The gospel according to whom

לכל להקה יש את חתימת ההופעה שלה.  סט של מעשים והתנהגויות שמגדירות את הדרך שלה להביע את עצמה על הבמה, את הדרך שלה להתנהל בין השירים ובתוך השירים, את הדרך שלה ליצור קשר עם הקהל, לדרבן אותו, להזיז אותו קדימה בכיוונים שהלהקה רוצה להגיע אליהם.

גרג דולי הספיק לבקר בארץ כבר שלוש פעמים עם להקות אחרות שלו – פעמיים עם ה-Twilight Singers ופעם אחת עם Gutter Twins, הפרויקט המשותף שלו עם מארק לאנגן – והקהל בארץ התרגל לחתימת הלהקה של שני ההרכבים האלה.  ושני ההרכבים האלה שונים בצורה מהותית מ-Afghan Whigs.  בעיקר, מפני ששני ההרכבים האלה הם דרכים של גרג דולי, מנהיג הלהקה, להביע את עצמו, את המוזיקה שלו, את הדברים שהוא רוצה להעביר, ומפני ש, במיוחד במקרה של Twilight Singers, המוזיקה מיועדת בעיקר להעביר תחושה, לשרטט מקום.  במקרה של Afghan Whigs, דולי הוא אולי הדמות הכריזמטית יותר – הוא כותב המילים והסולן, והוא גם זה שמניע את הלהקה והקהל כאחד.  אבל הוא לא בהכרח המנהיג.  הלהקה הזו היא הרבה יותר דמוקרטית, והדרך שבה נבנית חתימת הלהקה היא דרך שאולי הוחלטה מראש על ידי כל חברי הלהקה – שלושת המקוריים והשלושה שנוספו עליהם.  בין השאר, אולי הם החליטו שאין צורך שגרג דולי יפלרטט עם הקהל, יקסים אותו, כמו שהוא נהג לעשות בהופעות של Twilight Singers עד עכשיו. ללהקה הזו, שלוש עשרה שנים אחרי שניגנו ביחד בפעם האחרונה, יש אג'נדה אחרת לגמרי – הם מתכוונים להרים מעט את הווילון ולהראות לקהל מה קרה מאז לשירים של הלהקה, איך הם התפתחו לבדם, בלי שאף אחד נגע בהם, ואיך הם התפוצצו על הקנווס כשחברי הלהקה כן החליטו לבצע אותם.  הם רוצים לאפשר לקהל לחפור ביחד עם גרג דולי והלהקה בנבכי הנפש של דמות מיוסרת שפורשת את עצמה לאורך כמה אלבומים. ולכן ההופעה צריכה להיות בנויה אחרת לגמרי.  זאת היתה הסיבה שהיתה, אולי, נימה קלה של אכזבה בהופעה הזאת.  איזשהם אנרגיות שהיו אמורות להיות שם ולא בהכרח היו.  איזו מידה של ידידות בין גרג דולי ובין תל אביב שהיתה אמורה להירקם במשך כל הזמן הזה ובמקום זה, תל אביב אולי הרגישה כמו בחורה שהוא בילה איתה רק לילה אחד.

אבל כל הדברים הטובים שכן קרו בהופעה הזו כיפרו על מעט הדברים שהיו חסרים:  במהלך הזמן שעבר מאז שידעתי על ההופעה, וקניתי כרטיסים, ועד לזמן שבו ההופעה התרחשה, הבטחתי לעצמי למנוע מעצמי ספוילרים ולא לצפות בשום דבר שצולם מהופעות קודמות בסיבוב הזה, כדי לא לדעת מה ואיך הם מתכוונים לנגן.  אבל בערב ההופעה רציתי להשמיע לבן שלי שיר שקיוויתי שינוגן בהופעה, שקיוויתי אפילו שיפתח את ההופעה, וכך מצאתי את עצמי צופה בדקות הראשונות של ההופעה הראשונה של הסיבוב הזה, ב-Bowery Ballroom בניו יורק,  ב-"Crime Scene, part One".  לכן, כשאורות האולם החלו להיכבות, והאורות האדומים נדלקו על הבמה, ומן הרמקולים נשמע קולאז' של מוזיקה ושל קולות מדברים שהלכו והסתבכו אחד בשני ונשמעו פחות ופחות קשורים אחד לשני, ידעתי למה אני מצפה.  ומהר מאד, דייב רוסר היה הראשון לעלות על הבמה והיה מופתע מכמות התשואות שקיבל מהקהל שחיכה הרבה מאד זמן שמשהו יתרחש על הבמה. אחריו עלו על הבמה שני חברי הלהקה החדשים האחרים – קאלי סימינגטון, המתופף, שמתפקד גם כמתופף של Twilight Singers בהרכב הנוכחי, וריק נלסון, שניגן גם על קלידים, גם על צ'לו וגם על וויולה.  ואחריהם עלו על הבמה שלושת החברים המקוריים – ריק מק'קולום התמקם בקצה הימני של הבמה, ג'ון קרלי תפס את הבס בצד השמאלי של הבמה,  וכשכולם היו מוכנים עם החלקים של המלודיה בת האקורד האחד שפותחת את ההופעה, ואת האלבום "Black Love", גם גרג דולי עלה על הבמה והתשואות איימו להטביע את הצלילים שהגיעו מהבמה.  דולי מיהר לפרוש את משנתו לערב הקרוב – "הלילה, הלילה, אני אומר להתראות לכל מי שאוהב אותי. זורק את זה בפרצוף של האויבים שלי, ונעלם."  השירים שיבואו אחר כך יבואו במהירות מסחררת – האחד מתחיל עוד לפני שהשני מספיק להיגמר, כמעט אף אחד מהם לא מספיק לספוג את כמות מחיאות הכפיים שהקהל רוצה להעניק לו.   גרג דולי לא מבזבז זמן על דיבורים מיותרים.  הוא מנסה "ערב טוב," בעברית, על הקהל, ובשלב מאוחר יותר גם "שבת שלום", ובנקודה מסוימת הוא שואל אם הגענו לכאן כדי להתפרע, וכשהתרועות ומחיאות הכפיים לא נשמעות לו מספיקות הוא אומר שוב, כאילו מתוך מחויבות, "אני לא שומע אתכם", והקהל עושה את מה שמצופה ממנו ומריע חזק יותר, ודולי מניד בראשו לאישור.  אבל הלהקה לא הגיעה כדי לתקשר עם הקהל.  היא הגיעה כדי לעשות מוזיקה – רועשת, מלודית, מלוכלכת, חופרת עמוק בתוך הפסיכוזה של הדמות שגרג דולי מסתתר מאחוריה – ואת כל זה הלהקה עושה בדייקנות ובווירטואוזיות.  הגרסאות לפעמים נאמנות למקור, רוויות בדיסטורשן במקומות שבהן השירים צריכים להיות רוויים, לפעמים מפתיעות.  כש-"When We Two Parted" מסתיים, הלהקה לא ממשיכה כדרכם של השירים האחרים וגולשת ישר לתוך השיר הבא, אלא מאיטה מעט את הסערה, ומאפשרת לדולי להתעכב, שוב ושוב ושוב, על מילות הפזמון של "Over My Dead Body" של הראפר הקנדי דרייק, מילים שעושה רושם שנוגעות לליבו במיוחד, ונראה כאילו היו איזושהי פיסת פאזל חסרה לשיר הזה, שנכתבה והתאימה רק שמונה עשרה שנים אחרי המילים המקוריות.  את "Faded", השיר שמסיים את החלק הרשמי של ההופעה, השיר שחיכיתי לו יותר מכל שיר אחר שביצעו בערב הזה, הם מתחילים כבדרך אגב, הקלידים חותכים בלבבות של כל האנשים שנוכחים בקהל וחיכו לשיר הזה כמוני, אבל מצליחים להפוך אותו אפילו לטוב יותר כשהם מחברים את הסיום שלו, עם הסיום של "Purple Rain" של פרינס.

מעבר לפנינים הפזורות האלה, הלהקה חצתה את הקריירה שלה עם כמות מייצגת של השירים כמעט מכל התקופות המוזיקליות שלהם.  "Up In It" לא זכה לייצוג כלל, ואולי בצדק – האופי שלו שונה מאד מהאופי של שאר השירים שמילאו את הסטליסט בהופעה הזאת , ו-"Congregation" זכה רק לשני שירים – "I'm Her Slave" והשיר שחתם את ההופעה כולה, "Miles Iz Ded", אבל שלושת האלבומים האחרונים שלהם תפסו חלק נרחב יותר מההופעה – "Gentlemen", שבו דולי תפס את המיקרופון וטייל לאורך הבמה, והצביע על בחורות נבחרות בשורות הראשונות בקהל בשורה הרלוונטית בשיר, ו-"Debonair", שהכילו כמות לא פרופורציונלית של האנרגיות שהלהקה השקיעה בכל ההופעה, וגם "What Jail is Like" ו-"Fountain and Fairfax" כחלק מההדרן;  "Going to Town" ו-"My Enemy" ו-"Bulletproof" ו-"Summer's Kiss" (שהיה השיר הלפני האחרון בחלק המרכזי של ההופעה, כמו גם באלבום) ;  "Uptown Again" ו-"66" ו-"Crazy" – וגם לגרסאות כיסוי הושאר מקום נרחב בהופעה.  ברגע של נפילת מתח בין שיר מהיר ועטור דיסטורשן אחד לאחר, רוב הלהקה התרכזה בקו אחיד לאורך הבמה, גרג דולי עזב את הגיטרה ותפס את המיקרופון כדי לחזור ולטייל לאורך הבמה, והם ביצעו את "See and Don't See", הסינגל החדש שלהם וגרסת כיסוי לשיר מסוף שנות השישים של מרי "קוויני" ליונס, ומיד אחריו הם ביצעו גרסת כיסוי ל-"Lovecrimes" של פרנק אושן, שיר שלא שמעתי אותם מבצעים בעבר.  במהלך ההדרן, אחרי שהמתופף פתח בתיפוף שנשמע מוכר, וחלק מהקהל החליט שמדובר ב-"Mickey" של טוני באזיל והתחיל לשיר בהתאם, גרג דולי ענה, "זה יכול להיות כל דבר בעצם, כשאתם חושבים על זה.  זה יכול להיות "Livin' After Midnight" של ג'ודאס פריסט." ורוסר ומק'קולום ניגנו את האקורדים הפותחים של השיר, אבל הלהקה החליטה להמשיך ולבצע את השיר שתיכננה מראש – "Come See About Me" של הסופרימס.    אחר כך מגיע "Miles Iz Ded" שסוגר את הערב, והקהל, אף על פי שהוא רחוק רגעים מעטים מלהיכנס למכוניות ולנסוע בחזרה הביתה, מבטיח לנסות ולא לשכוח את האלכוהול.  כשהשיר מסתיים, הלהקה מאיטה את הקצב וממשיכה לעוד שיר שאני לא מזהה – שמזוהה בהופעה הזו ובהופעות אחרות בסיבוב כ-"Into the Floor", כנראה שיר חדש.  גרג דולי במהלכו כבר מעביר את הגיטרה שלו לטכנאי הגיטרה האחד שהם מעסיקים, וכשהשיר מסתיים, הוא פשוט יורד מהבמה, אפילו לא מביט לאחור.  חברי הלהקה נראים מעט מופתעים, אבל הם מסיימים את החלקים שלהם ויורדים מהבמה גם הם, וכל מה שנשאר הוא האורות האדומים ושוב, קולאז' מוזיקלי, הפעם צנוע ומלודי יותר, שמלווה אותנו בדרכנו החוצה אל הלילה.

כמה דקות אחר כך, האוזניים עדיין מצלצלות בצורות שאני לא מכיר.  בכל זאת, שלוש גיטרות עתירות דיסטורשן בחלל לא מאד גדול, קרוב יחסית לרמקולים.  אבל כשהמחשבות מתבהרות והאוזניים מפסיקות לצלצל, מה שנשאר הוא אסופה של שירים נפלאים, בביצועים נפלאים, שמוכיחים שהלהקה הזו לא רק הצליחה להחזיק ולשמר את הסאונד שלה, אלא הצליחה לשפר אותו.  גרג דולי, שבעצם לא הפסיק לשיר מאז, ורק הלך והשתפר, אפילו חימם את הקול שלו על הבמה לקראת אחד מהשירים.  הסלייד של מק'קולום אמנם לא מדויק יותר, אבל הוא נראה בטוח יותר, ובחלק מהמקרים הסולואים הכילו רק קווים מנחים של הסולואים המקוריים, ומק'קולום יצא לטייל בנדבכים אחרים לגמרי של השיר.  וקרלי טייל לאורך הבס הרבה יותר ממה שהרשה לעצמו לעשות כשהיה בלהקה.  עושה רושם שהשנים שעברו, ההרפתקאות המוזיקליות האחרות שבהן מצאו את עצמם חברי הלהקה – דולי בהרפתקאות פומביות יותר ושני האחרים בלהקות צנועות יותר ומוכרות פחות, רק הפכו את הלהקה למוצלחת ומהוקצעת יותר.  משהו במוזיקה שמילאה אתמול את החלל בין הקירות ב"בארבי" אתמול, בדינמיקה המחודשת בין חברי הלהקה וביכולת של דולי לפרוש את השירים האלה שוב על במה, כשהוא מסוגל להיכנס לתוך הדמות וגם להסתכל עליה מהצד, אומר לי שאנחנו הולכים לשמוע אותם, ולראות אותם, עוד בשנים הקרובות, ושיש להם עדיין מה לומר לנו מבחינה מוזיקלית.  ובפעם הבאה שהם יבקרו בישראל, בסיבוב ההופעות הבא שיקדם אלבום חדש, אולי דולי ואנחנו נרגיש שוב ידידים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – פול וויליאמס כתב את "The Rainbow Connection" וזה לבדו יכול היה להחזיק אותו לכל החיים.  אבל הוא עשה הרבה מאד מעבר לזה.  מספיק, בכל אופן, בשביל סרט תיעודי.

