The gospel according to whom

1. לפני הכל

[כאן היה אמור להיות בלרב שמפנה אתכם למתן עזרה לשבעה עשר אלף תושבי הצפון שפונו מהבתים שלהם בגלל השריפה שהשתוללה שם, אבל הפוסט התעכב מעט, השריפה נשלטת מעט יותר ואנשים מתחילים לחזור לבתים שלהם, והארגון שפנינו אליו מדווח שיש כרגע הרבה יותר אנשים שרוצים לעזור מאנשים שצריכים עזרה.  לפחות העם שלנו מתעלה על עצמו בזמנים כאלה, אם לא הממשלה שלנו.]

ועוד נושא לא מוזיקלי אחד: יום רביעי האחרון היה יום האיידס הבינלאומי. ב-MTV שודר סרט תיעודי שמציג את סיפוריהם של שני נשאים צעירים, אחד בקניה ואחת במיניאפוליס, ואת הדרך בה הם (ובני הזוג שלהם) מתמודדים עם המחלה המאיימת. חברת ההפקה, כחלק ממערכת ההסברה והנסיון לשנות משהו, מאפשרת לראות את הסרט במלואו באתר שלהם.

2. אנשים ממשיכים ללכת

בתחילת שנות ה-90', בזמן ששתי להקות אחרות התכתשו על התואר "להקת הבריטפופ הפופולרית ביותר", להקה אחרת התברגה לאט ובשקט אל המקום השלישי.  ההתחלה היתה, כשבתור להקה אלמונית יחסית היא הוצעה על ידי אוטוריטה מוזיקלית כלשהי כנציגת בריטניה בתחרות מקבילה לאירוויזיון שנערכה על ידי MTV ונקראה בשם "גרנד פרי", וגם זכתה במקום הראשון (עם "Metal Mickey").  אחר כך הם הוציאו אלבום אחד, שנקרא כשם הלהקה, ועוד אחד, שנקרא "Dog Man Star".  אחר כך הם הוציאו סינגל שנקרא "Stay Together" ועשו בדיוק את ההיפך.

הלהקה עצמה לא התפרקה אחרי הסינגל הזה, אבל השותפות המרכזית שאיפשרה ללהקה הזו להפוך לפופולרית ומוצלחת כל כך, זו שבין הסולן ברט אנדרסון לגיטריסט ברנרד באטלר, הסתיימה אז.  באטלר אפילו לא נשאר כדי לסיים את הקלטות האלבום השני – ובסינגל השני שיצא מתוך האלבום, "New Generation", מנגן כבר גיטריסט אחר, ריצ'רד אוקס, שהיה מעריץ בן 17 של הלהקה כשהצטרף אליה.   הסיבות הרשמיות להפסקת שיתוף הפעולה היו שבלוניות וידועות מראש – "חילוקי דעות אמנותיים," נשמע ממקום אחד, "זו הפכה להיות סביבה סטרילית, קרה ומסחרית, דבר שהפריע לי אבל לא הפריע לשאר חברי הלהקה," באטלר עצמו אמר בראיון באותו תקופה.  אבל האמת היתה שהנעליים שבאטלר היה צריך לנעול במסגרת שירותו בלהקה התחילו ללחוץ.  מי שהוגדר כ"גאון גיטרה" (וזכה אחר כך למקום ה-24, המכובד, ברשימת הגיטריסטים הבריטיים הטובים ביותר.  אחרי הכל, הרשימה הזו מכילה גם את אריק קלפטון וג'ימי פייג') וכ"מוזיקאי של מוזיקאים" היה צריך להגביל את עצמו לנוסחא שהצליחה באלבום הראשון – מסלולים מפותלים של מלודיה בתוך רעש גיטרה מחוספס, משהו שבין מנגינה שמשתרכת לאורך השיר לבין שורה של אקורדים שמנוגנים בזמנים הנכונים ובמקומות הנכונים.  אז הוא הלך והמציא את עצמו מחדש כחצי המהורהר, העומד צעד אחד אחורה בתמונות הפרומו של צמד פופ ששמו היה כשם שני החצאים שהרכיבו אותו, מק'אלמונט ובאטלר.  דיוויד מק'אלמונט, זמר שבאחת הביקורות על הלהקה שהיה סולן שלה לפני שיתוף הפעולה שלו עם באטלר נאמר ש"יום אחד הוא יפתח את הפה ותיפול ממנו קתדרלה", והוא כתבו שיר בשם "Yes" שהפך להיות להיט ענק באותה שנה, אבל סירבו לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שמסביב לשיר הזה.  הם הופיעו פעמיים – פעם אחת בהופעת צדקה ועוד פעם אחת בתכנית טלוויזיה, ואז באטלר החליט שגם המצב הזה לא התאים לו.  הוא השאיר דיוויד מק'אלמונט אחד מדוכדך ומסוכסך והמשיך לקריירת סולו, שחיכתה בצד השני של הרבה שיתופי פעולה עם אמנים אחרים.

אחרי שתי טריקות דלת מתוקשרות משני הרכבים מצליחים, בדיוק בשיא ההצלחה שלהם, המוניטין של באטלר בעיתונות היה מבוסס בעיקר על מה שאחרים – אלו שהוא השאיר מאחור עם הסברים שהם לא קיבלו – אמרו עליו.   באטלר חיכה שלוש שנים שלמות לפני שהמשיך באיזשהו כיוון, אולי בשביל להפיג את כל המילים הלא מאד מעודדות שנאמרו עליו, והציג את עצמו לעולם המוזיקה בתור אמן סולו, הפעם חתום ב-Creation, חברת התקליטים שגילתה והוציאה את האלבומים הראשונים של Oasis.  אלן מק'גי, מנהל חברת התקליטים ולא אדם של מילים קטנות, החליט שבאטלר הוא ניל יאנג של שנות ה-90', וטרח לומר את זה בכל הזדמנות שהיתה לו.  באטלר משך בכתפיו והמשיך הלאה.

על עטיפת אלבום הסולו הראשון שלו, "People Move On", שאפשר לתרגם באחת משתי דרכים של באטלר להגיב על הדברים שנאמרו על היפרדותו משני ההרכבים המצליחים, הוא מישיר מבט אל כל מי שקונה את האלבום, כאילו מתריס בהם לקנות ולנסות אותו.  במספר הזדמנויות בעבר, כשבאטלר יכל לדבר בעצמו על הסיבות שהובילו להיפרדות מ-Suede ולפירוק השותפות עם מק'אלמונט, הוא טען שבזמן שהוא רצה להתנסות במרכיבים המוזיקליים של הלהקות, חברי הלהקות האחרים התעסקו בנושאים שלא היו קשורים מאד למוזיקה, ודיכאו את הרצון שלו ליצור כשהתייעץ איתם לגבי הרעיונות המוזיקליים החדשים שלו.  "זה היה אלבום טוב," הוא אמר לגבי "Dog Man Star", "אבל זה היה יכול להיות אלבום הרבה יותר טוב."   עכשיו, אחרי שלוש שנים, באטלר קיבל את ההזדמנות לעשות בעצמו את הכל, וזה מה שהוא עשה, כשהוא כותב ומלחין את כל השירים, מפיק את עצמו ומשתף רק מתופף אחד והרכב מיתרים בהקלטה, שבה הוא מנגן בכל הכלים האחרים.

התוצאה הופכת את מה ששני האלבומים הראשונים של Suede היו יכולים להיות להרבה יותר מסקרנים.   באטלר פותח את האלבום בשטיח רחב שהוא פורש ב-"Woman I Know", שיר שמתנהל באיטיות כמעט מלכותית, שבו הגיטרה משחררת כמה צלילים עצלים ומאפשרת לכל הכלים האחרים למלא את המרחבים שמשתרעים בינה לבין הקול של באטלר, שהמוזיקה, בשיר הזה, כמו גם בשירים שבאים אחריו, מעט מאפילה עליו.  "אני מרגיש כל כך חי," הוא אומר בתחילת השיר הזה, ולנו נשאר רק להאמין לו – סגור כמעט לבדו בסטודיו עם היכולת לכתוב, לנגן ולהקליט כל שיר שהוא רוצה, בכל צורה שהוא רוצה.  השירים שהוא כותב, מנגן ומקליט הם דומים מעט ושונים מעט מאלו של הלהקה שבה התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו.  המילים, שהיו נחלתו הכמעט בלעדית של שותפו לכתיבה, הן לא הצד החזק של האלבום הזה, ורק בשני שירים – "Autograph" ו-"Stay", הוא מצליח להתעלות מעל לערימת הקלישאות שמרכיבה את חלק מהמילים. אבל, לא בשביל המילים התכנסנו כאן, אלא בשביל שלושת האיזורים המוזיקליים שמדגימים שלושת הסינגלים שיצאו מהאלבום – הראשון, "Stay", שהוא שמיימי, מהורהר ועטור ברביעיית המיתרים שמלוווה את רוב האלבום.  השני, "Change of Heart", שהוא קצבי, החלטי וקצר. והשלישי, "Not Alone", שהוא הקרוב ביותר למוזיקה של להקת האם שלו, והוא בומבסטי ורחב מימדים כמו שאפשר לצפות מאמן שניסה ליצור צליל פיל ספקטורי ככל האפשר באלבום הזה שלו.

המשך הדרך של באטלר היה כמעט הפוך מזו שבמסגרתה מצא את עצמו מקליט כאמן סולו – הוא הוציא עוד אלבום אחד, בשנה שלאחר מכן.  אחר כך, התאחד, לשני אלבומים, עם דיוויד מק'אלמונט, ובין לבין, התאחד עם שותפו לכתיבה מימי הבריט פופ שהספיקו לכלות, איתו הוא הקים להקה חדשה לגמרי בשם The Tears (ולא הסכים, לאחרונה, להצטרף להופעת איחוד אחת עם הלהקה המקורית).   ואם תקשיבו טוב, תוכלו לזהות את היד המוזיקלית שלו, כמפיק, במגוון אלבומים שיצאו בין סוף שנות ה-90 לסוף המאה שעברה – בין השאר, זה של טים בות', הסולן של James, ביחד עם אנג'לו בדאלמנטי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מספר סיפורים אחד על מספר סיפורים אחר.

1. לפני הכל

לפני לפני הכל, אני עדיין מבקש את עזרתכם בלמצוא אנשים שהם אחד משני הדברים האלה:  נשואים שנתיים או פחות, או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה;  או קוראים, או כותבים, בפורומים מוזיקליים, וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בבלוגים מוזיקליים ובמגזינים מוזיקליים מקוונים אחרים, בשביל שתי עבודות סמינריוניות שאני כותב עכשיו.  אם אתם כאלה, או מכירים אנשים שהם כאלה, ומוכנים לענות על שאלון באחד מהנושאים האלה, אנא כתבו לי בתגובות. תודה!

דיוויד בואי, או המכונה שעומדת מאחורי החלק המוזיקלי באימפריה העסקית שלו, מוציא עכשיו את "Station to Station" במהדורה מיוחדת, וכמו כל האלבומים הקודמים שיצאו בפורמט הזה, האלבום יהיה דיסק משולש שיכיל בנוסף לאלבום הקצר, גם הופעה (בשני דיסקים) משנת 1976 בנסאו.  מה שאומר שני דברים:  1.  יאי  2. אנחנו מתקרבים לחלק המעניין באמת של מפעל המהדורות המיוחדות – הטרילוגיה הברלינאית, ו-"Scary Monsters".

וגם ברוס ספרינגסטין, הכוכב הנוכחי של פרויקט ההאזנה המודרכת שלי, לא טומן את ידו בקלחת הראישוז, ומוציא את "Darkness On the Edge of Town" במהדורה משושה – שלושה דיסקים ושלושה דיווידיים – שניים מתוכם של הופעות, ואחד מכיל את הסרט התיעודי המתאר את תהליך ההקלטה של האלבום, שנקרא "The Promise".   המהדורה המיוחדת, שמעצם היותה שישה דיסקים אפשר לקרוא לה בעצם box set, תצא ב-16 בנובמבר, אבל ברי המזל שבכם, ובברי מזל אני מתכוון לאלה מכם שמתגוררים בארה"ב ויכולים לפתוח טלוויזיה ולראות HBO, יזכו לראות את הסרט הזה ב-7 באוקטובר, אז הוא ישודר שם.

2. שני קווים מקבילים בבריטניה של אחרי מלחמה

[אני בדרך כלל לא מתקן פוסטים אחרי שהם מתפרסמים, אבל ג'ים העיר שתי הערות נכונות שם למטה בתגובות, ומצאתי לנכון לשנות את הטקסט לפיהן.  שאר העובדות נשארו כמו שהן.]

קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים.  קרובים ככל שיהיו, הם ימשיכו לנצח קדימה, רחוקים מספיק אחד מהשני בשביל להיות שני קווים מנותקים, לכל אחד זהות משל עצמו.  ולפעמים, שני קווים כאלה מפסיקים להיות מקבילים ומפלסים לעצמם דרך, כל אחד בכיוון הפוך.  הם ממשיכים באותה מהירות, באותן זוויות ובאותה התמדה, אבל בכיוונים מנוגדים לחלוטין.

הנה שני קווים מקבילים כאלה:  שני ילדים של מלחמת עולם, שהאבות שלהם, קצינים, נהרגו במלחמה (או, לפחות, כך כולם מאמינים). שניהם מפלסים את הדרך האינדיבידואלית שלהם באנגליה של אחרי מלחמה – אחד בשנות ה-30, אחד בשנות ה-50, של היצירתיות המדוכאת, בתי הספר הנוקשים והתרבות ואמות המוסר חסרות הנשמה.  שניהם מתנתקים מהעולם, וכשהם מתחברים בחזרה אל העולם, הם סופרסטארים.  אבל אז הם יוצאים משליטה, כל אחד בדרכו שלו, והפתרון שהם מוצאים לבעיה המקורית שלהם הופך להיות בעיה משל עצמו.   שני הבחורים האלה, פינק וטומי, הם הגיבורים של שתיים מהיצירות המוזיקליות שאפשר בקלות, ובהתמדה, לקרוא להן יצירות מופת.  שתי יצירות מוזיקליות שזכו, כל אחת בתורה, בהפרש של עשר שנים אחת מהשניה, לתואר "אופרת רוק".  אחד מהמלחינים רצה את התואר הזה, אפילו המציא אותו.  לשני לא היה אכפת, כל עוד היתה לו שליטה מלאה בסיפור, ובדרך לספר אותו בצורה מוזיקלית.

