The gospel according to whom

1. לפני הכל

חדשות משמחות שקיבלתי לראשונה ממש בבלוג הזה מחברי הטוב עידו: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי שיש בהרכב שלה נוכחות ישראלית כמעט מתמדת, מגיעה לישראל! זה יקרה בלבונטין 7, ב-20 וב-21 ביולי. הביקורות של חברים לקבוצת המיילים של הלהקה, שאני חבר לא מאד פעיל בה, אומרות שההרכב הנוכחי, שכולל את אורי כנרות בגיטרה ואת רעות רגב בטרומבון, וגם את אריק סאנקו מ-Skeleton Key בגיטרה נוספת, הוא הכי טוב של הלהקה עד עכשיו. את האלבום החדש שלהם, "The Golden Hour", אתם יכולים להשיג באוזן השלישית.

ומאותו מקור, שמועות עקשניות אומרות שבספטמבר ואוקטובר יבקרו אותנו גם ניק קייב וגם ליאונרד כהן. אני מקווה שהשמועות יתבררו כנכונות. יהיה משמח לראות כאן את ליאונרד כהן במה שמוגדר כסיבוב ההופעות האחרון שלו. וגם את ניק קייב ולהקתו במה שאני מקווה שהוא לא סיבוב ההופעות האחרון שלו בכלל. [במהלך כתיבת הפוסט הזה, השמועות לגבי ליאונרד כהן הפכו להיות רשמיות – 18 בספטמבר]

עוד להקה שהייתי שמח לראות כאן בקרוב, אף על פי שלא שמעתי שמועות על הגעתה לכאן או לכאן, היא REM. למה? מפני שבסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמלווה את האלבום האחרון והכנראה מוצלח "Accelerate", הם הולכים לבצע שירים מכל האלבומים שלהם. מ-"Murmur" ועד… "Accelerate", אני מניח – לפחות אחד מכל אחד, לפי מה שהם אומרים. ביום שלישי האחרון, למשל, בהופעה בצפון קרוליינה הם ביצעו את "Sitting Still" מתוך האלבום הראשון, ביחד עם שני המפיקים של שני האלבומים הראשונים – מיטש איסטר ודון דיקסון.

ואם זה עדיין מעניין מישהו – האלבום הבא של U2 ייצא באוקטובר. הלהקה מבטיחה בחיוך שבע רצון של אנשים שבונים עכשיו בניין ענקי בדבלין רק בשביל עצמם, שהדיסק ייצא על חתיכה עגולה של אלומיניום, בתוך קופסה מרובעת מפלסטיק, ואתם תשלמו כמה שהם יחליטו שתשלמו. מנהל הלהקה, פול מק'גינס, אומר שהלהקה תשתמש "בכל טכנולוגיה שתהיה קיימת בזמן הוצאת האלבום שתהפוך את יציאת האלבום הזה למעניינת". ואני אומר, שכדאי שבזמן הקרוב הם ישקיעו בדבר היחיד שעשוי להפוך יציאת אלבום של U2 בחמש השנים האחרונות למעניינת – בשירים עצמם.

2. הצד המואר של שנות ה-80 – שלוש להקות שפספסתם

בחצי הזה של השבוע אני רוצה להזכיר לכם שלוש להקות שעיקר פועלן היה בשנות ה-80, ויכול להיות שפספסתם מפני שאלה היו שנות ה-80. החלק הגדול של הלהקות המוצלחות יותר, אלו שלא הסתתרו מאחורי הסינתיסייזרים ובזה הסתכמה התרומה שלהם לעולם המוזיקה, המשיכו גם אחרי העשור הזה (וחלקן גם התחילו, בעצם, לפני העשור הזה). החלק הקטן יותר נבלע בתוך המוזיקה המאד ספציפית של העשור, ונעלם, או שזכה לגלגולים מחודשים בזכות הסולנים וחברים אחרים בלהקות. שלוש הלהקות הבאות הן קצת מזה וקצת מזה – שתיים שנעלמו כמעט לחלוטין, ואחת שהתגלגלה מחדש לסולן מאד מוכשר ורב פעלים, וקלידן שיש לו לפחות דבר אחד משותף עם ערן מיטלמן, נאמר.

