The gospel according to whom

בראשית היה קווין שילדס.   My Bloody Valentine, הלהקה שהוא היה חבר מרכזי בה, הצליחה להפיק, בשירים בודדים, כמויות אדירות של רעש שהיה מבוסס בעיקר על גיטרה אחת.  אחר כך באו להקות, כמו A Silver Mt. Zion ו-Tortoise, שלקחו את הרעש הזה, לפעמים עידנו אותו ולפעמים חיספסו אותו עד כדי חוסר יכולת לזהות מה מבין מערבולת הצלילים הוא גיטרה, ובעיקר הפכו את הקטעים לאינסטרומנטליים לחלוטין, לארוכים ומהורהרים, לטיולים ארוכים של צליל שחוזר על עצמו שוב ושוב, עד שמכורח השמיעה של אותם צלילים שוב ושוב ושוב, צלילים חדשים נוצרים במרווחים שביניהם.

ואז בא כריסטיאן פנז, השלב האבולוציוני הבא בכל מה שקשור בקירות דקים של רעש מעשה ידי גיטרה.  הטריק של פנז הוא פשוט – הוא לוקח את הגיטרה החשמלית שלו ומעביר אותה דרך שורות ארוכות של אפקטים – ערוץ אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, החזרות של אפקט אחד של הגיטרה מתערבלות בחזרות של האפקט השני ומשהו מתוך כל הצלילים האלה מבטל את הצלילים האחרים, ומשהו אחר מחזק אותם, או מעדן אותם, או הופך אותם למשהו חדש לגמרי שהוא לא ממש גיטרה אבל הוא שמימי בכל מקרה.  המוזיקה של פנז היא קצת כמו לקשקש בעפרון מעל למשהו בולט – בין כל הקווים הבלתי מזוהים האלה אפשר לראות, במרווחים שבהם אין שום דבר, את הצורה של משהו.  במקרה של פנז, זו צורה של משהו מאד יפה.

בכל אחד מהאלבומים שלו, פנז מצליח לזקק את הצליל הזה ולהצליח להפיק דברים יפהפיים, שהם פחות ופחות נסתרים.  מדי פעם הוא מכסה אותם שוב ברעש, רק כדי שנוכל להכיר בהבדל.  באלבום האחרון שלו, "Venice", יש למשל את "Rivers of Sand", שמתחיל חלש ואיטי והופך כמעט בבת אחת לבדיוק מה שהוא אמור לתאר – סופת חול אדירה של צלילים ששוטפים את האוזניים, ואז, הצלילים האיטיים, שבונים ביחד מלודיה יפהפייה חוזרים ומטפסים מבעד לענני החול האדירים – ביחד, השקט והרעש יוצרים משהו חדש והרבה יותר יפה – וכל זה, מגיטרה אחת.  גם בהופעה חיה, כל זה בא מגיטרה אחת.  במקומות אחרים באלבום הזה, הוא מעדיף להשאיר את חומות הצליל שלו קרובות למקור ככל האפשר – "Circassian" הוא הרי קצת כמו שיר של My Bloody Valentine בלי מילים.

אלבום אחד קודם – "Endless Summer" – ובו פנז מנסה עדיין להחביא את שכבות הרעש שלו מאחורי מלודיה נעימה, פעמונית ולא מאיימת. הפעמים שבהן פנז באמת מתעלה על עצמו, הן כאשר יש לו את ההזדמנות לתרום למוזיקה של אנשים אחרים – התוספות שלו הופכות את המוזיקה של האנשים שהוא משתף איתם פעולה לאחרת לגמרי – כמו למשל, ברמיקס ל-Nine Inch Nails, שבו הוא עוטף את השיר המקורי בקרעים של השיר המקורי, או בשיתוף פעולה מוזיקלי עם ריואיצ'י סקאמוטו, שם הוא מוסיף צלילים בודדים במרווחים שמשאיר סקאמוטו, ונותן גם לאוויר ולריקנות להדהד ברקע – או בהופעה יוצאת דופן שלו עם מייק פאטון בישראל לפני שנה.

עכשיו הוא מוציא אלבום חדש, "Black Sea", ובו הוא ממשיך ומזקק את מערבולת הרעש שלו – ואם לשפוט מהקטע האחד ש-Pitchfork מאפשרים לשמוע מתוך האלבום הזה – זה רק הולך ונהיה טוב יותר.