The gospel according to whom

1. לפני הכל

ב"בארבי" יודעים שאתם, אחרי הכל, רוצים לראות גם את גרג דולי, גם את מארק לאנגן וגם את שלישיית הסלואו-קור מדולות', ובלי לאבד את הבית בשביל זה, ולכן הם מציעים, עד יום שני הקרוב (25.8), כרטיסים להופעה של "Gutter Twins" ב-3 או ב-4 לספטמבר, ולהופעה של "Low", שתתרחש שבוע ויום אחריה, במחיר מאוחד ומיוחד של 270 שקלים – בשביל לקבל את המחיר, אתם צריכים להתקשר אליהם ולהזמין מראש לפני התאריך ההוא. אני לא יודע כמה המחיר הזה מיוחד ביחס למחיר שיהיה בסופו של דבר – זאת אומרת, אחרי יום שני – לכרטיסים האלה. אני גם שומע שכדאי לקנות כרטיסים לשתי ההופעות של "Gutter Twins" – אבל מחובתי להעביר את המידע הזה. והנה, העברתי אותו.

בפינת המתים המוזיקליים השבועיים – לירוי מור, אחד מהחברים המייסדים של Dave Matthews Band ומי שצליל הסקסופון שלו מאפיין כל כך את המוזיקה של דייב מתיוס, לפחות בכמה אלבומים האחרונים, נפטר השבוע בגיל 47, כמה חודשים אחרי שנפצע בתאונת טרקטורון.

2. למה התכוון המשורר

תכננתי לפתוח את הפוסט השבוע בטענה שקולות של אמנים מתעצבים לפי החיים שלהם – לפי כמה קלים או קשים היו הזמנים כשהקליטו את האלבומים שהקליטו, ומה הפך אותם למה שהם. בעוד שאני יושב וחושב על ההתחלה הזאת בקניון בראשון לציון, שם הבלוג שלי מתארח השבוע, מערכת הכריזה מתחילה להשמיע את "Wonderful Life" של Black (להקה, דרך אגב, לא זמר), שנכתב בעקבות שנה מאד קשה בשביל סולן הלהקה וכותב השירים המרכזי – שיר שאפשר לראות בעין אחת אירונית ובעין אחת של תקווה-כנגד-כל-הסיכויים ובשתי העיניים האלה יש משהו שהורס את האקסיומה שלי, כי הקול הצלול של קולין וורנקומב, סולן הלהקה, לא משקף ולא בתנודת צליל אחת את מה שעובר בראש שלו באותו הרגע, או את כל מה שעבר עליו באותה שנה שהובילה לשיר הזה. יש אירוניה מסוימת בעובדה שבעצם אי אפשר, אחרי הכל, לגלות את כל מה שעבר על האמן ושעיצב את האישיות המוזיקלית שלו רק באמצעות הקול שלו.

אבל אולי זה לא נכון לגבי וויק צ'סנאט. לצ'סנאט, אמן שמגיע מאת'נס, ג'ורג'יה, שגם REM וגם ה-B52's קוראים לה בית, יש את כל הסיבות שבעולם להישמע כמו שהוא נשמע – סדוק, מפקפק בעצמו, עייף מהכל והכל עייף ממנו. בגיל 18, אחרי נעורים מלאי תגליות מוזיקליות, ואחרי שגילה במקביל גם את האלכוהול ואת הסמים, הוא נכנס במכונית אחרת שהשאירה אותו משותק מהמותניים ומטה. הוא נאלץ לוותר בבת אחת גם על היכולת לנגן בגיטרה, וגם על היכולת לנגן בחצוצרה. את היכולת לנגן בגיטרה הוא השיג בחזרה, בסופו של דבר, כשהוא מופיע היום בכיסא גלגלים – אבל בדרך האלכוהול השאיר אותו בקומה לתקופה קצרה. החיים של וויק צ'סנאט, שהדבר היחיד שעמד כנגד ההתמכרות שלו לאלכוהול ולסמים היה המוזיקה שכתב – והמשיך לכתוב ולכתוב, שנים עשר אלבומים בחמש עשרה שנים, השתנו לחלוטין, ולטובה, כשהאושיות המוזיקליות האחרות של ג'ורג'יה גילו אותו, וכשמייקל סטייפ ("עשרה כותבי השירים הכי טובים בעולם כרגע? וויק צ'סנאט" ) הפיק את שני האלבומים הראשונים שלו. מילים חמות נוספות מאנשים בעלי שם במקומות רחוקים יותר, כמו טום ווייטס ("השירים שלו הם כמו דברים מוזרים שאתה מוצא על האדמה"), והיכרות עם אושיות מוזיקליות דרומיות אחרות, כמו וואן דייק פארקס, לוסינדה וויליאמס, להקות הפוסט רוק של Constellation, שלחו אותו בהרבה כיוונים אחרים, ותרמו לאהדה הגדולה שיש לו, אצל אנשים לא רבים מספיק, בכל העולם. הוא ממשיך להוציא אלבומים בקצב לא בריא, מדי פעם בשמות אחרים, מדי פעם בשמו שלו – האחרון שבהם יצא בדיוק לפני שנה.

