The gospel according to whom

לא רחוק מהפרבר של מנצ'סטר שבו להקה אחת, מוצלחת במיוחד, התפרקה, והתאחדה, והתפרקה והתאחדה עד שגם ללהקה עצמה נמאס, בפרבר אחר של מנצ'סטר בשם ברי, להקה אחרת ניווטה בין הרחובות הריקים בלילה שם יום אחד, בדרך לעיר אחרת, אולי מנצ'סטר עצמה.   מאחוריהם היו כלי הנגינה שלהם, ברמקולים שבתוך המכונית התנגן, שוב ושוב, "Rattle and Hum" של  U2, ומסביבם נרקמה קריירה מוזיקלית מפוארת שהם עדיין לא יכלו לראות.

חמישה אנשים שנדחקים במכונית וולוו אחת, עשויים להיראות כמו כל להקה מתחילה אחרת.  הרבה מכוניות וולוו עמוסות בגיטרות ובתופים עשו את דרכן מפרבר כזה לפרבר אחר של מנצ'סטר באותן השנים.  אבל כשהם פרקו את הציוד שלהם על במה, עמדו והתחילו לנגן, האוויר זז בהבנה – גלי הקול האלה שמרחפים דרך האוויר הם חדשים לגמרי.  לא משהו ששמעתם עדיין בכלל.

במקרה שלי, זה התחיל בתופים בטוחים בעצמם, מנגנים לבדם, בלי שום ליווי אחר, במשך עשרים שניות שלמות. אחר כך גם אורגן, שמנגן אקורד אחד, שנמשך ונמשך, בעצם עד סוף השיר. כשהקול של גאי גארווי מצטרף לכל זה, אני כבר מתחיל לתכנן את היום שבו אוכל ללכת לחנות הדיסקים הקרובה ולרכוש לי את הדיסק הזה, כדי שאוכל לשמוע את השיר הזה, הפותח, כמה פעמים שארצה, בלי לקוות שאיתקל בו שוב במקרה באחד הערוצים.

"Any Day Now" היה אחד מהשירים הראשונים שאני זוכר ששמעתי עליו יותר מששמעתי אותו, והרבה לפני.  הרבה אנשים דיברו וכתבו על הלהקה הזו, שיש לה עבר של ג'אז ושל רוק, ש-"Running to Stand Still" של U2 היה גרסת כיסוי שביצעו באופן די קבוע בהופעות הראשונות שלהם כשעוד לא היו להם מספיק שירים שלהם, ואחר כך הם גם הקליטו את הגרסה בשביל אחד מהאוספים של War Child, שהשירים שלהם נשמעים כאילו הם סידרו בקפידה את התקליטים שלהם אחד אחרי השני.  פיטר גבריאל.  Talk Talk.   The Blue Nile.  ומשהו ייחודי משלהם, דבר אחד קטן שהם מוסיפים לכל אחד מהשירים, דרך משלהם לראות את העולם המוזיקלי בצורה שונה לחלוטין- כמו הסקסופון שמנגן רק צליל אחד, ארוך, צורם, כמו צעקה שמחליפה הרבה מילים שלא יכולות להיאמר בסוף של "Powder Blue".  כמו ההפסקה בשירה שמאפשרת לאורגן הפארפיסה להשמיע את שני האקורדים שלו ולהיעלם ב-"Presuming Ed".  ואלבום אחד אחר כך – התעוזה, בתקופה מלאה בקליפים מהירים, עצבניים, שחותכים במהירות מהפעולה האחת לפעולה הבאה, לצלם קליפ שיש בו רק מגדלור אחד, שהפנס שלו מאיר בקצב השיר, לאורך כל השיר.

"Any Day Now", השיר שפותח את האלבום הראשון שלהם, "Asleep in the Back", הוא שיר על חמישה אנשים חסרי סבלנות.  חסרי סבלנות לצאת מהפרבר הזה, להתחיל את ההרפתקה המוזיקלית שלהם, להצליח, למצוא משהו מלהיב לעשות עם החיים שלהם, שהם בחרו לא להמשיך כמו שאר האנשים – בלימודי אוניברסיטה ובעבודה משמימה.  "ממש כל רגע, מה בדבר לצאת מהמקום הזה, בכל מקרה, נשאר לי המון זמן פנוי, קצת מהנעורים שלי, וכל החושים שלי עובדים בבת אחת," גארווי שר.  אבל האלבום שהוציא אותם בסופו של דבר מהפרבר הזה, הוא אוסף של תמונות קטנות מהאנשים שחיים שם.  הזוג שמכלה את הימים האחרונים של התמכרות, נקיים מסמים אבל גם נקיים מרגשות, ב-"Powder Blue", על חבר שאבד לאהבה ב-"Newborn", על הנסיון לחיות בפרבר קטן שהדבר היחיד שגואל בו משעמום הוא אלימות ב-"Little Beast".  האלבום שמתחיל בברי, ובדאגה, מסתיים בברי, אחרי תקופה שבה החמישה הצליחו לצאת, ולהצליח,ֿ ולהתפתח, ולשרוד.  גאי גארווי חותם את האלבום הזה, בשיר הנפלא "Scattered Blacks and Whites", ישוב בשילוב רגליים על רצפת העץ של בית הוריו, לפני תמונות מפוזרות של ילדותו בשחור לבן, מנסה לערבב זכרונות.

Elbow, שהשם שלהם לא מזמין סקרנות גדולה במיוחד לגבי המוזיקה שלהם, הצליחו להישאר אמינים גם אחרי כל השנים האלה – שתים עשרה שנים שבתוכן מפוזרים ארבעה אלבומים, ארבעה EPs, הופעות אינספור ויכולת מופלאה לנווט בתוך גרסאת כיסוי כאילו הן בעצם נכתבו בשבילם.  ואחרי שתים עשרה השנים האלה, אחרי שקצת הנעורים האלה וכל החושים שעובדים בבת אחת איפשרו להם להיחלץ מהרחובות השוממים של ברי אל העולם, אחרי ש-"Rattle and Hum" שחק את עצמו בטייפ המכונית שלהם במסעות שעשו לקראת ההופעות שלהם עצמם, הם גם זכו לחמם את U2, הלהקה שעזרה להם להתחיל את הדרך הזו.  איך זה בתור חזרה הביתה?

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יותר אפקטים?  יותר תזזיתי?  יותר נאמן למקור.