The gospel according to whom

פרויקט יום ההולדת השלישי של הגוספל הסתיים אתמול, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות מעל דפי הגוספל לתשעת האנשים האמיצים שהתמודדו עם השאלה שלי. תודה רבה לבועז כהן, פני ברסימנטוב, עידו שחם, בנימין אסתרליס, גיא ביבי, גיא חג'ג', יאיר יונה, נדב לזר ונמרוד ספיר, שלא רק שהשקיעו זמן ומחשבה במתן תשובה לשאלה הקשה הזאת, אלא גם הפכו את מכלול התשובות הזה – ומכלול האלבומים שהן מייצגות – להרבה יותר מגוון מאשר הייתי יכול לדמיין.

השנה הרביעית של הגוספל תכיל בתוכה תוספת אחת לדברים המתפרסמים כאן מדי שבוע, שהיא הפתעה, ואולי עוד אחת, שאולי לא תהיה הפתעה ואולי לא תהיה.

אם אתם מתכוונים לחזור בזמן לאתמול, תיזהרו מה-ides של מרץ, מה שזה לא יהיה.

פרויקט יום ההולדת השלישי של הגוספל מגיע אל סופו היום, עם התשובה של נמרוד ספיר לשאלה שלי:

לפעמים אני מקנא באנשים שגדלו בבית מוזיקלי. כאלו שהאזינו מינקותם למוזיקה של הוריהם, וכשהגיעו לגיל בחירה יכלו למרוד בביטלס, בפינק פלויד, במיילס דיויס או בבטהובן רק על מנת לחזור אליהם כמה שנים מאוחר יותר. אני זוכר כמה תקליטים מאובקים בבית הורי, אבל זוכר מעט מאוד פעמים בהם אלו התנגנו. כשהתמרדתי, היה זה כנגד השקט.

ובכל זאת, יש יתרון אחד גדול בבורות המוזיקלית של ילדותי. כשסוף סוף התחלתי להאזין למוזיקה ברצינות, הכל בהק על רקע הלוח הריק של התודעה המוזיקלית שלי. כמעט כל מה ששמעתי – פיקסיז, נירוונה, פורטיס ואפילו, רחמנא ליצלן, U2, נשמע כמו חידוש מוזיקלי מסעיר. אבל מעל כל אלו זרח Superunknown, אלבומם השלישי של Soundgarden. למשך תקופה לא קצרה נתחם עולמי המוזיקלי בגבולותיו של האלבום הזה – מהשפעות הרוק הקלאסי של “The Day I tried to Live”, דרך ההשפעות הפסיכודליות של שיר הנושא והפאנק של “Kickstand” ועד למקצבי המטאל של “Mailman” ו-“4th Of July”.

לא מדובר באלבום מגוון באופן חסר תקדים – אבל עבורי הוא היה עולם במלואו. ההתמסרות שלי ללהקה הייתה טוטאלית – ובמקרה של נער בן 15 מדובר בהאזנה יומיומית לאלבום, קבוצת דיוור אינטרנטית בה הייתי מאזין בקנאה לתיאורי ההופעות של מעריצים בחו"ל, ומבטו של כריס קורנל שמביט עלי מהפוסטר על הקיר מול המיטה. לא מדובר באלבום אוונגרדי במיוחד – אבל עבורי הוא היה צעד אדיר קדימה. שירים מסויימים, בעיקר "Half" העקמומי עם השירה המעוותת להפליא, דרשו עשרות האזנות על מנת להתרגל אליהם. היום אני יודע שסאונגרדן, טובים ככל שהיו, עמדו על כתפיהם של ענקים. באותה תקופה, מבחינתי, כפות רגליהם היו היכן שהכל התחיל וראשיהם נגעו בנקודה בה השמיים הסתיימו.

האלבום הזה הוא ממזמן לא חלק מהפלייליסט שלי. במהלך כתיבת הפוסט האזנתי לו לראשונה מזה כמה שנים. אבל זאת הבעיה הגדולה באלבומים פיזיים הנשמרים על גבי פלסטיק מחומצן – הרבה יותר קשה למחוק אותם, והסדר בו הם נערמו על המדף הוא הסדר בה התודעה המוזיקלית שלי נבנתה. העטיפה השחורה עם התמונה המטושטשת של קורנל נדחקה מזמן לפינת המדף, אבל האלבום שבתוכה הוא ללא ספק אחת התחנות המוזיקליות המשמעותיות של חיי.

הנה "Let me Drown", שפותח את האלבום, ו-"Like Suicide", שסוגר אותו, וגם "Spoonman".

את האלבום אפשר למצוא כאן או כאן.

נמרוד ספיר חולק את הבלוג "טפאס וטפאס", ששמו אולי קיבל מעט השראה מ-"Tapes N' Tapes", יקירי מיניאפוליס, עם פינקי, חתולה בעלת טעם מאד ספציפי במוזיקה, בו הוא כותב בעיקר על מוזיקה משובחת, אבל גם על קולנוע וטלוויזיה.

תקציר הפרקים הקודמים:

נדב לזר, על "Music Inspired by The Snow Goose" של Camel.

יאיר יונה, על "A Love Supreme" של ג'ון קולטריין.

גיא (גיאחה) חג'ג', על "Is This Desire?" של פי.ג'יי. הארווי.

גיא ביבי, על "Blind Faith" של Blind Faith.

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על “Zeichnungen des Patienten O. T.” של Einsturzende Neubauten.

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה.

פני ברסימנטוב (קסטה), על תשעה אלבומים, מ-"No Rest for the Wicked" של New Model Army עד "Asylum Years" של טום ווייטס.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

פרויקט יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיך עם התשובה של נדב לזר לשאלה שלי:

כשהייתי בן 15 חבר הגיע אלי עם קלטת ופקד עלי להקשיב לאלבום מיוחד שהוא גילה. היינו מחליפים ביננו מוזיקה, אבל הפעם זה היה שונה: מהצלילים הראשונים תקפה אותי תחושה חזקה של דז'ה וו. "השמעת לי את זה כבר פעם?", שאלתי אותו, אך הוא טען שלא. הופתעתי, כי כמעט שיכולתי לזמזם את המוזיקה, כאילו תוך כדי ההאזנה הראשונה היא כבר הפכה לחלק ממני. למעשה זה היה הרבה יותר מדז'ה וו – לא רק שחשבתי ששמעתי את המוזיקה הזו בעבר, הרגשתי כאילו הכרתי אותה מיום שנולדתי. כאילו מאז ומתמיד שמעתי אותה בתוך הראש, והנה סוף סוף מישהו העניק לה קיום אמיתי בחלל שמחוצה לו.

זה היה האלבום The Snow Goose של להקת Camel שיצא ב-1975, אלבום שבהמשך פתח בפני צוהר אל המוזיקה של שנות השבעים ואל הרוק המתקדם בפרט. אבל את האלבום הזה לא כדאי לתחום בתוך ז'אנר – כל מי שהשמעתי לו אותו התחבר אליו מיד, ללא הבדלי דת, גזע וטעם מוזיקלי. זהו כנראה האלבום שקניתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי – בנוסף לעותק הפרטי שלי, קניתי במהלך השנים עשרות עותקים למשפחה וחברים, בתקווה שגם הם יחוו את אותו הקסם הנדיר שהאלבום הזה משרה על שומעיו. וזה תמיד עבד.