1. לפני הכל

יום הולדת שמח, היום, לג'ון לנון, שאם היה חי, היה היום בן 70.  EMI בחרו לחגוג את יום הולדתו של לנון בדרך היחידה שהם מכירים – באמצעות הוצאת עוד אוסף של השירים שלו.  Power to the People: The Hits קוראים לו, והוא מכיל חמישה שירים פחות ממה שאני חושב שהוא האוסף האולטימטיבי של לנון, "Lennon Legend", ורק שיר אחד שונה ("Gimmie Some Truth").  זה, בכל אופן, לכבוד יום ההולדת שלו – השיר שלו שאני הכי אוהב.

הנה, חשבנו שזרם ההופעות מחו"ל האדיר הולך ודועך עם הופעתה של ג'ואנה ניוסום כאן בסוף החודש שעבר, ומסתבר שלא:  Mercury Rev חוזרים להופעה נוספת בארץ, ב"רידינג 3" ב-26 בנובמבר, שתתחלק לשני חלקים – החלק הראשון יכיל גרסאות אקוסטיות לשירי העבר של הלהקה, החלק השני יכיל אלתורים מוזיקליים לסרטי ווידאו שיוקרנו.  ו-Tindersticks, להקה שיוצרת, באופן קונסיסטנטי, את השירים הכי מדכאים שאפשר ליצור (אמנם באלבום הלפני אחרון שלהם, "The Hungry Saw", הם נשמעים מעט שמחים יותר, מאיזו סיבה שלא תהיה). הם יופיעו ב"בארבי" ב-1 בדצמבר.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אמנם לא מוזיקלי, אבל – סטיבן ג'יי קנל, שנפטר בגיל 69 מסרטן העור, עשוי להיות מוכר לכם משתי בחינות:  בסוף של כל מיני סדרות אהובות, בעיקר של מתח ואקשן, משנות ה-80, יש איש מזוקן שמתקתק במרץ על מכונת כתיבה.  באיזשהו שלב הוא מושך את הדף החוצה וזורק אותו, וזה עף באוויר ונוחת על ערימה של דפים מצוירים שהם הסמל של חברת ההפקה שלו, שהפיקה את הסדרה שזה עתה סיימנו לראות – כמו "רח' ג'אמפ 21", למשל, או "מחוץ לחוק", סדרה מגוחכת להפליא אבל חביבה עליי בעידן שבו היה רק ערוץ אחד ששידר סדרות כאלה בטלוויזיה בכבלים; ו, בסדרות כמו "מחוץ לחוק", שם הוא השוטר המושחת שמפליל את גיבור הסדרה, השוטר רוכב האופנוע שנאלץ לברוח ולהסתתר כדי להוכיח את חפותו, או ב"רח' ג'אמפ 21", שם הוא משחק לפחות בפרק אחד – הוא משחק את תפקיד האיש הרע, שמאחר והוא היה זה שכתב את הסדרות, לפעמים הוא שמר לעצמו.

2. איך זה לחמם את אוזי אוסבורן

לפני מספר לא מבוטל של שנים היתה לי הזכות להשתתף בקואופרטיב שכזה של להקות, שנקרא Misc – רעיון של גילי רוזנברג, הבסיסט של The Johnsons, להקה אגדית בזמנים ההם, שהמכנה המשותף שלהן היה יצירת מוזיקה באנגלית, והמניע לחיבור היה היכולת של הרבה להקות ביחד לעשות הרבה יותר מבחינת קידום והעלאת המודעות לפינה הספציפית הזאת של האינדי הישראלי, מכל להקה באופן נפרד.  הקואופרטיב הזה החזיק מעמד שנה וקצת ואז דעך, כדרכם של דברים כאלה, והרבה מאד מים עברו בשפדן מאז.  הג'ה פן, שם התקיימו ערבי הופעות חודשיים של הקואופרטיב, נסגר, חלק מהלהקות נעלמו, אחרות התגלגלו לגרסאות אחרות של עצמן, מעטות נשארו ועדיין פועלות, במרץ, גם היום.  במקרה, או שלא במקרה – כהוכחה ליכולת של הלהקות האלה לעשות את כל הדברים הנכונים מבחינת קידום גם לבדן, שתיים מהלהקות שהיו אז חלק מהקואופרטיב הזה חיממו אמנים שהגיעו מחו"ל בחודשיים האחרונים.  The Carsitters חיממו את K's Choice, ו-Behind the Sun הגשימו חלום, אחרי שהצליחו לדרבן את המעריצים שלהם והרבה אנשים אחרים להצביע בתחרות שנערכה ב-88FM, וחיממו את אוזי אוסבורן ב-Ozzfest שנערך בסוף החודש האחרון.

שאלתי אותם את השאלה שקרוב לוודאי עולה באופן טבעי כשחושבים על זה שלהקה ישראלית שעדיין עושה את צעדיה הראשונים בשוק המוזיקה הבינלאומי עומדת על במה בסדר גודל שלהקות ישראליות אחרות בדרך כלל רק חולמות עליו, כמה שעות לפני שאגדת מטאל עולה על הבמה שליד – איך זה מרגיש לחמם את אוזי אוסבורן?

וזה מה שגד ארז, סולן הלהקה, ודן לוי, בסיסט הלהקה, ענו:

גד ארז: בכל מה שקשור בסיפור שלנו עם האוזפסט הישראלי הראשון רק מילים כמו "הזוי", "מטורף" ו"חלומי" צצות לי בראש…

הרי הכל התחיל מניסיון הזוי, מטורף, אולי אפילו נואש. הידיעה על בואו של אוזי והאוזפסט כבר התפרסמה בחדשות ואז לורי, אשתו של סער (תופים) אמרה שהיא תפנה לשוקי וייס ("למה לא? מה יש להפסיד?"), תספר לו עלינו ותנסה להכניס אותנו לאוזפסט.  נשמע מטורף. לא מציאותי.

כמה שבועות ואי-מיילים אח"כ כבר היינו עמוק בתחרות על כל like אפשרי, מול להקות "בעלות שם" ברוק הלא-מיינסטרימי והמטאל בישראל. נדהמנו מהתגובות ומההיענות של אנשים. הרגע שבו פורסמו תוצאות התחרות ואנחנו הוכרזנו רשמית בין הזוכים להופיע באוזפסט היה אחד הרגעים הנדירים כל כך במקצוע הזה. אתה עושה הכל מאהבה והאמונה במוזיקה שלך אבל עובד קשה לאורך כל הדרך – בלי הנחות ובלי קיצורי דרך – כדי לקצור מעט רגעי נחת כאלה.

יום המופע

קם עם פרפרים בבטן רק מהמחשבה שהיום הולך להיות יום חלומי לכל מוזיקאי- יום שכולו מוקדש למוסיקה שלך. לא היה לי שום ניסיון קודם עם פסטיבלים והופעות בסדר גודל כזה – שום דבר שיכין לחוויה. אתה מנסה להנמיך ציפיות, לשמור את החלומות הורודים בקופסא. "בטח יהיה בלאגן, יהיו אנשים מעצבנים, יזלזלו בנו, נצטרך להעביר שעות על שעות מתות בשעמום מוות"…  הגענו ב 12:30, העמסנו ציוד על הידיים והגענו ל"במה הקטנה". כן, היא קטנה יותר מהבמה המדהימה, המרכזית, אבל היא ממש לא קטנה. תנגנו בבלום בר, בפרילנד, במיסטי בר בגן שמואל או בפאב של נחל עוז ואז תגידו לי שזאת במה קטנה….

על הבמה הגדולה בצפר כבר מחממים גרון ודיסטורשנים. אצלנו הסאונדמנים חוטפים ג'ננות על הצוות הטכני של ניידת השידור מ 88FM…הציוד כבר על הבמה ולאט לאט מתחילים לעבור אחד אחד – סאונד לתופים, סאונד גיטרות, בס ושירה. קיווינו שיהיה את כל הזמן שבעולם לעשות לפחות שיר אחד מלא בסאונדצ'ק אבל השכנים מבקשים שקט בין 2 ל 4 אז הספקנו לנגן בית של Second December, לתת קצת בקשות לתיקונים בסאונד ואז לנגן עוד בית לפני שסימנו חזק עם הידיים על פרישה לשינת צהריים.

ואז, למשך שעתיים, היינו כמו ילדים בחנות צעצועים. לא היה ממש מה לעשות אז התחלנו להסתובב, עברנו ליד הבמה המרכזית – יורם ואני מסתכלים אחד על השני – ומיד מתחילים לעלות כדי לעשות סיבוב ולנסות לראות איזה ציוד יש שם, להתפעל מהבמה ולקבל הצצה על איך זה מרגיש לעמוד על הבמה המרכזית. די מהר הבנו שכולם פרשו לנוח, לחטוף משהו לאכול. הבמה המרכזית כולה לרשותנו. עשינו סיבוב, מתפעלים מכל גיטרה, מכל משטח עמוס אפקטים, מסתובבים סביב המערכות תופים כדי להתרכז על כל מצילה ותוף. האמת שחיפשתי את הסטנד המפורסם של ג'ונתן דייויס אבל הסתבר שהוא לא הגיע איתו הפעם.

16:00

כבר הציבו שומר על המעבר לחלק האחורי של הבמה המרכזית. ככה נגוז החלום לגשת ללחוץ ידיים עם הרשימה המכובדת של מוסיקאים שנחתו בארץ לארוע.

השעה 17:00 מתקרבת בצעדי ענק. הכנות אחרונות, החלפת בגדים, שיחות עידוד עם החבר'ה של "אלמנה", קהל מתחיל להיכנס ולרוץ מיד לשורות הראשונות מול הבמה המרכזית. מחשבות רצות בראש – "נצליח להביא את כולם אלינו כשנתחיל לנגן? כמה אנשים כבר יהיו פה מולנו ב 17:00?". מההפקה מזכירים לנו שב 17:00 על הדקה אנחנו מתחילים לנגן. המתח קצת עולה. מותחים שרירים, עוד כוס מים, עוד שלוק מהקפה השחור של "אלמנה" לחמם את הגרון.

16:55

מתמקמים על הבמה ומחכים לסימן של הסאונדמן להתחיל. מסתובבים באי-שקט על הבמה. פרצופים מוכרים, פרצופים חדשים, השחור מתחיל להתקבץ מול הבמה, מבט שמאלה אל הבמה הגדולה – שם יש הרבה יותר שחור…

17:00

ניתן הסימן ואנחנו מזנקים, נבלעים בים של סאונד מפוצץ. עשרות חולצות שחורות רצות לכיוון הבמה – זה עבד! הם באים!

השיר הראשון הוא שיר חדש – The Burning – בסה"כ טבילת אש שנייה שלו על הבמה וכבר זוכה לפתוח את האוזפסט הישראלי הראשון. הכל מהיר, רועש, סוחף. ההתרגשות גורמת להכל להישמע גבוה מעט, מהר טיפה, צולע בשניות הראשונות אבל אנחנו מהר מאד אוספים את עצמנו ומתיישבים על מה שתרגלנו כל כך הרבה בימים שלפני הפסטיבל. השיר נגמר – סער ודן מחברים אותנו לשיר הבא עם גרוב בס/תופים שהכינו להופעה – גיטריסטים מחליפים גיטרות במהירות שיא (כל חזרה משתלמת ברגעים האלה), אני מקשקש למיקרופון, לקהל שמגיע וזורם אל הבמה ואל המאזינים ב-88FM . לשנייה המחשבות נזרקות לכל האנשים שמקשיבים עכשיו לנו בשידור ישיר – בארץ ובחו"ל. סער מעביר אותנו ישר לתוך השיר הבא – Second December. פיצוץ של דיסטורשנים, בס ומצילות מזריק עוד שוט של אדרנלין לגוף ואני מתחיל להבין שיש המון מקום על הבמה (זה די חדש לנו… זה לא הפרילנד או מייק'ס פלייס) ומתחיל לנצל אותה. השיר יוצא כמעט בלי מחשבה, יש זמן לחשוב על איך לשדרג את השיר, איך להוסיף לו אנרגיה ועניין, איך לחבר את הקהל שמולי לשיר החדש הזה שהם שומעים (חלקם) בפעם הראשונה. אני מדמיין את עצמי בקהל – לא בשורה הראשונה אלא טיפה מאחור – עומד, מקשיב ונותן ללהקה הזאת צ'אנס. חוזר לעצמי, איך אני מושיט יד לקהל? עושה כמה צעדים קדימה ומתמקם על הרמקולים הגדולים שבקדמת הבמה. ל U2 יש מעגן שלם שנכנס לקהל שעליו בונו ו The Edge אוהבים לצאת ולהתחבר לקהל – לי יש 4 רמקולים גדולים וזה חדש וזה אחלה. אני שם, מסתכל לאנשים בעיניים ומרגיש הכי טבעי, הכי מחובר בנקודה הזאת.

