The gospel according to whom

1. לפני הכל

בשקט בשקט, בלי לספר לאף אחד, יעלה כחלק מפסטיבל הפסנתר הקרוב ב"צוותא", ברט אנדרסון – סולן להקת Suede בעבר והיום סולן להקת Suede בעבר, וינגן, אולי, את "My Dark Star".  או שלא.  זה הולך לקרות, בכל אופן, ביחד עם אביב גפן, ביום שבת ה-15 בנובמבר.

והנה אחד מהמאמרים שזכו בפרס פוליצר השנה, ששייך ל"וושינגטון פוסט" – ג'ושוע בל, כנר קלאסי מהטובים בעולם, מנגן למשך יום ברכבת התחתית בוושינגטון די.סי.

2. מעגל ההשראה – "Heal" ו-"Break"

סיפרתי כאן בעבר על המקום שבו גיליתי את Catherine Wheel בפעם הראשונה.  הסיבה שקניתי את האלבום, פרט לעטיפה, שעוצבה על ידי סטורם ת'ורגרסון, היתה מפני שזיהיתי את אחד מהשירים, ששמעתי ואהבתי ב-MTV לפני כן – שיר שנקרא "Waydown" שהיה אחד מהלהיטים הגדולים יותר שלהם.  מלבד השיר הזה, השירים שמסביב היו חביבים עליי בשמיעה הראשונה יותר ופחות, וחלק מהם התחבבו עליי יותר עם הזמן, וחלק לא.  שיר אחד, מצד שני, תפס אותי כבר מהרגע הראשון – חמישה אקורדים מתחלפים, מטפסים אחד על השני כשכל אחד משאיר את חותמת הרעש שלו באוויר לזמן ארוך בזמן שהבא אחריו מציג את עצמו.  אחר כך חריקת מיתרים אדירה והאקורדים האלה חוזרים, אבל הפעם יש להם גוון אחר – גוון נואש, מתחנן, אוחז ברגליים ונגרר.  והשירה של רוב דיקינסון (בן הדוד של) ממשיכה אחר כך בדיוק באותם התנאים.  "Heal", נקרא השיר הזה, והוא כל כך מצמרר וכל כך רווי ברגשות שהלהקה לא יודעת בדיוק איך לסיים אותו – הוא ממשיך ומתפתל סביב עצמו, מתכווץ ומתרחב סביב אקורדים שקטים יותר ורועשים יותר, לא דועך אפילו לרגע אחד – וטוב שכך, מפני שזה השיר הכי טוב באלבום הזה וקרוב לוודאי אחד מהכי טובים שהלהקה הזו הקליטה.  גם הם, עושה רושם, חושבים ככה, מפני שהם הקליטו אותו פעמיים – Heal 2 מצא את עצמו באוסף של בי סיידים שהוציאו אחרי האלבום הזה.

Catherine Wheel, שההשראה לשם שלהם היא לא מכשיר עינויים, כמו ההשראה לשם של הלהקה של הדוד, אלא מכשיר מסתובב לזיקוקים, הוקמה ב-1990 ושרדה עשור שלם שבמהלכו היא הוציאה רק חמישה אלבומים, אבל הכשירה את הקרקע ללהקות כמו "Death Cab for Cutie" ו-"Interpol" (שלא ממש נשמעות כמו הלהקה, אבל הודו שאם האלבום השני של הלהקה, "Chrome", לא היה יוצא, קרוב לוודאי שלא היו קיימות).  האלבום שמתוכו לקוח "Heal" נקרא "Happy Days", אלבום כבד הרבה יותר ואופייני הרבה פחות ללהקה שיצא ב-1995, והצליח לבסס מחדש את מעמדם בארצות הברית רוויית הגראנג'.

בסופה של סערת הרגשות הזאת Catherine Wheel מתבייתים על משפט אחד, וחוזרים עליו שוב ושוב, כמו מנטרה שמספיק חזרות עליה יחזירו אותם אל העולם השפוי – "כל אחד צריך מישהו לחיות לפיו".  המשפט הזה לקוח משיר אחר, של להקה אחרת, Talk Talk, והאדם שכתב אותו, טים פרייז גרין, מנגן גם בשיר ההוא וגם בשיר הזה. ככה זה, לפעמים מקור ההשראה הוא גם חלק מפרי ההשראה.

