למה לקנות מוזיקה כשאפשר להוריד אותה בחינם?
כל המוזיקה שמוצעת במסגרת הבלוג הזה, אם אלו המהדורות החודשיות של Versus the Spin, אוספים מזדמנים שאני מכין בנושאים כאלה ואחרים, לינקים שאני נותן למוזיקה באתרים של אנשים אחרים או לקליפים ביוטיוב שלא בהכרח הושמו שם על ידי האמנים עצמם או החברות שמחזיקות בזכויות היוצרים שלהם, מוצעת מתוך כוונה אחת – לאפשר לכם לקבל את הרושם הרלוונטי מהמוזיקה שאתם שומעים, ואז ללכת ולעשות מעשה, זאת אומרת לקנות את המוזיקה הזאת, או לא ללכת ולא לעשות מעשה, זאת אומרת להתעלם מהמוזיקה הזו ולהמשיך בחייכם כאילו כלום לא קרה.
העולם הזה רחב, לפחות במובן של מגוון הדעות לגבי הקשר בין דברים פונקציונליים, דברים שאנחנו צריכים בשביל לשרוד ולחיות ולמלא את הדרישות החברתיות הבסיסיות מאיתנו, כמו אוכל, רהיטים, בגדים, בית – לבין דברים רוחניים, דברים שאנחנו צריכים כדי להיות שמחים, או רגועים, או מתפקדים, או יצירתיים יותר, דברים כמו מוזיקה, ספרים, סרטים, תכניות טלוויזיה. הוויכוח נופל, ברוב המקרים, על הצד הרוחני. בעוד שיש הסכמה כמעט מוחלטת (אני חושב, לפחות) שעל אוכל, בגדים, רהיטים, ומגורים צריך לשלם בכל מקרה, הקונצנזוס לגבי מוזיקה, ספרים, סרטים, תכניות טלוויזיה, משחקי מחשב, הוא קצת רופף יותר. בצד הקיצוני האחד, יש אנשים שחושבים שהיצרן הוא זה שקובע את המחיר, והצרכן הוא זה שצריך להחליט אם המחיר מתאים לו, או אם הוא רוצה לוותר על המאפיין הזה של החיים שלו לחלוטין. בצד הקיצוני השני, יש אנשים שחושבים שכל דבר שכרוך ביצירתיות – יצירה מוזיקלית, ספר, סרט – צריך להיות חינם לגמרי, ונגיש לגמרי, ויפה שעה אחת קודם.
ושני הצדדים צודקים, במידה מסוימת. כי יצירה רוחנית שונה מיצירה פונקציונלית בדיוק מהבחינה הזאת. כשאתם הולכים למסעדת ההמבורגרים החביבה עליכם, מזמינים את ההמבורגר שלכם ואוכלים אותו, אתם לא עוזבים בלי לשלם. אתם גם לא מצפים לקבל חלק ממנו בחינם. זה בעיקר מפני שטווח ההפתעה שלכם, בכל מה שקשור להמבורגרים, הוא קטן. אתם יודעים איזה טעם יש להמבורגר, איזה מרקם יש לו, איך הוא נראה. אם מישהו מספר לכם על מסעדת המבורגרים טובה במיוחד שאתם צריכים לבקר בה, הוא יכול להשתמש באוצר מילים מצומצם ומוגדר כדי לתאר לכם למה ההמבורגרים של המסעדה הספציפית הזו הם טובים במיוחד. אתם לא צריכים לקבל מהמסעדה הזו המבורגר בחינם כדי להשתכנע, או לא להשתכנע.
מוזיקה, ואני אתמקד במוזיקה כדי לעשות לי את החיים יותר קלים, עובדת קצת אחרת. כשאני רוצה לתאר לכם קטע מוזיקלי נפלא ששמעתי לאחרונה, ושאני חושב שאתם חייבים לקנות, אוצר המילים שעומד לרשותי בשביל לתאר לכם את הקטע המוזיקלי הזה הופך להיות פתאום הרבה יותר רחב והרבה פחות מוגדר. והצרה היותר גדולה – המילה שאני אשתמש בה בשביל לתאר את הקטע המוזיקלי הזה עלולה לומר בשבילי משהו אחר לגמרי ממה שהיא תאמר לכם. הפתרון? תקשיבו לקטע המוזיקלי הזה בעצמכם ותגבשו לעצמכם את אוצר המילים שאתם רוצים לתאר בו אותו. קחו את הקטע הזה בחינם. אבל, אם אהבתם, ואם אתם רוצים לשמוע עוד, אתם צריכים לקנות את כל האלבום שבו נמצא הקטע המוזיקלי הזה שאתם אוהבים. גם אוכל עובד ככה, לפעמים. כשאני הולך לגלידריה ומזהה מבעד לוויטרינה טעם שאני לא מכיר ושנראה לי מעניין, אני מבקש לטעום אותו. בחינם. והאנשים שמאחורי הדלפק ייקחו כפית, שיוצרה במיוחד בשביל הצורך הזה, ינעצו אותה בתוך מיכל הגלידה ויתנו לי לטעום. אבל אני לא אצפה לקבל קילו מהגלידה הזו בחינם. לא פעם אחת ולא לכל החיים.
הנקודה שלי, בסופו של דבר ואחרי שלוש הפסקאות המייגעות האלה, היא כזאת – כדי לעזור לעצמכם להמשיך ולהחזיק ביכולת הזו להמשיך ולשמוע מוזיקה טובה, והרבה, וכל הזמן, אתם צריכים לאפשר לאנשים שעושים את המוזיקה הזאת להמשיך ולעשות אותה. בשביל להמשיך להיות יצירתיים ומעניינים, מוזיקאים צריכים שקט נפשי. ושקט נפשי, בעולם הקפיטליסטי הזה, נוצר על ידי כסף. אתם יכולים תמיד לתעל את העקרונות שלכם מסביב לזה. אם אתם כועסים על חברות התקליטים, שדורשות סכום מוגזם מדי על אלבום ומפרישות מתוך הסכום הזה איזשהו אחוז זעום לאמן עצמו, אתם צריכים לזכור שאם אתם לא קונים את האלבום האמן יקבל אחוז אפילו עוד יותר זעום. אם אתם לחלוטין לא רוצים ללכת בדרך הזו, אתם מוזמנים לכתוב לאמנים ולחלוק איתם את הדילמה שלכם. לספר להם שאתם רוצים לשלם להם על המוזיקה שהם עושים ועל הדרך שבה הם גורמים לכם להרגיש, אבל אתם רוצים שהכסף יגיע אליהם, ורק אליהם. הנה, קחו דוגמא מאמנדה פאלמר, בובת דרזדן וחלוצה בתחום של לנסות להפיק את המיטב מהקשר הפיננסי שבין האמן למעריצים שלו.
הדרך היחידה למנוע מהמוזיקה-בחינם שלנו להישמע כמו מוזיקה בחינם, היא לרכוש אותה. וזו גם הדרך היחידה להימנע מהיום שבו השאלה שבכותרת הקטע הזה תהיה שאלה רטורית.