה באותו היום (או יום לפני זה – עשרים שנה, לך תזכור), שאואזיס החליטו להוציא גרסה מחודשת שלו לרגל הוצאת האלבום מחדש.

 

דיסקליימער:  הוזמנתי להופעה של ה-Flying Orchestra שאני כותב עליה למטה על ידי משרד יחסי הציבור של יהונתן בר אילן וה-Flying Orchestra. שילמתי מכספי על הכניסה להופעה ואם לא הייתי אוהב את מה ששמעתי, לא הייתי כותב על זה, כמו שעשיתי בכל שני המקרים הקודמים של הופעות שהוזמנתי אליהן. הלאה.

התזמורת מעופפת מעל דרום תל אביב

The Flying Orchestraבמקום שבו מתכנסים על במה אחת חמישה עשר אנשים, בדרך כלל קורים דברים מופלאים, דברים שאי אפשר לראות על במה שיש עליה רק שלושה, ארבעה אנשים.  במקרה הפעם רוב האנשים האלה התיישבו על הבמה בסדר הכמעט מופתי של תזמורת כמעט סימפונית.  המקום עצמו, חלל שנקרא "בסקולה" באיזור דרומי של העיר תל אביב שלא יצא לי להכיר לפני כן, איפשר להם לעלות בצורה מאד עממית, שהגדירה תוך כדי העליה שלהם לבמה את איך שהערב הזה הולך להיראות ולהישמע.  זה לא הולך להיות אולם קונצרטים שבו הקהל ישוב במקומו, דרוך, והתזמורת עולה ממקום אחד מוגדר לפי הסדר, חורקת על קרשי הבמה ומתיישבת כל נגן במקומו המוגדר, אלא איזשהו מקום שבו הקהל והמופיעים מתערבבים קצת אחד בשני.  חלק עלו ממה שהיה אפשר להגדיר בצורה מאד נדיבה כאחורי הקלעים – חדר בקומה השניה של המקום שהיה אפשר לרדת בו במדרגות לאיזור שבצד אחד שלו היתה הכניסה לאולם ובצד השני כניסה לבמה.  חלק עלו מתוך הקהל, מטפסים על הבמה מכל מקום שהיתה להם בו אחיזה ומקום פנוי – כי מקום פנוי אי אפשר למצוא הרבה בבמה קטנה שאמורים להצטופף עליה חמישה עשר אנשים, ומתיישבים כל אחד במקומו המוגדר מראש, ומחכים.

מחכים לבחור בשם יהונתן בר אילן, שהיה לו את התפקיד המוזר שלא יצא לי לראות אף פעם של להיות מנצח וגם גיטריסט.  זאת אומרת, מישהו שבהגדרת התפקיד שלו בספירה המוזיקלית שבה הוא חי, צריך להיות גם עם הגב לקהל וגם עם הגב לתזמורת, לפעמים בו זמנית.  משימה קשה. כשיתחילו הצלילים הראשונים של היצירה הראשונה שהתזמורת המעופפת שלו ניגנה, יתברר שזו המשימה הכי פחות קשה שתפס לעצמו הערב, ובכלל. יש שם כינור וויולה, צ'לו. קרן יער. טרומבון. חצוצרה, כלי הקשה וויבראפון ותופים, וקלידים, וחליל צד, ואת הגיטרה החשמלית של יהונתן בר אילן.  וביחד הם מנגנים את היצירות המופלאות שהוא רקח לתזמורת הזו.  לאט לאט המתח שכרוך במשהו מסודר מהסוג הזה, רק הופעה שלישית של ההרכב הייחודי הזה, הופעות שנבחרות ומשובצות בפינצטה, נמוג והתזמורת מתחילה להשתחרר והנגנים מאפשרים לעצמם, או שבר אילן מאפשר להם בסדרה של סימנים מוסכמים שנסתרים מהקהל, להביע את עצמם.  אחר כך, בין קטע לקטע, הוא מסביר שמדי פעם כל אחד מהנגנים ייצא לאיזשהם מחוזות מוזיקליים שלא הוא ולא שאר התזמורת יודעים לאן הם ייקחו אותם, וככה התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן נעה באיזון בין המחוזות המודפסים, המדודים והמוגדרים מראש של הפרטיטורה, לבין המחוזות האמורפיים והחופשיים יותר של האלתור.  לפעמים בעיות טכניות מזנקות על הנגנים בזמן שהם רוצים לרחף למחוזות אחרים ולקחת איתם את שאר התזמורת.  נגן החצוצרה, בחור אסייתי שאת שמו לא קלטתי, ניגן בהתלהבות כזו שהמיקרופון שלו ניתק ולא היה אפשר לשמוע אותו לפרק זמן.  איש סאונד הגיע וניסה לגשר על הפער הטכני הזה אבל נגן החצוצרה, שהסכים להמתין רק מעט כדי שהעניינים יסודרו, המשיך מיד אחר כך בדיוק באותו הלהט שבו הוא התחיל.

באמצע ההופעה עולה לבמה דן תורן, אחת מהסיבות שחלק מהאנשים בקהל נמצאים פה.  זה החלק הייחודי של ההופעה הזו מתוך שלוש ההופעות של התזמורת עד עתה.  בר אילן עיבד שני שירים של דן תורן לביצוע התזמורת – אחד מהם היה ביצוע מרגש ל"אימפריות נופלות לאט", אחד מהשירים הכי יפים של תורן, שבו תורן מצא את מקומו באוקטבה גבוהה יותר משהוא רגיל לשיר בה, מה שהפך את השירה לפגיעה ומרגשת יותר, ואחר כך "בך לא נוגע", שיר שהוא מתוזמר כבר בעצם, אבל בר אילן והתזמורת המעופפת שלו הצליחו למצוא בו את המקום והייחוד שלהם.  לפני השיר דן תורן מסביר את מקורות השיר, שלא הכרתי – הבן שלו והבת של יהודית רביץ, ששרה את השיר במקום, היו פחות או יותר באותו הגיל המאד רך, והתקופה היתה תקופת תחילת האינתיפאדה השניה ותורן כתב את השיר מתוך התסכול של כל הדברים האלה שמתרחשים מסביב בזמן שהתינוקות שלהם ישנים ולא יודעים כמה רוע מתרחש מסביבם.  אחרי שתורן סיים את תפקידו בערב הזה וירד, הגיע תורן של כמה גרסאות כיסוי.  הראשונה שבהן לא היתה מפתיעה מרגע שהתזמורת פצחה בצלילים הראשונים של "Peaches en Regalia".  השילוב הזה של תזמורת וגיטרה חשמלית כבר לכשלעצמו צועק זאפה, וגם חלק ניכר מהמוזיקה נשמע רווי בהשפעה.  ההרכב המשיך עם עוד קטע, כנראה של זאפה, שבמסגרתו עלה זמר בשם יוחאי דווידוב לבמה וירד מיד כשהשיר הסתיים (בר אילן אמר לאחר מכן שדווידוב ביקש לא להיות מוצג, תופעה מוזרה אבל שמצאה את מקומה בערב הזה).

כמה קטעים אחר כך, התזמורת סיימה את תפקידה ואחרי שהוצגו ירדו מהבמה לקול מחיאות הכפיים שבהחלט הגיעו להם, ובר אילן נשאר לעוד קטע אחד, סולו של גיטרה אקוסטית, שהתחיל מהוסס והתגבש לקטע שהפגין ווירטואוזיות הולכת וגדלה, כמו לאורך כל ההופעה.  בסיומה בר אילן ירד מהבמה לתשואות הקהל – קהל שקרוב לוודאי ישמח לראות את התזמורת המעופפת מתאחדת להופעה נוספת בעתיד הקרוב.

התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן מכילה נגנים ממגוון של מקומות, רקעים, תחומי תעסוקה ודיסציפלינות – כל אחד מביא איתו את הרקע המוזיקלי הייחודי שלו.  הקלידן הכשרוני טמיר קדם, למשל, בא מרקע של ג'אז, והכניס לתזמורת אורגן ג'אז שלקח את הקטעים המוזיקליים שלה לכיוונים שונים ומגוונים, והצ'לן גיא אילון הגיע מרקע קלאסי, אבל קטעי הסולו שלו בהופעה היו לעתים רחוקים מהסדר והקבעון של המוזיקה הקלאסית.  חלקם לומדים, חלקם מלמדים, חלקם עוסקים במוזיקה בחיי היומיום וחלקם עוסקים בדברים אחרים בכלל.

לבר אילן עצמו יש בדיוק את המרכיבים המתאימים לרקע מוזיקלי שמביא ליצירות כל כך מגוונות ומעניינות, שיש בהן מקום לתזמורת שלמה:  אמא שחובבת מוזיקה קלאסית ואבא שחובב רוק מתקדם וגיטריסטים אינסטרומנטליים כמו ג'ו סטריאני וסטיב וואי.  מעבר קצר בגיל הנעורים דרך תקופת האמצע של משינה, ואחריה מטאליקה, ואחריו טיול במחוזות המגוונים והמעניינים יותר של המוזיקה הקלאסית המאוחרת – פרוקופייב, רחמנינוב, דביוסי, ואז זאפה.  את כל אלה אפשר לשמוע, אם רק כורים אוזן, במוזיקה של התזמורת המעופפת.

מה בעתיד?  עוד הופעות.  אולי אלבום.  בינתיים, בר אילן ממשיך לרקוח יצירות לחמישה עשר הנגנים שלו והם ממשיכים להתכונן לצאת למחוזות לא מוכרים, ולקחת איתם את הקהל.  עוד עליהם, ועל המעללים הקרובים שלהם, אתם יכולים לקרוא כאן או לשמוע ולראות כאן.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – וורנר הרצוג, במבטא ישראלי מחשיד, יוצא לחפש את האינטרנט.  ואת מה שנופל בין הכסאות שלו.

עם כוח גדול, באה גם אחריות גדולה – Tame Impala, לייב פארק, ראשון לציון, 11 ליולי 2016

Tame Impalaהגלגל הענק של הסופרלנד היה דומם ומכובה בערב יום שני.  לא היה בו צורך.  הפעם, כל הצבעוניות הגיעה מהבמה.  במסלול הארוך מהחניה למתחם של הלייב פארק בראשון לציון, שהפך להיות חלק מהחוויה של הופעות שם, היה כבר אפשר לשמוע את הפסיכדליה האלקטרונית המבעבעת של Jagwar Ma, שהיו אחת משתי הלהקות שחיממו את Tame Impala.  גם "ריו", ההרכב הישראלי של אור אדרי וזואי פולנסקי חימם אותם בפתיחת הערב, כמובן, אבל אני עוד לא הייתי שם.  הספקתי לתפוס את מקומי, במרחק בטוח מהבמה, בדיוק כש-Jagwar Ma סיימו את השיר האחרון שלהם לערב, שנשמע כמו גרסה מחוקה מעט של ה-Stone Roses.  כמות האנשים שביני ובין הבמה, ולכל רוחב המדשאה למעשה, עד לפוד קורט שמעל, היתה מפתיעה – הרבה מאד אנשים רוצים לראות את Tame Impala, מסתבר.

