The gospel according to whom

 [הפעם הפוסט הוא על ספרים, ולא על מוזיקה, בעקבות מותו של קורט וונגוט. בשבוע הבא אחזור לדבר בעיקר על מוזיקה.]

1. סוג של רקוויאם

כולנו מתים, בסופו של דבר.  ולמות בשיבה טובה, עושה רושם, הוא הדרך הכי טובה למות.  מצדי שני, כשאנשים ידועים – מוזיקאים, סופרים, משוררים, אישי ציבור – במיוחד כאלה שממלאים את העולם התרבותי שלי, נפטרים בשיבה טובה, אני אף פעם לא יודע אם להצטער בשבילנו או לשמוח בשבילם.  להצטער, מפני שיש לנו, נדמה לי, את האשליה הזו שעצם העובדה שיוצר מת, במיוחד כאלה שלא יצרו שום דבר חדש הרבה מאד זמן, קוטעת את רצף היצירה שלהם באופן שאי אפשר להחזיר אותו.  חלק מהיוצרים האלה עוזרים לנו ללבות את האשליה הזאת – רוברט אלטמן, למשל, סיים את סרטו האחרון, כשהוא כבר מאד מבוגר, כמה חודשים לפני שמת.  זנאקיס וקייג' ועוד הרבה מלחיני אוונגארד אחרים המשיכו להלחין עד קרוב מאד למוות שלהם.  אבל חלק גדול מהם מפסיקים ליצור באיזשהו שלב ונעלמים מהתודעה הציבורית שלנו – עד שהם מתים.

קורט וונגוט, שנפטר ביום רביעי בגיל 84, היה אחד מהאנשים האלה שבמידה מסוימת לקח כמה צעדים אחורה מאורות הבמה הציבוריים באופן מודע – אחרי שיצא הספר העלילתי האחרון שלו, "Timequake", הוא הודיע שזה יהיה הספר העלילתי האחרון שלו.  ואחרי שיצאה אסופת מאמרים פוליטיים בעיקר שכתב ב-2005, "A Man Without a Country", הוא הודיע שהוא פורש לחלוטין מכתיבה.  מהסיבה הזו, עכשיו, כשהוא מת, אנחנו לא יכולים להצטער על רצף היצירה שנקטע.  אבל אנחנו כן צריכים להצטער לדעתי, מפני שהוא לא הפסיק לחשוב, ולדבר, ולהתראיין, וקורט וונגוט לא היה מסוג האנשים שיעצור את עצמו מלומר משהו שהוא חושב שהוא נכון.  הוא היה אדם מהסוג שחושב ש"politically correct" הן בסך הכל שתי מילים שמצאו את עצמן אחת ליד השניה במשפט.

את הראיה הצינית הזו של העולם, שהוא הציג במאמרים שלו ובספריו – שרובם, על אף שחלק מהם מתרחשים בהווה או בעבר, וחלק מהם מסווים את עצמם בתור כתיבה בז'אנרים אחרים, הם דיסטופיות – הוא חייב במידה מסוימת לחוויות שעבר במלחמת העולם השניה.  כשהיה חייל במלחמת העולם השניה, במהלך "הקרב על הבליטה", הוא הלך לאיבוד ומצא את עצמו משוטט מאחורי קווי האויב במשך כמה ימים, עד שהגרמנים תפסו אותו ושלחו אותו למחנה שבויים בדרזדן.  שם הוא היה כשהאמריקנים החליטו להפציץ את דרזדן, והוא היה בין שבעת הניצולים האמריקנים היחידיים, שמצאו מחבוא במפעל תת קרקע לאריזת בשר, שנקרא בית מטבחיים 5.  אחרי ההפצצה, הגרמנים הטילו בידיהם של החיילים השבויים את משימת קבורת גופות תושבי העיר הרבות בקברים המוניים, וכשגם זה לא הצליח, הם נתנו להם להביורים ופקדו עליהם לשרוף את הגופות.  כל החוויות האלו נכנסו לתוך הספר השישי, והמפורסם ביותר, של וונגוט – "בית מטבחיים 5" – וחזרו וצצו בכמה ספרים נוספים.