פיט טאונסנד כמעט פספס לגמרי את מלחמת העולם השניה.  הוא נולד במאי 1945, שנים עשר ימים אחרי שהמלחמה נגמרה, למעשה, מבחינת בריטניה.  אביו היה מוזיקאי, נגן סקסופון שהנעים את זמנם של כוחות בעלות הברית כחלק מתזמורת של חיל האוויר הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה, והמשפחה המשיכה לחיות חיים שקטים ועתירי מוזיקה בפרבר של לונדון אחרי המלחמה.  פיט טאונסנד הכיר והרגיש את האווירה המחניקה, העוטפת והקשוחה של התרבות הבריטית באותם זמנים אבל לא היה מושפע ממנה יותר מדי, ואת "Tommy" הוא כתב כנסיון ליצוק תוכן עלילתי מסביב לרעיונות מטאפיזיים ששאב ממהר באבא, גורו הודי שטאונסנד הושפע מהרעיונות שלו, שחלחלו אל העולם המערבי בהדרגה מאז שנות ה-30, ובמיוחד בשנות ה-60 – שגזר על עצמו נדר שתיקה למשך 45 שנה, בין השאר, ושבין הרעיונות שקידם היו הרצון להתנתק לחלוטין מכל מה שמקיף אותנו על מנת להגיע לשלמות גבוהה יותר.  טאונסנד יצר, אם כן, את הדמות המוזיקלית הכי מנותקת שאפשר לחשוב עליה – ילד חירש, עיוור ואילם, שבגלל שהוא כזה, מצליח בפינבול הרבה יותר מהאלוף המקומי והופך את הכוכבות הזמנית שלו לפלטפורמה שעליה הוא בונה דת שלמה,  מנסה לשכנע את ההולכים אחריו לנתק את עצמם לחלוטין מהעולם באמצעות עיוורות, חירשות ואילמות כפויה.

טאונסנד כתב את היצירה, באופן מוצהר, בתור אופרת רוק.  האלבום הכפול נפתח, כראוי, באוברטורה שמציגה את כל הנושאים המוזיקליים שייפרשו בהמשך הדרך, וכמעט כל אחד מהשירים שבאים אחר כך, מגלגלים את הסיפור העגום של טומי, לפעמים בדרך גלויה ולפעמים ברמזים, מהווה גם אריה (קטע מוזיקלי שנועד להיות תצוגת תכלית מוזיקלית של המלחין ושל המבצע, ובדרך כלל לא מקדם את העלילה באופרה), וגם רצ'יטטיב (קטע מוזיקלי, בדרך כלל מושר על ידי כמה דמויות או מקהלה באופרה, שמטרתו להניע את העלילה קדימה ולכן אין לו ערך מוזיקלי גדול בדרך כלל), בבת אחת.  תחילת הדרך מציגה דמויות שונות שמקיפות את החיים של טומי – חלקים בודדים בדרך ארוכה שבה ההורים של טומי (או האמא והמאהב, תלוי על איזו גרסה מסתמכים) מנסים למצוא דרך לרפא אותו ולהחזיר אותו לתקשר עם העולם.  המשך הדרך הוא סדרה של שירים שמדברים על הווה שאין עבר שמחבר בינו לבין החלקים הקודמים של האלבום.  התמונות המצורפות לתקליט מסייעות קצת בלהבין על מה מדבר טאונסנד באלבום.  הסרט גם הוא לוקח כברת דרך גדולה קדימה בלגרום לנו להבין.

ובאותה שנה, כמעט אחרונה לעשור הזה, שבה The Who התחילו יום חדש בשדה ליד וודסטוק בניו יורק, השמש זורחת בזמן שהם מסיימים את הביצוע על במה של כמעט כל שירי אופרת הרוק הזו, בחזרה על "See Me, Feel Me", להקה אחרת התחילה לעשות את דרכה לפסגה, בינתיים במועדונים מחתרתיים שבהם צעירים התאספו כדי להקשיב למוזיקה פסיכדלית.  אז, המוזיקה של הלהקה הזו,  Pink Floyd, היתה שונה.  הלהקה הונהגה על ידי סיד בארט, שהיה לו חזון מוגדר לגבי איך הלהקה צריכה להישמע ולאן היא צריכה להגיע בסופו של דבר.  אבל בארט לא נשאר לצפות בהצלחה הכבירה של הלהקה – הוא עזב את הלהקה אחרי האלבום הראשון, מסתגר בביתו למשך כל השנים הבאות כשהמוח שלו כבר שטוף בסמים עד כדי כך שהוא לא מצליח לתפקד, חוזר כדי לבקר, בחטף, רק פעם אחת, את החברים שלו בסטודיו – שם הם מקליטים, לגמרי במקרה, את שיר המחווה שהם כתבו לו.  אחרי שבארט עזב, חבר להקה אחר, רוג'ר ווטרס, לקח את ההגה וכיוון את הלהקה רחוק ככל האפשר מהשמש.  הם עדיין עשו מוזיקה שכרכה בתוכה אלמנטים פסיכדליים למשך פרק זמן מסוים נוסף, אבל השירים שלהם הפכו להיות מוגדרים יותר, תחומים יותר, כורכים בתוכם הרבה יותר משמעות ומשאירים מקום להרבה יותר אלמנטים וויזואליים, שככל שהעשור השביעי של המאה הקודמת התקדם לקראת סופו, הפסיקו להיות מוגבלים רק לעטיפות האלבומים שלהם ונכנסו גם אל תוך ההופעות.

ווטרס גם הוא היה ילד של אחרי המלחמה. הוא נולד שנתיים לפני טאונסנד, ואביו,  שהיה חלק מחיל הרגלים הבריטי ויצא להילחם באיטליה במלחמת העולם השניה, באמת לא חזר הביתה – פרט אוטוביוגרפי ראשון בתוך יצירה מוזיקלית שיש בה הרבה מאד משותף עם ווטרס עצמו. האלבום "The Wall" עצמו, גם הוא אופרת רוק, אבל כזו שיש לה נגיעה מאד רופפת בהגדרות המסורתיות של אופרה, החל את דרכו בתור רעיון שהיה לווטרס אחרי סיבוב ההופעות האחרון שלהם, שהסתיים ב-1979, היה הגדול ביותר שערכו עד אותו זמן והכיל כמות גדולה יחסית של הופעות באצטדיונים.  חברי הלהקה לא אהבו את ההופעות הגדולות, וסדרה של אירועים, חלקם כאלה שהכעיסו את הלהקה ואת ווטרס במיוחד באופן לא פרופורציונלי, העלו אצלו את הרעיון לערוך מסע הופעות שבו הלהקה על הבמה מופרדת לחלוטין מהקהל על ידי קיר.  הקיר הפיזי הפך את עצמו לקיר מטאפורי בזמן ששניים מחברי הלהקה, גילמור ורייט, עבדו על אלבומי סולו, והחבר השלישי, מייסון, היה עסוק בחובות ההפקה האחרונות של אלבום לסטיב הילאג', ולווטרס היה זמן לכתוב את רוב השירים שימצאו את דרכם אחר כך לאלבום, ואחר כך, בסיבוב ההופעות שליווה את הוצאת האלבום, הוא הפך בחזרה לקיר פיזי, חומה שנבנתה, לבנה אחרי לבנה, לאורך ההופעה, ובסופו של דבר הפרידה את הלהקה לחלוטין מהקהל, כדי שתוכל בסוף ההופעה להישבר לרסיסים ולחשוף את הלהקה בפני הקהל שוב.

בניגוד ל"טומי", סיפור שהולך קדימה, "החומה" הוא סיפור שהולך אחורה.  הוא מתרחש ברובו בפרק זמן קצר, השעה לפני שפינק, כוכב רוק שהוא אמלגמציה של כל חברי הלהקה, אבל הוא בעצם בעיקר רוג'ר ווטרס עצמו, אמור לעלות להופיע, ורגעים ספורים לפני שהוא מאבד שליטה לחלוטין, נסחף בהזיות שחלק מהן הן תוצאה של הסמים שהוא מכור אליהם, וחלק מהן הן תוצאה של עומס נפשי עצום שהוא צובר בעצמו מאז הילדות.  פינק נסחף במהלך השעה הזו אחורה אל הילדות שלו, אל האב שהלך למלחמה ולא חזר, לחיים עם אמא דומיננטית ומגוננת יתר על המידה, בית ספר שהפך אותו ללא פופולרי במיוחד בסיוע מורה סדיסטי, וקדימה אל עולם דמיוני שבו הוא לא כוכב רוק אלא מנהיג פשיסטי שמשלהב את המעריצים שלו ומדרבן חלק מהם להכות ולהרוג מעריצים אחרים שלא ראויים מספיק בעיניו. כל הגורמים האלה עוזרים לו לבנות חומה מטאפורית שמפרידה אותו מהעולם ומקהה את החושים שלו, ואת כל הגורמים האלה – האב, האם, המורה הסדיסטי, תובע שמייצג אותו עצמו ושופט שאמור לתת גזר דין על ההתנהלות שלו בעולם כל אותן השנים מאז הילדות שלו – הוא מכנס למשפט, שגזר הדין בו מחייב אותו לשבור את החומה שבנה מסביב לעצמו, רק כדי לבנות אותה שוב, לבנה אחר לבנה, ולהתחיל את כל הסיפור מהתחלה.

שתי אופרות הרוק האלה, שתי יצירות מופת שעשר שנים מפרידות ביניהן, מייצגות שתי נקודות מבט שונות, דמיוניות, לדרך שבה החיים בחברה שמנסה לשקם את עצמה אחרי מלחמה הרסנית משפיעים על דור שלם, בצורה שמהדהדת גם עשרים שנים אחר כך, כשעשר שנים הספיקו להפוך את העולם על פניו, גם בארצות הברית וגם בבריטניה, ועשר השנים שאחר כך הספיקו כדי לייצב אותו ולקבע את כל הדברים המהפכניים שהושגו קודם לכן.  שתי היצירות האלה מציגות פתרון – כל אחד בדרכה שלה – ומעבירות ביקורת על הפתרון הזה, כל אחת בדרכה שלה.  בראשונה, טומי, שבהיותו חירש, אילם ועיוור לשעבר, ועכשיו נביא ומשיח, מבקש לחזור ולהיות כזה ולשכנע את כל המאמינים שהולכים אחריו לעשות את אותו הדבר.  מאחוריו נמצאים כל הנביאים, המשיחים והגורואים שמילאו את שנות השישים, עשור שבו ההשפעה של העולם המזרחי על העולם המערבי הגיעה לשיאה, ובו חלק מהמשיחים והגורואים האלה התגלו כשקריים – המהרישי מהש יוגי, למשל, שהתגלה כרודף שמלות, או צ'רלס מנסון, שהוביל את ה"משפחה" שלו לסדרה של מעשי רצח נוראיים.  פינק, מצד שני, מייצג את הפתרון של שנות ה-70 – אחרי שבמהלך שנות השישים סמים, וסמים פסיכדליים בעיקר, הפכו לחלק כמעט בלתי נפרד מחוויית החופש והאהבה של העשור הזה, העשור שבא אחריו התאפיין במעבר מסמים חברתיים – כאלה שנצרכים ביחד, מאחדים באופן מלאכותי בין אנשים שהמכנה המשותף ביניהם הוא לפעמים רופף, לסמים אישיים – כאלה שמקהים את הבעיות, הצרות והמטענים הנפשיים שכל אחד מהמשתמשים בהם נשא בתוכו.  הפתרון, לפי פינק פלויד, הוא אובדן הניתוק המוחלט הזה, שבירת החומה, אבל החומה לעולם אינה יכולה להישבר באמת מפני שהגורמים לצורך בניתוק הזה לעולם אינם נעלמים.

השנים שעברו לא מצאו יורש מתאים לשתי יצירות המופת האלה.  אף אופרת רוק ראויה לשמה, שמתארת את הבעיות הגדולות והפתרונות הגדולים של העשור שהיא מסיימת, לא חיכתה לנו ב-1989.  גם לא בשנה הכמעט אחרונה לפני סוף האלף.  אולי בגלל ששני האלבומים האלה, "Tommy" ו-"The Wall", כל אחד בתורו, מצליחים למצוא משמעות חדשה ואוזניים חדשות בכל שנה שעוברת.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הטריילר השני חושף עוד סיבה טובה ללכת לראות את שני החלקים האחרונים בסאגה של הארי פוטר – ביל ניי.

1.  לפני הכל

ציוץ לגבי אלבום הופעה חדש של ה-Divine Comedy פתח לי פתח לעולם חדש ששמעתי בעבר שקיים, אבל לא נתקלתי בו עדיין – חברה בשם Concert Live שמקליטה הופעות ומוכרת את האלבומים דקות אחדות מרגע שההופעה נגמרת.  את האלבומים צריך להזמין מראש,  אבל אפשר גם להזמין אותם מה-, ולקבל אותם ל, פינה החמימה והנוחה בבית שלכם, במקום באולם ההופעות – מה שמוביל אותי לשני האספקטים הפחות טובים של העולם החדש והאמיץ הזה – האלבומים האלה מתעדים רק הופעות באנגליה, כרגע (מה שלא רע בהכרח, אבל מאחר והלהקות שחותמות על חוזים עם החברה הזו חותמות על חוזים לכל סיבוב ההופעות, היה נחמד לשמוע למשל אלבום של ההופעה של PIL בארץ), ומאחר והטכנולוגיה שכרוכה בלהכין את האלבומים האלה מראש ולוודא שהם מוקלטים ומוכנים ובאיכות מספיק טובה כבר בסוף ההופעה, הם די יקרים.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  תולי (שזה קיצור של נפתלי) קופפנברג, שהיה משורר ומוזיקאי וחלק חשוב מקהילת משוררי הביט הניו יורקית בתחילת שנות ה-60, שהקים את ה-Fugs, להקה משפיעה ומרחיקת לכת על מגוון של יוצרים מכל מיני סוגים בניו יורק של אותה תקופה, ולהקה שהחזיקה מעמד הרבה מאד זמן באופן יחסי, שכתב יותר מ-50 ספרים, רובם של שירים, ושמצא את עצמו גם מתואר באחד משירי היסוד של תקופת הביט, "Howl" של אלן גינזבורג, נפטר בגיל 87 בביתו שבמנהטן, שנה ושלושה חודשים אחרי שקיבל שבץ שהשאיר אותו כמעט עיוור.

מסע ההופעות האחרון של סטינג, שבו הוא אסף תזמורת סימפונית שלמה, שניגנה ביחד איתו ועם הלהקה שלו עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו ושל ה-Police,  לא הגיע לארץ (ולו רק בגלל עלויות ההפקה הדי גבוהות של להביא לכאן תזמורת סימפונית שלמה), אבל אלבום שמתאר את מסע ההופעות הזה יצא עכשיו – הוא נקרא "Symphonicities".

2.  אבודה במקום שנקרא אמריקה

בדרום מערב ארצות הברית, במקום שנקרא במשך מאות שנים קליפורניה,  עברו מכוניות, אחת אחרי השניה, על הכביש שהוביל החוצה מהעמק שכלא בתוכו את עיר החטאים.  אשה צעירה עמדה על השוליים, השיער שלה וקצוות השמלה שלה מתנפנפים ברוח הקרה של החורף שרק התחיל לכרסם את דרכו אל הארץ החמה הזו, והרימה את הבוהן שלה בהססנות, קדימה ולמעלה, מקווה שאחת מהמכוניות האלה יעצרו והמסע שלה, מהאורות החצי כבויים של לוס אנג'לס לאורות המנצנצים והמבטיחים, עדיין, של ניו יורק, יתחיל שם.