אחרי ש-Jagwar Ma ירדו מהבמה החלו ההכנות הקדחתניות להופעה שהקהל הגיע לראות – הבקליינרים, שהיו לבושים בחלוקי מעבדה לבנים, היו עסוקים בלעשות כל מיני דברים שגרתיים להופעות, כמו לסדר משטחים של אפקטים וגיטרות, ודברים פחות שגרתיים, כמו לפרוס שטיח במרכז הבמה, או לכוונן מערכת של פנסים על עמודים, כל אחד מהם מוציא צליל חזק בתדירות משתנה, שמאחר שלא נעשה בהם שימוש בהופעה, עושה רושם שמטרתם העיקרית היתה להרחיק את השורות הראשונות של הצופים מהבמה באמצעות גלי הדף.

ההופעה עצמה התחילה באמצעות הוכחת יכולות של המסך שמאחורי הלהקה, שכדאי לעצור ולהסביר עליו לפני שאנחנו ממשיכים.  בין שאר תחומי האחריות של טכנאי הסאונד של קונסולת המוניטורים היתה גם האחריות המכובדת של שליטה חלקית באפקטים של חברי הלהקה ובאפקטים שהיו מחוברים לאמצעים וויזואליים על המסך הגדול.  בין השאר, היה שם מתקן שאיפשר לשלוט, באמצעות שינויים בתדר ובאמפליטודה של הצליל, בנקודה שריצדה על המסך, ולהפוך אותה למעגל, ולבועה אמורפית, ולמשהו שנראה כמו תוצר של ספירוגרף.  בשלב הזה הקהל נחלק לשניים – אלה הלא מתודלקים, שצפו בצירוף מרתק של מראות וצלילים שהיה הקדמה מצוינת לסוג המוזיקה שעמד לבקוע מהרמקולים, ואלה שכן היו מתודלקים, שבשבילם זו היתה תחילתה של חוויה אחרת לגמרי.  מלבד השליטה דרך קונסולת המוניטורים היה אפשר לשלוט במיצג הוויזואלי הזה דרך חלק מדוושות האפקטים, וזה אחד מהדברים שקווין פארקר עשה אחרי כברת דרך של ההופעה, שבה הוא ניצב עם הגיטרה שלו מול המסך והגדיר את מה שראינו עליו במהלך הדקות שעברו.

אחרי הפתיחה הזו, הלהקה עלתה לבמה. קווין פארקר מיהר אל המיקרופון כדי לברך את הקהל שבא לראות אותו ואת הלהקה, "ערב טוב תל אביב! מה שלומכם?"  הוא חזר על הטעות הגיאוגרפית הזו מספר פעמים במהלך הערב, אבל אפשר להבין אותו.  במימדים של אוסטרליה, ראשון לציון היא כמו חלק מתל אביב. אחר כך הם פתחו עם "Nangs", דרך סולידית ורגועה לפתוח בה ערב שהולך להתפתח בכל מיני כיוונים שהקהל מצפה אליהם.  אבל Tame Impala באו לראשון לציון לעבוד, ולקהל יש ציפיות מסוימות, והם דאגו לספק את הציפיות האלה בשלב מוקדם ככל האפשר, כשהצלילים המוכרים שפותחים את "Let It Happen" בקעו מהרמקולים.  כמעט מיד בתחילת השיר, הלהקה שלפה את האס הוויזואלי השני שלה להערב כששני תותחי קונפטי בקדמת הבמה ירו את תכולתם והאוויר מעל השורות הראשונות התמלא בקונפטי צבעוני, שריחף באוויר בתוך אלומות האור שנשלחו אל השמיים ונתן לקטעים האלה בהופעה נופך מאד חגיגי.

"Let It Happen", גם בגרסתו החיה, הוא דוגמא מצוינת לדרך שבה הלהקה בכלל, וקווין פארקר בפרט, בונים את השירים שלהם, במיוחד באלבום האחרון – הבסיס המלודי הוא פשוט ונגיש, ולאורך השיר – שבמקרה של "Let It Happen" נמשך כמעט שבע דקות – הם מוסיפים למלודיה הבסיסית הזו חלקים קטנים, או משנים חלקים קטנים, כדי להמשיך ולגרום לה להיות מעניינת.

ההופעה המשיכה עם מגוון מאוזן פחות או יותר של שירים משלושת האלבומים שלהם, בינתיים, כאשר תותחי הקונפטי באו לידי שימוש כדי להדגיש את השירים המוכרים יותר, שדרשו התלהבות רבה יותר מהקהל – "The Less I Know the Better", שנשמע טוב יותר בהופעה אפילו מבאלבום, ו-"Feels Like We Only Go Backwards" שהיה הראשון מבין שני השירים האחרונים של הלהקה בהדרן.  בין לבין, השירים שהלהקה ביצעה היו כאלה שגם קהל שלא הכיר בעל פה את שלושת האלבומים יכל להתחבר אליהם בקלות, כי זה האופי של השירים שפארקר כותב – כמעט כל מאזין יכול למצוא בהם מאד בקלות למה להתחבר ולמה לחכות.  הלהקה שמנגנת איתו עושה עבודה מדהימה בלשמור על השירים קרובים ככל האפשר לדרך שבה הם נשמעים באלבומים, כשכל קרקוש דיסטורשני של הגיטרה של קווין פארקר וכל מצע קלידים יושבים בדיוק על הביט ונשמעים כאילו התאמנו עליהם במשך שנים – וזה בעיקר בעזרתו הנדיבה של האיש ההוא מקונסולת המוניטורים, שמהווה רשת בטחון לדיליי הבלתי נפסק של חלק מהאפקטים של קווין פארקר והגיטריסט/קלידן השני שלו (שמסתבר, לפי תמונות מקצועיות יותר וקרובות יותר לבמה, שיש עוד אדם שעוזר לו).

אחרי השיר שסוגר את ההדרן (כמו שהוא גם סוגר את האלבום האחרון של הלהקה, "Currents"), פארקר מודה שוב לקהל ומבטיח להתראות בקרוב, אחרי שציין כמה פעמים במהלך הערב שהם ישמחו לחזור לארץ בפעם הבאה שיוכלו, ואז, אחרי שהוא מכוון את הגיטרה בדיוק למקום הנכון ומארגן את האפקטים בדיוק בדרך הנכונה, הוא והלהקה יורדים מהבמה ומשאירים אותנו עם הצלילים שממשיכים, וממשיכים, והיו ממשיכים לחמם את האוויר שמעבר למערכת ההגברה אילולא האיש שלצד הבמה, שמנתב בכמה סיבובי כפתורים את כל הדיליי הזה והופך אותו למהיר יותר, ומהיר יותר, עד שהוא מטפס במעלה שמי הלילה ונעלם, עף במהירות ובדממה בחזרה לכוכב שממנו קווין פארקר הגיע – דרישת שלום הביתה.

 

אחרי הכל

אנחנו ישראלים, ומה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב זה להתלונן, ולכן זה תמיד קצת מפתיע כשאין על מה.  אני לא זוכר ששמעתי כל כך הרבה אנשים אומרים כל כך הרבה דברים טובים על הופעה בבת אחת, אם זה מסביבי, בדרך הארוכה בחזרה למכונית שחנתה בראשון לציון אחרת, ואם זה בשלל הביקורות שהופיעו באתרים ובמגזינים אחר כך.  יש שתי סיבות להרגשה הזו, מבחינתי לפחות:  הראשונה היא הלייב פארק, שלי לא יצא להכיר עד לחודש שעבר, בו הלכתי לראות שם את פט מאת'יני.  המתחם בנוי מראש כדי שיהיו בו הופעות בחלל פתוח.  הוא עוצב ונבנה מתוך המחשבה הזו, והכל כבר שם – הבמה פשוט נמצאת שם, לא צריך להרכיב ולפרק אותה כל הזמן.  המתחם תחום ומוגדר כך שאין צורך לשנות סדרי עולם של אנשים כדי לקיים שם הופעות, ואפילו דוכני האוכל שמסביב הם מגוונים מספיק מצד אחד ולא מעיקים מדי מצד שני.  כתוצאה מכל התכנון המוקדם הזה הסאונד שם הוא סביר מאד, ואפשר לקיים שם מגוון של הופעות – עובדה שהיה אפשר לשים שם שורות של כסאות להופעת ג'אז רגועה, ואחר כך לאכלס שם כמויות גדולות הרבה יותר של אנשים להופעת רוק פסיכדלי.

השניה היא נרנג'ה, חברת ההפקה שאירגנה את ההופעה הזו.  היתה לי הזכות ללוות אותם, כצופה מהצד ותומך נלהב במה שהם עושים, כבר מההתחלה, והסוד שלהם הוא שהם אף פעם לא מנסים לעשות משהו גדול יותר ממה שהם מסוגלים לעשות.  ככה הם מוצאים את עצמם מפיקים הופעה של בריאן ווילסון, כי הם כבר מספיק גדולים בשביל לעשות את זה, וככה הם מחליטים להתאים את הצעדים שלהם לווניו חדש שנפתח, ומתאים בדיוק למה שהם עושים, ומאפשר להם לקיים הופעות גדולות שמצריכות משהו שמזכיר אצטדיון – ואז מה אם זה בראשון לציון.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אמא וילד, לבד.  האמא צריכה להתמודד עם מפלצת, אז גם הילד ממציא לעצמו אחת.

איך להיעלם לגמרי ולא להימצא שוב לעולם

 

לפני הכל

הפור נפל.  כחלק מתהליך של צמצום לפני מעבר, אני מעביר את כל הדיסקים שלי לפורמט דיגיטלי, מאחר ואני בכל מקרה מאזין להם במדיות דיגיטליות כאלה ואחרות או לא בכלל, ואת הגרסאות הפיזיות שלהם אני מוכר.  כאן אפשר לראות את הרשימה של כל הדיסקים – הרשימה מתמלאת ככל שאני מעביר אותם לגרסתם הדיגיטלית ובסופו של דבר תגיע למשהו כמו אלפיים.  מי מכם שמעוניין לקנות משהו מהדיסקים, צרו איתי קשר דרך התגובות לפוסט.

