The gospel according to whom

1. לפני הכל

אני לא עוסק בדרך כלל בנושאים פוליטיים, כאן או בכל מקום אחר, אבל יש מקרים שבהם זה מפסיק להיות פוליטיקה ומתחיל להיות משהו שמאיים על היכולת של האנשים הקרובים אליי, וגם שלי, בסופו של דבר, להתפרנס בכבוד. הסכם שנקרא אולמרט-שטרית-הבר שנחתם בשנה שעברה מגדיר את הסכום המוקדש למימון מוסדות תרבות כקבוע למשך חמש שנים. השנה הוחלט לקצץ ממנו עוד 53 מיליון שקלים. הסכום שנשאר הוא עדיין גדול, אבל לא גדול מספיק – מה שאומר עוד קיצוצים, עוד פיטורים ועוד תיאטראות נסגרים. ביום שלישי, ה-18.12, בשעה 15:00, אמנים וגורמים אחרים בעולם התרבות ימחו על ההחלטה הזאת במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אני, לצערי, לא אוכל להיות שם אבל אם לכם יש את הזמן, היכולת, והרצון – הם צריכים עוד אוזניים קשובות ועוד קולות צועקים. עוד מידע לגבי זה אפשר לקרוא כאן.

חדשות נפלאות: Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שמכילה כמה וכמה מוזיקאים ישראליים – תמיר מוסקט, אורי קפלן ואיתמר ציגלר בהרכב הנוכחי, אורן קפלן בהרכב קודם – מצאה סוף סוף בית מוזיקלי ב-Bloodshot Records ותוציא את האלבום הבא שלה, "The Golden Hour", באפריל 2008 שם.  האלבום הוקלט במהלך שלוש שנים שבהן טוד איי, סולן הלהקה, טייל ברחבי מזרח אסיה והוא כולל הקלטות של מוזיקאים משם, ביחד עם הקלטות של חברי הלהקה האחרים באולפן בישראל.  האלבום ילווה במסע הופעות שיהיה, בין השאר, באירופה באפריל.  מכיוון שחלק מחברי הלהקה הם ישראליים, אני חושב שסביר להניח שישראל נכללת באירופה לצורך העניין, ונקווה לראות אותם כאן אז.

מקבץ מתים מוזיקליים: קווין דוברו, הסולן של Quiet Riot, הצטרף לגיטריסט הלהקה לשעבר רנדי רודס, בגיל 52; אייק טרנר, שבשנים האחרונות היה מפורסם לא פחות כמי שאיים על אשתו, טינה טרנר, והיכה אותה – בעקבות הספר האוטוביוגרפי שלה והסרט שבא בעקבותיו – מאשר מי שגילה אותה, וגם היה אחראי, באופן ישיר ועקיף, על הרבה מאד מוזיקה מעניינת, והיה מחלוצי הרוק'נ'רול והחשיפה של מוזיקת הבלוז השורשית לקהל רחב יותר, בגיל 76.

2. שלוש להקות מהצפון

בין 2001 ל-2002 היתה לי את השנה האמריקנית שלי. נסעתי למינסוטה כדי ללמוד טכנאות סאונד במקום שנקרא היום McNally Smith College of Music ואז היה לו את השם הפחות מפוצץ אבל יותר מתכתי ואלקטרוני MusicTech. מאחר וביליתי את מיטב שנותיי לפני כן בישראל, מקום שבו הופעות של להקות מחו"ל היו בעיקר גדולות ובעיקר בפארק הירקון (או בהיכל התרבות), מבחינה מוזיקלית המעבר לארה"ב היה הלם תרבותי לא קטן. היכולת לפתוח את ה-City Pages ולראות את ההופעות שיש השבוע ב-First Avenue המפורסם (מפורסם בעיקר מפני שאתם יכולים לראות אותו בקליפ ל-Purple Rain של פרינס – שם מתקיימת ההופעה), ב-Quest המיועד בעיקר לרוק כבד והיפ הופ (לא בהכרח באותו הזמן), בבאר 400, שבו היו ההופעות הראשונות של Soul Asylum ושל ה-Replacements – ותקליטי זהב של שתי הלהקות תלויים בו מאחורי הברמן בשביל להוכיח את זה, ב-Fine Line Cafe שמאז הספיק להישרף ולהיעלם. יותר מזה – היכולת להגיד לעצמי שאני יכול לוותר על ההופעה הזאת וללכת להופעה אחרת כי הלהקה הזאת בטח תגיע למיניאפוליס שוב. רוב הלהקות שראיתי שם היו להקות שידעתי שקרוב לוודאי שלא אזכה לראות אי פעם אחר כך – The Divine Comedy בהופעה אקוסטית ביחד עם בן פולדס, Fantomas (שהופיעו ביום שישי שאחרי ה-11 לספטמבר – מייק פאטון לבש חולצה שהיה כתוב עליה LAPD, אולי לאות הזדהות – אמנם לא העיר הנכונה – אולי לא), Beta Band בהופעה שלא הביאה את ההערכה שלי ללהקה לגבהים חדשים. אבל הדברים שהיה הרבה יותר מעניין לראות היו כל הלהקות שלא היה סיכוי שאי פעם אוכל לראות במקום אחר – מכיוון שאף אחד לא שמע עליהן ברדיוס של מעבר לשלוש מדינות מסביב למינסוטה – הלהקות המקומיות. הנה שלוש מהן, כדי שגם אתם, בישראל הרחוקה והחמה הרבה יותר ממינסוטה, תוכלו להתרשם מהן. אם שואלים, תגידו שאני שלחתי אתכם.

