The gospel according to whom

1. לפני הכל

ברפרוף מקרי על רשימת ההופעות שנשלחת למייל שלי מאיזשהו אתר שמוכר כרטיסים נתקלתי בשם מוכר.  שלושה שמות, בעצם, שהאחרון שבהם היה צ'יימברס – דניס צ'יימברס, אחד ממתופפי הג'אז החיים הכי טובים בעיניי, שלא בוחל גם במוזיקה קומוניקטיבית מעט יותר כשהוא יכול.  זו לא הפעם הראשונה של צ'יימברס בארץ והשם שלו ברשימה הזו לא הפתיע אותי, אבל כשראיתי את השם הראשון לחצתי על הלינק שמוביל לפרטים נוספים על ההופעה כדי להתפכח, בעיקר, ולא התפכחתי.  גרג האו, גיטריסט הפיוז'ן הכי טוב שמנגן היום, בעיניי, שהצליח לחלץ את עצמו מעולם השרדינג בשביל לעשות מוזיקה מעניינת הרבה יותר, משתף פעולה עם צ'יימברז ועם סטו האם, נגן באס שעמד לצידם ומאחוריהם של הרבה גיטריסטים מוצלחים – ובעיקר היה נגן הבאס בקטעים של סטריאני שהיו צריכים הכי הרבה באס.   ההופעה הזו, רק הרביעית של ההרכב הזה, תתרחש ב"רידינג 3" ביום שבת הקרוב, ה-6.8.

2.  הרי בעצם רוב האנשים עדיין מאמינים שהעולם יפה

אם תקחו כמה צעדים אחורה מרצף האירועים שמרכיב ביחד את ההסטוריה של המוזיקה הישראלית, תוכלו לראות שכמה מהאירועים האלה מקובצים ביחד באופן מחשיד.  אם תתנו מבט מרוכז יותר בכמה מהמקבצים האלה, תוכלו לראות שיש להם גם כמה מכנים משותפים.   את אחד מהמקבצים האלה אפשר למצוא בתחילת העשור האחרון של המאה הקודמת.   כמה מהמועדונים המוצלחים יותר של הרוק הישראלי חיזקו וייצבו את מעמדם בעולם התרבותי התל אביבי, לפחות, אם לא זה הישראלי, רוח של תרבות חדשה, שונה, של אמנים שרגל אחת שלהם היתה במיינסטרים ורגל אחרת בדברים אחרים לגמרי, ושנות ה-80 נגמרו.  כולן סיבות לשמחה.  אחת מהלהקות שצצו בתוך המערבולת המוזיקלית הזמנית הזו היתה "תערובת אסקוט" – להקה שהחזיקה לפחות שליש מסורת מוזיקלית מבטיחה, את אסף אמדורסקי, שבתור הבן של בני אמדורסקי כבר הבליח מוזיקלית בערב מחווה, אולי פרידה, שנערך לו מעט לפני שנפטר.  ללהקה, שהשירים שלה היו קצרים כמו רוב השירים האחרים שאיכלסו את העולם המוזיקלי האלטרנטיבי כמעט של אז, אבל לא בהכרח קומוניקטיביים כמו אלו של להקות אחרות שהצליחו יותר, היה להיט אחד בזכות עצמם, "החדר האינטימי שלי", ולהיט אחד שנשמע כמו פשרה עם חברת תקליטים שהתחננה שינסו להיות יותר מסחריים, "מי מפחד מגברת לוין", בו אמדורסקי שיחזר את התפקיד של אבא שלו בזמן שקפלן וג'נגו תפסו את תפקידיהם של חנן יובל ושלום חנוך, כל אחד לפי כמות שיערו באותה תקופה.   הם הוציאו רק אלבום אחד אז, שהיה מוצלח מאד ומוערך מעט מדי, ובין הצלילים שבו היה אפשר לשמוע שיש להם, כל אחד בנפרד, הרבה יותר להגיד ממה שהיו יכולים להסכים עליו בתור להקה.

אסף אמדורסקי נשאר באותה המסגרת כשהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו.  הוא נותר עם רגל אחת במיינסטרים, עם שירים קצרים ומלודיים מצד אחד אבל מורכבים ושונים, כמעט לא מסתדרים עם המוזיקה שמסביבם, כמו "אהבה חדשה", השיר שכתב או לא כתב על הימים האחרונים של אביו, או "רבים הימים".   כשהאלבום השני שלו, שנשא את אותו השם – שמו שלו – שנשא האלבום הראשון, אמדורסקי החליט לנטוש לחלוטין את כל מה שהרגיש שהוא חייב למסורת המוזיקלית, המלודית, המתחנפת יותר למאזינים שאביו אולי השאיר לו, ולהתמקד במה שנראה לו כמו השפה הטהורה של המוזיקה – שילוב מדוד, מנה למנה, של מוזיקה אלקטרונית ואקוסטית, ג'אזית מעט, אפילו.   באולפן הצטברו הכלים שהביאו איתם האנשים שאמדורסקי אסף סביבו, כמו חיים לרוז, מושיק קופ, כרמל ליפשיץ וקרני פוסטל, שחלקם השתתפו באלבום וחלקם לא – אורגני רודס, פסנתרים וסינתיסייזרים, כלי הקשה, אקורדיונים, והקול של אסף אמדורסקי מצא את עצמו משתלב בקלות בתוכם.  והשירים כתבו את עצמם, אולי בהמשכים ואולי במכה אחת, אבל הושארו, על ידי אסף אמדורסקי והאנשים שניגנו מסביבו, להתנגן עד שבאמת היו צריכים להסתיים.  חוסר הפשרה הזה, שהיה נדיר אז והוא נדיר גם עכשיו, הוביל לכמות המועטה של השירים באלבום – רק שבעה, ולמשך הזמן הארוך של כל אחד מהם – הקצר שבהם, וזה שגם מצא את דרכו לרדיו, בן ארבע דקות, הארוך שבהם בן יותר מתשע דקות.

ועם זאת, לאלבום הזה יש השפעה מכשפת.  עליי, לפחות.  הוא מתחיל בדיוק איפה שהוא אמור להתחיל ומוביל אותך, דרך הצלילים הכי הגיוניים, לנקודת הסיום שלו, בלי שאתה באמת מרגיש שהגעת לשם.  את השיר הכי יפה באלבום לדעתי, "הוא האמין לה",  הוא שומר לאמצע – משגיח על כל השירים שנפרשים לפניו ומאחוריו מפסגה של איזו גבעה מוזיקלית, שהרוחות שמובילות אליה ממוסגרות בתוך התופים והסינתיסייזרים ששוטפים את השיר הזה אל הסיום המוקדם מדי שלו.  תוחמים אותו משני צדדיו שני שירים שנראה שנכתבו במקביל, אולי, ואולי היו פעם חלק משיר אחד, ושניהם נסיונות להרגיע, לאשש, להפיג פחדים.  ב"אל תצטערי" הקצבי יותר, שמזכיר יותר את ימיו של אמדורסקי בלהקת האם שלו, אפשר אפילו לשמוע – אני מתעקש לטעון, אף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה בשום מקום – את ירמי קפלן מצטרף בקולות רקע.   ב"אל תדאגי", אמדורסקי לוקח צעד אחורה ומאפשר למוזיקה להאט, כמעט לעצור.  במשך הזמן שהשיר הזה מסתובב לקראת הסוף שלו באלבום, הוא מספיק לשנות פנים וצורות מספר כל כך רב של פעמים, שקשה לזכור, כשהוא מסתיים, צובר תאוצה, איך הוא התחיל – רגוע ומדוד ומלא בצלילים מרחפים של פסנתר.    ב"שיעברו הימים" אמדורסקי ממעט במילים, ונותן למוזיקה להגיד את אותו הדבר, במגוון דרכים אחרות, ווריאציות של כלים וצלילים שמילאו את כל האלבום ועכשיו מדברים בשפה מעט אחרת.

כשמקשיבים לאלבום פעם נוספת, הפעם ממרחק של מספר צעדים, אפשר לראות משהו מעניין.  כל השירים, פרט לאחד, הם בדיוק באותו הקצב.  קצב איטי, מדוד, רגוע, שנשמע כאילו שהוא מהדהד מתוך הצעדים האיטיים והכבדים של "חרש, ביבבה" – השיר וגם הקליפ שמלווה אותו.  השיר הבודד שאינו עומד בקנה אחד עם שאר השירים עומד בדיוק באמצע – זעקה אחת, מהירה יותר וארוכה יותר, של התמודדות עם האמת לעומת מגוון של התחמקויות איטיות, מדודות, רגועות, ממנה.  וגם הצעקה הזו נבלעת בתוך השירים שלפניה ואחריה, חריגה בתוך הנוף הזה וכמעט נשכחת כשהאלבום כבר נגמר.  מאוחר יותר, אמדורסקי ינסוק שוב אל השמיים הכחולים, אחרי שכמה מהלומות ישכנעו אותו שכדי להסתכל טוב יותר על מה שצריך לשיר עליו צריך להיות מעל להכל – מעל לעיר, מעל לדברים שמסתתרים בתוך הצללים במקומות שהאורות לא מאירים בהם, מאחורי שלטי הענק ומבעד לבניינים עם החלונות הנוצצים.  וגם האלבום הזה, שזעקה חותכת אותו באמצע, מסתיים באבחה קצרה של אזעקה, קצה של חוט של בהלה ומתח באלבום שהוא כל כך רגוע שכמעט ואי אפשר להרגיש שזה לא אותו השיר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חוק קטן.  כשהסרט מבוסס על ספר של גרהם גרין, לכו לראות אותו.  או לפחות תקראו את הספר.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  איימי וויינהאוס הלכה בדרכן של ג'ניס ג'ופלין ובילי הולידיי, ונפטרה ממנת יתר (כנראה) היום, בגיל 27.

2. פינק פלויד עם כיפה

אי שם במעמקי הישוב תלמי אליהו, שנמצא בחלק הצפוני של הנגב, יש קו בחול.  נדמה שמצפון לקו הזה, נמתח העולם המוזיקלי המערבי, ומדרום לו, היכן שמשתרעים המדבר והישובים הדרומיים יותר, נמתח עולם מוזיקלי אחר, שנישא על גבי רוחות חמות ממקומות אחרים שאנשים שהגיעו משם התיישבו בהם.  שלושה ילדים היו מגיעים אל הקו הזה כל יום, אחרי שבית הספר הסתיים, וחוצים אותו מצד לצד, במשך שעות. ים יבשה.  יבשה ים.  בתווך הזה הם גילו כמה דברים מעניינים, כמו למשל, שההבדל בין מוזיקה מערבית, רוקית, מתקדמת, רועשת, לבין מוזיקה מזרחית, מתפרצת, טבועה בכלים שלא משתתפים בדרך כלל במוזיקה המערבית ה"מסודרת" יותר, הוא שרירותי, אבל הוא קיים.  שאם מערבים תפילה בחולין אפשר להפוך את זה למילים יפהפיות שאפשר להלביש על המוזיקה המעורבת הזו.  ושאם מביטים בבת אחת צפונה ודרומה, אפשר ליצור את אחד מהפריטים המוזיקליים הכי מעניינים שיצאו כאן, ולמלא אותו, מבחוץ ומבפנים, בגוונים של חול שמסתיר את כל מה שמתרחש מאחורי הסערה.

לא הרבה צפונה משם, בגדרה, התחלתי אני, כמו כל חובב תרבות שמכבד את העולם שבתוכו הוא מתחיל לפסוע, לעשות רשימה.  זו היתה רשימה של פריטים – מוזיקה, סרטים, ספרים, תכניות טלוויזיה – שהלכה והתמלאה ככל שאנשים דיברו על הפריטים התרבותיים האלה, והתבססה כרשימה של דברים שאני חייב לראות, לקרוא, לשמוע, בבוא הזמן.  אלו היו דברים שלא היו מאבדים מהערך שלהם עם הזמן אבל, כחובב תרבות שמכבד את העולם הזה גם בצעדיו האחרונים, ידעתי שאלו דברים שאני חייב לצרוך לפני שלא יהיה איך לצרוך אותם.  אלג'יר, כמובן, לא היו קיימים כשהרשימה הזו התחילה אבל בבוא הזמן, שני האלבומים שהספיקו להוציא לפני שהתפרקו לאלף זיקוקים קטנים הצטרפו אל הרשימה, וכשהגיע הזמן לאחד מהם – האחרון מבין השניים, "מנועים קדימה", להיות מושמע – הבנתי למה כל האנשים שסיפרו לי עליו, סיפרו לי עליו.  הבנתי שבאמת מדובר ביותר מלהקה שמחזיקה בכשרון שעושה רושם שנישא ברוח לאורך רוב ישובי הדרום, והבנתי שזה אלבום שתידרש יותר מהאזנה אחת כדי לפצח את הקוד שהוא מחזיק.