אני חייב להגיד שאני מבין מעט מאד בכדורגל ומתעניין פחות או יותר באותה מידה, אבל קשה להתעלם מאליפות אירופה הזו שמתרחשת, כנראה, עכשיו. נבחרת וויילס הצליחה להגיע לאיזשהו מקום גבוה יחסית (רבע גמר?), שזה דבר טוב בשבילם ובשביל המדינה שלהם מפני ש-Manic Street Preachers השקיעו בהמנון בשבילם השנה.  חדי העין ביניכם יוכלו לזהות בקליפ, שמשובץ במשחקים של נבחרת וויילס נגד כל מיני נבחרות בהכנות לאליפות אירופה, גם משחק במגרש ישראלי.

אוקייפלייר מפרסמים סרטון תיעודי שהקליטו מאחורי הקלעים של שתי ההופעות בניו יורק לפני מספר חודשים בהן אמנים ביצעו שירים של דיוויד בואי – בסרטון חלק גדול מהאמנים שהשתתפו בהופעות מספרים על השירים של דיוויד בואי שהשפיעו עליהם.

 

החיים שאחרי בקרדיף

ריצ'י אדוארדס

ובכל זאת שמרתי על שתיקה

הזכרון שלך הוא עדיין רק שלי

לא, אני לא אחלוק אותם

קרבה דרך הכחשה

ביום רביעי, הראשון לפברואר 1995, ג'יימס דין ברדפילד, הסולן של Manic Street Preachers, נכנס ללובי של בית המלון "אמבסי" בלונדון כדי לחפש את חברו ללהקה, ריצ'י אדוארדס, שבמסגרת הלהקה כינה את עצמו ריצ'י ג'יימס אדוארדס.  שניהם היו אמורים לטוס באותו בוקר לארצות הברית כדי להתחיל מסע פרסום מייגע לאלבום החדש שלהם שיצא שישה חודשים לפני כן – אלבום בשם "The Holy Bible" שהיה הקשה ביותר להאזנה והקשה ביותר להסבר בהסטוריה של הלהקה.  לא היה קל למצוא את אדוארדס בקהל היושבים בלובי בבוקר אותו יום רביעי – זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-27, אחרי ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות המקומי של הלהקה, הוא גילח את שיער ראשו ובליווי העיניים הטרוטות והעיגולים השחורים שתחתיהן הוא נראה יותר כמו איזשהו עבריין זועם מאשר מלאך הגלאם המיוסר שהיה תוך כדי סיבוב ההופעות.  אבל אחרי מבט מדוקדק לאורך ולרוחב הלובי, ועוד אחד, ברדפילד לא הצליח למצוא את הגיטריסט השני שלו.  הוא ניגש לדלפק הקבלה, שם הודיעו לו שאדוארדס שילם את החשבון שלו ועזב את המלון מוקדם יותר באותו בוקר.

חקירת המשטרה שלאחר מכן תגלה שבשבועיים שלפני כן, אדוארדס משך כמות זהה של 2000 לירות שטרלינג מחשבון הבנק שלו כל יום, והתחנה הבאה שלו אחרי שעזב את המלון היתה הדירה שלו בקרדיף, שם השאיר את הדרכון שלו, את כרטיס האשראי שלו ואת הגלולות שלקח כדי לנסות לשמור על מצב רוח מתפקד. משם הוא המשיך במונית שנסעה עמוק אל תוך האיזורים הכפריים של וויילס, עד לבלקווד, שם אדוארדס נולד וגדל, ובסופו של דבר לתחנת דלק במקום שנקרא סברן.

מאחורי תחנת הדלק נמצא מפרץ בריסטול, ומעליו נמצא גשר סברן.  גשר גדול ומרשים, שמזכיר קצת את הגשרים שמעל המפרץ בסן פרנסיסקו, שמחברים בין העיר לבין הפרברים שלה.  שם נמצאה גם הווקסהול קוואליר שלו, שבועיים אחר כך, והשוטרים הצליחו להסיק מהמצב שבו המכונית הושארה, שאדוארדס ישן במכונית שלו במשך כל הזמן הזה, ושהוא כנראה לא מתכוון לחזור. גשר סברן היה מאז שהוקם נקודה פופולרית לקופצים.  הסברה הרשמית של המשטרה, אחרי החקירה הממושכת הזו, היתה שהוא כנראה קפץ מהגשר אל מותו, אבל גופתו לא נמצאה מאז.

עברו עשרים ואחת שנה מאז.  המשפחה נאבקה נגד עצמה ונגד הרשויות בנסיון לדחות את הזמן שבו יצטרכו להכריז עליו מת באופן חוקי, אבל הם שיכנעו את עצמם לעשות את זה ב-2008, שלוש עשרה שנים אחרי שריצ'י אדוארדס נעלם ולא השאיר אחריו זכר.  זה היה הליך פסיכולוגי באותה מידה שזה היה הליך משפטי, ובמסגרת האספקט המשפטי של ההליך, אדוארדס איבד את הזכויות לרכוש שלו, שכלל חשבון בנק מיוחד שחברי הלהקה החזיקו בשבילו ובו רבע מהתמלוגים על השירים שכתבו ביחד, וגם על אלה שלא הספיקו לכתוב ביחד, כשהפכו להיות להקה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מפורסמת בלעדיו.

אדוארדס עצמו קיבל מעמד של אלוויס של עולם האינדי.  מדי פעם היו צצות ידיעות לגבי אנשים שראו אותו – מישהו אמר שראה אותו עולה על אוטובוס בגואה שבהודו.  מלצרית סיפרה על לקוח בפאב בלנזרוטה, באיים הקנריים, שקם ממקומו ונמלט מהפאב כשמישהו אמר, "היי, אתה ריצ'י מהמאניקס!" אבל מעבר לזה – שתיקה.  מתחנת הדלק בסברן שבה מצאו השוטרים את הקשר הישיר האחרון לאדוארדס חי, הוא יכל להמשיך לכל מקום.  שני כבישים ראשיים מתחברים בפאתי הגשר שמאחורי התחנה, והוא יכל לתפוס טרמפ ולהמשיך איתם לכל מקום שירצה באנגליה.  הוא יכל גם לעזוב את הארץ ולעבור לארץ אחרת.  הוריו וחבריו, שהכירו אותו טוב מספיק כדי לדעת ממה לדאוג וממה לא לדאוג, היו בטוחים מספיק כדי לא לחשוד שהסברה הראשונה והאחרונה של המשטרה היתה נכונה.  חלקם, כולל חברי הלהקה, ממשיכים לחכות לאדוארדס שיחזור מהמתים, שירגיע אותם ויבטיח שעזב מפני שלא יכל להתמודד עם ההצלחה הממשמשת ובאה וכל מה שהוא רוצה היה חיים חדשים, אפורים, במקום אחר, עם שם אחר.

הלהקה שנותרה שלישיה אחר כך התחילה, בעצם, בתור שלישיה.  ריצ'י אדוארדס, שאז לא הצמיד לעצמו את השם השני, היה נושא הכלים שלהם – האיש שסחב להם את הגיטרות להופעות, שכיוון את הגיטרות, שהסיע אותם ממקום למקום.  אבל ה-Manic Street Preachers של אז היתה להקה שאפף אותה ענן של גלאם ופאנק, שהיה מגובה במוזיקה מצוינת, אבל לא הרבה מהפוליטיקה והתרבות שהיתה צריכה ללוות את הסגנונות המוזיקליים האלה.  הם הלכו את לה רמבלאס, כדברי ג'יימס דין ברדפילד באחד מהשירים שכתב אחר כך, אבל לא בכוונה אמיתית.  אדוארדס היה זה שהיתה לו כוונה אמיתית.  הוא התלבש בתור איש גלאם-פאנק אמיתי – כולל עיגולי איפור שחור מסביב לעיניים, תסרוקת של מישהו שעושה מאמץ גדול להראות שהוא לא הסתרק או חפף את השיער חודשים, ובגדים קרועים, מעוצבים באופן עצמאי. מהר מאד, אדוארדס התחיל להשפיע על הכיוון המוזיקלי ועל הכיוון הכללי של הלהקה, ואחר כך הצטרף בתור גיטריסט שני.  זה היה התפקיד הרשמי שלו, אבל בעצם, הוא היה האידיאולוג של הלהקה – קרל מרקס קטן לצרכי רוק'נ'רול.  המילים של הלהקה, שהוא כתב בדרך כלל, היו פוליטיות לפעמים,ולפעמים עסקו בנושאים יותר רמי מעלה מאלה שלהקות אחרות של אותה התקופה התעסקו בהם, ובעוד לקו המוזיקלי של הלהקה, שלו היה אחראי ג'יימס דין ברדפילד ככותב המוזיקה העיקרי, אדוארדס גיבש למילים אג'נדה משלהן, מגביר את האש מתחת לרגלי המאזינים כדי שלא ירגישו שהם נשרפים.  האלבום הראשון, מבחינה מוזיקלית, התרכז בלהיות טוב יותר מ-"Appetite for Destruction" של Guns'n'Roses, לפי דברי הלהקה, אבל נפתח בשיר על תאוות הבצע של הבנקים, המשיך לאחד מהלהיטים הצנועים של הלהקה שעסק בעולם הריק של כוכבניות והסתיים בנסיון להאניש את הפרצופים האלמוניים של המכורים לסמים.  האלבום השני היה מעט קופצני ואופטימי יותר מבחינה מוזיקלית, כראוי לאלבומים האחרים בבריטניה באותה תקופה, אבל עסק מבחינה ליריקלית בעיקר בהתחבטויות האישיות של אדוארדס עם הדכאון שנשא איתו לאורך הדרך, כשהוא קופץ לבקר בדרך את וואן גוך, שהמילים האחרונות שלו היוו את השם וההוק של אחד מהסינגלים מהאלבום, וכשהסינגל המצליח ביותר (למעשה לא) מהאלבום היה גרסת כיסוי לשיר מחאה נגד מלחמת קוריאה, שליווה את הסדרה "MASH" והילל את ההתאבדות כאופציה להתמודדות עם זוועות המלחמה.

