The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים של השבוע:  מעבר לתקופה המתבקשת בגיל 13-14, לא הקשבתי יותר מדי לרוק כבד, בעיקר מפני שלא היתה לי גישה לרוק כבד.  הטעמים הטבעיים שלי התפתחו בכיוונים אחרים לגמרי ולא היה לי מי שיחשוף אותי למוזיקה מהז'אנר הספציפי הזה כדי לדעת מה טוב יותר ומה טוב פחות.  עם הזמן, גם הלהקות שאהבתי מאז הפכו להיות מנופחות מדי בגלל האהבה העזה לכסף, כמו הלהקה הזו שמופיעה הערב באצטדיון רמת גן, או מנופחות מדי בגלל האהבה לתדמית שמאפשרת להם להרגיש נוח עם ציורים של השטן.  עד שהכרתי את אשתי, שכשעברה לגור איתי באופן סופי הפכה בבת אחת את הדיסקיה שלי לשלושים אחוז יותר כבדה.  מדי פעם אני דוגם אחד מהדיסקים, מנסה לגשש אצלה ולשאול מי האנשים האלה, אם אני לא מכיר אותם מראש, איזו מוזיקה הם עושים, כמה להרחיק את האוזניות מהאוזניים כשאני לוחץ על play.  אחד מהאנשים שהכרתי במהלך מסע הגישושים הזה היה רוני ג'יימס דיו.  דיו, שהיה ביותר להקות רוק כבד משאפשר לספור, אבל את עיקר התפוקה המוזיקלית שלו אפשר לרכז ב-Rainbow של ריצ'י בלקמור, ב-Black Sabbath בעידן שאחרי אוזי, ובלהקה שנקראת על שמו, יכול לזקוף לזכותו את המצאת קרני השטן, הסימן הזה בשתי אצבעות זקורות שמאפיין את חובבי המטאל ושאני מעדיף לקרוא לו shabi emerges.  במהלך השנים המעטות שבהן הכרתי אותו שמעתי בעיקר את הקול שלו – קול אדיר, שמילא את כל המרחב הסטריאופוני מקצה לקצה והיה שם גם כשהוא העדיף לתת לגיטרות, או לתופים, את הזמן שלהם.  בצפיה בסרט תיעודי על הז'אנר זכיתי גם לראות אותו בפעם הראשונה – איש קטן, חייכן, מוזר ונחמד באופן שקשה להאמין לגבי סולן של להקות מהסוג הזה.  הבית שלו, שבו אירח את יוצרי הסרט, היה מלא בחפצי פנטזיה עטורי לוחמים ודרקונים, דבר לא מפתיע בשביל אחד מהאנשים שעזרו לחבר בין עולם המטאל לעולם הפנטזיה.  וכששמעתי שהוא חולה בסרטן הבטן, וההודעה הרשמית שהגיעה ממנו היא שהוא הולך לחסל את הדרקון הזה, לא היה לי ספק.    בסוף השבוע שעבר שמועות התחילו לבעבע בטוויטר לגבי מותו.  השמועות, אשתו מיהרה להפריך, לא נכונות.  אבל מטבען של שמועות הוא שלא הרבה מאחוריהן אפשר למצוא את האמת, ואף על פי שבאותם רגעים הוא לא היה באמת מת, הוא נפטר בבוקר שלמחרת, בגיל 67, והעולם נשאר בלי אחד מהאנשים הכי נחמדים של הרוק הכבד, ובלי הקול הזה, של הסולן שלטעמי הוא הסולן הכי טוב של Black Sabbath, אוזי או לא אוזי.

זה קרה כבר בשבוע שעבר, אבל משום מה שכחתי לכתוב על זה אז:  Hiss Records סיימו עם סרטוני הפרומו המרמזים ובישרו על האמן הבא המוחתם בלייבל:  ישי קצ'לס, איש "פוריטנים צעירים" ו"יאפים עם ג'יפים", שמוציא שם את אלבומו "מוזיקה למזמוזים".  את האלבום אתם יכולים לשמוע, במלואו, כאן, ואתם יכולים גם להוריד אותו במלוא דיגיטליותו בסכום לפי רצונכם (כל עוד הוא מעל ל-15 שקלים).  מאוחר יותר במהלך החודש (הבא?) הוא גם ייצא בצורה מסודרת, ויהיה אפשר למצוא אותו על מדפי חנויות כאלה ואחרות.