זה מתחיל במשהו שנשמע כמו רעש של מנועים.  אלו גיטרות, בעצם, בסך הכל, והן הולכות קדימה ואחורה בבת אחת ומפנות את עצמן במהירות לגיטרה שנשמעת כמו גיטרה, שמנגנת כמה צלילים שמקבעים את האלבום הזה משני הצדדים של הקו בחול.  והאלבום מתחיל בתפילה, בעצם, אולי על אותו קו בחול – "תיפתח האדמה," שר אביב גדג' ומקהלה של אלפי אביב גדג'ים קטנים, "בשבילך."  אחר כך, כשהתפילה הזו תסתיים ומשהו ממה שיתגשם בה יתחיל, האלבום מתפצל לשני חלקים לא שווים.  אחד מהם הוא נגיש יותר, מלודי יותר, מובן יותר.  שני הסינגלים שהם הוציאו מהאלבום, "דם על הים" ו"קיטש", נמצאים שם, במרחק מה אחד מהשני, ביניהם מפרידים שירים אחרים שהם מוכרים פחות אבל מלודיים באותה מידה.  הם קצרים, יחסית, מבוססים על המקצבים שהייתם מצפים, על האקורדים שהייתם מצפים, והמילים שהופכות את אלגי'ר למה שהיא – דבר אחר לחלוטין על נוף המוזיקה הישראלית – וביניהם מסתתר שיר אחד, "פעמוני המאה", ששייך בעצם לחלק השני.   החלק השני, הקצר יותר, ממשיך את מה שהתחיל קודמו, "נאמנות ותשוקה", והוא מכיל שירים שמיועדים לגרום לנו לחשוב, לא רק מבחינה ליריקלית אלא גם מבחינה מוזיקלית.  יש שם את "בתוך הצינורות", שמאחד את פינק פלויד עם הנבכים האפלים של החדרים שבהם התאחסן גבריאל בלחסן בתקופות שבהן הוא הרגיש שהוא חייב לאשפז את עצמו כדי לא להתפזר בבת אחת לכל הכיוונים, ומכיל את אחד מהקטעים המוזיקליים שהפכו במהירות להיות מהאהובים עליי ברפרטואר הישראלי – הגיטרה, שלקראת סוף השיר מגששת את דרכה אל האניצים הבודדים, הרחוקים, של האור, מצליחה למצוא את דרכה מתוך הצינורות ופורצת בזעקה, ויש את "מול הים עם תפילין", הקדמה קצרה למסה הקריטית של האלבום – כזו שמיועדת לבחון אם אתם מרגישים מוכנים, מצד אחד, ואולי גם, מצד שני, אם אתם ראויים, להמשיך הלאה.  הלאה, במקרה הזה, הוא יצירה ארוכה ומורכבת, מחולקת לכמה חלקים, שנקראת "ירח במזל עקרב".  החלק הראשון שלה, שבו אלג'יר מארחים חזן בשם רפאל הלוי, הוא תפילה אמיתית, כזו שמפרטת את סדר העבודה, האמיתי, של הכהנים בתקופת בית המקדש.  אחר כך באה תפילה אישית של גדג', כזו שתופסת את הלחן העממי, המקורי, אולי, ומזניקה אותה למעלה.  אחר כך השיר הופך להיות שיר אחר לגמרי.  אי שם בשלב מוקדם יותר של האלבום אלג'יר מנבאים את הימים של אחרי החורבן, מפרטים עיי הריסות של עיר אחרי עיר, ישוב אחרי ישוב, בנוף השומם של מדינת ישראל אחרי איזו הפצצה שאחריה יש רק שקט.

אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שני היוצרים העיקריים שעומדים מאחורי אלג'יר, הגיעו אל האלבום השני הזה שמונה שנים אחרי שהוציאו את הראשון שלהם, שהיה אמור להיות אחד מבין שלושה אלבומים שהיו אמורים להוציא במסגרת חוזה.  גדג' ובלחסן שניהם הגיעו לתל אביב כדי להוציא את האלבום הראשון הזה והשתהו שם עד שלא יכלו לחכות יותר להוצאת האלבום השני.  במהלך הזמן הזה הם התנסו בחזרה בתשובה וחזרה בשאלה שוב, בסמים, בהליכה עד הקצה האפשרי של החיים ובאשפוז מרצון ב"אברבנאל", גדג' אחרי שמצא את עצמו נופל מגשר בתל אביב אל נתיבי איילון. מתוך כל חוויות החיים הקיצוניות האלה, שטלטלו אותם מקצה לקצה, הם בנו את עצמם כלהקה מחדש ובנקודה הזו,  אחרי שהתחילו להופיע שוב עם חומרים חדשים במועדונים השונים בתל אביב, שאול מזרחי, הבעלים של שני סניפי ה"בארבי" וגם, כתוצאה מכך, של "בארבי רקורדס", החליט להוציא את האלבום השני שלהם בכל מחיר ולהציל אותנו מהמצב הכמעט בלתי אפשרי שהאלבום הזה לא היה יוצא.

תל אביב, מאוחר יותר.  הרבה מאוחר יותר.  ב"אוזן השלישית" הסתיימה בדיוק הופעה של פונץ', הלהקה של אחיו של גדג'.  לֹא בהרכב של אחיו של גדג', אמנם.  אני עומד בחוץ ומחלק פליירים להופעה אחרת, בהזדמנות אחרת, אולי האנשים שמילאו את עצמם במוזיקה כאן הערב יתרוקנו עד אז.  בין האנשים שיוצאים גם אביב גדג' פוסע החוצה, תיק הגב שלו, זה שתפס לעצמו כשהחליט לגלות מרצון מהמושב שלו ולהיות נווד לזמן מה בתל אביב, על כתף אחת.  אני מושיט לו פלייר, הוא מחייך ומהסס, אבל לא לוקח.  מה הוא צריך את זה.  בראש שלו יש מוזיקה למאה מועדונים תל אביביים.  עוד מעט הוא ימצא פינה שקטה ויתפלל בה, והתפילה שלו תגיע ללבבות של כולנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – היה לכם פעם יום כזה שאתם פשוט לא יכולים לנצח?

כששני מטוסים החריבו את מגדלי התאומים, אחד פער חור בכמה מהשכבות החיצוניות של הפנטגון, ואחד התרסק בשדה בפנסילבניה, ניל יאנג היה בחווה שלו בקצה השני של ארצות הברית, וקרוב לוודאי צפה בזה קורה בטלוויזיה באותו בוקר ביחד עם שאר תושבי ארצות הברית, ומהר מאד עם שאר תושבי העולם שהצטרפו אליהם כל ארץ בשעתה שלה.    היום הזה אולי שינה את הדרך שבה הסתכל על החיים שלו, אלו המוזיקליים המפותלים ואלו האישיים המפותלים עוד יותר, והאירועים שקרו אחר כך, המלחמות שהורכבו ותורצו במהירות, והחוקים שחוקקו בשביל להפוך את החיים של כמה מהאמריקאים למאתגרים הרבה יותר, הרגיזו את הפן הפוליטי והאקטיביסטי של ניל יאנג, זה ששלט בו לאורך שנות ה-90 ויתעורר גם אחר כך בצורה מפורשת יותר.

כמו אצל הרבה אנשים אחרים, היום הספציפי הזה לא עורר בניל יאנג זעם.    הוא עורר בו יראת כבוד לפס הצר של אומץ וגבורה שעדיין עבר בעמוד השדרה של אמריקה, ויראת כבוד לדברים הטובים שבחיים שבנה לעצמו.  ובשנה שאחר כך, תוצאה של כמה פרויקטים מוזיקליים שעבד עליהם במקביל, הוא הקליט את "Are You Passionate?",  שהוא תמהיל של שני הרגשות האלה – "Let's Roll", השיר הראשון שהוקלט ממנו, ויצא כסינגל לפני שהאלבום יצא, נכתב בהשראת שיחת הטלפון של אחד מנוסעי טיסה 93, שהתרסקה בפנסילבניה באותו היום והיתה אמורה להגיע לבניין הקפיטול, אולי אפילו לבית הלבן.   הנוסע הספציפי, שרווחי הסינגל נתרמו למשפחה שלו, לא הצליח להתקשר למשפחה שלו והסתפק במרכזנית של שירות הטלפונים של חברת התעופה, אבל לפי שיחות הטלפון שכן הצליחו להגיע ליעדן והעדויות שהצטברו לאחר שהאבק שכך והיה אפשר לשרטט הסטוריה של היום הזה, הוא היה זה שדירבן את שאר הנוסעים להשתלט על החוטפים ולגרום לטיסה הזו להיות היחידה באותו היום שלא הגיעה ליעד שתכננו לה החוטפים.   "You're My Girl", השיר שפותח את האלבום, נכתב כמחווה של יאנג לבתו, אמבר ג'יין, שעזבה את הבית לקולג' באותה תקופה – מאחר ובמהלך הנסיעות שלהם לבית הספר כשהיתה צעירה יותר המוזיקה שאהבה לשמוע במיוחד היתה זו של מוטאון, יאנג לא רק כתב את השיר הזה אלא גם גייס את בוקר טי ג'ונס ומעניקי המוזיקה שלו לסייע לו בחלק מהשירים (על אף ש-Booker T and the MGs היו להקת הבית של סטקס, לא של מוטאון.  אבל נסלח ליאנג על הטעות הקלה הזו).  שאר שירי האלבום מתחלקים בין שני הפרויקטים המוזיקליים שיאנג עבד עליהם באותו הזמן – אלבום חדש, בעל אופי רוקי יותר, עם להקת הליווי ארוכת השנים שלו, Crazy Horse, שלא מספיק ממנו הצטבר כדי להצדיק אלבום שלם, ואלבום שהיווה את הנסיון הראשון של יאנג לכתוב שירי רית'ם אנד בלוז במסורת האמנים שחברות תקליטים כמו מוטאון וסטקס איכסנו.

את השאלה, שהוא הקדיש לה את שם האלבום ואת שיר הנושא, הוא שואל אולי את עצמו, אולי את המאזין, אולי אפילו את נשיא ארצות הברית שבתקופת הקלטת האלבום עדיין לא התחיל במסע המלחמות ובטחון הפנים שלו, אבל הניצנים להחלטות שלו כבר היו באוויר.  ובכל אחד מהמקרים האלה, שירים אחרים מתרכבים ומוסיפים לשאלה – כך שהאזנה אחת לאלבום לא באמת מספיקה.

בהאזנה אחת לאלבום, אפשר למצוא את ניל יאנג הצפוי.  שירי רוק, נטויים יותר לכיוון הרית'ם אנד בלוז, שמתובלים הפעם באורגן הייחודי של בוקר טי ג'ונס, ובמקרים אחרים בזוקה עליהם כמות יפה של הגיטרה של ניל יאנג עצמו ושל הגיטריסט שלו, פונצ'ו סמפדרו.  המילים הן מילים פשוטות, לכאורה, אבל כאלה שהמשמעות שמאחוריהן מספיקה גם בלי מטאפורות והתפלפלויות מיותרות.   בהאזנה נוספת, אפשר למצוא ניל יאנג שפותח פתח רחב במיוחד, באופן לא שגרתי, לחיים הפרטיים שלו ולנפש שלו.  רוב השירים, אלו שלא עוסקים בהסטוריה המיידית של טיסה 93 או בהסטוריה הרחוקה של הקרב האחרון של קאסטר, עוסקים במערכת היחסים שלו עם אשתו הנוכחית.  כך לפחות טוענים דברי יחסי הציבור שהתלוו אל האלבום.  ואף על פי שהאווירה המוזיקלית היא חיובית, קצבית ומלאה בגרוב הטבעי של האורגן של בוקר טי ג'ונס, המילים שיוצקות תוכן לתוך השירים האלה הן לא בהכרח מילים של שירי אהבה.  בחלקים ניכרים של האלבום ניל יאנג מתחשבן עם עצמו, דווקא, שואל את עצמו שאלות חשובות – כמו השאלה שנושאת את שם האלבום – ומתנצל על דברים שעשה, על האיש שהיה ועל האיש שהוא אולי עדיין.   ובגלל הסיבה הזו, חלקים ניכרים מהאלבום מרגישים כמו רגעים אינטימיים של יאנג שהוא לא ציפה שנאזין להם, ואנחנו רוצים רק לסגור את הדלת בעדינות ולהעמיד פנים שלא נכנסנו.  אבל כשהוא מכסה את כל זה במוזיקה המשולבת של הלהקה שמלווה אותו במשך כל השנים האלה, ושל להקה אחרת שליוותה הרבה אמנים אחרים שחשפו הרבה מהנשמה שלהם בשירים שלהם, זה נשמע מתאים מאד, ונכון מאד, שנקשיב.