באלבום השלישי אדוארדס השתלט על תדמית הלהקה כמעט לגמרי.  המראה שלהם, לפחות על פי הצילומים שליוו את האלבום, היה מאד מיליטנטי, על עטיפת האלבום היה ציור מתריס של ג'ני סאוויל וגם המילים היו לא מתפשרות, ועסקו בין השאר באנורקסיה של אדוארדס, בשואה ובמצב המידרדר של העולם. את המילים שהשאיר אחריו אדוארדס כשנעלם, ברדפילד לא הרגיש שהוא מסוגל להלחין – הן היו קשות מדי למצוא להן לחן ראוי לפי הקו המוזיקלי שבו הלכה הלהקה באלבום שהיה עוקב אחרי "The Holy Bible".  באופן אירוני, היעלמותו של אדוארדס והיעלמות הנטל הכבד של המילים מהצורך למצוא קו מוזיקלי מתאים איפשרו ללהקה להקליט את האלבום המצליח ביותר שלה עד אז, אלבום שאדוארדס לעולם לא היה מאפשר להקליט – "Everything Must Go".   אפשר לראות באלבום, שיצא כמעט שנה וחצי אחרי שהמשטרה החליטה שאדוארדס כנראה נטל את חייו, נסיון של הלהקה להתמודד עם האובדן – דרך הסינגל הראשון, "A Design for Life" ושיר הנושא, שאפשר לתרגם אותו כ"הכל חייב להימכר" (זאת אומרת כל התכולה של דירתו של אדוארדס, של חייו, של ההסטוריה שלו), ודרך השירים האחרים שאדוארדס כתב ומופיעים באלבום כמו הסינגל "קווין קרטר" או "No Surface All Feeling" שבו אדוארדס מנגן בגיטרה בפעם השניה בהסטוריה המוקלטת של הלהקה.

עברו תשע שנים ושני אלבומים לפני שניקי ווייר, שותפו העיקרי של אדוארדס לכתיבת המילים, הצליח לכתוב שיר פרידה מריצ'י אדוארדס – "Cardiff Afterlife".  "אני שונא לחלום," הוא אמר. "זה הורס לי עשר שעות של תענוג. אחרי ש[ריצ'י אדוארדס] מת היו לי הרבה חלומות מציקים.  הם עברו רק שישה חודשים אחר כך שכתבנו את "Design for Life"".

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה נשק חדש, שמרגע שהוצאנו אותו מהקופסא, אי אפשר להחזיר אותו אליה.

 

 

 

פאט מת'יני והרביעיה שלו, לייב פארק זאפה, ראשון לציון, 15.6.2016

לפני הכל

הכי כיף כשמגשימים לך חלומות שלא ידעת שיש לך.  ב-12 בספטמבר, כשינחתו בארץ בפעם הראשונה בחיים שלהם ושלי שני החברים המופיעים הנותרים ב-Queen, אני אוכל לראות סוף סוף את הלהקה שהכי אהבתי כשהייתי צעיר יותר.  כמה ממילות השירים אני עדיין יודע בעל פה, זו שאלה שהמענה עליה יבוא רק עוד חודשיים וחצי.

 

פאט מת'יני בלייב פארק, 15.6.2016

pat metheny הופעות ג'אז, במיוחד הופעות ג'אז מחו"ל, אף פעם לא היו חלק מרשימת ההופעות שתיכננתי לראות.  קרוב לוודאי שהסצינה המוזיקלית הספציפית הזו בארץ, במיוחד בכל מה שכרוך בהופעות של אמנים מחו"ל, עובדת בצורה כל כך מסודרת שהיא משדרת שאם פספסת הופעה של אמן ג'אז בינלאומי כזה או אחר, זה בסדר, מפני שעוד שנה או שנתיים אותו אמן יחזור לכאן להופעה אחרת.  אבל, מכיוון שדברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאנחנו מתכננים אותם, ואני למדתי מתקרית ה"אני אראה את פאקו דה לוצ'יה בפעם הבאה שיגיע לארץ" שלי, מצאתי את עצמי ביום רביעי לפני שבועיים, בפעם הראשונה בהופעת ג'אז של אמן מחו"ל.

המיקום של ההופעה הזו היה מעט מוזר ולא שגרתי – במה קבועה במתחם שראשיתו כסאות וסופו תלולית דשא, שהתפאורה שלה היא ווילון אפור שקוף שדרכו אפשר לראות את הגלגל הענק של ה"סופרלנד", וכשנכנסתי אל המתחם ומצאתי בו את מקומי, היה על הבמה רק אדם אחד והקונטרבאס שלו – אדם בן עזרא, ליתר דיוק.  הוא נגן קונטרבאס, בעיקר, שמשתמש בלופרים ואפקטים אחרים כדי להפוך את הבאס שלו למגוון של כלים שונים שמנגנים ביחד, כאילו היה להקה שלמה.  בין השירים שלו הוא משלב גרסאות כיסוי לדברים כמו "Dear Prudence" ו-"Royals" של לורד (קרוב לוודאי הדבר האחרון שהייתי בוחר אם היו שואלים אותי איזו גרסת כיסוי אני הולך לשמוע בשתי הופעות שונות, אבל הנה זה).  בשיר האחרון – גרסת כיסוי בגוון אלקטרוני ל"אדון הסליחות" – הוא הקליט את הקונטרבאס שלו במגוון רחב מספיק של ערוצים, כדי שיוכל להניח אותו בצד ולהתפנות לנגן גם בקלרינט.

אחר כך אדם בן עזרא ירד מהבמה, לוקח איתו את הקונטרבאס שלו ומגוון של כבלים, והבמה נותרה ריקה לפרק הזמן שנהוג בהופעות כאלה.  גם האורות, שכבו ודלקו לחליפין ועודדו אנשים למחוא כפיים ולהריע, הם מהסוג שנהוג בהופעות כאלה.  ואז פאט מת'יני עולה לבמה עם הגיטרה בעלת אלף המיתרים שלו. זה המקום, אולי, להסביר על שלוש הגיטרות של פאט מת'יני ועל הדרך שלהן לבשר לקהל שבקיא במוזיקה שלו, מה סגנון הקטע שהם הולכים להאזין לו עכשיו.  מת'יני הגיע להופעה הזו, כמו להופעות אחרות, עם שלושה סוגי גיטרות (ארבעה, למעשה, אבל נפסח על הגיטרה הקלאסית לרגע):  הראשונה היא גיטרה מיוחדת שהורכבה בשבילו שמכילה, בנוסף לגוף התהודה הסטנדרטי ולצוואר הסטנדרטי של גיטרה אקוסטית, עוד תיבת תהודה וצוואר קצר יותר למשהו דמוי מנדולינה, בצד אחד, ועוד מגוון של מיתרים מתוחים לתדרים של נבל בצד השני. הגיטרה, במילים אחרות, מכילה מיתרים בכל המקומות הפנויים שבהם מיתרים יכולים להיות;  הגיטרה השניה היא גיטרת ג'אז סטנדרטית, זו המכונה חצי נפח בעגת הנגנים; והשלישית היא גיטרה חשמלית שבעבר היה מורכב עליה מין משולש מסורבל כזה שהיה מחובר בחוט לסינת'יסייזר, והיום הסינת'יסייזר, שהוא קרוב לוודאי בגודל של זבוב קטן, בטח נמצא בתוך גוף הגיטרה באיזשהו מקום. בכל פעם שהוא בוחר להשתמש בגיטרה כזו או אחרת, הקהל שמכיר את החומר שלו יודע איזו מוזיקה הולכת להיות מושמעת – ג'אז סטנדרטי ונעים לגיטרת חצי הנפח, משהו הרמוני ומטורף לגיטרה בעלת אלף המיתרים, או אפילו הגיטרה הקלאסית הפשוטה, ופיוז'ן מהיר ועצבני לגיטרה החשמלית. את ההופעה הוא פתח, בכל אופן, ישוב לבד על הבמה עם הגיטרה הראשונה, זו עם המיתרים בכל מקום שאפשרי שיהיו בו מיתרים ועדיין נוח לנגן.  ופאט מת'יני השתמש בכולם.  אני לא בקיא מספיק במוזיקה שלו בשביל לדעת אם זה היה קטע מוסדר שהוא הוסיף לו אלתורים, או אם הוא פשוט ניגן את מה שהראש שלו והלב שלו אמרו לו לנגן, אבל הלילה ירד והיו שם רק מת'יני וגלגל הענק מאחוריו וקהל של כמה מאות (אולי מעט אלפים) של אנשים שישבו בשקט ובתדהמה והאזינו לו.  הקטע היה ארוך, ומגוון, ובכל נקודה שבה היה נדמה שהוא נגמר, הוא נמשך מעט יותר.  ואז מת'יני קם והגיש את הגיטרה שלו לבקליינר שלו, וקיבל את גיטרת הג'אז הסטנדרטית, ושאר חברי ההרכב שלו עלו על הבמה ותפסו את מקומם: גווילם סימקוק, שהפסנתר שלו היה ממוקם בצורה מסורבלת ביחס לקהל, ישב כשגבו לקהל לאורך כל ההופעה, לינדה או, נגנית הבס, נעמדה מאחוריו, ואנטוניו סנצ'ז, שאני יכול לקרוא לו מתופף, אבל זה יהיה מעט כמו לקרוא לחללית כלי רכב, התיישב מאחורי התופים – שהכילו מעט יותר מצילות מהרגיל ועוד סנייר וטום אחד לפחות.