קסטה, שכותבת את אחד מהבלוגים האהובים עליי ברחבי הרשת, בלוג שעוסק לא רק במוזיקה אלא גם במה שמסביב למוזיקה – אם זו הדרך שבה מוזיקה משתמשת באינטרנט ואינטרנט משתמש במוזיקה, אם זה המדיום עצמו – בעיקר זה המגנטי והסלילי – או אם זו הדרך שבה מוזיקה מקוטלגת ומתועדת – חוגגת ארבע שנים לקיומו של הבלוג, וכדי לחגוג באופן נאות, היא פנתה לאחד עשר אמנים מדיסציפלינות שונות, ביניהם דייב גבע, מאי קסטלנובו-גלילי, אנה סטרבקוב, עומר סנש ויעל מאירי (שניצחה בהתערבות. כשהחור סתום אפשר להקליט, זאת הסיבה שכשרוצים לשמור את מה שיש על הקסטה שוברים את לשונית הפלסטיק) , וביקשה מהם לעצב עבודות שהנושא הכללי שלהם הוא קסטות – המדיום המוזיקלי שעוטף חלקיקים ממוגנטים של כרום בפלסטיק ובעוד פלסטיק – ואת התוצאות המגוונות אתם יכולים לראות כאן.

אלו שיילכו לצפות בהופעה של ריהאנה, שתקרה כנראה מתישהו בשבוע הבא (התאריך עצמו לא באמת מעניין אותי), קרוב לוודאי שיפספסו שלצידה עומד, בארשת כמה שפחות מבועסת, אחד מהגיטריסטים הכי טובים שאני מכיר.  נונו בטנקורט, שמסיבות של צריך-איכשהו-לשלם-על-אוכל, הוא הגיטריסט בלהקת הליווי של ריהאנה, ובאמתחתו אפשר למצוא לא רק את האקורדים ל-"More Than Words", מגיע לארץ, שזאת הדרך שבאמת היה צריך לפרסם את הידיעה הזאת, וכחלק מהדברים שהוא יעשה כאן, גם יקיים מפגש עם מעריצים (שבמסגרתו הוא גם ינגן קצת, על דגמי הגיטרה המיוחדים שלו של Washburn, אבל לא הרבה) ב"חלילית" ביפו.  זה יקרה ב-28 במאי, באחת בצהריים, ועל אף שהכניסה היא חינם, יש צורך לתאם מראש עם החנות באתר, כי אחרי הכל, המקום שם מוגבל.

ובשבוע הבא הגוספל לא יהיה כאן (ברשת), מכיוון שאני לא אהיה כאן (בארץ) .

2.  רעם מוזיקלי, מחמישה כיוונים שונים

להקות צצות מהמקומות הכי פחות צפויים.

Radio Lab הוא פודקאסט שאני מאזין לו בקביעות, שעוסק בעיקר במדע.  ג'אד אבומראד ורוברט קולריץ', שני המגישים, בוחרים נושא מסוים שיש לו איזושהי זיקה מדעית, ובמעשה אמנות של עריכה והפקת רדיו, טווים שלושה, ארבעה או חמישה סיפורים שקשורים לנושא.  לפעמים אלו אנשים שיש להם סיפור מיוחד, לפעמים אלו חוקרים שגילו תגלית מפתיעה, לפעמים אלו חוקרים שמספרים על התנהגות כזו או אחרת של אנשים או של חיות.  אחד מהפודקאסטים שלהם עסק בטפילים, ואחד מהסיפורים העלה סברה של חוקר שהלך הרוח של אנשים בדרום ארצות הברית בסוף המאה שעברה – הם היו איטיים יותר – נגרם כתוצאה מטפילים כאלה או אחרים שהם קיבלו בדרכים שלא נדבר עליהן כאן.  בשביל הקטע הזה, כמו גם בשביל קטעים אחרים שמשודרים בפודקאסט הזה, הם היו צריכים ליווי מוזיקלי, וכשפנו לאחת מהעורכות בעלות הידע המוזיקלי הנרחב יותר וביקשו קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו גוון דרומי, אבל שונה, היא הפנתה אותם לצמד מוזיקלי שנקרא Buke and Gass.