שני הספרים המפורסמים יותר האחרים של וונגוט, "עריסת חתול" – שהוא אחד מעשרה הספרים האהובים עליי בכל הזמנים (וכנראה שגם על נועם רותם), ועזר לוונגוט לקבל את התואר השני שלו, לאחר שהעבודה המחקרית שהגיש זכתה על ידי הבודקים לתואר "לא מקצועית", ו"ארוחת בוקר של אלופים". את שני הספרים האלו, כמו רוב הספרים האחרים של וונגוט, קשה לתמצת בכמה שורות קצרות במה שנקרא באופן מסורתי בשם "עלילה". אצל וונגוט אין עלילה, כמו שיש הרבה מאד עלילות שמתרכבות אחת בתוך השניה ויוצרות משהו מרכזי יותר.  אבל ננסה:  "עריסת חתול" מדבר על אדם שרוצה לכתוב ספר המתאר את מה שעשו כל האנשים שהיו מעורבים בפרויקט יצירת פצצת האטום האמריקנית ביום בו הוטלה הפצצה על הירושימה.  הוא מאתר את ילדיו של פרופסור בדיוני בשם פליקס הוניקר, שנפטר בינתיים, ולומד מהם שהוניקר פיתח תרכובת מים חדשה בשם קרח 9 שקופאת בטמפרטורת החדר, וטיפה ממנה יכולה להקפיא את האוקיינוסים במגע איתם.  יש גם, בעלילה המאד מורכבת של הספר הזה, אוכלוסיית אי שהוא הארץ העניה בעולם (וארץ בדיונית לא פחות), שהמציאו לעצמם דת שנקראת בוקונוניזם.  "ארוחת בוקר של אלופים" מספר על שני אנשים – קילגור טראוט, סופר מדע בדיוני שמייצג במידה מסוימת את וונגוט עצמו (כמו כל הדמויות שלו, בעצם), ודווין הובר, סוכן מכירות של פונטיאק שמשוכנע שכל מה שכתוב בספרים של טראוט הוא האמת.  מפגש בין השניים מוביל את הובר לאבד את מעט השפיות שנשארה לו.   בכל הספרים של וונגוט אפשר למצוא את העולם הציני, הסאטירי והמופרע שהוא אהב לתאר – העולם שלנו, אבל שלושת הספרים האלה הם נקודת התחלה טובה לעולם שלו.

אתם מוזמנים להתעמק באחד משלושת הספרים האלה ולגלות שאתם רוצים לקרוא גם את כל השאר.  אני, מצידי, הולך להשלים את הספרים שעוד לא קראתי, ולחזור ולקרוא את אלו שכן, כדי להיזכר כמה האיש הזה היה חכם ומרושע כלפי העולם שאנחנו חיים בו – מה שכולנו צריכים להיות.

קורט וונגוט כתב פעם, במאמר, שאם הוא אי פעם ימות, חס ושלום, הוא רוצה שעל המצבה שלו ייכתב: "ההוכחה היחידה שאי פעם היה צריך \ לקיומו של אלוהים \ היא מוזיקה".

אלוהים יברך אותך, קורט וונגוט.

הנה כמה דברים שאתם יכולים להיזכר בקורט וונגוט בעזרתם, או להכיר אותו (אם עוד לא עשיתם את זה):

ציטוטים של קורט וונגוט.

קורט וונגוט מתראיין ב-Daily Show ב-2005.

ראיון עם וונגוט ב-In These Times, מגזין שהוא כתב בו טור.