בניגוד להופעות רוק של אמנים מחו"ל, שבהן האמן בדרך כלל מגיע לישראל בפעם הראשונה, לפעמים גם האחרונה, ומבין את החשיבות של המעמד הזה בשביל הקהל, הופעות ג'אז של אמנים שנמצאים פה בפעם המי יודע כמה, מתנהלות בדרך כלל בשקט.  לאמן אין סיבה לתקשר עם הקהל אחרי כל שיר ולספר כמה הוא נהנה כאן, עד כמה הוא תמיד רצה להופיע כאן וכמה הקהל הישראלי הוא הקהל הכי טוב שראה אי פעם, מאחר והוא פה בסיבוב הופעות אחד אחרי שהיה כאן גם בסיבוב ההופעות הקודם, כי ישראל היא מקום לגיטימי לאמני ג'אז להופיע בו.  ולכן, הוא, וההרכב שלו, מתרכזים במה שהם עושים הכי טוב – לנגן ג'אז.  ה-A section מפנה את מקומו במהירות ל-B section, שמפנה את מקומו במהירות לאלתורים, ברוב המקרים של מאת'יני ולפעמים גם של הנגנים האחרים.  מאחר ואני לא בקיא בהרבה מהמוזיקה של מאת'יני יכולתי להתפנות ליהנות מהמוזיקה כמו שהיא, בלי לדעת מה אני שומע ומה מתוך הדברים שמנוגנים על ידי ההרכב הוא החלקים הכתובים של הקטע או החלקים המאולתרים.  אמצע ההופעה, כשמאת'יני התחיל לנגן את הקטע האהוב עליי שלו, "Baby Steps", והפך אותו לקטע האלתור הארוך ביותר בערב, היתה החלק המוצלח ביותר מבחינתי.  בשלב מאוחר יותר של ההופעה, חברי הלהקה ירדו מהבמה ואז עלו, אחד אחד, כדי לאפשר למאת'יני לאלתר איתם אחד על אחד.  קודם זו היתה נגנית הבס, לינדה או, שהתחילה את הערב עם קונטרבאס, המשיכה אותו עם באס חשמלי וסיימה אותו שוב עם קונטרבאס.  אחר כך נגן הפסנתר, גווילם סימקוק, ולבסוף אנטוניו סנצ'ז, שמדי פעם לאורך קטע האלתור הזה וקטעים אחרים לאורך הערב היה נדמה שהוא נוסק ונעלם מעל לקטע המוזיקלי שהוא אמור לאלתר בתוכו, וקומפינג קצר מהגיטרה של מת'יני החזיר אותו למחוזות הקצב והמבנה של השיר שהיו נתונים בתוכו.  בסוף הקטע הזה, האלתור המשותף של מת'יני וסאנצ'ז, שבו מת'יני בחר להשתמש בגיטרה החשמלית שלו, השניים כבר היו נתונים כל כך עמוק בתוך המוזיקה שלהם, שהם הרשו לעצמם להתחיל להיות נסיוניים ולשלב כל מיני חריקות וקרקושים על התופים ועל הגיטרה שהקשר ביניהן ובין ג'אז היה מעט רופף.

אחר כך מת'יני העלה את שאר הלהקה בחזרה על הבמה, ואחרי מספר שירים הם ירדו ועלו בחזרה, תוך זמן קצר יחסית, להדרן.  בשלב הזה מת'יני דיבר, בפעם הראשונה והאחרונה במהלך הערב, והציג את חברי הלהקה.  הוא לא היה צריך לאחל לקהל ערב טוב, כי זה בדיוק מה שהיה להם בשעות האחרונות.  הוא לא היה צריך לומר שהוא נהנה מההופעה שלו כאן, כי החיוך הענקי שלו אמר את זה.  והוא לא היה צריך להגיד שמעכשיו, הוא יהיה כאן בכל סיבוב הופעות שלו, כי זה מה שהוא תמיד עושה.  ובפעם הבאה, לשם שינוי, גם אני אהיה שם שוב.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חובבי טום הנקס יכולים לראות אותו מציל את העולם בשני מקומות שונים בקרוב.

 

שלום חנוך והאורקסטרה של אבי לייבוביץ', אוניברסיטת תל אביב, ה-6 ליוני 2016

לפני הכל

בהמשך לפוסט הקודם של הגוספל, הנרי רולינס כותב על תחילת דרכו של הפאנק בצד השני של ארצות הברית. מרתק, כי זה הנרי רולינס.

 

שלום חנוך והאורקסטרה של אבי לייבוביץ', אוניברסיטת תל אביב, ה-6 ליוני 2016

שלום חנוךבאחד הערבים זוגתי הקריאה לי מייל שקיבלה, שהזמין אותה לערב שחוגג שישים שנה לאוניברסיטת תל אביב.  בסוף של רשימה של דברים שהולכים לקרות שם, היא אמרה, "שלום חנוך עם ביג בנד". "רגע, מה?" אמרתי. "ביג בנד?"  חיפוש קצר ותכליתי באינטרנט לימד אותי שבפסטיבל הג'אז הבא עלינו לטובה, שלום חנוך מתעתד להופיע עם האורקסטרה של אבי לייבוביץ', בערב חד פעמי של עיבודי ג'אז – ביג בנד ליתר דיוק – למיטב השירים שלו.  חד פעמי, אם כן, זה לא כל כך יהיה, ואנחנו כמובן קנינו את הכרטיסים הנדרשים והכנו את עצמנו לערב מוזיקלי מאד מעניין.

החיבור בין שלום חנוך לאורקסטרה של אבי לייבוביץ' הוא לא מופרך – מאחר והם היו מעורבים באחד האלבומים הטובים יותר שלו, לדעתי, "ערב ערב", שם כל השירים הם הקלטה חיה (האלבום אפילו מציין באיזה טייק השתמשו). אבל כשההופעה התחילה, אחרי סדרה של נאומים, וברכות, והפתעות מיוחדות כמו אמיר דדון שעלה לשיר שיר אחד ("אור גדול", על רקע של מגוון סטודנטים נוכחיים של האוניברסיטה שמוכיחים עד כמה היא מגוונת), ההרכב שלשמו התכנסנו התחיל לעלות על הבמה.  הכוונה בביג בנד, הבנתי כשראיתי את גודל ההרכב שתופס את מקומו, היתה באמת לביג בנד.  הם אפילו מסודרים בפורמט המסורתי של ביג בנד – שלוש שורות, מופרדות לשניים, מסודרות אחת מעל השניה כמו שתי טריבונות זעירות.  באחת תשעה נגנים, באחרת שמונה, באמצע מקום לטימבלה שייעשה בהם שימוש בשיר אחד. למטה, על קרשי הבמה עצמם, היתה הלהקה האורגנית של שלום חנוך – משה לוי בקלידים בצד שמאל ועוד תגבור של קלידים ולפטופים (אני חושב שקלטתי את שמו בתור טל אבירם, אבל אני לא בטוח. גם שלום חנוך לא היה בטוח), יוסי פיין בבס לידו, ורוני פיטרסון, שזקנתו כבר נותנת בו את אותותיה – את רוב ההופעה הוא בילה בישיבה על אחת הבמות – בצד ימין (עוד בחור שיסלח לי שאני לא זוכר את שמו תיגבר בגיטרות ובמנדולינה, אפילו, באחד מהשירים).

את ההופעה הלהקה התחילה בגרסה אינסטרומנטלית ל"אל תוותרי עליי".  שלום חנוך עצמו עלה רק אחרי שהקטע הזה הסתיים, זקן ועייף, ואחרי שהושמה עליו גיטרה, הוא החל בגרסה זקנה ועייפה של "אדם בתוך עצמו".  משהו בתוכו לא התחבר לשיר הזה, ונראה, על אף הווידאו ארט המרהיב שעל שלושה מסכים עגולים ענקיים מאחוריו, שהוא שר אותו רק כדי לסיים אותו, וכי אולי יש מישהו בקהל המעט מבוגר יותר הזה שמחכה במיוחד לשיר הזה.  אחר כך, כשהשיר מסתיים, משה לוי פוצח בסדרה של אקורדים צורמים מעט, שנבלעים לתוך ביצוע מרשים במיוחד של "חתונה לבנה", שכלל את כל מה שלהרכב המורחב הזה, על שלל כלי הנשיפה שלו, היה להציע.  הגיטרה החשמלית שהושמה על שלום חנוך התאימה לו הרבה יותר, וכשהשיר הסתיים, הוא פנה לקהל בפעם הראשונה. "יצאנו לדרך," הוא אמר.  שלום חנוך האמיתי הגיע.

מה שבא אחר כך, היה שלל גדול של שירים – ההופעה הרגישה כמו הופעה קצרה, תוך כדי שהיא התרחשה, אבל אחר כך כשספרתי את השירים שבוצעו, הגעתי למסקנה שזו היתה הופעה מאד מכובדת בהתייחס לקונטקסט שבו היא בוצעה.   השיטה העיקרית לבחירת השירים, והעיבודים המיוחדים, התחילה בלמצוא את השירים שקל לבצע אותם עם הסאונד הכוחני מצד אחד, והרך מצד שני, של אחד עשר כלי נשיפה שמנגנים את אותו צליל – "בגלגול הזה", "בואי לרקוד", "היה כדאי" (אותו שיר יחיד שבו נעשה שימוש בטימבלה המיותמים שניצבו במרכז איזור כלי הנשיפה על הבמה).  בשירים אחרים, כמו "בא הביתה", "נגד הרוח" או "קח לך אישה", לכלי הנשיפה היה תפקיד מינורי, תוספת קטנה למכלול הצלילים שעטפו את השירים.  אבל היו כמה רגעים שבהם העיבודים לכלי הנשיפה הפכו את השירים למשהו קסום וחד פעמי – למשל, כששלום חנוך תפס את הגיטרה האקוסטית והתחיל לנגן את האקורדים הפותחים של "לילה".  השיר ברובו המשיך בליווי הגיטרה האקוסטית בלבד ומעט מכלי הנשיפה, אבל כשהסתיים החלק הסטנדרטי, של המילים והמלודיה, כלי הנשיפה תפסו חיים משל עצמם ובליווי הלילה האמיתי, שהקיף את האיזור הפתוח שבו התרחשה ההופעה, הפכו את השיר הזה לאחד מהרגעים המרגשים ביותר של ההופעה.

שלום חנוך בחר לעצמו שני שחקני חיזוק לתבל בהם את ההופעה – הוא העלה את נינט טייב כדי לשיר את "ערב ערב", שחלק מהרכב כלי הנשיפה שמאחוריו ניגן בגרסה המקורית שלו, והיא הצליחה לא להרוס את השיר, ולאחר מכן כשביצעו יחד את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", היא הצליחה לא להפריע למהלך השיר התקין.  ואחר כך את אביב גפן כדי לשיר שלושה שירים – "הדרכים הידועות", "זה רק אור הירח" ו"מחכים למשיח".  ב"הדרכים הידועות" גפן וחנוך חילקו ביניהם את העבודה – מאחר וחנוך הוא כבר אדם מבוגר, אחרי הכל, הוא קיבל את החלק הקל יותר, לשיר בסולם הנכון של השיר, ואביב גפן קיבל את החלק המסובך יותר, של לשיר בכל הסולמות האחרים.  הוא השתדל מאד, לאורך כל השיר.  אני לא בטוח שהוא הצליח להכניס את כל הסולמות לביצוע שלו, אבל הוא עשה עבודה מאד מאומצת להשתדל להגיע לכולם.  את השיר השני, שהוא שיר שלו, אחרי הכל, שלום חנוך הצליח להרים מהקרקע בקולות שניים פשוטים, וב"מחכים למשיח" כבר היתה לשניהם פחות עבודה – הקהל השלים את המילים בקלות.

