The gospel according to whom

1.  לפני הכל

1 באפריל עבר בלי הרבה מתיחות מיוחדות או יוצאות דופן – אבל אחת מאלה שכן הצליחו היתה זו של נדב לזר ב"אטמי אזניים" שטען שלהקות ישראליות רבות מתחילות להיות מוחתמות בחוץ לארץ ואוטוטו ישראל הולכת להשתלט על העולם מבחינה מוזיקלית.  כמו בהרבה מתיחות מוצלחות אחרות, זו מוצלחת מפני שהיא לא מאד מופרכת. עוד יבוא היום, אני חושב.  אני נפלתי במתיחה הקטנה יותר במסגרת אותו פוסט, לפיה משפצים את לבונטין 7 והולכים להוריד את העמוד המעצבן מאמצע החדר. גם לגבי זה עוד יבוא היום, אני בטוח.

אמנם לא מת מוזיקלי שבועי, אבל עדיין:  ג'ון פורסייט נפטר השבוע בגיל 92, מסיבוכים דלקת-ריאותיים של סרטן.  רוב האתרים שהזכירו את זה התייחסו, בנשימה אחת עם שמו, לבלייק קרינגטון מ"שושלת".  כאלה שנטו לו חסד קצת יותר נרחב הזכירו גם את הקול של צ'רלי מ"המלאכיות של צ'רלי", הסדרה והסרטים.  אני מעדיף לזכור אותו כסנטור פאוורס ב"כח פאוורס לסנאט", סדרה מצחיקה במיוחד, לדעתי,  ששודרה בכבלים בימיהם הראשונים, והקאסט שלה הכיל בין השאר, בהופעות טלוויזיוניות ראשונות, את דיוויד הייד פירס, הוא ניילס קריין ב"פרייז'ר" לימים, ואת פיטר מק'ניקול, הוא ג'ון קייג ב"אלי מקביל" לימים.

2.   The Wild, the Innocent and the E Street Shuffle

האלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין, "Greetings from Asbury Park, New Jersey", קיבל ביקורות טובות ברוב המקרים, אבל השאיר את הקונים אדישים.  בתקופה שבה האלבום יצא, ברוס ספרינגסטין היה עוד זמר רוק אחד מתוך הרבה זמרי רוק, טוב מאחדים אבל פחות טוב מאחרים, והמוזיקה שלו לא היתה, בעיניהם, מהפכנית במיוחד.  לא מהפכנית מספיק, בכל אופן, כדי שיקנו את האלבום בהמוניהם ויהפכו את ברוס ספרינגסטין לאליל ממלא האצטדיונים שהוא היום.  ספרינגסטין היה מתוסכל.  הוא לא ציפה למכירות של מיליונים, אבל גם לא לאדישות הכמעט מוחלטת בחנויות התקליטים.  השירים הם אלו שאשמים, הוא החליט.  השירים של האלבום הראשון היו בעיקר פיסות חיים קצרות, אקוסטיות בחלקן, עמומות, של נעורים שיש בהן מידה מדודה של תקווה ושל ייאוש בעיר ישנונית על החוף בניו ג'רזי.  המאזינים לא יכולים להזדהות איתם, ולכן לא רוצים להזדהות איתם.  בשביל האלבום השני, הוא החליט, הוא צריך להגר, עם המילים והמנגינות שלו, אל העיר הגדולה.   ניו יורק היתה גדולה ונוצצת ומלאה בפינות אפלות, וגם במספיק תקווה וייאוש בשביל להכיל אלבום שלם, שהוא הרבה יותר צבעוני ומגוון מוזיקלית מהאלבום הקודם.

האלבום נפתח בנימה מלנכולית מעט, על ידי טור של כלי נשיפה, שמפנים את הדרך לגיטרות, לסקסופון ולתופים של ה-E Street Band ולשירה המחויכת של ספרינגסטין.  התפאורה, הרחובות המוכרים פחות של ניו יורק, מככבת בכל אחד מהשירים, שהם בעצם סיפורים קצרים – נקודות בזמן של אנשים שמתחילים את דרכם ממקום אחד למקום אחר, תוהים לדעת איך יגיעו לשם ומה יעשו כשיגיעו לשם.  רק שיר אחד נשאר באשבורי פארק (בניגוד מסוים לאלבום הבא, "Born to Run", שבו המקום שבו מתרחשים כל השירים, או שכל השירים יוצאים ממנו, הוא אשבורי פארק, ורק שיר אחד מתרחש בניו יורק).  אף לא אחד מהשירים הוא קצר מארבע דקות והקצר שבהם כמעט ומגרד את גבול החמש דקות.  הארוך שבהם, והיפה שבהם, הוא זה שחותם את האלבום, "New York City Serenade", שמתפרש על פני כמעט עשר דקות שלמות.