העוסקים בפיסול נוהגים לומר שהפסל כבר נמצא בתוך גוש האבן, ותפקידם הוא רק לסתת אותו ולחשוף את היצירה שנמצאת בתוכו. זה כנראה מה שאנדרו לאטימר (גיטרות וחליל) ופיטר בארדנס (קלידים) עשו במהלך השבועיים בהם הם כתבו את המוזיקה הזו. היא נשמעת כאילו היא ירדה אליהם מושלמת מהשמיים, כאילו האל הטוב בעצמו זימזם אותה באוזניהם והם רק תרגמו את זה לצלילים.

מאז אותה האזנה בתולית עברו מספיק שנים כדי שאכפיל את גילי, אני כבר כמעט שלא מקשיב לרוק מתקדם שלא מטעמי נוסטלגיה, וגם האלבומים הנהדרים של Camel צברו אבק דיגיטלי בכונן הקשיח שלי. אבל עד היום, כשאני ניגש לשמוע מוזיקה חדשה, אני עדיין מחפש את אותה תחושה קסומה של ההאזנה הראשונית ההיא ל-The Snow Goose: התחושה שזו מוזיקה שתמיד אהבתי, אך פשוט עוד לא הכרתי.

הנה שלושה שירים מהאלבום:  "Rhayader",  שיר הנושא "The Snow Goose", ו-"La Princesse Perdue".

את האלבום אפשר למצוא כאן או כאן.

נדב לזר הוא עורך ווידאו בימים ואיש מוזיקה בלילות, וככזה, הוא כותב את הבלוג "אטמי אוזניים", שמקדם, בכל דרך אפשרית, מוזיקה ישראלית מקורית, במיוחד זו המעניינת יותר, שנמצאת בשוליים (וגם מעלה נושאים שפוגעים במוזיקה הישראלית המקורית הזו מדי פעם, כמו זה).  הוא גם כתב בעבר ב"תרבות מעריב" וברחבי האינטרנט, תחת שמות שונים, על מוזיקה וקולנוע, וגם מנגן, במגוון כלים, בלהקות "הדוגמניות", שהתפרקה, "גיליאם", שקיימת עדיין בערך, ו-"The Raw Men Empire".

תקציר הפרקים הקודמים: 

יאיר יונה, על "A Love Supreme" של ג'ון קולטריין.

גיא (גיאחה) חג'ג', על "Is This Desire?" של פי.ג'יי. הארווי. 

גיא ביבי, על "Blind Faith" של Blind Faith.

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על “Zeichnungen des Patienten O. T.” של Einsturzende Neubauten

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה. 

פני ברסימנטוב (קסטה), על תשעה אלבומים, מ-"Heavy Horses" של ג'תרו טול עד "Berlin" של לו ריד.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש. 

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

פרויקט יום ההולדת של הגוספל ממשיך, עם תשובה לשאלה שלי מאת יאיר יונה, שחוגג היום גם יום הולדת.  מזל טוב!

לא בטוח איך מתחילים לכתוב על האלבום האחד ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה. זה די בעייתי. גם אמרתי את זה לכותב הבלוג היקר, ושיתפתי אותו בכך שהביטלס שינו את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, אחריהם לד זפלין שינו את הדרך, אחריהם 'יס' ואחר כך ניל יאנג, ושלא נדבר על ברט ג'אנש, ושלא נזכיר אפילו…

ובכל זאת, נקראתי לדגל. ושמחתי על כך.

בסוף שנת 2002, אבא שלי בירך אותי ברכת דרך צלחה ונתן לי מעיין 'תפילת הדרך' כזה. זה היה אמור ללוות אותי במשך שנתיים בלונדון ולשמור עלי מכל פגע. צחקתי לעצמי. ברכת הדרך? נו באמת. עזבו אותי מהשטויות האלה. ישמור אותי האל מפני האמונה.
וככה נסעתי, אתאיסט גדול. לא מאמין באלוהים, יהודי בפוקס, בעל מורשת באגורה, בודד בעולם. בלי שום דבר להאחז בו.

בתחילת שנת 2003 הגעתי ללונדון.שלושה שבועות אחר כך, חבר הילדות הכי וותיק שלי, אולי הנפש התאומה שלי עלי אדמות, נהרג. והחיים החלו להתהפך.
והם התהפכו, אוי כמה שהם התהפכו. הם התהפכו לרמת למצוא את עצמך בתחנת רכבת בלי לדעת למה אתה שם. הם התהפכו לרמת פרצי צחוק בלתי נשלטים ולילות על גבי לילות של בכי היסטרי. ככה הם התהפכו.

ג'ון קולטריין, לעומת זאת, היה כבר סטאר. הוא היה אמן מקליט שהוציא תקליטים ב'בלו נוט', 'פרסטיג', ניגן עם ההוא ושיתף פעולה עם הזה, והיה חבר בחמישיה הכי מפורסמת של מיילס דיוויס.
לאט לאט ההרואין התחיל לאכול אותו. והחיים התהפכו לו. אוי, כמה שהם התהפכו. מיילס בעט אותו מההרכב ("תחזור כשתהיה צלול"), הוא לא מצא עבודה והיה זרוק לחלוטין.
פתאום הוא גילה את אלוהים והחל להתחזק. אז קראו לזה פשוט 'מצא את האור'. הוא נפטר מהסמים, והחל את התקופה שלו ב-Impulse, הלייבל שממנו עשה קולטרין בית, והלייבל שבזכותו בעליו של הלייבל קנו הרבה מאד בתים.
אחרי שגיבש לעצמו את ההרכב הקלאסי של הרביעיה שלו, עם מקוי טיינר על פסנתר, אלווין ג'ונס על תופים ורג'י וורקמן על בס, הוא נכנס הביתה יום אחד, לקח את הסקסופון, ישב בפינה, ולא זז ממנה. והלחין את כל A Love Supreme.

פשוט לא הצלחתי להבין איך דבר כזה קרה לי. ולמה דווקא לי. ומה עשיתי שזה נחת עלי. ולמה דווקא עכשיו. לך תסביר לעצמך בגיל 22 מוות של חבר כל כך קרוב. אח. לא מצאתי תשובות.
השלישי של אהוד בנאי ליווה אותי ברכבת התחתית נון סטופ. חשבתי שאמצא תשובות דרך השפה העברית, שנשאה איתה ריח של מוכר, ובית, ופרדס, וניצה בחלון חדרי הציצה, ופסטיבל הזמר והפזמון ו'ליל חניה' ולהקת כוורת. זה היה מנחם, אבל לא פתר לי את הפינה הזו.

A Love Supreme היה תקליט שכולו תודה לאל, תקליט של נתינה חסרת גבולות, נטולת פשרות, של ארבעה מוזיקאים מובלים על ידי קולטריין, שכולם שמו לעצמם מטרה אחת – להודות לבוראם ולאמת הפנימית שלהם, לטוהר המידות, לנקיון הכפיים, לאותנטיות, לכנות, לאמיתי. בעיטה בשקר, בעיטה בחוסר האמונה, התכנסות פנימית. וחיים. חיים עשירים בתובנות ובהכרת תודה.