ואחרי שיאנג מסיים את המשא ומתן הרגשי שלו עם החיים הפרטיים שלו, הוא פונה למי שנמצא מעליו, ב-"Two Old Friends", שם הוא מתחשבן עם האלוהים שלו.  הוא מסתתר מאחורי דמותו של מטיף אלמוני בשיר הזה, שעולה לשערי השמיים ופוגש את אלוהים בפעם הראשונה, ושואל אותו מתי אמורים להגיע הימים שבהם האהבה והשלום, והמוזיקה הטובה, ישררו סביב, ואלוהים מאכזב אותו ואומר שהימים האלו כבר עברו, שהעולם שונה, שהאנשים שמאכלסים אותו עכשיו צריכים למצוא דרכים אחרות להתמודד איתו.  זה, אחד השירים היפים ביותר באלבום, הוא ההקדמה לדרך שבה ניל יאנג רואה את העולם נפרש לנגד עיניו מאות נקודה.  עטיפת האלבום עצמה, שמשקפת, בעזרת השושנה הבודדה, התמונה הדהויה בשחור לבן של גבר ואשה ומדי ההסוואה שמאחוריהם, מקנה אווירה של אחווה, של פטריוטיות, של חירום, כזו שהיתה בארצות הברית כשניל יאנג נולד, לקראת סוף מלחמת העולם השניה.  וברגעים הראשונים של העולם החדש שהשתרר אחרי שחלק מהמטוסים הגיעו ליעד שהמחבלים הציבו להם, חלק מהאחווה, מהפטריוטיות, מהחירום, היה באוויר, וגרם לאנשים לחשוב מחדש על הדרך שבה הם מתייחסים אחד לשני,  לאנשים הזרים שחולפים על פניהם ברחוב, לאנשים שקרובים אליהם, לעצמם, וגם ניל יאנג, באמצעות האלבום הזה, חשב מחדש על כל הדברים האלה.  מאוחר יותר, העולם השתנה שוב – הזרים הפכו לזרים יותר, האנשים הקרובים הפכו להיות משהו להיצמד אליו, וניל יאנג השחיז את השיניים הליריקליות שלו והוציא את "Living with War".  אבל לפחות עכשיו, באלבום הזה, הוא מתנצל ומפויס, והקול שלו, שהוא בדרך כלל גבוה ורך, נסדק בכמה מקומות, כאילו הוא לא בטוח לגמרי שהוא עושה צדק עם המילים שהוא שר.  אבל הכלים שנמצאים מאחוריו,  אלו שמלווים אותו לאורך השנים ואלו שהצטרפו למסע הספציפי הזה, מחזיקים אותו במקום, עוזרים לו להמשיך את המסע שלו עד לנקודה שבה הוא עוצר, מביט לאחור וממשיך הלאה, ליעד הבלתי ידוע הבא שלו, וברגעים האחרונים של השיר שמסיים את האלבום, "She's a Healer", נדמה שאפילו הם לא יודעים מתי להפסיק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  ועכשיו, מרטין סקורסזה מביים סרט ילדים.

1.  לפני הכל

רוני שוויקה, בוגר ישיבה ובעל תואר שלישי בתלמוד, מצא חיבור מעניין בין מוזיקה ישראלית לבין ההלכה והוא מתאר אותו, בעזרת עשרות שירים עבריים ועשרות מחכמי ההלכה, בספר חדש שכתב בשם "שיר חדש".  בין השירים הברורים מאליהם יותר כמו "חיית הברזל" של מאיר אריאל ושירים של אביתר בנאי, לבין שירים שיש להם קשר לא ישיר להלכה וליהדות כמו "ירח במזל עקרב" או "בתוך הצינורות" של אלג'יר, "סוויטת יום העצמאות" של פונץ' או שירים של דניאלה ספקטור או של רמי פורטיס.  כדי לחגוג את יציאת הספר הזה, ייערך ערב השקה ב"בארבי" ביום ראשון ה-10 ליולי, שבו יקראו מהספר הסופר וגם פרופסור נסים קלדרון וערן סבאג, ויופיעו, חלקם בהופעות קצרות וחלקם בהופעות מלאות, ארז לב ארי, יוסי בבליקי ולהקת פונץ' כולה.   עוד מידע אפשר למצוא כאן.

הנה עוד שלוש הופעות מוצלחות שכדאי לחכות להן, ואז גם לראות אותן:  ג'ון קייל מגיע לכאן, לשתי הופעות: ב-2 באוגוסט ב"זאפה" בתל אביב וב-3 באוגוסט ב"בארבי".  זה אמנם לא מקרה של אמן שמגיע לישראל בפעם הראשונה – זאת ההופעה החמישית של קייל כאן – אבל כל הופעה שלו כאן היא דבר מוצלח במיוחד.   יום לפני כן, ב-1 באוגוסט, יופיעו באמפיתיאטרון בקיסריה Return to Forever שההרכב הנוכחי שלהם כולל את צ'יק קוריאה, ז'אן לוק פונטי, פרנק גמבאלי וסטנלי קלארק.  והרבה הרבה מאוחר יותר, ב-26 בנובמבר, יופיע כאן פט מת'יני, שגם הוא כבר מכיר את הדרך לכאן לבד, בהאנגר 11 בתל אביב.

2.  נאשוויל מנקודת מבט קנדית

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אמריקני. אמריקני שורשי, כמו הרגבים באדמה היבשה של נברסקה, כמו הסלעים שמחזיקים את ההרים שמרכיבים את מונטנה, כמו הגרגירים הזהובים של החול על שפת הים לאורך קליפורניה. הבעיה היא שהוא לא. הוא קנדי.  נולד וגדל בוויניפג, שם הוא טיפח קריירה רוק׳נ׳רולית מפוארת, מקבילה לזו של הרבה מעמיתיו האמריקניים, במשך שנות השישים.  עם הזמן החיידק הזה, של לרצות להיות אמריקני, מכרסם ביותר ויותר סיבות למה לא, והוא מוצא את עצמו תופס – לפי אגדה אחת, מכונית של קברנים;  לפי האגדה הפרטית שלו, אולי טנדר חבוט – ונוסע את כל הדרך ללוס אנג׳לס, כדי לחפש עוד אנשים, אמריקניים שעברו בחלקת אלוהים הצפונית יותר שלו, ולשכנע ולהשתכנע להקים להקה משותפת.

שתי להקות רבות משמעות להסטוריה של הרוק האמריקני ובכלל, ושלושה אלבומי סולו ונגן גיטרה אחד מת ממנת יתר אחר כך, ניל יאנג מוצא את עצמו בעמדה ייחודית לכותב שירים: שם אבל לא שם, אמריקני אבל לא באמת.  הוא הספיק לבסס את עצמו ככותב השירים המוכשר שהוא בשלושת האלבומים הראשונים האלה, הספיק להקים להקת ליווי שהיא בטח מושא קנאה של הרבה מוזיקאים אחרים בני זמנו, ובאלבום האחרון שלו הגיע מרחק נגיעה מאלבום מופת, כזה שידברו עליו ויזכירו אותו עוד שנים מאז, אבל כל הזמן הזה – אפילו שהשתקע כבר בארצות הברית, אפילו שעברו יותר מחמש שנים, אפילו שהמבטא הקנדי נעלם כמעט לחלוטין ממה שהיה לו לומר – הוא עדיין סוג של תייר.  מביט במבט חצי משועשע על תרבויות שהוא לא מצליח להבין, יוצא לחפש את התרבויות האלה כשהוא מתעקש להבין אותן.

ב-1972,  אחרי שבילה את מרבית זמנו בלוס אנג׳לס והאווירה הדקדנטית בעיר חיסלה את נגן הגיטרה שלו, דני וויטן, ומכרים אחרים, ניל יאנג החליט לנדוד מזרחה ודרומה, אולי לברוח. הוא הגיע לשם בעצם כמעט במקרה, כדי להשתתף כאמן מוזיקלי בתכנית האירוח של ג׳וני קאש, ונשאר שם לתקופה.  הוא הקים להקת סשנים משובחת לא פחות מהלהקה שהיתה לו וקרא לה ה-Stray Gators, ואסף אליו את כל מי שבא לבקר והיה מוכן לתת יד ליצירת האלבום – שלושת חבריו לאחת מלהקות ההרמוניה הווקאלית הטובות ביותר ההסטוריה, וגם ג׳יימס טיילור, לינדה רונדסטאט והתזמורת הסימפונית של לונדון, שג'ק ניטשה, אחד מחברי הלהקה שהקים, אסף ועיבד וניתב לשתיים מהיצירות המוזיקליות המתזומרות הכי יפות שאפשר לשמוע ברפרטואר של ניל יאנג.

האלבום שיאנג הוציא תחת ידיו במהלך התקופה הקצרה הזו היה אקלקטי כמו האיזור שבו הוא הקליט.  היו שם שירי רוק שהביעו ביקורת על איזור בארצות הברית שהיה ידוע בגאווה העצמית שלו ("Alabama", שהוא מעין שיר המשך של "Southern Man" מהאלבום הקודם שלו, הביע ביקורת על המצב הכלכלי והחברתי של אלבמה והציע לה לחפש את עזרתן של מדינות האיחוד הדרומי האחרות, מה שגרם לגאווה הפגועה של להקה שדווקא לא הגיעה מאלבמה, Lynyrd Skynyrd, להקליט את אחד מהשירים הידועים ביותר שלה, "Sweet Home Alabama", ולעשרות אגדות אורבניות לגבי היריבות שהיתה קיימת או לא היתה קיימת בינם ובין ניל יאנג להתנפץ החוצה מהשיר הזה).  שירים מהורהרים על הצורך של אדם, דרומי כנראה, במישהי שתעזור לו לנהל את חייו, והדרך שבה אותה אשה תגלוש אל תוך, או מחוץ לחיים האישיים – ב-"A Man Needs a Maid" יאנג תומך רק בפסנתר שלו ביריעות הרחבות של התזמורת שמקיפות אותו.   שירי רוק פשוטים ולא מתפשרים, כאלה שהלהקה יודעת בדיוק מה לנגן ומתי והכל נעשה בדיוק לפי הקווים וללא סנטימטר של אלתור, כמו ב-"Are You Ready for the Country?" או "Out on the Weekend".  או אחד מהשירים שבהם ניל יאנג משקיף על החיים של עצמו, לא רק אלו שעכשיו אלא גם אלו שיבואו, ואלו שהגיעו עד אותה נקודה, ומקיף אותם במילים המדויקות שלו ובגיטרה שלו והבנג'ו של ג'יימס טיילור, ב-"Old Man".

שני השירים שמסיימים את האלבום הם שני שירים שמייצגים את ניל יאנג באותה נקודה – האחד הוא השיר שכתב על נגן הגיטרה האובד שלו, "The Needle and the Damage Done", שיר שהוא שר ביחד עם הגיטרה האקוסטית שלו ועם אף אחד מהנגנים האחרים, בחושך המנחם שעל הבמה במהלך סיבוב ההופעות שקדם לאלבום, אולי בקנדה, בינואר 1971.  מחיאות הכפיים שמסיימות את השיר זולגות לתוך השיר הבא, שאנחנו נפגשים איתו אולי אחרי שכבר התחיל והוא מתנגן במשך מספר דקות, רותח בתוך המים של עצמו ומחכה לרגע הנכון לפרוץ.  ברגע הנכון, ניל יאנג מוסיף את המילים שלו, שהן ערפילאיות כמו שרק הוא יכול לכתוב, ויש בהן מן המשל, מן האמת ומן הנבואה בבת אחת.  השיר מדלג בין הקצב הבסיסי, המרובע, המהוקצע, של הבתים והפזמונים לבין הקצב המרחף והמקרטע של הקטעים המוזיקליים שבין לבין, ובסופו של דבר משתקע בחלק השני, המרחף יותר, ושם נשאר לג'אם סשן ארוך שסוגר את האלבום.  החיים שאחרי האלבום היו מאד לא דומים לחיים שלפני האלבום בשביל ניל יאנג.  אף על פי שחלק מהמבקרים לא אהבו את האלבום, והיו אפילו כאלה שטענו שהוא חיקוי כמעט מדויק של האלבום השלישי שלו, המאזינים ותחנות הרדיו מאד אהבו את האלבום, ובמיוחד את הסינגל הראשון מתוכו, "Heart of Gold", שהפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים והמוכרים ביותר של יאנג.  יאנג כתב על השיר הזה, "הוא שם אותי באמצע הדרך.   נסעתי שם כברת דרך אבל זה הפך להיות משעמם מהר מאד, אז החלטתי לרדת לשוליים.  הנסיעה בשוליים היא מקרטעת ומלאה מהמורות, אבל פוגשים אנשים הרבה יותר מעניינים שם." גם החיים האישיים של יאנג ידעו את הקרטועים והמהמורות שלהם באותה תקופה – הוא נישא לשחקנית שעליה הוא מספר ב-"A Man Needs a Maid" והיא ילדה לו בן, זיק, שמאוחר יותר חלה בשיתוק מוחין (ובשבילו ובזכותו יאנג יוזם את פסטיבל ה-Bridge Benefit השנתי שלו).   יאנג ימצא כמה הזדמנויות נוספות להשקיף מהצד על החיים האמריקניים ולכתוב עליהם את הרשמים שלו – ואחת מהן תהיה הנושא של החלק הבא.

עד כאן להשבוע.  עד השבוע הבא – אמנם לא היה סרט שעוסק בשכן או שכנה פסיכיים בעשר השנים האחרונות, אבל גם זה, כמו הרבה סרטים אחרים שחוזרים על ז'אנרים מהעבר, יש בו טוויסט.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ון ווקר, לא באמת אחיו של סקוט ווקר אבל כן האיש שהקים את ה-Walker Brothers, נפטר מסרטן בגיל 67.

2. משתין ברוח

העטיפה של אלבום הבכורה של Badly Drawn Boy היא אחת מקומץ של עטיפות שמשקפות בדיוק את האופי של האלבום שמתנגן בפנים.  עליית גג, וכזו שהיא מרווחת מספיק אבל גם צפופה מספיק, מאובקת, מעלה ריח טחב אבל ריח נעים של הרפתקאות ושל אוצרות נסתרים מתחת לסדינים או לקופסאות קרטון.  חשוכה, אבל לא עד כדי חוסר יכולת לזהות רעשים של קורות עץ חורקות כשאלו קורים.  המדפים, אם יש כאלה, והרצפה, וכמה מקורות הגג, מלאים בחפצים ישנים שנשכחו כאן, ארגזים מלאים עד אפס מקום בדברים שפעם היה להם מקום של כבוד למטה, בעולם של האנשים החיים, ועכשיו הם נמצאים כאן למעלה, סמנים לעבר שהיה ונשכח מאחור.   אם מחזיקים את האלבום בזווית הנכונה, מול האור הנכון, אולי ממצמצים קצת, אפשר לראות כמה מהחפצים האלה מתחברים ביחד לאיש-מקל כזה שהראש שלו הוא הראש של דיימון גוף, הוא Badly Drawn Boy.

