The gospel according to whom

לכל להקה יש את חתימת ההופעה שלה.  סט של מעשים והתנהגויות שמגדירות את הדרך שלה להביע את עצמה על הבמה, את הדרך שלה להתנהל בין השירים ובתוך השירים, את הדרך שלה ליצור קשר עם הקהל, לדרבן אותו, להזיז אותו קדימה בכיוונים שהלהקה רוצה להגיע אליהם.

גרג דולי הספיק לבקר בארץ כבר שלוש פעמים עם להקות אחרות שלו – פעמיים עם ה-Twilight Singers ופעם אחת עם Gutter Twins, הפרויקט המשותף שלו עם מארק לאנגן – והקהל בארץ התרגל לחתימת הלהקה של שני ההרכבים האלה.  ושני ההרכבים האלה שונים בצורה מהותית מ-Afghan Whigs.  בעיקר, מפני ששני ההרכבים האלה הם דרכים של גרג דולי, מנהיג הלהקה, להביע את עצמו, את המוזיקה שלו, את הדברים שהוא רוצה להעביר, ומפני ש, במיוחד במקרה של Twilight Singers, המוזיקה מיועדת בעיקר להעביר תחושה, לשרטט מקום.  במקרה של Afghan Whigs, דולי הוא אולי הדמות הכריזמטית יותר – הוא כותב המילים והסולן, והוא גם זה שמניע את הלהקה והקהל כאחד.  אבל הוא לא בהכרח המנהיג.  הלהקה הזו היא הרבה יותר דמוקרטית, והדרך שבה נבנית חתימת הלהקה היא דרך שאולי הוחלטה מראש על ידי כל חברי הלהקה – שלושת המקוריים והשלושה שנוספו עליהם.  בין השאר, אולי הם החליטו שאין צורך שגרג דולי יפלרטט עם הקהל, יקסים אותו, כמו שהוא נהג לעשות בהופעות של Twilight Singers עד עכשיו. ללהקה הזו, שלוש עשרה שנים אחרי שניגנו ביחד בפעם האחרונה, יש אג'נדה אחרת לגמרי – הם מתכוונים להרים מעט את הווילון ולהראות לקהל מה קרה מאז לשירים של הלהקה, איך הם התפתחו לבדם, בלי שאף אחד נגע בהם, ואיך הם התפוצצו על הקנווס כשחברי הלהקה כן החליטו לבצע אותם.  הם רוצים לאפשר לקהל לחפור ביחד עם גרג דולי והלהקה בנבכי הנפש של דמות מיוסרת שפורשת את עצמה לאורך כמה אלבומים. ולכן ההופעה צריכה להיות בנויה אחרת לגמרי.  זאת היתה הסיבה שהיתה, אולי, נימה קלה של אכזבה בהופעה הזאת.  איזשהם אנרגיות שהיו אמורות להיות שם ולא בהכרח היו.  איזו מידה של ידידות בין גרג דולי ובין תל אביב שהיתה אמורה להירקם במשך כל הזמן הזה ובמקום זה, תל אביב אולי הרגישה כמו בחורה שהוא בילה איתה רק לילה אחד.