ואז התחלתי לשמוע ג'אז פתאום. ואז שמעתי מינגוס. ואז שמעתי מיילס. ואז שמעתי לי מורגן. ואז שמעתי את קולטריין. ואז שמעתי את לאב סופרים. לא הכרתי את הסיפור מאחורי האלבום, ואיך הוא השתמש בו בתור כלי להעברת מסר לעצמו, לפנימי גובלן שלו. אבל אני זוכר שבכל נשימה שלו ובכל תקיעה שלו בסקסופון ובכל תו וחצי תו וצפצוף וחריקה, הייתה יותר משמעות מאשר בכל העולם הצר, המנוכר, הציני והכל כך אתאיסטי שלי.
ואז החלה תקופה שבו שמעתי את האלבום הזה פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. נון סטופ. הכרתי את כל הסולואים בעל פה, והרגשתי כאילו קפצתי לתוך הנשמה התועה של קולטריין, שבאלבום הזה מצאה את המקום שלה סוףסוף. הוא הצליח לשבור את כל המחסומים, הוא הצליח ליצור את האלבום הכי חשוב בשבילי, ולקח אותי איתו לתוך הכלי הזה לתוך עולם מלא בהכרת תודה על החיים ועל הנפש הבריאה.

ואז התחלתי להבריא. זה האלבום היחידי שאי פעם שמעתי, שהצליח להפוך נשמה חולה ומוטרדת, לתוצר בריא.
ואז התחלתי להסתכל על העצים אחרת, על הבתים, על הפארקים ועל הרחובות. והרגשתי מאושר. הבנתי לחלוטין את הסוד. יש הרבה אנשים שישלמו הרבה כסף בשביל לדעת אותו, או יקנו את הדיוידי. אני הייתי צריך שהקרקע תשמט לי מתחת לרגלים בצורה הברוטלית ביותר שלא יכולתי לייחל לה, כדי לפגוש בנקודה המסוימת הזו בחיים את A Love Supreme, ולהבין את מה שאני צריך להבין.

אחרי A Love Supreme, שום דבר כבר לא נשמע אותו הדבר. מכרתי 20 דיסקים לחנות יד שניה בקיימדן מרקט, כי פשוט הפסקתי להאמין לקולות ששרו את השירים שפעם, חודשים לפני כן, כל כך אהבתי. לא מצאתי את הכנות הזו, שנוכחתי לדעת שהיא באמת קיימת כי ראיתי ושמעתי אותה בכל תו אצל קולטריין. באותה תקופה למדתי מה זו מוזיקה כנה. מהי הכוונה. מהו הדבר האחד הזה שעושה את רוברט פלאנט למה שהוא, את רוברט ג'ונסון למה שהוא, ואת ניל יאנג למה שהוא. הכוונה. היכולת להוציא אוויר מהפה ולנסוך בו נשמה שתתפוס צורה של מילה, או של תו מוזיקלי. מה מפריד את הגברים מהילדים. זה היה קולטריין שעשה את זה.

חזרתי לישראל בסוף שנת 2004. כבר הייתי אדם שונה ב-180 מעלות. לא התקרבתי לדת. לא התחזקתי בשום דבר. אבל למדתי להכיר את התהום הגדולה ביותר, להסתכל לה בעינים, וללכת הצידה ולעקוף אותה. למדתי את הצביעות באתאיזם. למדתי שלכל אדם, חייבת להיות סיבה לקום בבוקר, מעבר לאישה ולילדים ולעבודה ולספר. למדתי שהאדם חייב גרעין מסוים בתוך עצמו, שבו הוא יאמין ושלא יאבד לו לעולם, ושהוא צריך תחזוקה שוטפת ממקום טהור.

בסוף כל ארוחה, אבא שלי אומר בשקט 'ברוך הוא וברוך שמו'. אבא שלי מצא את המקום שממנו אתה מוקיר תודה על מה שיש ומודה לבורא, על שלל שמותיו, על מה שניתן לך בתקופה הקצובה הזו פה. פעם לא הבנתי אותו. היום, בנאדם בריא לחלוטין, אני מודה גם על הברכה שלו, שבכל פעם, כשאני קצת שוכח, מזכירה לי את הדברים החשובים בחיים.

ג'ון קולטריין כבר איננו מוזיקאי בשבילי. הוא הסיבה שהיום אני.

יאיר יונה

(למתעניינים ואלה שרוצים לקרוא עוד, אני יכול להמליץ בחום רב על הספר המעולה הזה שמספר את לידתו של האלבום, עשייתו ומה היה אחר כך)

זה החלק הראשון של היצירה בת ארבעה החלקים הזאת, "Acknowledgment".  וזה  החלק האחרון, "Psalm".   וזו הקלטה מצולמת של קולטריין מנגן קטע מהאלבום עם הרביעייה שלו.

את האלבום אתם יכולים למצוא כאן או כאן.

יאיר יונה כותב, בבלוגו Small Town Romance, על מוזיקה שנחבאת מן המרכז – אמריקנה, מוזיקת גיטרות אינסטרומנטלית ואקספרימנטלית, פוסט רוק, פרה-רוק וליד רוק, גם דברים מהעבר שקרוב לוודאי שפספסתם.  הוא גם מוזיקאי בעצמו – גיטריסט אינסטרומנטלי שהוציא לאחרונה אלבום ובתחילת הדרך לאחד חדש, וגם אחד מהמנהלים של Anova Music.

ֿ

תקציר הפרקים הקודמים:

גיא (גיאחה) חג'ג', על "Is This Desire?" של פי.ג'יי. הארווי.

גיא ביבי, על "Blind Faith" של Blind Faith.

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על “Zeichnungen des Patienten O. T.” של Einsturzende Neubauten.

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה.

פני ברסימנטוב (קסטה) על תשעה אלבומים, מ-"London Calling" של הקלאש עד "The Hounds of Love" של קייט בוש.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

פרויקט יום ההולדת של הגוספל ממשיך, עם התשובה של גיא (גיאחה) חג'ג' לשאלה שלי:

מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה? 

זאת שאלה מפחידה.

זאת שאלה קשה לא רק מפני שההסבר – מדוע דווקא אלבום זה ולא אחר נבחר כתשובה לשאלה הזו – אלא מפני שהיא דורשת תהליך קשה של הליכה לאחור, של פרימת סיבים שהפכו כבר מזמן לחבלים וחקירת מקורותיהם. היא דורשת לעצור לרגע, להשהות את האצבע מעל כפתור ה-"Download" אל האלבום הבא, ולשאול את עצמי: איך אני שומע היום מוזיקה?

התשובה המורכבת לשאלה הזו, נניח שהצלחתי לענות עליה, היא רק  ההתחלה. עכשיו עליי לפרק את הרגלי ההאזנה שלי ואת הדרך בה אני חושב על מוזיקה, קולט מוזיקה, מתרגש ממוזיקה ומסנן מוזיקה, ולבדוק את מקורותיה. למה אני מכור לצליל בס מסוים אבל מתחלחל מסינתים מהאייטיז? למה אעדיף כמעט תמיד הקלטה מלוכלכת ועקומה על פני נקיון אולפני מצוחצח סטייל פיטר גבריאל או דייר סטרייטס?

זו שאלה שהתשובה עליה תצריך ממני חפירה נפשית עמוקה שכספי לא יכול להרשות לי כרגע. פסיכולוג זה יקר מדי, ובינינו, מי צריך פסיכולוג כשיש מוזיקה לדבר איתה?