דיימון גוף נחת על ציבור בריטי שלא היה מוכן אליו במאה אחוזים, אבל הוא עשה את זה במנות קטנות. "הילד המצויר גרוע" היה ילד בשם סם, עם ראש גדול פי שתיים ממידות הגוף שלו, בגדי בית ספר של ילד בשנות החמישים בבריטניה וכדור תחוב תמידית תחת זרועו – גיבור של סדרה בריטית מצוירת שגוף ראה בפעם הראשונה רק ב-1995.  עד אותו רגע הוא היה מוזיקאי בלי שם, שהסתובב ברחבי מנצ'סטר רבתי וחילק לאנשים כרטיסי ביקור מעוצבים שהאחיין שלו צייר ושהוא מילא בתמונות שונות שגזר מעיתונים.  כרטיסי הביקור האלה קרוב לוודאי שווים הרבה מאד כסף היום לאנשים שאוספים פרפרניליה של Badly Drawn Boy – ובשביל אותם האנשים, ההתנהלות של גוף באותן שנים היתה מתנה משמיים.  באותן השנים – אמצע שנות התשעים, כשהבריט פופ ממלא כל כר דשא רענן בלונדון ובצפון הארץ מוזיקאים העדיפו להחזיק חזק בשנות השישים והשבעים ולקוות שזה יעבור מהר – גוף עשה לעצמו שם של דמות מקומית מוכרת, בחור אקסצנטרי ומזוקן שהסתובב במועדונים באיזור מנצ'סטר, עם כובע צמר שמגזינים בבריטניה התחילו לקרוא לו tea cosy – אריג צמר ששמים על קנקן תה להגשה בבריטניה כדי שהתה לא יתקרר – כשהאלבום הראשון הגיע וגוף הפך להיות מפורסם.   גוף פגש בחור אחר שהתחיל לעשות לעצמו שם באיזור בתור די ג'יי בשם אנדי ווטל, ויחד הם החליטו להקים חברת תקליטים – Twisted Nerve, שבה יצאו מאז כל האלבומים שלו.   את המוזיקה שלו הוא בחר לא להוציא באלבום, אלא בסדרה של אי.פיים – אסטרטגיה מוזיקלית שכמה להקות אחרות ניצלו באותם הזמנים.  אבל Badly Drawn Boy בחר להיות מיוחד גם במסגרת האסטרטגיה הזו.  את האי. פי. הראשון, שהוא חילק בעיקר לחברים, בני משפחה ומכרים, הוא הוציא ב-500 עותקים בלבד, מה שלא איפשר לו להימכר במיוחד.  מהאי. פי. השני, שיצא במעט יותר עותקים, הוא הוציא כפרומו תיבת נגינה שניגנה מעט מהשיר הראשון שבו.   אחר כך באו עוד שני אי. פיים סטנדרטיים למדי, כשהאחרון שבהם, "Once Around the Block", והקליפ המרתיע, המבוסס על סיפור אמיתי, שלו, שבו שני בני נוער (יפניים, במקרה של הסיפור האמיתי) צריכים להגיע לבית חולים מאחר והגשרים שלהם נתקעים אחד בשני בזמן שהם מתנשקים, הוא זה שקירב אותו לאוזניהם של הרבה מהאנשים שהשכילו להקשיב.

"Once Around the Block" נכלל גם באלבום הבכורה של גוף, שכשיצא, ב-2000, היוצר שלו כבר קנה לעצמו שם של אמן בעייתי בהופעות.  בהופעות הראשונות, התלוננו צופים ומבקרים כאחד, הוא בילה את רוב הזמן כשגבו אל הקהל.  אחר כך הוא ישב רוב ההופעה ובהה בנעליים שלו בזמן שהוא שר ומנגן בגיטרה – לא דבר רע לכשלעצמו, יש להקות שבנו מזה ז'אנר שלם.  מאוחר יותר, כשצבר יותר בטחון ומכר יותר אלבומים, צופים ומבקרים כאחד התלוננו שההופעות שלו מכילות יותר דיבור משירה – היו הופעות ארוכות, של שעתיים, שבהן הוא שר רק שישה שירים שלו.  היו הופעות של פחות מזה.

ואולי כל אלה היו בכוונה.  אולי כל אלה היו הדרך של דיימון גוף להכין אותנו לחוויה הייחודית שהולכת לעבור עלינו כשנאזין לאלבום הבכורה שלו – שמונה עשר שירים שמכילים בתוכם עולמות קטנים, שירים שמתרכזים בפנים – בהוויה המאובקת, המפויחת והלא אישית של העיר, או במה שמתרחש בתוך הלב, ובחוץ – במרחבים האינסופיים של הטבע.  מבקרים שהקשיבו לאלבום זרקו עליו כל מיני תוויות אופנתיות באותם זמנים – "לו פיי," אמרו כמה.  "פופ בארוקי," אמרו אחרים.  מה שהם התכוונו לומר הוא שגוף מנגן באלבום הזה כמעט בכל הכלים בעצמו, וזה נשמע כאילו שהוא סגור עם עצמו בחדר קטן, פורט על גיטרה ועונה לעצמו בחצוצרה, מהמהם לעצמו את המילים של השיר ומכה מדי פעם בגלוקנשפיל, בקסילופון.  שתי להקות של חברים הקליטו איתו את האלבום הזה כשהיה צורך ביותר כלים מסביבו – Doves, גם היא להקה מנצ'סטרית, שהיתה אחראית על הקטעים הרועשים והרוקיים יותר, ו-Alfie, להקה שזכתה למעט תהילה בערך באותה התקופה וחלקה את אותה חברת תקליטים עם גוף, שהיתה אחראית על הקטעים הפופיים והאקוסטיים יותר.  בין לבין, גוף עשה את כל מה שיכל כדי להימנע מלהיות עוד זמר עם גיטרה אקוסטית – ב-"Fall in a River", השיר כולו נופל לתוך הנהר באיזשהו שלב.  באמצע "Cause a Rockslide", אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום לדעתי, גוף משתעמם באמצע ועובר לנגן שירים אחרים, חוזר מעט מאוחר יותר אל המלודיה של השיר הזה כאילו לא קרה שום דבר.  מיד יהיה פה גם הוולס החרישי של "Stone on the Water", המברשות רוחשות על פני הסנייר כאילו זה בדיוק מה שהיה אמור לקרות בשלב הזה באלבום.  ובין לבין, כאילו הם נמצאים כאן במקרה, לא בעלי זכות יתרה על פני כל השירים האחרים, אלו השלמים והמוכנים ואלו החלקיים והעזובים, אפשר למצוא את השירים המוכרים, הסינגלים – "The Shining" שפותח את האלבום ומדבר יותר על השמש ופחות על הסרט העגום של סטנלי קובריק או הספר העגום יותר של סטיבן קינג.  "Once Around the Block" עם האקורדים המכווצים שפותחים אותו.  "Disillusion" שמסתער על הישורת האחרונה של האלבום בענן גדול של גיטרות וקלידים, כל השירים הקודמים שבאלבום על הגב שלו.  "Another Pearl", האחרון מבין הסינגלים לצאת.

"זה לא משנה לי אם ייקחו לאנשים עשרים שנה להבין את האלבום שלי," גוף אמר בראיון על אלבום הבכורה הזה שלו.  "כל מה שאני רוצה זה שכשהם יבינו אותו, הם יתייחסו אליו כקלאסיקה."   עוד לא עברו עשרים שנה, אמנם, אבל אני מתחיל כבר להבין את האלבום הזה.  ויש בו, באיזשהו מקום נסתר, מן הקלאסיקה – לפחות בזכות מה שהוא מייצג:  אלבום שכל התווים מפוזרים בו, ועדיין אין אף תו שלא במקום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  קומיקס או לא קומיקס.  זה עדיין עיבוד עם יותר אפקטים ל-The Lensman.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  לא השבוע, אמנם.  ממש לא השבוע.  אבל רק השבוע יצא לי לקרוא גליון של Uncut מדצמבר בשנה שעברה שקניתי, ושם, המדור הנרחב שלהם שמציין מיתות של אנשים מוזיקליים סיפר שהנריק גורצקי, המלחין הפולני בן זמננו שכתב את היצירה הקלאסית האהובה עליי, "סימפוניה מס' 3 (סימפוניה של שירים עצובים)", נפטר בגיל 78.  הוא הספיק לקבל את אות מסדר הנשר הלבן, האות הגבוה ביותר המוענק על ידי ממשלת פולין, לפני כן.

2.  כאן מותר לי הכל כל הזמן

יש את הרגעים האלה, ההסטוריים, שחולפים על פנינו ואנחנו צריכים להשתדל ולזכור איפה היינו כשהם קרו.  איפה היינו כששמענו עליהם, רגע לפני שהם רושמים את עצמם, בקיצור, בתולדות העולם שמסביבנו.  בשביל הדור שלנו, אלה היו רבין, ומגדלי התאומים.  אולי קורט קוביין.  אולי מייקל ג'קסון.  בשביל הדור של ההורים שלנו, אלה היו קנדי והביטלס, מלחמת יום כיפור, היום שבו כבשו מחדש את הכותל.   יש רגעים אחרים, הסטוריים גם הם, אבל קשים הרבה יותר לפענוח. כאלה שאי אפשר להגדיר אותם, את מה שקרה, את איך שזה השפיע עלינו, בצורה פשוטה, מתומצתת, של כמה משפטים.  כאלה שצריך הרבה יותר זמן, והרבה יותר משפטים, כדי לנסות להבין מה השינוי שהתחולל ברגע שהם קרו.  היום שבו יצא "Kid A" של רדיוהד הוא אחד מהרגעים האלה, וכל מה שנמצא כאן למטה הוא נסיון למצוא את המשפטים האלה.

הנקודה המדויקת שבה החיים של הרבה מאזינים, כולל שלי, השתנו לטובה, אולי הנקודה (לפחות במקרה שלי, מעט יותר מאוחר) שבה האוזן נפתחה לצלילים קצת אחרים מאלו שהתרגלה אליהם עד אותו רגע, היא ארבעה הצלילים האלה, חלקים של אקורד, בקלידים, שבוקעים מהרמקולים ברגע שמניחים את האלבום הזה של רדיוהד במגש נגן הדיסקים, דוחפים אותו פנימה ולוחצים על play.  מה שמגיע אחר כך, הקולות המעורבלים של ת'ום יורק ואלו הנקיים, הלא מעובדים, והקלידים שממשיכים לנגן ברקע, ורק אלו, משנים לחלוטין את כל מה שידענו על רדיוהד עד אותה נקודה ובונים מחדש רדיוהד אחרת לגמרי – כזו שהם רוצים להיות, לא כזו שהם מרגישים שהם צריכים להיות.  זו, "Everything In Its Right Place", הפסקה הראשונה של חוזה לא כתוב שרדיוהד חותמים איתנו, האנשים שהמשיכו איתם, אחרי "OK Computer" שהוכתר במהירות ובצדק כיצירת מופת, ואחרי "How Am I Driving" שנתן טעימה מדודה ורגועה מספיק של מה שרדיוהד יכולים וצריכים לעשות אחרי אלבום כמו "OK Computer" – החוזה מפרט במילים פשוטות ובתנאים פשוטים את ההסכם שלהם איתנו.  "תנו לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים, להזין את הדברים שהשפיעו עלינו בשלוש השנים האחרונות לתוך המוזיקה שלנו, במשך חצי אלבום – חמישה שירים, ואחר כך נחזור לעשות את רוק הגיטרות הלולייני והמיוחד שאתם מחכים לו."   ורדיוהד עומדים, פחות או יותר, בחוזה הזה, לאורך עשרת השירים של האלבום הזה.  אחרי הקטע הפותח הזה מגיעה אלקטרוניקה אפילו קשה יותר ונגישה פחות עם שיר הנושא והקטע האינסטרומנטלי "Treefingers", ג'אז חופשי ב-"The National Anthem" ועיבוד מרחף, מחזיק רק ברמיזה את הקצוות של הביצוע המקורי, של קטע אקוסטי במקור שנקרא "How to Disappear Completely and Never Be Found Again" וכאן השם שלו התקצר לחצי.   ואחר כך רדיוהד מפסיקים בבת אחת את האופקים החדשים וחוזרים למה שהם עשו הכי טוב בשלושת האלבומים הקודמים שלהם – רוק גיטרות יוצא דופן שמכיל הרבה יותר רעיונות מלודיים, בשיר אחד, מבאלבומים שלמים של להקות בריטיות אחרות מאותה תקופה.  אבל גם אז, בשירים סטנדרטיים כביכול כמו "Optimistic" ו-"In Limbo", הגרסה הראשונה של "Morning Bell" והבלדה שסוגרת את האלבום, גם היא עיבוד מוזר ולא מוכר ומלווה באונד מרטונט ובמקהלות של חייזרים לקטע אקוסטי במקור, "Motion Picture Soundtrack", רדיוהד מכניסים פכים קטנים של הכיוונים החדשים שהם מנסים להוביל אותנו אליהם.  המלודיה הפשוטה שפותחת וסוגרת את "Optimistic" הופכת לקטע פאנק בשינוי קל של דגש הקצב, ו-"In Limbo" הוא שיר רוק יחסית סטנדרטי לעולם החדש של רדיוהד, אבל הוא בשישה רבעים.  "Idioteque" הוא אולי שיר מלודי יחסית לשאר הקטעים האלקטרוניים שמאכלסים את האלבום, אבל כמעט כל הכלים בו מעובדים בצורה שגורמת לנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מזהים אותם.