אבל כל הדברים הטובים שכן קרו בהופעה הזו כיפרו על מעט הדברים שהיו חסרים:  במהלך הזמן שעבר מאז שידעתי על ההופעה, וקניתי כרטיסים, ועד לזמן שבו ההופעה התרחשה, הבטחתי לעצמי למנוע מעצמי ספוילרים ולא לצפות בשום דבר שצולם מהופעות קודמות בסיבוב הזה, כדי לא לדעת מה ואיך הם מתכוונים לנגן.  אבל בערב ההופעה רציתי להשמיע לבן שלי שיר שקיוויתי שינוגן בהופעה, שקיוויתי אפילו שיפתח את ההופעה, וכך מצאתי את עצמי צופה בדקות הראשונות של ההופעה הראשונה של הסיבוב הזה, ב-Bowery Ballroom בניו יורק,  ב-"Crime Scene, part One".  לכן, כשאורות האולם החלו להיכבות, והאורות האדומים נדלקו על הבמה, ומן הרמקולים נשמע קולאז' של מוזיקה ושל קולות מדברים שהלכו והסתבכו אחד בשני ונשמעו פחות ופחות קשורים אחד לשני, ידעתי למה אני מצפה.  ומהר מאד, דייב רוסר היה הראשון לעלות על הבמה והיה מופתע מכמות התשואות שקיבל מהקהל שחיכה הרבה מאד זמן שמשהו יתרחש על הבמה. אחריו עלו על הבמה שני חברי הלהקה החדשים האחרים – קאלי סימינגטון, המתופף, שמתפקד גם כמתופף של Twilight Singers בהרכב הנוכחי, וריק נלסון, שניגן גם על קלידים, גם על צ'לו וגם על וויולה.  ואחריהם עלו על הבמה שלושת החברים המקוריים – ריק מק'קולום התמקם בקצה הימני של הבמה, ג'ון קרלי תפס את הבס בצד השמאלי של הבמה,  וכשכולם היו מוכנים עם החלקים של המלודיה בת האקורד האחד שפותחת את ההופעה, ואת האלבום "Black Love", גם גרג דולי עלה על הבמה והתשואות איימו להטביע את הצלילים שהגיעו מהבמה.  דולי מיהר לפרוש את משנתו לערב הקרוב – "הלילה, הלילה, אני אומר להתראות לכל מי שאוהב אותי. זורק את זה בפרצוף של האויבים שלי, ונעלם."  השירים שיבואו אחר כך יבואו במהירות מסחררת – האחד מתחיל עוד לפני שהשני מספיק להיגמר, כמעט אף אחד מהם לא מספיק לספוג את כמות מחיאות הכפיים שהקהל רוצה להעניק לו.   גרג דולי לא מבזבז זמן על דיבורים מיותרים.  הוא מנסה "ערב טוב," בעברית, על הקהל, ובשלב מאוחר יותר גם "שבת שלום", ובנקודה מסוימת הוא שואל אם הגענו לכאן כדי להתפרע, וכשהתרועות ומחיאות הכפיים לא נשמעות לו מספיקות הוא אומר שוב, כאילו מתוך מחויבות, "אני לא שומע אתכם", והקהל עושה את מה שמצופה ממנו ומריע חזק יותר, ודולי מניד בראשו לאישור.  אבל הלהקה לא הגיעה כדי לתקשר עם הקהל.  היא הגיעה כדי לעשות מוזיקה – רועשת, מלודית, מלוכלכת, חופרת עמוק בתוך הפסיכוזה של הדמות שגרג דולי מסתתר מאחוריה – ואת כל זה הלהקה עושה בדייקנות ובווירטואוזיות.  הגרסאות לפעמים נאמנות למקור, רוויות בדיסטורשן במקומות שבהן השירים צריכים להיות רוויים, לפעמים מפתיעות.  כש-"When We Two Parted" מסתיים, הלהקה לא ממשיכה כדרכם של השירים האחרים וגולשת ישר לתוך השיר הבא, אלא מאיטה מעט את הסערה, ומאפשרת לדולי להתעכב, שוב ושוב ושוב, על מילות הפזמון של "Over My Dead Body" של הראפר הקנדי דרייק, מילים שעושה רושם שנוגעות לליבו במיוחד, ונראה כאילו היו איזושהי פיסת פאזל חסרה לשיר הזה, שנכתבה והתאימה רק שמונה עשרה שנים אחרי המילים המקוריות.  את "Faded", השיר שמסיים את החלק הרשמי של ההופעה, השיר שחיכיתי לו יותר מכל שיר אחר שביצעו בערב הזה, הם מתחילים כבדרך אגב, הקלידים חותכים בלבבות של כל האנשים שנוכחים בקהל וחיכו לשיר הזה כמוני, אבל מצליחים להפוך אותו אפילו לטוב יותר כשהם מחברים את הסיום שלו, עם הסיום של "Purple Rain" של פרינס.

