The gospel according to whom

מדי פעם בשנים האחרונות, U2 מוציאים אלבום חדש. הוא מכיל עוד כמות כזו או אחרת של שירים שלהם שיודעים לבחור את כל הקומבינציות הנכונות של מילים ומוזיקה כדי להצליח, ולטפס במצעדים, ולא לשעמם את המאזינים יותר מדי, אבל הם לא רעבים, ולכן הם נוגסים רק במה שמספיק כדי שהמוזיקה שלהם תישאר בתכניות של חדשות ולא בתכניות של הסטוריה. זו המציאות שלהם, כלהקה שחבריה מתפזרים כשכל אלבום או סיבוב הופעות מסתיימים, מי להציל את העולם ומי לדון עם שני גיטריסטים נחשבים אחרים מול מצלמה בחומרים שמהם בונים שיר שנשמע טוב. וכשהם מתכנסים שוב כדי לקדם את האלבום, ההתנהלות שלהם שבלונית גם במקרים האלה. בשלב מוקדם מספיק של השיחה עם המגזין המוזיקלי הנחשב הם יחשפו שכשהתחילו ההקלטות הם אמרו לעצמם שאם זה לא יישמע הפעם כמו משהו חדש ומרענן, איזשהו דף שמועבר בהיסטוריה המוזיקלית שלהם, הם יתפרקו. והאמירה הזו הפכה במהלך השנים מאיום ממשי לאיזושהי הבטחה שלא מתממשת. אבל היתה פעם אחת לפחות שבה האיום הזה היה מאד ממשי ו-U2 הצליחו להפוך דף ענקי בהיסטוריה המוזיקלית שלהם.
השנה היתה 1989. העולם, מאד בדומה לעכשיו, השתנה בצורה מוחשית מסביב לאוזניים שלנו והאוויר שבחוץ הרגיש חדש, מבטיח. גם העולם המוסיקלי סגר דלתות כדי לפתוח חלונות אחרים, מכין את עצמו לעשור מוזיקלי חדש עם ז׳אנרים חדשים ומשופרים. בחזית של U2, אמנם, האוויר לא הריח כל כך חדש ומבטיח. התקשורת, שדאגה להרים אותם על פדסטל בזכות שני האלבומים הקודמים שלהם ולהדביק לוחית מתחת שהכריזה עליהם כלהקה החשובה והגדולה ביותר ביקום באותו הזמן, דאגה להפיל אותם
עמוק מאד ובאותה התלהבות, בגלל האלבום האחרון שהוציאו, ״Rattle and Hum", והסרט שליווה אותו מצידו האחד, וסיבוב ההופעות המשותף עם בי. בי. קינג מצידו האחר. יומרני מדי, התקשורת אמרה. חסר הבנה של התרבות האמריקנית. וארבעת הבחורים האירים, שבסך הכל רצו לצאת למסע כדי להבין את השורשים של שני האלבומים המאד אמריקניים שהקליטו קודם לכן, חששו לעשות את הצעד הבא. הם לא יכלו להמשיך ולעשות את אותה המוזיקה שאהבו, מפני שהתקשורת היתה קוברת אותם סופית. הם לא הבינו איך הם אמורים להשתלב בעולם המוזיקלי החדש שנטווה מסביבם, שניצניו הראשונים התחילו לבצבץ במנצ׳סטר וניצניו האחרים התחילו לבצבץ בדטרויט.
בהופעות האחרונות של סיבוב ההופעות שלהם, הם נפרדו מהקהל באווירה שהשאירה הרבה סימני שאלה לגבי האם הלהקה תפגוש את המעריצים שלה שוב מעל במה. ״אנחנו עוזבים לאיזשהו פרק זמן ארוך,״ בונו אמר. ״אנחנו הולכים להמציא את עצמנו מחדש.״. וכדי לנסות ולהמציא את עצמם מחדש הם ניסו לחשוב על המקום הכי לא הגיוני – וביחד עם זאת הכי הגיוני – להתחיל בו, והם חשבו על חומת ברלין שנפלה זה עתה, שהאבק שלה מילא את האוויר בריח התקווה הזה. הם נסעו להקליט ב״האנזה על החומה״, אולפן מפורסם בשביבי הקלטות והתחלות של פרקי הסטוריה מפורסמים של המוזיקה. דיוויד בואי הקליט שם אחד משלושת האלבומים הברלינאים שלו. איגי פופ כמעט סיים שם את ״האידיוט״. לו ריד רצה להקליט שם את ״ברלין״ וויתר.
