The gospel according to whom

1. לפני הכל

מונוקרייב מציינים את סוף השנה הראשונה והמוצלחת שלהם כחברת הפקות שמביאה אמנים מחו"ל לארץ, באיחור אופנתי – תשעה ימים אחרי שהשנה באמת מסתיימת, ובעזרת הרבה חברים לאו דווקא מחו"ל – Panic Ensemble, Elephant Parade, עידן רבינוביץ', GeishaNo, TV Buddhas, למשל.  ומה שאפילו עוד יותר טוב – כל זה בחינם.  זה הולך לקרות ב"אוזן בר", במבנה האוזן השלישית, החל משעה 22:00 ביום שישי ה-9.1.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  פרדי האברד, חצוצרן הג'אז שהלך במסלול מוזיקלי מקביל למיילס דייוויס, ניגן עם אותם אנשים כמו מיילס דייוויס אבל לא זכה להצלחה של מיילס דייוויס, נפטר השבוע בגיל 70 מסיבוכים של התקף לב שעבר לפני חודש;  וגם דלייני בראמלט, מוזיקאי, כותב, מלחין, מפיק שידוע בעיקר בתור מי שכתב את "Superstar" של Sonic Youth שגם הקרפנטרס ביצעו קודם לכן, מת בגיל 69;  אריק חייט, סולן להקת "סימפוזיון", התאבד בגיל 32 – הוא משאיר אחריו את האלבום האחרון שלו, בחינם, כאן; וה-Knitting Factory, מועדון אגדי בניו יורק, סוגר את שעריו הלילה (אבל ממשיך לפעול בהוליווד, באילינוי ובאיידהו).

2. לחזור בהירים יותר
מיק ג'אגר מיצמץ אל תוך האור הבוהק.  הוא לא הביט אחורה – לא היה טעם להביט אחורה.  הוא כבר ניסה את כל סוגי הסמים האפשריים, וגם כמה לא אפשריים.  הוא שכב עם כל מה שזז, וגם עם כמה דברים שלא.  בינו ובין קית' ריצ'רדס, הם חלקו ביניהם מגוון כל כך רחב של חוויות מטורפות, שלא היה טעם לכתוב ביוגרפיות לאף אחד מהם.  אף אחד לא היה מאמין בכל מקרה.  לכן, מיק ג'אגר ניצל את סכום הכסף שהרוויח בשביל "Start Me Up", שבו השתמשו בפרסומות של חלונות 95, כדי לממן את המחקר והבניה של מכונה שתאפשר לו לחזור ולחוות את כל החוויות האלה שוב, הפעם צלול, שקול, ואמיד הרבה יותר.   הוא פסע כמה צעדים לתוך האור הבוהק, שקל לרגע אם להסתובב, החליט שלא והמשיך ללכת.  אחרי שנבלע בתוך האור הבוהק והאור הפסיק לבהוק למשך זמן קצר, הכל הפך להיות שקט יותר ודחוק יותר.

אנשים חיכו.  אנשים תמיד מחכים למיק ג'אגר.  הם חיכו, וחיכו שוב, וחיכו עד שהפכו את זה למעין מומחיות.  ואז הוא יצא – צעיר יותר, רזה יותר, מלא ברוח חיים, השיער הארוך שלו ארוך יותר ובריא יותר והחיוך שלו מלא שיניים לא בריטיות לחלוטין.  "מיק, עשית את זה!" אחד מהאנשים שהקיפו אותו אמרו.  "הצלחת לגבור על הזקנה – אתה צעיר שוב!".    "מיק?"  הוא שאל.  "מי זה מיק?  לי קוראים גארי סטרינגר."

הם היו ארבעה אנשים – ככה רוב הלהקות מתחילות.  גארי סטרינגר, ששתי הפסקאות שלמעלה הן בטח לא הפעם הראשונה ששמע שהקול שלו דומה מאד, באופן כמעט מפחיד, לזה של מיק ג'אגר, וג'ק דסאנט, חברו אחד לשני במקום אחד באנגליה, והחליטו להקים להקה, וקנווין האוס, הגיטריסט שהגיע לפחות לאחד משיעורי הגיטרה שלו בלי גיטרה,  ודומיניק גרינסמית', המתופף, חברו אחד לשני במקום אחר והחליטו גם הם להקים להקה.  בסופו של דבר, הארבעה התחברו והחליטו להקים את Reef – שנקראת לא על שם שיכול אותיות של Free, אלא כמשחק מילים על שם ששמעו בטעות.

ב-Glow, האלבום השני והמצליח ביותר שלהם, Reef מסתערים על השירים בתאווה שקשה לעמוד בפניה.  כבר בצלילים הראשונים של האלבום – "Place Your Hands", השיר הכי מצליח והכי מפורסם של הלהקה – קנווין האוס חוצב את המלודיה מתוך השיר, מכה בגיטרה בתור פתיחה, וסטרינגר מצטרף כדי לעטר את המלודיה.  הם מעדיפים להגיע אל המהות של השיר, אל הלב המלודי שלו, כמה שיותר מהר – הם מלמדים אותנו את כללי המשחק ומאפשרים לנו להצטרף אליהם, ובסופו של דבר קשה מאד להשאיר את הראש קבוע במקום, את הגוף יציב מול המוזיקה.  רוב השירים שלהם עובדים באותה צורה – האוס חוצב את המלודיה, סטרינגר מעטר אותה, גרינסמית' ודסאנט מגדירים את הגבולות שלה ותוחמים אותה בתוך שיר.  מדי פעם, כמו ב-"Robot Riff", הם מאפשרים לעצמם ללכת לאיבוד, להשאיר את הסלע כמו שהוא.  מדי פעם הם מחליטים להציג את הכל הרבה יותר רך, הרבה יותר מובן – כמו ב-"Consideration", בלדה שמסתיימת במנטרה שחוזרת על עצמה – "It's gonna be all right", שוב ושוב, והמילים האלה, שהן כל כך נדושות, מקבלות משום מה משמעות אחרת ואמיתית יותר כאן.

להקות מסיימות את תוחלת החיים שלהן בכל מיני דרכים. כמעט אף לא אחת מהלהקות בהסטוריה של המוזיקה נשארו מספיק זמן ביחד כדי לפרוש כשאחד מהחברים מת בשיבה טובה או כשכבר ממש לא היה אפשר להחזיק את הכלים.  רוב הלהקות מתפרקות ברעש, או דועכות ביבבה לתוך החשיכה.  Reef הצליחו לעשות, לאורך שש השנים שהם היו קיימים, גם את זה וגם את זה.  וגם היום, כשסטרינגר והאוס, גרינסמית' ודסאנט התפצלו שוב לזוגות (הפעם הפוך, ובלהקות אחרות), הם מנסים לפלס את הדרך שלהם בעולם המוזיקה בדרך שאותה הם מכירים – אחד חוצב את המלודיה בשיר אחד, אחד מעטר את השיר האחר, השאר תוחמים את הלהקה הזו במקום המוגדר שלה בהסטוריה הקצרה של הרוק הבריטי בשנות התשעים.

זה הפוסט האחרון של 2008 וגם הפוסט הראשון של 2009 – הגוספל מאחל לכולנו שתהיה לנו שנה טובה יותר.