מרחק של אוקיינוס אחד וכמה אלפי קילומטרים משם, בצפון קרוליינה, להקה אחרת לחלוטין, עם שם אחר לחלוטין – Jolene – שלא קשור בשום צורה לשיר של דולי פרטון (מקור השם הוא קרובה רחוקה של שניים מחברי הלהקה שהיתה אחות במלחמת האזרחים), מקליטה שיר – באלבום האחרון שלהם כלהקה, שיצא ב-2002, שנתיים אחרי ש-Catherine Wheel הפסיקה לשרוד.  "Break" קוראים לשיר הזה והוא נשמע מאד, באופן מחשיד, כמו שיר של  Catherine Wheel.   הלהקה האמריקנית לא שמעה, כנראה, מעולם, על הלהקה הבריטית.  מקור ההשראה העיקרי שלהם, מה שגרם להם להקים את הלהקה, היה REM, וגם זה קרה במקרה – במהלך משחק כדורסל בקולג' שבו למד, סולן הלהקה, ג'ון קרוק, זרק את הכדור רחוק מדי, והכדור מצא את עצמו בתוך פח אשפה גדול.  קרוק התנדב להחזיר את הכדור וכשזינק לתוך הפח כדי להביא את הכדור הוא מצא מתחתיו קלטת של REM – את "Fables of the Reconstruction".  הקלטת היתה מכוונת על ההתחלה של "Life and How to Live It" וכשקרוק שם את הקסטה בתוך מכשיר שמיועד לנגן אותה ולחץ על play, החיים שלו השתנו.  הוא זרק את הכדור בפעם האחרונה, תפס גיטרה והתחיל לעבוד על שירים.  באלבום האחרון שלהם, "The Pretty Dive", מצאו את עצמם חברי הלהקה במצב דומה לזה שהיו בו כשרק התחילו – זמן ההקלטה קצר והם חייבים לסיים אותו עם אלבום מוכן.  הם לקחו 13 ימים והקליטו סדרה של שירים – לא ארוכים, לא מהורהרים ולא מתחכמים.  שירי רוק שמשתמשים באבני הבניין הבסיסיות ביותר של הרוק כדי ליצור תמונות, לפעמים מעורפלות, של מצבים נואשים, מתחננים, אוחזים ברגליים – בדיוק כמו "Heal".   גם  Jolene מוצאים, בסופו של דבר, את המנטרה שלהם ונאחזים בה עד סוף השיר – "זה גורם לי להרגיש צעיר יותר.  זה מחזיק אותי רגוע,"  קרוק חוזר ואומר ובסופו של דבר נותרת רק המילה הזאת, "רגוע," וקרוק ממשיך ובורר אותה, מגלגל אותה על הלשון עד שהיא מאבדת מהמשמעות שלה והופכת למשהו בשפה זרה.

ובסופו של דבר אנחנו נותרים עם שתי המילים האלה ועם כל מה שהן לא אומרות – "Heal" ו-"calm", מאחורי קירות של רעש, של גיטרות,  נותר השקט הזה שמתמלא בשתי מילים שמאבדות את המשמעות שלהן מהר מאד.  בסופו של דבר, המוזיקה של הלהקות האלה אומרת לנו את כל מה שהמילים לא אומרות.  השראה, אחרי הכל, מגיעה בכל מיני דרכים – דרך צלילים מוכרים ממקומות רחוקים, דרך מילה או משפט שאמרו דבר אחד במקום אחר אבל דבר אחר במקום הנכון, דרך בתים וערים וחופים ואוקיינוסים, ושוב, חופים וערים ובתים – ולפעמים, בלי להרגיש וכמעט כשמאוחר מדי, ההשראה ומה שהיא מולידה מתלכדות – "זה טוב כמו Talk Talk," אנחנו אומרים לעצמנו.  "זה נשמע ממש כמו REM."

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – קוראים לו ברוס קמפבל והוא בא לאולם קולנוע הקרוב אליכם.  פיזית, זאת אומרת.