כמעט שנה לפני כן, בקצה השני של ארצות הברית, שני מטוסים מילאו את השמיים של ניו יורק, ואת ההסטוריה של ארצות הברית, בעננים עבים של עשן ואפר.   ארצות הברית כולה, או לפחות החלקים בה שהמשיכו לחשוב ושהדם לא התחיל לבעבע מעלה את דרכו אל הראש שלהם, היתה צריכה לעצור ולחשוב על הרבה מאד דברים, ואחד הדברים האלה הידהדו בראש של טורי איימוס,  שבילתה את רוב חייה דווקא בקצה השני של המדינה, קרוב יותר לעמק ההוא ולעיר החטאים ההיא, אבל אימצה לליבה את כל המדינה הענקית הזו.  אחד מהדברים שחלפו בראש של טורי איימוס היה השאלה, מה היינו יכולים לעשות, כמדינה, כדי לגרום למישהו לשנוא אותנו כל כך?   ומתוך השאלה הזו עלה בה הרצון לנסות ולמצוא, בכל זאת, את כל מה שטוב עדיין באמריקה, וגם המסע של טורי איימוס התחיל שם.  במקרה של איימוס המסע היה הרבה יותר קל – כשהרבה אמנים אחרים ביטלו מסעות הופעות שלמים והסתגרו בבתים שלהם כדי לנסות להתמודד עם האבל וההלם, איימוס דווקא תיכננה מסע הופעות שלקח אותה לכל אורך ארצות הברית, מלוס אנג'לס והחוף המערבי עד לניו יורק והחוף המזרחי, ובכל אחת מהתחנות במסע הזה, בנוסף להופעות שהיו לה, היא אספה מעט מהאווירה האמריקנית שנישאה ברוח, שהשתקפה החוצה מהאנשים, ומהצמחים, ומהמקומות, ניסתה להתחבר לחלק מהם ולהתנתק מאחרים, ולכתוב על כל מה שחוותה.

בין הנקודה הזו לנקודה הזו במסע הארוך שבנה את "Scarlet's Walk", האלבום השביעי שלה, איימוס התחילה במסע אישי משלה.  היא עזבה את חברת התקליטים הקודמת שלה, Atlantic, שלא ראתה עין בעין עם המוזיקה הלא קומוניקטיבית שאיימוס עשתה בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ועברה לחברת תקליטים אחרת, Epic, שקראה לה סופרסטאר גם כשאיימוס עשתה כל מה שיכלה כדי לנער ממנה את האנשים שהקשיבו למוזיקה שלה רק בנימוס ורק מפני שאהבו את האלבום ראשון והשני שלה, שהצליחו יותר.   עם הכניסה לבית החדש, הנוח והמזמין יותר, שלה, איימוס עשתה שני דברים כדי לנסות ולהציל את מסלול ההתרסקות של התכנית העסקית המקורית והמקובלת של חברות תקליטים וניסתה בכל זאת לשכנע אנשים לקנות דיסקים, אמיתיים, פיזיים, מפלסטיק ואלומיניום, ולא להוריד אותם באינטרנט.  כשהאלבום נשלח להאזנה, לפני שיצא, למבקרים, הם היו צריכים לחתום על הבטחה מודפסת שהם יחזירו את הדיסק, שהגיע בתוך דיסקמן שהמכסה שלו היה מודבק לשאר המכשיר, ושהאוזניות שלו היו מודבקות לשקע שלהן, תוך ארבעים ושמונה שעות.  אם מישהו מהם היה מנסה לפתוח בכוח את הדיסקמן, הדיסק שבפנים היה מתנפץ בצורה בלתי ניתנת לשחזור.  אם היו מנסים לנתק את האוזניות, הן היו נשברות בתוך השקע שלהן.  איימוס הבטיחה, בצורה הזאת, שהאלבום לא יודלף לאינטרנט בתקופה שבה אלבומים התחילו להיות מודלפים לאינטרנט וכשאלבום היה יוצא, מאוחר יותר מהסינגל הראשון שלו,  ההודעה הרשמית ופרק הזמן שבו מבקרים היו יכולים להאזין לאלבום, המכירות היו הופכות לפחות רלוונטיות.  כדי להבטיח שהאלבום ימשיך להימכר, ואנשים יעדיפו לקנות אותו מאשר להוריד אותו בדרך לא דרך מאתרים לא אתרים, הדיסק עצמו הפך להיות כולו מפתח לאתר פנימי נסתר בתוך האתר הרשמי של איימוס,  שבו היו עוד תמונות, עוד קטעים מוזיקליים שלא נכנסו לאלבום, ויומן מסע מסיבוב ההופעות שנמשך גם אחרי שהאלבום יצא, שבו נציגים מטעם איימוס כתבו את הרשמים שלהם מהערים השונות שבהן ביקרה.  היו שם גם שלוש מפות, אחת מתוכן כללה הוראות שאיפשרו לשחזר מסע כזה בארצות הברית, ומעקב מדוקדק אחריהן יכול לקחת אתכם לטיול מלא הרפתקאות והפתעות בארצות הברית שיחזיר לכם את האמון במדינה ההיא, בעצמכם, ובאנושות בכלל (האתר הזה ירד מאז מהרשת, כשאיימוס המשיכה ושיכללה את היכולת שלה ליצוק תכנים נוספים ומעניינים יותר לכל אלבום שהוציאה מאז, והחליפה את האתר הנסתר הזה באתרים גלויים יותר ופחות, אבל באחד מאתרי המעריצים שלה נשמרו התמונות, חלקים מהמפות וסקרינשוטים של יומני המסע).

"Scarlet's Walk", שמסכת השירים שבו מתאימה את עצמה, גם בחוברת הדיסק, למסע מפותל ברחבי ארצות הברית, הוא בעצם שלושה מסעות כרוכים באחד.  הראשון שבהם הוא המסע של סקרלט, דמות חצי אמיתית וחצי מטאפורית, שטורי איימוס עצמה חצי מסתתרת מאחוריה, שמתחילה את המסע שלה בארצות הברית כשהיא נושאת בתוכה סוד, והמטרה של המסע שלה היא לנסות ולקבל החלטה – האם להמשיך ולהחזיק בסוד הזה, בתינוק הזה, בעולם שהיא לא מצליחה להבין ושמתדרדר במהירות מסחררת והופך להיות אפל יותר ומשוגע יותר.  הסוף הוא טוב ורע בבת אחת, בשיר שמשלב בתוכו אובדן ותקווה, אבל וחיוכים דומעים, קצת מהשמש האינסופית שנשארה מאחור בקליפורניה וקצת מהשמש שמבצבצת, כמעט תמידית, מבעד לעננים בנוף גורדי השחקים החסר של ניו יורק, שסקרלט לא מגיעה אליה בסופו של דבר.  "איך הכל עבר כל כך מהר, את תשאלי, כשניזכר בכל זה," היא שרה בשיר הזה, שסוגר את האלבום, שהוא כל כך עצוב שאפילו איימוס לא מצליחה לסיים אותו בלי שהקול שלה נסדק, "ואז נבין – זכינו להחזיק רסיסים של זהב בידינו."

המסע השני הוא מסע של סיפורים בודדים, שנשזרים ביחד על ידי איימוס, שעושה את המסע בעצמה ברחבי ארצות הברית.  זה מסע של מלווים ושל אנשים שטבועים במקומות שלהם, כמו הכוכבת הנשכחת של סרטי פורנו שמזמינה את איימוס לבקר אצלה, להטות אוזן, כשהיא מספרת על כל ההזדמנויות שהיו ודהו, בשיר שנקרא על שם הדמות שמשחקת ג'וליאן מור ב"לילות בוגי", "Amber Waves".   ושל אנשים שחולפים על פני איימוס כמו הנוף שנשקף מחלון המכונית במישורים האינסופיים של אמצע ארצות הברית, אנשים שממלאים את הכל בתקווה ובעתיד בשיר אחד ("A Sorta Fairytale") ואז נעלמים ונשכחים בשיר אחר ("Strange").   ושל אנשים שהארץ נמשכת מתחת לרגליים שלהם, שמוצאים את עצמם אבודים וזרים בארץ שהיתה הבית שלהם, כמו האשה האינדיאנית ב-"Scarlet's Walk".

המסע השלישי הוא זה של ארצות הברית עצמה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והניגודים הבלתי אפשריים, שרק מסע ארוך, איטי, לכל אורכה יכול לגלות את כל הרבדים שלה בצורה משכנעת, וטורי איימוס מנסה לפתוח ולחשוף את כל הרבדים האלה עד כמה שהיא יכולה – השמש והרוחות של קליפורניה, המתכת והזכוכית של ניו יורק, המרחבים האינסופיים של כל מה שבאמצע, האובדן של הדרום והאובדן של האמריקניים הילידים שנושלו מכל מה שהיה שלהם, האנשים המאמינים, לפעמים בצורה פנאטית ובלתי נתפסת, ב"רצועת התנ"ך", ואלו שלא מאמינים ומנסים לתפוס את חייהם ולבנות לעצמם איזשהו עולם שבו הם ירגישו טבעיים ופתוחים, כמו ההומוסקסואלים הנבוכים והאבודים שנסיעת מונית ארוכה מפרידה בין ניו יורק החופשיה והפתוחה לבין המקום שממנו הם באים, שם הם צריכים להסתיר את מי שהם.  ובתוך כל זה, בין מסילות הרכבות והשדות המדבריים האינסופיים, והצלבים שפתאום פרושים לאורך השדות האלה ללא כל סיבה נראית לעין, והבניינים הצפופים והבתים הפרטיים שקילומטרים של עצים מפרידים ביניהם, והמוטלים העזובים והכנסיות, והגלגלים שעושים את דרכם, קדימה וקדימה ושוב קדימה, לעבר יעד אחר שהוא תמיד רחוק מהעין, טורי איימוס טווה את הסיפור של אמריקה – סיפור גדול שמכיל הרבה סיפורים קטנים, של מדינה ענקית שמתעוררת מחלום רע, מנערת את האפר מעל הגב שלה ומנסה להמשיך, צעד מהוסס אחרי צעד מהוסס, קדימה.

טורי איימוס המשיכה קדימה בלי להסתכל לאחור.  בשנה שעברה היא הספיקה להוציא גם את האלבום העשירי שלה וגם אלבום של שירים לחג המולד, חלקם שלה וחלקם של כל העולם, בעיבודים מיוחדים משלה.  אבל סקרלט מדי פעם מסתכלת אחורה, כדי לאמוד ולגמוא שוב את כל המרחק הזה שהיא עשתה, את הדרך המפותלת שעברה בה כדי להגיע למקום השליו, העומד במקום שהיא נמצאת בו היום.  והיא צדקה.  מחר באמת היה יום אחר לגמרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני רואה אנשים מתים.  במעלית.

1. לפני הכל

לאלו מכם שהצטרפו עכשיו: ברוכים הבאים לבית החדש של הגוספל. עוד נשארו מעט דברים קטנים לסדר ולשפץ, אבל הפוסטים השבועיים יתפרסמו כאן מעכשיו, ועם הזמן אני אוסיף עוד פינות חיוניות פחות ויותר לדפים האלה.

האוסף החודשי של הגוספל, versus the spin, לא יהיה כאן החודש מכיוון שהמחשב שלי, שאני עורך עליו את האוסף בדרך כלל, נכנס לקומה ואני עדיין מחכה שהוא יחזור מתיקון. מכיוון שמחשב העבודה שלי לא דובר עברית, הפוסט הזה מפורסם באדיבות האייפון שלי והמחשב של אשתי, ששניהם התאזרחו בארץ לא רע. אז זהו.

מעבר לעובדה שאני לא מבין למה אירועי ספורט צריכים שירי נושא, אני בדרך כלל די מתעב את התוצאה – שהיא ברוב המקרים סכרינית עד בחילה ומלאה בחדוות הנצחון ושיתוף הפעולה במידה (ועובדה, גם אחרים חולקים איתי את ההרגשה הזאת – באולימפיאדת ברצלונה ב-1992, הערוץ הראשון (אז היחיד) בחר לוותר על שיר הנושא הרשמי ולשדר במקומו בכל הזדמנות את השיר החולק עם העיר את שמה, של פרדי מרקורי ומונסראט קבאיה). לכן הופתעתי לחיוב לגלות שמי שהולך להרוויח המון כסף ואת הערצתם הבלתי מתפשרת של אזרחי העולם, הוא ראפר צעיר מסומליה במקור בשם K'naan (כ׳נען מעכשיו), שגם התארח כאן באחד מהאוספים בעבר. השיר הזה אמנם הולך להימאס עליכם לחלוטין עד אמצע החודש הבא, אבל בינתיים אפשר למצוא אותו ב(סוף ה)הופעה הזאת – בגרסה נטולת כדורגלנים לחלוטין שכוללת עוד כמה שירים שלא יימאסו עליכם לחלוטין בכלל.

רק עכשיו, כשאני מקשיב להופעה של PIL המחודשת כהכנה להופעה המתקרבת שלהם, אני קולט: PIL מופיעים ב-31 באוגוסט ב"גני התערוכה", כחלק מפסטיבל וועידת הייניקן למוזיקה, וגם Leftfield מופיעים, באותו מקום, באותו יום. Open up?

2. אורח לא קרוא בממלכת הקיטש

אחרי שמיצו את כל הרעיונות האפשריים כדי לגרום לקהל להעדיף את אולמות הקולנוע על הבית, מפיקי הסרטים חזרו לרעיון ישן שלא נוצל יתר על המידה: סרטים בשלושה מימדים. ״אווטאר״ עשה צעד מהוסס קדימה, ואחריו רצו כל הסרטים האחרים בדהירה מטורפת (גם הדרמות מוכוונות האוסקר של השנה הבאה יהיו בשלושה מימדים. אתם תראו). הענף האמנותי הבא המתבקש הוא מוזיקה, אם כן.   ומי יכול להיות מועמד מתאים כז'אנר לזה שיעשה את הצעד המהוסס קדימה מג'אז?

מוזיקת הג'אז החלה את דרכה כסדרה של ווריאציות, עדינות ולא מחייבות, על מנגינות ידועות, שבהן המטרה העיקרית היתה שהקהל יזהה כמה שיותר מהר את הקטע המנוגן.  אחר כך הנגנים העדיפו להוסיף את האינטרפרציה שלהם לקטעים, כל אחד בתורו, והמנגינה המוכרת נוגנה, פעם אחת או פעמיים בתחילת הקטע, כל הנגנים ממהרים לחלקים המעניינים והמאולתרים יותר.  אחר כך הנגנים זנחו לגמרי את המנגינה, השאירו אותה מתחבאת, מרומזת, מאחורי מה שניגנו באמת.  ג'אז חופשי, קראו לזה.  כל ההתפתחויות האלה, צעדים מדודים בדרך ידועה מראש, החזיקו בדבר משותף אחד: הן היו לינאריות.  ככל שהמנגינה המוכרת, השלד של קטעי הג'אז, הלכה ונעלמה ופינתה את מקומה לאלתורים ארוכים ומפותלים, האלתורים באו אחריה, הצטברו מעליה.  אף אחד לא חשב אז על הצעד המתבקש הבא.  עד ש-Shining הגיעו.