הרגע הזה התחיל, בעצם, הרבה לפני כן, בעבודת הכנה יסודית וערמומית כאחד של הלהקה.  אחרי סיבוב ההופעות הנדרש כדי לתמוך ב-"OK Computer", במהלך רוב 1997, הלהקה החליטה שנמאס לה ללכת לפי הסדר הקבוע של הוצאת אלבומים שבו הולכים כל האמנים האחרים – להיכנס לאולפן, לעבוד על אלבום, להוציא את האלבום, לקדם אותו, לצאת לסיבוב הופעות שמבוסס בעיקר על השירים מהאלבום הזה.  הם החליטו להפוך את התהליך, ולהתחיל בסיבוב ההופעות.   ומאחר והמטרה העיקרית של סיבוב הופעות שמלווה אלבום מסוים היא לקדם את השירים מאותו האלבום, הם יצרו מצב מעניין, שלא היו לו הרבה תקדימים, בעולם המוזיקה – סיבוב הופעות על טהרת שירים שמעט מאד מהאנשים בקהל מכירים או שמעו אי פעם.  סיבוב ההופעות הזה גם נתן הזדמנות ללהקה לנסות את מערך כלי ההופעה החדש שלהם – הרבה מכשירים אלקטרוניים מפוזרים על הבמה, בעיקר בצידיה, קלידים, וחברי הלהקה נוטשים את הגיטרות והמיקרופונים שלהם לעתים ורוכנים מעל המכשירים האלקטרוניים האלה כדי לסובב את הפוטים שעליהם ולהתעלם מהקהל לפרקי זמן משתנים.  במסגרת סיבוב ההופעות הזה, שהקדים את האלבום, הם הגיעו גם ל"סינרמה" בתל אביב. בחודש שלפני ההופעה, רדיוהד הופיעו בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, שם נרמסו למוות תשעה אנשים, והלהקה היתה מאד רגישה לכל סימן של צפיפות.  את פני המעריצים שבאו לראות את הלהקה ששבה בפעם השלישית (והאחרונה) לארץ, לשתי הופעות, קידמו שלטים גדולים, על כל אחת מהכניסות לאולם, שהודיעו לקהל שהלהקה לא תעלה לבמה, אולי אפילו תבטל את ההופעה, אם הקהל יידחף לכיוון הבמה.  הקהל נדחף, אבל הרפה, והלהקה עלתה בסופו של דבר על הבמה ופרשה את משנתה החדשה – הרבה צלילים חדשים, אלקטרוניים, מעובדים, מילאו את חלל האוויר, אבל הרבה מהשירים הישנים והמוכרים, בקווים המלודיים הישנים והמוכרים, הושמעו שם.  את שני השירים השקטים יותר באלבום הם ביצעו בגרסאות המסורתיות שלהם, אלו שהשתרבבו להופעות גם בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם, בהן ת'ום יורק ליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית וגיטרה נוספת אחרת, או קלידים, או אולי רמז קל לתופים, הצטרפו אליו.  "Everything In Its Right Place", שיפתח את האלבום, סגר את ההופעה.   מקצב תופים שבאלבום רק את החורים שמהם הוא נשלף אפשר לשמוע, ליווה את החזרות האחרונות על האקורדים שלו ואת ירידתם של חברי הלהקה מהבמה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, האלבום יצא, והיה, כמו כל אלבום אחר של רדיוהד מאז, שונה לחלוטין ממה שציפיתי לו.   העטיפה, נוף של הרים משוננים באיזשהו כוכב שעוד לא גילינו, נראתה כמו משהו שנוצר בצורה רנדומלית, על בסיס הצלילים שאולי יאכלסו את האלבום כשנייר הצלופן ייקרע מעל הדיסק והוא יוכנס בפעם הראשונה לנגן הדיסקים.   שום דבר מהנתונים שהיו גלויים כשהאלבום היה פתוח כבר, אבל עוד לא מושמע, לא יכל לרמוז למה כדאי לצפות, לאילו תגליות מוזיקליות אני צריך להכין את עצמי – לא שם האלבום המינימליסטי, לא חוברת האלבום ולא זו שהסתתרה מתחת למגש הדיסק.  רק הצלילים הראשונים שפתחו את השיר הראשון, מושכים אחריהם את כל אמות המידה המוזיקליות החדשות של רדיוהד, הצליחו להיות מרגיעים ומרתיעים כאחד, אבל מאותו הרגע ועד לרגע שבו האלבום מסתיים (לא כולל, אמנם, את שני פרקי הזמן של שקט שעוטפים עוד פיסת שיר), לא היה תו אחד, אבחה אלקטרונית אחת או מילה מתוך רצף המילים שבמבט ראשון נראה שאין ביניהן קשר, שלא נמצאו במקום המדויק שלהם.  הצלילים הרציפים של השיר הפותח שנשאבו בחזרה אל תוך החלל ופינו את מקומם לצלילים האלקטרוניים, המסקרנים יותר, של שיר הנושא, וזה, כשהסתיים בצווחת תינוק מוסווית, ופינה את מקומו לכאוס הפרוע, עתיר הגיטרות וכלי הנשיפה, של "The National Anthem", ואחריו, השיר שנישא מעלה מתוך אבק ההריסות של השיר הזה, והקטע האינסטרומנטלי שמפריד בין אסופת השירים הזו לבין אסופת השירים הנורמלית יותר של האלבום.   כשהאלבום מסתיים, בהתפרצות של צלילי נבל (או אולי באקורד האחד, המתמשך, שמתחבא אחריהם), ומותיר אותי עם רשימת הרשמים אבל בלי הצלילים המרגיעים, העוטפים, מסביבי, אני מבין שרדיוהד הצליחו בתכנית שלהם אחרי הכל – הם משכו אחריהם את כל קהל המעריצים שלהם, כל קהל המעריצים שהיה מעוניין להקשיב, בכל מקרה, והצליחו לא רק לשכנע אותם להרחיב את האופקים המוזיקליים שלהם כדי להכיל את כל מה שרדיוהד היו מעוניינים לתת להם, אלא גם לשכנע אותם שזה הכיוון הנכון בשביל המוזיקה שלהם.  קבוצת המעריצים שקיבלו את ההנחיה של רדיוהד ללא עוררין השתנתה מאלבום לאלבום – היו אלבומים מאתגרים יותר ונגישים פחות מזה במורד הדרך, כאלו שדרשו מעט יותר אמון, ואוזן מוזיקלית סלחנית יותר, אבל החתימה על החוזה הבלתי כתוב הזה, אף על פי שהיתה כרוכה במעט רמאות, היתה שווה את זה – מהצד השני, אחרי הכל, חיכו אפקס טווין, וסקוט ווקר, וג'אז חופשי בריטי, ו-Autechre ואוונגרד קלאסי – עולם שלם של מוזיקה שהיה נסתר מן העין, ואם רדיוהד היתה ממשיכה לעשות עוד "OK Computer"ים במשך השנים שבאו אחר כך, קרוב לוודאי שהיה ממשיך להיות נסתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שניים מהשחקנים המצחיקים ביותר שאני מכיר, במיוחד כשהם עובדים ביחד, עושים את התפקידים שהם יודעים לעשות הכי טוב – את עצמם.

באחת מהתפרצויות המגלומניה שלהם, "7 ימים" ערכו רשימה של חמישים האלבומים הישראליים הטובים ביותר.  את המקום האחרון הם השאירו לקוראים לבחור, אבל למקום הראשון הם דאגו בעצמם – "אפר ואבק" של יהודה פוליקר.   לאורך השנים והרשימות שהמוסף הפיק, הנטייה שלי היתה לא להסכים עם הבחירות שלהם אבל בפעם הזו אני חושב שהם עשו את הבחירה הנכונה.  גם אני חושב ש"אפר ואבק" הוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שאי פעם הוקלט, מפני שהוא שייך לשני העולמות שבנו את המדינה שלנו במקביל – זה שהלך לאיבוד באירופה, וזה שנולד מחדש כאן, בלב המזרח התיכון.   מהצלילים הראשונים, הנוכריים מעט, שפותחים את האלבום, עד לצלילים שמסיימים אותו ומתקרבים הרבה יותר להוויית הרוק'נ'רול שהיתה המקום שבו גדל יהודה פוליקר כמוזיקאי.

האלבום הזה נולד כמעט במקרה, כשדלית עופר, אז עורכת תכניות, היום מנהלת גלגל"צ, גילתה דרך ראיון איתו שיהודה פוליקר, כוכב רוק בהתהוות שפירק את הלהקה המצליחה שלו, "בנזין", שנה לפני כן והוציא אלבום סולו של שירים מתורגמים מיוונית, הוא בן לניצולי שואה. יעקב גלעד, המפיק שלו ומתרגם שירי האלבום הזה, וגם כותב חלק ניכר מהשירים המוצלחים של "בנזין", היה גם הוא בן לניצולי שואה – אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבאום, הגיעה מפולין, והוריו של יהודה פוליקר, יעקב (ז'קופו) ושרה, הגיעו מיוון, מקום שההשפעה של המלחמה על הקהילה היהודית בו לא היתה ידועה כל כך אז, אולי גם היום.  הרעיון המקורי של עופר היה ליצור תכנית של שירים של ניצולי שואה, שבה יהודה פוליקר ישיר שירים שיעקב גלעד יתרגם ויעבד.  היא נפגשה עם השניים כדי לדבר על התכנית וגילתה שהם חולקים ביניהם הוויה שהיא נושא מעניין הרבה יותר לתכנית, כזה שלא דיברו עליו אז – הדור השני לניצולי שואה, אלו שהיו צריכים לספוג את השתיקה הרועמת בכל מה שקשור למה שקרה שם, מצד אחד, ואת הצרחות באמצע הלילה, שאין מאחוריהן הסבר אבל הן מובנות גם בלעדיו, ושהיו צריכים להשלים בעצמם את התמונה שההורים שלהם לא יכלו, או לא רצו, לצייר להם.  שעות ארוכות של הקלטה שבה סיפרו על הרגשות שלהם והחוויות שלהם כילדים לניצולי שואה, ואחר כך גם מפגשים עם ההורים עצמם והקלטות של הסיפורים מהצד שלהם, הפכו את התכנית למעניינת ושונה הרבה יותר.  אבל עופר רצתה להתעקש ולהדגיש גם את הפן המוזיקלי של הדור השני ושל הסיפור של הוריהם עליהם, פן שחילחל בצורה מרומזת מאד, והיה נסתר עד שהסבירו אותו במהלך התכנית, גם באלבום הבכורה של פוליקר, ופוליקר הקליט חמישה שירים בשביל התכנית, שתורגמו ועובדו על ידי יעקב גלעד – שניים מהם, "התחנה הקטנה טרבלינקה", שנכתב על ידי המשורר הפולני וולדיסלב שלנגל,  שנספה במהלך השואה, כנראה במהלך מרד גטו וורשה, ו"פרחים ברוח", שכתבה הלינה בירנבאום, אמו של גלעד, מצאו את דרכם אל האלבום שהוקלט לאחר מכן.

התכנית, "אחרי המלחמה", שודרה בערב יום השואה 1986, ופוליקר וגלעד, ששמעו חלק מהסיפורים והרגשות של ההורים שלהם רק במהלך הראיונות לאותה תכנית, לא יכלו להפסיק לעסוק בנושא, ושני השירים האלה הפכו מהר מאד לעשרה נוספים, שאת תהליך ההקלטה שלהם, ושיחות נוספות עם שני היוצרים ועם ההורים שלהם, היו הבסיס לסרט תיעודי של אורנה בן דור, "בגלל המלחמה ההיא".

