The gospel according to whom

1. לפני הכל

דויד פרץ מוציא סינגל חדש מהאלבום המצוין שלו, "הייקו בלוז" – "ניסיתי ונכשלתי", והלייבל שבו הוא מקליט, Hiss Records, עוטף את הסינגל בכל הדברים שהם יודעים לעשות מצוין.  מה למשל?  אתר מיוחד בשביל האלבום.   קליפ לאלבום, שבוים על ידי בנימין אסתרליס (הוא מורפלקסיס) – בדף האתר הראשי.  וגם כתבה אוהדת ומקיפה במיוחד ב"סופשבוע" של מעריב (שאם הגעתם לסופר אחרי שכל העיתונים כבר נגמרו היום, עדיין יש לכם הזדמנות לקרוא כאן).  כל מה שנותר לי לעשות הוא לקוות שנשמע אותו באחד מהמצעדים בקרוב, במקום גבוה ככל האפשר, וגם לא אתנגד לשמוע דווקא את השיר הזה כל 8 דקות בגלגל"צ, במקום שירים אחרים.

הערב בלבונטין 7 – Frog Eyes הקנדיים בחימום של אטליז (שמתכוונים לנסות לשבור איזשהו שיא ישראלי קטן הערב ולהופיע גם בתל אביב וגם בירושלים באותו היום).  בשבוע הבא – A Hawk and a Hacksaw מגיע (מגיעים?) לארץ במסגרת פסטיבל "עממיקו", ויום אחריו גם ג'וזפין פוסטר.   לבונטין 7 מרגילים אותנו להתחיל לחשוב במונחים של עיר אירופית רגילה, לפחות בכל מה שקשור להופעות של אמנים שהם לא דיירי מיינסטרים קבועים, וזה נפלא.  שרק ימשיכו ככה.

2.  נקמתו של היהודי האחרון – בני בשן, לבונטין 7, 20.11.07

מעניין שבני בשן בחר, בין השאר, להקריא דווקא שירים של אלתרמן ושל דוד אבידן בהופעה שלו.  גם הם, כמוהו, משוררים שלא הובנו לגמרי בחייהם והשירים שלהם קיבלו משמעות אחרת, וגם זוהר של גאונות, אחרי מותם.  בניגוד אליהם, לבני בשן יש עוד הרבה שנים להסתובב פה ולפזר מהתובנות שלו באלבומים – בינתיים שניים, "בואו" ו"שירי עם אישיים", שיצא ממש לאחרונה – ולגרום לנו לגחך לאור המילים המשעשעות, חידודי הלשון, הקפיצה לגסות ולמיניות בוטה שהיתה נחלתם של יונה וולך ודוד אבידן, ורק אחר כך לתת לזה לשקוע ולהבין שמה שיש פה הן מילים מאד חכמות, תובנות מאד ייחודיות על מערכות יחסים בין איש לאשה, בין איש לאלוהיו, בין איש למורשת של העם שלו, בין איש לעיר שהוא חי בה.   ההופעה הראשונה שלו שראיתי היתה הופעת ההשקה של האלבום הראשון, "בואו", בג'ה פן ז"ל.  שם הוא העלה את שלומי שבן, שגם הוא פרש את מערכת היחסים שלו עם אותה העיר באלבום לאחר מכן,  לשיר שני שירים – אחד של כל אחד מהם – והוכיח שוב איך הדור הצעיר של האמנים ה"חיצוניים", אלו שבוחרים מלכתחילה לשים רגל אחת במיינסטרים ולהשאיר תמיד רגל אחת בחוץ, כובש לעצמו לאט לאט את המקום שהשאירו אלו שהיו שם והלכו – או במילים אחרות, מאיר אריאל.