הרבה אלבומים עלו לראשי כשניסיתי לענות על השאלה בראשי. "הקלטות אחרונות" של ענבל פרלמוטר, "Kid A" של רדיוהד, אביתר בנאי הראשון, "The mess we made" של מאט אליוט. כל אלה פרצו דרכים חדשות בראשי, הראו לי שוב ושוב, בכל גילוי חדש, שמוזיקה לא חייבת להישמע כמו המוזיקה ששמעתי עד לאותו רגע. כל גילוי מרעיש ופורץ דרך כזה פתח צוהר, שהתרחב למנהרת ענק, לסגנונות, אפשרויות וסוגים חדשים (עבורי) של אסתטיקה, של אמ(נו)ת. את כל אלה אני יודע להסביר. להצביע בדיוק על אבן הדרך שבה התרחש המפנה, לנמק, לתת דוגמאות.

אבל האלבום שזמזם לו בשולי הגולגולת שלי בזמן כל ההתחבטויות הוא זה שנבחר לבסוף, ודווקא מפני שהוא הכי קשה להסבר. הוא לא הכניס לחיי אסתטיקה חדשה כמו הלו-פיי של פרלמוטר או האלקטרוניקה של רדיוהד, והוא לאו דווקא הראה לי שאפשר להיות עירום יותר מעירום, כמו בנאי או אליוט. אולי "Is This Desire?" של PJ Harvey שינה את הדרך בה אני שומע מוזיקה כי הוא הבהיר לי סופית שאין גבולות ליופי. אולי כי התשובה לשאלה שבכותרת האלבום הזה, אחרי בערך שבעת אלפים האזנות דרוכות לו, היא: כן.

לכאורה, לצד האלבומים שהוזכרו כאן כעת, ITD (בקיצור) הוא ממש מאופק. אסופה של שירים מצוינים מאת הזמרת הכי קונסיסטנטית (מבחינת איכות) של שני העשורים האחרונים, אסופה שחורגת מעט מבחינה סגנונית ממה שהארווי עשתה עד אז. ואולי לא יותר מזה.

אבל עבורי, נער בן 16 בעת יציאת הדיסק, הדרך הכי טובה להסביר את המפגש וההשפעה של האלבום הזה עליי תהיה במטאפורה: זה כאילו עד אז התמזמזתי בצורה מגושמת עם בנות 15, נוגע להם בציצי בלי שהן או אני נבין עד הסוף מה כל התחושות האלה אומרות, ואז הגיעה אישה אמיתית, בוגרת ומלאת תשוקה, תעוזה וניסיון, הפשיטה אותי לגמרי, טלטלה אותי, והראתה לי את כל מה שאפשר לעשות עם הגוף.

אבל מוזיקלית.

הארווי תמיד חשפה הכל. לא בצורה הווידויית שמאפיינת קו אחר של יוצרות מעולות, ממיטשל דרך איימוס ועד כל בחורה עם פסנתר בימינו, אלא בצורה של עירום אחר. גם כשהיא התחפשה, כמו בשיר הפותח "Angelene", לדמות אחרת, היא עדיין עשתה זאת כשהייתה עירומה לגמרי. באלבומים הראשונים שלה, ההפקה כל כך רזה שאפשר לשמוע את העצמות דוקרות דרך העור. אבל ב-ITD הארווי מעיזה להישאר עירומה גם כשהיא לא צועקת ובועטת, אלא מתעטפת בצלילים אחרים, נחשפת במלוא השבירות שלה. לפעמים זה פסנתר איטי, לפעמים לופ תופים ששובר את כל מה שהכרנו ממנה עד קודם, בשירים רדופים על אישה שאבדה, על קנאה וסגידה. זה אלבום על נשים. חברה שלי לשעבר הייתה בטוחה שזה אלבום על זונות. זה אלבום בו הארווי נוגעת, טקסטואלית, בפינות נפש שכולנו מפחדים מהן, ועושה זאת בעודה עירומה ושבירה מול המיקרופון בלי להישמע חלשה ומסכנה. היא יוצאת מהאלבום הזה שלמה יותר, לא חבולה והרוגה.

זה אלבום עצוב, מפחיד, מרגש, חשוף, מסוכן, ממכר, מענג. זוהי תשוקה. כל הצדדים של התשוקה, גם האובססיביים והחשוכים, גם התשוקה למגע, גם התשוקה לכאב, גם הדרך הארוכה לתשוקה וממנה.

אני יודע שגם היום, בכל האזנה לו הגוף שלי נדרך, נטען במתח חשמלי, הנפש מתכווצת כמו שריר בחשש ובציפייה, וכל הנוזלים בגוף זורמים מהר יותר. כמו הרגע שלפני סקס. כמו הרגע שלפני מכות. כמו הרגע שלפני בכי.

השאלה של אורן הייתה "מה האלבום ששינה את הדרך בה אתה מאזין למוזיקה?". למרבה המזל, השאלה הזו לא מחייבת אותי להסביר למה. ככל שאני כותב, מאזין וחושב יותר על האלבום הזה, אני מבין שאין לי את התשובות. אני לא יודע להסביר למה האלבום הזה שינה רדיקלית את האופן שבו אני שומע מוזיקה, למה באלבום הזה שמעתי כל צליל וצליל בצורה חדה יותר, הייתי מודע לכל פעימה, צביטה ופריטה. אני רק יודע שאחריו ולפניו לא הייתי אותו המאזין. כמו נער שלמד פתאום משהו שהיה אמור ללמוד רק שנים מאוחר יותר. אבל אם מישהו יחפש את הסיבה לכך שאני סוגד לפי-ג'יי הארווי ומוכן לנשק את האדמה עליה היא דורכת – התשובה לכך נמצאת, אם לא מצאתם אותה עד כה בשאר אלבומיה, באלבום האחד הזה. 

שלושה שירים מהאלבום הזה:  "The Wind",   "Electric Light" ושיר הנושא שסוגר את האלבום, "Is This Desire?".

את האלבום אתם יכולים למצוא כאן או כאן.

גיא (גיאחה) חג'ג', הוא בראש ובראשונה האיש מאחורי (ולפני, ומצידי) "עונג שבת", סופר-בלוג של תרבות ונקודת התחלה של סוף השבוע של כל כך הרבה אנשים, שהשבת מרגישה קצת ריקה בהיעדרה.  הוא גם כותב את הטור הדיגיטלי "איים בזרם" ב-Ynet,  לשעבר עורך מוזיקלי ב"עכבר העיר אונליין" ומנהל האתר ב"שרת העיוור",  חולק עם בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס את ניהול הלייבל "Hiss Records", הפיק את אלבום המחווה ללאונרד כהן, "שיר זר", ביחד עם דויד פרץ, וגם את "שירים משומשים", אלבום מחווה בעברית לטום ווייטס שייצא ממש בקרוב.

תקציר הפרקים הקודמים:

גיא ביבי, על "Blind Faith" של Blind Faith.

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על “Zeichnungen des Patienten O. T.” של Einsturzende Neubauten

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה.

פני ברסימנטוב (קסטה), על תשעה אלבומים שונים, מ-"Down Colorful Hill" של Red House Painters עד "Heavy Horses" של ג'תרו טול.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

פרויקט יום ההולדת של הגוספל ממשיך, עם התשובה של גיא ביבי לשאלה שלי:

היה לי מאד קשה להחליט באיזו דרך אני הולך לענות על השאלה הכמעט-בלתי אפשרית הזו: "מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה?". המוזיקה, כמו כל תקופה בהתפתחותי, היא מאד דינמית ויש תקליטים שמזוהים עם כל פרק בחיי.