האלבום יצא שנה אחרי הסרט, ב-1988.  באותה תקופה, לפוליקר היו שלוש שנים של הופעות מסוג אחר לגמרי, כזה שמצריך הוספת "יאסו" לפני שמו, והמוזיקה השונה, ברובה, והמילים שהיה בהן הרבה יותר מהתרגומים מיוונית לעברית שהיו מנת חלקו של האלבום הראשון של פוליקר, מילאו כמעט באופן מיידי חור גדול שנפער בהוויה המוזיקלית והתרבותית הישראלית (כמעט במקרה, גם שלמה ארצי הוציא אלבום ששילב את שני הנושאים ש"אפר ואבק" עוסק בהם – השואה והאינתיפאדה, באותה שנה.  היה מי שהיה שחשב שיש קשר יותר עמוק בין האלבומים והוא שיכנע את פוליקר וארצי להעלות מופע משותף, כשם הסרט התיעודי שיצא באותו זמן, שבו ניגנו ביחד את השירים העוסקים בשואה שהקליטו לשני האלבומים).   "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק," שיר הנושא פורש את עצמו כבר בתחילת האלבום, שיר שיעקב גלעד כתב לאמו כשהחליטה לנסוע בחזרה לפולין בפעם הראשונה והוא אחד מהשירים העצובים ביותר שאי פעם נכתבו בעברית, לדעתי, שיר שמכנס בתוך עצמו את כל הדאגה, כל הפחד וכל המילים שלא נאמרו בין הורים שהצליחו לברוח מהתופת לילדים שלהם, שהם לפעמים, ובמיוחד במקרה של גלעד, הקשר המשפחתי הישיר היחיד שנשאר להם. "אם יהיו קשים הימים, היזכרי בי לפעמים," גלעד מתחנן כשאמו מתעקשת לחזור ולהתמודד עם הפחדים שלה שם, מקווה שהדברים ייראו נורמליים ולא מאיימים כמו אז, ומאותה הנקודה הסיפור חוזר אחורה, כמעט אל נקודת ההתחלה של הסיפור החדש של ההורים ניצולי השואה.  הפעם, ב"חלון לים התיכון", גלעד ופוליקר שמים את המילים בפיו של ניצול שואה עלום שם, שמקדים את משפחתו לעלות לארץ, כדי שיוכל לוודא שיש להם בית להגיע אליו כשיעלו גם הם.  מול החלון, יש ים אחר לגמרי שנשפך אל מעבר לאופק, וסיכוי של אושר שמתגנב מהחלון, ומעל השיר מנשבות הרבה רוחות של תקווה, של התחלה חדשה, של לילות שיעברו עד הבוקר בלי להתעורר בצרחות אפילו פעם אחת.   "כשתגדל" ממצה בשיר קצר יחסית את כל הציפיות של הורים שעברו דבר נורא כמו השואה מהילדים שלהם, שגדלים במקום חופשי ושלהם ושהם רוצים להמשיך ולקוות ולהאמין שלעולם לא יצטרכו לעבור דבר נורא כזה, ואת כל הסממנים, שבני הדור השני לשואה יכולים אולי לזהות בקלות, שבאמצעותם ההורים האלו מגדלים את הילדים שלהם, קרוב מאד אליהם או רחוק מאד מהם.  "שיר אחרי הגשם" מוקדש לשובו של ז'קופו, אביו של יהודה פוליקר, לעיר מגוריו סלוניקי, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, ולתגובות המעורבות של תושבי העיר שהכירו אותו – מצד אחד, החברים בבית הקפה שקוראים "צ'פוזו חזר," כדברי השיר.  מצד שני, הזקנים במספרה שהיה הבעלים שלה לפני שנלקח לאושוויץ, שהתלוננו שהגרמנים לא עשו ממנו סבון, כדבריו שלו בסרט.  אחרי שני השירים שכבר הוקלטו לתכנית הרדיו שהולידה את האלבום, הצד השני של התקליט המקורי הופך להיות משהו אחר לגמרי – הצעדים הראשונים של דור חדש בארץ חדשה, שונה לחלוטין, שיש בה איומים חדשים וסכנות חדשות, וגם הרפתקאות חדשות, שונות לחלוטין מאלו של דור ההורים.  דור חדש שבונה לעצמו את התופת שממנה הוא חושש, זו שהוא מנסה להגן על הילדים שלו ממנה.  זה מתחיל, אחרי הקטע האינטסרומנטלי "ילל" שמצליח לומר את כל מה שאפשר לומר בלי שימוש אפילו במילה אחת, עם "רדיו רמאללה", שנכתב על ומוקדש לחייל שיעקב גלעד העביר את שירותו הצבאי איתו, בהאזנה לתחנת הרדיו שבשם השיר, ושנהרג על ידי חיילים ירדניים בשנות ה-60.  אחר כך שני שירים, "מכאן ועד בכלל" ו"אהבה הורגת", שנשמעים לכאורה לא קשורים לאלבום – הם לא מדברים על השואה, והם נשמעים כאילו הטון שלהם, האופי שלהם, שונה לחלוטין מזה של שאר האלבום.  אם מגרדים מעט את החזות החיצונית של השירים האלה, אמנם, אפשר למצוא את קצה הרמז של גלעד ופוליקר מבצבץ שם, כזה שמקשר בין הדור הרחוק, האבוד ההוא, שבאירופה, לבין הדור שגדל כאן, בארץ, מיד לאחר מכן.  ושני השירים שסוגרים את האלבום, "קול מארץ הרוח", ו-"בגלל", מחזירים את הסיפור לסופו, ואל ההתחלה של האלבום – אחרי מה שקרה שם, אחרי המילים שלא נאמרו, אחרי הילדות בצל משהו מאיים שאי אפשר להגדיר אותו ואי אפשר לספר עליו, הסכרים נפתחים וההורים, שהסתירו מהילדים שלהם את הזוועה, את העצב, את חוסר התקווה, כבר מרגישים שהילדים שלהם נמצאים על קרקע יציבה מספיק כדי לשמוע.  לפעמים, הסכר נשאר פתוח והם לא יכולים להפסיק לספר.  לפעמים, זה מעבד את עצמו לשירים כמו "פרחים ברוח", שמתמצתים בכמה שורות בודדות איך מרגיש לאבד משפחה שלמה בתוך מלחמה אחת, לפעמים זה ממשיך להדהד עוד שנים אחר כך, אבל האלבום הזה, כשיצא, גרם להורים ולילדים, ולילדים שלהם, להאזין, ולהבין שיש רובד נוסף שהיה נסתר מהם כל השנים האלה ושעיצב את האישיות שלהם בלי שהם הרגישו.  בלי שהם הרגישו, ההורים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד יצרו בשבילם את אחד מהאלבומים הכי משפיעים על המוזיקה הישראלית, את האלבום הישראלי הטוב ביותר, לפחות לדעתי.

מחר בבוקר, במאות בתי ספר, אולי אלפים, תלמידים ישירו את "אפר ואבק".  הם יעשו את זה, לפעמים בלי להבין באמת מה המילים אומרות, מפני שזה השיר שמתמצת בצורה הטובה ביותר את הגשר שמחבר בין העבר ההוא, שאנחנו חייבים לזכור והם מעדיפים לשכוח, לבין ההווה, שבו הם, הניצולים, ההורים, הסבים, יכולים לחזור ולהזכיר לעצמם, להיכנס שוב מתחת לשער המאיים, הפעם מרצונם החופשי, ולהזכיר לעצמם שהם הקימו דור חדש, בארץ אחרת, דור מהסוג שכותב אלבומים כמו "אפר ואבק", וזה הרבה יותר ממה שאפשר היה להגיד על השומרים שהיו פזורים מסביב לגדרות התיל שמקיפות אותם גם עכשיו.

1.   לפני הכל

מייקל ג'ירה ו-Swans מזמינים אותנו, האנשים בקצה השני של הווידאו, באופן אישי לבוא ולראות את ההופעה שלהם ב"בארבי" ב-12 לאפריל.  אני פחות מתרשם מהבחינה הזו מההזמנה כמו שאני מתרשם מהדגמת הרעש הצרוף שמתרחשת בסרטון קצת אחרי זה.

הבוקר התעוררתי לחדשות משמחות במיוחד:  "Toy", האלבום של דיוויד בואי שנגנז ופינה את מקומו ל-"Heathen" בתחילת העשור הזה, דלף לרשת היום.  כל הנסיונות שלי למצוא אותו עלו בתוהו, בינתיים, אבל שירים ממנו אפשר למצוא כבר עכשיו ביוטיוב, ואני בכל מקרה מאחל לכם הצלחה יתרה בלמצוא את האלבום. [שמועות עקשניות אומרות שעכשיו, אחרי שהאלבום הודלף לרשת, הוא גם ייצא באופן רשמי.  אני מקווה שהן נכונות.]

לופר הוא מעין מכשיר אלקטרוני שכזה שמאפשר למוזיקאים להקליט את עצמם ולשלוט על ההקלטה באמצעות דוושה, תוך שהם ממשיכים לנגן.  מצד אחד, הוא מאפשר לאמנים כמו אנדרו בירד, אימוג'ן היפ וקאקי קינג, וגם רדיוהד בזמנים טובים, להופיע וליצור את האשליה שיש להקה שלמה, אולי אפילו תזמורת, על הבמה ולא אדם אחד.  ומצד שני גיאחה, שאחראי על בלוג האב כאן, ומתן נויפלד, שאחראי על "אינדינגב", החליטו ליצור פסטיבל על טהרת המכשיר הזה ומוזיקה ישראלית.  יהיו שם, בין השאר, אייל תלמודי, עוזי פיינרמן רמירז, דויד פרץ, סגול 59 ומיכל לוטן, וכל זה יתרחש ב"אוזן בר" ב-7.4.

2.  ערב ערב

אני מסוג האנשים שיש להם רשימות מוכנות של דברים תרבותיים מועדפים, למקרה שמישהו אי פעם ישאל, ולכן זה לא מפתיע, בטח, שיש לי רשימה מוכנה וממוספרת של שירים ישראליים אהובים. בראש הרשימה הזאת נמצא, ועוד לא נמצא שיר שיחליף אותו, ״נגד הרוח״ של שלום חנוך. אני לא יודע בדיוק להסביר למה – זה שיר רוק בסיסי, מנקודת מבט מוזיקלית, לא מהסוג שאני נוטה להעדיף בדרך כלל, אבל יש משהו במילים – הפשטות הגאונית שבאמירה ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, הסקסופון הבטוח בעצמו של ירוסלב יעקובוביץ׳ לאורך השיר, הפתיחה שהיא כולה עסקים ושום דבר ממנה הוא לא התפרפרות מיותרת. אולי ההרגשה ששלום חנוך חשב על השיר הזה יום אחד, אולי באמצע טיול רגלי חסר מעש במשמרות, וחיכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון לשיר אותו.
אחת מהסיבות שהשיר הזה הוא כל כך יפה, וכל כך ישראלי, בעיניי, היא שזאת דוגמא מצוינת למצב הטבעי של שלום חנוך – משקיף מהצד במשיכת כתפיים על מצב שהוא יכול רק לתאר, לא למנוע. ככל שעוברות השנים, נדמה שהמצב הזה הופך להיות אפילו יותר טבעי בשבילו, ועכשיו נראה שנוסף לו עוד רובד – הוא לא משקיף רק מהצד, אלא גם ממרחק השנים.

סבלנות מוזיקלית, עושה רושם, היא אחד מהמאפיינים הכי בולטים אצל שלום חנוך.  הוא מנגן את המוזיקה שהוא מנגן, כותב אותה, מבצע אותה ומקליט אותה, בדיוק ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולעולם לא מאוחר מדי.  ואין דוגמא טובה יותר לזה מ"ערב ערב", אלבום שלו שיצא בשלהי העשור האחרון של המאה שעברה, בזמנים שבהם דעכנו, לאט לאט, כולנו.  מאז הוא שם עוד שלושה אלבומים באמתחתו, אחד, מוצלח במיוחד, באיחוד שזמנו כבר הגיע עם אריק איינשטיין, אבל האלבום הזה היה ונשאר האלבום המועדף עליי שלו, כאלבום שלם.  את שתי הסיבות העיקריות לכך אפשר למצוא כבר בצלילים ובמילים שפותחים את האלבום.  "כבר מזמן לא השתתפתי בצילום הקבוצתי," הוא שר בזמן ששאר הכלים מגששים את מקומם ומוצאים את הצעדים שבהם הם צריכים לצעוד מסביבו.  זה אלבום של אמן שנוח לו בתוך העור שלו, בתוך הנישה הגדולה שחצב לעצמו בנוף המוזיקלי הישראלי, ושל הלהקה שלו, שמנגנת איתו כבר שנים ומנחשת את הצעדים שלו עוד לפני שהם מתרחשים. ירוסלב יעקובוביץ', השותף הכמעט נצחי לימי הרוק'נ'רול של שלום חנוך, מחוזק כאן בחטיבת נשיפה שלמה שכוללת גם את אבישי כהן, משה לוי שם את ידיו על הקלידים וברק חנוך, שהחליף את ארז נץ בתור הגיטריסט הקבוע של חנוך, משתתפים באלבום ביחד עם קבוצה מכובדת של נגנים אחרים.  לואי להב, שיש לו תפקיד מרכזי בהפיכת שלום חנוך למעין ברוס ספרינגסטין ישראלי, התייצב שוב מאחורי הקונסולה.  אבל האלבום הזה לא היה אלבום רוק'נ'רול נוקב כמו אלבומים אחרים של חנוך, בטח לא אלבום בוטה ופוליטי כמו האלבום שקדם לו, "א-לי-מות".  הפעם, זה היה אלבום של מבט לאחור, לפעמים משועשע, לפעמים מתגעגע, לפעמים משלים עם הנסיבות.