2א. מוזיקה קרובה מגלקסיה רחוקה

גילוי נאות – חלקים מ-The Alpha Centauri הם חברים. בעיקר הסולן שלהם, לאנס קונרד, שההיכרות הראשונה שלנו מעבר ללימודים המשותפים היתה כשנכנס לבית הקפה של בית הספר שעבדתי בו (ועזרתי להקים), וזיהה שמה שאני משמיע במערכת של בית הקפה הוא האלבום הראשון של סיגור רוס שהבאתי איתי מהבית. את המוזיקה של The Alpha Centauri קשה להגדיר – גם מבקרים אחרים באתרים אחרים לא הצליחו. אבל אפשר לשמוע את ההשפעות שלהם שזורות בה – רדיוהד, סיגור רוס, Muze – ואת הניצוץ המקורי שהם מביאים למוזיקה, שמשלבת בין רוק גיטרות "רגיל" לבין מוזיקה אלקטרונית. ה-EP הראשון שהוציאו, Handshakes and Smiles (שהופץ במספר קטן מאד של עותקים, צרובים וכתובים ביד, ואני גאה לומר שיש לי אחד מהם), הכיל שלושה שירים – כל אחד יותר טוב מהשני וכל אחד מדגים בדרכו שלו את היכולת של הלהקה הזאת ליצור שירי פופ שמכילים הרבה מאד רעיונות מוזיקליים שנראים מנוגדים אחד לשני ולגרום להם לעבוד ביחד – כמו למשל, תיבת נגינה מלווה במצילות שמנגנות במקצב אחר לחלוטין, או גיטרות חשמליות שנבלעות בתוך ההרמוניות של קולו של לאנס – שגם הוא נמצא במחוזות הגבוהים של תום יורק ושל מת'יו בלאמי. בהופעה, הם מסוגלים לעשות כמעט את כל מה שמתרחש באלבום (הישג לא קטן בהתחשב בעובדה שהם רק חמישה אנשים, ומתבצע בעיקר בעזרת טריגרים שמגיעים מהתופים, סמפלר שמפעיל הקלידן ואפקטים מוזרים), אבל חלק גדול מהסאונד ומההפקה המרשימה של האלבום שלהם, "Stoic", היא בזכותו של מפיק וטכנאי סאונד מוכשר, ג'ייסון אנדרסון, שעזר להם – כחלק מפרויקט הסיום שלהם בבית הספר שבו כולנו למדנו. החדשות האחרונות ששמעתי הן שהלהקה חזרה לפעילות אחרי תקופה שבה היתה מפורקת, בהרכב שונה קצת, ואם אתם מגיעים למיניאפוליס במקרה, אתם עשויים למצוא אותם מופיעים באחד מהמועדונים שם.

כאן אתם יכולים לשמוע כמה מהשירים מהאלבום שלהם. וגם כאן. וגם כאן.

2ב. דברים שרואים מכאן ולא רואים משם

מועדון ה-Quest נמצא בתוך מבנה ענקי שהיה פעם מחסן, שנמצא בתוך איזור שלם של מחסנים ומפעלים קטנים לשעבר, שנקרא, באופן מפתיע, Warehouse District. בכל יום שישי, המועדון היה מארח (אני לא יודע אם הוא עדיין פעיל – לא ראיתי את השם עולה ברשימות ההופעות ב-City Pages) בין שש לעשר להקות שונות, בשתי במות, אחת אחרי השניה, לערב מאד, מאד, מאד רועש. רוב הלהקות היו להקות צעירות בתחילת דרכן המוזיקלית. חלק, כמו Skywind שהגיעו מוויסקונסין והביאו איתם אפקטים פירוטכניים שלא התאימו למועדון, העלו את יריעות הבד מעל לבמה באש ואילצו את הקהל להיות מפונה מהמועדון (המועדון שרד את השריפה, עד כמה שאני יודע), היו יותר מוכרות ובדרך כלל סגרו את הערב. בכל אחד מהערבים האלה היו שתיים או שלוש להקות שבלטו, ובראשון שבו ביקרתי שם, אחת מהלהקות האלה נקראה Down and Above. להקה שמורכבת משלושה אנשים – גיטרה, בס, תופים – שהצליל הייחודי שלה התבסס על ההרמוניות התלת-קוליות של חברי הלהקה. השירים שלהם, בעיקר בזכות ההרמוניות האלו, הזכירו לי גרסה מתוחכמת ומחוספסת יותר של Alice in Chains, ובין כל שאר השירים הלא מוכרים לי שלהם, הם גם ביצעו גרסת כיסוי ל"Digging in the Dirt" של פיטר גבריאל – בצורה כמעט נאמנה לחלוטין למקור, ובכל זאת, הרבה יותר טוב מהמקור.

הלהקה, שמונה את דיוויד יאנג, הסולן ונגן הגיטרה, איאן אליסון, המתופף, וזאק יאנג, הבסיסט, הספיקה להקליט כבר שלושה אלבומים ואי פי, ומתכוונת, בפברואר 2008, להוציא אלבום חדש, "Hold Your Breath for a Rising Tide". אתם יכולים לשמוע שירים מהאלבום החדש הזה, וגם מכל האלבומים הקודמים ("Digging in the Dirt" נמצא באלבום הראשון שלהם, "Vena Cava"), כאן.

