The gospel according to whom

1. לפני הכל

אם יש משהו ש-Soulsavers יודעים לעשות טוב במיוחד, זה לבחור סולנים טובים להעמיד לפני המוזיקה המהוקצעת שהם מפיקים.  הם התחילו את הטרנד הזה עם מארק לאנגן, והמשיכו עם דייב גהאן.  ואם יש עוד דבר שהם יודעים לעשות טוב במיוחד, זה להמשיך עם דבר טוב כשהם מזהים אותו, ולכן – אלבום חדש עם דייב גהאן, "Angels and Ghosts", שאם לשפוט מהסינגל הראשון מתוכו, נשמע אפילו יותר טוב מהדבר הקודם שעשו ביחד.  הם גם יוצאים לסיבוב הופעות, ואם אפשר להאמין לשבחים של דייב גהאן וחבר מרעיו על ישראל בהופעה האחרונה שלהם כאן, יש סיכוי סביר שנראה אותם כאן בקרוב.

ידעתי שאם אני אחפש מספיק, אני אמצא – סדרה אינטיליגנטית בטלוויזיה.  "Happyish".  על לא דבר.  [כמובן שכמו כל סדרה אינטילגנטית אחרת בטלוויזיה, גיליתי שהיא בוטלה אחרי עונה אחת, אבל גם העונה האחת הזאת היא אי של שפיות בים של אמזונס]

2.  הפנים החדשות של הרית'ם אנד בלוז

אלה היו הרגעים האחרונים של עוד תצוגת תכלית של אפל.  הפעם הם דיברו בעיקר על החידושים שלהם בעולם המוזיקה – איזשהו פורטל מוזיקלי חדש שמחליף גם את אפליקציית המוזיקה שלהם וגם את חנות המוזיקה שלהם, תקשורת ישירה עם אמנים, רדיו שמשדר 24 שעות ביממה, כל מיני כאלה דברים.  טים קוק חתם את הדברים בחיוך זחוח ואמר, במבטא הדרומי הרהוט שלו, שיש רק דרך אחת לחתום אירוע כזה, עם ביצוע בכורה של אחד מהאמנים החדשים המובילים במוזיקה המיינסטרימית (אם יש כזה דבר עדיין) היום.

הוא פינה את הבמה, שהחשיכה מיד והאלמנט הוויזואלי היחיד שתפס אותה היה טריק לייזר שכזה שעטף את הבמה במניפה ירוקה.  בתוך המניפה הזו עמד אדם כשגבו לקהל.  השיער שלו מסודר באיזו דרך מוזרה שצריך לבהות בה כמה דקות כדי להבין, ואז הוא מתחיל לשיר, על רקע הפלייבק האלקטרוני הלא משעמם לחלוטין.   "מה," אני אומר לעצמי,  "זה?"   הוא ממשיך לשיר את כל הבית הראשון ואת הבית השני, כשהגב שלו עדיין לקהל, והקול שלו מזכיר את מייקל ג'קסון, אבל טוב יותר.  "אני יודע שהיא תוציא ממני את המיץ," הוא שר. "לפחות שנינו כבר לא נהיה." והמילים האלה, אלו לא מילים סטנדרטיות של שיר פופ.  ואז הפזמון מגיע והשיר ממשיך ומשתפר בכל מיני רמות.  "לא יכול להרגיש את הפנים שלי כשאני איתך," שזה גם שם השיר, הוא סנטימנט מאד מוזר לבטא בו אהבה. אם זה מה שהוא מנסה לבטא.

בכל מקרה, ההתרחשות שלפני ותוך כדי ואחרי השמעת הבכורה הזו של השיר, שכמובן הפך להיות להיט בקנה מידה שמתאים לשירים מהסוג הזה בזמנים מהסוג הזה, גרמה לי לחשוב שאני אמור להכיר את הבחור, ומאחר ואני לא, הלכתי וליקטתי פרטים נוספים.  הוא קורא לעצמו The Weeknd (בלי ה-e הזה שבאמצע, מה שמעורר בעיות רציניות בלמצוא אותו בגוגל, במיוחד בהתחשב בעובדה שכבר יש להקה שנקראת The Weekend, עם e באמצע), אבל ההורים שלו קוראים לו אבל טספייה.  הם קוראים לו באמהרית, מפני ששניהם אתיופים שהיגרו לקנדה לפני שהוא נולד.  אמו וסבתו, שגידלה אותו, השמיעו לו את האמנים האתיופיים הנכונים כשגדל – אסתר אווקה ומולאטו אסטאטקה – ומאוחר יותר הגיעו מייקל ג'קסון, ופרינס, וקניה ווסט שאפילו הפיק בשבילו שיר.   הוא התחיל את דרכו בשלושה מיקסטייפים שערך ושיחרר ליוטיוב תחת השם המחודש The Weeknd – ובהופעה הראשונה שלו בטורונטו, ביולי 2011, הוא אמנם עמד עם פניו לקהל, אבל הוא נאחז במיקרופון כאילו שהוא הולך לטבוע ולא זז ממנו סנטימטר.