האלבום הראשון שקפץ לי לראש הוא האלבום "All Things Must Pass" של ג'ורג' האריסון – אלבום מופתי שליווה אותי מהרגע שידעתי מי אני, והאריסון, כאמן, הינו חלק בלתי נפרד מחיי עד היום – מברית המילה שלי ועד להחלטה שאשתי ואני עשינו להשמיע את "Here Comes The Sun" ללוות אותנו בדרכנו לחופה… אבל האמת היא שלא התקליט היה נקודת המרכז כי אם האמן, לכן זה לא ענה להגדרת השאלה.

האלבום השני שהתלבטתי קשות אם לכתוב עליו הוא "Ten", אלבום הבכורה של פרל ג'ם – אחד האהובים עלי בעולם כולו – וגם הוא, כמו גם הלהקה, מלווים אותי שנים נכבדות, אבל גם האלבום הזה לא בדיוק שינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה – הוא יותר כמו חבר טוב.

לבסוף בחרתי את "Blind Faith", האלבום היחיד של הרכב "סופר-גרופ" מושלם, בעל אותו שם, הכולל את אריק קלפטון (גיטרה), סטיב ווינווד (שירה, גיטרה וקלידים),ריק גרטש (בס) וג'ינג'ר בייקר "האליל" (תופים). האלבום הזה שינה את חיי מהרגע שבו הנחתי את עיני על העטיפה יוצאת הדופן שלו ועד לרגע ששמעתי את סולו התופים של בייקר ב"Do What You Like". אפשר לומר שהאלבום הזה משלב את שתי האהבות הגדולות בחיי – גרפיקה ותופים.
אמנם העטיפה של האלבום לא גרמה לי לרצות להיות מעצב גרפי – אבל בליינד פיית' בכלל וג'ינג'ר בייקר בפרט היו הסיבה שבגללה הצורה שבה אני שומע מוזיקה הפכה לחוויה אחרת לגמרי- בה אני מקשיב למוסיקה (לתופים בפרט) מתוך רצון ללמוד ולספוג, והתפתחה בי ה"מחלה" של לנגן בתופים (ולהתעמת עם כל שכן שהיה לי בכל בניין שבו גרתי… )

צד המוזיקה:
אחי הגדול לא הרשה לי להיכנס לחדר שלו. אמא שלי היתה שומעת בסלון את פול אנקה ואני הייתי שומע את ה"דייר סטרייטס" ואת "סטטוס קוו" כשהייתי מביט בדלת סגורה עם פוסטר של אטארי – זה הדימוי שנשאר לי מהתקליטים האלה עד היום. כל זה השתנה כשהייתי בן 8 ואחי התגייס לצה"ל. אז הייתי פותח את המנעול ונכנס לחדר שלו בשביל לשמוע את הביטלס, סטיקס וסטיבי וונדר – עולם חדש מופלא. בדפדופי התכופים בארון התקליטים שלו, הייתי נתקל באלבום מוזר, עם תמונה של ילדה ערומה ולא היה עליו שם בכלל. אני מודה שהעטיפה הזאת תמיד סיקרנה אותי, גרמה לי להרגשה מוזרה, לבלבול וגם קצת לפחד ממה שנמצא בפנים – שישה שירים בודדים שהשאירו חותם עמוק בנפש שלי. אני חושב שאלוהים דיבר אלי כשהנחתי את המחט בפעם הראשונה על התקליט הזה וסטיב ווינווד אמר לי בין הגיטרות והתופים:

"It's already written that today will be one to remember" בשורה שפותחת את התקליט, ואכן, לעולם לא אשכח. בליינד פיית' וג'ינג'ר בייקר, כאמור, הכניסו אותי לעולם המוזיקה ובאופן די אירוני אחי ואחותי היו אלה שקנו לי, כמתנה לבר המצווה, את מערכת התופים הראשונה שלי.

צד הגרפיקה:
העטיפה צולמה ועוצבה ע"י בוב סיידמן והקונספט העיצובי היה לסמל את הישגי האדם בטכנולוגיה ואת שבירת התמימות שבאה בעקבותיה, או במילים של סיידמן "החללית הינה הפרי של עץ הדעת והילדה הינה הפרי של עץ החיים". (חשוב לציין שהנחיתה הראשונה על הירח היתה רק חודשיים לפני שהאלבום הזה יצא). סיידמן קרא לתמונה "Blind Faith" – כדי לתאר את האמונה העיוורת שאנחנו מקנים לטכנולוגיה, שם שאריק קלפטון החליט לאמץ ללהקה.
העטיפה עוררה הדים עוד לפני שהאלבום הגיע לחנויות: בארה"ב לא רצו להפיץ אותו עם התמונה הפורנוגרפית והחולנית במקצת והיה זה אריק קלפטון שהתעקש על ההפצה עם התמונה המקורית וגם על הרעיון ששם הלהקה, ומן הסתם גם שם האלבום, לא יהיו כתובים בכלל – דבר שלא היה מקובל אז ולא נעשה כלל.
התעוזה שבללכת עם משהו כל כך יוצא דופן וחדשני היא דבר שאני לומד על בשרי שקשה מאד לעשות – ואני שואב המון השראה מהתוצאה של המוצר הנפלא הזה. למי שלא יצא עדיין לשמוע את האלבום הזה – אני ממליץ לו לעזוב הכל ולהקשיב לו. שווה.

הנה "Had to Cry Today", שפותח את האלבום.  ו-"Do What You Like", שסוגר אותו. ו-"Can't Find My Way Home", שהוא אחד השירים הכי יפים של קלפטון, או של ווינווד, בעיניי (תלוי איך אתם מסתכלים על זה).

את האלבום אפשר למצוא כאן (בדיסק) או כאן (בתקליט).

גיא ביבי הוא מתופף, לשעבר בפרויקט הגומיה, ועכשיו בעיקר אצל שני קדר ומורפלקסיס, מעצב עטיפות אלבומים (כמו עטיפת האלבום הנפלאה הזו של גבע אלון), פליירים ושאר תופינים, וגם כותב בלוג (אם כי לא פעיל באחרונה) – את השניים האחרונים אתם יכולים למצוא באתר שלו.

תקציר הפרקים הקודמים:

בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, על "Zeichnungen des Patienten O. T." של Einsturzende Neubauten.

עידו שחם, על האלבום השחור של מטאליקה.

פני ברסימנטוב (קסטה) על תשעה אלבומים, מ-"Chante pour les Enfants D'Aujurd'hui" של מרינה וולאדי ועד"Berlin" של לו ריד.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.
 

חגיגות יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיכות עם התשובה של בנימין אסתרליס, הוא מורפלקסיס, לשאלה שלי:

מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה?

זו שאלה שאני יכול לכתוב עליה לא מעט תוך הקאה של שמות להקות ואלבומים – חלקם חרכו לי את האזניים כילד וחלקם כנער מתבגר בישוב מבודד בגליל, אבל הרגע המדוייק בו עולמי המוזיקלי התהפך (ומאז, יש לציין, לא חזר להיות שוב אותו הדבר) התרחש בטיול של תנועת הנוער ( "הנוער העובד והלומד" ) בחג פסח של 1993 כשהייתי בן 16. טיול שלא רק שהיה מתודלק במינונים לא סבירים של הורמונים (בזכות כמה עלמות חמד שחלקו עימי שקי שינה בלילות) אלא גם במוזיקה משובחת בזכות ווקמן לבן וחבוט שליווה אותי באותה עת וקלטות משומשות שניגנו שוב ושוב את פיקסיז, פינק פלויד, טוקסידומון, דורז ואפילו טום וויטס. בערב השני לטיול כשהלילה ירד ורוח צוננת החלה לפזר את אפר המדורות ולצידם כבר הונחו שקי השינה, כשכל ילדי הגיטרות החלו לזייף שירי ביטלס, שלמה ארצי וכוורת קיבלתי את התחושה המוכרת של עיקצוץ דימדומים (מין חוסר מנוחה שכזה כשהשמש שוקעת) תוך שיטוט חסר מנוחה במחנה המאולתר שהקמנו בשדה צפונית לקריית שמונה, תפסתי ידיד ששכב אפרקדן על שק השינה שלו וחיטט בשקית של קלטות:

"תגיד, יש לך משהו חדש לשמוע?" (זו המקבילה לחילופי הקבצים של היום – פעם היה מדובר בחילופי קסטות/תקליטים) – הקלטת שנשלפה נראתה לא פחות חבוטה ומשומשת מהווקמן שנשאתי עימי.