3ג. מבויתים

לא כל הלהקות שהופיעו ב-Quest היו להקות רוק כבד. בין השאר, באחד הערבים מרובי הלהקות האלה, זכיתי לראות להקה שההשקעה שלה במופע – שכלל, בין השאר, רקדניות, יורקי אש, ופסלים של פטריות – כמעט והשתוותה להשקעה באלבומים שלה. הלהקה, שנקראת Wookie Foot, כוללת בעיקר שני אנשים – שמסתפקים בלקרוא לעצמם מארק וג'וג'ו, וכרגע מונה בנוסף להם עוד עשרה אנשים. מספר חברי הלהקה המתחלפים הוא בדרך כלל דו ספרתי. המוזיקה שלהם היא שילוב בין רגאיי, רוק, היפ הופ ומוזיקה מזרח אסייתית. האלבום הראשון שלהם, "Domesticated", היה מורכב מסיפור מסגרת שהקיף חלק גדול מ-22 השירים שבאלבום – "The Story of Nothing and the Monkey". כדי שלא נצטרך להסתפק בלדמיין, הם צירפו לאלבום גם קומיקס שמתאר את הסיפור. מאז האלבום הראשון הזה, שאפשר לשמוע שניים מהשירים שבו כאן, הם הספיקו להקליט עוד חמישה אלבומים, להפוך את ההופעות שלהם לגדולות הרבה יותר ולייסד פסטיבל – ולא סתם פסטיבל, אלא פסטיבל חינם שבמסגרתו הם אספו תרומות לקרן הצדקה שלהם. במסגרת קרן הצדקה הזאת הם יצאו למזרח אסיה – נפאל, הודו, ומקומות אחרים – וחיפשו ארגונים לסייע להם בעזרת הכסף שאספו. את הפרטים לגבי הפעילות הזו שלהם אתם יכולים למצוא כאן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בואו נקווה לגשם. [הקליפ באדיבות מיכל]

1. לפני הכל

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פסטיבל "הפזורה" שהולך להתרחש במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  אז חולון, אף על פי שהיא עיר מגניבה ומלאה בינשולים, היא – תל אביבים עצלנים שאנחנו – קצת רחוקה. ולכן, שמחתי לגלות, וקרוב לוודאי שגם אתם תשמחו לגלות, שרוב ההופעות הטובות שהולכות להתרחש בפסטיבל הזה, הולכות להתרחש דווקא בלבונטין 7, שהוא יותר קרוב אלינו.  ב-14 וב-15 לחודש יופיעו שם Faust, כשב-14 יופיע לפניהם פיליפ ג'ק (וגם קייר נויבינגר, שאני לא מכיר);  ב-19 יופיעו Machinefabriek ו-Blood Stereo ביחד עם עוד כל מיני גורמים אלקטרוניים קשים יותר ופחות; וב-20 יופיעו אדי פרווסט וג'ון בוצ'ר, השלישיה של פיטר ברוצמן ו-Mapstation באותו ערב.  יהיה שמח.

ועוד לגבי שמח – מזל טוב לעמרי לוי, מייסד ה-Basement, שהיה פעם סאב-לייבל של Fact Records ועכשיו הוא מעין לייבל בזכות עצמו (שנתן הזדמנות ראשונה להרבה סינגר-סונגרייטרים בתחילת דרכם המקצועית – גם עבדכם), וגם מוזיקאי מוצלח ומראשוני הסינגר-סונגרייטרים-ששרים-באנגלית בארץ, שהתחתן בשבוע שעבר.

אם לצטט את חיים יבין – במעבר חד, היום יום האיידס הבינלאומי.  קרה המקרה, והיום גם יום שבת.  אז אני לא לגמרי בטוח כמה יציינו את זה ברחבי העולם.  אבל זאת התרומה שלי, בכל מקרה. זה הסוף של סרט שנקרא "התזמורת ממשיכה לנגן" – סרט עלילתי שמבוסס על ספר לא עלילתי, הישג בזכות עצמו – שמספר על תולדות גילוי מחלת האיידס בסוף שנות ה-70.  כל השחקנים שמשחקים בו (ויש המון – מתיו מודין, סול רובינק, לילי טומלין, אלן אלדה, איאן מקלן, בין השאר, בתפקידים ראשיים; ריצ'רד גיר, סטיב מרטין, פיל קולינס, דונאל לוג, בין השאר, בתפקידים קטנים מאד), השתתפו בהתנדבות – כל הכנסות הסרט הועברו לארגונים שחוקרים את האיידס, מנסים לחפש לה תרופה, או מנסים להקל על האנשים שחולים בה . הוא משודר מדי פעם בטלוויזיה, ביום האיידס ולא ביום האיידס.  שווה לשבת ולראות אותו פעם אחת לפחות.

ואם אתם מרגישים פעלתניים ופילנתרופים במיוחד היום – הוועד למלחמה באיידס ישמח להיעזר בתרומות שלכם.

2.  תאומי האשפתות חוזרים לסיאטל

אני רוצה להחזיר אתכם לרגע ל-1992.  תקופה מוזרה כזאת, עם מוזיקה מאד ייחודית והרבה אנשים שלבשו חולצות פלאנל עם משבצות.  במקום אחד, סיאטל, היתה פתאום התפרצות של הרבה להקות שעשו מוזיקה די דומה שהיתה צעד אבולוציוני אחד מעל לרוק כבד, וצעד אחד לפני המוזיקה האלטרנטיבית, המוגדרת בצורה יותר מופשטת, שהפכה להיות הרבה פחות אלטרנטיבית והרבה יותר מיינסטרימית עם השנים שעברו.   הלהקות שאיכלסו את המרכז של הסגנון המוזיקלי החדש הזה היו נירוונה, Alice in Chains ו-Soundgarden (בסדר, וגם Pearl Jam).  בצדדים, היו להקות איכותיות יותר – הסיבה היתה, בדרך כלל, שהלהקות האלה לא צמחו בסיאטל אלא איכשהו הגיעו לשם, בעיקר דרך החתמה ל-Sub Pop.