״האנזה על החומה״ לא היה מקום נכון להקליט בו את כל האלבום – האווירה בעיר לא היתה שמחה ומלאת תקווה אלא דיכאונית ומודאגת. האולפן עצמו היה גדול ותעשייתי, והציוד בו כבר היה מיושן – אבל הוא היה מקום טוב להתחיל בו. הקרע בין שני צוותי חברי הלהקה – בונו והאדג׳, כותבי השירים, ואדם קלייטון ולארי מולן, חטיבת הקצב, התחיל להראות את אותותיו. הוא התחיל בעיקר מפני שבונו והאדג׳ רצו להתנסות בסוגים חדשים של מוזיקה, במיוחד כאלה שכדי להישמע טוב צריכים מכונות תופים, ולארי מולן התחיל לחשוש להמשך מקומו מאחורי התופים. בריאן אינו ודניאל לנואה, שהפיקו בהצלחה שניים מהאלבומים הקודמים שלהם, הוזעקו כדי לנסות לאחות את הקרע. הם ניסו לגשר על הפערים עד כמה שיכלו ולשכנע את הלהקה שמה שהיה לה עד אז היה טוב מספיק, ובסופו של דבר הצליחו, כי הלהקה התיישבה והקליטה, כולה בחדר אחד, בטייק אחד, את השיר המלא הראשון של האלבום – והשיר הזה החזיק מעמד מאז ואפילו תפס את מקומו הראוי בתור השיר הכי טוב שאי פעם נכתב ביותר מרשימה אחת. אפילו שם ראוי היה לו – ״One".
אחר כך U2 חזרו לדבלין, לאולפן מיוחד שהוכן בשבילם בבית פרטי בעיר, במרחק הליכה מבתיהם של חברי הלהקה, כדי להמשיך מהנקודה שהפסיקו בה בברלין, ומה שקיבל את פניהם היה מאפיין נוסף של הדור המוזיקלי החדש, מאפיין שהם לא למדו לחבב – ההדלפה. האינטרנט המסחרי היה אז בחיתוליו והורדות של קבצים יכלו להיות ארוכות כמו ההקלטות עצמן, אבל שירים – גמורים, גמורים למחצה וגרסאות דמו לשירים עתידיים – עדיין מצאו את דרכם לידיהם של מעריצים שהיו מסוקרנים מדי לשמוע איך נשמעת להקה שממציאה את עצמה מחדש מכדי לחכות לאלבום המוגמר. הלהקה החליטה לוותר על חלק מהשירים שהיו מוקלטים שם כדי להשאיר את אלמנט ההפתעה באוויר (אבל השאירו, בכל זאת, את ״Zoo Station", שהפך להיות השיר הפותח של האלבום).
במרתף הבית הפרטי שבו הקליטו פוזרו שטיחים על הרצפה, וציוד הקלטה משוכלל פוזר מסביב. אינו ולנואה השתדלו לאפשר לחברי הלהקה מרחב גדול מספיק כדי להתבטא בו, אבל קטן מספיק כדי לא לאבד אחד את השני. לחלק מההקלטות, שהמשיכו באווירה רגועה ולא רשמית, בונו הגיע עם משקפי שמש חדשים שרכש. הן היו משקפיים מוזרות, מעט עתידניות שכיסו את העיניים שלו בצורה מלאה. כשהקליטו את "The Fly״ האסימון נפל לבונו – כדי להצליח להתעלות על מה שעשו בהופעות לפני כן הם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש גם בתחום הזה – וליצור הופעה מסוג שאף אחד לא ראה לפני כן. בונו יצר בשביל ההופעה הזו כמה דמויות שעטה על עצמו, ושהפציעו בחלק מהשירים – הזבוב, בזכות משקפי השמש המוזרות שלו, ומק'פיסטו, השטן השרמנטי לבן הפנים.  על עשרות מסכי טלוויזיה שפוזרו מאחוריהם שודרו שידורים חיים מרחבי העולם, וגרוטאות אחרות מילאו את הבמה.  על באנרים דיגיטליים נמשכו משפטים רבי חוכמה על טבע העולם שמסביבנו, ועצות טובות לחיים – "צפו בעוד טלוויזיה," אחת מהן אמרה.  "כל מה שאתם יודעים הוא לא נכון," אמרה אחרת.  בונו היה עוצר את ההופעה כדי להזמין פיצה לכל הקהל או לנסות לשוחח עם נשיא ארצות הברית. שאר הנגנים היו מפוזרים לפעמים במקומות מרוחקים ברחבי הבמה, מציגים את הגרסה שלהם לפחד מפני העולם החדש והלא נודע שבנה את עצמו מסביבם – המוזיקה החדשה, הטכנולוגיה החדשה, עודף המידע שהציף את העיניים והאוזניים.  ומאחורי כל זה, המוזיקה החדשה של U2 – בונו מנסה את כוחו בשירה בשתי אוקטבות שונות, אחת גבוהה במיוחד שהפכה למייצגת של הקול שלו;  האדג' מגלה שיש דוושות נוספות מצד ימין של הדיליי ומשתמש בהן לטובה;  לארי מולן ואדם קלייטון מאחדים כוחות כדי להפוך למנוע קצב מדויק שמזיז את כל הכבודה הזאת קדימה.