"תנסה את זה – בצד הראשון יש להקה גרמנית של הגיטריסט של ניק קייב, בצד השני יש אוסף של להקת מגזין.."

הודיתי, לקחתי את הקלטת והלכתי משם. אני זוכר שהיה לי צורך דחוף להתבודד היכנשהו במקום שבו אוכל פשוט לשכב ולבהות בשמיים העצומים שנפערו כשהשמש החליקה לתוך ההרים והותירה רסיסי כוכבים שם בחלל. אז הווקמן החבוט פתח לוע והקלטת הוחלקה פנימה, זוג אוזניות סגרו על האוזניים תוך הידוק הסלוטייפ הצהוב על החיבור לווקמן, נשכבתי על העשב ובהיתי בהרים שמולי כשהאגודל לוחץ על כפתור "פליי" והסרט המגנטי בקלטת מתחיל את הספירלה המופלאה שלו.

צלילי ברזל נופל ומתעקם, כאוס חסר פשר כמו מדמנה אקראית של צליל ואז מגיח משם הגירגור הרפיטטיבי של צלילים מכאניים וספק לחישה/שאלה/בקשה נשמעת:       " Hoerst Du den Krach der schlagenden Herzen?" ("האם אתה שומע את רחש פעימות ליבנו?"), אותו רגע כל מה שהכרתי בנוגע למבנה שיר, לצליל, שירה או כל מבנה המציאות שסביבי בכלל – התערער ולא שב עוד על כנו מאז. הירח החל לעלות, עצום מידות וזהוב, והאיר את מה שהיה גופי שם על העשב אבל אני כבר לא הייתי שם והדבר היחידי שחיבר אותי לגוף ההוא היו צמד אוזניות דקות. אני זוכר שבאיזה רגע השכיבה על הקרקע היתה בלתי נסבלת, קמתי והתחלתי לשוטט והנוף סביבי קיבל תצורה ערפילית, כמו חלום שעדיין לא החליט אם הוא מציאות או עדיין חלק מתוהו חסר צורה. נערים ונערות חלפו על פני, אין לי מושג מה הם ראו כשחלפתי על פניהם, רק ידעתי שאני רואה דרכם, שהם אינם מציאותיים ושהעולם שאני חולף דרכו הוא עולם של רפאים שחושבים את עצמם לממשיים. ככל שהסליל המגנטי בקלטת התקדם היה לי ברור שהצלילים שאני שומע מדברים אל איזה חלק בתוכי שלא הכרתי באמת עד אז, זה גם היה טיבה של המוזיקה – משהו קדום ושיבטי אך בה בעת טכנולוגי, מתקדם ומתוחכם.

מאוחר יותר למדתי שלאלבום קוראים "Zeichnungen des Patienten O. T." (Drawings of Patient O. T.) והוא שייך להרכב הגרמני Einstürzende Neubauten ושזהו בעצם האלבום השני של ההרכב. כשנה מאוחר יותר קניתי את הדיסק בסניף של פיקדילי בהדר (חיפה) ולשימחתי בעטיפה היו מילות השירים בגרמנית עם תרגום לאנגלית, כך שיכולתי לצלול לעולם הדימויים האניגמטי של מר בליקסה בארגלד (מנהיג ההרכב) שיכל לכתוב על סופרנובה באותה נונשלנטיות כמו על ההשמדה של תא בגוף שלו. אני זוכר איך הייתי אוסף פיסות מתכת וקפיצים כדי לנסות לשחזר את הצלילים של האלבום הזה, פירקתי רמקולים, מצאתי מימברנות וחיברתי אותן למשטחי ברזל תוך ניסיון לתעד את כל הצלילים המוזרים שמצאתי על קלטות (מאוחר יותר אפילו סימפלתי חלק מאותם צלילים וארגתי אותם לתוך שירים מוקלטים). קשה לי לראות את העולם המוזיקלי הפרטי שלי ללא האלבום הזה, הוא באמת חשף בפני עולם ונטע בי את התשוקה לחפש צלילים ולחשוב על מוזיקה כאל משהו שיש בו חירות ושאינו נתון למרות שירי פופ או לתכתיבי ז'אנר, מבנה או הרמוניה. איזו חירות נהדרת. 

הנה שיר הנושא מתוך האלבום.  וגם "Vannadium-I-Ching", שפותח את האלבום.  ו-"Armenia".

את האלבום אפשר למצוא כאן (בדיסק) או כאן (בתקליט).

בנימין אסתרליס, הוא מורפלקסיס, עושה מוזיקה נהדרת שחלקה אינסטרומנטלי וחלקה לא, לרובה אתם יכולים להאזין (וחלק ממנה להוריד) בחינם. בימים אלה הוא עובד על אלבום חדש. הוא גם עורך מיקסטייפים מצוינים, שאותם אפשר למצוא בבלוג שלו, Morphmixtapes.   הוא חולק את הגשת תכנית הרדיו Mixed Up ברדיו הר הצופים  ביחד עם נועה רווה,  והוא גם מנהל, ביחד עם גיא חג'ג', את הלייבל Hiss Records שבאמתחתו האלבומים שלו, של דויד פרץ, שני קדר ונדב אזולאי.  

תקציר הפרקים הקודמים:

עידו שחם, על האלבום השחור של  מטאליקה.

פני ברסימנטוב (קסטה) על תשעה אלבומים,  מ-"No Rest for the Wicked" של New Model Army עד "Kissing to be Clever" של Culture Club.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש  [והשבוע הוא כותב אצלו ב"לונדון קולינג" על האלבום הנפלא של "החשמליות", ומסכם בהודעה המשמחת שיש לו כמה עותקים של האלבום למכור. עשו לאוזניים שלכם טובה ורכשו עותק של האלבום הזה לפני שהוא ייעלם שוב.]

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

חגיגות יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיכות עם התשובה של המאזין עידו שחם לשאלה שלי [לבקשתו של עידו, אני מנסה פה חידוש טכנולוגי מטורף – קליפ מ-Youtube ממש כאן על המסך, כדי שלא תצטרכו להקליק כל הדרך עד לשם.  אם זה יעבוד, אולי אני אשתמש בזה גם בפוסטים הרגילים שלי] :

מה האלבום ששינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה?

המאזין עידו שחם

כשאורן ראב פנה אלי לכתוב פוסט על האלבום ששינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה, התלוצצתי ואמרתי לו שאני יכול לעשות על זה סדרה של פוסטים. יש המון אלבומים אדירים שעשו לי ריקונפיגורציה לעור התוף וגרמו לאצבעות שלי לשנות כיוון על הגיטרה. אבל אם נלך מספיק אחורה, יש שם אלבום אחד שממש שינה לי את הגישה, אולי אפילו האלבום שהצית את כל הגז שהיה באוויר והבעיר בי להבה לוהטת של אהבה למוזיקה שממשיכה לבעור עד עצם היום הזה.

