The gospel according to whom

1. לפני הכל

עוד קצת מהמבול הזה של אמנים שבאים עלינו לטובה:   ימאנדו קוסטה, מהטובים שבגיטריסטים הברזילאיים, ומהברזילאיים שבגיטריסטים הטובים, יגיע לכאן לשתי הופעות ב-29 וב-30 באוקטובר.  וסול וויליאמס (אני אתקן: סול! וויליאמס!) יגיע לכאן להופעה אחת, ב-30 בנובמבר.

השגרירות הנורבגית התגייסה לממן חלק מההופעה של האנה הוקלברג ולהקל על הכיס של נרנג'ה, ונרנג'ה בתמורה, מוכנים להקל על הכיס שלכם – כרטיס יעלה עכשיו רק 120 שקלים במקום 170 שקלים.

טום ווייטס מוציא אלבום חדש.  החדשות הרעות הן שזה אלבום ממוחזר משהו – שירים מסיבוב ההופעות האחרון שלו, Glitter & Doom.  החדשות הטובות, למזלנו, מאפילות עליהן.  לא רק שאת האלבום אפשר להשיג בגרסה-מיוחדת-עם-פיתוחים-מזהב, שמכילה בנוסף לשני הדיסקים של הגרסה הרגילה עוד דיסק בונוס שמכיל את הסיפורים שווייטס מספר בין שיר לשיר, בפעם הראשונה מאז "Nighthawks at the Diner", הפעם מאוגדים כולם לדיסק אחד כדי להישמע כמו מונולוג ארוך, אלא גם שטום ווייטס בתמורה לכתובת האי-מייל שלכם ו\או נשמתכם, נותן לכם שמונה שירים שלמים מהאלבום הזה בחינם.  כל מה שצריך לעשות זה לחתום כאן.

אחד מהספרים האהובים עליי נקרא "Last Chance to See".  דגלאס אדאמס, שהוא דגלאס אדאמס, יצא ביחד עם מארק קארוורדין, שהוא זואולוג, לחפש חיות נכחדות ברחבי העולם.  למור איי-איי, אחת מהחיות שהכי נראות כמו חייזר בעולם, דרקון קומודו, שהוא הלטאה הכי גדולה בעולם, דולפין סיני, שהוא דולפין סיני.  דגלאס אדאמס משלב את הכתיבה השנונה שלו עם יצר הסקרנות הטבעי והאדיר שלו ועם הדאגה הכנה שלו לשלום הכוכב הלא מזיק ברובו שלנו ולחיות שהוא מכיל.  עכשיו, ה-BBC, שהספר הוא בעצם גרסה כתובה של תכנית רדיו שהפיק, מפיק גרסה טלוויזיונית שהיא מעין המשך לספר.  הפעם מצטרף אל מארק קרוורדין סטיבן פריי, שהוא לא פחות שנון ולא פחות דואג מדגלאס אדאמס.

2.  על הסיכויים שמישהו יגיע מהמאדים ואיך אפשר לעשות מזה אלבום

רוב התינוקות מתפתחים בצורה צפויה.  קודם כל הם לומדים לשבת. אחר כך לזחול, ואז ללכת.  גם אני, אני מניח, התפתחתי בצורה הזאת, אבל אחרי כמה שנים חזרתי לשבת.  מול הפטיפון.  עם אוזניות על האוזניים.  למשך שעות כל יום.

כשגיליתי את הפטיפון של ההורים שלי, ואת מבחר התקליטים הגדול שלהם, ואת היכולת לשמוע את התקליטים האלה (כמובן, את כל ההכנות לא אני עשיתי.  יש גבול ליכולות המוטוריות העדינות של ילד בן 4), לא היה מאושר ממני.  מכיוון שלא היה לי שום ידע מוזיקלי בתקופה הזאת, הסתמכתי בעיקר על איך האלבומים נראו.  "Night at the Opera" ו-"Jazz" של Queen, ניל דיאמונד עם "The Jazz Singer", ולד זפלין עם "Houses of the Holy" למשל.  אבל האלבום שהכי אהבתי להקשיב לו, בהתחלה מפני שהוא נראה הכי מרשים, ואחר כך בזכות המוזיקה שהוא הכיל, הציג על העטיפה שלו מפלצת מכנית תלת-רגלית שמשמידה ספינה בעזרת קרן לייזר ענקית (הספינה היא Thunder Child, למדתי אחר כך, ולקרן הלייזר הזאת קוראים קרן חום.  אבל מילא).  "War of the Worlds", שנולד בערך כשאני נולדתי, היה אלבום מרשים כמעט מהצליל הראשון, כשריצ'רד ברטון, בקול סמכותי, התחיל לגלול את הגרסה המוזיקלית הזאת לספר הקלאסי של ה.ג'. וולס.