2. "רועש להפליא וקרוב להחריד"

קראתי אתמול ראיון עם ג'ונתן ספרן פור ב"סופשבוע", והראיון היה לרגל יציאת ספרו השני, "רועש להפליא וקרוב להחריד" (בתרגום אסף גברון; אני מקווה שלא התבלבלתי בשמות התואר שהם בחרו לתרגם בהם את השם של הספר – Extremely loud and incredibly close, במקור).  אז אם אתם קוראים רק ספרים בעברית – יש לכם עכשיו הזדמנות לקרוא את הספר הנפלא הזה.  ואתם אתם לא קוראים רק ספרים בעברית – הייתם צריכים לקרוא את הספר הזה כבר מזמן.

למה?  מפני שאין, עדיין, יותר מדי יצירות אמנות שמתארות את ההשפעה הפסיכולוגית של ה-11 לספטמבר על תושבי ניו יורק, במיוחד כאלה שאיבדו קרובים ואהובים בפיצוץ מגדלי התאומים.  אני נתקלתי בינתיים רק בשתיים כאלה – אחת היא הספר הזה, של ג'ונתן ספרן פור, שנחזור אליו עוד מעט.  השניה היא סרט שנקרא The Great New Wonderful, שמספר את סיפורם של אנשים שונים, במקומות שונים בניו יורק, חלק מהם קשורים אחד לשני באופן רופף, חלק לא קשורים אחד לשני, והמכנה המשותף לכולם – שמוזכר רק ברמיזה, אם בכלל, ברוב הסיפורים, ובתור רקע לאחד מהם – הוא ההשפעה של ה-11 בספטמבר על החיים שלהם.

הספר "קרוב להפליא ורועש להחריד" מספר את סיפורו של ילד בן 11 בשם אוסקר של, שאיבד את אביו באסון התאומים.  אוסקר הוא ילד חכם שבונה לעצמו עולם משלו, שמכיל אוצר מילים ומשפטים מיוחד רק לו, סקרנות בלתי ניתנת לריסון והערצה לסטיבן הוקינג (שלו הוא כותב כל הזמן מכתבים).  הוא מוצא מעטפה שכתובה עליה מילה אחת: "בלאק", ובתוכה מפתח.  כדי לנסות להבין מה המפתח הזה פותח, הוא יוצא, בלוויית שכן זקן שהכיר (ושהוא מכיר יותר טוב ממה שחשב), למסע ברחבי ניו יורק בחיפוש אחרי כל האנשים שקוראים להם בלאק.  הספר, שבטח היה אתגר לא קטן להוצאת הספרים שבחרה לפרסם אותו, מכיל צילומים, קשקושים על חלק מהדפים – בצבעים שונים, עמודים שהמילים בהם צמודות אחת לשניה באופן שאי אפשר לקרוא אותם, עמודים עם רק שורה אחת, עמודים עם מספרים. ספרן פור עושה רושם שהוא ממשיך את דרכו של פול אוסטר בספר הזה, גם בכתיבה, גם בזרימה המטורפת והבלתי ניתנת לעצירה של העלילה, וגם בראיה המיוחדת שלו של ניו יורק, שרק אנשים שנולדו וגדלו בה, כנראה, יכולים להבין אותה ככה.

בנוסף להכל, יש לספר הזה, שאתם חייבים לקרוא בכל מקרה, את הסוף הכי יפה שקראתי בספר אי פעם.  משהו כמו עשרים עמודים – ואפילו לא מילה אחת. אתם תבינו כשתראו את זה.

זהו להפעם.  בשבוע הבא נחזור לדבר, בעיקר, על מוזיקה.  ביום שני יהיה יום השואה, והמנהג שלי ביום השואה – שאני ממליץ לכל אחד – הוא לנסות ולקרוא, ולהבין, ולזכור, את סיפור חייו של אדם אחד לפחות שהיה בשואה, כי עוד מעט אף אחד מהם לא יהיה פה.  אפשר להתחיל בפרימו לוי, סופר איטלקי ששרד את אושוויץ, ובצירוף מקרים שכזה, גם הוא מת, כמעט בדיוק באותן נסיבות, באותו יום שבו מת קורט וונגוט, לפני עשרים שנה.