בלי שום הפסקה, בלי שאיפת אוויר או שלוק של מים צוננים אנחנו מיד עפים לשיר השלישי – Still. שמחתי שהשיר האהוב עלי באלבום נכנס לסט של האוזפסט. ידעתי שיהיו בו חלקים שבו תהיה לי הזדמנות לשתף את הקהל, לבקש ממנו קצת חזרה. והקהל נענה ברצון – כל הידיים שהיו שם עזרו לנו לתת קצב ולפמפם אנרגיה חדשה.

שיר רביעי ואחרון. אני עוד מספיק להגיד תודה מהירה לשוקי וייס והצוות שלו ול 88FM כשאהרון כבר מוביל אותי לתוך השיר – Brother. הפתיחה אינטימית – גיטרה ושירה. לכולם יש כמה שניות לנשום, לעכל, להרים זוג עיניים ללהקה ולבחון. אבל רק כמה שניות כי אנחנו פורצים לתוך הבית בסערה. נותנים הכל לסיים עם טעם טוב של עוד. השיר רץ ואנחנו מושכים את השניות האחרונות בסיום גרנדיוזי, עוד שנייה של גיטרות, עוד רגע של הלקאת מצילות, בס דופק מהרמקולים – "תודה רבה לכם! אנחנו Behind the Sun, אוהבים את כולכם!"

וזהו… זה נגמר.

אושר ענק. אנרגיות עוד עפות בגוף כמו איזה איירון-מן. שלום אחרון לקהל, הליכה לצד במה עם חיוך של חתול צ'שייר, מדרגות תלולות מורידות מהבמה ואני מנסה להסדיר שוב את הנשימה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שתרגמה את "טיטוס אנדרוניקוס" לחוויה וויזואלית בוטה ומאד לא מרגיעה, ג'ולי טיימור מתפנה לתת את אותו הטיפול ליצירה הכי מעניינת של שייקספיר – "הסערה".

1. לפני הכל

לכמות המרשימה של אמנים מחו"ל שהולכים (בתקווה) להופיע פה בחודשים הקרובים מצטרפת עכשיו גם ג'ואנה ניוסום, יוצרת ייחודית ואולי הסינגר-סונגרייטרית היחידה בעולם שמנגנת על נבל, שתופיע ב"משכן לאמנויות הבמה", שם בדרך כלל מועלות אופרות, ב-30 בספטמבר.  ההופעה, לפחות על פי מה שיצא לי לשמוע בהופעה דומה בבית כנסת בוושינגטון באדיבות NPR, היא מצוינת, האולם הוא מקום מעניין לעשות בו הופעה כזו והכרטיסים הם במחירים יחסית סבירים למקום מהסוג הזה.

2.  ניערתי החוצה ממני את הגאולה שלי

[התמונה באדיבות יאיר יונה, שאף על פי שהגיע להופעה תחת השפעתם המעמעמת של סמים במרשם שכאלה, כתב יפה כהרגלו גם הוא על ההופעה]

המחשבות הראשונות שלי, כשמיהרתי את דרכי מהתחנה המרכזית אל ה"בארבי", הן שאני צריך למהר מאד, אחרת אמצא את עצמי, כמו שקורה לפעמים בהופעות ב"בארבי", עומד חסר אונים פחות או יותר בכניסה, כשכל המועדון מלא באנשים שהשכילו להגיע לפניי ולתפוס מקום טוב מול הבמה.  כשהגעתי ל"בארבי", הייתי מאד מופתע מהקלות שבה הגעתי לקופה, לקחתי את הכרטיס שלי ונכנסתי פנימה.  בפנים, מול הבמה, היו ארבעה עשר אנשים.   רחשים מדאיגים התחילו למלא את האוויר ואת הלב שלי.  ביטלו?  עכשיו?  בלי להודיע?  הזמן הלך ותיקתק קדימה, האלבום האחרון של Kings of Leon סיים את השיר האחרון שבו והפסיק, ואחרי השקט המדאיג שהשתרר באולם, התחיל שוב מהשיר הראשון.  אבל בסופו של דבר, "בארבי" התחיל להתמלא, והאווירה התחילה להיות קרובה יותר לזו של הופעה.  שעה בדיוק אחרי הזמן הנקוב, בזמן הופעתי תל אביבי שכזה, עידן רבינוביץ' ורועי ריק, שני הנציגים של "הקולקטיב" שמחממים את Woven Hand הערב, עולים על הבמה.  שניהם מעולים – השירים שלהם מהוקצעים ומעניינים, ונפרשים בפני המאזינים בדיוק במהירות הנכונה.  הם מתחלפים תכופות בכלים שבהם הם מנגנים, אחד אוחז בגיטרה בזמן שהשני מנגן במפוחית, ובזמן שהשני מנגן בגיטרה הראשון מנגן בקלידים ושר. או להיפך.  הם שרים רק כמה שירים, מזמינים את הקהל להופעה מלאה יותר, בנגנים ובשירים, במועד מאוחר יותר (ב-23 ביולי ב"תמונע" – הפלאג הזה מגיע להם), ואז הבמה מתרוקנת שוב ומכינה את עצמה ללהקה שתאכלס אותה במשך השעתיים הקרובות.

Woven Hand היא להקה שמורכבת בעיקר מדיוויד יוג'ין אדוארדס, הסולן והמנהיג לשעבר של Sixteen Horsepower, ואחת מהדמויות המסקרנות יותר של עולם האמריקנה.  יש בו, לפחות לפי מה שהוא אומר, דם אינדיאני מכל ארבעת הצדדים שלו, והוא אמריקני דרומי – יליד קולורדו, אמנם – עד לשד עצמותיו.  הוא מנגן בעיקר על גיטרות ועל מנג'ו, כלי שהוא שילוב בין מנדולינה לבין באנג'ו. ביחד איתו בלהקה משתתפים גם פסקאל הומברט, גם הוא לשעבר מ-Sixteen Horsepower – נגן הבאס, שלפי שמו אתם יכולים לנחש שהוא לא אמריקני ולא טקסני, אורדי גאריסון, תופים, וג'ף לינסנמאייר, קלידים ורעשים היפנוטיים אחרים.  השירים של הלהקה, אותם הוא כותב, ממשיכים בעיקר את הקו הליריקלי של השירים שכתב בתקופת הלהקה הקודמת שלו – שירים דתיים, נוצריים, מלאים בדימויים ובתוכחות, ציוריים בדרך שרק מישהו שחי את כל חייו בדרום המוזר של ארצות הברית יכול לשרטט אותם.   אל ההופעה שלהם, הסתבר לי, הגעתי בלי שום ידע מוקדם.  בעולם המוזיקלי, הסגור, המנותק מזמן שלי, ל-Woven Hand יש רק שני אלבומים, בשניהם אני מכיר את השירים במידה כזו שאני לא יכול לחכות לשמוע אותם בהופעה.  במציאות, הסתבר לי ש-Woven Hand לא שקטו על שמריהם והוציאו עוד חמישה אלבומים (ופסקול, והשני שבהם בכלל יצא לפני האלבום שחשבתי שהוא השני), והם מגיעים לארץ, בעצם, כדי לקדם את האלבום האחרון שלהם, "The Threshing Floor", שהרבה ממנו עלה על הבמה באותו הלילה, בהרבה מאד מובנים.

כשהם עלו על הבמה, שלושת הנגנים תופסים את מקומותיהם ומיד אחריהם אדוארדס עולה על הבמה בצעדים מהירים, חבוש בכובע רחב תיתורת שנוצה של איזו ציפור טרף תקועה בו, מנופף לשלום לקהל ומתיישב על הכיסא שלו.  אחד מהמאפיינים הייחודים של Woven Hand בהופעה היא שהסולן שלהם שר ומנגן לאורך כל ההופעה כשהוא יושב על כיסא.  יש מעט מאד אמנים שנתקלתי בהם (ואף אחד לא בהופעה חיה, למען האמת) שמופיעים תוך כדי ישיבה ובמקרה של הרבה מהם, זה מפני שהם לא מסוגלים לעמוד יותר.  במקרה של אדוארדס, הוא התוודה בראיון למתן נויפלד לפני שהגיעו לארץ, הוא יושב מפני שהתרגל להופיע ככה – ב-Sixteen Horsepower הוא ניגן על בנדוניאון, כלי כבד ומסורבל שהכריח אותו לשבת, ומאז הוא התרגל לנגן ככה.  הישיבה לא גורעת ולו במעט מהכריזמה האדירה שלו.  גם לא העובדה שהוא לא בא לכאן כדי להיות כוכב רוק אלא כדי להיות מטיף, איש בשליחות, שיש לו מסר אחד להעביר והוא רוצה להעביר לנו אותו לפני שהלילה הופך לבוקר.   הוא תופס קודם כל את המנג'ו – אותו שילוב של מנדולינה ובנג'ו שנראה כמו איזשהו כלי עתיק מימי הביניים, והשיר שפותח את ההופעה מתחיל כמו רוב השירים האחרים בהופעה, בגבב של צלילים, לא בהכרח קשורים אחד לשני, מטפסים אחד מעל השני, מתוך הקלידים של לינסנמאייר.   כמעט בכל אחד מהשירים, מרגע תחילת ההופעה ועד לסוף ההופעה, זו הדרך שבה מתחילים השירים.  קודם גבב הצלילים המהפנטים מהקלידים של לינסנמאייר, אחר כך דיוויד יוג'ין אדוארדס ממלמל מילים שלא הבנתי את פשרן – אולי אלו היו מילים בשפה האינדיאנית שהוא מכיר, אולי הדרך שלו לדבר בלשונות (speaking in tongues), אולי זו היתה ההגברה המוזרה שגרמה למילים שלו להיבלע אחת בתוך השניה.   אחר כך השיר נבנה, לאט לאט, מתוך זה, והגיטרה, והקלידים, והבאס והתופים מוצאים ביחד את הדרך המשותפת שלהם וממשיכים בה, עד שהשיר הזה גם הוא דועך ומפנה את מקומו לשיר הבא.   זה היה נראה, בעיקר בזכות הצלילים שעלו מן הקלידים והדברים שאדוארדס שר, או דיקלם, לפני תחילת השירים, בעוד הוא מכוון את הגיטרות או את המנג'ו שלו, כאילו שהוא מעלה את השירים האלה באוב.  מנסה לשכנע אותם להגיע, לעבור דרכו, לשטוף אותו ואת הקהל במילים שהוא מנסה להעביר.  לשתף אותו ואת הקהל בחוויה הזאת.

לא להכיר באמת את השירים שאני הולך לשמוע בהופעה הזאת, מסתבר, זה הדבר הכי טוב שהייתי יכול לעשות לעצמי לקראת ההופעה הזאת. מפני שמרגע שהפסקתי לנסות לזהות אילו שירים הלהקה מבצעת (לפי מחיאות הכפיים מסביבי, אני יכול לנחש שרוב האנשים כן הצליחו לזהות באילו שירים מדובר, אף על פי שבתגובות לביקורות להופעה קראתי לא פעם אחת על אנשים שהסאונד לא איפשר להם לזהות את השירים בכלל, עד שהם הצליחו לקלוט משהו מהמילים), יכולתי לאפשר לעצמי להפוך להיות חלק מהחוויה המזככת הזאת.  אדוארדס בא לכאן כדי לחלוק, כדי לספר, כדי להטיף, וכדי לעשות את זה היו לו על הבמה שני מיקרופונים – אחד רגיל, שנשא את קולו העמוק והמהדהד, ואחד שהיה טבוע באפקט מגאפוני, שאיפשר לקול העמוק והמדהד שלו להפוך להיות עוד יותר כזה.  הוא בדרך כלל התחיל את השירים שלו בזה השמאלי, המגאפוני, והמשיך אותם במיקרופון הרגיל, כשהוא עובר מאחד לשני על פי החלטה של רגע, מדי פעם משנה את דעתו וחוזר למיקרופון שבו השתמש לפני כן.  כל ההופעה שלו – השירה, הנגינה בגיטרות ובמנג'ו, המלמולים האינדיאניים חסרי הפשר שבין השירים – נראתה כמו משהו שמועבר לו מאיזושהי ספירה אחרת.  העיניים שלו היו עצומות רוב ההופעה, ובפעמים הבודדות שבהן עצר את שטף השירים – בעיקר, מספר פעמים, כדי להגיד תודה שהגענו כדי לראות אותם (פעמיים מתוכן בעברית) – הוא דיבר כמו מישהו שמשפטים קוהרנטיים הם לא הצד החזק שלו, מתנודד קדימה ואחורה בכסאו.