Shining הם להקת ג'אז נורווגית.  את הפרט הביוגרפי הזה צריך לזרוק כבר בשלב הזה של האקספוזיציה אל האוויר, כי הוא מסביר הרבה דברים.  נורווגיה היא מדינה מאד מוזרה בכל מה שקשור במוזיקה.  כשהיא אחראית על מטאל, היא אחראית על מטאל קשה ובעייתי, אפוף בסממנים שטניים ואנטי-נוצריים.  להקות המטאל של נורווגיה לא מנפחות שדונים ענקיים מעל במות, הן שורפות כנסיות.  לפחות סולן אחד של להקה נורווגית יושב בכלא על רצח של סולן אחר.  גם למוזיקת הפופ שלהם הם מתייחסים באותה רצינות.    מוזיקת הג'אז של נורווגיה גם היא באה לידי ביטוי באיזושהי ייחודיות שאי אפשר למצוא בשום מקום, ייחודיות שמתרכזת בעיקר סביב לייבל אחד, Rune Gramoffon.  

Shining התחילו את דרכם בתור להקת ג'אז סטנדרטית, אקוסטית – סקסופון, פסנתר, קונטרבאס ותופים.  מנהיג הלהקה, יורגן מונקבי, לא ניגן רק בסקסופון ואת הלהקה הקים רק מפני שקבע כבר הופעה במהלך לימודיו באוניברסיטה באוסלו ולא היה לו עם מי לנגן.  הוא מצא שלושה חברים ללימודים שהיו מוכנים לנגן איתו, והם הקימו את הלהקה ומאוחר יותר הקליטו שני אלבומים – אקוסטיים, סטנדרטיים, כל אחד מייצג חלק אחד באבולוציה של עולם הג'אז שמסביבים, ושניהם לא מרמזים ולו בצליל אחד מה הולך לקרות באלבום הבא.

האלבום הבא, שיצא ב-2005, יצא אחרי שהלהקה חתמה על חוזה הקלטות ב-Rune Gramoffon.   הוא נקרא "In the Kingdom of Kitsch, You'll be a Monster" והוא ניתב מחדש את הדרך שבה אני, לפחות, מאזין למוזיקת ג'אז.   באלבום הזה Shining התחילו לשלב את שני הדברים הייחודיים ביותר בעולם המוזיקה הנורווגי – בלאק מטאל וג'אז יוצא דופן.  הם שילבו כלים ורכיבים מוזיקליים שלא היה נפוץ למצוא במוזיקת ג'אז.  הם זינקו מז'אנר לז'אנר, מנסים לחפון בידיהם את כל מה שיכלו מתוך הז'אנר הזה לפני שהם ממשיכים הלאה, והם הקליטו אלבום ג'אז שהוא תלת ממדי – לא עוד קטע מוזיקלי רפטטיבי שאחריו מגיעים אלתורים של הכלים השונים.  הקטע הרפטטיבי והאלתורים של הכלים השונים מנוגנים בבת אחת, כך שמדי פעם האוזניים שלי משוכנעות שכל אחד מהכלים מנגן קטע אחר לגמרי.  לפעמים הכאוס משתלט על ההקלטה אבל אז משחרר אותה, מאפשר לה להמשיך בדרכה למקום אחר, להשתלטות עוינת על ז'אנר אחר לגמרי. 

הקטע הפותח, "Goretex Weather Report", מכיל כבר בכמה שניות הראשונות שלו את הצלילים הבטוחים והרגועים שבתחילת סרט של היצ'קוק, אלו שנשזר בהם מוטיב האימה כדי להכין אתכם למה שאתם הולכים לשמוע, את המתח שבאבחות המשוננות של הבאס, ואת הצלילים החנוקים, הגבוהים, הכמעט בלתי אפשריים של הסקסופון.  אחר כך יהיה שם גם טייפ שמנוגן קדימה ואחורה, תופים שמנוגנים במהירות שהיא לא אופיינית לג'אז וקטע מוזיקלי מתפתל של הסקסופון שמעמיד פנים שמדובר בקטע ג'אז רגיל.   יהיו קטעים אחרים, רגועים יותר, כמו "Alaister Explains Everything", או הקטע הסוגר, "You Can Try the Best You Can", שמורידים את הרגל מהגז ומזכירים לנו שמדובר בלהקה שעד לפני כמה שנים היתה להקת ג'אז אקוסטי סטנדרטי.  ובכל זאת, גם בקטעים האלה משהו מסתתר מאחורה ומאיים כל הזמן לפרוץ.

מאוחר יותר הלהקה עשתה את הצעד הנוסף המתבקש והתחילה לשתף פעולה עם להקות בלאק מטאל נורווגיות – בין השאר, הם כתבו והקליטו קונצ'רטו מטאל עם להקה אחרת בשם Enslaved.  האלבום הנוכחי שלהם, "Blackjazz", שבו מתארח סולן להקת Enslaved, והמפיק, הטכנאי וטכנאי המאסטר כולם אנשים שעבדו בעבר עם להקות מטאל ומוזיקה תעשייתית כאלה ואחרות, הוא האמלגמציה הטהורה ביותר של ג'אז ובלאק מטאל שהם הגיעו אליה בינתיים – ועוד ידם נטויה.  כשהם מופיעים, הם מופיעים במסכות נינג'ה מסוגננות ובמדי שרד.   ואם כל המוזרות הזו לא מספיקה, את מקור המימון העיקרי הבא שלהם הם מקווים להשיג באמצעות מלגה שהם מתחרים עליה, מלגה שמשולמת על ידי א-הא, להקה שקשה לדמיין אותה משתפת פעולה עם Shining.  ובכל זאת, יכול להיות שהם בדיוק מה שמגנה פורהולמן, הקלידן של א-הא, מחפש: "אנחנו לא מחפשים את תפוח האדמה, כמו ב"כוכב נולד" או ב"X Factor" [באמת שאני לא יודע על מה הוא מדבר.  אני בסך הכל מתרגם את זה.  לתפוחי אדמה יש חשיבות מיוחדת בנורווגיה?]. אנחנו מחפשים את השילוב של ייחודיות אמנותית וגישה לא מפחדת, ואני חושב שזה יהיה משמח במיוחד אם בסופו של דבר נמצא את עצמנו עם אמן שהוא יותר כמו זריקת וויטמינים מרעננת, ופחות כמו האמנים היותר ברורים מאליהם."    Shining, אם כן.  זריקת וויטמינים ממעמקי האופל.

[והנה "In the Kingdom of Kitsch You'll be a Monster", השיר, שדווקא לא נמצא באלבום, אבל משקף את אחת מההשפעות של Shining בצורה מאד ברורה]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ועכשיו, אחרי ששיכנעו אותנו שרצוי להציל את כדור הארץ לפני שנחריב אותו לגמרי, עושה רושם שלא יישארו פה אנשים שיוכלו לחבר שני משפטים כדי להסביר מה היה שווה להציל.

לא רחוק מהפרבר של מנצ'סטר שבו להקה אחת, מוצלחת במיוחד, התפרקה, והתאחדה, והתפרקה והתאחדה עד שגם ללהקה עצמה נמאס, בפרבר אחר של מנצ'סטר בשם ברי, להקה אחרת ניווטה בין הרחובות הריקים בלילה שם יום אחד, בדרך לעיר אחרת, אולי מנצ'סטר עצמה.   מאחוריהם היו כלי הנגינה שלהם, ברמקולים שבתוך המכונית התנגן, שוב ושוב, "Rattle and Hum" של  U2, ומסביבם נרקמה קריירה מוזיקלית מפוארת שהם עדיין לא יכלו לראות.

חמישה אנשים שנדחקים במכונית וולוו אחת, עשויים להיראות כמו כל להקה מתחילה אחרת.  הרבה מכוניות וולוו עמוסות בגיטרות ובתופים עשו את דרכן מפרבר כזה לפרבר אחר של מנצ'סטר באותן השנים.  אבל כשהם פרקו את הציוד שלהם על במה, עמדו והתחילו לנגן, האוויר זז בהבנה – גלי הקול האלה שמרחפים דרך האוויר הם חדשים לגמרי.  לא משהו ששמעתם עדיין בכלל.

במקרה שלי, זה התחיל בתופים בטוחים בעצמם, מנגנים לבדם, בלי שום ליווי אחר, במשך עשרים שניות שלמות. אחר כך גם אורגן, שמנגן אקורד אחד, שנמשך ונמשך, בעצם עד סוף השיר. כשהקול של גאי גארווי מצטרף לכל זה, אני כבר מתחיל לתכנן את היום שבו אוכל ללכת לחנות הדיסקים הקרובה ולרכוש לי את הדיסק הזה, כדי שאוכל לשמוע את השיר הזה, הפותח, כמה פעמים שארצה, בלי לקוות שאיתקל בו שוב במקרה באחד הערוצים.

"Any Day Now" היה אחד מהשירים הראשונים שאני זוכר ששמעתי עליו יותר מששמעתי אותו, והרבה לפני.  הרבה אנשים דיברו וכתבו על הלהקה הזו, שיש לה עבר של ג'אז ושל רוק, ש-"Running to Stand Still" של U2 היה גרסת כיסוי שביצעו באופן די קבוע בהופעות הראשונות שלהם כשעוד לא היו להם מספיק שירים שלהם, ואחר כך הם גם הקליטו את הגרסה בשביל אחד מהאוספים של War Child, שהשירים שלהם נשמעים כאילו הם סידרו בקפידה את התקליטים שלהם אחד אחרי השני.  פיטר גבריאל.  Talk Talk.   The Blue Nile.  ומשהו ייחודי משלהם, דבר אחד קטן שהם מוסיפים לכל אחד מהשירים, דרך משלהם לראות את העולם המוזיקלי בצורה שונה לחלוטין- כמו הסקסופון שמנגן רק צליל אחד, ארוך, צורם, כמו צעקה שמחליפה הרבה מילים שלא יכולות להיאמר בסוף של "Powder Blue".  כמו ההפסקה בשירה שמאפשרת לאורגן הפארפיסה להשמיע את שני האקורדים שלו ולהיעלם ב-"Presuming Ed".  ואלבום אחד אחר כך – התעוזה, בתקופה מלאה בקליפים מהירים, עצבניים, שחותכים במהירות מהפעולה האחת לפעולה הבאה, לצלם קליפ שיש בו רק מגדלור אחד, שהפנס שלו מאיר בקצב השיר, לאורך כל השיר.

"Any Day Now", השיר שפותח את האלבום הראשון שלהם, "Asleep in the Back", הוא שיר על חמישה אנשים חסרי סבלנות.  חסרי סבלנות לצאת מהפרבר הזה, להתחיל את ההרפתקה המוזיקלית שלהם, להצליח, למצוא משהו מלהיב לעשות עם החיים שלהם, שהם בחרו לא להמשיך כמו שאר האנשים – בלימודי אוניברסיטה ובעבודה משמימה.  "ממש כל רגע, מה בדבר לצאת מהמקום הזה, בכל מקרה, נשאר לי המון זמן פנוי, קצת מהנעורים שלי, וכל החושים שלי עובדים בבת אחת," גארווי שר.  אבל האלבום שהוציא אותם בסופו של דבר מהפרבר הזה, הוא אוסף של תמונות קטנות מהאנשים שחיים שם.  הזוג שמכלה את הימים האחרונים של התמכרות, נקיים מסמים אבל גם נקיים מרגשות, ב-"Powder Blue", על חבר שאבד לאהבה ב-"Newborn", על הנסיון לחיות בפרבר קטן שהדבר היחיד שגואל בו משעמום הוא אלימות ב-"Little Beast".  האלבום שמתחיל בברי, ובדאגה, מסתיים בברי, אחרי תקופה שבה החמישה הצליחו לצאת, ולהצליח,ֿ ולהתפתח, ולשרוד.  גאי גארווי חותם את האלבום הזה, בשיר הנפלא "Scattered Blacks and Whites", ישוב בשילוב רגליים על רצפת העץ של בית הוריו, לפני תמונות מפוזרות של ילדותו בשחור לבן, מנסה לערבב זכרונות.

Elbow, שהשם שלהם לא מזמין סקרנות גדולה במיוחד לגבי המוזיקה שלהם, הצליחו להישאר אמינים גם אחרי כל השנים האלה – שתים עשרה שנים שבתוכן מפוזרים ארבעה אלבומים, ארבעה EPs, הופעות אינספור ויכולת מופלאה לנווט בתוך גרסאת כיסוי כאילו הן בעצם נכתבו בשבילם.  ואחרי שתים עשרה השנים האלה, אחרי שקצת הנעורים האלה וכל החושים שעובדים בבת אחת איפשרו להם להיחלץ מהרחובות השוממים של ברי אל העולם, אחרי ש-"Rattle and Hum" שחק את עצמו בטייפ המכונית שלהם במסעות שעשו לקראת ההופעות שלהם עצמם, הם גם זכו לחמם את U2, הלהקה שעזרה להם להתחיל את הדרך הזו.  איך זה בתור חזרה הביתה?

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יותר אפקטים?  יותר תזזיתי?  יותר נאמן למקור.

1.  לפני הכל

אני נאלצתי לוותר על ההופעה של Okkervil River כדי להיטלטל בנגמ"ש ברחבי הצפון. אבל העדויות אומרות שהיה נפלא, ואני מקווה שגם אתם זכיתם להיות בקהל.

רוצים לראות את Oceansize בארץ? הנה ההזדמנות שלכם לעשות משהו בקשר לזה.  עידו שחם, לשעבר מנהל "השרת העיוור", החליט לעשות מעשה ולפתוח קבוצה בפייסבוק כדי לרכז את כל האנשים שרוצים (מה זה רוצים, מתחייבים) לראות את Oceansize בארץ כשהם יגיעו לכאן.  הלוגיקה היא פשוטה – כמות האנשים שיצטרפו לקבוצה תיתן אינדיקציה לחברות הפקה מקומיות שיש סיבה מספיק טובה להביא את הלהקה לארץ.

