The gospel according to whom

1. לפני הכל

אני לא עוסק בדרך כלל בנושאים פוליטיים, כאן או בכל מקום אחר, אבל יש מקרים שבהם זה מפסיק להיות פוליטיקה ומתחיל להיות משהו שמאיים על היכולת של האנשים הקרובים אליי, וגם שלי, בסופו של דבר, להתפרנס בכבוד. הסכם שנקרא אולמרט-שטרית-הבר שנחתם בשנה שעברה מגדיר את הסכום המוקדש למימון מוסדות תרבות כקבוע למשך חמש שנים. השנה הוחלט לקצץ ממנו עוד 53 מיליון שקלים. הסכום שנשאר הוא עדיין גדול, אבל לא גדול מספיק – מה שאומר עוד קיצוצים, עוד פיטורים ועוד תיאטראות נסגרים. ביום שלישי, ה-18.12, בשעה 15:00, אמנים וגורמים אחרים בעולם התרבות ימחו על ההחלטה הזאת במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אני, לצערי, לא אוכל להיות שם אבל אם לכם יש את הזמן, היכולת, והרצון – הם צריכים עוד אוזניים קשובות ועוד קולות צועקים. עוד מידע לגבי זה אפשר לקרוא כאן.

חדשות נפלאות: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שמכילה כמה וכמה מוזיקאים ישראליים – תמיר מוסקט, אורי קפלן ואיתמר ציגלר בהרכב הנוכחי, אורן קפלן בהרכב קודם – מצאה סוף סוף בית מוזיקלי ב-Bloodshot Records ותוציא את האלבום הבא שלה, "The Golden Hour", באפריל 2008 שם.  האלבום הוקלט במהלך שלוש שנים שבהן טוד איי, סולן הלהקה, טייל ברחבי מזרח אסיה והוא כולל הקלטות של מוזיקאים משם, ביחד עם הקלטות של חברי הלהקה האחרים באולפן בישראל.  האלבום ילווה במסע הופעות שיהיה, בין השאר, באירופה באפריל.  מכיוון שחלק מחברי הלהקה הם ישראליים, אני חושב שסביר להניח שישראל נכללת באירופה לצורך העניין, ונקווה לראות אותם כאן אז.

מקבץ מתים מוזיקליים: קווין דוברו, הסולן של Quiet Riot, הצטרף לגיטריסט הלהקה לשעבר רנדי רודס, בגיל 52; אייק טרנר, שבשנים האחרונות היה מפורסם לא פחות כמי שאיים על אשתו, טינה טרנר, והיכה אותה – בעקבות הספר האוטוביוגרפי שלה והסרט שבא בעקבותיו – מאשר מי שגילה אותה, וגם היה אחראי, באופן ישיר ועקיף, על הרבה מאד מוזיקה מעניינת, והיה מחלוצי הרוק'נ'רול והחשיפה של מוזיקת הבלוז השורשית לקהל רחב יותר, בגיל 76.