המוזיקה של הלהקה רוויה ברבדים דתיים, נוצריים, עמוקים כל כך שהם מחלחלים גם אל תוך היהדות וגם זו באה לידי ביטוי במילים ובמוזיקה.  ב-"Tin Finger" אדוארדס מדגים משפט מהשיר, "He bears his arm", כשהוא חושף את הזרוע שלו עצמו, זרוע שעליה מקועקעת המילה "ישוע" בעברית.  לפני שהם מתחילים את "Your Russia" הוא ספק מדקלם, ספק שר כמה מילים ומכסה את פניו, כאילו בתפילה יהודית.  הם מנסים לטוות את ההופעות שלהם כאן כחוויה דתית, כמשהו שיהדהד בתוך האוזניים שלנו, הראשים שלנו, והלבבות שלנו, במשך שעות וימים אחרי שהמוזיקה מהבמה עצמה תידום,  ואני מאמין שבערב הקודם, בירושלים, להופעה הזאת היתה עוצמה אפילו עוד יותר גדולה.  כאן בתל אביב, הקהל הפך להיות חלק מהאווירה הזאת, שהתפשטה מעבר לבמה כמו ערפל, בעיקר בזכות העוצמה הפיזית של המוזיקה – ההגברה היתה חזקה, אולי חזקה מדי, ואולי זה היה חלק ממה שהפך את זה לחוויה כל כך ייחודית – ובזכות התאורה, שמדי פעם וויתרה על להאיר את הבמה ועברה להאיר את הקהל במקום.

כש-Woven Hand סיימו את מסכת השירים הרגילה שלהם, הם ירדו מהבמה, אדוארדס עושה את דרכו אל מחוץ לטווח צפיית הקהל באותה דרך שבה נכנס – בצעדים ארוכים, גמלוניים, מביט אל הקהל ומודה לו בזמן שהוא הולך, והקהל הביע את רצונו שהלהקה תעלה שוב להדרן בדרך ה"בארבי"ית המוכרת – באמצעות רקיעת רגליים על פלטפורמת העץ שלפני הבמה עד שהפלטפורמה איימה להתפרק.  הלהקה עלתה כמה דקות אחר כך, ניגנה עוד שלושה שירים וירדה שוב, מסיימת את ההופעה להלילה.  הפעם גם פסקל הומברט הביע את תודתו האילמת לקהל לפני שירד.  ואדוארדס עצמו, הפעם עושה את דרכו אל מחוץ לבמה לאט יותר, עצר באמצע הבמה והודה לקהל שוב. אחר כך הוא הרים את עיניו למעלה והודה גם לו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר ראיתם, קרוב לוודאי, את הסרט ההוא עם ג'פרי רייט ודיוויד בואי, שבפסקול שלו יש גם את טום ווייטס, את הפוגס ואת הסימפוניה של שירים עצובים של גורצקי.  עכשיו הגיע הזמן לדבר האמיתי.

הפוסט השבועי הרגיל יהיה כאן מחר, או ביום שבת.  אולי אפילו ביום ראשון.  אבל מכיוון שמה שאני רוצה לספר לכם עליו קורה לפני שהפוסט יתפרסם, אני לוקח את ההזדמנות ומפרק אותו מהפוסט השבועי הרגיל והנה הוא כאן:

חורף זה חורף.  קר, וגשום, ולא נחמד לפעמים אם אתם חיים בעיר שלא חושבת שניקוז זה משהו חשוב במיוחד.  אבל ברוב המקרים אתם מתניידים, זמן קצר בדרך כלל, ממקום סגור שהגשם לא משפיע עליו למקום סגור אחר שהגשם לא משפיע עליו.  במקרים טובים ושכיחים, יש גם מזגן שעושה שלא יהיה לכם קר אלא אם כן אתם יוצאים החוצה.  מצד שני, יש אנשים שבמהלך החורף הזה לא יהיה להם לא גג, לא חום ולא יובש.  הם הומלסים, יש כמעט חמשת אלפים מהם בארץ, ואלפיים מתוכם מסתובבים ברחובות של תל אביב.

אגודה בשם "אנשים לאנשים" רוצה לעשות להם את החורף קצת פחות קר, אם לא פחות גשום ורטוב, וכדי למלא את הצורך הזה הם הולכים לדבר הכי טוב שאפשר להשתמש בו בשביל לשכנע אנשים לתרום – הופעה.

ולכן, מחר, ביום שישי ה-11.12, בשעה 13:30 בצהריים, ב"לבונטין 7", יופיעו נינט טייב, חמי רודנר, עמית ארז, איה כורם, מיקה שדה, יהוא ירון, נועה בביוף, Useless ID, אלקטרה, קוואמי וקוטג', יעל דקלבאום ועמוס  לביא, כחלק מפסטיבל שייקרא "פסטיבל בסוודר" .  מחיר הכרטיס?  סוודר אחד או שמיכה אחת.

TABAC – ראשי תיבות של Tel Aviv Bass Consortium – הם חבורה של DJs, שהחליטו, מאחר והמסיבות שהשתתפו בהן לא היו מספיק מעניינות, להיות גם מפיקים – לאגד ביחד אמני ווידאו, מוזיקאים ומעצבים, להביא לארץ מוזיקאים מחו"ל כשאלו שבארץ לא הספיקו למסיבות שהם רצו להפיק, ולהפוך את המוזיקה האלקטרונית בארץ ליותר מעניינת.  מאז עברו שלוש שנים, שבהן הם הספיקו להביא לארץ, למשל, את קיד קואלה, את רוטס מאנובה ואת The Bug, ובסוף השבוע האחרון הם חגגו את שלוש השנים האלה בשני ערבי הופעות וחצי, בשלושה מקומות שונים, שבשבילם הם הביאו לארץ שישה אמנים מחו"ל. אחד מהאמנים שהתארח כאן ביום שישי האחרון היה סול וויליאמס, וזאת היתה סיבה מספיק טובה בשבילי לארוז את עצמי ולעשות את המסע הקצר לקומפורט 13 בשביל לחגוג ביחד איתם.

"זה תענוג בלתי צפוי בשבילי להיות כאן," וויליאמס אומר אחרי שהוא צולח את הקראת השיר הראשון,  שילוב של "Penny for a Thought" עם "Untimely Meditations" מהאלבום הראשון שלו.  הוא ממשיך להסביר למה "בלתי צפוי", אבל אנחנו, קהל שחי במדינה שלא נראית טוב על מסכי הטלוויזיה של מדינות אחרות ורגיל לאמנים שמגיעים לכאן תוך כדי שהם יודעים להבדיל בין הקהל שבא לראות אותם לבין האנשים ששולטים בהם, מבינים בדיוק למה הוא מתכוון.  הוא חוזר לנושא הזה כמה פעמים במהלך ההופעה הקצרה שלו.  הוא מזכיר לנו ש-"Trr(n)iger" נכתב, בין השאר, גם עלינו.  הוא אומר שעל אף שאחד מהשירים האחרונים שהקריא, שלא הצלחתי לזהות, נכתב מתוך מחשבה על ארצות הברית, כשהוא מקריא אותו כאן, בישראל, הוא לא יכול שלא לחשוב שהוא מתאים גם לנו.  הוא אומר שבין ארצות הברית ובין ישראל יש איזושהי אחווה נדירה שקשה להסביר, שאין בין מדינות אחרות שארצות הברית רוצה בטובתן. "החברה (girlfriend) של ארצות הברית," הוא קורא לנו. והאחווה הזאת מתבטאת בזהות בדברים הטובים, כמו גם בזהות בדברים הרעים. לכן, הוא אומר, "אני לא יכול להגיד שאתם עושים משהו רע בלי להגיד בעצם שאני עושה משהו רע."

אבל מה שסול וויליאמס בא לומר, ולדקלם, ולהעביר לנו, מעל הבמה הקטנה בקומפורט 13, הוא לא רק פוליטי. לא רק אישי.  לא רק לגבי המצב של המוזיקה, של האמנות, של השירה.  הוא הרבה מעבר לזה.  הוא מתחיל לנסות להקריא את השיר הבא שלו, ומפסיק באמצע, נדהם מכמות המצלמות והפלאפונים שמורמים באוויר.  בתגובה, הוא פשוט מוציא מצלמה משל עצמו ומצלם את הקהל.  "עכשיו אנחנו שווים," הוא אומר, מכניס את המצלמה בחזרה לכיס וממשיך כאילו לא קרה שום דבר.

סול וויליאמס עומד על במה, מאחורי מיקרופון, מעליו שישה מסכים שמציגים אותו, מערבלים את התמונה שלו כמו שהיא נראית על הבמה לתמונות אחרות שהקהל לא יכול לראות בעצמו, אבל הוא לא צריך שום דבר מכל אלה.  כל מה שצריך הוא שיר אחד, מסלול אחד מהתחלה אל סוף שבו הוא מלהטט במילים בדרך שבה אף אחד בקהל לא שמע מישהו מלהטט במילים, והקהל כולו שלו למשך זמן ההופעה.  כשהוא מקריא את רשימת החתומים על ההכרזה הדמיונית שעומדת בבסיסו של "Coded Language", שאיתו הוא חותם את ההופעה, הוא מתקדם אל מעבר למיקרופון וממשיך – הוא לא צריך מיקרופון.  הקהל, שמדי פעם קורא לעבר הבמה ומריע במקומות הנכונים, חרישי עכשיו, מוכן לספוג כל מילה מדוקלמת בשיר הגאוני הזה.   קצת לפני כן, מישהו מכין שלט שכתוב עליו בגדול "1987", וסול וויליאמס, נבוך ומוחמא שמישהו השקיע את הזמן בלהכין שלט רק בשביל לבקש שיר שלו, מתחיל לדקלם את השיר הזה.

הזמן קצר, הערב הוא ארוך – אחרי וויליאמס עולה לבמה ד'יגיטל מי, שמפרק ומרכיב מחדש שירים ישראליים במיומנות מופלאה, ואחריו מתוכננים לעלות גם דוריאן קונספט, להטוטן קלידים אוסטרי שאם אני מזהה נכון בקהל את מי שאני מדמיין שיכול להיקרא דוריאן ולהיות אוסטרי בבת אחת, נראה כמו נסיך אוסטרי אקסנצטרי, ואת Sixtoo, שהחליט לשנות את השם שלו ל-Megazoid.  אחר כך, סול וויליאמס רומז, הוא עשוי לעלות שוב לבמה ולאלתר עם הדיג'ייז.  סול וויליאמס מסיים את "Coded Language", מודה לקהל ויורד מהבמה אחרי ההופעה הקצרה הזו, ועידו חברי הטוב, שחיכה כל הזמן הזה בצד הבמה עם העותק שלו של "Said the Shotgun to the Head", מצליח לתפוס אותו לפני שהוא נעלם מאחורי הקלעים ולבקש ממנו לחתום על הספר. וויליאמס נענה ברצון, כותב "love" על הדף הראשון של הספר ומקיף אותו בחתימה שלו שמשתרעת לכל אורך ורוחב הדף – חתימה בשלושה מימדים שמביעה את כל הזעם, הפליאה, והתקווה שוויליאמס מביע בכל אחד מהשירים שלו.  אני מפנה לו מקום, נותן לו לעשות את דרכו בחזרה אל מאחורי הקלעים – אני לא בטוח שהייתי מצליח למצוא את המילים לתאר את ההערכה שלי על שהוא כאן, שהוא עלה על הבמה הזאת וחלק איתנו את הרגעים האלה.

ההופעה ממשיכה, עד שעות מוקדמות של הבוקר, אבל אני צריך כבר ללכת ולכן אני מפלס את דרכי החוצה במועדון הצפוף ויוצא מהמועדון.  בחוץ, הרחובות המפותלים של פלורנטין נראים אותו דבר.  המחסנים והמועדונים והרמזורים ואורות הרחוב גם הם.  הרוח נושבת באותה מהירות ובאותו כיוון, מפזרת ברחבי תל אביב אוויר באותה טמפרטורה ובאותו גוון.  מכוניות המשטרה מפלחות את האוויר הזה בקולות של סכנה כמו קודם.  אבל אני ועוד כמה מאות אנשים שהיו בקומפורט 13 ביום שישי הזה יודעים שמשהו השתנה.  משהו בלתי נראה שמפנה לעצמו מקום בסדקים שבמדרכות ובקירות העיר. כשהאור עלה על תל אביב הבוקר, הוא עלה על תל אביב אחרת.  סול וויליאמס היה כאן.

[מישהו חרוץ במיוחד העלה כבר שלושה קליפים מההופעה ליוטיוב.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בן סטילר עושה סרט בשביל אוסקר.  Doesn't go full retard.