והנה עוד הזדמנות לעשות משהו פרואקטיבי – הפעם כדי למנוע ממשהו טוב להפסיק.  ב"רדיו תל אביב", 102FM בשבילכם, החליטו לרענן את האורוות ולזרוק החוצה כל מיני מגישי תכניות שממלאים את התכניות שלהם במוזיקה מעניינת ותופסים מקום טוב שאפשר לשים בו להיטים נבובים.  שרון מולדאבי ודן תורן כבר מצאו את דרכים החוצה, ועכשיו גם "נקודת הג'ק", תכניתו של ג'קי שרגא שמשודרת כבר עשר שנים בימי שבת בחצות, והיא אחת מנקודות האור היחידות לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם עם קצת יותר דיסטורשן ברדיו, נמצאת מתחת לחרב המונפת.  אתם יכולים להביע את מחאתכם בדרך של המאה ה-21 – להצטרף לקבוצה בפייסבוק – או פשוט לכתוב מכתב למנהל התחנה שי בן מאור.  כתובת האי מייל הרשמית שלו היא – shai@102fm.co.il.  כשאתם כותבים, זכרו שגם הוא בן אדם ושהשיקולים שלו להפסיק את שידור התכנית גם הם מוצדקים, לפחות מהצד שלו.  או במילים אחרות, עם סיבות מנומקות למה התכנית הזאת חייבת להמשיך קשה להתווכח.  עם קללות לא רק שקל להתווכח, אלא אפילו קל יותר ללחוץ על כפתור המחיקה.

וגם – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה נפלאה.  שתהיה שנה מלאה התגשמות מוזיקלית, אם לא מצידכם, לפחות מצד האמנים האהובים עליכם.  יש לי חיבה מיוחדת למספר שלוש ולכפולותיו, אני חושב שכל דבר שקשור בהם מביא מזל יותר גדול ממספרים אחרים.  והשנה הקרובה היא, אחרי הכל, תש"ע.

2.  אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר

צומת הדרכים השניה הכי מפורסמת בהסטוריה המוזיקלית של האנושות (הראשונה היא כנראה זו של רוברט ג'ונסון), היא כמעט שוממה כרגע. מדי פעם עוברת מכונית ומפרה את השלווה ורק האנדרטה לפסל אדוארד אונסלו פורד, שמשקיפה על צומת הרחובות מהצד השני, זוכרת את כל האנשים שהלכו לאורכו ולרוחבו של מעבר החציה שמאפשר לאנשים לעבור מצד אחד של דרך אבי לצד השני.  היום יום ראשון, שבע בבוקר, בלונדון.  באחת עשרה בבוקר ביום שישי, ה-8 באוגוסט ב-1969, אפשר לצפות שקצת יותר מכוניות יעברו בצומת הזה, ממשיכות את דרכן דרומה לדרך מרי-לה-בון, לנוטינג היל, לקנסינגטון, לצ'לסי.  אבל גם אז, הצומת עמדה שוממה. רק מכונית אחת, שביקשה לעבור מצפון לדרום ביום שישי השגרתי לכאורה הזה, נתבקשה לעצור, במרחק מסוים ממעבר החציה, למשך כמה דקות.  לצלם, איאן מק'מילן, היו רק כמה דקות להפוך את מעבר החציה הזה למעבר החציה הכי מפורסם בהסטוריה המוזיקלית, אולי בהסטוריה בכלל.  אבל כמה דקות הספיקו לו, מפני שלתמונה עצמה קרוב לוודאי שלא היתה חשיבות – על מעבר החציה הזה עברו, אחד אחרי השני, ארבעה האנשים הכי מפורסמים בעולם באותו הרגע – ג'ון הראשון, בחליפה לבנה ונעליים בהתאם.  אלוהים, יגידו אלו שכבר חרטו חריצים חדשים באלבומים של הביטלס ומחפשים משמעויות חדשות במוזיקה שלהם.  אחריו רינגו, בחליפה שחורה – הכומר, לפי אותם אנשים.  אחריו פול.  הוא הולך יחף מפני שהוא מת, ובבודהיזם נהוג לקבור את המתים יחפים.  בסוף, ג'ורג', לבוש בבגדי ג'ינס של קברן.  לרוב האנשים האחרים בעולם, ביום שהאלבום הזה יצא – לפני 40 שנה ובעוד שישה ימים – לא היה אכפת מהמסרים שמועברים, או לא מועברים, על העטיפה.  בתוך כיס הקרטון נחה חתיכת וויניל עגולה שהיתה לה משמעות הרבה יותר תהומית.  זה היה האלבום האחרון של הביטלס. לפחות, האלבום המלא האחרון. האלבום האחרון שהביטלס היו שלמים עם כל דקה ודקה בו.  [התמונה שמשמשת כעטיפת האלבום, אגב, היא אחת מחמש או שש תמונות שונות באותו פורמט,  בכל אחת מהן החיפושית הראשונה, השניה, השלישית והרביעית שצועדים בסך הם מישהו אחר. כך שהסדר, כמו גם קרוב לוודאי הבגדים שלהם, לא באמת אומרים שום דבר.]

האלבום הזה נוצר אחרי רעידת האדמה של סשן ההקלטות הקודם, לאלבום שבאותו הזמן היה אמור להיקרא "Get Back", והפך בסופו של דבר ל-"Let It Be".  ג'ון לנון היה אז על סיפה של תהום התמכרות להרואין, פול מקרתני ניסה בכל כוחו לשמור על הגחלת היצירתית בעזרת כל מיני רעיונות שנדחו על הסף, ובלעג, על ידי לנון וחברי הלהקה האחרים, הריסון זעם בשקט לאורך ההקלטות – בעוד שהחברים האישיים שלו, בוב דילן ואריק קלפטון, חשבו שהוא מוזיקאי מצויין והיו שמחים לשמוע עוד שירים שלו, חברי הלהקה שלו לא היו מוכנים לתת לו את ההזדמנות להציג את השירים שלו.  ג'ון לנון ויוקו אונו רקדו וולס לאורך ולרוחב האולפן בזמן שהריסון ניגן את הבתים של השיר שלו, "I Me Mine", וכשסיים, ג'ון לנון ניגש אליו ואמר לו, "אנחנו להקת רוק'נ'רול."  אחרי שני וויכוחים נפיצים במיוחד עם לנון ועם מקרתני, הריסון הודיע שהוא עוזב את הלהקה. "נתראה בהופעות," הוא הפטיר מאחוריו כשיצא מהאולפן, נכנס למכוניתו ונסע את כל הדרך הארוכה לבית הוריו בליברפול.

כשהריסון חזר, הוא הביא איתו את הקלידן בילי פרסטון, מתוך תקווה שהביטלס יריבו פחות כשמישהו חיצוני נמצא באולפן.  הם התחילו להקליט מחדש באולפנים הפרטיים שלהם, וכשהקלטות האלבום הסתיימו, חברי הלהקה נאחזים בשביבים האחרונים של יכולת העבודה המשותפת שלהם, כל אחד הלך לדרכו, קרוב לוודאי לא מתוך כוונה להיפגש אי פעם שוב באולפן. פול מקרתני לא היה מוכן שאקורד הסיום של הלהקה יהיה כזה אקורד צורם.  הוא נפגש קודם כל עם ג'ורג' מרטין, מפיק הלהקה, והציע לו שחברי הלהקה יתאחדו שוב, באולפן שלהם, ויעשו אלבום בדרך שבה היו עושים אותו פעם.  אחר כך נפגש עם כל אחד מחברי הלהקה האחרים, שגם הם הסכימו לשים בצד את חילוקי הדעות שלהם ולחזור פעם אחת נוספת לאולפן, כדי ליצור אלבום אחרון כמו שאלבום אחרון צריך להיות.

הביטלס התעלו על עצמם בנסיון שלהם להתגבר על חילוקי הדעות שלהם ולחזור להיות הלהקה שהיו פעם.  כשהריסון הציג שירים שכתב בשביל האלבום, אף אחד לא לעג לשירים שלו, וכמות העצות המתנשאות לגבי כתיבת שירים וביצועם על ידי שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה נשארה מינימלית.  התוצאה היתה, קרוב לוודאי, מעבר למה שהריסון ציפה: "Something", אחד משני השירים שתרם לאלבום, היה בעיניהם של לנון ומקרתני אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם נכתבו בשביל הביטלס.  פרנק סינטרה חשב כששמע אותו שזה שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם, וזה השיר השני ברשימת שירי הביטלס עם מספר גרסאות הכיסוי הגדול ביותר (הראשון, ומחזיק שיא גינס למספר גרסאות הכיסוי של שיר של כל אמן בן זמננו, הוא "Yesterday"). את התרומה השניה שלו לאלבום הוא כתב על הדשא בגינה האחורית של ביתו של אריק קלפטון, באחד מהימים בהם לא היה מסוגל יותר לחתום על מסמכים שהציבו בפניו רואי החשבון של Apple Corps, החברה שניהלה את הביטלס.  הוא כתב את השיר, לדבריו, בעקבות הרגשת החופש שהיתה לו באותו הרגע,  מוקף בעצים וציפורים ומחזיק בידיו גיטרה אקוסטית, ולא ברואי חשבון לחוצים ומחזיק בידו עט, וכשיר עידוד לעצמו אחרי השנה הנוראית שעבר.  גם רינגו סטאר זכה בהזדמנות הראשונה שלו לכתוב שיר לאלבום של הביטלס, והוא תרם את "Octopus' Garden", שיר שכתב אחרי טיול בסרדיניה.  אחרי שהתנסה בפעם הראשונה בחייו באכילת תמנון, בעל המסעדה שאכל בה סיפר לו שתמנונים נוהגים לנוע לאורך קרקעית הים, ולאסוף חלוקים, אבני חן וקונכיות, כדי ליצור מהם גנים.  סטאר התלהב מהסיפור וכתב עליו שיר – שעל אף שהוא נשמע כמו שיר ילדים, זכה לשבחים על ידי חברי הלהקה האחרים.  "צריך לזכור שזה השיר הראשון שרינגו כתב," ג'ורג' הריסון אמר, "וזה שיר מצוין."

שאר השירים, כמו בכל האלבומים האחרים של הלהקה, חולקו כמעט באופן שווה בין לנון למקרתני, והפעם, כדי למנוע את חזרתה של רעידת האדמה של הקלטות האלבום הקודם (שיהפוך בעצם להיות האלבום הבא), הם העדיפו להשאיר את חילוקי הדעות, הבעיות האישיות והבעיות הקבוצתיות למילות השירים.  ההחלטה הזאת, וההרגשה הכללית שזה הולך להיות האלבום האחרון של הלהקה וכדי לסיים את הסאגה הארוכה והמוצלחת של הלהקה הם צריכים להיות יצירתיים וחיוביים ככל האפשר, איפשרה לחברי הלהקה להסתכל על דברים מנקודת מבט קצת שונה.  לנון, למשל, יכל להפסיק להתבצר בעמדה הפרטית שלו שבה הוא ויוקו, כמעט אשתו החדשה בזמן ההקלטות, היו צריכים להגן על עצמם מפני שאר חברי הלהקה, ותקע סיכות קטנות וציניות בבלונים של שאר חברי הלהקה וגם שלו עצמו בשיר הפתיחה של האלבום, "Come Together", שבו יש שורה שמוקדשת לכל אחד מחברי הלהקה – "He got Ono sideboard", היא השורה שבחר לכתוב על עצמו.  מקרתני תרם את "You Never Give Me Your Money", שפותח את המחרוזת הארוכה של שברי שירים שממלאת את החצי השני של הצד השני של האלבום, והתכוון לחברת הניהול שלהם, Apple Corps, שהפכה להיות הרבה יותר נטל מעזרה בשבילם במהלך השנים.  שיר נוסף שתרם למחרוזת, "Carry That Weight", מכוון לג'ון לנון – בגלל שאתה הסיבה העיקרית לפירוק הלהקה, הוא רומז במילים המעטות שיש בשיר, אתה תצטרך לשאת את הנטל הזה על המצפון שלך למשך זמן ארוך מאד.

חלק מהשירים האחרים הגיעו במקרה, שברים של קטעי מוזיקה או סיפורים שעברו ליד שני כותבי השירים במהלך העבודה על האלבום.  "Because" נולד כשלנון שמע את יוקו אונו מנגן את "סונטת אור ירח" בפסנתר, והחליט להפוך את סדר האקורדים ביצירה. ההרמוניה שבשיר היתה כל כך ייחודית, כל כך יפה, וכל כך מהותית בשביל השיר, שהוא העניק את קרדיט הכתיבה גם למקרתני ולהריסון, שני הקולות האחרים בשיר.  "Maxwell's Silver Hammer", מבוסס על סיפור שפול מקרתני קרא על סטודנט צעיר בשם מקסוול אדיסון שרצח את חברתו, את השוטר שבא לעצור אותו ואת השופט במשפט שלו באמצעות הפטיש שלו. בדומה לרוב השירים האחרים באלבום, גם השיר הזה היה צריך יותר מ-30 טייקים כדי להישמע בדיוק כמו שהיה צריך להישמע.  לא כמו השירים האחרים באלבום, אף אחד מחברי הלהקה האחרים לא רצו להשתתף ביותר מטייק אחד.  "Mean Mr. Mustard", שיר טיפה פחות מקאברי, מבוסס על סיפור שג'ון לנון שמע על זקן ערירי שהסתיר את הכסף שלו בכל מיני נקודות בביתו כדי שהילדים שלו לא יוכלו למצוא את הכסף כשימות. לנון התייחס לשני השירים האחרונים בזלזול.  את "Maxwell's Silver Hammer" הגדיר בתור "עוד אחד משירי הסבתות של פול," וסירב להשתתף בהקלטה שלו.  רוב שירי המחרוזת מתייחסים ברפרוף לנקודות, מוזיקליות או הסטוריות, בתקופת החיים של הלהקה, קצת כמו סרט רסיסי החיים שעובר לפני עיניו של מי שעומד למות.   שירי רוק'נ'רול פשוטים, קטעי פסנתר, קטעים גרוטסקיים וקריקטוריים, קטעים תזמורתיים, וסיפורים – סיפורים על מעריצות מימי ה-Cavern בליברפול ("Polythene Pam" מבוסס על מעריצה של הביטלס מאותה תקופה שנהגה לאכול קלקר), וסיפורים על מעריצות, מוזרות יותר ואגרסיביות יותר, בימים המאוחרים שלהם בלונדון ("She Came In Through The Bathroom Window" מזכיר סיפור של מעריצה של הלהקה שמצאה סולם בגינת ביתו של פול מקרתני, טיפסה עליו עד לחלון חדר האמבטיה שבקומה השניה, פרצה אל תוך הבית וגנבה משם תמונה של אביו.  הוא נאלץ לברר מי גנב את התמונה ולנהל איתה משא ומתן כדי לקבל את התמונה בחזרה), שברי שירים מהתקופה שלהם ברישיקש, ורשמים שלהם מהתקופה האחרונה, בה שיחות על מוזיקה, פילוסופיה ודת הפכו לשיחות על כסף.  ואחרי הבליל המוזיקלי העשיר הזה, שתי שורות ועולם מוזיקלי שלם מסיימים את התרומה של הביטלס לעשור הזה – "בסופו של דבר," הם אומרים. "האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה משקיע."    האקורד האחרון מסתיים, כלי המיתר מתערפלים, והכל נעלם ומשאיר אותנו מהורהרים, וזה היה יכול להיות סוף נפלא לקריירה המוזיקלית של הביטלס, אבל שש עשרה שניות אחר כך, הביטלס לא יכולים להתאפק, ומוסיפים לאלבום גם את "Her Majesty", שיר בדיחה קצרצר שהיה אמור להיות חלק מהמחרוזת אבל ננטש באיזשהו שלב.  "אל תיקחו אותנו יותר מדי ברצינות," הם כאילו אומרים כשהשיר הזה מסתיים.  הם מזכירים את זה שוב גם כשמחזור שלם של שירים תופס את מקומו של האלבום הזה כדברים האחרונים שאי פעם נשמע מהביטלס כלהקה שלמה – השיר הרשמי האחרון של הביטלס (זאת אומרת, הבי-סייד של הסינגל האחרון של הביטלס) – "You Know My Name (Look Up The Number)" – הוא גם שיר בדיחה שכזה.