יש כאן מבט חטוף, לא ממצה, על כל הקריירה המוזיקלית של שלום חנוך – מהאלבום הראשון, באנגלית, ששיר מתוכו, מתורגם לעברית ("מת לישון") נמצא כאן, דרך הגיחה הקצרה של כלי הנשיפה ל"שיר ללא שם" ב"אם לא הייתי אוהב", ועד לימי שירי המחאה והמצב-כמו-שהוא שהיו שיא הקריירה המוזיקלית של חנוך, מאז "מחכים למשיח" ועד האלבום שקדם לזה.  הוא נזכר באביו, שנתן לו את הגיטרה הראשונה, ומשלים, בשיר שסוגר את האלבום, עם עצמו בתור אדם מבוגר בעיר של אנשים צעירים.  כל השירים באלבום הוקלטו באבחה אחת, בלי עצירות, בלי היסוסים ובלי הקלטות מחדש.  מה שנמצא באלבום, מה שנשמע כהקלטה מושלמת, בטוחה בעצמה, וחסרת טעויות, היא פרי היכולת של כל הנגנים שבאולפן לשוחח אחד עם השני דרך כלי הנגינה שלהם בלי מילים, והיכולת של שלום חנוך לנתב את הנגנים לכיוון הנכון, לדעת מתי ומה לנגן, וגם מתי ומה לא לנגן ובאילו מקומות להשאיר את השקט כמו שהוא, לא מוטרד.  האלבום הזה הוא אלבום של כפכפים וכובע קש לבן שמוט על עיניים, הרבה יותר משהוא אלבום של נהמות חשוקות שיניים, ובמקומות שבהם יש באלבום הזה נהמות חשוקות שיניים, הן נעשות מרופדות על צלילים של כלי נשיפה וגיטרות רגועות.

האלבום הזה הוא כל כך טוב בעיניי, גם מפני שגם עכשיו, אחרי עשרות פעמים ששמעתי אותו בהזדמנויות שונות, אני עדיין מוצא בו הפתעות חדשות – שירים שנשמעים לי אחרת ממה שהם נשמעו פעם, פינות קטנות של סאונד ומוזיקה שלא הבחנתי בהן, מילים שמתחברות ביחד ומהדהדות הרבה יותר בהחלטיות ממה שהצליחו בפעמים הקודמות שבהן שמעתי את האלבום.  אפילו העטיפה של האלבום, תמונה של חנוך מביט למעלה באריזת קרטון לא יומרנית, מצליחה להפוך להיות לחלק בלתי נפרד מהאלבום, שיש בו, בכולו, משהו שהוא שורשי ואורבני כאחד.

אחר כך יבואו נסיונות מוזיקליים של חנוך להתנסות בדברים אחרים, שונים – שיתופי פעולה מוזיקליים עם אריק איינשטיין, שוב, עם מוניקה סקס ועם שלמה ארצי.  הופעות אקוסטיות, ואחר כך חשמליות, ואחר כך ביקורים חטופים באלבומים מהעבר.  אבל בנקודת הזמן הזו, שנתיים אחרי שהעולם התהפך וארבע לפני שהוא יתהפך שוב, בעיר שהשמש חיממה ושהגשם לא באמת הרטיב, שיש בה ים ויבשה ומוזיאונים ומגדלים והמולה אינסופית ושלווה שאי אפשר להסביר אותה, שלום חנוך מציב רגל אחת בכאוס האורבני ורגל אחת בשלווה שבאה בגיל שבו הוא יכול כבר להביט אחורה אל קריירה מוזיקלית מוצלחת במיוחד, ולכתוב על זה שיר.  ועוד שיר.  והשיר האחרון הוא כל כך רחוק, שמקומו בטח לא באלבום הזה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שהכריח את מק'דונלדס להפוך את התפריט שלהם ליותר בריא, כביכול, מורגן ספרלוק עושה סרט על פרסום מוצרים מוסווה בתוך סרטים, בסרט תיעודי שממומן כולו על ידי פרסומות מוסוות.

1. לפני הכל

ה-TV Buddhas, אחת מכמה להקות שמסתובבות בזמנים האחרונים ברחבי ארצות הברית ובמקומות אחרים שבהם המוזיקה שלהם תהיה מוערכת יותר, צילמו סרט על מסע ההופעות האחרון שלהם שטומן בתוכו גם את הרשמים שלהם מהסיבוב עצמו, מהסצינה שהוא מייצג, מהמדינה שבתוכה הוא מתרחש, והחליטו שהם רוצים לקחת את הסרט עצמו לסיבוב הופעות – דבר שבשבילו הם צריכים מימון קצת יותר נרחב ממה שיש להם.  לכן, הם עשו מעשה והקימו פרויקט ב-Kickstarter, אתר שמטרתו לאפשר לגורמים יצירתיים מכל הסוגים להשיג מימון לפרויקטים שלהם דרך המעריצים שלהם ואנשים אחרים שמעוניינים בהצלחת הפרויקט, והם מבקשים את העזרה שלכם – אתם, מצידכם, יכולים לבחור באיזה סכום לעזור להם וגם להרוויח כמה טובין בדרך.

לרשימה המכובדת של אמנים שמתכוונים להגיע לארץ בזמן הקרוב (ו – אפשר למצוא כאן עץ ולנקוש בו – הרשימה המתמעטת של אמנים שמבטלים מסיבות אידיאולוגיות גלויות או מוסוות) מצטרף עכשיו גם וויקטור ווטן, באסיסט פיוז'ן שהרוויח את הערכתי בין השאר כשהצליח לקרוע מיתר במהלך הופעה, ושכבר היה כאן ביחד עם מרקוס מילר וסטנלי קלארק ועכשיו מגיע להופעת סולו, ב-16 במאי ב"רידינג 3".

2.  בוא ותמצא את הדרך

גרג דולי קרא להרכב שלו twilight Singers, ולאלבום הראשון של ההרכב ״Twilight" – דמדומים – אבל המוזיקה של הלהקה, שהוציאה עכשיו את האלבום החמישי שלה, היא מוזיקה שמתארת בצורה מדויקת יותר את הלילה שאחריהם. לילה בעיר, ליתר דיוק.  כזה שמכיל בתוכו קריאות צרצרים, אוושות רכות של גלגלי המכוניות הבודדות שנוסעות על הכבישים בשעות כאלה, ההצעה הקבועה והשקטה של החיים המעומעמים של הלילה בחלקים הישנוניים יותר של העיר.  ומצד שני, הרעש הבלתי פוסק של העיר שערה לאורך כל הלילה ומצמוץ שלטי הניאון, והצעקות – אלה שבחוץ ואלה שבפנים, של אלה שבוחרים או לא בוחרים לבלות את הלילה בחלק הזה של העיר.

כל אחד מהאלבומים ש-Twilight Singers הוציאו עד עכשיו מכיל בתוכו את אותו תרשים, פחות או יותר, של עיר כזו בלילה, אבל נדמה שכל אחד עוסק בעיר אחרת, שאורזת בתוכה חיים אחרים ותרבויות אחרות, ושהצבעים שלה בוהקים יותר או פחות באורות המלאכותיים של הלילה.

זו אחת הסיבות שמצד אחד קל, ומצד שני קשה, לגלוש לתוך אלבום של Twilight Singers בפעם הראשונה. הקו של דולי הוא מגדלור מרגיע בתוך החושך העצום הזה, אבל כאן, כבר מהשורה הראשונה שמכריזה שבכל פעם שאתה נמצא כאן, בעיר הדמיונית הזו, אתה מרגיש בחיים, אפשר להרגיש משהו שונה.  לוקחים לי כמה שירים כדי להבין מה זה:  הקול המקרטע, המזייף לעתים קרובות, של גרג דולי, שהיה חלק מהקסם של Afghan Whigs ואחר כך גם של Twilight Singers עצמם, נעלם.  במקומו יש קול עגול יותר, רך יותר, מלטף יותר, ודולי מוצא את עצמו מגיע לצלילים הנכונים בסולמות הנכונים לעתים קרובות יותר. מדי פעם הוא אפילו מרשה לעצמו שורה או שתיים בפלסטו.

השיר הראשון, ״Last Night in Town", לוקח אותנו במהירות מהקצה האחד של העיר, זה שנעטף במיתרים מהוססים וצלילי פסנתר בודדים, לקצה השני, זה של התופים המהירים והבאס רווי הדיסטורשן, ומניח אותנו במקום, במרכז העיר, שם האלבום הזה הולך להתחיל ואולי להיגמר, אלבום שהבסיס שלו, לפחות לדברי דולי, הוא בגלילת הרגעים האחרונים של אדם אלמוני בעיר אלמונית.

מלבד כמה יוצאי דופן ראויים לציון, כמו ״Twilight", האלבום הראשון ועדיין הכי טוב שלהם, או ״She Loves You", אלבום של גרסאות כיסוי שהלהקה מציגה בו את הדרך שלה למפות שירים נבחרים שחלקם מאד לא צפוי, האלבומים של Twilight Singers הם הרבה מאותו דבר.  בשביל מי שמצפה מהלהקה האהובה עליו לאתגר אותו, זה עשוי להיות מתסכל.  אבל אם מקבלים בהבנה את העובדה ש-Twilight Singers בחרו להתמקד בנישה רוק׳נ׳רולית מאד מצומצמת, שבה הם מרגישים נוח ובה רוב האנשים שמקשיבים להם מרגישים נוח, אפשר מאד ליהנות מהאלבום הזה.  הוא כבד וקשה יותר מהקודם שלהם, "Powder Burns", ובדומה לאלבומים של הלהקה הקודמת של דולי או ל-״Blackberry Belle" של הלהקה הזו, המוזיקה שבו קליטה ומושכת בדרכים שאי אפשר להסביר – מאחורי ענני הדיסטורשן מסתתרות מלודיות שאפשר לזהות רק כשעוצמים את העיניים.

האלבום עתיר באורחים – אני דיפרנקו חולקת עם דולי את השירה בסינגל הראשון, "Blackbird and the Fox" , ומארק לאנגן, בעבר חבר מן המניין ועכשיו חבר של כבוד בלהקה, תורם את קולו ל-״Be Invited״.  ניק מק׳קייב, הגיטריסט של The Verve, מתארח בשיר לא מזוהה (אף על פי שאני מנחש שזה ״Get Lucky", השיר שהכי נשמע כמו שיר שריצ׳רד אשקרופט היה צריך לשיר באלבום הזה), וגם ג׳וזף ארתור וג׳ף קליין, שהיו חלק מהלהקה בשלבים שונים של מסעות ההופעות הקודמים שלה, נמצאים כאן.

ככל שהאלבום הזה מתקדם לקראת סיומו, ועם הידיעה המוקדמת שהאלבום מייצג שלל של רגעים שמרצדים לפני עיניו של מישהו ברגעים האחרונים שלו, ומכיוון שנדמה שאף אחד מהשירים האלה לא מסתיימים במקום שבו הם אמורים להסתיים, אלא מעט לפני כן, אני מבין שאף על פי שהמקום הוא מרכזה של עיר בלילה, והרגעים הם רגעים אחרונים, הרגעים שמרצדים הם לא של אדם אחד, אלא של הרבה בני אדם , כאלה שהולכים ממקום אחד בעיר הזו למקום אחר, או כאלה שחולפים במכוניות אחרות על פני מכונית ההסרטה הזו, שמלווה את הקלטת האלבום.  אני מבין שאלו לא הרגעים האחרונים של אדם אחד, אלא הרגעים האחרונים של עיר, מעט לפני שהתמימות שלה הולכת להימחות בבת אחת. ובשיר האחרון, שנושא את שם האלבום, דולי והלהקה שלו נושאים כנפיים ומרחפים מעל העיר, מעל הבתים והכבישים שלה, הסמטאות האפלות והכיכרות המוארות, הכנסיות ובתי הזונות, מעיפים מבט אחרון לפני שכל זה נמחה ונעלם והופך להסטוריה.

אבל כשהאלבום מסתיים, הצלילים האחרונים של השיר הסוגר נמוגים בחזרה לתוך האפלה, אני מגלה שגם אני נשארתי בתוך ההסטוריה הזו וה-Twilight Singers ריחפו מעליי ונעלמו, והגיונית, אפילו מובנת, האכזבה שנשארת מאלבום שהוא קצר מדי, מדוד מדי ומסוגר מדי מכדי לחשוף את כל מה שדולי והלהקה שלו למדו במשך השנים שעברו מאז האלבום האחרון.  אבל, מלבד יוצאי הדופן ההם שבדיסקוגרפיה שלהם, ומאד בדומה לאלבומים של Afghan Whigs לפני כן, לאלבומים של Twilight Singers יש נטיה לנחות עליך במהירות אחרת מאלבומים אחרים.  הם לעתים רחוקות חושפים את כל היופי שלהם בשמיעה הראשונה, ולפעמים זה לוקח עשרות פעמים שהאלבום מתנגן בהן מההתחלה ועד הסוף כדי שהוא באמת יתפוס אותי.  אני מקשיב לאלבום, מעט מדי פעמים, מנסה לחשוף את הרבדים הנסתרים שבצלילים שבו, ושמח שעדיין יש לי את הפינות המוארות שאני רגיל אליהן, שבהן אני יכול לעצור, אלו שאני מחכה להן ככל שהאלבום מתנגן, ואני יודע שבבוא הזמן האלבום כולו, על כל הצלילים שלו, על כל המילים, על כל הרעשים הרכים והקשים יותר שמפוזרים לכל אורכו, ייפתח בפניי ויגלה לי את מה שחסר לי בו, ואז כל העיר הזו תרגיש כמו בית.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ההמשך ל"אפולו 13".  לחילופין, לא.

1.  לפני הכל

עושה רושם שדברים טובים ימשיכו לבוא מקובצים יחד:  קצת לפני שתי ההופעות של Twilight Singers ב"רידינג 3" בחודש אפריל, יופיעו כאן Swans, ההרכב של מייקל ג'ירה שיכיל בנוסף אליו הפעם גם את פיל פוליו מ-Cop Shoot Cop ות'ור האריס מ-Shearwater.  זה יקרה ב-12 באפריל, ב"בארבי".