מחוץ לאצטדיון רמת גן מכרו את המגבעת של ליאונרד כהן.  לא את המגבעת שלו עצמו, כמובן.  אותה הוא חבש באדיקות לכל אורך ההופעה, כשלא הוריד אותה כדי להשתחוות לנגנים או לקהל, להביע תודה או פשוט מפני שהיה חם לו מתחת לזרקורים.  כהן, בן 75 ושלושה ימים, כל אחד מהשירים שלו חרוט על פניו בדיוק של פסל, כואב במקומות שהוא היה משחק בהם, חיוך מעוקם ניצב קבוע כמעט על פניו, שאומר שהוא זוכר את הכל אבל מעדיף לשכוח, ושגם אנחנו, בעצם, חולקים איתו את ההסטוריה המוזיקלית הארוכה והמפוארת שלו ובמקומות מסוימים, גם את זה הוא היה רוצה לשכוח.  הוא מחכה מאחורי הקלעים למשהו שנמצא בתפר בין הופעה שגרתית, אחרונה לסיבוב ההופעות הזה, לבין משהו מיוחד, ערטילאי, שגם אנחנו וגם הוא נזכור כל עוד נרצה להמשיך לזכור.  מה שעומד בתפר הזה, מוכן להטיל את הכף לכיוון הופעה כזה או אחר הוא האנשים שממלאים את האצטדיון, כל אחד מהם מגיע מוכן לקבל את ההופעה בצורה אחרת;   המוכרים שעוברים במעלה ובמורד היציעים, מציעים שתיה, פופקורן, בייגלה, כאילו שזה משחק כדורגל;  המסכים שמציגים הוראות בטיחות, רחוקות מדי מכדי להיות אפקטיביות במקום שבו אנחנו יושבים;  האד המסחרי שאופף את המופע הזה ומגלם את עצמו באמצעות צידניות-כריות, שמכילות בתוכן סטיקלייטים ירוקים של "דיסקונט".

כשהנגנים עולים על הבמה, כדי למלא בתוכן מוזיקלי את חצי הגורן של כלים ומיקרופונים שנפרש מסביב לשטיחים, לפני ווילונות ארוכים שהתנופפו ברוח ונצבעו בצבעי הזרקורים – כחול, אדום, סגול – לאורך ההופעה, התפר הזה נשמר – מצד אחד, בהזדמנות הראשונה שבה הסטיקלייטים נבקעו, כדי להחליף את המציתים או הטלפונים הסלולריים המתנופפים מצד לצד, זה הפך להרבה פחות מסחיטה מסחרית (על אף הרעיון השיווקי הגאוני) ולהרבה יותר מראה יפהפה.  אפילו לאונרד כהן עצמו התלהב מחמישים אלף האורות הירוקים הקטנים שהתנופפו מולו.  מצד שני, הלהקה פוצחת מיד בשיר הראשון ("Dance Me to the End of Love", שיר פתיחה מוצלח במיוחד) בצורה מהוקצעת ומדויקת, והצלילים שנשפכים החוצה אל האוויר של רמת גן הם בדיוק אותם הצלילים שנישאו על האוויר בספרד שבוע לפני כן, או בלונדון שנה לפני כן.  הם עוקבים אחד אחרי השני בדיוק מושלם, וממשיכים מיד הלאה – ל-"The Future", ל-"There Ain't No Cure for Love", ל-"Bird on a Wire". בשלב הזה כבר היה נדמה שכהן בא לכאן רק בשביל לעשות עבודה.  הוא חייך, הוא שר את המילים כאילו זאת היתה אחת הפעמים הראשונות שהוא שר אותן, הלהקה ניגנה את התווים הנכונים בדיוק במקומות הנכונים וזמרות הליווי ליטפו את המילים כאילו הן מבקשות לרכך אותן עוד.  אבל משהו בהופעה היה חסר.  זה היה מהוקצע מדי, שלם מדי, מקצועי מדי.  כהן עצר את שטף השירים לרגע כדי לספר לנו על ארגון ישראלי, של משפחות ישראליות ופלסטיניות שכולות, שלטובתו הקרן שהקים תתרום את הכנסות ההופעה.  הוא מוותר על משפטים ריקים שאומרים כמה הוא שמח להיות כאן בישראל, וכמה הקהל כאן נפלא, ומעדיף לרכז את הכל בפסוק אחד מהתנ"ך, מדויק ויפה הרבה יותר מכל משפט באנגלית שהיה יכול להביע: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל."  כהן, שכבר הספיק לעצור לרגע במחוזות הנצרות והבודהיזם, להתבדות ולשוב על עקביו, חוזר להיות יהודי במיוחד הלילה.  כשהוא מנסה לדבר איתנו בעברית הוא לא מנסה לומר מילים שלמד, כלאחר יד, כדי לרצות אותנו.  הוא אומר מילים של בית כנסת, בעברית רצוצה של אנשים שהקפידו לשמור על הגחלת מרחוק, מארץ זרה.

הוא ממשיך לרפרף על פני השירים – "In My Secret Life", אחד משני הנציגים הבודדים המאוחרים יותר של היצירה שלו, וגם את אחד מהשירים האהובים עליי שלו, "Waiting for the Miracle", הוא מבצע בפורמט המהוקצע הזה, אבל זה מספיק.

המשך ההופעה מרגיש קצת כאילו הוא מחפש את הצעדים הנכונים בשרטוט ההסטוריה שלו עם הארץ שלנו, ועם הדת שמשותפת לו ולנו.  אמנם השירים האלה תוכננו מראש, ונוגנו גם בהופעות אחרות, אבל בכל זאת – "Who By Fire", הגרסה שלו ל"ונתנה תוקף", כמה רגעים לפני יום כיפור, שהגרסה הנפלאה שלו כאן, שהמילים נבלעות בה ונעלמות בסופו של דבר מאחורי המוזיקה, שמסתיימת גם היא במסע המדוד לאורכו של הקונטרבאס של רוסקו בק.   קצת אחר כך, "Lover Lover Lover" שהוא כתב כאן, בישראל, כשהופיע בפני חיילים במלחמת יום כיפור.  ועל אף הביצועים המרגשים האלה, כל מה שצריך הוא שיר אחד כדי להחזיר את ההופעה הזאת אל המסלול שבו היא צריכה להסתובב באמת.

"שמעתי שיש אקורד סודי," הוא מתחיל לשיר, וכל הקהל מתכוונן לאותו אקורד סודי ושר ביחד איתו.  הוא מוריד את הכובע, ממשיך לשיר, מדי פעם עוצם עיניים, מדי פעם מביט למעלה, כאילו שאלוהים נמצא באמת רק כאן, בשמיים האלה של רמת גן.   משהו קורה לכהן במהלך השיר הזה – יכול להיות שפתאום הוא מבין שהוא נמצא במקום היחיד בעולם שבאמת מבין את המילה הזו, שחוזרת שוב ושוב ושוב, ומה היא אומרת.  אבל כשהשיר מסתיים, כולנו נמצאים פתאום בהופעה אחרת (הנה, תראו). הנגינה המהוקצעת עדיין שם, אבל זה לא כבר לא נראה כאילו הנגנים מנגנים מתוך חוברת הוראות של איקאה.  "אני לא יודע מתי נעבור כאן שוב, אבל אני מבטיח שהלילה ניתן לכם את כל מה שיש לנו," כהן אומר באחת מההפוגות שלו מרצף השירים, ממתין בסבלנות בין משפט למשפט כדי שמחיאות הכפיים ישככו, ועכשיו, אחרי השיר הזה, זה נראה כאילו הם באמת מתכוונים לזה.

כהן מציג את הנגנים שלו, מתעכב כדי לברור את הסופרלטיבים הנכונים ולחלק להם, ורעד קל עובר בלבבות שלנו – המוחות המאומנים בהופעות שלנו יודעים שכשמציגים את הנגנים זה בדרך כלל סוף ההופעה.  אבל לא, כהן מודה לנו על הסבלנות שלנו ויורד עם הנגנים שלו להפסקה של עשרים דקות.  קל לשכוח את זה, כשהאיש כורע לפני הארכילאוטה של חאווייר מאס, מתרוצץ מצד לצד במהלך ההופעה ומפזז את דרכו אל מאחורי הקלעים בסיומו של כל אחד משלושת ההדרנים, אבל כהן הוא כבר בן 75 ושלושה ימים.  וגם הוא צריך מנוחה.  מצד שני, מיד ברגע שההפסקה מסתיימת כהן עולה אל הבמה כשהוא מלווה רק בשתיים משלוש זמרות הליווי – האחיות צ'ארלי והאטי ווב – ובקלידן, ומוביל אותם במומחיות, אוחז בקלידים בעצמו, דרך "Tower of Song", שמושר הערב בסרקסטיות יוצאת דופן.  אחר כך הוא תופס גיטרה וצולל עמוק יותר אל תוך העבר המוזיקלי שלו, אל סוזאן שגרה ליד הנהר, ואל אחיות הרחמים, שישנו בזמן שכתב להן שיר, ואל אחד מהשירים שהכי פחות ציפיתי שישיר בהופעה – "The Partisan", בעיבוד צועני מרומז ובשירה איטית וחרישית שמאפשרת למילים לחדור את העור.

אחר כך שבו העיבודים המלאים – "I'm Your Man" ו-"Take This Waltz", ושרון רובינסון, שותפתו לכתיבה בנקודות נבחרות בקריירה שלו, מקבלת את מרכז הבמה ב-"Boogie Street".  כהן פוסע אחורה, אל הצללים, ומלווה אותה בשקט, חפוי ראש.  מאוחר יותר, באחד מההדרנים, כהן יפנה את הבמה גם לשתי זמרות הליווי האחרות שלו, צ'ארלי והאטי ווב, שישירו במקומו את "If It Be Your Will".    כהן מציג את הנגנים שלו שוב, מעניק את הסופרלטיבים שלו בקיצור הפעם, ומפזז אל מאחורי הקלעים, ואחר כך חוזר – לשלושה הדרנים, לא פחות.  קל לשכוח, אחרי כל השירים האלה, אחרי המסע הארוך והמפואר בקריירה שלו, שבעצם שמעתי רק שיר אחד משלושת השירים האהובים עליי שלו.  כשהוא פוסע בחזרה אל הבמה, עטוי בגיטרה הפעם, הוא מתחיל לנגן, והקהל כולו יודע כבר איזה שיר זה הולך להיות.  זה לוקח זמן. אחרי הכל, כל החוויה הזאת היא עדיין קצת סוריאליסטית.  אבל זה נוחת עליי, לאט לאט.  אני הולך לשמוע את לאונרד כהן שר, עכשיו, את "Famous Blue Raincoat".  אני הולך לשיר ביחד איתו את המילים הנפלאות של השיר הזה, שמציג נקודת מבט אחרת וכואבת על בגידה. והקהל כולו מסביבי הולך לעשות בדיוק את אותו הדבר.

כשכהן עולה להדרן השני, הוא שר שני שירים שבמסגרת ההופעה נשמעים כמו קריצה לקהל הישראלי, שהעלה אותו להדרן נוסף – "I Tried to Leave You" ו-"Hey, That's No Way to Sy Goodbye".   למחרת, כשההופעה מלונדון משודרת בערוץ הראשון, אני מגלה שהוא שר בדיוק את השירים האלה (לפחות, את הראשון), גם בהופעה ההיא בדיוק באותה נקודה.  מילא.   בהדרן השלישי, כשהלהקה מתחילה לנגן את "Closing Time", אנחנו מתחילים לקבל עלינו את הגזירה.  גם ההופעה הזאת, שנמשכה יותר משלוש שעות, צריכה להיגמר.   הוא מעלה את צוות ההפקה והצוות הטכני, כדי להודות להם, כל אחד בשמו הוא.    ואז,  כשמאחוריו הווילונות המתנפנפים ברוח במקום פרוכת, הוא מברך את כולנו בברכת הכהנים.

ההופעה נגמרת, אורות הבית עולים והאנשים מתחילים לעשות את דרכם בזהירות החוצה.  בחוץ עדיין מוכרים את המגבעת של לאונרד כהן, והוא עצמו תולה את המגבעת שלו על איזשהו מתלה מאחורי הקלעים, מאחוריו הופעה אחת וכל סיבוב ההופעות הזה.  ואנחנו צריכים לקוות שהוא יחזור בו, שוב, מההבטחה שלו לפרוש מהופעות, ויכבד אותנו בנוכחותו – ברמת גן או בכל מקום אחר.  אנחנו, מצידנו, נחכה כאן עם חמישים אלף האורות הירוקים שלנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למייקל מור יש עוד משהו להגיד.

1.   לפני הכל

ת'ום יורק, כנראה, יכתוב שיר בשביל הפסקול של "New Moon".  מה שלא, בכל מקרה, הופך את הסרט הזה למעניין.

"עונג שבת Live", פסטיבל חמש השנים החי של "עונג שבת", משתדרג בעוד סיבה טובה ללכת ולקחת חלק (אם שבע הופעות משובחות ב-20 שקלים זו לא סיבה מספיק טובה): "פרויקט הגומיה", הלהקה הנפלאה והחד פעמית של אריאל קליינר (שיהיה) ונועם פאוסט (שלא יהיה), מתאחדת אך ורק בשביל ערב ההופעות הזה.