שתיים מהלהקות האלה היו Screaming Trees ו-Afghan Whigs.   הראשונה, שהוקמה באלנסבורג, וושינגטון – לא רחוק מסיאטל אבל עדיין לא סיאטל, באמצע שנות ה-80, ישבה טוב יותר בתוך ההגדרה המוזיקלית של גראנג'.   היא כללה את מארק לאנגן, זמר כריזמטי שנראה כמו אח של רון פרלמן ב"היפה והחיה בניו יורק", נשמע כמו כמה קילומטרים של חצץ, וכתב את עיקר השירים של הלהקה.  ההצלחה של הלהקה התבססה בעיקר על "Nearly Lost You", שהם כתבו בשביל "סינגלס", הסרט המייצג של התקופה, ו-"All I Know", שהם הוציאו כשהיו חתומים לתקופה קצרה ב-Epic, בזמן שבו כל חברת תקליטים ניסתה למצוא את הנירוונה הבאה.  אחרי ההוצאה של "Dust", האלבום המצליח ביותר שלהם מ-1996, הם הפסיקו ליצור באופן פעיל והתפרקו באופן רשמי ב-2000.  בין לבין, הם הספיקו להוציא כמות מרשימה של אלבומים, רובם בלייבל SST וב-Epic, בתקופה המאוחרת יותר שלהם.  הלהקה עצמה לא נעה רחוק מדי מהסגנון המוזיקלי הגראנג'י, ואת ההשראה והנסיון להתחקות על כיוונים מוזיקליים אחרים מצא מארק לאנגן באלבומי סולו שהחל להוציא במקביל.  בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו משתף פעולה – בפורמט "היפה והחיה" אמיתי באלבום משותף עם איזובל קמפבל בשנה שעברה, ועם עמיתו ללייבל גרג דולי ב-Twilight Singers ובהרכב חדש (שנגיע אליו עוד מעט).

Afghan Whigs, לעומת זאת, הגיעו ממקום רחוק יותר מוושינגטון – סינסינטי, אוהיו.  הם היו, למעשה, הלהקה הראשונה שהיא לא מאיזשהו מקום בחוף המערבי שהוחתמה ב-Sub Pop.  ההתחלה שלהם, בשני אלבומים, היתה גראנג'ית אמנם, ומתאימה לאווירה הכללית של 1992 ושל סיאטל, אבל באלבום השלישי, "Congregation", הם כבר הראו את הצבעים האמיתיים שלהם – השפעה הולכת וגוברת של מוזיקת נשמה ו-R&B משנות ה-60.  שנת הציר של המוזיקה שהשפיעה על הלהקה, ובעיקר על גרג דולי, הסולן שלהם, הית ה 1965 – כשם האלבום האחרון שהם הוציאו.  אחרי "Congregation" הלהקה הצליחה לעלות על הזמניות של הז'אנר שבתוכו יצרו, והם המשיכו למחוזות אחרים, ולחברה אחרת – Elektra – שבה הם הוציאו את אחד מהאלבומים הכי מורכבים והכי מוצלחים שלהם – "Gentlemen" האפל והמופרע, ואחריו את האלבום הכי טוב, והכי מורכב, שלהם – "Black Love".   ב-1998 יצא האלבום האחרון שלהם, "1965", שהיה מהוקצע מדי ומבריק מדי (מבחינת גימור, לא מבחינת איכות) – אפילו העטיפה שלו היתה מבריקה.  אחר כך התפרקו.  בין לבין, גרג דולי התחיל לעבוד על פרויקט הצד שלו, שמאז הפך לדבר המרכזי שהוא עושה כרגע – Twilight Singers (וגם הוציא אלבום סולו, "Amber Headlights").

מארק לאנגן שיתף פעולה עם הלהקה החדשה של גרג דולי בכמה הזדמנויות – הוא התארח בכמה שירים באלבום השני, "Blackberry Belle", ושר את גרסת הכיסוי ל-"Hard Time Killing Floor" באלבום גרסאות הכיסוי שלהם, "She Loves You".  אחרי האלבום הרביעי של הלהקה, "Powder Burns", הוא גם הצטרף להופעות שלהם והפך לחלק כמעט-רשמי של הלהקה כשהוציאו את ה-EP האחרון שלהם, "A Stitch In Time".

עכשיו, גרג דולי ומארק לאנגן מאחדים כוחות בהרכב חדש לגמרי, ה-Gutter Twins, וסוגרים מעגל נוסף כשהם חוזרים ל-Sub Pop, שם ייצא האלבום הראשון שלהם כצמד אי שם ב-2008 (עוד לא נקבע לו תאריך הוצאה רשמי).  לפני שייצא האלבום, הם יופיעו באירופה ובארה"ב, כשההופעה הראשונה תהיה בניו יורק, ב-14 בפברואר.   ניו יורק, דרך אגב, זה אפילו יותר רחוק מחולון. כך שאם מישהו מהנפשות הפועלות למען הבאת אמנים מוצלחים ולא יותר-מדי-מצליחים לישראל (זאת אומרת, האנשים של לבונטין 7, או שרוליק איינהורן), קוראים את זה, אנחנו רוצים את Gutter Twins כאן.  הרי גם גרג דולי וגם סקוט פורד (הבסיסט של Twilight Singers שכותב את עיקר הפוסטים בבלוג הרשמי של הלהקה) אמרו שההופעה הכי טובה של הלהקה היתה כאן, וגם מארק לאנגן לא נראה סובל (על מי אנחנו עובדים, בעצם?  הוא תמיד נראה סובל).  אם מישהו ירים את הכפפה, זה בכלל יהיה חורף מוצלח באולמות ההופעות של ישראל.

3.  באיזו שפה?

מין חוק טבע מוזיקלי שכזה – כששמים משורר, במיוחד מארבעים השנים האחרונות, ומוזיקאי, במיוחד כזה שעושה מוזיקה אלקטרונית, או קצבית או שיש לו DJ לפני השם, בדרך כלל יוצאים דברים טובים.  כשהמשורר הזה הוא גם ראפר, או שיש לו אסתטיקה של ראפ בדרך הקראת השירים, זה בדרך כלל נשמע אפילו יותר טוב – לראיה, סול וויליאמס, משורר וראפר שהקליט את האלבום האחרון שלו בהפקה של טרנט רזנור וגם האלבום הקודמים, הלא רזנוריים שלו, נשמעים מצוין.