בשנת 1991, כשהייתי בן 11, עברתי לגור בגרמניה בעקבות שליחות דיפלומטית של אבי. בעוד שבארץ לקח זמן מה עד שמהפכת הכבלים חדרה לכל בית, חטפתי את ערוץ MTV לפני כולם וביליתי שעות רבות כל יום בבהייה בקליפים האלה שמרצדים מולי על המסך. אממה, המוזיקה שאהבתי היתה פופ מיינסטרימי למהדרין. Dangerous של מייקל ג'קסון היה גולת הכותרת שכולם התלהבו ממנה בחטיבת הביניים של בית הספר הבינלאומי של פרנקפורט, עפתי מ-Kriss Kross והראפ שלהם עם הבגדים ההפוכים, אפילו האלבום של הסימפסונים, The Simpsons Sing The Blues, היה מבחינתי שוס מטורף (דו דה בארטמן!).

ואז החלה המהפכה. פתאום Smells Like Teen Spirit של Nirvana משודר 25 שעות ביממה. ואז גם פרל ג'אם, רד הוט צ'ילי פפרז, ואפילו גאנז נ' רוזז. אבל משום מה לא אהבתי את כל הבלאגן הזה. היה לי קשה עם הדיסטורשנים והצעקות והרעש. מצד שני משום מה כן ראיתי וספגתי את כל הקליפים הרועשים האלה כמו ספונג' בוב. הייתי קצת מאחור, כי בבית הספר כולם התאפסו על צו האופנה החדש וזו המוזיקה שהשמיעו במסיבות בית הספר (יעני school dance כפי שודאי ראיתם בבברלי הילס 90210 המקורי).

למזלי היה לי חבר ממש טוב שהכיר אותי יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי. קראו לו דייגו והוא הגיע במקור מאיטליה. האנגלית שלו לא היתה כל כך טובה והוא היה קצת שמנמן מרוב האוכל המעולה שהמאמא שלו בישלה, אבל הבנו אחד את השני ממש טוב וגם ככה נהנו לשחק מלא משחקי מחשב, לראות סרטי אקשן, לעשות טורנירים של פינג פונג, ולהריץ צחוקים כמו ששני חברים טובים בגיל העשרה רק יכולים. וכך דייגו קנה לי מתנת יום הולדת ליום ההולדת ה-12 שלי ששינתה את חיי. הוא קנה לי את האלבום השחור של מטאליקה.

התגובה הראשונה שלי היתה וואט דה פאק. זה כבד, זה רועש, זה לא המוזיקה שאני שומע. אבל אחרי ש-“Nothing Else Matters” כיכב ללא הרף על המרקע הטלוויזיוני, ואפילו נהניתי מהמיני סרט אימה שהוא הקליפ של “Enter Sandman”, החלטתי בכל זאת לשים אותו בדיסקמן ולשמוע. ולאט לאט, מהאזנה להאזנה, החלו כל חומות ההתנגדות שלי ליפול בזו אחר זו, מפאוורקורד לפאוורקורד. ניענתי את הראש לצלילי “Sad But True”, נפלתי לרגלי הדרמה של “The Unforgiven”, ו-“The Struggle Within” היה הפינאלה המוחץ שלי.

התאהבתי. בדיסטורשן, בקול העצבני, בתופים החזקים. משהו בי השתנה ומאותה נקודה והלאה נפתחתי והתאהבתי ברוק. פתאום לא רק שאני מסוגל לשמוע מוזיקת גיטרות, אלא זה מה שאהבתי ורציתי לשמוע כל הזמן. כל אלבומי הפופ ניינטיזי שרכשתי נותרו על המדף, ואת מקומם בדיסקמן החלו לתפוס להקות כמו Ugly Kid Joe, Aerosmith, בון ג'ובי (הלו הלו, Keep The Faith אלבום מעולה!), Rage Against The Machine, ויותר מאוחר רד הוט, נירוונה, הPאנק החדש של גרין דיי ואופספרינג, סמשינג פמפקינז, ועוד ועוד ועוד.

האהבה הגדולה שלי לרוק הולכת איתי בגדול מאז ועד היום. היא השתנתה מאוד לאורך השנים לסוגים שונים של רוק, אבל בגלל שחלק מהמניפסט של הרוק הוא מהפכה מתמדת ואימוץ בלתי פוסק של סגנונות ורעיונות ותרבויות שנמצאים מחוצה לו, תמיד היתה להקת רוק שסגדתי לצליליה, ואלבום שמתנגן אצלי בריפיטים. לא משנה עד כמה אני יוצא להרפתקאות מחוץ לז'אנר, בין אם לקלאסי, לג'אז, או לאלקטרוני, תמיד אני מוצא את עצמי חוזר בחזרה לגיטרות, לבאס, ולתופים.

מי יודע מה היה קורה לולא דייגו ולולא האלבום השחור של מטאליקה. אולי אלבום אחר היה תופס את מקומו, או שאולי היתי נידון למאסר עולם בפופ המיינסטרימי. שלא תבינו לא נכון, עדיין יש לי חיבה קינקית לפופ הטראשי של הניינטיז. אבל כשאני מתבקש לשמוע משהו שאני באמת אוהב זה לא מה שייכנס למערכת שלי. מוזר לי לחשוב שעבור רבים האלבום השחור של מטאליקה הוא בכלל סוג של נפילה, שהוא סל אאוט של מטאליקה בנסיון להגיע למיינסטרים ולתהילת עולם. ונחשו מה? זה הצליח. נחשו מה עוד? בגלל שזה הצליח אני ומיליונים נוספים נפתחנו למוזיקה חדשה שאחרת כנראה לא היינו שומעים, תודה לאל האופל. מבחינתי האלבום השחור של מטאליקה הוא אלבום ענק, ובהחלט אלבום ששינה את הדרך שבה אני מקשיב למוזיקה, “and nothing else matters”.

[gv data="JgiGrXpOhYg"][/gv]

נ.ב. מבואס תחת שצריך למשכן את הבית בשביל ללכת להופעה של מטאליקה ולראות אותם בגודל יותר גדול ממיקרובים. מקווה שמפיקי העל יתעוררו לעובדה שאין לאוהבי המוזיקה אלפי שקלים להוציא על הופעות מחו"ל.

והנה עוד שני קליפים, לא אמבדד (לאט לאט…):  "Enter Sandman", השיר שפותח את האלבום, ו-"The Struggle Within", השיר שמסיים אותו.

את האלבום השחור אפשר למצוא כאן או כאן.

המאזין עידו שחם, שקורא לעצמו ולבלוג שלו ככה מפני שזו הדרך שבה שמו מוזכר ב"הקצה" של קוואמי ונדב רביד לעתים קרובות, כותב על העולם המוזיקלי המאד מגוון שלו בבית החדש (והשם החדש) של הבלוג המקורי שלו, "תרבות, ניכור, שעמום וייאוש".   הוא גם לשעבר עורך השרת העיוור, ואיש שיווק תקשורתי.

תקציר הפרקים הקודמים:

פני ברסימנטוב (קסטה) על תשעה אלבומים, מ-"The Hounds of Love" של קייט בוש ועד "Asylum Years" של טום ווייטס.