2.  סוזן ווגה, היכל התרבות,  19.7.09

[התמונה צולמה על ידי מילוש האבורה]
סוזן ווגה כנראה אוהבת לבוא לישראל בזמנים שמחים.  בפעם שעברה שהיא היתה כאן, היא חגגה לבת שלה, ביחד עם הקהל בסינרמה, יום הולדת.  הפעם, היא הגיעה כמה ימים אחרי יום ההולדת שלה עצמה.  יש כנראה משהו שהקהל הישראלי משדר בשביל סוזן ווגה – היא עולה כמנצחת על הבמה, אחרי הופעת חימום קצרה של נועה בנתור, מתמקמת במרכז, מימינה הגיטריסט ג'רי לאונרד (שגם היה הגיטריסט של דיוויד בואי בשני האלבומים וסיבובי ההופעות האחרונים), משמאלה הבסיסט מייק ויסגליה, שגם היה איתה בפעם הקודמת בישראל, והיא סוקרת את הקהל שממלא כמעט לגמרי את היכל התרבות.  ולמה לא?  על אף ליאונרד כהן, שכן בא או לא בא, ומדונה, ופט שופ בויז, וקולדפליי, והמודעות הנוצצות וחסויות החברות הסלולריות והבנקים, היא מצליחה, בעזרת שלוש וחצי מודעות מאד מוצנעות בעיתונים, למלא את היכל התרבות פעמיים בטווח של כמה שעות.

לעומת השלושה שממלאים את מרכז הבמה, הבמה כולה היא ענקית, ואנשי התאורה צריכים להתרכז מאד כדי ליצור איזור אחד של אור במרכז הבמה.  סוזן ווגה פותחת ב-"Marlene on the Wall", כמה אקורדים מוכרים כדי לרכך את הלם המפגש אחרי כל כך הרבה שנים, אבל מהר מאד אנחנו מגלים שזו לא הולכת להיות הופעה שתתמצה רק בלהיטים.  מיד אחרי השיר הראשון, ואחרי שסוזן ווגה מספרת לנו שהיא שמחה לראות את כולנו אחרי כל כך הרבה זמן וששתי המילים היחידות בעברית שהיא למדה בינתיים הן "שלום" ו"אוי וויי" (בכל זאת, שתי מילים מאד שימושיות כאן), מגיע "Small Blue Thing", שיר יפהפה שביחד עם זה שקדם לו, מספר את הסיפור של ההופעה הזו – על כל להיט קליט וגלגל"צי יש שיר מהורהר ורווי במילים חבויות בתוך מילים ומאחורי מילים, שמהדהד בראש הרבה אחרי שהוא מסתיים.

היא מקפידה ללכת על הקו הדק שבין הנדוש למיוחד כדי לרצות את כל הקהל שממלא את האולם – על אף שרוב האנשים בקהל מפגינים ידע מרשים בשירים שלה, ומוחאים כפיים מתוך זיהוי של השיר אחרי שלושה או ארבעה צלילים, קרוב לוודאי שחלקם היו מסתפקים בטומ'ס דיינרים ובלוקהים שברפרטואר של ווגה – והיא לא זונחת אף אחד מהשירים המוכרים האלה.  את "Tom's Diner" היא מבצעת, לקראת הסוף, בפירוש שלה ושל הלהקה שלה לביצוע של DNA שהפך אותה למפורסמת באמת.  ניסיתי, ולא הצלחתי, להחליט אם מייק ויסגליה אחראי לבדו למה שנשמע כמו תופים, או שזאת היתה הקלטה מוכנה מראש.  את "Luka" היא מבצעת כחלק מההדרן הראשון, ועל אף שהביצוע עוקב בדייקנות אחרי הצלילים המוקלטים באלבום, הוא עדיין נשמע נפלא כשהוא מבוצע על ידי הנגנים האלה, באולם הזה.  חלק מהשירים מתרחקים עד כמה שהם יכולים מהגרסאות המוקלטות.  "Left of Center", למשל, מנוגן כולו על ידי הבאס, ועושה רושם שזה מספיק.  את "Blood Makes Noise", שיר מתכתי ולא אופייני לווגה מ-"99.9", הם מבצעים בגרסה מוזרה וחלולה שנשמעת כאילו באיזשהו שלב הלהקה איבדה עליה שליטה וגם ווגה וגם הנגנים שלה מאד רוצים שזה ייגמר.  לא כל גרסה נסיונית מצליחה להפתיע בצורה הנכונה.

השירים שבהם ווגה מתעלה על עצמה הם, תמיד, השירים שבהם היא נצמדת לעולם המוכר של הגיטרה האקוסטית.  "זה שיר מאד ישן ומאד ארוך," היא אומרת ורחש עובר בקהל, שמזהה מיד שמדובר ב-"The Queen and the Soldier", בלדה על חייל ומלכה שהם משל על הרבה חיילים והרבה מלכות.   מאוחר יותר, היא מספרת את הסיפור על איך נולד השיר "Gypsy" – גם בהופעה הקודמת שלה בארץ, בסינרמה לפני עשר שנים, היא סיפרה כמעט בדיוק את אותו הסיפור, אבל הפעם היא הוסיפה עוד פרטים ורמזה לגבי העתיד של הרומן הצעיר הזה, ועל הבחור מליברפול שהוא נושא השיר.  כשהזכירה את העיר האנגלית, הקהל הריע, בעיקר מפני שהם קיוו שכל ההקדמה הזו תוביל ל-"In Liverpool", השיר האהוב עליי שלה, שמספר את סיפור ההמשך של הרומן הזה – שנים אחר כך, כשהכל כבר נשכח ובטיול בליברפול, אולי הם חצו אחד את דרכה של השניה ברחוב ולא ידעו את זה אפילו.  "In Liverpool" לא מוצא את דרכו לרשימת השירים של המופע הזה, אבל במקומו יש הרבה שירים שלא הייתי מצפה לשמוע במופע מהסוג הזה – "Calypso", למשל, או "Penitent", שפותח את אלבום הגירושים שלה, "Songs in Red and Gray", או "Some Journey" מאלבום הבכורה שלה, או אפילו השיר האחרון שהיא הקליטה, לפרויקט המסקרן של Sparklehorse ו-Danger Mouse.   היא לא שוכחת לפנות מקום לכמה שירים מהאלבום האחרון שלה, זה שהיא בעצם מקדמת כשהיא עולה על הבמה בכובע המייצג את עטיפת האלבום –  "Frank and Ava", שיר קצר על סיפור האהבה הארוך של פרנק סינטרה ואווה גרדנר; "New York is a Woman", שהיא שרה רק אחרי שהיא מסבירה שניו יורק היא אשה, לא גברת, ותוהה לדעת איזה מין סוג של אדם היא תל אביב;  ו-"Pornographer's Dream", שהיא חותמת איתו את ההופעה כשהיא עולה להדרן השני, וחושפת את הצד האישי, הקרוב שלה, הדבר הנוסף, מעבר לשירים עצמם, שהופך אותה לזמרת אהובה – בן שלו, עיתונאי שראיין אותה לפני שהגיעה לארץ, הזכיר שזה השיר האהוב עליו מהאלבום האחרון וביקש שתנגן אותו בהופעה.  והיא זכרה וניגנה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אבל אני הייתי מעדיף שההופעה תסתיים בשיר שחתם את ההדרן הראשון, "Rosemary", שיר קצר ויפהפה שמסיים את אלבום האוסף הראשון שלה, "Tried and True".  "כל מה שאני יודעת עליכם," היא שרה, "נמצא עכשיו בזכרון שלי.  וכל מה שאני רוצה, הוא שגם אתם תזכרו אותי."  ואנחנו נזכור. ונמתין.  ועוד עשר שנים, אם שום דבר לא ישתנה, נצפה לפגוש אותה שוב.  אולי בפעם הבאה היא כן תשיר את "In Liverpool".

[תיקון.  בהופעה השניה היא כן שרה את "In Liverpool". ואת "Solitude Standing". חררמפף]

זה הכל לשבוע (שעבר).  עד סוף השבוע הזה – שימו לב איך צירוף שני המשפטים האלה הופך אתכם להרבה יותר מוכנים שמרץ 2010 יגיע כבר:  "עליסה בארץ הפלאות". וטים ברטון.

1.  לפני הכל

אחרי הפסקה קצרה לצורך אבהות של שחר, ממנהלי מונוקרייב (מזל טוב!), הם ממשיכים במסע שלהם להביא לכאן אמנים מחו"ל שהם קצת פחות מוכרים, אבל בדרך כלל קצת יותר מעניינים, מהאמנים שבאים לכאן בדרך כלל.  הפעם אלו הלהקה הגרמנית Notwist, שהאלבום הראשון שלה, "Neon Golden", ממשיך להיות מוצלח גם כששומעים אותו היום.  הם יופיעו ב-16/7 ב"בארבי" תל אביב.

וגם Why?, עם הסולן בעל-השם-הישראלי-אבל-קרוב-לוודאי-לא-ישראלי-באמת יוני וולף, יגיעו, בדיוק לאותו מקום, ויופיעו שם יום לפני כן, ב-15/7.  תל אביב מתחילה להיראות כמו עיר אירופאית מסודרת, מבחינת הופעות. ובהיעדר הופעה של cloudDEAD כאן, גם זאת נחמה.

2.  אנשים מפלסטיק על הבמות של תל אביב
אפשר להגיד הרבה דברים על תל אביב, אבל שניים מהדברים שאי אפשר להגיד עליה הם שהיא משעממת, ושהיא לא רוויה בתרבות עד כדי כך שאפשר להחליק וליפול ממנה.  עכשיו כשתל אביב חוגגת מאה שנים במהלך כל השנה הקרובה, העיר לוחצת על הגז, ואיים קטנים של תרבות צומחים בכל מיני מקומות בעיר ומפריחים פסטיבלים שאין ביניהם קשר ממשי לתל אביב או למאה השנים שלה, אבל זה עדיין נחמד שהם שם.  תיאטרון "הקאמרי", למשל, תורם את החלק שלו בפסטיבל תיאטרון, שבמסגרתו הועלו כל מיני הצגות בשבוע האחרון.  אחת מההצגות האלה היתה "רוק'נ'רול" של טום סטופארד, מחזאי אמריקני שנולד בצ'כוסלובקיה, שעוסקת באנשים שהיו חלק מ"מהפכת הקטיפה" ומהדרך שעברו מסוף שנות השישים עד תחילת שנות התשעים.  המחזה, כמו שהשם שלו מרמז, עוסק בעיקר בקשר שבין המוזיקה והתרבות לתסיסה הפוליטית שהובילה לנפילת הקומוניזם בארץ הזו, וכמו שהשם שלו עוד מרמז, מכיל הרבה מאד מוזיקה.  קצת מהמוזיקה הזאת שייכת ל-Plastic People of the Universe, להקה אוונגרדית, מחתרתית ואגדית שהעניקה הרבה יותר ממשמעות אחת לז'אנר שאנשים טוענים שהיא היתה שייכת אליו – Rock in Opposition.   כשהמחזה עלה לראשונה בצ'כיה, ב-2007, הלהקה עצמה השתתפה במחזה וניגנה את השירים שבגרסאות אחרות של המחזה הושמעו מהקלטה, וגם כשההצגה עלתה בתל אביב, בשבוע האחרון, הלהקה חזרה על הגימיק הזה.  אבל כדי לחגוג את מאה השנים כמו שצריך, החליטו אנשי "הקאמרי" לערבב שמחה בשמחה ולהוציא את הלהקה החוצה, אל הרחבה שבין התיאטרון, בית האופרה והבניין השלישי שאני לא יודע מה יש בו, ולאפשר לתושבי תל אביב ולכל בן אדם אחר שרוצה לבוא ולשמוע מוזיקה איכותית ומאד לא שגרתית בתל אביב, לראות אותם.  ההופעה היתה בחינם, הבירה היתה בחינם (או ככה לפחות השמועות אומרות, מפני שמרגע שהשמועה התפשטה ועד סוף ההופעה לא יכולתי לראות את הדוכן הצנוע של Pilsner Urquel מאחורי נחיל האנשים שהקיפו אותו) והאווירה, תרומתם של כמה צ'כים שחיים כאן או מבקרים כאן והתאגדו בצד הקדמי של הבמה.

שגריר צ'כיה בישראל, שעולה לבמה כדי להגיד כמה דברים לפני שהם מתחילים בהופעה שלהם, מסיים את הנאום הקצר שלו ב"זהירות על אוזניכם", אבל האזהרה שלו נמהרת מדי, מפני שכשעלו,  Plastic People of the Universe התחילו את ההופעה שלהם בצורה רגועה ככל האפשר.  אולי זאת הבקשה שהם קיבלו מאנשי השגרירות הצ'כית שתיאמו את ההופעה הזאת, דרך עיריית תל אביב שמייצגת את העיר שאוהבת אוונגרד, אבל לא בבת אחת ולא בשעות מאוחרות מדי.   הרוק שלהם, סוחף ומעניין ואנרגטי, מקבל נופך של משהו שונה בעיקר בגלל המילים, שהן בשפה מוזרה ולא מאד שגרתית כאן.  לפני כמעט כל אחד מהשירים, מתוך אדיבות לקהל הישראלי שקרוב לוודאי שלא מכיר אותם, הם מזכירים את שם השיר, באנגלית, ומסבירים על מה הוא.  השירים שלהם הופכים להיות מעט רועשים יותר, מעט מבולגנים יותר, הסולואים של הכלים השונים מתארכים ומתפתלים יותר ולפעמים אחד מחברי הלהקה מרשה לעצמו לרדת מהבמה ולהביט בהם מהצד.  באיזשהו שלב הם נזכרים שהם בעצם להקת ריקודים, או כך לפחות הם טוענים, והם מתחילים לנגן שירים קצביים יותר, שירי רוק'נ'רול כדי להחליף את השירים מהמערב שלא הגיעו אליהם בתקופה ההיא, שבה הם התחילו.  הם מזכירים את איגון בונדי,  פילוסוף ומשורר צ'כי שהוצא מחוץ לחוק בתקופה הקומוניסטית ושאת השירים שכתב הלחינו בשביל אלבום שקראו לו "Egon Bondy's Happy Hearts Club Banned".  לאט לאט, ככל שהקהל משתחרר יותר והלהקה משתחררת יותר, והמרכז לאמנויות הבמה משתחרר מכבלי הבטון ומתחיל לרחף באוויר, אי תרבותי בין האפור האורבני שמימנו והאפור הצבאי שמשמאלו, האוונגרד מוצא את דרכו בחזרה לתוך הנגינה שלהם.  וורטיסלב ברבנק, נגן הסקסופון שלהם, שנראה קצת כמו איזשהו בן דוד צ'כי של סופרטראמפ, עומד במרכז הבמה במהלך אחד מהשירים ומוציא מהסקסופון שלו צלילים שבינתיים הספקתי לשמוע רק מפיטר ברוצמן וג'ו מק'פי, במרתף במקום אחר לגמרי בתל אביב.  חברי הלהקה מחליפים ביניהם את תפקיד הסולן, כשמעט מאד מהשירים שלהם באמת מושרים.  אלו יותר סיפורים עם עיטור מוזיקלי, ראפ צ'כי קדום.