בזמן שהקריירה של הביטלס הלכה ודעכה, שקעה אל מתחת לפני המים במהלך ההקלטות של האלבום הקודם ושל האלבום הזה – פחות משבעה חודשים עברו מהוצאת האלבום הזה להכרזה הרשמית על פירוק הלהקה – שאר העולם המשיך להסתובב, להקות הוקמו וננטשו, אמנים חיו ומתו, שירים נכתבו, הוקלטו, ושוחררו לחלל העולם.  האלבום הזה ממשיך להיות אבן דרך מוזיקלית – הוא חודש, במלואו, לפחות ארבע פעמים על ידי ארבעה אמנים שונים (בין השאר ג'ורג' בנסון, כמעט מיד אחרי שהאלבום יצא, ו- Booker T and the MG's).  העטיפה שלו שימשה לכמה וכמה אלבומים אחרים – Red Hot Chilli Peppers בחרו לחזור עליה כמעט בלי בגדים, פול מקרתני עבר שוב על מעבר החציה הזה יותר משלושים שנה אחר כך עם מרתה יקירתו, אפילו הסימפסונים עברו על מעבר החציה הזה.  אבל יותר חשוב מזה – מאות אמנים ולהקות שמעו את האלבום הזה, שוב ושוב ושוב,  וטוו את הגרסאות שלהם, שונות לחלוטין, של הסיום הזה לסיפור של הביטלס.  כמו תמנונים מוזיקליים, מרפרפים בשמונה הזרועות שלהם על קרקעית הים כדי לאסוף מהאלבום הזה את האבנים היקרות והקונכיות שלו, כדי ליצור מהן גנים משלהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ככה נראה "פרויקט המכשפה מבלייר" כשמשתמשים בכל שלושים וחמישה אלף הדולרים.

1. לפני הכל

בעוד פחות משלושה שבועות, יום לפני שליאונרד כהן יעלה על במה כאן וישנה את הדרך שבה אנשים חושבים על אמנים זקנים שמופיעים עדיין, ברוס ספרינגסטין יעשה עוד צעד בדרך לקטגוריה הזו, ויהפוך להיות בן 60.   מכיוון שכמעט ארבעים מהשנים האלו היו כרוכות בעשייה מוזיקלית, ומכיוון שספרינגסטין הוא אמן אהוב עליי – על אף שהמוזיקה שלו לא מורכבת מאד, והמילים שלו לפעמים חוזרות על עצמן, הכנות שלו, גם זו המוזיקלית וגם זו האנושית, והרוח שהוא מפיח בסיפורים שהוא מספר, הדברים האלה מזכים אותו בכבוד שעד עכשיו הענקתי רק לדיוויד בואי.  זאת אומרת, אני הולך להקשיב לכל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, ולכתוב כאן עליהם עשר עובדות מעניינות יותר או פחות.  בניגוד לבואי, יכול להיות שבמקרה הזה אכתוב גם מעט על האלבום עצמו ומה שאני חושב עליו.  כל זה הולך להתחיל בשלב מאוחר יותר בחודש, ובינתיים, אם תגללו למטה, תוכלו למצוא סיפור קצת יותר נרחב על אחד מהאלבומים המאוחרים יותר של ספרינגסטין, שמתקשר באופן ישיר למשהו שקרה בתאריך קרוב יותר אלינו.

מונוקרייב ממשיכים את פרויקט גרסאות הכיסוי שלהם לאוקרביל ריבר, לקראת ההופעה הקרובה ב-15 בספטמבר, עם שני קליפים חדשים שהם העלו השבוע, לשני שירים נוספים מאותו אלבום ("Black Sheep Boy" ) – בביצוע דיוויד בלאו ו, נו, אני.

2. המסע בגרם המדרגות הגדול אל השמיים

הסיפור הזה מתחיל בספר.  ספר כל כך עלום ונחבא, שלא הצלחתי למצוא שום מידע עליו באינטרנט (להגנתו של הספר, לא חיפשתי יותר מדי).  ספר שבו איגדו עורכי הניו יורק טיימס את כתבות ההספד שכתבו על כל ההרוגים של האחד עשר בספטמבר.  אבל הספר הזה התגלגל לידיו של ברוס ספרינגסטין, וזה מה שחשוב.  מפני שכשברוס ספרינגסטין קרא את הספר, הוא מצא תבנית מעניינת בסיפורים של הרבה מההרוגים – האמן האהוב עליהם היה ספרינגסטין עצמו.  הוא בירר ומצא את מספרי הטלפון של משפחות ההרוגים האלה ובאותו ערב התקשר לאחת מהן.  מאז, הוא התקשר לכל אחת מהמשפחות האלה ודיבר איתן.  חלק מהשיחות היו ארוכות, חלק היו חושפניות, ובסופה של כל אחת מהן ספרינגסטין גם הוא הפך להיות קצת מעריץ של המעריצים שלו.

במהלך השיחות האלה, ספרינגסטין כתב שירים בהשראת הסיפורים שהוא שמע, והשירים האלו הלכו והצטברו.  ואז הגיע קונצרט המחווה – "אמריקה: מחווה לגיבורים", קונצרט שהוקלט לטלוויזיה בשלושה מקומות בבת אחת, ושודר כמעט בכל הערוצים בטלוויזיה בו זמנית (ביום ההולדת של ספרינגסטין, במקרה) , נפתח בשיר של ספרינגסטין – "My City of Ruins" .  השיר הזה לא נכתב על ניו יורק ולא נכתב בתקופה הזו.  הוא נכתב על אשבורי פארק, עיר הולדתו של ספרינגסטין שסבלה מההידרדרות הצפויה של ערים דומות לה, כשמפעלים נסגרו ואנשים עזבו.   אבל השיר התאים בדיוק לאווירה שאחזה בניו יורק באותם השבועות, והוא הוביל את ספרינגסטין, אולי, לרצות להקדיש אלבום שלם לאנשים שאיבדו את חייהם ביום הזה.  הוא אסף את הלהקה הוותיקה שלו,  ה-E Street Band, שלא הקליטה שירים חדשים מאז 1992, אבל הופיעה ברחבי העולם במשך מספר שנים לפני כן, והוציא את האלבום הזה,  "The Rising", בקיץ 2002, אחרי שלושה חודשים באולפן.

האסון הקיף את ארצות הברית כולה ואסף אותה יחד, לחודש של אבל משותף.  הוא לא הגביל את עצמו לניו יורק וגם התגובה אליו לא הגבילה את עצמה לניו יורק.  גם האלבום, באותה מידה, משתרע על פני כל ארצות הברית ולא מסתפק רק בניו יורק ובסביבה שלה.  זה קורה מבחינה מוזיקלית, ומשתרע לא רק על פני מרחבים מוזיקליים גיאוגרפיים, אלא גם על פני מרחבים מוזיקליים של זמן.  ספרינגסטין מתכתב, בין השאר, עם סם קוק, עם קרטיס מייפילד, עם ג'ון מלנקמפ ואפילו עם מריה קארי.  הוא מכניס בליל של כלים לשירים שבאלבום – חלק מהם סטנדרטיים יותר והגיוניים יותר בין הלהקה שלו.  חלק, כמו ההרדי גרדי שמנגן בו ברנדן אובריאן בשיר הפותח, כמו הדוברו שמלווה את השיר שעוקב אחריו, כמו מקהלת הגוספל שבשיר שסוגר את האלבום, מציגים חלקים אחרים של אמריקה, חלקים שמתעוררים ומתכנסים כדי לחלוק עם ניו יורק את הכאב.

השירים של ספרינגסטין באלבום הזה הם המנוניים לפעמים, ומלאים ברוח חיים של רית'ם אנד בלוז בפעמים אחרות.  הם מלאי תקווה ומלאים בעצב בעת ובעונה אחת, וספרינגסטין יודע להגיש מנות מדודות של כל אחד מאלה בכל אחד מהשירים, שבכל אחד מהם יש סיפור שמח ששזור בסיפור עצוב, או סיפור עצוב שמאחוריו, או לפניו, מסתתר סיפור שמח.  האמן הכל-אמריקאי שהוא יודע לאזן בין הסיפורים ולהציג את המימדים האנושיים של האסון מכל כיוון אפשרי – וגם מכמה כיוונים בלתי אפשריים.   מהאובדן, הנטל הבלתי אפשרי והתקווה של מישהו שאיבד מישהי באחד עשר בספטמבר, לסיפור של אשה שעבדה במגדלי התאומים ואיבדה את בעלה הכבאי שהסתער אל תוך מגדלי התאומים ביום הזה – היא שרדה והוא לא, לסיפור של אחד מעשרות השוטרים והכבאים שהצילו עשרות אנשים ביום הזה ולא יכול להתמודד עם הנטל של המעמד שלו כגיבור, לאנשים שמנסים למצוא הסבר למה שהתרחש באותו היום בכנסיה, ועד לאחד מהמחבלים המתאבדים שגרמו לאובדן דומה לזה, במקום אחר.

ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה, ברוס ספרינגסטין בעצמו מנסה למצוא הסברים.  הוא חוזר על מילים ומשפטים, כאילו מנסה למצוא את המשמעות שלהם, לבדוק אם היא השתנתה מאז היום הזה. "הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר," הוא חוזר ומשנן והלהקה הגדולה שלו מאחוריו.  כל השירים כורכים בתוכם אהבה, ותקווה, ואמונה, וספרינגסטין לא מנסה למצוא פתרונות.  הוא לא מנסה להוביל את כל האנשים שמאזינים לאלבום הזה להשלמה עם המצב ולנחמה, הוא מנסה להבין אותם ולשאוב מהם את ההשלמה והנחמה.  ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה חבויים האנשים שברוס ספרינגסטין נגע בהם בחייהם, והמשפחות שספרינגסטין נגע בחייהן במותם,  וחבויים גם אנחנו, מנסים להבין דרך הצלילים והעשן את הכאב, והאובדן, והנחמה, ואור השמש שבוקע מבעד לבניינים האחרים בשמיים של ניו יורק ביום שמפציע אחר כך.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רואלד דאל. ווס אנדרסון. ג'ארוויס קוקר.  לא בהכרח בסדר הזה.

1. לפני הכל

אחרי קורט ווגנר, M83 ו-Why, נרנג'ה ממשיכים בעבודת הקודש שלהם שמטרתה להביא לארץ אמנים מחו"ל שלא בהכרח ימלאו את היכל התרבות או אצטדיון רמת גן – ומביאים לכאן את קלקסיקו, להופעה אחת, ב-18 באוגוסט ב"בארבי" תל אביב.  קלקסיקו, מצידם, מביאים איתם את Despero, להקה מקסיקנית אמיתית, כדי לחמם אותם.

אני לא מכיר, בעוונותיי, את המוזיקה של מארק מולקהי וגם לא של הלהקה שהיתה לו בשנות ה-90, Miracle Legion, אבל אלבומי מחווה זה תמיד דבר טוב – ובמיוחד כשמשתתפים בהם אנשים כמו ת'ום יורק, מייקל סטייפ, Dinosaur Jr, Mercury Rev, ואלביס פרקינס, בין השאר.  הסיבה לאלבום היא פחות טובה – אשתו של מולקהי נפטרה במפתיע לפני כמה חודשים והפכה אותו בבת אחת להורה יחיד לשתי בנות, והכנסות האלבום נועדו לעזור לו להמשיך ולהיות מוזיקאי גם בתקופה הזאת.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  סטיבן וולס, עיתונאי מוזיקה שכתב בעיקר ב-NME, היה ידוע בסגנון הכתיבה הייחודי ועתיר האותיות הגדולות שלו, ולא חסך את הדיו שלו מאף אמן שלא ממש אהב, והתואר זה התייחס לרוב מי שעבר דרך מערכת הסטריאו שלו.  אמנים שהוא כן אהב, והיו כמה כאלה, זכו לשבחים הרבה יותר גדולים (ומרובים אותיות גדולות, עדיין) מאצל מבקרי מוזיקה אחרים.  הוא גם היה במאי קליפים, וביים בין השאר את "Little Baby Nothing" של Manic Street Preachers (והצליח להתמודד בצורה די יצירתית עם העובדה ששלושה רבעים מהלהקה לא רצו להשתתף בקליפ בכלל).  בשנותיו האחרונות הוא כתב טור בשביל ה"גרדיאן" הבריטי שתיאר את מחלת הסרטן שחלה בה ואת הטיפולים שעבר.  גם הטורים האלה, קרוב לוודאי, היו מלאים באותיות גדולות.

2.  מה שיש מבעד לגשר
אף על פי שאני מתגאה בעובדה שהתגליות המוזיקליות החדשות שלי לא נקבעות לפי אופנות כאלה ואחרות, ובדרך כלל קורות, מכיוון שכך, שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר (מה שגורם לי בדרך כלל להתלהב מלהקות כאלה ואחרות ולשאול אנשים אם הם מכירים את הלהקה הגאונית הזאת, ולהם להגיד בתגובה: "כן, אנחנו מכירים, כבר ארבע שנים בערך"), עדיין יש כמה ימים בשנה של נסיגה שבהם אני רוצה להיות אחד מהילדים המגניבים ולהכיר את הלהקות האלה בזמן אמת.  וכשמגיעים רגעי הנסיגה האלה אני יודע בדיוק איפה למצוא את עצמי – ב-eMusic, שם האתר כולו הוא המוכרים בחנות הדיסקים שנמצאים מאחורי הדלפק ומחייכים חיוך מבין ושולפים מאחורי הדלפק איזשהו דיסק שהוא בדיוק מה שאני רוצה.  הדרך הכי יעילה לזהות איזו להקה היא האופנה העכשווית ב-eMusic היא למנות את מספר הפעמים שבהם אלבום של להקה כזאת או אחרת מוזכר במקומות שונים באתר.  ובאמת – בראש המצעדים, בעלון האלקטרוני שהם מפרסמים אחת לכמה זמן, ברשימת עשרת האלבומים המומלצים שלהם, ברשימה שהם מכינים במיוחד בשבילי של אלבומים חדשים ומוצלחים, היה אלבום אחד שבלט במידת הרצון של eMusic לקדם אותו.  ללהקה קראו Cymbals Eat Guitars, לאלבום קראו Why There Are Mountains, והעטיפה היתה מכוערת באופן יוצא דופן.   הסיבה שבגללה אני מעדיף לגלות אמנים חדשים בזמן שנוח לי, שהוא בדרך כלל הרבה יותר רחוק מהזמנים שבהם בדרך כלל מגלים אמנים חדשים, היא שברוב המקרים התגלית הראשונה היא די מאכזבת, ואלבומים ראשונים שמחזיקים, ברושם שהם עושים על אנשים, ארבע שנים אחר כך, בדרך כלל שווים את השמיעה הראשונה גם ארבע שנים אחר כך.  גם במקרה של Cymbals Eat Guitars החשיפה הראשונית היתה די מאכזבת – יותר מדי השפעות, יותר מדי דברים-שנשמעים-כמו-זה, יותר מדי נסיון לרצות את המאזין.  וזה היה רק בשיר הראשון.