2. שלוש להקות מהצפון

בין 2001 ל-2002 היתה לי את השנה האמריקנית שלי. נסעתי למינסוטה כדי ללמוד טכנאות סאונד במקום שנקרא היום McNally Smith College of Music ואז היה לו את השם הפחות מפוצץ אבל יותר מתכתי ואלקטרוני MusicTech. מאחר וביליתי את מיטב שנותיי לפני כן בישראל, מקום שבו הופעות של להקות מחו"ל היו בעיקר גדולות ובעיקר בפארק הירקון (או בהיכל התרבות), מבחינה מוזיקלית המעבר לארה"ב היה הלם תרבותי לא קטן. היכולת לפתוח את ה-City Pages ולראות את ההופעות שיש השבוע ב-First Avenue המפורסם (מפורסם בעיקר מפני שאתם יכולים לראות אותו בקליפ ל-Purple Rain של פרינס – שם מתקיימת ההופעה), ב-Quest המיועד בעיקר לרוק כבד והיפ הופ (לא בהכרח באותו הזמן), בבאר 400, שבו היו ההופעות הראשונות של Soul Asylum ושל ה-Replacements – ותקליטי זהב של שתי הלהקות תלויים בו מאחורי הברמן בשביל להוכיח את זה, ב-Fine Line Cafe שמאז הספיק להישרף ולהיעלם. יותר מזה – היכולת להגיד לעצמי שאני יכול לוותר על ההופעה הזאת וללכת להופעה אחרת כי הלהקה הזאת בטח תגיע למיניאפוליס שוב. רוב הלהקות שראיתי שם היו להקות שידעתי שקרוב לוודאי שלא אזכה לראות אי פעם אחר כך – The Divine Comedy בהופעה אקוסטית ביחד עם בן פולדס, Fantomas (שהופיעו ביום שישי שאחרי ה-11 לספטמבר – מייק פאטון לבש חולצה שהיה כתוב עליה LAPD, אולי לאות הזדהות – אמנם לא העיר הנכונה – אולי לא), Beta Band בהופעה שלא הביאה את ההערכה שלי ללהקה לגבהים חדשים. אבל הדברים שהיה הרבה יותר מעניין לראות היו כל הלהקות שלא היה סיכוי שאי פעם אוכל לראות במקום אחר – מכיוון שאף אחד לא שמע עליהן ברדיוס של מעבר לשלוש מדינות מסביב למינסוטה – הלהקות המקומיות. הנה שלוש מהן, כדי שגם אתם, בישראל הרחוקה והחמה הרבה יותר ממינסוטה, תוכלו להתרשם מהן. אם שואלים, תגידו שאני שלחתי אתכם.

2א. מוזיקה קרובה מגלקסיה רחוקה

גילוי נאות – חלקים מ-The Alpha Centauri הם חברים. בעיקר הסולן שלהם, לאנס קונרד, שההיכרות הראשונה שלנו מעבר ללימודים המשותפים היתה כשנכנס לבית הקפה של בית הספר שעבדתי בו (ועזרתי להקים), וזיהה שמה שאני משמיע במערכת של בית הקפה הוא האלבום הראשון של סיגור רוס שהבאתי איתי מהבית. את המוזיקה של The Alpha Centauri קשה להגדיר – גם מבקרים אחרים באתרים אחרים לא הצליחו. אבל אפשר לשמוע את ההשפעות שלהם שזורות בה – רדיוהד, סיגור רוס, Muze – ואת הניצוץ המקורי שהם מביאים למוזיקה, שמשלבת בין רוק גיטרות "רגיל" לבין מוזיקה אלקטרונית. ה-EP הראשון שהוציאו, Handshakes and Smiles (שהופץ במספר קטן מאד של עותקים, צרובים וכתובים ביד, ואני גאה לומר שיש לי אחד מהם), הכיל שלושה שירים – כל אחד יותר טוב מהשני וכל אחד מדגים בדרכו שלו את היכולת של הלהקה הזאת ליצור שירי פופ שמכילים הרבה מאד רעיונות מוזיקליים שנראים מנוגדים אחד לשני ולגרום להם לעבוד ביחד – כמו למשל, תיבת נגינה מלווה במצילות שמנגנות במקצב אחר לחלוטין, או גיטרות חשמליות שנבלעות בתוך ההרמוניות של קולו של לאנס – שגם הוא נמצא במחוזות הגבוהים של תום יורק ושל מת'יו בלאמי. בהופעה, הם מסוגלים לעשות כמעט את כל מה שמתרחש באלבום (הישג לא קטן בהתחשב בעובדה שהם רק חמישה אנשים, ומתבצע בעיקר בעזרת טריגרים שמגיעים מהתופים, סמפלר שמפעיל הקלידן ואפקטים מוזרים), אבל חלק גדול מהסאונד ומההפקה המרשימה של האלבום שלהם, "Stoic", היא בזכותו של מפיק וטכנאי סאונד מוכשר, ג'ייסון אנדרסון, שעזר להם – כחלק מפרויקט הסיום שלהם בבית הספר שבו כולנו למדנו. החדשות האחרונות ששמעתי הן שהלהקה חזרה לפעילות אחרי תקופה שבה היתה מפורקת, בהרכב שונה קצת, ואם אתם מגיעים למיניאפוליס במקרה, אתם עשויים למצוא אותם מופיעים באחד מהמועדונים שם.

כאן אתם יכולים לשמוע כמה מהשירים מהאלבום שלהם. וגם כאן. וגם כאן.