בשן חוגג עכשיו את הוצאת האלבום השני.  הופעת ההשקה עצמה היתה בכנסיה (כנסיית עמנואל ביפו, בתחילת החודש) וכללה מגוון אמנים אורחים.  מן הסתם האווירה שם היתה יותר חגיגית ויותר מלאה.  כאן, במקלט שברחוב לבונטין שהוא מקדש למוזיקה אחרת ולא שגרתית, היו פחות אנשים.  שולחנות, כסאות, אווירה לא אופיינית למה שקורה בדרך כלל בלבונטין.  הפעם האחרונה שבה ישבתי בכסא בלבונטין 7 היתה ברסיטל פסנתר.  בני בשן הוא לא רסיטל פסנתר.  מה שהוא כן, מסתבר לנו כשהוא ושלושת הנגנים שלו עולים לבמה, הוא מופע שירי משוררים.  המשורר העיקרי, לצורך העניין, הוא בני בשן.  שירי העם האישיים שלו נפרשים, חלקם עם מוזיקה, חלקם בלי מוזיקה, לפנינו.  מסביבו יש גיטריסט אחד – איתמר רוטשילד, שמלווה אותו בכל הופעה מאז ההתחלה.  בסיסט אחד – איתמר ברק, שהוא גם גיטריסט לעת מצוא.  וקלרינטיסט אחד – אבנר המאירי.  בשן עצמו מעדיף לא להסתתר מאחורי שום כלי נגינה.  הוא רק שר, ומחזיק את הקהל בזכות הכריזמה שלו במגוון של סיפורי רקע, בדיחות, שירים מוקראים ומומצאים, ובין לבין משלב גם שירים מהאלבום החדש וגם מזה הקודם – "מה קרה לך ברחם", "תל אביב", "אדינבורו" (או, לשיטתם, "אדינבור").

אחרי שמושמע השיר הפותח את האלבום החדש, הם עולים לבמה ובני בשן מקריא שיר.  השיר הזה, שמקבע את האווירה שבמסגרתה יתבסס הערב, פותח גם את קובץ השירים\סיפורים שלו, "אנשים נוטים למות", שאפשר לקרוא כאן.  בהמשך, הוא מבצע גרסת כיסוי לשיר עברי ישן, "ליושינקה", שכבר ניסה בהופעות קודמות ושמצא את דרכו גם לאלבום החדש.  על אף שבפעם הקודמת שראיתי אותו, ב"מג'ין בו", נראה כאילו הוא מבצע את השיר בתור חצי בדיחה, פה הביצוע הוא רציני ומצמרר לחלוטין – הוא שר, ואני מדמיין את ערבות הקרח בסיביר ואת האהובה הרחוקה והגעגועים מתפזרים, ממי שכתב את השיר דרך מי שמבצע אותו אל כל האנשים ששומעים אותו ולרגע כולנו אסירים פוליטיים ברוסיה הקרה ולכולנו יש איזו ליושינקה שמחכה.  או שלא.

הוא מעלה אורחים בהופעה – יובל מנדלסון מ"שייגעץ" מקריא שיר שנשמע מוכר, ויורד.  רפי פרסקי (שהתארח בהופעת ההשקה של האלבום הקודם וסיפר שכשבני בשן התקשר אליו לבקש ממנו לבוא להופיע, הוא אמר שהוא לא מעוניין לעבוד עם יגאל בשן, תודה) שר ביחד עם בני בשן שיר שגם הוא בעל גוון רוסי, קד בביישנות ויורד מהבמה גם הוא (בהופעות הבאות בסדרה יתארחו נעם רותם, יהלי סובול וערן צור).     הוא מבצע את השירים המרכזיים מהאלבום החדש – "שמע ישראל" ו"חושו אחים חושו" – שני שירים, שאפשר לנחש לפי השמות שלהם, משלבים את הישראליות של פעם, הציונות, ההתיישבות, הזיקה לדת, עם הישראליות של היום, ההיי טק, האמריקניזציה, הניוון.  בכל השירים האלה אפשר לקלוט רסיסים של משפטים שנשמעים כמו נונסנס בשמיעה ראשונה.  אבל כשמגלגלים אותם בראש, הם פתאם נשמעים כמו משהו שנארג מאד מאד בזהירות ומאד מאד בחכמה.  "קר לי במה נשמע," למשל, שמופיע ב"אדינבורו", נשמע כמו משפט שלא מסתדר עם עצמו בהתחלה.  אבל כשחושבים עליו – כמה משמעות יש בתוך הארבע מילים האלה.  וכמה אכזבה וכמה כאב.