אבל כשמקשיבים לאלבום הזה שוב ושוב, מתחילים להבין כמה דברים – הראשון הוא שהלהקה לא מנסה לרצות את המאזין בכלל.  למעשה, הם יושבים באולפן ומקליטים בלי שום רצון להוציא את האלבום.  הם רק רוצים להעביר את הרעיונות שלהם, במהירות, מחליפים סגנונות מוזיקליים והשפעות מוזיקליות במהירות מסחררת, לפעמים גורמים לשיר אחד להיות מהיר ואיטי ומהיר ואיטי ומהיר בטווח של דקה אחת.

Cymbals Eat Guitars מורכבים משני חלקים לא שווים – ג'וזף ד'אגוסטינו, שמעדיף לקרוא לעצמו Joseph Ferrocious, ומאט מילר, שהם הסולן וכותב השירים, והמתופף, בהתאמה, הם בני עשרים כרגע;  ניל ברנהולץ ובריאן המילטון, בסיסט ועוד גיטריסט, הם בני יותר מ-30.  האחרונים גדלו בזמנים מוזיקליים שבהם מגזינים למוזיקה היו, לפעמים, עותקי נייר פשוטים מודפסים במכונת כתיבה ומועתקים במכונת צילום, ומוזיקאים היו מקליטים בארבעה ערוצים בחדרי השינה שלהם ומקווים שמישהו יגלה אותם ויהפוך אותם למוזיקאים מצליחים בסופו של דבר.  הראשונים גדלו בתקופה שבה לכל אחד יש את היכולת להרכיב אולפן מקצועי בבית, להעלות את השירים שהוא יוצר כ-MP3 לרשת, להוציא אלבום לבד ולגרום לסולנים של להקות שההשפעה המוזיקלית שלהן ניכרת עליהם לפנות אליהם ולהציע להם להפיק את ההקלטות הראשונות שלהם.  את מגזיני המוזיקה המצולמים בתקופה הזו, שבה גדלו שני החברים העיקריים של הלהקה, החליפו אתרים שביקורות בהם יכולות לגרום ללהקה להפוך לאלמותית בין לילה, או להיות מחוסלת בדיוק באותו פרק זמן, שמדענים מנסים, ברצינות, למצוא נוסחאות מדעיות שיכולות לגרום לאלבום לקבל ציון טוב בהם.  למזלם של Cymbals Eat Guitars, הם נפלו מהצד הנכון של המשוואה ואחד מהאתרים האלה, Pitchfork, החליט שהם אחת מהלהקות הטובות ביותר של 2009 (האלבום שלהם יצא במרץ, מה שמשאיר להם עוד תשעה חודשים להגן על התואר הזה).

הקשבה שניה ושלישית לאלבום הזה, "Why There Are Mountains", מוכיחה שיש להם די הרבה תחמושת מאחוריהם בשביל להגן על התואר הזה.  השיר הראשון באלבום, "And the Hazy Sea", נפתח במפתיע, כאילו הלכת לישון והתעוררת על רכבת הרים, בחלק הגבוה ביותר שלה.  האלבום עצמו ממשיך פחות או יותר במסלול הזה – שירים נבלעים אחד בתוך השני, דוחפים אחד את השני ממקומם, וכל אחד מהם מכיל בתוך עצמו עולם שלם משלו, שבו שיר נולד, מבלה חיים מלאי זעם, מתפשר, מתפכח, מתרצה, ובסופו של דבר נעלם בכמה צלילים רגועים או במהפכה מוזיקלית חדשה.  Cymbals Eat Guitars מחזיקים את ההשפעות שלהם על השרוולים שלהם, אבל השרוולים שלהם ארוכים ונגררים מאחוריהם, ובכל רגע נתון הם מזכירים להקה אחרת – רגע אחד אלו Animal Collective, אחר כך הם הופכים להיות Pavement, ג'ף באקלי מבליח לרגע קצר אחד, ואז Grandaddy, והשירה – הקולות הגבוהים, הצועקים והנחרצים בחלק מהזמן, החצי ממלמלים, חצי מדברים, בחלק אחר מהזמן, מזכירים את Modest Mouse, אחת מהלהקות שחברי הלהקה מודים שהם אוהבים במיוחד.  הדרך המיוחדת שבה הם בוחרים להציג את המוזיקה שלהם, כאילו שכל אחד מהמשפטים בשירים שלהם שייך בעצם לשיר אחר, הופכת את המשימה של ההחלטה לגבי מה השיר האהוב עליי באלבום לקשה במיוחד, מפני שאין באמת שיר אהוב, יש רגע אהוב, שנמשך זמן קצר מדי, ואז נעלם מתחת לגשם של קונפטי מוזיקלי, מתחבא מאחורי עשרות שובלי מוזיקה צבעוניים שמתערבלים אחד בתוך השני מסביב לאוזניים.  לפעמים, נדמה שהקטע המוזיקלי הזה חוזר, אבל הוא בדרך כלל מתחבא מאחורי רגע מוזיקלי אחר, נכנס ויוצא מהר מדי ממרחב השיר מכדי שיהיה אפשר ליהנות ממנו שוב.

גם המילים, כשמצליחים לחדור את המעטה המוזיקלי העבה שכל אחד מהשירים מביא איתו, הן מעניינות.  המשפטים עצמם, גם הם נשמעים כאילו כל אחד נלקח משיר אחר, אבל כשמחברים אותם ביחד לשיר אחד, יש איזשהו הגיון שצומח מתוכם והופך אותם לשיר חדש לגמרי.  השיר הפותח, למשל, הוא שיר על גשר בן כמעט שישים שנה, מטאפורה על כל האנשים שעוברים מעל הגשר הזה כל יום ועל השינויים שמתחוללים בחיים שלהם במהלך השנים האלה.  הגשר כמטאפורה לא מפסיק שם, אפילו – "גשר הופך להיות אי כשמנתקים את שני הקצוות שלו," שר ג'וזף ד'אגוסטינו ב-"Cold Spring".  המוזיקה, לפעמים, היא עולצת ורועשת כדי להסתיר את המילים – הרס עצום מימדים, אגמים ענקיים קפואים, כבישים מתרוממים ונופלים על עצמם, ב-"Indiana",  מפלצות מיתולוגיות וחיות שהחוכמה שלהן נסתרת מאחורי העיניים שלהן ב-"Share", יערות שהופכים לכבישים ארוכים שמחברים בין ערים כאלה לערים אחרות, ורוחות של נערות שתלו את עצמן מסתובבות בהן ב-"Some Trees (Merrit Moon(", והשיר המסיים, קורע הלב, "Like Blood Does" – "כל לילה, אולמות ריקודים ריקים ומוארים בתוך הראש שלי.  כבר הרגלתי את עצמי לכל ההיעלמויות, והייתי בטוח שהמשטרה תבוא לחפש אותי, בבוקר חולני מקפיא עצמות אחד."

כשהאלבום מסתיים, כמה רגעים אחרי שרכבת ההרים הזו שבה התעוררת עוצרת שוב, בחלק הכי גבוה, ומשקיפה על כל המרחב ההרוס שמסביב, אני שואל את עצמי אם, אחרי כל השביבים המוזיקליים העשירים האלה שמילאו את האלבום, הם יוכלו לחזור על זה או להרחיב את זה באלבום שני.  מה עוד נשאר להם להציע, אחרי העושר המוזיקלי הזה?  אבל משהו גורם לי לחשוב שמה שהם חושפים כאן הוא רק מה שמבצבץ מעבר לדלת.  מאחוריה יש עוד הרבה מאד חלקיקים מוזיקליים שהם יכולים לחבר אחד לשני, ולשייף, ולהקציע, ולעבד, עד שהם יהפכו להיות שירים מזוקקים, קרובים ככל האפשר לשיר האחד שהתחיל את הכל.  ואז לשבור את הכל שוב, ולהתחיל מהתחלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הנה רעיון מוזיקלי מוצלח.  לקחת שלושה גיטריסטים פורצי דרך, ולהביא אותם לאולפן אחד כדי לדבר אחד עם השני, לנגן, להחליף רשמים, לשרטט מפה של הדרך בה התפתחה הנגינה  בגיטרה במשך שלושה עשורים.  ואף על פי שיש שם עוד שני גיטריסטים ששינו את פני המוזיקה, בדרכים גדולות וקטנות יותר, דווקא The Edge הוא המעניין מבין שלושתם. "אני מנגן בסך הכל שני אקורדים," הוא אומר על  "Where the Streets Have No Name".  "כל השאר זה הדוושות והאפקטים והמגבר."

1. לפני הכל

Behind the Sun הם גם חברים שלי וגם להקה מעולה, שזה תמיד שילוב טוב, וב-11 ביוני, אחרי הרבה זמן באולפן, הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם. לצורך זה, הם יופיעו באותו הערב ב"סאבליים", בחינם, וגם ימכרו את האלבום במחיר מוזל.  אם אתם רוצים לשמוע מראש מה הולך להיות שם, כמה מהשירים החדשים כבר נמצאים בחללשלי שלהם.

2. "בסרט שיעשו עלינו, כריסטיאן בייל ישחק את ריצ'י אדוארדס"

יש צדדים טובים וצדדים פחות טובים להחלטה לא לעקוב אחרי מוזיקה חדשה, בהכרח, ולא לחפש מוזיקה חדשה.  הצדדים הטובים מתבטאים בזכות שלי לא להיחפז אחרי להקות שמסתדרות כולן בשורה אחרי החלטה שבלונית כזאת, כמו לקרוא לעצמן בשם שמתחיל ב-The, או בשם מאד ארוך, או לעשות מוזיקה שמזכירה סגנון מוזיקלי אחר, ישן יותר, עד שהלהקות האלה מתקבעות והופכות להיות משהו שהוא יותר מקווי מרשם של המקום שבו הלהקה רוצה או צריכה להיות.  הצדדים הפחות טובים מתבטאים בעיקר בעובדה שאני לא יודע על דברים עד אחרי שהם קורים.  למשל, במקרה קראתי באיזשהו מקום ש-Manic Street Preachers, להקה שאני אוהב, אבל שהפסקתי לעקוב אחרי האלבומים שהוציאה מאז "Know Your Enemy" והתייאשתי לחלוטין אחרי "Send Away the Tigers", עומדת להוציא אלבום חדש.  במקרה המשכתי לקרוא, והבנתי שהאלבום, שהספיק כבר לצאת, בשבוע שעבר, מכיל שירים שהשאיר אחריו ריצ'י ג'יימס אדוארדס, גיטריסט הלהקה שנעלם בנסיבות מסתוריות ב-1995 ושלפני שנה הוכרז כמת באופן רשמי. במקרה גם ראיתי את עטיפת האלבום, שבתמונה שנבחרה לעטר אותה, ובפונט שנבחר בשביל להציג את שם הלהקה ושם האלבום, כולל את האותיות ההפוכות, צועקת – "The Holy Bible", חלק 2.

"The Holy Bible" היה האלבום השלישי של הלהקה, ובשני האלבומים שלפניו חלוקת העבודה היתה שווה – ג'יימס דין ברדפילד, הסולן, ושון מור, המתופף, היו אחראים על המוזיקה, באופן כמעט שווה, וריצ'י ג'יימס אדוארדס, הגיטריסט, וניקי ווייר, הבסיסט, היו אחראים, גם הם באופן כמעט שווה, על המילים.  האיזון בין אדוארדס השביר, האובדני, שהעולם היה צבוע בשבילו בגוונים שונים של אפור שהלכו והתכהו והתכערו ככל שבהה יותר באותן הנקודות, ושהקפיד על דיאטה של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים, ובין ווייר הזועם, הפעלתני, שרצה ששירי הלהקה יהיו מראה של העולם בפני האנשים שמאזינים להם, שיגרמו למאזינים לקום ולעשות משהו, היה מספיק בשביל לגרום לסגנון המוזיקלי של הלהקה להיות צבוע בדרך מסוימת, שעזרה לחלק מהשירים שלהם להגיע להישגים כאלה ואחרים במצעדים – להקת פאנק רוק עם אג'נדה חברתית מסוימת, ארבעה חברים שדיברו, שרו, נראו, התלבשו והתנהגו בדרך שהיא לא הצגה שנפסקה מרגע שירדו מהבמה.   הדבר החשוב ביותר בעיני המאזינים, היה שאפשר היה בקלות להפריד את המילים הטעונות מהמוזיקה וליהנות מהשירים כמו שהם, בתור שירי פופ שיש בהם אנרגיה כבדה ומתוחה יותר – כל שיר הכיל איזשהו פזמון, איזשהו מוטיב חוזר, משהו מוזיקלי שאפשר להיאחז בו ולדמיין שהמילים ששמעת הן לא באמת המילים ששמעת.

כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השלישי, מאזן כתיבת המילים השתנה באופן משמעותי.  ניקי ווייר, שעד אותו זמן כתב חצי מהשירים או יותר, נדחק לפינה בזמן שאדוארדס כתב את רוב השירים.  רק שניים מהשירים של ווייר, "This is Yesterday" ו-"IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDayTheWorldWouldFallApart", נכנסו לאלבום, בזמן שאדוארדס הוכיח שהוא יכול להסתדר לבד גם בתור החלק הזועם והפעלתני – אולי יותר מדי טוב.  לדיאטה המוקפדת של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים הוא הוסיף הפעם גם פמיניזם, ניהיליזם, פשיזם, אנרכיזם – כל דבר עם "איזם" שיכול היה לזעזע את האנשים שמקשיבים למילים.   אדוארדס החליט גם לתרום את חלקו להגדרת הסגנון המוזיקלי של הלהקה בגלגול החדש שלה – המוזיקה צריכה להיות כועסת, אגרסיבית, רפטטיבית, לא צריך להיות בה שמץ של גיוון מוזיקלי.  אדוארדס עשה, בעצם, כל מה שיכל כדי להפוך את האלבום הזה למניפסט אישי שלו – מניפה ססגונית שמכילה את כל מה שהוא חושב על העולם, ומנסה להסתיר את כל הדברים האלה מאחורי שכבות של לכלוך מוזיקלי.  הוא בחר את הציטוטים המוקלטים שמלווים את חלק מהשירים, את התמונות שעיטרו את חוברת האלבום ואת הציור שמהווה את עטיפת האלבום – ציור של ג'ני סוויל, שהלהקה התבקשה לשלם 30 אלף לירות סטרלינג כדי להשתמש בו, עד שאדוארדס התקשר לציירת והסביר לה, במשך חצי שעה, מה המשמעות של כל אחד מהשירים, וקיבל את האישור להשתמש בציור בחינם.  הוא גם החליט שהלהקה צריכה להתחיל ללבוש מדים ופריטי לבוש מיליטנטיים אחרים,  מפני שהרגיש שהלהקה מתפזרת וגישה צבאית, אפילו אם היא רק כרוכה בלבוש, תעזור להם להתגבש שוב.