2.  הקלות הבלתי נסבלת של לחזור אל התלם

"אני שומע להקות שעדיין לא קיימות," אומרת חולצה של איזה היפסטר אלמוני, בהקצנה מגוחכת של הסטריאוטיפ של היפר-חובב-מוזיקה.  ואני, אני לא שומע להקות שעדיין לא קיימות.  במקרה הטוב אני רוכש את האלבומים שלהן סמוך לזמן הוצאתם והם מחכים על המדף, הפיזי או הווירטואלי, עד שבאיזשהו שלב אני שומע אותם, כתוצאה של איזושהי הגרלה, ומתלהב מהם, לפעמים שנה או שנתיים או יותר אחרי כולם.  זה מה שאני אוהב.  אני אוהב לגלות את הדברים האלה בעצמי, לא להיות מושפע, ולפעמים לגלות גם דברים שהם ישנים הרבה יותר ולהזכיר, להרים אותם למקום שבו כולם יוכלו לראות אותם ולנקות מהם את קורי העכביש והאבק.  ולכן, כשיוצאים אלבומים של להקות שאני אוהב, בטח ובטח של הלהקות האהובות עליי, אני בדרך כלל מתעלם.  אני רוכש אותם באיזשהו שלב ומקשיב להם באיזשהו שלב, מאוחר יותר, וזה לא מאד משנה לי מתי הם יצאו.  ולכן, כשעובר זמן רב בין אלבום אחד לשני של להקה שאני אוהב במיוחד, אני יכול להימנע מלחכות בקוצר רוח.  יש אמנים שהם כל כך ענפים, כל כך יצירתיים, שהם מוציאים אלבומים בקצב מסחרר, כזה שמקשה על מעריצים להתמודד איתו. למעריצים של אמנים כאלה אין סיבה לדאוג.  הלהקות שאני אוהב, רצה צירוף מקרים אכזרי במיוחד, הן להקות שאוהבות לקחת את הזמן בין אלבום לאלבום ולשתיים מאלו – שהאלבומים האחרונים שלהן יצאו לפני ארבע וחמש שנים – הזמן הזה הגיע בדיוק באותו השבוע.

הפעם הרשיתי לעצמי לחכות בקוצר רוח.  על האלבום של Twilight Singers ידעתי חודשים מראש.  באינטואיציה ששמורה למעריצים של להקות שעוקבים אחרי פועלן מהרגעים הראשונים, ברגע ששמעתי שגרג דולי נכנס לאולפן להקליט את האלבום הבא, ידעתי שהאלבום ייצא בפברואר, ושבאפריל שאחר כך הם כבר יהיו אצלנו, להופעה אחת או שתיים.  על האלבום של Radiohead נודע לי מאוחר – רק ביום שני גיליתי שהם מתכוונים להוציא אלבום ביום שבת הקרוב.  מאוחר יותר נודע לי שכל העולם ידע על זה באותו איחור כמוני.  זו הדרך שבה הלהקה הזו בוחרת לעשות דברים עכשיו.  ולשם שינוי, ובניגוד מוחלט למה שאני עושה בדרך כלל, החלטתי לקנות אותם בהזדמנות הראשונה כשהם יוצאים (במקרה של Radiohead, ממש שעות אחר כך. כמו כל שאר העולם, עושה רושם) ולהקשיב להם בהזדמנות הראשונה שיש לי – ולא רק להקשיב, אלא לעשות עוד דבר שלא יצא לי לעשות כבר הרבה זמן – להקשיב באמת, אוזניות על האוזניים, שום דבר מסביב, תשומת לבי מופנית רק לאלבום.  לא היה לי זמן רב מדי להקשיב – האלבום של Twilight Singers זכה להגיע מתחילתו לסופו רק פעמיים בינתיים, האלבום של Radiohead היה צריך מעט יותר השמעות כדי להיספג, אבל החלק הראשון של הרשמים הראשוניים שלי משתי ההאזנות האלה נמצא כאן, למטה, והחלק השני בשבוע הבא:

3. After years of waiting

רדיוהד היו, כמעט מאז תחילת הקריירה המוסיקלית שלהם, להקה שהביעה בצורה מופגנת את הפליאה וחוסר שביעות הרצון שלה מהעובדה שמאזינים ומבקרים העדיפו להתייחס לאיכות ולהצלחה של מה שבדיוק סיימו לעשות, במקום להתמקד במה שהם עומדים לעשות. כש-״Creep" הפך להיות הלהיט הגדול שהסב אותם מלהקה שמתאמנת בימי ראשון במרתף באוקספורד ללהקה שממלאת מועדונים גם במקומות כמו ישראל, הם הסבו את גבם אליו וכתבו את ״My Iron Lung" כדי להביע את תסכולם על ההצלחה שלו.  כש-״OK Computer" הוכר כמעט מיידית כאלבום המופת שהוא, והלהקה נדרשה לראיונות וצילומים כיאה ללהקה בסדר הגודל שלה, ת׳ום יורק תהה כיצד אפשר להיעלם לחלוטין ולא להימצא יותר לעולם.

אבל בכל פעם שהם הביטו אחורה בזעם, הם ראו שהכמות האדירה של אנשים שמעריצים ומעריכים את הלהקה נשארת כמעט אותו דבר.  גם כשהם התחילו לשבור בשיטתיות את כל המוסכמות המוזיקליות שיכלו להניח את ידיהם עליהן- איך לשווק את האלבום, איך להופיע כדי לתמוך באלבום, איך למכור את האלבום ועכשיו – איך להודיע על הוצאת האלבום,  האנשים שאהבו והעריכו את הלהקה המשיכו ללכת על הסלעים שרדיוהד הטילו מאחוריהם כדי לחצות את הנהר.

מה שנמצא בקצה השני של הנהר הוא ״The King of Limbs", האלבום השמיני שלהם, שלא מבזבז אף רגע והופך לופ של פסנתר, ואחר כך גיטרה, ובס שממלא את החורים החסרים ותופים שמחזקים את הפינות, לאיזושהי אנדרלמוסיה שבטית אלקטרונית שמעליה ת׳ום יורק פורש את משנתו.  בנקודה הזו, קרוב לוודאי שמאזיני הלהקה יתחלקו לשני מחנות – אלו שציפו לזה ואלו שלא.  לראשונים מחכה חוויה מאד מעניינת שהולכת להיפרש על פני שמונת השירים הבאים. האחרונים הולכים לסבול מאד. אולי, כשרדיוהד יקבעו את המקום והזמן הבאים להיפגש, הם אפילו לא יגיעו.

הסיפור הוא כזה: רדיוהד הכינו אותנו, כל הזמן הזה, לפתוח את האוזניים ולהקשיב באמת למה שמסביבנו. להפריד את העיקר מהתפל. ללכת אחרי מה שבאמת מעניין אותנו מבחינה מוזיקלית, גם אם זה הדבר הכי קקופוני ורועש שיש בסביבה. הם העלימו, לאט, בזהירות, את השירים הקלים והקליטים והברורים מאליהם, מהאלבומים הקודמים וניסו להתרכז בלמצוא את הסאונד שיהיה הכי מעניין גם בשבילם וגם בשביל המאזינים שלהם.

ב-״In Rainbows" זה צרם לי. חשבתי שהם משתדלים יותר מדי, משקיעים כמויות אדירות של זמן בלנסות לגרום לשירים להישמע אחרת ממה שהטבע היה רוצה שיישמעו, כשיש להם את הכשרון הטבעי להפוך את השירים לחדשניים מספיק אם רק ינגנו אותם. באלבום הנוכחי, רדיוהד משרטטים קו על החול. מי שיעבור אותו, צפוי למצוא את עצמו בממלכה מוזיקלית אחרת לגמרי, כזו שבה רדיוהד כבר מנותקים לגמרי מכל מה שמחייב אותם לשמור על קשר עם העולם המוזיקלי החיצוני. מי שלא יעבור, יכול להתנחם בזרועות להקות אחרות, צפויות יותר.

אפשר, אולי רצוי, לומר כמה דברים רעים על האלבום החדש של רדיוהד.  הוא קצר מאד, למשל – טענה שבדרך כלל נשמעת קטנונית כלפי אמנים שמשחקים תפקיד בענף שבו לאיכות יש חשיבות גדולה הרבה יותר מלכמות, אבל במקרה הזה יש לה מקום – מכיוון שבתקופות פורות יותר, זה היה EP – כזה שמהווה גשר, כמו "How Am I Driving" או ״My Iron Lung", בין הסגנון המוזיקלי שאפיין את האלבום הקודם לזה שמאפיין את האלבום הנוכחי. הוא אפל, גם בצליל וגם בהרגשה, בצורה שמפריעה לפעמים לקחת אותו ברצינות.

אבל ביחד עם הדברים האלה, הוא גם אלבום נפלא.  הוא מכיל רק שמונה שירים, מפני שזה מה שאנחנו יכולים להתמודד איתו בעולם החדש והמופלא הזה של רדיוהד (שאפילו משחררים אותנו, בהדרגה, עם השיר הכי סטנדרטי באלבום, ״Seperator", כדי שלא ניבהל מהקונטרסט).  אבל כל אחד מהשירים האלה מציג פן אחר של רדיוהד שלמדנו להכיר ולאהוב, בתבנית מעט אחרת. ת׳ום יורק מקדיש חלקים נרחבים מהאלבום לדבר על חופש ועל חלומות מצד אחד, ועל כעס והחזרת מידה כנגד מידה, מצד שני, ואפילו בשירה שלו אפשר לשמוע שהוקל לו, עכשיו כשהוא נמצא במקום שטבעי לו להיות בו.

האלבום הזה שונה מכל האחרים גם בעצם העובדה שהוא הראשון שמתפקד כמעט רק כאלבום – במקום גם כאסופה של שירים שכל אחד מהם יכול לעמוד בזכות עצמו. השירים שעוקבים אחד אחרי השני באלבום באמת נשמעים טוב יותר כשהם מנוגנים בסדר הספציפי הזה, כולם מהווים חלקים מתוך סיפור אחד, ומלבד שיר אחד או שניים, קשה מאד לשמוע אותם מחוץ לקונטקסט שבו הם מנוגנים.  נדמה שרדיוהד לא רצים להטריד את עצמם עם סינגלים, עם בי-סיידים, עם מקומות במצעדים, אבל מכיוון שהם עדיין, למרות הכל, צריכים לשחק לפי החוקים המקובלים של עולם המוזיקה, רדיוהד הוציאו את ״Lotus Flower" כסינגל הראשון מהאלבום, מהלך שנדמה שהוא לא נוח להם כמעט כמו הריקוד של ת׳ום יורק בקליפ שמלווה את השיר.

מהצד השני של "Lotus Flower", שהוא באמת שיר נפלא ואחד מהכי אופטימיים, מבחינה מוזיקלית, באלבום, נמצאת גולת הכותרת של האלבום מבחינתי.  לרדיוהד יש שיר אחד כזה לפחות בכל אלבום שלהם, מאז הראשון.  שיר שגם כששומעים אותו בפעם הראשונה, אפילו אם כל השירים האחרים קשים להאזנה וצריך לחזור אליהם שוב ושוב כדי לשכנע אותם להיפתח, הוא מרגש ומזמין, כמעט מחייב, להקשיב לו שוב, מיד אחר כך.  "Codex" מורכב משישה אקורדים שהרצף שלהם די פשוט, אבל עבודת העריכה והאפקטים שהפסנתר והגיטרה טבולים בהם לאורך השיר הופכים אותו למיוחד, כלי הנשיפה המסומפלים הופכים אותו ליותר מיוחד, וקטע התזמורת המרחפת שטמון במרכזו הופך אותו לא רק לאחד מהשירים שקרוב לוודאי שאחזור אליהם יותר באלבום הזה, אלא לאחד מהשירים החביבים עליי של רדיוהד, כבר עכשיו.

אלבום השנה? האלבום הכי טוב של רדיוהד עד היום? האלבום הכי גרוע? למי אכפת.  במבט לאחור, מסתבר לי שרדיוהד השקיעו את רוב הזמן שלהם בלרדוף אחרי הדבר המוזיקלי החדשני ביותר שיכלו למצוא, ואז בלברוח ממנו, ואני שמח לגלות איך הם נשמעים כשזה כבר לא משנה להם.  ועכשיו, אחרי גישוש הפתיחה הזה וכשהם מעיפים מבט חטוף לאחור כדי להירגע בידיעה שאנחנו עדיין שם, הם חופשיים להיות מי שהם רוצים מבחינה מוזיקלית באלבום הבא, שאני מקווה שייקחו לו פחות מארבע שנים להגיע אלינו. אחרי הכל, רגע לפני שהוא משחרר אותנו בחזרה לעולם החיצוני והמעט משעמם יותר, עכשיו כשהאלבום הזה סיים להסתובב, ת'ום יורק בעצמו אומר שזה לא נגמר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דאדלי מור היה סוג של שד משחת שהסתתר מאחורי פרצוף תמים.  ראסל בראנד, אני חושד, הוא בחור תמים וחביב שמסתתר מאחורי פרסונה של שד משחת.  אך טבעי שאחד מהם יגלם את התפקיד של ארתור, והשני יגלם אותו, שוב.