בשלב הזה, שעה מאוחרת של הלילה, היינו צריכים כבר ללכת, כך שאני לא יודע איך ההופעה הסתיימה, אבל בהתחשב בעובדה שלא שמענו את הקולות הרועמים של ההופעה ככל שהתרחקנו אל המקום שחנינו בו, עושה רושם שגם ההופעה סיימה את דרכה לא הרבה זמן אחר כך.  אני, מבחינתי, זכיתי לקבל מההופעה את כל השירים שציפיתי לשמוע בה (פרט לאחד, "בצעירותי", אבל לקוות ששלום חנוך ינגן אותו בהופעה מהסוג הזה, מעט גובל בחזירות).  אלו שידרימו לאילת כדי לשמוע את ההופעה המלאה יקבלו, אני מקווה, את כל מה שזכינו לשמוע בגרסת טרום הבכורה הזו.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – נטפליקס מכינים את הסדרה המקורית הבאה שלהם, שנראית כאילו שהיא צולמה בשנות השמונים.

 

Guns N'Roses ושני נערים מתים

 

לפני הכל

חיפוש חסר תוחלת באתר של ה-Divine Comedy גילה לי שלא רק שהם מוציאים אלבום חדש, בשם "Foreverland", ב-2 בספטמבר, אלא גם יוצאים לסיבוב הופעות באירופה בהמשך השנה.  ומאחר ואירופה זה פה קרוב, אני פונה בקריאה נרגשת לנרנג'ה או חברה אחרת שמוכנה להרים את הכפפה – הביאו אותם לארץ! ויפה שעה אחת קודם.

 

איזה כיף כשאתה יודע שאתה הולך למות צעיר

The Dead Boysפאנק, בפ' דגושה, ואני לא היינו חברים טובים אף פעם.  בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים, שאף על פי שחלק מהם מקיפים את עצמם בתרבות שלמה, עדיין מתבססים על מאפיינים מוזיקליים דומים ומכנים משותפים אחרים של מה בדיוק עושים עם המוזיקה הזו, פאנק הוא סגנון מוזיקה עם אג'נדה. אג'נדה כבדה, שצריך לקרוא בשבילה ספר או שניים, מה שבא בניגוד מוחלט להווי של הלהקות שהרכיבו את הז'אנר הזה בתחילת דרכו.  ההיכרות המוקדמת שלי עם פאנק היתה תלויה בהרבה נטיפים תרבותיים, אלה שהיו נגישים לחובבי מוזיקה שלא רצו לקרוא את הספרים הנדרשים כדי ללמוד איך להתייחס למוזיקה הזו – הייתי צעיר מדי כשראיתי את סיד ווישס מסיים לשיר את "My Way", מוציא אקדח ומתחיל לירות ביושבי השורה הראשונה, כדי להבין שזה קליפ, האקדח לא אמיתי, הקהל לא אמיתי ומאחורי כל זה יש אמירה חדה יותר שווישס מנסה להגיד.  ואחר כך, כשראיתי את חברו ללהקה ג'וני רוטן מסנן את המילים לשירי הלהקה במבטא קוקני מוגזם ומתקרב תוך כדי כך קרוב מדי למצלמה בצורה מאיימת, הייתי צריך עוד כמה שנים, ועוד כמה ספרים שמסבירים את התופעה הזו, כדי להבין את המשמעות האמיתית שמאחורי המסרים שחברי הלהקה ניסו להעביר (או שהמנהלים של הלהקות ניסו להעביר, בכל אופן.  חברי הלהקות בדרך כלל לא היו מספיק בהכרה כדי להבין מה הם מנסים לומר).

השנים עשו מה ששנים עושות, ועברו.  ז'אנרים פופולריים של מוזיקה התחלפו בז'אנרים פופולריים אחרים.  הפאנק תמיד היה שם, בצד, מתוחזק על ידי להקות שתמכו באג'נדה שהיה צורך לתמוך בה כדי לקחת חלק בז'אנר הזה, ומאחר והאג'נדה הזו כללה את הצורך להיות כועסים ולא להתרחץ, פאנק איבד מעט מהפופולריות שהיתה לו פעם.  באיזשהו שלב הוא התחלף ברוק כבד.  כזה שמכיל כמות מספיקה של דיסטורשן כדי להיות רועש, ומהיר, וכועס גם כן, אבל לא ברמה כזו שמאיימת שמצילות יתחילו להיתלש מהכנים שלהן ולהתגלגל לאורך הבמה. הלהקות הפופולריות יותר של הז'אנר הספציפי הזה, לפחות לפי מה שהרדיו ידע לספר, היו אלה שנשענו ככל האפשר על הלהקות ששיטחו את הדרך לז'אנר הזה ושמו עליה אריחים – להקות כמו Black Sabbath ו-Deep Purple, שבעצם ניגנו רוק'נ'רול, רק מעט רועש יותר ומעט פחות מובן.   אחת מהלהקות האלה היתה Guns N'Roses, שב-1991 היתה בפסגת העולם – אחרי שני אלבומים שיצאו בדיוק באותו היום ורבו אחד עם השני מאז לגבי השאלה מי מהם טוב יותר, ופיצלו עמים שלמים סביב הסוגיה הזו, ואחרי סיבוב הופעות שכלל גם נחיתה בישראל בתקופה שבה היתה הופעה בסדר גודל כזה כמעט כל שבוע, יחסי האנוש הלא מאד מלבבים של סולן הלהקה, אקסל רוז, התחילו לגרום לסדקים עם שאר חברי הלהקה, שבסך הכל רצו לנגן ולא באמת היה להם אכפת להיות מפורסמים, או מה גודל הבמה שהם הולכים לנגן עליה.  הסדקים הלכו והתרחבו, נוצרו בהם ערים קטנות, בינתיים מתופף הלהקה החליט לתבוע את הלהקה בטענה שפיטוריו אחרי האלבום הראשון, ארבע שנים שלמות לפני כן, היו לא מוצדקים, והלהקה היתה במסלול מואץ להתרסקות רוק'נ'רולית מרהיבה.

משהו גרם להם לקבל את ההחלטה הנכונה לעצור לרגע, ולהסתכל מחדש על גרסאות הכיסוי שהקליטו בזמן העבודה על שני האלבומים הקודמים שלהם, בעיקר בשביל הכיף.  הגרסאות האלו הכילו קצת מחוברת ההוראות להרכבה של להקה כמו Guns N'Roses, ובאופן מעט מפתיע בשביל חובבי הלהקה הזו שאין להם דרך לקשר בינה לבין ההסטוריה שלה, הגרסאות כללו לא מעט שירי פאנק.  האלבום שיצא, ונקרא " The Spaghetti Incident?" וברובו היה סוג של בדיחה פנימית של הלהקה.  וכדרכן של בדיחות פנימיות, האנשים שהיו מיועדים לקנות את האלבום לא ממש הבינו אותו.   וכך נכתב אקורד הסיום של Guns N'Roses (בגרסה הזו שלה) בספרי ההסטוריה של המוזיקה – עמוק בתוך הפייד אאוט בנקודה שבה אנשים כבר לא מאזינים לשיר יותר.

משום מה מצאתי את עצמי רוכש את האלבום הזה.  בזמן שבו היה נחוץ לחובב מוזיקה מן השורה לחבב את Guns N'Roses במידה הבסיסית הנדרשת, זאת אומרת להכיר ולאהוב את השירים שהיו ברדיו וב-MTV, זה מה שעשיתי.  אהבתי את "November Rain", בתקופה שבה הוא שהה במקום הראשון במצעד כל כך הרבה זמן שהעורכים היו יכולים לשים חצי ראשון של השיר הארוך הזה בשבוע אחד ואת החצי השני בשבוע הבא אחריו, ואת "Civil War", אבל אף פעם לא הרגשתי צורך לקנות את האלבומים עצמם.  אבל את זה, שרק סינגל אחד יצא ממנו, גרסת כיסוי לארט גרפונקל, דווקא, הרגשתי צורך לקנות.

חברי הלהקה עשו עבודה טובה בלבחור את שירי הפאנק שיאכלסו את האלבום הזה.  הם מצאו את האנשים שבאמת יצרו את האג'נדה ואת ההווי של הז'אנר הזה – אלו שצירפו תו לתו ויצרו את הז'אנר המוזיקלי הזה מכלום בניו יורק, ואלו שעלו לרגל לשם מכל מיני מקומות מנומנמים ומשעממים יותר בארצות הברית ותרמו את מה שהיה להם להגיד ליצירה של ז'אנר שיש בו יותר משלושה אקורדים, סולנים שצועקים וקוד לבוש מפוקפק.  בין השאר היו שם שירים של הלהקה שהקדימה את ה-Buzzcocks (שהם בריטים ומעולם לא עלו לרגל לניו יורק, ובכל זאת), של ג'וני ת'אנדרס, של המיספיטס, של הניו יורק דולז ושל ה-Damned, ובמרכז האלבום היה את השיר שהכי משך את תשומת ליבי.  קראו לו "Ain't It Fun", ובעזרת מספר לא גדול של אקורדים ומלודיה שאפשר להקשיב לה, פרש את כל הסיפור של מה שעומד מאחורי הז'אנר הזה – הסיפור של הלהקה ש-Guns N'Roses בחרה לתת לה את הקרדיט לשיר הזה, ושל שניים מהאנשים שמעורבים בו, שלקחו על עצמם את אחד מהמרכיבים הבעייתיים ביותר באג'נדה של הז'אנר הזה – בשביל לעשות פאנק כמו שצריך, אתם מבינים, צריך למות צעיר.

הפאנק מתחיל, לפי חלק מהאנשים שעוקבים אחרי כאלה דברים, עם הלהקה שניגנה את השיר הזה לראשונה.  ללהקה קוראים "Rocket from the Tombs" והיא הוקמה באמצע שנות השבעים בקליבלנד, אוהיו.  קליבלנד היא עיר די משעממת, ולבני נוער שם קרוב לוודאי שלא היה יותר מדי מה לעשות עם הזמן הפנוי שלהם.  הם היו יכולים להפוך להיות מנהלים זוטרים בחנויות כלבו כמו דרו קארי, או להפוך להיות לאחת מהלקות הפאנק האמריקניות הראשונות.  הלהקה הספציפית הזו הכילה, בין השאר, את דיוויד ת'ומאס, שמאוחר יותר הפך להיות גם הסולן של Pere Ubu, ואת צ'יטה כרום, הגיטריסט, וגיטריסט נוסף בשם פיטר לאפנר.  כרום ולאפנר הם אלו שכתבו את השיר הזה, במקור בשביל "Rocket from the Tombs". כשהלהקה התפרקה וחלקים ממנה התפזרו לכל עבר, לאפנר המשיך לגרסה הראשונית של Pere Ubu אבל לא הסתדר שם ועזב כדי לזרוק את עצמו לספירלה של הרס עצמי, שהסתיימה במוות מדלקת הלבלב בגיל מאד צעיר, רגע לפני שהחליט, לפי מכתב ששלח לחבר, לעזוב את הכל ולהימלט לאיזושהי בקתה בעיירה באוהיו כדי להחלים ולכתוב שירים חדשים.