במהלך השבוע האחרון נתקלתי באלבום נוסף שעומד בקריטריונים האלה.  בפינת המוזיקאי האלקטרוני\הקצבי עומד מייק לאד, שבימים כסדרם יוצר מוזיקה אלקטרונית מעניינת שאמורה ללוות שירי היפ הופ שלא באמת נמצאים שם.  בפינת המשורר נמצא מישהו בשם וויג'אי אייאר, שאני לא מכיר.  מה שהם עשו ביחד הוא אלבום שנקרא "In What Language?".  שישה עשר קטעים שנכתבו על ידי אייר ומוקראים על ידו ועל ידי אנשים אחרים, כולם שייכים לקבוצות אתניות לא לבנות.  כל הקטעים מספרים על חייהם של אנשים במדינות שהם לא הרוב בהן, מדינות שהם מרגישים, תמיד, זרים בהן.  חלק מהקטעים מספרים על החוויה של היתקלות עם העולם המערבי בעידן שאחרי ה-11/9 – שם האלבום נלקח מחוויה שעבר קולנוען אירני בשם ג'פאר פנאחי.  כשעבר ב-JFK בדרכו לטיסה נוספת, לפני ספטמבר 2001, הוא נעצר על ידי ה-INS (המוסד שאחראי על הגירה לארה"ב ושהיה בלתי חוקית שם) וגורש להונג קונג, כשהוא יושב בטיסה עם אזיקים לידיו.  הוא אמר שהיה רוצה להסביר לנוסעים האחרים שהוא לא פושע, שהוא קולנוען ושהוא כבול באזיקים רק מפני שהוא אירני, "אבל באיזו שפה?".    האלבום כולו מורכב משירים שמתרכזים בעיקר בנמלי תעופה, ובמעבר של אנשים שונים בהם – כאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד החזק של הגלובליזציה, וכאלה שמרגישים שהם נמצאים בצד המדוכא של הגלובליזציה.  את הטקסטים, שמספרים על פליטה מסודן שנכלאת בארה"ב, על עובד עיראקי שמרגיש מאוים על ידי הבוס שלו (ומתאר את האינטראקציה איתו בדרך מאד סוריאליסטית), על יליד מזרח אסיה שמבכה את האיסלמיזציה המתגברת במקום שהגיע ממנו, או יליד מזרח אסיה אחר שנאלץ לעבוד בחנות סקס במדינה שאליה היגר ומתגעגע לסרטים ההודיים של מולדתו,  מלווה המוזיקה של מייק לאד, שלא מסתפק פה בקטעים אלקטרוניים או בביטים, ומתבל את חלק מהשירים בפסנתר שמנגן בסולמות הודיים, בצ'לו, בקבוצה של כלי נשיפה (שמכילה גם את דנה ליאונג, חבר חולף ב-Firewater, בטרומבון), בצקצוקים אלקטרוניים מוזרים.  מפני שהמוזיקה לא תופסת מקום מרכזי באלבום הזה, יש הזדמנות קלה וטובה יותר להקשיב למילים – נקודת מבט אחרת על העולם, כפי שהוא מסתובב עכשיו.

כאן אפשר להקשיב לשני שירים מהאלבום ואפילו לצפות בשיר הנושא מתוכו, כפי שהוא מבוצע בהופעה שנועדה ללוות את האלבום.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – חג סופגניות שמח!

1. לפני הכל

חברי הטוב עידו משה שלח לי את החידון הזה מ-Rolling Stone, שהוא באמת די קשה. מתוך 58 שאלות, שפרוסות על חמישה עשורים של מוזיקה, נסו ותראו כמה אתם יודעים. אני הוצאתי 37.

רון מיברג מפרסם (כבר ארבעה שבועות. עושה רושם), רשימה של 100 השירים הכי טובים בהסטוריה של הרוק'נ'רול, לטעמו. הרשימה עצמה לא מפתיעה את מי שמכיר את הטעם המוזיקלי של מיברג – הרבה דילן, הרבה יאנג ושותפיו, רוק אמריקני קלאסי מהדרום ורוק בריטי משנות ה-60. מה שכן מפתיע הוא הבחירה שלו במקום הראשון – Danko/Manuel של ה-Drive By Truckers, הספד מודרני לשני החברים המתים ב-The Band.

אפשר להרגיש את השינוי מתחיל באוויר. אז לא, חברות התקליטים לא ייעלמו מן העולם וישאירו אותנו באנרכיה חצי-פיראטית, אבל ההתוודות הזאת של מנכ"ל וורנר מיוזיק היא צעד בכיוון הנכון. ככל ששאר מנכ"לי חברות התקליטים בכל העולם יבינו שצרכני מוזיקה ישמחו לשלם אם יתנו להם את האופציה לשלם מחיר הוגן על מוזיקה, בפורמט שבו הם רוצים לקבל אותה, כך הענף העסקי הזה יוכל להתקדם קדימה מהר יותר.

2. אלימות מעודנת – אטליז עוצרים בנקודת זמן

אחרי כמה האזנות, וכשחושבים על זה יותר לעומק, שם אלבום הבכורה של אטליז הוא בעצם מאד מתאים. יש משהו מאד אלים במוזיקה של אטליז בהופעות, פרזות גיטרות שנזרקות אל הקהל במהירות ואז מתחלפות באחרות, שירה שצועקת, מאיימת לנפץ את חומות האדישות של המאזינים הממוצעים, תופים שהם תופי שבט ביותר הזדמנויות מאשר הם תופי ג'אז, נאמר. וכאן, באלבום, צריך להכניס את כל האנרגיה בתוך קוביה קטנה, שאפשר לקחת לכל בית ולשחזר – לקחת את הנמר הזה ולקשור לו את הטלפיים, להפוך אותו למעודן יותר.