המילים של אדוארדס, שהחליט בין השאר להשמיט את שם המשפחה שלו ברשימת המשתתפים באלבום, היו בחלקן רצפי מחשבה שיש מאחוריהן איזשהו רעיון מרכזי, שלא תמיד היה קל לזהות אותו בין כל השמות והרעיונות שנזרקו לחלל האוויר.  חלקן היו תיאורים קשים ומדויקים של מצבי משבר של האנושות – מהפרט הכי בודד בה, נערה אנורקטית ב-"4st7lb", עד לשישה מיליון יהודים ב-"The Intense Humming of Evil".  חלקן היו הנסיונות של אדוארדס להבין פילוסופיות כוחניות, אלימות, הרסניות, כמו זו של לנין וסטלין ב-"Archives of Pain" או התיאור העלום של מפלצת אנושית ב-"Faster".

האלבום נפתח בשני שירים שמכניסים אותנו בעדינות לתוך העולם החדש של ה-Manic Street Preachers – השיר הראשון, "Yes", רועש ומהיר יותר מהשירים שהתרגלנו אליהם אבל עדיין רגוע יחסית, והשני שנכתב ע"י ניקי ווייר ויש בו עדיין שביבים ניתנים לזיהוי של מלודיה קליטה.  אבל כשהם מסתיימים, השקט שמשתרר לפני השיר השלישי הוא כמו דלת שנטרקת מאחורינו.  מיד יגיעו האשמות שהכרומוזום הגברי הוא גרסה לא שלמה של הכרומוזום הנשי ("Of Walking Abortion" לוקח את שמו מדבריה של הפמיניסטית הקיצונית וואלרי סולאנאס),  דברים עמומים על הנטל הכבד שביופי,  פירוט של הדעיכה הבלתי נמנעת של נערה אנורקטית ותמונות מהבהבות ומהירות של הזוועות שההסטוריה חופנת בתוכה – השואה, השלטון הסובייטי, הכח המוגזם שמשטרה יכולה לצבור.  כשהאלבום, שהוקלט בתנאים הבסיסיים ביותר באולפן שלא הכיל את הטוב ביותר שיש לעולם ההקלטה להציע, ונשמע מחוספס בדיוק במידה שצריך להישמע אלבום שהוקלט כך, אפשר בקלות להיות מותשים מהעושר של רעיונות חדשים ומתריסים, מהמוזיקה הרועשת הרבה יותר מהאלבומים הקודמים, מהיעדר המוטיבים המוזיקליים החוזרים שאפשר להיאחז בהם.  "The Holy Bible" – הקבוע היחיד בכל חדר מלון בעולם – לא הצליח למכור יותר עותקים מהאלבום שהלהקה החליטה להציב כמתחרה הפעם (בניגוד לאלבום שהלהקה החליטה שהם רוצים למכור יותר עותקים ממנו באלבום הבכורה שלהם – "Appetite for Destruction", הפעם החליטה הלהקה להתמודד נגד "In Utero", האלבום השני של נירוונה שיצא שנה לפני כן), בטח לא יותר עותקים מהספר שחולק את שמו עם האלבום, אבל עם השנים הוא הלך והתקבע בעיני חלק מהמבקרים כאלבום הטוב ביותר של הלהקה, זה שמשקף בצורה הטובה ביותר את מה שרצו להעביר.

רק שישה חודשים אחר כך, ביום שבו היו אמורים הסולן, ברדפילד, והוא, לטוס לארה"ב כדי לקדם את הוצאת הסינגל השלישי מתוך האלבום בגרסתו האמריקנית, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט להימנע מלהגיע לטיסה.  שבועיים אחר כך, המכונית שלו נמצאה ליד גשר שזכה למוניטין מפוקפק בתור בחירה פופולרית של מתאבדים.  בשנים שאחר כך, אדוארדס הראה את עצמו לשברי רגעים ונעלם שוב, וחברי הלהקה נאלצו להתחיל מחדש – הפעם בסגנון מוזיקלי אחר לגמרי, ידידותי הרבה יותר למאזינים. "אנחנו מקווים שאתה סולח לנו, אבל הכל חייב להמשיך הלאה," הם שרו באלבום הבא שהוציאו אחרי שנעלם.  אולי עכשיו, אחרי כל השנים, כשהמשפחה החליטה להשלים עם העובדה שאדוארדס כנראה לא יחזור, וכשהלהקה החליטה שהגיע הזמן להתמודד עם השירים שהשאיר אחריו, הם יודעים שהוא סולח, ושגם הוא היה חייב להמשיך הלאה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רוברט דאוני ג'וניור. שרלוק הולמס. למה לא?

1.  לפני הכל
אחרי מורפלקסיס ואלבום הבכורה של נדב אזולאי, כל האלבומים של Hiss Records, כולל "הייקו בלוז" הנפלא של דויד פרץ והאלבום של שני קדר שעדיין לא שמעתי, מוצאים את דרכים ל-Bandcamp, שם אתם יכולים להקשיב להם, בחינם, כמה פעמים שאתם רוצים.  הם גם מרכזים אותם ביחד כאן.  בשביל כמה האנשים שזה יעזור להם לעשות את הצעד הנוסף לקראת לקנות את האלבומים, זה רווח נקי בשביל שני הצדדים.

"פרווה חמה", אחת מהלהקות הכי מרתקות והכי מוזרות, בבת אחת, שקמו בארץ, חוזרת להופיע.  בהופעת החזרה הראשונה שלהם, ב"קומפורט 13", ב-9.5, הם יארחו גם את יעל קראוס, פעם סולנית שלהם, היום סולנית של "Panic Ensemble".

2.  במקום שבו גשם אינו יורד יותר

בסרטים, בדרך כלל העימות הגדול בין הגיבור לנבל נשמר לסוף.  אם זה סרט שיש בו קצת מחשבה וקצת מתח, ולא הרבה פעולה, הנבל מנצל את הרגעים הראשונים בעימות הגדול הזה למונולוג ארוך, שמסביר מה התכנית שלו, ולמה הוא נבל, ואיך הוא ישתלט על העולם.  קוראים לזה המהלך האחרון – Endgame.  ב-"Let Love In", שבו ניק קייב הוא גם הגיבור וגם הנבל, הוא חושף בפנינו את המהלך האחרון שלו, הסיבה שבגללה הוא כאן ואנחנו כאן, כבר באמצע האלבום.  "ייאוש ורמיה, שני התאומים המכוערים של האהבה, דפקו על הדלת שלי – ואני הכנסתי אותם פנימה".  שם, בתוך החדר האפל הזה, שבו מתרחש כל הסיפור מתחילתו – החלק הראשון, הרועם והמרתיע, של "Do You Love Me", ועד סופו – החלק השני, המהורהר והמשתהה, של "Do You Love Me", נמצאים שלושה: קייב, אלוהים והשטן.  קייב מנהל רומן עם שניהם כבר תקופה מסוימת, תקופה שנמשכת כמעט מתחילת דרכה של הלהקה שלו, שאפילו השם שלה נשאב מהתנ"ך.  הוא עובר באריכות על הנושאים הגדולים, החטאים הגדולים, הפרס והעונש והדרך הארוכה לגן עדן, וגם זו הארוכה לא פחות לגיהנום.  הוא משרטט את הכל במגוון של מילים שהן ארוכות ואיומות ונפלאות ומטרידות ומנחמות בבת אחת, והוא אורז את הכל בעטיפה מוזיקלית שאחראים עליה הרבה אנשים, מארצות שונות, ממקומות שונים ומסגנונות מוזיקליים שונים, שחולקים ביניהם כולם את אותה אהבה לשושנים הרמוסות בתוך העפר.

כשהאלבום הזה נפתח, אנחנו נשאבים לתוכו, לתוך הסערה שמכיל השיר הראשון, כמעט מיד.   התופים שפותחים את השיר הם כמו הרוח שמעיפה דברים קטנים ממקום למקום לפני שההוריקן עצמו מגיע.  וההוריקן, שמגיע מתוך הקלידים של קונוויי סוואג' והגיטרה של בליקסה ברגלד, מגיע מהר ועוטף את כל השיר.  אחר כך ניק קייב, בקול המטיף שלו, מנופף את התנ"ך שלו וכשזה גם הוא נשאב על ידי הרוח ונעלם הוא נשאר כשרק המילים שלו נשלחות, אחת אחת, כדי להילחם ברוח ולנסות להחזיר אותה למקום שממנו באה.  המילים הזועמות הופכות לתחנונים, העמידה האיתנה מול הרוח הופכת להתרפסות על הברכיים, ובמהלך כל המלחמה הזאת בין החטא שקייב מנסה לברוח ממנו והטוהר שהוא מנסה להיצמד אליו כשהוא מתעקש להבין מה בדיוק הוא עשה, המשפט הזה, שהוא בסיס השיר והשם של השיר, מחלחל בתוך הנקבים של השיר ומטפס על הגגות הגבוהים של השיר, נישא למעלה עם הרוח ונופל בחזרה למטה כמו גשם.  הלהקה מובילה את השאלה הזאת, וקייב חוזר אחריה, כמו מישהו שלא נשאר לו שום דבר אלא לשבת שעון נגד הקיר, להתנדנד קדימה ואחורה ולמלמל שוב ושוב את המשפט הזה עד שהוא מאבד לגמרי משמעות.

בתוך החדר, שבו אלוהים והשטן וקייב, הוא מפרט בזו אחר זו את כל ההזדמנויות שבהן לא היה בטוח אם הוא חוטא או קורבן. בכמה מהסיפורים אלוהים מנצח, בכמה מהם השטן, באף אחד מהם התוצאה היא לא טובה במיוחד בשביל קייב.  "אני לא יודע למה, אני לא יודע איך," הוא מיתמם בשיר השני, "אבל היא לא הילדונת של אף אחד עכשיו."  בחלק מהשירים, כמו "Jangling Jack", שנשמע כמו שיר שמקדים את "Murder Ballads" המאוחר יותר – שיר קצר וחסר משמעות על רצח קצר וחסר משמעות, קשה להבין מה הקשר לשאר השירים ולמה קייב טורח לספר את הסיפור הזה.   חלק מהשירים האחרים,  כמו "Red Right Hand" ו-"Loverman", הם שטניים ואפלים בדיוק כמו שקייב יודע לבצע אותם, והלהקה שמאחוריו מתנדבת לעזור לספר את הסיפור בצורה אפקטיבית במיוחד – עם אורגן האמונד סכיזופרני שברגע אחד מספר סיפור מלודי משלו, וברגע האחר עוטף את הפעמונים שבשיר בכמה צלילים מאיימים, עם תופים שמסייעים לקייב להיכנס לטראנס שלו – באולפן, נשמע, בדיוק כמו בהופעה, ועם בליקסה בלגרד, שטן קטן שלוחש באוזנו של קייב, ובאוזננו שלנו, כשקייב רועם בקולו – "יש שד שמחכה מחוץ לדלת," הוא אומר, וברגלד מוסיף, בשקט, בפינה נסתרת של המרחב הסטריאופוני – "עוד כמה זמן?"

העימות הזה, בין קייב ואלוהים והשטן, בחדר הקטן והאפל הזה שבו שני התאומים הקטנים משתוללים ורצים ושוברים דברים, הולך והופך לקראת סוף האלבום להתמקחות על החיים של קייב.  שלושת השירים האחרונים מרמזים שקייב הוא זה שמפסיד, בסופו של דבר, במיקוח הזה.  "לא יירד גשם יותר," הוא מבין, שלושה שירים מהסוף, "עכשיו כשהילדונת שלי הלכה."  ואחר כך קייב, מבין שהוא הפסיד בקרב על החיים שלו, מתחיל להתמקח על המוות שלו.  הוא רוצה שאנשים ירקעו ברגליהם ויבכו וייללו, הוא רוצה להיות ידוע לשמצה כל כך שמפקד המשטרה ייאנח אנחה של רווחה שכמישהו יספר לו שהוא מת, הוא רוצה שאנשים ישאלו את המורים שלו איזה מין תלמיד הוא היה.  הוא רוצה להיזכר, ולא להיעלם שלוש אמות מתחת לשלג.  כל זה חסר משמעות, בסופו של דבר, ובשיר שחותם את האלבום הוא מתרגם את הסערה שפתחה את האלבום לחצי נחמה – להשלמה עם המצב, הפחות דרמטי ממה שהוא באמת, כמו שהוא באמת.   אלו לא פעמונים שמצלצלים לכאן ולכאן, אלא המטבעות בתוך הכיס שלו, כשהוא פוסע ברחבי העיר, פעם נכנס לתיאטרון רחב ידיים שמקרין לו על מסך את החיים שלו, פעם פוסע לאורך הנהר ומהרהר במשמעות החיים.  "יש זמנים בחיים שבהם אתה לא יכול לקיים את מה שאתה מבטיח," הוא מסכם. "זאת עובדה. זאת האמת הקרה."

ובחדר, בסופו של דבר, נמצאים קייב ואלוהים והשטן, אבל רק אחד ייצא. ונקווה שזה יהיה קייב, טופח על שרוולי החליפה שלו ומנער את האבק ממנה, ממצמץ לעבר השקיעה, מוכן לעוד מאבק.

[אני מתנצל על השימוש הזוועתי במילה "ילדונת" בתרגום לעברית של "baby" במילים של קייב למעלה.  אבל זה היה פתרון קצת יותר טוב – אבל ממש קצת – מלהשאיר את המילה כמו שהיא, "בייבי", שזה מקרה שבו הייתי מצפה שמישהו יירה בי וישליך את הגופה לשלי לאיזשהו נחל מסרטן]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אך הסתיים לו יום כדור הארץ השנה, וב"דיסני" כבר חושבים על מה לעשות ביום כדור הארץ הבא.  ומה טוב יותר מלהחיות את הסדרה הישנה בהנחייתו של וולט דיסני בעצמו שהיתה בטלוויזיה כשהייתי ילד? על המסך הגדול, הם טוענים, זה נראה אחרת לגמרי.