שלושת חברי הלהקה הנותרים החליטו לעבור לניו יורק בהזמנתו של ג'ואי ראמון, שחשב שיש להם הרבה מה לתרום לסצינה המוזיקלית המתפתחת בעיר.  הם מצאו סולן חדש – סטיב באטורס – שבמסגרת האסתטיקה של הז'אנר החדש שהלך והתהווה וויתר על שני ה-e שמקיפים את האות הלפני אחרונה בשם שלו באיותו המסורתי והסתפק ב-i אחד לפניו, והמציאו ביחד, כ-Dead Boys, הרבה מאד מהמאפיינים הוויזואליים של הז'אנר – אלימות על הבמה ומתחת לבמה, חלוקה של נוזלים גופניים ודברים אחרים לקהל, וביותר מהזדמנות אחת, התעללות עצמית של באטורס, שנהג ללכת בדרכו של איגי פופ ולחתוך את עצמו תוך כדי שירה.  כשהלהקה התפרקה, אחרי שלוש שנים של פעילות ורק אלבום אחד באמתחתם, באטורס ניסה את מזלו כזמר פופ, ואחר כך היגר לאנגליה כדי להיות הסולן של מספר להקות שם, כולל "Lords of the New Church", להקה שהורכבה מחברי להקות פאנק לשעבר אבל התאימה את עצמה לזמנים – אמצע שנות השמונים (כמו שאפשר לראות ולשמוע בשיר המוכר ביותר שלהם, "Dance With Me").   גם הפעם באטורס והלהקה שבחר להקים עזרו לאפיין את הדרך שבה נראה ז'אנר שלם – הם אלו שהתחילו להתלבש ולהתאפר בצורה שאחר כך נלקחה על ידי Adam and the Ants ו-Bow Wow Wow.  באטורס המשיך את דרכו בהופעות גם בלהקה הזו – באחת מההזדמנויות תלה את עצמו על הבמה וכמעט מת, בהזדמנות אחרת, כשגילה, תוך כדי שהוא מעיין באחד המגזינים המוזיקליים של התקופה, מודעה שמחפשת סולן חדש ללהקה, הוא העתיק את המודעה על חולצה, ועלה לבמה כשהוא לבוש בחולצה הזו, להופעה האחרונה שלו עם הלהקה.

באטורס הספיק לחיות מעט יותר מהאיש שהיה מהכותבים של השיר שהוא זה שמזוהה ביותר עם גרסה שלו.  ב-1990, כשגר בפריס, מונית פגעה בו בזמן שחצה את הכביש (האגדה מספרת שזו היתה משאית זבל.  כדרכן של אגדות, האמת קצת פחות יומרנית).  האגדה ממשיכה לספר שהוא קם אחרי שהועף למרחק של כמה מטרים, אמר שהכל בסדר והמשיך ללכת. מאוחר יותר החליט לגשת לבית חולים כדי להיבדק אבל אחרי שחיכה מספר שעות בתור הוא החליט לוותר – בלילה נפטר בשנתו.  יש כאלה שאומרים שנפטר כתוצאה מזעזוע מוח שלא אובחן וטופל, אחרים אומרים שסיבת המוות היתה דימום פנימי, שגם הוא לא אובחן וטופל.  באטורס מת, בכל אופן, באותה הדרך שבה חי – במשיכת כתפיים.  את בקשתו לשרוף את גופתו ולפזר את האפר על קברו של ג'ים מוריסון, גם הוא בפריז, חברתו מילאה לפי חובותיה כלפי דרך החיים של הפאנק, ושמרה לעצמה מעט מהאפר בצד כדי להתייחד עם זכרו בדרכה שלה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הגבר הזה הוא באמת ממאדים.

שלולית במובן ירח

שלוש מחשבות על סוף

*

כמעט מיד כשיצא האלבום התשיעי של רדיוהד, ביום ראשון האחרון, אחרי מגוון פעילויות שיווק תמוהות כהרגלם של רדיוהד ושני סינגלים מהירים, שיצאו יום אחרי יום, החלו התגובות של אתרים, של מגזינים באינטרנט, של כותבי בלוגים פרטיים – חלקן היו רק דיווח לקוני על יציאת האלבום, חלקן היו ביקורות זריזות וחלקן היו כתבות שנשאו ווריאציות על הכותרת "האם זה האלבום האחרון של רדיוהד?".  במידה מסוימת, אפשר להבין את כל אלו שיזמו כתבות מהסוג הזה – השנה הזו היתה שנה לא רחמנית בכל מה שקשור להסטוריה של המוזיקה.  היא כבר הספיקה להלום בפרצופנו עם דיוויד בואי, מת, ועם פרינס, מת, וגרמה לכולנו לגשת בזהירות לאירועים הסטוריים קטנים בעולם המוזיקה מתוך חשש שהם מסתירים מאחוריהם אירועים הסטוריים גדולים.  כובד הראיות שעמד לרשות אלו שכתבו את המאמרים האלו נשען על שתי עובדות עיקריות – האחת היא שרוב השירים, תשעה מתוך האחד עשר שמאכלסים את האלבום, הם לא שירים חדשים.  לרדיוהד יש נטיה לגרור איתם שירים ישנים לאורך השנים ולנסות להקליט אותם, שוב ושוב, מתוך תקווה שעיבוד אחר או הלך הרוח הכללי של אלבום חדש יתאימו להם, וכמעט בכל אחד מהאלבומים שלהם מאז "Kid A" וצפונה היה לפחות שיר אחד ישן שהוקלט בגרסה דפיניטיבית.  תשעה כאלה באלבום אחד נשמע כמו מכירת חיסול; השניה היא שהשיר האחרון באלבום, הבולט ביותר מבין אלו שרדיוהד בחרו להעניק להם גרסאות אולפן שמקבעות אותם בבטון, הוא "True Love Waits".

**

"True Love Waits" הוא שיר שמערכת היחסים בינו לבין המעריצים של רדיוהד לאורך השנים היא מוזרה במיוחד.  אפשר לראות את זה בסוג הרביעי של מאמרים שהחלו להופיע במגוון מקומות באינטרנט אחרי שהאלבום יצא, ולמאזינים היתה הזדמנות להקדיש לו את הזמן ותשומת הלב הראויים – מאמרים של מעריצים, בעיקר, שסיפרו על הקשר שלהם לשיר הזה, המקום שבו היו בחיים כששמעו את השיר לראשונה ואיך הוא ליווה את החיים שלהם לאורך השנים (את הסיפור שלי אני יכול לתמצת בשתי שורות:  זה אחד משלושה שירים שניגנתי בהופעה הראשונה של ה-Marching Band. אחרי ההופעה מספר די גדול של אנשים באו ואמרו לי שהם אהבו במיוחד את השיר האחרון.  אתה כתבת? הם שאלו.  לא, זאת גרסת כיסוי, אמרתי, מקלל בלב את ת'ום יורק וחבריו).  לעובדה שהשיר הזה מצא מקום, אחרי יותר מעשרים שנה, באלבום של רדיוהד, עם עיבוד שכהרגלם של רדיוהד הוא שונה לחלוטין ממה שציפינו לו, מרגיש לחלק מהאנשים שהאזינו לאלבום כמו כמה מילים אחרונות מצד הלהקה, במיוחד לאור המילים האחרונות מצד הלהקה בשיר הספציפי הזה.

***

שיר אחד שרדיוהד גוררים איתם כבר עשרים שנה ומנסים להקליט בגרסאות שונות בשלבים שונים של ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה, הוא "Lift" (שלדברי ג'וני גרינווד גם לקראת האלבום הנוכחי הלהקה ניסתה אותו שוב), שבו ת'ום יורק, כותב השירים הבלעדי של הלהקה, מזכיר את השם שלו עצמו, וכשגרסאות בוטלג של השיר מצאו את דרכך לרשת, הרשת געשה כאילו היה מדובר בגילוי מדעי חדש שמשנה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם. במידה מסוימת היה איזשהו צדק ברעש הזה – רדיוהד התחילה לבסס את עצמה, כבר אז, כאחת מהלהקות שכותבות את מילות השירים הכי מנוכרות בנוף המוזיקה העולמית.  בתחילת הדרך אלה היו מילים מבוססות ומהוקצעות שמספרות סיפור, אבל כזה שמסופר מנקודת מבט שמעל כל מה שמתרחש.  אחר כך, בצמד האלבומים שהגדירו מחדש את הדרך שבה מוזיקה צריכה להיעשות, "Kid A" ו-"Amnesiac", ת'ום יורק שכלל את שיטת כתיבת השירים שלו, שמבוססת על הרכבת משפטים שונים מתוך רשימה ארוכה, שלכאורה נראה שאין ביניהם קשר מיוחד, אבל כל מאזין יכול להרכיב מהן את המשמעות שהוא רוצה להרכיב מהן.  עם השנים והאלבומים רדיוהד התחילו, לטעמי, לפקפק בעצמם גם מבחינה ליריקלית וגם מבחינה מוזיקלית.  אפשר להבין אותם – קשה מאד להמשיך אחרי שלישיה של אלבומים מושלמים כמו שהם הוציאו בשנים האחרונות של העשור האחרון של המאה ה-20, ובתחילתה של המאה ה-21 – אבל זה גם אומר שהם הסתכנו בלאבד הרבה מאד מעריצים שלא נאחזו בנלהבות בכל דבר שהיה להם להקליט. האלבום הזה, במיוחד אחרי הפעולות השיווקיות המוזרות שהקדימו אותו, שכללו מחיקה של כל הזהות הדיגיטלית של הלהקה מהאינטרנט, מרגיש כמו נסיון של הלהקה להתחיל את הכל מחדש. או במילים אחרות:  לא סוף.