הרעיון לאלבום התחיל בדיוק ככה – בתור רעיון מופשט לאלבום.  ג'ף וויין, מפיק מוזיקלי שעבד בעיקר על פרסומות ופסקולים לסרטים וסדרות נשכחים, רצה ליצור אלבום קונספט שמבוסס על ספר.  כשקיבל את ההחלטה, הוא לא החליט עדיין איזה ספר הוא רוצה לעבד לאלבום.  הוא ניסה ספרי ילדים, ספרי פנטזיה וספרי מדע בדיוני ובסופו של דבר התביית על "מלחמת העולמות", ספר מסוף המאה ה-19 של ה.ג'. וולס שהתחיל את חייו כסיפור בהמשכים במגזין.   וויין גייס את אבא שלו, את אמו החורגת, סופרת שספר רב מכר אחד כבר היה באמתחתה,  את אשתו הטריה וחבר כותב מילים, ג'רי אוסבורן, כדי ליצור את הסיפור שיהיה הבסיס לאלבום.  בנוסף לכתיבת השירים בשביל האלבום הזה, אוסבורן היה זמר הבית של ג'ף וויין כשעסק בהפקת ג'ינגלים לפרסומות, ו-"Forever Autumn", אולי השיר הכי מפורסם מהאלבום הזה, היה קודם כל שיר שהוציא ביחד עם שותף מוסיקלי באלבום שוויין הפיק בשבילם.  ולפני שזה היה השיר שלהם, זאת היתה פרסומת מתוכננת ללגו.

כשוויין והצוות המשפחתי שגייס סיימו לכתוב את התסריט, הקטעים המדוקלמים והשירים, הם התחילו לחשוב על האנשים שהיו רוצים שיהפכו את התסריט הזה למציאות מוזיקלית.   האלבום נפתח בקולו של העיתונאי, הדמות הראשית והמספר באלבום, ללא כל ליווי מוזיקלי.  וויין ושותפיו לכתיבה הכינו רשימה קצרה של אנשים שיש להם את הקול הסמכותי שיאפשר לתפוס את תשומת הלב של המאזינים עוד לפני שתו אחד מנוגן.  בראש הרשימה היה ריצ'רד ברטון.  רצה הגורל וברטון שיחק בהצגה בברודוויי באותם השבועות שבהם ההקלטות התחילו בניו יורק, וג'ף וויין שלח מכתב לתיאטרון שבו הופיע מתוך תקווה שהמכתב יגיע אליו.  המכתב הגיע, ואפילו בעיתוי מוצלח במיוחד – רצה הגורל עוד, וברטון, שבזמן הפנוי בין ההצגות נהג לקרוא ספרים, ביקש מהעוזרת שלו ללכת ולקנות בשבילו ספרים בחנות סמוכה כמה ימים לפני כן.  היא חזרה עם ערימה של ספרים, ואחד מהם היה "מלחמת העולמות" של וולס.  כשברטון קיבל את המכתב, לא הרבה זמן אחרי שסיים לקרוא את הספר, הוא ידע שמדובר בגורל.

אחרי שהצליחו לגייס את ריצ'רד ברטון להשתתף בפרויקט, היה הרבה יותר קל בשביל ג'ף וויין לנסות, ולהצליח ברוב המקרים, להשיג את אנשים שרצה כדי לשיר את השירים הבודדים שהוקדשו לכל התפקידים האחרים – אחרי ששמע את ג'סטין הייוורד שר את "Nights in White Satin", הוא פנה אליו כדי שישיר את "Forever Autumn", השיר היחיד באלבום שלא מקושר לדמות ספציפית, ואת המילים המושרות הבודדות שמושמעות בקטע הפותח את האלבום, "The Eve of the War".  אחרי ששמע את כריס תומפסון שר את הגרסה של  Manfred Mann's Earth Band ל-"Blinded by the Light", הוא הזמין אותו לשיר את "Thunder Child".  דיוויד אסקס, שהיה כוכב פופ צעיר ומצליח בתקופה ההיא, ושוויין הפיק את האלבומים שלו לפני כן, הוזמן להיות התותחן, הבחור הצעיר שמשכנע את העיתונאי לברוח מלונדון בתחילת האלבום, ואחר כך פוגש אותו בסוף האלבום ומציג בפניו את הרעיון המהפכני שלו להישרדות המין האנושי – לעבור לחיות מתחת לאדמה.  ואת הכומר נ'תניאל, שבספר היה כומר משוגע שהעיתונאי נאלץ לבלות איתו שבועיים במרתף של בית נטוש, מסתתר מפני מכונות המלחמה של תושבי המאדים, ובאלבום הוא נשוי, שפלישת היצורים מהמאדימים העבירה אותו על דעתו והוא משוכנע שכל האנשים, כולל אשתו, הם יצירי השטן שהשדים שבתוכם התעוררו לפעולה עם בוא המבקרים מהמאדים, וויין הציע לפיל לינוט, הסולן של Thin Lizzy, שהצליח להכניס בשיר האחד ששר פראיות, שגעון, רוגע ורגש במידה שווה.