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

חגיגות יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיכות עם התשובה של פני ברסימנטוב (קסטה) לשאלה שלי:

אין לתאר כמה קל עבורי לענות על השאלה איזה אלבום שינה את הדרך בה אני מקשיבה למוזיקה. זה לא אחד, זה תשעה. כולם ציוני דרך שהגדירו האזנה "לפני" ו"אחרי". המוקדם ביניהם יצא ב-1973 והמאוחר שבהם מ-1992. לכל אחד מהאלבומים האלה נחשפתי אי שם בין גיל 9 ל-19 יחד עם מאות אלבומים אחרים. אבל אלה התשעה שכרונולוגית העניקו לי בפעם הראשונה תובנות שפתחו לי עוד ערוץ בראש או בלב לדרך בה למדתי לקלוט לתוכי מוזיקה.

קשה לשכנע מישהו להאזין לאלבום חדש מתחילתו עד סופו, ועוד לצפות שימצא בו מה את הגילויים שהיו לך לגביו. על אחת כמה וכמה אם הממליץ מודיע (והנה אני מודיעה) שאלה לאו דווקא האלבומים הכי טובים בספריה שלי, והם לאו דווקא האלבומים הכי טובים של אותו זמר/ת. רק אוכל לומר שהסיבות שהם היו נקודות מפנה נעות בין סובייקטיביות שאפילו אני לא יכולה להסביר, לבין אקסיומות מוכרות בהיסטוריה של הרוק. קחו ממני את תשעת האלבומים האלה ואני כמעט Tabula rasa שצריכה להבין מחדש מה לומדים ממוזיקה, מה הציפיות שלי ממוזיקה ומה הכי רחוק שהיא יכולה להשפיע עליי. הכי רחוק.

(לחצו על התמונה להגדלה)

הנה שלושה שירים מהאלבומים שבתמונה: "Cloudbusting" מתוך "The Hounds of Love" של קייט בוש, "Japanese to English" של Red House Painters מתוך "Down Colorful Hill", ומתוך "No Rest for the Wicked" של New Model Army, השיר "No Rest".

לא את כל האלבומים האלה אפשר להשיג כבר, אבל את אלו מתוכם שעדיין מוצאים את דרכם למדפי חנויות אתם יכולים למצוא כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן.

פני ברסימנטוב, היא קסטה, כותבת את אחד מהבלוגים הכי מרתקים באינטרנט הישראלי, לדעתי, בלוג שמדבר לא רק על מוזיקה, זאת אומרת על הצלילים ועל האנשים שמפיקים אותם, אלא גם את מה שמאפשר את הצלילים האלה – אם זה הפלאקס המגנטי על רצועות פלסטיק ארוכות שמרכיבות את אמצעי ההקלטה ששמו שותף לבלוג שלה, אם זו התרבות הדיגיטלית עצמה – האינטרנט וכל מה שמסביב לו – שנבנים מסביב למוזיקה, או אם אלו הנושאים האתיים שעולים כתוצאה מהשינויים שמתחוללים בעולם המוזיקלי והדיגיטלי שלנו.  בנוסף לבלוג, היא גם מידענית, שזה מקצוע מגניב מכדי שאוכל לסכם אותו בכמה מילים, וגם מרצה וכותבת על מוזיקה ותרבות דיגיטלית בכל מיני מקומות אחרים.

תקציר הפרקים הקודמים:

בועז כהן, על "London Calling" של הקלאש.

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.

חגיגות יום ההולדת השלישי של הגוספל ממשיכות עם התשובה של בועז כהן לשאלה שלי, כאן למטה:

מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה?

חד משמעית: לונדון קולינג של הקלאש. סוף 1979, אני זוכר את עצמי צמוד ומקשיב לרדיו, ושומע את "לונדון קולינג", ואיך השיר הזה הופך ומערבב את כל מה שאני חושב שאני יודע על מוזיקה, מילים ושירים. מאותו רגע התאהבתי בפאנק ובגיטרות נוירוטיות יותר. יצאתי מעולם האגדות והדמיון של ג'נסיס, יס, ברקלי ג'יימס הרבסט וקינג קרימזון, אל הרחובות הבוערים, אל הפרברים העניים של לונדון. אל מחוזות חדשים.

בעצם, לונדון קולינג בפרט, והקלאש בכלל, הם אבן הדרך בהתבגרות שלי. בזכות האלבום הזה אני אוהב את הפאנק הישן, של אמצע-סוף שנות השבעים. סקס פיסטולס, קלאש, ראמונז, באזקוקס, סטריינגלרז, ג'אם, דאמד, ווייר. כמעט כל מה שנוצר בין 1975 ל-1979.

אני לא מוצא פאנק שמדבר אלי אחרי עליית מרגרט תאצ'ר לשלטון, ובשנות ה-80 כבר שמעתי דברים אחרים. ג'אז מודרני, מוזיקה אלקטרונית.

מכיוון שאף פעם לא ראיתי איזושהי להקת פאנק גדולה בהופעה, נאלצתי לספוג את הכל מהתקליטים עצמם. השירים, המסרים, האנרגיה, הזעם – כל אלה הצליחו לשחרר בי איזשהו רגש שהיה אצור ועצור. בניגוד להמון אנשים, לא החלפתי את הרוק המתקדם בפאנק. פשוט הוספתי את ה-Pאנק לתפריט המוזיקלי שלי. שמעתי גם זה וגם את זה.

לונדון קולינג של הקלאש, כאמור, היה נקודת המפגש בין עולמות וזה התפוצץ אצלי בתוך התודעה של הנער בן ה-15 שהייתי. השם לונדון קולינג הולך איתי למעלה מ-30 שנה וככה גם קראתי לבלוג שלי. גם בגלל האלבום הענק הזה וגם מפני שלונדון תמיד קוראת וקורצת לי.

הנה "London Calling" השיר, שפותח את "London Calling", האלבום.   והשיר שסוגר אותו, מעין קטע מוחבא (אף על פי שבמהדורות המאוחרות יותר של האלבום שם השיר כבר מצוין ברשימת השירים), "Train in Vain".  ו-"Spanish Bombs",  שנמצא אי שם באמצע.

ואתם יכולים לרכוש את האלבום כאן או כאן.

בועז כהן הוא קודם כל האיש שכותב את "לונדון קולינג", אחד מהבלוגים שאני הכי אוהב לקרוא, שמכיל בתוכו מינון מדויק ומאוזן של כתיבה על מוזיקה, על ספרים, על סרטים, על העבר ועל ההווה, וחושף טפח לחיים האישיים ולמחשבות של האדם שהכיר לי, דרך מכשיר הרדיו בתכניות שלו ב-88, הרבה מוזיקה נפלאה שהתחבאה בקפלים של המכלול המוזיקלי הגדול, אלבומים שהיו אפורים במוזיקה שניסו להעביר אם לא גם בעטיפות שלהם ובאנשים שהקליטו אותם.  הוא גם הקלידן בהרכב הנוכחי של פונץ', וב"דצמבר",  הצמד שהוא משלים ביחד עם יוסי בבליקי, ששני האלבומים שיצאו לו הם פסקולים של סרטים (הראשון, פסקול ל"שׁשרמן בחורף", הוא נפלא.  את השני עוד אין לי), ובעברו יש גם את "החשמליות", להקה נפלאה ומוערכת מעט מדי שהבליחה עם "לונדון" ונעלמה.

תקציר הפרקים הקודמים:

אני, על "Tilt" של סקוט ווקר.