מעבר לפנינים הפזורות האלה, הלהקה חצתה את הקריירה שלה עם כמות מייצגת של השירים כמעט מכל התקופות המוזיקליות שלהם.  "Up In It" לא זכה לייצוג כלל, ואולי בצדק – האופי שלו שונה מאד מהאופי של שאר השירים שמילאו את הסטליסט בהופעה הזאת , ו-"Congregation" זכה רק לשני שירים – "I'm Her Slave" והשיר שחתם את ההופעה כולה, "Miles Iz Ded", אבל שלושת האלבומים האחרונים שלהם תפסו חלק נרחב יותר מההופעה – "Gentlemen", שבו דולי תפס את המיקרופון וטייל לאורך הבמה, והצביע על בחורות נבחרות בשורות הראשונות בקהל בשורה הרלוונטית בשיר, ו-"Debonair", שהכילו כמות לא פרופורציונלית של האנרגיות שהלהקה השקיעה בכל ההופעה, וגם "What Jail is Like" ו-"Fountain and Fairfax" כחלק מההדרן;  "Going to Town" ו-"My Enemy" ו-"Bulletproof" ו-"Summer's Kiss" (שהיה השיר הלפני האחרון בחלק המרכזי של ההופעה, כמו גם באלבום) ;  "Uptown Again" ו-"66" ו-"Crazy" – וגם לגרסאות כיסוי הושאר מקום נרחב בהופעה.  ברגע של נפילת מתח בין שיר מהיר ועטור דיסטורשן אחד לאחר, רוב הלהקה התרכזה בקו אחיד לאורך הבמה, גרג דולי עזב את הגיטרה ותפס את המיקרופון כדי לחזור ולטייל לאורך הבמה, והם ביצעו את "See and Don't See", הסינגל החדש שלהם וגרסת כיסוי לשיר מסוף שנות השישים של מרי "קוויני" ליונס, ומיד אחריו הם ביצעו גרסת כיסוי ל-"Lovecrimes" של פרנק אושן, שיר שלא שמעתי אותם מבצעים בעבר.  במהלך ההדרן, אחרי שהמתופף פתח בתיפוף שנשמע מוכר, וחלק מהקהל החליט שמדובר ב-"Mickey" של טוני באזיל והתחיל לשיר בהתאם, גרג דולי ענה, "זה יכול להיות כל דבר בעצם, כשאתם חושבים על זה.  זה יכול להיות "Livin' After Midnight" של ג'ודאס פריסט." ורוסר ומק'קולום ניגנו את האקורדים הפותחים של השיר, אבל הלהקה החליטה להמשיך ולבצע את השיר שתיכננה מראש – "Come See About Me" של הסופרימס.    אחר כך מגיע "Miles Iz Ded" שסוגר את הערב, והקהל, אף על פי שהוא רחוק רגעים מעטים מלהיכנס למכוניות ולנסוע בחזרה הביתה, מבטיח לנסות ולא לשכוח את האלכוהול.  כשהשיר מסתיים, הלהקה מאיטה את הקצב וממשיכה לעוד שיר שאני לא מזהה – שמזוהה בהופעה הזו ובהופעות אחרות בסיבוב כ-"Into the Floor", כנראה שיר חדש.  גרג דולי במהלכו כבר מעביר את הגיטרה שלו לטכנאי הגיטרה האחד שהם מעסיקים, וכשהשיר מסתיים, הוא פשוט יורד מהבמה, אפילו לא מביט לאחור.  חברי הלהקה נראים מעט מופתעים, אבל הם מסיימים את החלקים שלהם ויורדים מהבמה גם הם, וכל מה שנשאר הוא האורות האדומים ושוב, קולאז' מוזיקלי, הפעם צנוע ומלודי יותר, שמלווה אותנו בדרכנו החוצה אל הלילה.

כמה דקות אחר כך, האוזניים עדיין מצלצלות בצורות שאני לא מכיר.  בכל זאת, שלוש גיטרות עתירות דיסטורשן בחלל לא מאד גדול, קרוב יחסית לרמקולים.  אבל כשהמחשבות מתבהרות והאוזניים מפסיקות לצלצל, מה שנשאר הוא אסופה של שירים נפלאים, בביצועים נפלאים, שמוכיחים שהלהקה הזו לא רק הצליחה להחזיק ולשמר את הסאונד שלה, אלא הצליחה לשפר אותו.  גרג דולי, שבעצם לא הפסיק לשיר מאז, ורק הלך והשתפר, אפילו חימם את הקול שלו על הבמה לקראת אחד מהשירים.  הסלייד של מק'קולום אמנם לא מדויק יותר, אבל הוא נראה בטוח יותר, ובחלק מהמקרים הסולואים הכילו רק קווים מנחים של הסולואים המקוריים, ומק'קולום יצא לטייל בנדבכים אחרים לגמרי של השיר.  וקרלי טייל לאורך הבס הרבה יותר ממה שהרשה לעצמו לעשות כשהיה בלהקה.  עושה רושם שהשנים שעברו, ההרפתקאות המוזיקליות האחרות שבהן מצאו את עצמם חברי הלהקה – דולי בהרפתקאות פומביות יותר ושני האחרים בלהקות צנועות יותר ומוכרות פחות, רק הפכו את הלהקה למוצלחת ומהוקצעת יותר.  משהו במוזיקה שמילאה אתמול את החלל בין הקירות ב"בארבי" אתמול, בדינמיקה המחודשת בין חברי הלהקה וביכולת של דולי לפרוש את השירים האלה שוב על במה, כשהוא מסוגל להיכנס לתוך הדמות וגם להסתכל עליה מהצד, אומר לי שאנחנו הולכים לשמוע אותם, ולראות אותם, עוד בשנים הקרובות, ושיש להם עדיין מה לומר לנו מבחינה מוזיקלית.  ובפעם הבאה שהם יבקרו בישראל, בסיבוב ההופעות הבא שיקדם אלבום חדש, אולי דולי ואנחנו נרגיש שוב ידידים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – פול וויליאמס כתב את "The Rainbow Connection" וזה לבדו יכול היה להחזיק אותו לכל החיים.  אבל הוא עשה הרבה מאד מעבר לזה.  מספיק, בכל אופן, בשביל סרט תיעודי.