Japan היא אחת מהלהקות שהתחילו בסוף שנות ה-70, ונעלמו בהדרגה לאורך שנות ה-80 – או בשלב מאד מוקדם שלהן. שני אחים – דיוויד וסטיבן באט, החליטו להקים להקה ולשנות את השמות שלהם כדי להתאים לאורח החיים המוזיקלי שבחרו בו. דיוויד באט הפך לדיוויד סילוויאן, ולסולן הלהקה, וסטיבן באט הפך להיות סטיב ג'אנסן, המתופף. הם צירפו אליהם את מיק קארן, באסיסט, ואת ריצ'רד בארביירי, קלידן שמצא את דרכו אחר כך ל-Porcupine Tree, וההשפעות המוזיקליות (והוויזואליות) שלהם היו ברורות כבר באלבום הראשון, ב-1978 – דיוויד בואי ו-Roxy Music. הלהקה פנתה, בבת אחת, לשני כיוונים מוזיקליים – האחד, כיוון פופי וקליט יותר שהזכיר שירים מסוף שנות ה-70, בעיקר של להקות כמו Roxy Music, ושירים מתחילת שנות ה-80', של להקות אחרות שגם הן הושפעו מאותם מוזיקאים, כמו דוראן דוראן, למשל, שהושפעו בתורם גם מ-Japan. הכיוון השני היה נסיוני יותר, וכלל בעיקר מוזיקה אטמוספרית, מורכבת בעיקר מסינתיסייזרים ומנגינת הפרטלס בעלת הצליל הייחודי של מיק קארן (למרבה האירוניה, אחד מהשירים הנסיוניים יותר שלהם נקרא "Pop Song"). גם בשירים הפופיים יותר שלהם אפשר לזהות מאפיינים ייחודיים וקצת שונים מאלו של הלהקות האחרות – כמו "Gentlemen Take Polaroids" או "Quiet Life" או אפילו החידוש המסורתי לשיר משנות ה-60 (משהו שלהקות מהסוג של Japan לא היו יכולות לעבור את העשור הזה בלעדיו), "I Second That Emotion". ומצד שני, שירים כמו "Ghosts", שמורכב בעבודת פסיפס ממגוון הצלילים שריצ'רד בארביירי הצליח להוציא מהסינתיסייזרים שלו, ומהעזרה שקיבל מהקסילופון וכלים אחרים שניגנו חברי הלהקה האחרים. או "Night Porter" האפל והחרישי שסלל את הדרך לדור שלם של להקות אפלות וחרישיות. או השיר האחד שמצליח לשלב את שני העולמות המוזיקליים השונים של הלהקה – "Some Kind of Fool"', שדיוויד סילוויאן חידש בעצמו בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, ושמצליח, על פני 7 הדקות וקצת שלו, להפגין את הבלבול וחוסר הבטחון, ואז מציאת נקודת האחיזה וההמשך, שמשתקפים במילים.

הלהקה הספיקה להתאחד שוב, לפני ששנות ה-80 הסתיימו, בשם אחר – Rain Tree Crow. הם הוציאו אלבום אחד בשם הזה, שהיה הרבה יותר נסיוני והרבה יותר מעניין מהחומר המוקדם שלהם, אבל לא המשיכו מעבר לאלבום האחד. דיוויד סילוויאן עצמו המשיך, גם בתוך שנות ה-80 וגם אחריהן, בקריירה עצמאית מוצלחת, במסגרתה הוא עבד עם רוברט פריפ, ריואיצ'י סקאמוטו (הוא כתב ושר את המילים למנגינת הנושא של "חג מולד שמח, מר לורנס" – "Forbidden Colours"), ועם דרק ביילי, לפני מותו של ביילי.

עוד להקה – שיר אחד שלה, קרוב לוודאי שלא פספסתם במהלך שנות ה-80 – "Life in a Northern Town" של The Dream Academy היה להיט גדול בתחילת שנות ה-80 והוא נכלל ברוב האוספים המקיפים של העשור הזה שמכבדים את עצמם. השיר עצמו הוא מאד שונה משאר השירים של התקופה, גם מכיוון שהוא לא מכיל כמעט תופים – ובטח לא את המבנה של שיר פופ רגיל. גם בגלל המילים, שהן מחווה לניק דרייק – "Morning lasted all day," שהיה אמור להיות שם השיר, הוא עדיין אחד המשפטים האהובים עליי מתוך שירים משנות ה-80 (קטגוריה שיש בה כמות מסוימת של משפטים, בכל זאת). גם בגלל הנטיה של חברי הלהקה – גם ובעיקר בשירים אחרים – לכלול כמה שיותר כלים שלא מסתדרים עם התקופה: כלי נשיפה, כלי מיתר, טימפני. גם בגלל שהפזמון של השיר האחד, הבולט בייחודיותו הזה, לא מכיל ולו מילה אחת באנגלית.