באלבום אחד לפני כן, "Ghetto Bells", שיצא ב-2005, מסתתר שיר אחד שמשקף את כל ההסטוריה העגומה של לפני ההצלחה המוזיקלית, ואולי גם משהו מההצלחה המוזיקלית וההרגשה שמתווספת אליה. וויק צ'סנאט, בליווי הגיטרה האקוסטית שלו ובקולות השבורים של שניהם, מספק שורה של דימויים מוזרים (השירים שלו עטורים בדימויים מוזרים – אבל זה השיר היחיד שבו הוא מסביר את כל אחד מהדימויים האלה). "כמו כלבלב על טרמפולינה," למשל, פירושו "מבולבל". מצד שני, יש בשיר הזה קבוצה של מוזות, מגולמת על ידי ליז דורט, זמרת ויוצרת בזכות עצמה וגם אחייניתו של צ'סנאט בימי חג, שמקליטה את עצמה ערוץ על גבי ערוץ על גבי ערוץ. מול הקול השבור, הדרומי, המעורפל, המהוסס, של צ'סנאט, שפורט כל אקורד נוסף על הגיטרה כאילו הוא לא בטוח שזה האקורד הבא שצריך להגיע, עומד הקול הצלול, המלאכי, העוטף והמרחם של דורט, שחוזר שוב ושוב על אותה שאלה – "למה אתה מתכוון?". מדי פעם הסדר מתחלף. המוזות מביעות איזשהו דימוי, וזה תורו של צ'סנאט לשאול למה הן מתכוונות. הבית האחד הוא הדימוי של הדרך שבה הלך צ'סנאט לפני ההצלחה, ולפני שהמוזיקה השתלטה לחלוטין על חייו ולא השאירה מקום להתמכרויות אחרות. הבית השני הוא התוצאה – "שמענו אותך צוחק," המוזות אומרות בו, ובפעם השניה – "שמענו אותך שורק," ולוויק צ'סנאט כל מה שהוא נותר הוא להודות שהשמחה היא תנודה שממלאת את העולם שלו, ושהוא רק גולש על הגל הזה. "אני מקווה," הוא אומר, והמוזות עונות: "אנחנו יודעות." ואז מצטרפים אל השיר כל הכלים האחרים שהסתתרו בחושך בזמן שוויק צ'סנאט היה עסוק בניחוש העצמי מחדש הזה. הגיטרה של ביל פריזל, שמתארח באלבום הזה, מהדהדת לאורך הספקטרום כשהתופים ממסגרים את השיר, שריחף בחלל עד עכשיו בלי להיות צמוד מדי לקרקע, והקלידים של וואן דייק פארקס מצטרפים כדי לחזק את השאלה, שחוזרת, וחוזרת – "למה אתה מתכוון?"

בסופו של דבר, גם צ'סנאט עצמו לא בטוח שהוא יודע למה הוא מתכוון. הוא נותר חסר מילים למול האושר שמציף את החיים שלו, מחליף את העגמומיות שבחוסר היכולת לקום וללכת מהעולם הזה שמרחף מעליו, זה שהשאיר מאחור מלא בבקבוקים ריקים ומזרקים זרוקים. בסופו של דבר, רק המוזיקה נשארת שם – הגיטרה המהדהדת של פריזל, האקורדים החוזרים של צ'סנאט, הקלידים של פארקס והתופים, כדי לחזור ולהזכיר לי שבסך הכל טעיתי בכלל הזה שעיצבתי – זה לא הקול של האמן שמשקף את כל מה שעבר עליו עד אותו הרגע ועיצב את האישיות המוזיקלית שלו, אלו המקומות שבהם הקול שלו לא נמצא.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אוליבר סטון עושה סרט על הנשיא היוצא. תתפסו מחסה כבר עכשיו.