קשה מאד וקל מאד להסביר את השירים של בני בשן.  הם מסתכמים במילה אחת – "ישראליים".  אבל עם כמה שהמילה הזאת כללית, היא גם מאד מדויקת.  יש משהו מאד שורשי ומאד שייך למדינה הזאת, של עכשיו, בשירים שלו.  גם באתר שלו אפשר לזהות את הישראליות הזאת – ההרכב שמנגן איתו מתואר שם כקבוצת כדורגל, למשל.  הוא מכניס הרבה מאד אלמנטים ישראליים ויהודיים – כליזמריים למוזיקה שלו (ולראיה הקלרינטיסט שמנגן איתו, המנגינות המזכירות תפילות בחלק מהשירים, כמו "שמע ישראל" וההתעקשות שלו על "אוי" במקום "יה" בתור קטליזטור לחוויה רוק'נ'רולית אולטימטיבית).

כשההופעה הרשמית מסתיימת והנגנים יורדים ועולים שוב, הם מבצעים שני שירים נוספים – "אני בני בשן", שמוסבר על ידי בשן בהופעת ההשקה של האלבום הקודם כשיר שנועד להציג אותו גם כשלשדרנים ברדיו אין זמן לזה, ו"תודה", שהוא שיר שפשוטו כמשמעו, והוא חותם את ההופעה בצורה הכי טובה שאפשר.  הם יורדים מהבמה, לקולו של בני בשן שר שוב את השיר הראשון מהאלבום החדש, ברמקולים, וההופעה נמוגה – וגם אנחנו נמוגים למעלה, לרחוב, אל הלילה.  בדרך החוצה, על דלפק הכרטיסים, יש מדבקות – "גם אני בני בשן" כתוב שם, באותיות לבנות.  לקחתי אחת – גם אני אהיה בני בשן.  רק טוב, עושה לי רושם, יכול לצאת מזה.

3.  מצבי הרוח המשתנים של קרייג גורביץ'

הייתי יכול לתאר בעצמי את הדרך שבה נשמעת המוזיקה של Summer at Shatter Creek, שזה השם שבו מקליט קרייג גורביץ'.  אבל אנשים אחרים עשו את זה כל כך טוב, שאני פשוט אתן להם.  הנה:

"אליוט סמית' נכנס לחנות שוקולדים שמנוהלת על ידי ה-Flaming Lips" (מתוך התיאור של הלהקה ב-CDBaby)

"Summer at Shatter Creek מציג את השילוב המוצלח ביותר של בדידות לו-פיי ביחד עם בומבסטיות פיל ספקטורית" (Pitchfork)

"הפלסטו של גורביץ' מגיע כל כך גבוה שהייתם מצפים שיהיו לו כנפיים (את אותו הדבר אפשר להגיד גם לגבי סיגור רוס וג'ף באקלי, אבל קרייג גורביץ' מקבל נקודות בונוס בזכות העובדה שהוא שר בשפה אמיתית והוא לא מת)"  (SF Weekly)

ובכל זאת.  קרייג גורביץ' הוא מוזיקאי מלוס אנג'לס שמקליט תחת השם Summer at Shatter Creek.  הוא הוציא שני אלבומים, אחד בשמו והשני נקרא "All the Answers", ו-EP בשם "Sink or Swim" שמכיל חמישה מהשירים שנמצאים באלבומים הקודמים בגרסאות המציגות רק את קולו (במגוון ערוצים) ופסנתר.  המוזיקה שלו, שהיא אפלה, מלנכולית ומינורית כמתבקש, מורכבת בעיקר מהקול שלו.  גבוה – ברגיסטרים של ניל יאנג, וויין קוין, מארק לינקוס, הוא טווה את השירים באמצעות שכבות על גבי שכבות של קולות – השירה בערוץ אחד ועוד עשרות קולות גבוהים יותר ופחות שעוטפים אותה.  ביחד עם הקולות האלה קיים מספר זהה של ערוצים של גיטרות ופסנתר, שהופכים את השירים, גם בליווי של כלי אחד, למשהו ייחודי.

לשלוש דוגמאות מתוך האלבום האחרון שלו אפשר להקשיב בחללשלי שלו.

לכל השירים מהאלבום "All the Answers", ביניהם גם השיר הפותח והיפהפה, "Your Ever Changing Moods", אפשר להקשיב כאן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יגעת ומצאת תאמין.