יש משהו מוזר בהאזנה לאלבום הזה של אטליז. שוב ושוב, אני מקשיב לשירים והם עדיין אותם שירים – אותן מילים, אותן מלודיות שהיו בכל ההופעות שלהם. אבל משהו שונה. באיזשהו שלב זה תופס אותי. יצר ההרפתקנות, המתח ששורר בהופעות שלהם ומאיים להתפרץ בכל רגע, נעלם כאן. אותו אפשר להשאיר בהופעות. מה יש כאן במקום? יש כאן את הסדר המופתי של שירים שביצעו אותם שוב ושוב ושוב במשך שש שנים. יש כאן את הידיעה שלאלבום הזה הולכים להקשיב גם עוד שנים, כשאטליז ימשיכו לרעות בשדות אחרים, לאלבום שני ושלישי ורביעי והלאה. יש כאן את הדאגה, שחסרה באלבומים אחרים, של אמנים אחרים. מפני שאטליז היא להקה מיוחדת. היא סופרגרופ, מה שאומר שהיכולות המוזיקליות המשותפות של חבריה הן כמעט אינסופיות. אבל היא גם להקה שמבוססת בעיקר על הופעות, שאוספת איתה לאט לאט קבוצה של מעריצים שמכירים את השירים שלהם לעומק – כל קו מלודי, כל מילה, כל ברייק – דבר ראוי לציון בשירים שהם לא מאד קלים לנגינה. לכל להקה אחרת יש את הפריביליגיה להקליט, באולפן, בצורה קצת שונה, ואחר כך לנגן, בצורה קצת שונה, את השירים על במה. לעמית ארז יש את הפריבילגיה הזאת כאמן עצמאי. לאדם שפלן יש את הפריבילגיה הזאת כבסיסט שמופיע עם אמנים אחרים , וגם ב-The Girls. אבל אם אחד מהברייקים יהיה חסר, אם אחת מהמלודיות לא תהיה במקום, המעריצים עשויים להתרעם. אטליז יכולים, לפחות במקרה הזה, לישון בשקט. כל הברייקים במקום. כל השירים הם רפליקות כמעט מדויקות, לפחות מבחינת המבנה, של מה שהם עושים בהופעות. פה ושם הם מרשים לעצמם להוסיף תבלין שלא קיים בהופעות הרגילות שלהם – הפסנתר של יובל סמו שפותח את האלבום ואת "בולשביקים", ואחר כך גם מחזק את הפזמון; הסקסופון המתפרע של אייל תלמודי ב"Sunshine".

זה אלבום שמסכם, בעצם, שש שנים של עשיה מוזיקלית שביטאה את עצמה בשלושה הרכבים עיקריים. הוא מכיל כל מיני שירים, מכל מיני תקופות של הלהקה, ואמור לסכם את כל הדברים הטובים שעשתה בזמן הזה – לפני המעבר לאלבום הבא ולדברים חדשים לחלוטין. כמה מהשירים, בעיקר מגלגולים קודמים של הלהקה, נזנחו – וקשה לי להאמין שיהיה להם מקום באלבומים הבאים. "The Moon Belongs to Me", למשל. או "Surf". שירים אחרים שהתהדרו בשם אחד עד עכשיו החליפו את השם שלהם לצורך האלבום – "אום כולתום" החליף את השם שלו ל"Be Invisible". שירים חדשים, ששייכים אך ורק להרכב הנוכחי שלי טריפון עומדת בקדמתו, הצטרפו לכאן – "Whore", למשל, שמכיל רק ארבע שורות של מילים אבל את כל הפיתולים המוזיקליים המאפיינים את השירים היותר ארוכים ויותר ליריקליים באלבום הזה. "Say Where", שמכיל את כמה מהמלודיות היפות יותר של אטליז (מלודיות, ברבים. אף שיר של אטליז לא מסתכם בקו מלודי אחד).

את קופסת הצבעים הרחבה יותר שמאפשר להם האולפן הם מנצלים במומחיות בשירים סכיזופרניים כמו "בולשביקים" הפותח או "I Don't Care", כמו גם בשירים פופיים ופשוטים יותר כמו "Big Fish" – שלוש הגיטרות של הלהקה מפוזרות על פני מרחב הצלילים, מוסיפות חלקים קטנים לפאזל המוזיקלי המורכב, הקולות של לי טריפון מוכפלים, נדגמים ונחתכים, ומאפשרים לנו להתנסות בחוויה מעניינת ושונה לחלוטין מזו של ההופעות – וזו בעצם המטרה של אטליז באלבום הזה, לדעתי. כאן, הם הופכים את הישות שנקראת "אטליז" לשתי ישויות – אטליז של ההופעות ואטליז של האלבום. זו לא תמיד חייבת להיות אותה להקה וברוב המקרים ההבדלה הזו הופכת להקות לטובות יותר (אלא אם כן הן מתעקשות להוציא גם את ההופעות בתור אלבומים בתדירות גבוהה מדי). מה יקרה עכשיו לישות השניה, הוותיקה יותר, בעקבות האלבום ותשומת הלב התקשורתית (שהגיע הזמן שיקבלו)? את זה נוכל לדעת בפעם הבאה שהם יאחדו כוחות על במה (וזה הולך לקרות ב-23 לחודש, בלבונטין 7, לפני Frog Eyes. אקוסטי, אמנם).

Violently Delicate של אטליז יצא בחברת התקליטים Anova וניתן להשיג אותו, אני מאמין, בכל חנויות הדיסקים.