כשהאלבום היה מוכן, הלהקה התפנתה לעבוד על המסר שמסביבו.  כמעט כל דבר שעשו, שהיה קשור לאלבום, נעשה מתוך מחשבה על מה יאמרו המבקרים על האלבום.  ולכן, במסגרת האלבום עצמו וגם במסגרת סיבוב ההופעות שליווה אותו, Zoo TV, הם התעסקו בעיקר בלהראות למבקרים שגם הם יודעים לצחוק על עצמם ועל מה שהפכו להיות במספר השנים שקדמו לאלבום הזה.  בין שאר הגימיקים שליוו אותם במסע ההופעות שלהם היו שתי בובות ענקיות של בונו והאדג' בגרסתם המעודכנת (בונו במעיל עור ומשקפי שמש זבוביים, האדג' בכובע הצמר שהיה צורך להפריד בתהליך סורגיקלי מאוחר יותר), שהבליחו גם בהופעת אורח מאוחר יותר בקריירה של U2, בגרסת הכיסוי שלהם לעצמם, "The Sweetest Thing".   את שם האלבום, "Achtung Baby", שנלקח מהסרט "המפיקים" של מל ברוקס (אבל קשור יותר, קרוב לוודאי, לעובדה שזה מה שהיה אומר טכנאי ההקלטות שלהם באולפן הביתי בדאבלין כשרצה למשוך את תשומת ליבם), הם בחרו בקפידה מתוך רשימה של שמות רציניים יותר, שכמה מהם היו מטרות זוהרות ענקיות למבקרים המוזיקליים שחיכו להשתלח בלהקה.    גם עטיפת האלבום, על שש עשרה התמונות הקטנות שבה, שהציגה לעולם את הלהקה שנולדה מחדש ואת שתי הדמויות החדשות שבונו המציא לעצמו, היתה מיועדת לנקב חורים בבלון המנופח של תדמית הלהקה עד אותו הרגע.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "The Fly", המחיש לעולם את גודל השינוי שהלהקה המריאה לתוכו – מהקול הרועם, הגאלי, הבוטח, של בונו באלבומים הקודמים, אנחנו מועברים ללחישה מתחבאת בבתים ולטיפוס לקול גבוה, גבוה בפזמונים.  הגיטרה של האדג' מנסרת את העולם המוזיקלי לשניים – זה שלפני "Achtung Baby" וזה שאחריו, וממשיך אחר כך לסולו שהוא בין הטובים בקריירה שלו, סולו שהוא ערימה של תווים בודדים ולא יומרניים שביחד בונים משהו שהוא הרבה יותר גדול מסכום חלקיו.   U2 המשיכו להגדיר מחדש את הדרך שבה הם רואים את העולם ושבה העולם רואה אותם גם בסינגלים הבאים מהאלבום, וגם בדרך שבה הסינגלים האלו יצאו  – מלווים ברמיקסים שחלקם הפכו להיות מפורסמים יותר מהגרסאות המקוריות.  U2 קידמו בברכה את העולם החדש, זה של קיץ האהבה במנצ'סטר ושל סגנון המוזיקה החדש רווי מכונות התופים והאלקטרוניקה, והם הצליחו לומר משהו על העולם ועל עצמם בעזרת המוזיקה הזו ובעזרת המילים שלהם.

ואז העתיד מיהר בדרכו לפגוש אותם, והם המשיכו והוציאו עוד אלבומים בשנות ה-90 – את "Zooropa" שהוא המשך ישיר של "Achtung Baby" (והיה אמור להיות, בעצם, מיני אלבום שנמכר רק בסיבוב ההופעות של האלבום הזה).  את  "Pop" שהסאונד שלו היה הרבה יותר רווי שמש ממה שאי פעם היינו יכולים לצפות מ-U2 ואת "All That You Can't Leave Behind" שהיה מוצלח מאד, אבל לא הופך עולמות מוזיקליים ברמה של האלבום שהתחיל את העשור שהוא סגר.  והם המשיכו והוציאו אלבומים אבל אלה הפכו לחיוורים יותר ויותר, לדוגמאות ללהקה שמצליחה להתרומם רק מעט מעל הבניינים ולעשות את מה שהיא יכולה, אבל לא מעבר לזה.  והם סיכמו את עצמם בשני אוספים נרחבים ועכשיו בחגיגות עשרים שנה לאלבום הזה.

ויום אחד, אני מקווה, הם יחזרו להרגיש רעבים, לפחד, לא לדעת מה הם יכולים לעשות כדי לרצות את המבקרים, ואת המאזינים, ואת העולם המוזיקלי שמתפתח מסביב, והם יתפסו את עצמם ויכניסו את עצמם לאולפן וייצאו משם עם סאונד חדש לגמרי ועם הרבה דברים חדשים להגיד לעולם.  אני מקווה שיום אחד הם יסיימו הופעה בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, זה שבו הם מוצאים את עצמם בדיוק במקום שבו הם התחילו בסוף ההופעה, בפרידה ארוכה מהקהל.  "אנחנו הולכים לאיזשהו זמן ממושך," בונו יגיד.  "אנחנו צריכים לחלום את כל זה שוב, מחדש."   ואני מאד מצפה לראות מה הם יעוללו אז.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הייר מטאל.  הסרט.  עם טום קרוז.