הנגנים שבאלבום – שלושה גיטריסטים, שלושה נגני כלי הקשה, נגן קלידים, מתופף, בסיסט, ותזמורת נאה של כלי מיתר – קיבלו מג'ף וויין את ההזדמנות לבחור את הדרך שבה יהיו מתוגמלים.  הם יכלו לקבל את השכר הקבוע לסשן הקלטה, כפי שהוחלט על ידי איגוד המוזיקאים בבריטניה, או להתחלק בשני אחוזים מתמלוגי האלבום.  רוב הנגנים היו שכירי חרב מנוסים בעולם המוזיקה.  הם התנסו בכמה וכמה אלבומים שבהם הוצעו להם תמלוגים מרווחי האלבום, וגם בכמה וכמה אלבומים שהיו אלבומי קונספט, והשילוב של השניים – השאפתנות שבהפקת האלבום, שהיה אחד מהאלבומים הכי יקרים להפיק בתקופה ההיא, הרעיון הלא שגרתי, והעובדה שהרבה מאד אלבומים אפילו לא יצאו לאור – הובילו את הנגנים, שהתנאי היחיד להחלטתם היה שיקבלו את ההחלטה פה אחד, להחליט על שכר קבוע.  שלושים שנים, ומספר מכירות של אלבומים שכבר הפך את המדידה באלבומי פלטינה לחסרת משמעות, אחר כך, קרוב לוודאי שרוב הנגנים מצטערים על ההחלטה שקיבלו.

כשהאלבום יצא, תקליט כפול שמכיל חוברת עם הסיפור המקוצר וציורים מרהיבים שנועדו לעזור למאזינים לגבש חוויה וויזואלית בנוסף לחוויה המוזיקלית שלהם, הוא הפך לרב מכר, כמעט בכל העולם, כמעט מיד.  הוא החזיר את ההוצאות של חברת התקליטים ושל ג'ף וויין, שהיה צריך לממן את רוב האלבום בעצמו, בתוך פחות מחודש.  אבל בחלק מהמקרים תהליכי השיווק לא תאמו את המכירות והביקורות לא הבינו את האלבום ואת משמעותו כראוי – ביקורת אחת לאלבום היתה משוכנעת שמדובר בפסקול לסרט שעוד לא יצא.  "אם הסרט הוא טוב כמו הפסקול שלו," הביקורת קבעה, "הוא יהיה בלי ספק שובר קופות."   המאזינים, שבחלק מהמקרים הושפעו מההתלהבות של תחנות רדיו ששידרו את האלבום במלואו, חיכו בסבלנות שהבעיות השיווקיות ייפתרו וקנו את העותקים שלהם מאוחר יותר.

"War of the Worlds" חי כיצירה מוזיקלית מבודדת במשך עשרים ושבע שנים.  אבל כשההזדמנות הציגה את עצמה, ג'ף וויין החליט לעשות את הצעד המתבקש ולהעביר את החוויה המוזיקלית הזאת אל הבמה.  זה לא היה מחזמר במלוא מובן המילה – את רוב הבמה בגרסה המוצגת של האלבום תפסה התזמורת – תזמורת כלי מיתר מלאה כמו באלבום, מלווה בשלושה גיטריסטים, בסיסט, שלושה נגני קלידים, מתופף ונגני כלי הקשה ככל שהבמה יכלה להכיל.  מאחוריהם דמותו הממוחשבת של ריצ'רד ברטון על מסך ענקי שהוא שליש מכמות המסכים שהקיפו את הבמה.  האלבום הוצג במלואו, מההתחלה ועד הסוף, וכשהגיע תורם של האמנים השונים שתרמו את הקול שלהם לאלבום, האמנים עצמם (אם עדיין נשארו בחיים) עלו על הבמה כדי לשיר.   היוצאים מן הכלל היו הכומר נ'תניאל, אשתו והתותחן – תפקידים שאותם שרים אנשים חדשים בכל הפקה של הגרסה הבימתית.  את תפקיד הכומר נת'ניאל הספיקו לשיר כבר ראסל ווטסון, זמר פופ-אופרה, שאנון נול, זמר פופ מצליח באוסטרליה, וג'ון פיין, שהיה פעם הסולן של Asia.   חלק מהנגנים שהשתתפו בהקלטת האלבום המקורי הוזמנו לנגן גם בגרסה הבימתית.

האלבום חוגג בשנה הבאה שלושים ואחת שנים של קיום, ויוצא לסיבוב הופעות נוסף ברחבי אירופה.  העתיד יביא איתו עוד שיטות חדשות של השמעת מוזיקה והאלבום יהיה זמין גם בשיטות האלה.  הילדים של כולנו והילדים שלהם ישמעו גם הם את האלבום הזה, אולי בתקליט.  וכשהיצורים מהמאדים יגיעו, אנחנו נהיה מוכנים. לפחות מבחינה מוזיקלית.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא -המתופף באוויר העברי הראשון. לא לבעלי קיבה רגישה.