3. בסוף המדבר יש ים

ארצות הברית היא מדינה גדולה. וותיקה. היה להם מספיק זמן – מאתיים ומשהו שנים, שמתוכן הם ניצלו קצת יותר משבעים, כדי ליצור ולבשל מערכת תרבותית מוזיקלית, שמורכבת מז'אנרים שהורכבו, בקפדנות ולאורך זמן, על ידי כמה אמנים שניגנו באותו סגנון. ישראל, מצד שני, היא לא גדולה ולא וותיקה. בשישים השנים שהיו לנו ליצור מוזיקה, השתדלנו למהר ולעבור דרך כל התחנות מעצבות האישיות כדי להדביק את אמריקה, ובדרך איבדנו את היכולת ליצור ז'אנרים מוזיקליים. אין פה באמת קבוצות של אמנים שיוצרים מוזיקה דומה, ורוב היצירה המוזיקלית מסתפקת בהידבקות למיינסטרים – פתרון מצד אחד, או ביצירת איים קטנים שמורכבים בדרך כלל מאמן אחד, או מלהקה אחת, מצד שני. פונץ' היתה, ועדיין בעצם, אחד מהאיים האלה. להקה שהגיעה מהפרובינציה לתל אביב בשביל לכתוב שירים, ולהלחין אותם ולהגיש אותם, אחרת. מי ההשפעות שלהם? אי אפשר לומר משמיעה ראשונה. כמו מי הם מנסים להישמע? כמו מי הם רוצים לכתוב? גם אי אפשר לדעת. אבל ההחלטה האינסטינקטיבית הראשונה כששומעים את המוזיקה שלהם היא שהם כותבים בצורה מיוחדת – שהיא בבת אחת ישראלית מאד ולא ישראלית בכלל. "פינוקיו בחלל", אם פינוקיו היה ישראלי, היה יכול להיות הגדרה מדויקת לסוג המוזיקה שלהם. בשני האלבומים הראשונים, שני אנשים – שני המלכים של האי – היו אחראים על היצירה המוזיקלית המיוחדת הזאת. יוסי בבליקי, הסולן, היה אחד מהם. שלום גד, הבסיסט, היה השני. אחרי האלבום השני שלום גד החליט לעזוב את הלהקה ולנסות להפוך את האי לז'אנר, באמצעות קריירה מוזיקלית נפרדת משלו. הוא הוציא אלבום סולו ראשון, והשיר הראשון שיצא מתוכו, שיר הנושא, הכיל את האקסיומה המאד פשוטה והמאד נעלמת מן העין הזאת: "בסוף המדבר יש ים. יש ים בסוף המדבר."

שלום גד מתמחה בדברים שנעלמים מן העין. הוא מטייל בתל אביב, כמו בכל עיר אחרת, או בפרובינציה, איפה שלא תהיה, ורואה דברים שהוא יכול לכתוב עליהם שירים. השירים שהוא כותב הם סיפורי חיים, או טביעות חיים קטנות, של אנשים שהחיים שלהם רגילים, אפורים, מלאים באכזבות ובוויתורים ובכאב. כבר בשיר הראשון באלבום, "תפוס", הוא מציע את משנתו לגבי כל הסיפורים של כל האנשים שהולכים לאכלס את האלבום הזה, מכאן ועד "תהיה בסביבה" המתנחם שחותם אותו – "תפוס את החלום שלך… תפוס אותו… זה כל מה שיש".

לקראת סוף האלבום, אחרי גלריה שלמה של אנשים וחוויות, רגילים יותר ורגילים פחות, שמאכלסים את העמודים האחוריים של העיר הגדולה ושל הפרובינציה שמסתכלת עליה בעיניים כמהות, יש שיר יפהפה. "רוע לב" שמו. הוא מתחיל קצת כמו "Working Class Hero" של ג'ון לנון, אבל עוזב אותו באיזשהו שלב עומד על הדרך, מחייך במבוכה מתוך הליווי המוזיקלי הבלתי צפוי הזה שהוא לא גרסת כיסוי. "רוע לב יש לו אחות, שם שלה זה אהבה," שלום גד שר, מלווה בכינור – כלי מאד לא שגרתי במוזיקת רוק ישראלית. הוא מטעים את המילים במיוחד, בכוונה, כדי שלא יקבילו בשום צורה לדרך הנכונה להגיד אותן בעברית. כדי שיהיה בהן בבת אחת משהו גלותי ומשהו שורשי-ישראלי. כל השירים שלו הם כאלה – מגדירים בבת אחת את המהות של מוזיקת רוק ישראלית. מוזיקת רוק ישראלית היא סדרה של איים בודדים, לא מחוברים ביניהם, כל אחד מגדיר מחדש איך הכל צריך להיות, מפרק ומרכיב מחדש.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, בואו מצאו את עצמכם.

1. לפני הכל

עוד קצת קידום עצמי… במשך השנים שהייתי The Marching Band, הייתי צריך לצפות בעצב בכל מיני תזמורות מצעדים אמיתיות, וחנויות לציוד של תזמורות מצעדים, ורשתות חברתיות של תזמורות מצעדים, חוטפות לי את הדומיינים היותר הגיוניים, מה שהיה, באופן הגיוני, משאיר אותי עם www.themarchingband-music-il.biz כשכבר הייתי מגיע לארגן לעצמי אתר (אל תלחצו על הלינק הזה על אף הצבע הכחול המזמין, הוא לא מוביל לשום מקום).   מה שהפך את השמחה שלי להרבה יותר גדולה, כשהחלטתי לקנות לעצמי דומיין ושטח אחסון ובדקתי מי מהדומיינים הרלוונטיים פנויים, לגלות שאמנם .com תפוס וגם .net תפוס, אבל!  http://www.themarchingband.org הוא עכשיו לגמרי שלי. כרגע, אין שם יותר מדי, פרט לכמה מילים מתחילת  האלבום הקרוב ולינקים למקומות אחרים, אבל בקרוב יהיה שם אתר פלאש יפה תואר.   חדי ההבחנה מביניכם, דרך אגב, עשויים לשים לב שתאריך יציאת האלבום השתנה ואכן, דחיתי את תאריך היציאה בחודשיים בנונשלנטיות אקסל רוזית.  אבל, כמו עם יין וגיטרות, הפרש הזמן יעשה רק טוב לאלבום הזה.

