The gospel according to whom

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: זה היה שבוע עתיר מיתות מוזיקליות – פרט לג'ון מרטין, שעליו אני כותב למטה, עזבו את העולם שלנו, רובם במפתיע: צ'רלי קופר, חלק מ-Telefon Tel Aviv, שהם דווקא משיקגו, נפטר בגיל 31 מסיבות שלא מספרים לנו עדיין;  ה-Silver Jews, שזה בעיקר דיוויד ברמן, מתפרקים;  וגם הבלוג של רנן סולצ'ינר, Citymule, סוגר את שעריו בזמן שרנן מתפנה לעבודה המבורכת של להביא לנו עוד אמני חו"ל מוצלחים כחלק מ-Monocrave.

השנה החדשה הגיעה, ולבונטין 7 פינו את ערימות הקונפטי מחגיגות ראש השנה האזרחית, שאני מניח שהיו שם, והתפנו להמשיך לעשות את מה שהם עושים הכי טוב:  לתת במה למוזיקה מצוינת שאין לה בדרך כלל במה – ביום רביעי הקרוב, למשל, שבעה נגני ג'אז מצוינים יעלו מחווה לאלברט איילר, הרוח הקדושה של עולם הג'אז, שטבע בניו יורק לפני 39 שנים;  בוב אוסטרטג, אמן אלקטרוני נסיוני וותיק, יגיע להופעה ב-7 בפברואר;  פיטר ברוצמן יגיע לכאן שוב ב-23 בחודש; וגם Zu, הרכב מסקרן שאני לא מכיר, ב-21.

2.  פרידה: ג'ון מרטין
ג'ון מרטין, שנפטר אתמול בגיל 60, ישב בשקט בשולי דפי ההסטוריה המוזיקלית.  הוא לא זכה להילה שמקיפה את ניק דרייק, חברו הטוב, כזמר וכותב שירים, במיוחד אחרי שמת ב-1974, אבל הוא כתב עליו שיר לא פחות יפה מהשירים שלו עצמו, שגם העניק את הכותרת לביוגרפיה שנכתבה על דרייק;  הוא המציא את טכניקת הנגינה הייחודית הזו, אבל הם מילאו איתה איצטדיונים;  הוא הוגדר על ידי מבקרי אלבומים והסטוריוני מוזיקה כאלה ואחרים כ"אבי הטריפ הופ" כשהוציא את "One World" ב-1977, אבל רוב האנשים שהכניסו את מרטין לחייהם עשו את זה אחרי ששמעו אותו מבצע גרסת כיסוי, בדרך שלו, ל-"Glory Box" של פורטיסהד, 20 שנה אחר כך.