מעבר לשיר האחד הזה, שהצליח מעבר למה שחברי הלהקה שיערו שיצליח, היו להם מעט מאד רגעי תהילה במהלך הקריירה הלא ארוכה שלהם. הם בחרו לחדש דווקא שיר מאותה תקופה – "Please, Please, Please Let Me Get What I Want" של הסמית'ס, וגם לו היתה הצלחה קטנה. כששנות ה-80 פינו את מקומן לשנות ה-90, והלהקה עדיין לא ראתה הצלחה ממשית, שניים משלושת חברי הלהקה החליטו לעזוב – וכל אחד מהשלושה ממשיך בקריירת סולו כזאת או אחרת עד היום. ניק ליירד-קלואוס, הסולן, גם סייע לכתוב את אחד מהשירים באלבום "The Division Bell" של פינק פלויד שיצא בשנת 1994, "Poles Apart".

אחרונה מבין שלוש הלהקות היא Prefab Sprout – "אני קרוב לוודאי כותב השירים הכי טוב בעולם", אמר פאדי מק'אלון, שהוא הסולן וכותב השירים של הלהקה הזאת, ויש סיכוי סביר שהוא צודק. מספיק לשמוע את המילים שהוא כתב ל-"Blue Roses", שיר של ג'ימי נייל (זמר ושחקן בריטי שהוא כותב השירים העיקרי שלו), כדי להבין שמדובר פה באדם שיש לו מאגר בלתי נדלה של מטאפורות. הוא בטח מגדל אותן בעצמו. הלהקה הוקמה בתחילת שנות ה-80 וגם היא, כמו Japan, כוללת שני אחים – פאדי ומרטין מק'אלון, שהחליטו לשמור את השמות שלהם בכל זאת. ההצלחה שלהם, ויכולת כתיבת השירים ויצירת שירי הפופ הקרובים לשלמות של הסולן שלהם, באה לידי ביטוי כבר באלבום השני, "Steve McQueen" שהופק על ידי תומס דולבי – עוד אישיות מוזיקלית מוצלחת ונעלמת משנות ה-80. האלבום השלישי שלהם, "From Langley Park to Memphis", מכיל את שני הלהיטים הגדולים שלהם – "King of Rock'n'Roll", על הנקניקיות בלחמניות והצפרדעים הרוקדות על שפת הבריכה (באלבקרקי), שאת ההזדמנות הראשונה לראות אותם (ולשמוע את השיר) היתה לי בפינה של יואב קוטנר ב"זהו זה", ו-"Cars and Girls", שיר שהוא ביקורת על המילים של שירים של ברוס ספרינגסטין – "ברוסי חולם שהחיים הם דרך מהירה," פאדי מק'אלון כותב בתחילת השיר, "יותר מדי דרכים עוקפות את הדרך שלי – או שהן לא מתחילות בכלל."

Prefab Sprout לא נעלמו, בעצם, עד עכשיו. הם המשיכו להקליט, בהרכבים כאלה ואחרים, וב-2001 הם הוציאו את האלבום האחרון של חומר מקורי שלהם, שהוא בעיקר אלבום קאנטרי. פאדי מק'אלון, שהוציא מאז עוד אלבום סולו, מקליט פחות וכותב פחות, בעיקר בגלל המחלה הנדירה שלקה בה, שגרמה גם לראיה וגם לשמיעה שלו להידרדר. ב-2007, הוא הקליט כמה מהשירים של האלבום השני, וההצלחה הראשונה, של הלהקה, בגרסאות אקוסטיות, ואלו יצאו במקביל להוצאה המחודשת של האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט החדש של מ. נייט שמלאן מגיע לקולנוע! ויש בו טוויסט!