The gospel according to whom

1. לפני הכל

סרט על מיילס דייוויס! הכתבה לא מפרטת הרבה – במיוחד לגבי מתי, איך ומי הולך לשחק אותו, אבל הרעיון הוא כבר מבורך. אני רוצה להמר על דולה היל (אם דון צ׳ידל לא ישוכנע לעזוב את הפרויקט המרומז שלו לסרט על מיילס דייוויס ולהצטרף לזה).

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: הבי די, שיש לו מקום של כבוד בהיסטוריית הראפ ולנו האנשים הפשוטים הוא מוכר בעיקר בזכות הסינגל ״Now That We've Found Love", נפטר בגיל 44, רזה בהרבה ממה שהשם שלו מציע, ממחלה.

2.  הטריפ המוצלח של ג'ני לואיס

כמו כל חובב מוזיקה ממושמע, יש לי רשימה לא קצרה של אמנים שעוד לא שמעתי, שעוד לא יצא לי להכיר ושאני מתכנן לחקור וללמוד ולשמוע יום אחד, כשהאוזן תהיה מוכנה לקבל אותם. ג׳ני לואיס לא היתה אף פעם ברשימה הזאת. מעט המוזיקה שלה ששמעתי היה מעניין ומוצלח, אבל יש הרבה דברים מעניינים ומוצלחים באוויר, אבל זמן לשמוע את כולם אין. אבל אז הגיעו שני שירים, בשני אוספים שונים, שהדגימו את מרחב היריעה שהאלבום האמור של ג׳ני לואיס, ״Acid Tongue", נפרש לאורכה. בקפלים אחרים של היריעה הזו הסתתרו שירים אחרים, שונים לחלוטין – ובתוך חלק מהם הסתתרו עוד שירים.
האלבום הזה, מסתבר, הוא רק אלבום הסולו השני של לואיס, ובהתחשב בדרך שבה זמן עובר בעולם המוזיקה זה אפילו אלבום די עתיק – הוא יצא ב-2008. מאז לואיס הספיקה להקים מעין הרכב עם החבר שלה, ג׳ונתן רייס, ולהוציא אלבום אחד במסגרת ההרכב הזה.
עוד מעט מחקר על האלבום הזה מגלה שהוא היה מיועד להיות מוקלט בצורה שתגרום לו להישמע יותר טבעי ופחות מהוקצע מהאלבום הקודם שלה, ובזה האלבום מצליח מאד.
הנגינה נשמעת קרובה, חמה, מוקלטת בבת אחת בטייק אחד בלי עריכות. בתוך מה שנשמע כמו חדר אחד. לא מאד גדול, מצטופפת להקה סטנדרטית – גיטרה אקוסטית ואחת חשמלית, תופים, באס, וגם הרכב מיתרים קטן, ומקהלת גברים כשצריך, ומקהלת נשים בשביל הגיוון. וגם, מצד שני, נשמע כאילו כל צליל באלבום, כל מילה ממילות השירים, מורכבים אחד מעל השני בזהירות ובתשומת לב – אם אפילו אחד מהצלילים לא נשמע במקום, הכל מוקלט מההתחלה. בחלק מהמקרים הלך הרוח הזה כלפי השירים הוא מאד מרשים – למשל ״The Next Messiah", שעוטף בתוכו ארבעה שירים שונים, כל אחד מהם מעט שונה וכל אחד מהם מספר את אותו הסיפור. שירים אחרים, שמפוזרים לאורך האלבום, הם יותר אחידים באופיים – אלו שהמחט שלהם מתקרבת לפולק-רוק של שנות השבעים, כמו ״Pretty Bird", וכאלה שנעים אפילו עמוק יותר אל תוך שנות השבעים המוקדמות, כמו שיר הנושא.
ב-״Carpetbaggers", שלא היה נשמע לא במקום באלבום של אלביס קוסטלו, היא מזמינה את קוסטלו לדרוש את הגרוב שלו בחזרה (והיא מחזירה את הטובה ב-"Momofuku" שלו שיצא באותה שנה), וב-״Jack Killed Mom" היא מרגיעה את The Who, שאולי חוששים שאחרי שיילכו לא יישאר מי שיעשה מוזיקה דומה למה שהם עשו.
לואיס נולדה, לפני שלושים וחמש שנים קצרות, בלאס ווגאס, מה שעשוי להסביר חלק מההשפעות המוזיקליות שלה. מסביב לה אורות הניאון והסמטאות האפלות של העיר, ורחוק יותר מהם המדבר. לא במרחק גדול מאד משם בקו אווירי נעשו דברים שתרמו להשכלה המוזיקלית שלה בלורל קניון באותה שנה, ודרומה משם, במלון ליד שמורת ג׳ושוע טרי, מישהו השאיר אולי על אחת המיטות המוצעות מילים של שיר שהפך להיות שיר הנושא של האלבום הזה.
מאוחר יותר לואיס נדדה מערבה והפכה לשחקנית – כוכבת צעירה בפרסומות, סדרות וסרטים שאני לא מכיר. אחר כך הקימה את Rilo kiley עם כוכב טלוויזיה צעיר אחר, בלייק זנט. הם זכו למספיק הצלחה כדי שלואיס עצמה תוכל לפרוש מהלהקה ולהקליט שני אלבומי סולו שלא נעלמו בתהום הנשיה של הרבה יוצרות-זמרות אחרות שהוציאו את האלבומים שלהן בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
ואחרי האלבום הראשון, שלא שמעתי עדיין, ושתייק את עצמו בכל מיני מקומות שקראתי בהם בתור אמריקנה, הגענו, ג׳ני לואיס ואני, לאלבום השני. היא בצד ששר, אני בצד שמקשיב. והאלבום הזה לא נשמע כלל כמו האמריקנה שציפיתי למצוא בו. היה בו מגוון די מרשים של סגנונות – הרוק הבועט יותר של הדואט שלה עם אלביס קוסטלו, ״Carpetbaggers", והבועט פחות של ״Black Sand" הפותח. הסול הלבן יותר של ״Jack Killed Mom", והלבן פחות של "Trying My Best to Love You". ו-״Godspeed", בלדה שממריאה על כנפיים שהיא יוצרת לעצמה. אפילו לשירים הפחות מעניינים, כמו ״Bad Man's World" או ״Sing a Song for Them" שסוגר את האלבום, יש קסם משלהם שמסביר את המקום שלהם באלבום.
ואז האלבום הזה מסתיים, אורז את מגוון השירים שלו ומצביע אחורה, אל האלבום שקדם לו ולאלו של הלהקה שלואיס היתה הסולנית שלה, וקדימה, אל הלהקה החדשה שהקימה עם החבר שלה (ושותפה להפקת האלבום הזה), ואני מתכוון להקשיב, בבוא הזמן, לכולם. ככה זה. יש אמנים שאני מכניס לרשימה, ויש כאלה שמכניסים את עצמם.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – יש לי רעיון.  בואו ניקח סדרה מוצלחת ומצליחה מתחילת שנות ה-90, שהזניקה את הקריירה של ג'וני דפ, לפחות (וריצ'רד גרקו, נו), ונעשה ממנה סרט.  עם ג'ונה היל.  כן.