בשאר השירים שמקיפים את השיר המיוחד הזה באלבום הראשון שלו שפורץ את מחסום התודעה של אנשים (כמוני) שבדרך כלל לא מקשיבים לסוג המוזיקה הזה – והחמישי שלו בסך הכל, המוזיקה ממשיכה להיות מיוחדת ושונה משירי הפופ האחרים שמרחפים מסביבו בעולם, אבל המילים מיישרות קו עם אלו של אמנים אחרים, מיוחדים פחות, בתחום הזה, והן פחות נעימות להאזנה.  אבל בשביל הרגעים הליריקליים המעטים, והמוזיקליים הרבים, שבהם הוא עף מעל לאמנים שמקיפים אותו, המוזיקה שלו בהחלט ראויה להאזנה.

מהצד השני של הזירה אפשר למצוא את Thundercat. הפעם, אמן עם כל האותיות הנדרשות בשם.  שאפשר, אפילו, למצוא בקלות בגוגל.  סטיבן ברונר הוא שמו האמיתי, והוא מגיע מרקע מעט סולידי יותר – נולד וגדל בלוס אנג'לס, קליפורניה, למשפחה של מוזיקאים.  בצעירותו אפילו העביר מעט זמן ב-Suicidal Tendencies ביחד עם אחיו הגדול, רון ברונר, אוחז בבאס שבה אחז, בזמנים אחרים, גם רוברט טרוחילו, עכשיו הבסיסט של מטאליקה.  אחר כך הוא המיר את דתו לרית'ם אנד בלוז והוציא שני אלבומים שהאחרון שבהם מכיל את "Them Changes", שיר שנאחז בריף של האחים איילי ובונה מסביבו שיר שגם המילים שלו מטרידות (החיים מאד ברוטליים בשביל אמני רית'ם אנד בלוז בזמן האחרון – "שאף אחד לא יזוז, יש דם על הרצפה," הוא שר בפתיחת השיר הזה, "ואני לא יכול למצוא את הלב שלי.").  בהאזנה חטופה לשירים שלו, ובמבט חטוף על הקליפים שמלווים את השירים האלה, אפשר לראות ש-Thundercat, שהלבוש המועדף עליו הוא חולצות וג'קטים עם הסמל של הסדרה המצוירת שהוא קרא לעצמו על שמה, חי בעולם שלו שבו קורים דברים מאד מוזרים.  חברים מחסלים חברים אחרים בקרני לייזר שיוצאות מהעיניים שלהם, למשל, או יוצאים ממכוניות ונכנסים לבתים עם גרביונים שמסתירים את הזהות שלהם על הפרצוף.  וזה במקומות שבהם הוא בוחר ללכת בטבעיות עם זר מוזהב על הראש ולא, למשל, כשהוא בוחר לעטות נוצות של צ'יף אינדיאני או להסתובב עם קטאנה בישימון פוסט-אפוקליפטי.  קליפים פשוטים, למעשה.

פה ושם ממשיכים וצצים אמנים כאלה, שלוקחים את כל מה שבנאלי במוזיקת פופ, וברית'ם אנד בלוז, זורקים אותו החוצה ומשאירים את כל מה שמוזר ומעניין, ונותנים משמעויות חדשות לשירים קליטים, שאפשר להאזין להם שוב ושוב, גם כאלה שבפעם הראשונה אי אפשר לקלוט בהם אפילו אלמנט מלודי אחד.  הסוד הוא בלמצוא את ההשראה הנכונה, ויום אחד גם הם ימשיכו להזין את המעגל הזה, של מוזיקה שלא מסתדרת עם הגבולות שלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הסרט הזה כל כך מלא בשחקנים טובים, שנשאר בו מקום רק למשהו כמו סיפור אמיתי.