בשביל לקבל את המוזיקה של הצמד הזה כמוזיקה דרומית צריכים להיות פתוחים מאד להגדרות מוזיקליות חדשות, מאחר ויש מוזיקה דרומית במה שהם עושים, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.  Buke and Gass הם ארון דייר (היא), וארון סנצ'ז (הוא), והלהקה נקראת על שם כלי הנגינה הייחודיים שלהם.  היא מנגנת ביוקללי, שהיא גיטרה קטנה מאד בעלת ארבעה מיתרים, שמיתריה הקיימים, הרגילים לחלוטין, הוחלפו בשישה מיתרי באס – להלן buke;  הוא מנגן בגיטרה חשמלית רגילה ששני מיתריה הנמוכים יותר הוחלפו במיתרי באס, שמתחברת לשני מגברים במקביל – אחד לבאס ואחד לגיטרה – להלן gass.  בנוסף, כל אחד מהם מנגן גם על תוף אחד.  בזמן שהוא פורט על הגאס, רגלו חובטת בתוף באס.  והיא מנגנת בבת אחת בסנייר, בטמבורין ובפעמונים.  והם גם שרים.

את המוזיקה שלהם אפשר להגדיר בתור מסע מזוקק דרך כל ההסטוריה האמריקנית של המוזיקה.  הם משלבים מוזיקה אפלצ'ית, מוזיקה דרומית, בלוז, ג'אז, ומגוון של השפעות אחרות לגמרי, של מוזיקה פופולרית מכוכבים אחרים.  הם מתחילים את רוב המסעות המוזיקליים שלהם באמצעות שני קווים מלודיים, אחד על כל אחד מהכלים, שבדרך כלל לא נשמעים מתאימים אחד לשני בנפרד אבל כשהם מתחברים, נשמעים הרבה יותר הגיוניים ביחד, כמו שני חלקים של אותו הציור שצוירו במרחק של שנים אחד מהשני.  ארון דייר, הזמרת העיקרית, משלבת בתוך הקול שלה את פי ג'יי הארווי, אליזבת' פרייזר וגרסה נשית של ת'ום יורק, ומדי פעם היא חותרת אל תוך מעמקי המנעד שלה ומעירה משם את זמרות הג'אז והסול שאת המורשת שלהן היא רוצה להמשיך.   Buke and Gass מנצלים את המגבלות המוזיקליות שלהם בצורה טובה – מאחר והם צריכים לנגן גם בגרסאות הגיטרות המוזרות שלהם, וגם בכלי הקשה, החלק הריתמי של השירים שלהם צריך להיות מאד פשוט ומרווח ולכן רוב השירים שלהם נשמעים קצת פשטניים וקצת פראיים.  כשלוקחים את ההמולה המוזיקלית הזאת ומחלצים מתוכה את המהות של מה שיש בה, השירים שלהם דווקא נשמעים מאד נגישים ומאד מעניינים, שירים שרוצים להקשיב להם שוב, רק כדי לזהות את החלקים החסרים של הפאזל שפספסנו בהאזנה הקודמת.

ומאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה, כדאי שתתחילו בהאזנה כמה שיותר מוקדם, בחללשלי שלהם, או ב-Bandcamp.

וכאן אפשר למצוא את הפודקאסט המקורי של Radio Lab שדרכו גיליתי את Buke and Gass.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע שאחרי השבוע הבא, נדמה לי שהסרט הזה עבר פה כבר ולא זכה ליותר מדי הדים בתקשורת.  אבל ככה מהפכות מתחילות, בלי שאף אחד מסתכל.