בזמן ש-Plastic People of the Universe, בהרכב הנוכחי שלהם, עומדים על הבמה ומנגנים מוזיקה חופשית בעולם החופשי הזה, הסיפור שלהם עומד מאחוריהם והצל שהוא מטיל הופך אותם לענקים.  הם התחילו את דרכם ב-1968, כשטנקים סובייטים התגלגלו לתוך פראג והובילו את שלום חנוך לכתוב שיר בפינה אחת של העולם, ואנשים אחרים לכתוב שירים לגמרי אחרים בפינה אחרת של העולם.  מילאן חלאבסה הקים את הלהקה לפי הפורמט של Velvet Underground – להקה שיש לה גרעין מוזיקלי ומנהל אמנותי חיצוני, שמשווק אותם לעולם בתור משהו אמנותי, אוונגרדי, יותר מגניב ממגניב.  אבל מסך הברזל התחיל להיסגר לאט לאט גם על צ'כוסלובקיה, ודי מהר לא היה יותר עולם לשווק לו אותם.  הם התחילו את דרכם מבצעים שירים, באנגלית, של להקות אחרות.  שני השירים היחידים בצ'כית שהיו להם, לחנים שלהם למילים של המשורר הצ'כי יז'י קולארז', התרחבו והתחילו לתפוס את מקומן של גרסאות הכיסוי, כשהם התחילו להלחין את השירים שכתב איגון בונדי.

הפופולריות שלהם, והעובדה שהם בחרו להלחין שירים ולהעביר מסרים שלא זכו לאישור של משרד הפרופגנדה המקומי, עוררו את תשומת ליבם וזעמם של השלטונות.  ב-1974,  אוטובוס מלא צעירים שנסעו לעיר מחוץ לפראג כדי לראות הופעה של הלהקה נעצר בצד הדרך, ושוטרים שעלו עליו עצרו את מרבית הצעירים שהיו עליו ודנו חלק מהם לתקופות ארוכות בכלא.  חברי הלהקה עצמם נעצרו, נשפטו, והושמו בכלא.  חבר הלהקה הקנדי פול ווילסון, שהיה סולן הלהקה בתחילת דרכה אבל עזב את הלהקה הרבה לפני המעצרים, גורש מצ'כוסלובקיה.  התקופה בכלא לא הרגיעה את רוח ההתנגדות שלהם – הם בסך הכל רצו לעשות מוזיקה, לא להיות מעורבים בכל התככים הפוליטיים של השלטון בתקופה ההיא – וברגע שהיתה להם את ההזדמנות להמשיך ולעשות מוזיקה, הם ניצלו אותו.  זמן בכלא, השלטונות הבינו, הוא לא מספיק בשביל לעצור אותם, והם החלו להגלות חלק מחברי הלהקה – ברבנק, סקסופוניסט הלהקה, העביר תקופה ארוכה בקנדה לפני שחזר לצ'כיה ב-1997.  על אף שהמוזיקה שלהם נשארה מחתרתית ונגישה רק למעט מאד אנשים, זרעי המהפכה שהם זרעו החלו לצמוח – כשאנשים כמו ווצלב האבל, שהפך להיות הנשיא האחרון של צ'כוסלובקיה, והנשיא הראשון של צ'כיה, ניסחו את "הצעה 77" שלהם, שהובילה ל"מהפכת הקטיפה" ולהפלת השלטון הקומוניסטי.

הלהקה, בהרכב של חברים שלא גלו מצ'כוסלובקיה, הפסיקה לעבוד ב-1988, אבל לאחר ששוכנעו על ידי ווצלב האבל עצמו לחזור ולהופיע ב-1997, בהרכב המקורי שלהם, כדי לחגוג עשרים שנים ל"הצעה 77", הם חזרו להופיע ולהקליט אלבומים חדשים, ולא הפסיקו מאז.

אחרי שההופעה מסתיימת, מלווה בהתנגדות מסוימת של הקהל למטה לעובדה שהלהקה צריכה לסיים למעלה ולרדת מהבמה, שניים מחברי הלהקה מתפנים למכור את הדיסקים שלהם בצד הבמה.  הדיסקים של הלהקה עצמה, המעט שהביאו איתם מצ'כיה, נעלמים תוך שניות.  הדיסקים שנשארים להם הם של הרכבים בנפרד של חברי הלהקה.  אני שואל את גיטריסט הלהקה, יוזף יאנישק, אם אפשר להשיג את הדיסקים שלהם במקומות אחרים. הוא מושך בכתפיו. "זה תלוי," הוא אומר.  תלוי, אני רוצה לחשוב, עד כמה אני מוכן להשקיע בשביל לחשוף את המוזיקה הנחבאת אל הכלים של הלהקה הזו.  המוזיקה הנפלאה הזו, שיש בה תערובת של רוק'נ'רול מאד פשוט ושל התוהו ובוהו שאפפו את הלהקה בעשוריה הראשונים, ושממשיכה להתחבא ולמנוע מאנשים שמבינים את הכוח ההרסני שיש למוזיקה נגד רוע, טמטום וכפיה.  ככה זה – אפשר להוציא את הלהקה מהמחתרת, אבל אי אפשר להוציא את המחתרת מהלהקה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסיפורים של אתגר קרת, בסטופ מושן, לפרק זמן מוגבל.  עכשיו, רק 9.99$.

1.  בצד של הרעים: על האלבום

לנדב אזולאי יש רזומה מאד מפואר בכל מה שקשור במוזיקה ישראלית אפילו לפני שהשם שלו מעטר את העטיפה של אלבום משלו.  הוא היה שותף להקמת "קקטוס רקורדס", הלייבל הקטן במדבר, ולהקלטות של רוב הדברים המעניינים שיצאו שם – בלו בנד ולנסז, למשל.  הוא השתתף, בצורה כזאת או אחרת, באלבומים של דויד פרץ, של איתי בלטר, ובכל אחד מהאלבומים האלה שהוא לקח בהם חלק הוא השאיר פיסה מעצמו.  עכשיו, כשהוא מוציא סוף סוף את אלבום הבכורה שלו עצמו, הוא אוסף בחזרה את כל הפיסות האלה, שבינתיים הספיקו לצבור קצת מהאופי המוזיקלי של האנשים שהאלבומים היו שלהם, ובדרך גם אסף אליו פיסות מוזיקליות של דברים ששמע – אביתר בנאי, אולי. אולי בני בשן.  אולי קצת ברי סחרוף, ברגעים הרע מוכיחים שלו.

הדבר הראשון שברור כשמקשיבים לאלבום הזה הוא, שאף על פי כל הפיסות המוזיקליות האלה, זה לא הולך להישמע כמו שום דבר אחר שאני מכיר.  נדב אזולאי משתדל לזהות איפה נמצאת המסגרת ולצאת ממנה כל כמה שהוא רק יכול – הפזמון החוזר שלא חוזר, השיר שכמעט מסתיים ואז נפסק באמצע, השיר האחר שבו גיטרות, תופים וסקסופון מתערבלים בשמחה ועד שכבר התרגלתי לא לצפות לסוף המקובל, הם דווקא מחליטים לסיים בצורה המקובלת.  הצלילים שמרחפים למעלה מגיעים גבוה יותר מצלילים אחרים, ואחר כך נוחתים נמוך יותר מאלו האחרים.  אלו שנשארים במקום חוזרים על עצמם שוב ושוב עד שהם מציבים את המקום שלהם כעובדה. השירים עוברים כמו נופים קטועים מחוץ לחלון רכבת מאובק – רגע הם שם ואז הם הולכים, ואפשר לחזור בדרך ההפוכה ולראות אותם שוב, אבל הם ייעלמו בדיוק באותה המהירות.

יש שירים שמאד רוצים להיות החברים הכי טובים שלך, והם יוצאים מגדרם כדי להיות בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע באותו הרגע.  יהיו אמנים שישימו שיר או שניים כאלה באלבום, בזמן שלכל שאר השירים לא ממש אכפת.  השירים של נדב אזולאי, אלו שפזורים באלבום הזה, הם לא מהשירים האלה.  הם שם, האישיות שלהם מגובשת ומוגדרת, המעלות והמגרעות שלהם פרושות לפנינו, והם לא מנסים להתחבב עליך.  אבל דווקא השירים האלה הם אלו שבסופו של דבר הופכים להיות החברים הכי טובים – והשירים של נדב אזולאי ואני מוצאים את עצמנו מתיידדים כבר אחרי שתי האזנות, והמגרעות שלהם לאט לאט הופכות להיות גם הן מעלות.

אפשר להתחיל להתפעל קודם מהמוזיקה, ואפשר להתחיל גם מהמילים – והשירים של אזולאי הם כמה מצגות של הכתיבה הכי מוכשרת שיצא לי לשמוע במוזיקה הישראלית. הוא מלהטט במילים, לא מפני שהוא רוצה להתחכם, אלא מפני שזה בדיוק המקום הנכון שלהן.  נדמה שהמילים מתחרזות מפני שהן נמצאות שם, תוחמות את השורות, ולא להיפך.  ובעוד שמבחינה מוזיקלית נדב מנסה לצאת מהמסגרת ככל האפשר, דווקא המילים שלו הן אלו שממסגרות את האלבום – "אולי בכלל אני חלום של מישהו אחר," הוא מציע כשהאלבום נפתח, כשצלילי הגיטרה האקוסטית השלמים פורצים את הדרך בתוך הענן של אלו השבורים, והמסלול של האלבום ושל אזולאי עובר דרך המקומות שאותם הוא רוצה להנציח – התחנות שבהן הוא מנסה לבסס את הנוכחות שלו בעולם – ומסתיים, המילים האחרונות נחות על צלילי הגיטרה שעדיין מפלסת את הדרך שלה בתוך האלבום, ב"אל תשכחו".  על סמך השירים שבאלבום הזה ואלו שנדב והלהקה שלו הציגו בהופעה (כאן למטה), עושה רושם שלא נשכח, שלא נזדרז להרפות.

2.  עכשיו זה אמיתי: על ההופעה

לאט לאט מתמלא האולם הלא גדול במיוחד ב"תמונע" באנשים.  האוויר מתמלא בדיבורים ובציפיה, ועל הבמה אין בינתיים כלום.  הכלים נמצאים שם – שתי גיטרות, בס, תופים, פסנתר כנף – מרמזים לגבי מה שהולך לבוא, אבל בינתיים עולה על הבמה מדי פעם רק אחד מהסאונדמנים, נראה לא מרוצה, ויורד.  מאוחר יותר ייכבה האור, וייסגר הווילון הזה בכניסה שמסמן שההופעה עומדת להתחיל.  בסופו של דבר נדב אזולאי וחבר מרעיו – גלעד נמט בבאס, אילון פיש בתופים ונועם [אמן הגיטרה מירושלים שלצערי הספקתי כבר לשכוח את שם  שלו] בגיטרה – עולים על הבמה.  הם עוטים עליהם את הכלים אבל לא מנגנים עדיין.  בינתיים עולה הצליל של כבל גיטרה (באס, במקרה הזה) שלא מתחבר כמו שצריך, שזו המקבילה בעולם הרוק לצלילי כיוון הכלים שפותחים קונצרט קלאסי.  השקט שמסביב גורם לי לחשוב שמה שהולך להיות פה הולך להיות חרישי – כמה טפטופים על מצילה, אקורד גיטרה שמתפתל ונעלם, שלושה או ארבעה צלילי פסנתר – אבל כל זה נעלם כשנדב וחבורתו, כל הכלים שלהם מחוברים ונשמעים טוב, מסתערים על שיר הנושא מהאלבום שלכבודו התכנסנו כאן.  המוזיקה היא רועשת, מהירה וחיובית לחלוטין, וכשהם מסיימים, נדב אומר תודה רבה והם כולם יורדים מהבמה (הנה, תראו).  הנה עוד פטנט יהודי מוצלח – להיפטר מההדרן כבר בהתחלה.