2ב. דברים שרואים מכאן ולא רואים משם

מועדון ה-Quest נמצא בתוך מבנה ענקי שהיה פעם מחסן, שנמצא בתוך איזור שלם של מחסנים ומפעלים קטנים לשעבר, שנקרא, באופן מפתיע, Warehouse District. בכל יום שישי, המועדון היה מארח (אני לא יודע אם הוא עדיין פעיל – לא ראיתי את השם עולה ברשימות ההופעות ב-City Pages) בין שש לעשר להקות שונות, בשתי במות, אחת אחרי השניה, לערב מאד, מאד, מאד רועש. רוב הלהקות היו להקות צעירות בתחילת דרכן המוזיקלית. חלק, כמו Skywind שהגיעו מוויסקונסין והביאו איתם אפקטים פירוטכניים שלא התאימו למועדון, העלו את יריעות הבד מעל לבמה באש ואילצו את הקהל להיות מפונה מהמועדון (המועדון שרד את השריפה, עד כמה שאני יודע), היו יותר מוכרות ובדרך כלל סגרו את הערב. בכל אחד מהערבים האלה היו שתיים או שלוש להקות שבלטו, ובראשון שבו ביקרתי שם, אחת מהלהקות האלה נקראה Down and Above. להקה שמורכבת משלושה אנשים – גיטרה, בס, תופים – שהצליל הייחודי שלה התבסס על ההרמוניות התלת-קוליות של חברי הלהקה. השירים שלהם, בעיקר בזכות ההרמוניות האלו, הזכירו לי גרסה מתוחכמת ומחוספסת יותר של Alice in Chains, ובין כל שאר השירים הלא מוכרים לי שלהם, הם גם ביצעו גרסת כיסוי ל"Digging in the Dirt" של פיטר גבריאל – בצורה כמעט נאמנה לחלוטין למקור, ובכל זאת, הרבה יותר טוב מהמקור.

הלהקה, שמונה את דיוויד יאנג, הסולן ונגן הגיטרה, איאן אליסון, המתופף, וזאק יאנג, הבסיסט, הספיקה להקליט כבר שלושה אלבומים ואי פי, ומתכוונת, בפברואר 2008, להוציא אלבום חדש, "Hold Your Breath for a Rising Tide". אתם יכולים לשמוע שירים מהאלבום החדש הזה, וגם מכל האלבומים הקודמים ("Digging in the Dirt" נמצא באלבום הראשון שלהם, "Vena Cava"), כאן.

3ג. מבויתים

לא כל הלהקות שהופיעו ב-Quest היו להקות רוק כבד. בין השאר, באחד הערבים מרובי הלהקות האלה, זכיתי לראות להקה שההשקעה שלה במופע – שכלל, בין השאר, רקדניות, יורקי אש, ופסלים של פטריות – כמעט והשתוותה להשקעה באלבומים שלה. הלהקה, שנקראת Wookie Foot, כוללת בעיקר שני אנשים – שמסתפקים בלקרוא לעצמם מארק וג'וג'ו, וכרגע מונה בנוסף להם עוד עשרה אנשים. מספר חברי הלהקה המתחלפים הוא בדרך כלל דו ספרתי. המוזיקה שלהם היא שילוב בין רגאיי, רוק, היפ הופ ומוזיקה מזרח אסייתית. האלבום הראשון שלהם, "Domesticated", היה מורכב מסיפור מסגרת שהקיף חלק גדול מ-22 השירים שבאלבום – "The Story of Nothing and the Monkey". כדי שלא נצטרך להסתפק בלדמיין, הם צירפו לאלבום גם קומיקס שמתאר את הסיפור. מאז האלבום הראשון הזה, שאפשר לשמוע שניים מהשירים שבו כאן, הם הספיקו להקליט עוד חמישה אלבומים, להפוך את ההופעות שלהם לגדולות הרבה יותר ולייסד פסטיבל – ולא סתם פסטיבל, אלא פסטיבל חינם שבמסגרתו הם אספו תרומות לקרן הצדקה שלהם. במסגרת קרן הצדקה הזאת הם יצאו למזרח אסיה – נפאל, הודו, ומקומות אחרים – וחיפשו ארגונים לסייע להם בעזרת הכסף שאספו. את הפרטים לגבי הפעילות הזו שלהם אתם יכולים למצוא כאן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בואו נקווה לגשם. [הקליפ באדיבות מיכל]