הוא התחיל את דרכו המוזיקלית ב-1967 – בן לשני זמרי אופרה שהעביר את חייו הצעירים במעבר בין הוריו הגרושים – אחד באנגליה, אחת בסקוטלנד.  אחרי שחתם על חוזה הקלטות ב-Island, חברת תקליטים שרגאיי, פולק, רוק ורוק מתקדם שילבו בה ידיים, הוא הוציא את האלבום הראשון שלו, "London Conversation", שהיה אלבום פולק סטנדרטי שהציג ג'ון מרטין בעל קול צלול ובטוח, ומילים מבטיחות.  בשנתיים שעברו אחר כך הוא הספיק להכיר את אשתו ושותפתו ליצירה למשך עשר השנים הבאות – בוורלי מרטין, להפוך את הנגינה שלו לג'אזית וקופצנית יותר ואחר כך גם להפריד את הגיטרה האקוסטית שלו מהמגבר שלו בשלוש דוושות אפקטים שהפכו את הנגינה שלו לייחודית ורחבה הרבה יותר ממה שנשמע שגיטרה אחת, לבד, יכולה להפיק.  גם דיוויד גילמור, חבר, התרשם מסגנון הנגינה החדש הזה ושילב אותו בנגינה שלו עצמו, בעיקר בהקלטות "The Wall" בסוף אותו עשור.  אחרי שני האלבומים שהוציא עם אשתו, הוא התפנה להקליט, הפעם לבד, שניים מהאלבומים הכי מוכרים שלו – "Bless the Weather" ב-1971, ו-"Solid Air", שנתיים אחר כך.  השיר היפהפה שפותח את האלבום האחרון נכתב לניק דרייק, חברו הטוב של מרטין – קינה על אדם שבאותו הזמן הלך ודעך, טובע בתוך מערבולת של שדים עצמיים, ובסופו של דבר נפטר, אולי התאבד, ב-1974.   ארבע שנים אחר כך, ב-1977, מרטין נסע לג'מייקה וחזר עם עוד כמה השפעות מוזיקליות להוסיף למרקחת ששינה ושיפר לאורך כל השנים שבהן הקליט.  הוא הקליט את "One World" ברובו מחוץ לאולפן, כשרעשי הרקע של הטבע שמסביב הוכנסו להקלטה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. במהלך השנים שעברו עד לסוף העשור, הנישואים שלו לבוורלי מרטין הלכו והתפוררו, לטענתה בעיקר מפני שהוא הציף את השירים שלו באלבומים מאותה תקופה בכל כך הרבה רגש, שלא נשאר יותר מדי רגש בשביל מערכת היחסים שלהם.  מרטין היה שבור אחרי הגירושין.  הוא הטביע את עצמו באלכוהול ובסמים ובסופו של דבר סיים להקליט את "Grace and Danger", אלבום פרידה שלא נופל מהקלאסיקות של הז'אנר המוזר הזה – "In the Wee Small Hours" של פרנק סינטרה, "Shoot Out the Lights" של ריצ'רד ולינדה תומפסון (שהוקלט בעצם לפני שנפרדו, אבל לפעמים האגדה עדיפה על האמת), או "Sea Change" של בק.   כריס בלקוול, הבעלים של Island, סירב להוציא את האלבום במשך תקופה ארוכה אבל נכנע ללחצים מצד מרטין, בעיקר מפני שחשש שמרטין עלול לפגוע בעצמו אם האלבום לא ייצא לאור.  העשור שבא אחר כך היה עטור באלבומים של מרטין, בשתי חברות תקליטים, שלא השאירו חותם על ההסטוריה המוזיקלית שלו או של העולם, אבל בשנות ה-90' הוא המציא את עצמו מחדש, בצעדים זעירים וזהירים – "And" כלל בתוכו את סגנון השירה המוכר והמנחם של מרטין ואת סגנון הנגינה הייחודי שלו אבל שילב בתוכו מקצבי היפ הופ, ו-"Glasgow Walker" היה האלבום הראשון שבו מרטין ניגן בקלידים, ולא בגיטרה.  על עטיפת האלבום מרטין מצולם כשהוא מחייך, והאלבום כולו נשמע כך.  היו לו מספיק סיבות טובות לחייך בתקופה הזאת של חייו – שנתיים לפני כן, אלבום גרסאות הכיסוי שלו, "The Church with One Bell", גרם לו לחזור ולהיות אחד מהאמנים שכולם מדברים עליהם, בעיקר בזכות הגרסה ההיא של "Glory Box".  העשור האחרון של חייו הכיל רק אלבום אחד, אחרון, "On the Cobbles", שהוקלט אחרי שבילה זמן ניכר בבית החולים לאחר שסיבוכים בריאותיים גרמו לכריתת רגלו ולהעברת שארית חייו בכיסא גלגלים.  ג'ון מרטין, גדול יותר, חייכני יותר ומפויס יותר, צולם לסרט התיעודי "Johnny Too Bad" שליווה את התלאות הבריאותיות של השנים שלפני כן ואת הקלטות האלבום האחרון שלו.  לפני שנפטר, הוא הספיק לקבל את הכבוד שמגיע לו בתור אמן שהשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים – הוא קיבל פרס על מפעל חיים בטקס פרסי הפולק של BBC 2, ובתחילת השנה הנוכחית קיבל תואר כבוד של מסדר האבירות הבריטי (כמעט אביר, אבל לא בדיוק).

פרט לדורות המוזיקאים שמרטין השפיע עליהם, המוזיקה שלו מחלחלת במורד ההסטוריה המוזיקלית כדי למלא גם את השירה שלהם והנגינה שלהם בתוכן, מרטין השפיע גם על דורות של מאזינים.  הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין.  ג'ון מרטין לקח שירים והעניק להם את הטיפול המיוחד הזה לעתים קרובות – אם באלבום גרסאות הכיסוי השלם, או במספר הבודד של גרסאות כיסוי לשירים, בדרך כלל שירי בלוז, פולק וג'אז ישנים, שפיזר באלבומים השונים שלו, כמו "Cry Me a River", לדוגמא, או "One for the Road", או "Spencer the Rover".   ג'ון מרטין יכול בקלות לעצב, בפסקול שהוא מעניק לך בכל אחד מהאלבומים שלו, את הדרך שבה אתה מסתכל על העולם – כשהוא שמח, גם אתה שמח.  כשהוא עצוב, גם אתה עצוב.  כשהוא משוכנע שהעולם יהיה מקום טוב יותר, קשה שלא להשתכנע גם.  בסופה של הדרך, אני מקווה שהוא הסתכל אחורה וראה שכל מה שהשאיר אחריו הוא זכרונות טובים, של אדם עם קול שהוא כמו רוח נעימה על עיניים עצומות, גיטרה שממלאת את האוויר בעשרות צלילים שנלחמים אחד בשני או נאחזים באחד שני, ושירים שיכולים לשבור באותה המידה שהם יכולים לאחות.  אני מקווה שהלכת בשלום אל האור, ג'ון.  החיים אולי לא היו קלים בשבילך כמו שקיווית בתחילת הדרך.  אבל האהבה לא פסחה עליך. והיא נשארת איתנו עכשיו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טקס האוסקר עשוי להיות מעניין יותר עם יו ג'קמן ינחה אותו עם ציפורניים שלופות.