The gospel according to whom

1. לפני הכל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על האלבומים החדשים של נועם רותם ושל שלומי שבן.

אז קודם כל, עשיתי טעות אחת כשהתלהבתי מלהטוטי המילים של שלומי שבן ב"בעיות אישיות". פראני העמידה אותי על טעותי – הלהטוטים הם פרי עטו של דוד אבידן, להטוטן לא קטן בזכות עצמו, ולא של שלומי שבן. גם "מותק, את אצלי בראש", שהלחן שלו נשמע לי קצת מוכר, הוא לא של שבן, אלא של בוב דילן. ובכל זאת, כל אמן שמחליט לקחת שיר של דילן ולהוציא מהמשוואה את קולו המאנפף של דילן עצמו, ועוד לתרגם את זה לעברית, הרי זה משובח.

מעבר לזה, גיליתי שיש עוד קשר אחד בין שני האלבומים מעבר לאלו שמצאתי בפוסט – "הומור", השיר שאני הכי אוהב באלבום החדש של שלומי שבן, כבר הוקלט בעבר, ונמצא ב"חום אנושי" של נועם רותם. אפשר לשמוע את הגרסה של רותם כאן.

ועוד: בשבוע שעבר הבטחתי לפתוח בלוג שמוקדש רק לעבודה של הלהקה שלי – ויכלול בתוכו עדכונים לגבי הופעות קרובות, רשמים מההופעות אחרי שקרו ועדכונים לגבי העבודה על האלבום הקרוב. השבוע אני גם מקיים והנה הוא כאן – הוא עדיין בתהליך בניה, אבל אם תסתכלו בו מדי פעם, יהיו בו כל מיני דברים מעניינים בקרוב.

2 . שני סרטים חדשים: דוקו-דרמה ודוקו-לא

בסוף השבוע יצא לי לראות טריילרים לשני סרטים חדשים שמתקרבים אלינו – אחד, שאני שומע דברים עליו כבר הרבה זמן. השני, שגיליתי שקיים רק עכשיו.

"I'm Not There" הוא דוקו-דרמה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) על בוב דילן. בוב דילן, עד כמה שאני אישית לא אוהב אותו (וניסיתי. באמת.), הוא דמות מרתקת. הוא היה בהרבה מקומות נכונים, בהרבה זמנים נכונים, ושינה במו ידיו את פני המוזיקה המודרנית בכל מיני הזדמנויות. די סביר להניח שבאיזשהו מקום לאורך ציר החיים שלו, מישהו בהוליווד יחליט שכדאי לעשות עליו סרט. הסרט הזה היה יכול להיות משהו מרגש ושואף-לאוסקר כמו "הולך בדרכי". אבל המפיקים של הסרט שנעשה, בסופו של דבר, והבמאי שלו, החליטו שמאחר ודילן ממציא את עצמו מחדש בכל תקופה מוזיקלית שונה שלו, צריך לטפל באישיות שלו בדרך שונה – לא שחקן אחד יגלם אותו, אם כן, אלא שישה שחקנים שונים. או יותר נכון, חמישה שחקנים ושחקנית. ריצ'רד גיר, כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר, קייט בלנשט ושני שחקנים פחות מוכרים – מרקוס קארל פרנקלין (שהוא ילד, וזה אחד התפקידים הראשונים שלו) ובן ווישו (ששיחק ב"בושם"). את הסרט מביים טוד היינז, שביים את "וולווט גולדמיין". בכורת הסרט הולכת להיות בפסטיבל וונציה, שייפתח עוד ארבעה ימים, והוא הולך להתחרות שם על פרס "אריה הזהב". מאוחר יותר, בנובמבר, הסרט צפוי לצאת לבתי הקולנוע ואז נוכל לראות אותו גם אנחנו. הסרט צולם כשכל אחד מהסיפורים של כל אחת מהדמויות, שכולן מהוות את בוב דילן, הוא יחידה נפרדת בסרט, ולכל אחת מהדמויות יש גם שם נפרד (אף לא אחת מהן נקראת בוב). הסיפור משתרע מימי ילדותו של דילן בדולות', מינסוטה, עד לתקופת "מסע ההופעות הבלתי נגמר", ועושה רושם, לפחות לפי תמונות שצולמו על סט הצילומים, שעלילת הסרט הולכת להיות מטאפורית באותה מידה שהיא הולכת להיות ביוגרפית (ריצ'רד גיר בתפקיד בוב דילן בתפקיד קאובוי, לדוגמא). היינז, הבמאי, החליט לקחת לעצמו חופש יצירה ולא ממש להיצמד לאמיתות כרונולוגיות (דילן פוגש בסרט את אלן גינזבורג שלוש שנים אחרי שפגש אותו בחיים האמיתיים), דבר שגורם למעריצי דילן להתרעם בפורומים לאורך ולרוחב האינטרנט, אבל דילן עצמו נתן את ברכתו לסרט – פעם ראשונה שזה קורה, ואנחנו יכולים לפחות להתנחם בדבר אחד – זה לא יכול להיות סרט מוזר יותר מ-Masked and Anonymous. אני מקווה.

הנה טריילר לסרט הזה.
עוד סרט מסקרן, שבו כולם משחקים את עצמם, הוא סרט שצילם מרטין סקורסזה על ה-Rolling Stones, שנקרא Shine a Light, וייצא באפריל בשנה הבאה. Rolling Stones היא אחת משניים שאני מוכן לשלם מחיר מופקע בשביל כרטיס להופעה שלהם (השני הוא ברוס ספרינגסטין), אם אי פעם יגיעו לארץ, ומאחר והשמועות אומרות שהם מתכננים לפרוש מהופעות לאחר ההופעה המסיימת את סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, מחר, עושה רושם שהסרט הזה יהיה הכי קרוב בשבילי לראות הופעה שלהם. מרטין סקורסזה התבקש לצלם סרט שמתעד שתי הופעות של הלהקה באולם "ביקון" בניו יורק, שבהן הם ניגנו שירים שמעולם לא ניגנו בהופעה חיה ואירחו אמנים מבאדי גאי ועד כריסטינה אגילרה. הלהקה, ובמיוחד מיק ג'אגר, לא ממש אוהבים את הרעיון של סרט תיעודי, וסקורסזה מכניס את החיכוכים ביניהם לבינו, וגם את עצמו, כדמות, לסרט – ותוך כך מוכיח שהוא לא רק במאי גאון, אלא גם דמות קומית לא רעה.

סקורסזה כבר הוכיח את עצמו בצילום סרט תיעודי מוזיקלי המתקרב לשלמות ב"וולס האחרון", סרט שתיעד את ההופעה האחרונה של The Band, ומאחוריו גם סרט תיעודי על בוב דילן, "No Direction Home". הפעם הוא לוקח על עצמו משימה לא קלה – לעמוד מול האגו של מיק ג'אגר, לא למצמץ ולעשות סרט תיעודי שמציג בנאמנות את כמות האנרגיה האדירה שהלהקה הזו משחררת על הבמה. בסופו של דבר, עושה רושם שגם הלהקה נהנתה מההופעות ומתהליך הצילום – עם מצלמות על הבמה או בלי מצלמות על הבמה.

והנה טריילר לסרט הזה.

זהו להפעם. החל משבוע הבא, הפוסטים יהיו יותר ארוכים, יותר ממוקדים ויותר (אני מקווה) מעניינים. הישארו מכוונים.