ספרינגסטין מצליח להעביר, במסגרת האלבום הזה והשירים שכלולים בו, את מגוון האפשרויות, מגוון הרגשות, התקוות, התהיות, האופקים הרחבים והמבויים הסתומים של הדמויות שמאכלסות את השירים שלו, הוא צובע בצבעים נכונים ומדויקים את המקומות שעליהם הוא מספר – הרציף שממול למים בערי הנופש של ניו ג'רזי,  הרחוב שיש לו רק אות בשביל שם ושהנערים בו רבים אחד עם השני או עסוקים בלחכות לבחורות מסוימות שיעברו, הקרקס שמבקר בניו ג'רזי,  הרחוב הניו יורקי המלא באפשרויות שבו ספרינגסטין ורוזליטה והחברים המשותפים שלהם יבריזו קצת מבית ספר, ישחקו קצת פול, יהיו קצת מגניבים – והלהקה שלו, שהשם שלה הוא כמו שם האלבום אבל היא עדיין לא נקראת כך באופן רשמי, מספקת את המוזיקה שהופכת את הסיפור הזה לצבעוני ואמיתי יותר.

האלבום הזה הוא האלבום האחרון של ספרינגסטין, בינתיים, שבו אנשים נטועים במקום והחיים שלהם מתרכזים רק באזורים שהם יכולים לראות.  האלבום הבא שלו כבר יהיה כרוך במכוניות, בכבישים ארוכים ובנסיונות, חלקם מוצלחים וחלקם פחות, לצאת מהעיירה הקטנה ולברוח, לכל מקום אחר שבו יש תקוות אחרות, תהיות אחרות וייאוש אחר.

3. Born to Run
והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הבא ברשימה של ברוס ספרינגסטין, האלבום שהפך אותו מאמן רוק חדש שצריך לשים לב אליו לאמן שלא אמור להיות אדם אחד בארצות הברית שלא מכיר:

1   ארבעה עשר חודשים לקחו להקליט את "Born to Run", מתוכם שישה חודשים שהוקדשו לשיר הנושא עצמו.  ברוס ספרינגסטין היה מתוסכל במהלך ההקלטות מכיוון שלא הצליח להעביר את השירים כמו ששמע אותם בראשו לנגנים האחרים ולמפיק.  האלבום היה צריך להיות, לדבריו, "רוי אורביסון מבצע שירים של בוב דילן בהפקה של פיל ספקטור".

2   בניגוד לשני האלבומים הקודמים, שהיתה להם אווירה קונספטואלית רק מפני שהשירים שספרינגסטין בחר להכניס לתוכם היו דומים באופיים, האלבום הזה היה מתוכנן מראש כאלבום קונספטואלי.  עלילת האלבום לא היתה קשורה לזה – שירי האלבום השונים לא היו קשורים אחד לשני – אבל הוא רצה לתכנן את האלבום, ואת סדר השירים, כך שכל אחד משני הצדדים של האלבום ייפתח בשיר מלא אופטימיות ותקווה, שיר מהרפרטואר הישן והמוכר שלו של בריחה מהכבלים המדכאים של העיירה הקטנה והתחלה חדשה במקום אחר, וייסגר בשיר פסימי ואפל של ייאוש ושל השלמה עם המצב הקיים, החונק, של המציאות בעיירה הקטנה.  במקור, ברוס ספרינגסטין רצה לפתוח ולסגור את האלבום בשתי גרסאות שונות של "Thunder Road" – כל אחת עונה לדרישות של השיר שפותח וסוגר כל צד.

3   לאלבום היו לא פחות משבעה טכנאים שונים.  אחד מהם, ג'ימי איובין, הפך להיות יושב הראש של חברת התקליטים Interscope.  אחר, לואי להב, עלה לארץ והפיק אלבומים לשלמה ארצי ולשלום חנוך.  לטענתו, בראיון שערך לאחרונה, הוא אחראי על הצליל הייחודי של השיר "Born to Run" – או "אורביסון מבצע דילן בהפקה של פיל ספקטור" לפי בקשתו של ספרינגסטין.  טענה אחרת באותו ראיון, שאני מקווה שהיא נכונה באמת, היא שספרינגסטין נמצא במגעים עם אמרגנים ישראליים לגבי הופעה שלו בארץ.