אחרי דקה או שתיים נוספות בחושך, נדב וגלעד נמט, שמדי פעם עוזב את הבאס ומאייש את הפסנתר, עולים שוב לבמה ונדב מבצע את "ספירלה" ומדגים בדיוק את מה שהיה קורה אם הם כן היו בוחרים במסלול של טפטופי המצילות והאקורדים החרישיים.  במהלך ההופעה הזאת הם יעברו תכופות מהצד הרועש והמהיר יותר של השירים של אזולאי לצד השקט והנסיוני יותר, לפעמים ביחד, לפעמים לחוד.  באיזשהו שלב נדב מציע לאנשים שמביטים בו, כולם ישובים ליד שולחנות בצורה לא אופיינית להופעה מהסוג הזה, להעיף את השולחנות שקרובים לבמה קיבינימט.  הם מעדיפים להתעלם. נדב מעדיף להמשיך והוא והלהקה צולחים עוד שיר, שאחריו הוא מציע שוב לקהל להעיף את השולחנות, והפעם הקהל מחליט להיענות והאולם הופך, לכמה דקות, לקליפ של נירוונה.

אף על פי שההופעה הזאת חוגגת את צאת אלבום הבכורה, ההקלטות וההכנות לאלבום לקחו כל כך הרבה זמן (שלושים שנה, נדב טוען, אף על פי שהוא לא נראה יום יותר מעשרים ושתיים), שהצטברו המון שירים חדשים שלא מצאו את עצמם באלבום.  ולהקת הליווי (גם היא חדשה, מסתבר) מנסה אותם על הקהל.  שיר ועוד שיר, על חלק מהם הוא מתריע מראש שהם חדשים, על חלק לא, ואני, שהגעתי עם לוח חלק להופעה הזו, מוצא את עצמי מקווה שהשיר הזה שהסתיים עכשיו הוא לא שיר חדש (הוא, זאת אומרת "ניצנים", לא).  אני מוצא את עצמי חווה את אותה התקווה לגבי הרבה שירים בהופעה הזאת, מה שאומר שהאלבום הבא לא יכול להגיע מוקדם מדי.

איזו המצאה נפלאה היא ה-Bandcamp הזה – אתם לא חייבים להאמין לי.  אתם יכולים לשמוע בעצמכם את אותה הגיטרה האקוסטית ואת הקול של נדב אזולאי מפלסים את דרכם בתוך ים של צלילים קטנים ונפלאים שממלאים את האוזניים מההתחלה ועד הסוף כאן (מומלץ, אגב, באוזניות. משהו בצלילים הקטנים והנפלאים האלה גורם לרובם להינשא על גבי האוויר ולהיעלם מהר מאד ככל שהמרחק ביניהם לבין האוזן גדול יותר) .  וכשהתרשמתם מספיק, לרכוש את האלבום כאן.

1.  מישהו הפסיק את הזרם

האגדה מספרת ש-MTV Unplugged נולדה במהלך פרסי המוזיקה של MTV ב-1989.  בון ג'ובי, בגל ההצלחה הראשון וארוך השיער שלהם, היו אמורים להופיע במהלך הטקס, אבל כל הציוד שלהם נגנב, או אבד, לפני שהגיעו ללוס אנג'לס.  לג'ון בון ג'ובי ולריצ'י סמבורה, הגיטריסט, היו את הגיטרות האקוסטיות שלקחו איתם לכל מקום, והם החליטו, במקום לוותר על ההופעה, לעלות לנגן עם הגיטרות האקוסטיות.  הם ניגנו את "Wanted Dead or Alive" ו-"Livin' on a Prayer" בגרסאות מזוככות, שקטות ויותר יפות מהמקור ולמזלנו כולנו, אחד מהנוכחים בקהל היה המפיק לעתיד של התכנית, אלכס קולטי, והוא כל כך התרשם ממה ששמע, שהוא החליט להציע את הפקת התכנית – הופעות אקוסטיות של אמנים שבדרך כלל מנגנים מוזיקה חשמלית במיוחד.  זה לא הצליח עם חלק מהאמנים – ברוס ספרינגסטין, למשל, לא השתכנע לגבי הפורמט, על אף שהחלקים המוצלחים במיוחד מהרפטואר שלו – האלבום "Nebraska" כולו, "Waiting on a Miracle" המוקדם והיפהפה, "Devils and Dust" המאוחר והיפהפה לא פחות, "The Ghost of Tom Joad" – כולם אקוסטיים, ואולי רק משובחים יותר כתוצאה מכך.  הרשת הכירה בחשיבותו של ספרינגסטין לסדרת ההופעות האלו והם החליטו לאפשר לו להופיע איך שהוא רוצה – ובמקרה שלו, אפילו שם התכנית התהפך והוא זכה להיות האמן הראשון, והיחיד בינתיים, שהופיע ב-"MTV Plugged".  במקרים אחרים, האפשרות לנסות משהו חדש, פחות חשמלי, ולא להיות כבולים לרעש שהשירים הרגילים כרוכים בו, הוציאו דברים מדהימים מאמנים שהם, אחרי הכל, צעד אחד ממוזיקה אקוסטית.

למשל, אריק קלפטון.  ב-1992, בהופעה הפומבית הראשונה שלו אחרי שבנו קונור נהרג בנפילה מחלון בבניין הדירות בניו יורק שבו התגוררו, קלפטון התייצב עם סוללת הנגנים המשובחת שלו, שכללה את אנדי פיירוות'ר-לואו בגיטרה ואת צ'אק לאוול, שחולק עם אריק קלפטון גם שותפות בלהקה עם דוויין אולמן (קלפטון ב-Derek and the Dominoes, לאוול ב-Allman Brothers Band), ועם גיטרת המרטין שלו, שכמעט ולא הוחלפה לאורך כל ההופעה, לפני קהל לא גדול בלונדון.  הוא פתח את ההופעה בשלושה צלילים מתוך "Tears in Heaven", אחד מהשירים הכי מפורסמים והכי יפים שלו, שכתב על בנו.  הקהל לא ידע את זה, מכיוון שזאת היתה הפעם הראשונה שניגן את השיר.  את ההופעה עצמה, אחרי כיוונים, יישורי קו ובדיקות סאונד, הוא התחיל עם "Signe", קטע אינסטרומנטלי שנכתב בתקופה שאחרי מות בנו ומשקף את שלוות הנפש שבהשלמה עם המצב החדש.  משם הוא עבר לסדרה של שירי בלוז קלאסיים, שירים שביצע בעבר וכאלה שלא, ולכל אורך ההופעה, בזמן שהקהל יכל להתרפק על המקצוענות של הלהקה, הדבר היחיד שעבר בראש של קלפטון היה הצורך להצליח לנגן את "Tears in Heaven" כמו שצריך ולא להישבר באמצע.  ספר ה"Unplugged" מספר שבסיום הנגינה על פניו של קלפטון היתה שרויה הבעה שהיתה שילוב של צער עמוק ושל הקלה על שהצליח לנגן את השיר כמו שצריך.  עוד שני שירים שכתב לבן שלו ושנכנסו לאלבומים מאוחרים יותר – "Circus" ו-"My Father's Eyes", לא נכנסו לא לאלבום ההופעה שיצא מאוחר יותר ולא ל-DVD  מההופעה.  קלפטון בחר להקדיש זמן לעוד נקודה כואבת מהעבר שלו עם גרסה חדשה (ומוכרת הרבה יותר היום, עושה רושם) ל-"Layla" והשיר המשלים שלו, "Old Love".  בסופו של דבר, עם "San Fransisco Bay Blues" של ג'סי פולר, ועם "Malted Milk" ו-"Rolling and Tumbling" של מאדי ווטרס, קלפטון מצא את עצמו בחזרה במקום האהוב עליו – עם חברים, עם גיטרה, מנגן את השירים האהובים עליו מול קהל שאוהב מיידית כל דבר שיוצא מתחת לאצבעותיו.  לרגע קטן כל הצער שקלפטון עבר במהלך אותה שנה נעלם, נשטף תחת הנחמה שמספקת המוזיקה האקוסטית הזו.

למשל, R.E.M. בגלגול ה-Unplugged הראשון שלהם.  השנה היא 1991, הם עדיין רביעיה ולפני חודש הם הוציאו את האלבום המצליח ביותר שלהם עד אותה תקופה, שסימן את המעבר שלהם מלהקה אלטרנטיבית, מנת חלקם של יודעי דבר, ללהקה מבין המוצלחות והמצליחות ביותר בעולם, שממלאת אצטדיונים בכמה צלילי מנדולינה.  הם לא מאד מרוצים מההצלחה שהאלבום הזה הסב להם וממה שזה אומר בשבילם כלהקה. לראיה, הופעת ה-Unplugged שלהם, הרבה יותר טבעית בשבילם מבשביל להקות אחרות, כשפיטר באק, הגיטריסט, מחליף תכופות בין גיטרה אקוסטית רגילה לבין יוקללי, לא מכילה כמעט אף אחד משלושת הסינגלים מהאלבום שהוציאו זה עתה – לא "Shiny Happy People" ולא "Near Wild Heaven" – את "Losing My Religion" הם מבצעים, בסופו של דבר, כמעט בעל כורחם.  "השיר הזה הוא עליכם," אומר מייקל סטייפ לפני שהם מתחילים.  במקומם, השיר הפותח "Radio Song" בגרסה פחות קופצנית ונטולת KRS-1, ושירים יותר איטיים, יותר מדודים ויותר מחושבים שמרגישים הרבה יותר בבית במרחב האקוסטי – "Low", "Belong" ו-"Half a World Away".  הם גם מציעים גרסה שלהם לשיר משנות ה-60, "Love is All Around", מעט לפני שלהקה אחרת, Wet Wet Wet, הופכת אותו ללהיט גדול שוב (זה חוסר המזל ההסטורי של R.E.M. עם גרסאות כיסוי.  בהזדמנויות אחרות הם כיסו את "I Will Survive" לפני ש-Cake הפכו אותו לשיר מגניב, ואת "Funtime" של איגי פופ לפני שבוי ג'ורג' החליט לנסות את מזלו עם השיר הזה גם הוא).  הם מנגנים, בין השאר, את השיר שמייקל סטייפ הכי אוהב, "Fall on Me" – כך הוא מתוודה לפני שהם מתחילים לנגן את השיר.  "קנה את השמיים, ומכור את השמיים, ותקיז את דמם של השמיים, ותאמר לשמיים – אל תיפלו עליי," הוא שר, ועיניו מתגלגלות למעלה כאילו שהוא באמצע תפילה.  זה מה שספר ה"Unplugged" מספר, וזה, במקרה, רגע ה"Unplugged" האהוב על מפיק התכנית, אלכס קולטי.
הופעת ה-Unplugged הכי מפורסמת, אולי, זו שמהווה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הכולל של הלהקה, היא זו של נירוונה.  בניו יורק, בנובמבר 1993, קורט קוביין מעביר את חודשי החיים האחרונים שלו באחת מההופעות המוקלטות האחרונות של הלהקה.  הוא מבקש ממעצב הבמה נברשת מעל הבמה, חבצלות, נרות שחורים.  "כמו הלוויה?" שואל המעצב.  קורט קוביין מהנהן בראשו.  הם מקליטים ארבעה עשר שירים בגרסאות אקוסטיות, אבל קורט קוביין לא מרגיש בטוח באווירה האקוסטית ומבקש לחבר את הגיטרה שלו לאפקטים ולמגבר.  האפקטים לא באים לידי שימוש, והמגבר מוחבא מאחורי כיסוי קרטון שגורם לו להיראות כמו מוניטור, אבל לקוביין יש את רשת הבטחון שלו.  ההופעה מכילה רק להיט אחד של הלהקה, "Come as You Are", והרבה שירים פחות ידועים של הלהקה, כמו גם שתי גרסאות כיסוי לשירי גוספל מהעבר הרחוק.  באמצע ההופעה גם "Meat Puppets", להקה וותיקה יותר וידועה יותר, בחוגים מסוימים, מנירוונה, שהלהקה היתה בעיצומו של סיבוב הופעות איתה בזמן הקלטת התכנית, מצטרפת לשני שירים של הלהקה.  השיר שמסיים את ההופעה, "Where Did You Sleep Last Night?", מושר בשקט, כאילו שכל הכוח של קוביין אזל, לאט לאט, במהלך ההקלטה.  בסופו של השיר מסתבר לנו שאת כוחו, קוביין שמר לסוף השיר שהוא מסיים בזעקה.  הפקת התכנית מבקשת הדרן – קוביין לא מוכן.  הוא חושב שאי אפשר להגיע לחוויה מזוככת יותר, חשופה יותר וכואבת יותר ממה שהוא, הלהקה והקהל עברו עכשיו.  והוא צודק.

2.  שנטובה

לסיום, הגוספל ואני רוצים לאחל לכם שנה טובה.  אני מקווה שהשנה הזאת תהיה שנה של תגליות מוזיקליות חדשות והתרפקויות על אהבות מוזיקליות ישנות.  שזאת תהיה שנה של החלטות נכונות, של מזל יוצא דופן, של רוגע ושל אורות מנחים.