 

A Moon Shaped Pool: א ביקורת

A Moon Shaped Pool אלבום של רדיוהד הוא לא דבר שאפשר להאזין לו רק פעם אחת. לפחות, לא להאזין לו ואז לחוות עליו דעה.  אלבום של רדיוהד הוא אלבום שצריך לקלף ממנו רבדים. ברובד הראשון מנסים לסמן את הגבולות שלו – איפה הוא מתחיל, איפה הוא נגמר, במה מהפלטה המוזיקלית הנרחבת של הלהקה הם החליטו להשתמש הפעם.  ברובד השני מתחילים להאזין לשירים בנפרד, להבין איך הם מתחברים אחד לשני, מה הם אומרים אחד על השני, מה הרצף שלהם מספר.  ברובד השלישי מתחילים להבין את הגאונות בשירים שקודם לכן נשמעו סתמיים, או ככאלה שמנסים יותר מדי.  לפעמים עוברות שנים עד שמגיעים לרובד השלישי, מפני שאלבום של רדיוהד צריך לייצר איזושהי משיכה מגנטית בין הרבדים השונים שלו – המאזין צריך לצלוח אותו פעם אחת, ולרצות להאזין שוב, ושוב, ושוב, כדי להעמיק בין הרבדים עד ללב של האלבום.

את השינוי ש-"A Moon Shaped Pool", האלבום החדש והתשיעי של רדיוהד, מביא איתו, אפשר היה לקלוט כבר בשיר הראשון, "Burn the Witch", שיצא מלווה בקליפ שתוחב אצבע במקום הכואב ביותר במצפון שלנו מספר ימים לפני שהאלבום יצא.  בפעם הראשונה האזנתי לשיר בחשדנות מסוימת, כזו שמלווה אותי באלבומים האחרונים של רדיוהד, שבהם השירים, לפחות בהאזנה ראשונה, נשמעים כמו פיגומים רעועים לכל מיני אפקטים מוזיקליים מרחיקי לכת שהלהקה רוצה להציג.  הרגעים הראשונים לא היו שונים מאלו של השירים הקודמים.  יש שם משהו שנשמע כמו גיטרה חשמלית, מאחורי עננים של אפקטים, ואולי גם תזמורת מיתרים,  שמעבירות את המשקל בין הרגליים של השיר מאקורד אחד, לאקורד השני, דרך סדרה של פסגות הרים מוזיקליות משוננות.  אחר כך ת'ום יורק מצטרף, מנסה שורה כזו ושורה אחרת, כהרגלו, ואחר כך הפזמון, שבו ת'ום יורק חוזר על שם השיר שוב ושוב, כאילו מנסה לפלס דרך באפשרויות השונות של המבוך שהמוזיקה שמאחוריו בונה.  כשהשיר הסתיים היתה אכזבה קלה שמילאה את האוויר.  זה לא "Paranoid Android". אבל מצד שני, כמעט מיד כשהשיר נגמר רציתי להאזין לו שוב.  זה לא קרה בשירים מהאלבומים האחרונים של רדיוהד – זה בטח לא משהו שקרה עם "Lotus Flower", שבכמה האזנות האחרונות שלי לאלבום שקדם לזה עקפתי אותו בנימוס בדרך לשירים מעניינים יותר, מבחינתי.  ואחר כך האזנתי שוב, ושוב, וכבר לא יכולתי לחכות שהאלבום ייצא, אם זה איך שהוא הולך להישמע.  זה היה סיפור של אהבה מחודשת.

אחר כך, יום או יומיים אחר כך, יצא "Daydreaming", וזה היה המסמר האחרון בכל מה שרדיוהד עשו, או לא עשו, בעשר השנים האחרונות מבחינתי.  השיר הזה, והקליפ שביים לו פול תומס אנדרסון, שהוא אחד מהקליפים הכי יפים ושוברי לב שרדיוהד אי פעם התאימו לשירים שלהם, גילה לנו איך האלבום באמת הולך להישמע.  מפני שלא משנה איך המוזיקה הולכת לעטוף את השירים שבאלבום, הלב שלהם הולך להיות בדיוק כמו של זה – חשוף, כואב, ופגיע.

האלבום נפתח בשני השירים האלה – אחד אחרי השני, כמו שיצאו כדי להקדים את האלבום.  "Burn the Witch" בגרסת האלבום שלו הוא אפילו ישיר ומאיים יותר מזה של הקליפ, מאחר וציוץ הציפורים שפותח את השיר, והוא בעצם חלק מהסרט ולא חלק מהשיר, לא נמצא כאן כדי לחצוץ בין העולם החיצוני לבין מה שלרדיוהד יש להגיד. שני השירים האלה נמצאים בתחילת האלבום כי הם מבטאים את שני הקטבים של האלבום – מצד אחד, שירים קצביים ומהירים שמסתתרים בתוכם מסרים מעטים ומחודדים.  מצד שני, שירים מהורהרים ומרחפים, שחלקם מתפרסים על פני יותר משש דקות מפני שזה פרק הזמן שהם צריכים כדי להביע את מה שיש להם לומר.

שני דברים בולטים במיוחד בהאזנה לאלבום הזה בפעם הראשונה.  הדבר הראשון הוא שרדיוהד חזרו לכתוב שירים, כאלה שיש בהם בתים, וסי פארט, ופזמון.  הם עדיין לא כתובים במקצב מקובל והמילים בהם עדיין נשמעות לפעמים כאילו החיבור ביניהן הוא משהו שהמוח שלנו מתעקש לעשות, אבל מאחר ששני אלו הם מאפיינים של מוזיקה מיינסטרימית שרדיוהד מעולם לא שאפו לשמר, הם לא חסרים. הדבר השני הוא שכאשר רדיוהד מפנה את מרכז הבמה לשירים אמיתיים, כאלה שיש להם בתים ופזמונים, ומלודיה מובנת וברורה, ומילים שברוב המקרים באמת מספרות סיפור קוהרנטי מההתחלה ועד הסוף, וכשרדיוהד עדיין רוצה להשתמש במגוון הכלים, האפקטים והטריקים המוזיקליים, שיש באמתחתה, הם משרתים בצורה הטובה ביותר את השיר, ומחזירים אלינו את רדיוהד של פעם, שלא יכלה לכתוב שיר משעמם גם אם היתה ממש, ממש מנסה.

אחרי שני השירים הראשונים, שעושים שימוש נרחב ב-London Contermporary Orchestra שג'וני גרינווד הביא איתו מהקלטת הפסקולים לסרטים האחרונים של פול תומס אנדרסון, רדיוהד חוזרת לכור מחצבתה – יש פה גיטרות, ותופים, ובאס שאפשר לשמוע!  ב-"Decks Dark" הם מאתגרים את עצמם בלנסות להתרכז רק בכלים הבסיסיים ביותר שחברי הלהקה יכולים לנגן עליהם – פסנתר, שתי גיטרות, באס ותופים, והם מצליחים להפוך את השיר להרבה יותר אפקטיבי מאשר אם היה טובע בערימות האלקטרוניקה והאפקטים שהיו יכולים לטבול אותו בהן.  בשיר שמיד אחר כך, "Desert Island Disk", יש אפילו גיטרה אקוסטית שקטה שמלווה כמעט את כל השיר, בשלושה אקורדים והופכת אותו למעין מנטרה מוזיקלית, כשת'ום יורק מדמה את עצמו למחשב שמתעורר לחיים אחרי אלף שנים ולא מוצא שום ממשק עם העולם שמסביבו.

המשך השיטוט במורד האלבום מניב עוד כמה מפגשים מפתיעים. "Ful Stop" הוא השיר הזה שמבקרים הולכים לזרוק עליו כל מיני מילים כמו קראוט רוק, ו-"Glass Eyes", שמשאיר את ת'ום יורק לבד עם פסנתר ותזמורת.  אחר כך מגיע "Identikit", שהוא השיר הכי מורכב באלבום מבחינה מוזיקלית על אף שהוא כולו מסתובב, כמו קבוצה של פלנטות מסביב לכוכב, סביב אותו רעיון מוזיקלי.  כשהבתים מפנים את מקומם למה שבהיעדר מבנה מחייב יותר נקרא לו פזמון, הרעיון המוזיקלי הזה מתגבש לשורה שת'ום יורק חוזר עליה שוב ושוב, "Broken hearts make it rain", שאחר כך מחוזק על ידי מקהלה שלמה.

את השיר הבא, "The Numbers", מקדימים פסנתרים ופיסות של קולות על פני האתר, שעד מהרה נדחקים אל מאחורי הקלעים על ידי גיטרות שמאד מזכירות לי שיר אחר של רדיוהד, שעדיין לא הצלחתי לשים עליו את האצבע.  השיר הזה הוא הקרוב ביותר לשיר "נורמלי" שיש באלבום הזה.  יש בו את הגיטרות והפסנתר, ואת ת'ום יורק מוחה בצורה קוהרנטית ומדויקת על ההתעללות של בני האנוש בטבע, ויש בו גם מקהלה ותזמורת שלרגעים נדמה כי היתה אמורה לנגן באלבום של בק והגיעה לאולפן הלא נכון.  וכשהפסנתר והגיטרות מטפסות שניים וחצי טונים למעלה כדי למצוא את עצמן בסולם אחר, זה לא נשמע כמו התחכמות מוזיקלית של גרינווד וחבריו אלא כמו הכיוון הטבעי ביותר שהשיר הזה יכול ללכת בו.

אחר כך באים שני שירים חדשים יחסית, "Present Tense", שהוא דואט בין ת'ום יורק והאפקטים שהוא שם על הקול שלו, ו-"Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief", שמסתיים לפני שהשם שלו מסתיים, והוא מעין גרסה ארוכה יותר ומתוחכמת יותר לשיר שהם תרמו לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  ואז מגיע הרגע שכל שאר השירים היו מופעי חימום בשבילו – הרגע שבו רדיוהד מקבעת בתודעה שלנו את הדרך שבה צריך להישמע שיר שעד עכשיו שמענו רק גרסאות מהוססות, לא מוחלטות שלו.

הפסנתר נשען על מקצב תופים ג'אזי שאנחנו לא שומעים, ובתחילת הדרך אלו רק הפסנתר וקולו של ת'ום יורק שמפלחים את השקט שנוצר בציפיה.  את ארפג'יו הקלידים האיטי המקורי מחליף ארפג'יו מהיר הרבה יותר, שרק עוזר להרים את השיר הזה לגבהים שהוא ראוי להם.  ומיד אחרי שת'ום יורק שר את שתי השורות שחותמות את השיר – "Just don't leave, don't leave", השיר מסתיים והקלידים מתאדים אל האוויר, מכינים את השקט שמגלגל בתוכו את האלבום מחדש.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הזמן הגיע לגרסה אמיתית של "העי"ג" וכעת, כשסטיבן שפילברג התפנה לזה, היא בטח תהיה מוצלחת במיוחד.