4   האלבום נכנס ארבע פעמים, בארבע הזדמנויות שונות (בהוצאתו המקורית ב-1975, ואחר כך ב-1980, 1985 ועם הוצאת מהדורת 30 השנה ב-2005), למצעד 200 האלבומים של בילבורד, אבל לא הגיע למקום הראשון באף אחת מהפעמים האלה.

5   עטיפת האלבום המפורסמת, שבה ברוס ספרינגסטין נשען על כתפו של קלרנס קלמונס, הסקסופוניסט באלבום וב-E Street Band, ושמכילה פונט דק במיוחד שהיה חדשני בזמן הוצאת האלבום, נראתה אחרת כשהאלבום רק יצא לחנויות – התמונה על העטיפה היתה בשחור ולבן בלבד (בלי גווני האפור שהוספו לעטיפה כמו שאנחנו מכירים אותה היום), והפונט שבו נכתבו שם הזמר ושם האלבום היה כתב יד.  העטיפה הזו, המקורית, היא מאד נדירה, אז אם יש לכם את האלבום בעטיפה הזו, זה הזמן לבטח אותו.

6   המאסטרים של האלבום שמורים בספרית הקונגרס, כחלק מרשימת ההקלטות הלאומיות שלהם, שמכילה כמות גדולה מאד של הקלטות מקוריות (וגם כמה העתקים) של קטעים מוזיקליים, מוקראים, מדוקלמים, וננאמים, שמהווים את ההסטוריה של ארצות הברית ומגלמים את הרוח התרבותית שלה.

7   השם המקורי של השיר "Thunder Road" הוא "Wings for Wheels".  ההשראה לשיר עצמו, ואחר כך גם לשם השיר, היתה סרט באותו השם בכיכוב רוברט מיצ'ם.  ברוס ספרינגסטין לא ראה ממש את הסרט, אלא רק את הפוסטר המפרסם את הסרט באולם קולנוע מקומי, אבל הפוסטר עצמו היה השראה לשיר שלם, ארוך במיוחד, שלו.

8   השיר "Tenth Avenue Freeze Out", שלגבי שמו, ברוס ספרינגסטין אמר שאין לו מושג מה השם אומר, "אבל הוא חשוב", משמש בהופעות של ספרינגסטין מאז איחוד הלהקה בסוף שנות ה-90 ועד היום, כהזדמנות של ספרינגסטין להציג את הלהקה שלו.  הוא בדרך כלל עושה את זה, כחלק מהביצוע הארוך במיוחד של השיר (שיכול להגיע אפילו לארבע עשרה דקות בהופעות טובות במיוחד), תוך כדי חלוקת תארים שונים ומשונים לחברי הלהקה שלו.  גם לאונרד כהן, במסע ההופעות האחרון שלו (גם בהופעה בישראל), התחיל להשתמש בטכניקה הייחודית הזאת.

9 השיר "Meeting Across the River" מציין את הפעם השניה שבה שיר של ספרינגסטין – שהשירים שלו הם, אחרי הכל, ברוב המקרים, סיפורים קצרים מלווים במוזיקה – מהווה השראה לסופרים.  הפעם מדובר בספר שנקרא "Meeting Across the River" גם הוא, ומכיל ארבעה עשר סיפורים שנכתבו בהשראת השיר הזה.

10   מקס וויינברג, המתופף הנוכחי של ה-E Street Band, מתופף בכל השירים פרט לאחד באלבום הזה – אבל הוא עדיין לא חבר בלהקה. הוא הצטרף ללהקה רק ב-1984, אחרי וויני לופז, שהיה המתופף בשני האלבומים הראשונים, וארנסט קרטר, שתופף רק בשיר הנושא והיה המתופף בסיבוב ההופעות של הלהקה שליווה את האלבום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – על הסרט הזה, שכבר מוגדר על ידי מישהו כסרט קאלט בהתהוות, שורה רוחו של ווית'נייל.  אני לא בטוח על מה הוא, אפילו, אבל הוא נראה מגניב במיוחד.