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז ביום חמישי (יותר לגבי זה בהמשך הפוסט), נתקלתי על אחת  מהגדרות המגולוונות שמסתירות אתרי בניה שנזנחו פרסומת מעניינת להופעה, שעזרה לי לגלות כמה דברים. הדבר הראשון הוא שיש מרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  הדבר השני הוא שהולך להיות שם פסטיבל בחודש דצמבר הבא עלינו לטובה, ובפסטיבל הזה יהיו: Mouse on Mars, הטריו של פיטר ברוצמן, Whitehouse, ג'ון בוצ'ר ואדי פרווסט, פיליפ ג'ק, ו-Faust.  וכנראה עוד רבים וטובים, מכאן וגם לא מכאן.  זה כמו גליון של The Wire על הבמה.  הכיתוב, בצד הפוסטר, שמתייחס למי שאחראי על כל הטוב הזה, לא מפתיע – לבונטין 7.

2.  בכל דור ודור צריך לראות את עצמו אדם כאילו הוא היה בהופעה הראשונה של אטליז (פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז, חלק שני)

אטליז לא מופיעים הרבה.  לא מפני שהם לא אוהבים את זה, אלא בעיקר בגלל כורח הנסיבות.  כשמדובר בסופרגרופ שרוב החברים שלה עסוקים בלהיות חלק מלהקות אחרות או בלהיות נגני הליווי של אמנים אחרים (רשימה חלקית: אדם שפלן מנגן עם שלומי שבן,נועם רותם, רונה קינן, קוואמי, ובני בשן, והוא גם חלק מ-The Girls,  אור בהיר מנגן ב-Caveman (שגם היא מיני סופרגרופ, בעיקר של להקות אינדי ישראליות מהעבר), וגם בלהקת הליווי של עמית ארז, שהוא אמן די עסוק בזכות עצמו, ועמרי הנגבי מנגן עם כל מה שעושה מוזיקה וחגי פרשטמן לא כבר מנגן בו), זה קשה לקבוע זמן לחזרות, שלא לדבר על זמן להופעות.  לכן, אם אתם צריכים להשתמש באצבעות שתי הידיים בשביל לספור בכמה הופעות של אטליז הייתם, הייתם בהרבה הופעות.  מדיון קצר שערכתי עם חברי הטוב עידו (שיש סיכוי סביר שכן היה בהופעה הראשונה שלהם) מחוץ ל"בארבי", אחרי שהסתיימה הופעת ההשקה לאלבום הבכורה שלהם ביום חמישי האחרון, הבנתי שאפילו לא הייתי קרוב להיות בהופעת הבכורה שלהם. הם הספיקו להחליף הרכב, ואני ראיתי אותם לראשונה כשמאיה דוניץ הופקדה על תפקיד הסולנית ושרית שצקי רק ניגנה קלידים בצד והשתדלה לא להפריע.  ועדיין, לראות אותם מוציאים אלבום ומופיעים כדי לחגוג את זה, היה מעמד מרגש בשבילי, שלא לדבר על האנשים שליוו אותם מאז תחילת הדרך (והקפידו להיות צמודים ככל האפשר לבמה, וזכו להכרת תודה מהלהקה – לי טריפון ניצלה את ההפוגה בין שיר אחד לבא אחריו בשביל להודות להם על כל התמיכה מאז תחילת הדרך, "אני מכירה אותך, ואותך, ואותך, והבחור הזה נראה לי מוכר"), שלא לדבר על אלו שעמדו על הבמה.

ההופעה היתה מהוקצעת בצורה שמי שמכיר את אטליז ואת ההופעות שלהם יכל לצפות לה ולא לצפות לה.  אחרי דברי הפתיחה, בערבית, מהקלידן שליווה את הלהקה במהלך הערב, הם עלו לבמה והתחילו לנגן.  השיר הראשון היה "בולשביקים", שריד מהעבר הרחוק של הלהקה, והשיר האחרון היה "Mountain Top", תוספת חדשה שהיא עבודה משותפת של גיא בן שטרית ולי טריפון לרפרטואר הלהקה.  בין שני השירים האלה הם ניגנו את כל שנים עשר השירים שמאכלסים את האלבום, מעין אלבום תמונות של כל תקופות הלהקה – היה שם את אחד השירים הכי וותיקים שלהם, "Mix Me" (אולי השיר הראשון שנכתב ע"י הלהקה, הם הודו), שלא זוכה ליותר מדי ביצועים בהופעות אחרות של הלהקה,  ושירים חדשים כמו "Whore".  היה שם את "Big Fish", הסינגל השני מתוך האלבום, שהוא, מסתבר, שיר על הכבד של אדם שפלן, הבסיסט.  הוא גם זה ששר אותו.  היה את "אום כולתום", שהחליט לשנות את השם שלו ל-"Be Invisible" לצרכי האלבום.   היו את "Attractive" ו-"Hey", שני שירים שמופיעים דרך קבע בכל ההופעות שלהם, ואחד מהם אפילו נבחר להיות הראשון שייצא כסינגל מהאלבום והראשון שיזכה בקליפ (שמצורף, כקטע בונוס, לאלבום). בשביל "I Don't Care" הם העלו את ניר ווקסמן, ביטבוקסר אנושי, שהוסיף את הביטים שלו לתיפוף של עמרי הנגבי.   "תם סדר פסח כהלכתו," הודיע גיא בן שטרית כשהסתיימו הצלילים האחרונים של "Mountain Top" – החלק הראשון של ההופעה, שכלל את נגינת האלבום מתחילתו ועד סופו, לפי הסדר, הסתיים.  חברי הלהקה, בלי לי טריפון, המשיכו לקטע האינסטרומנטלי שבדרך כלל פותח את ההופעות שלהם או את הדרני ההופעות שלהם, ואחר כך גם שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה.

בזמן שעבר בין החלק הראשון והשני של ההופעה הרכב הלהקה התנפח – משישה אנשים לעשרה.  הוא כלל עכשיו, בנוסף לשלוש הגיטרות, התופים, הבס והזמרת, גם את הקלידן, ועוד שלושה אנשי נשיפה – טובי מ"בום פם" בטובה, חצוצרן וסקסופוניסט (שגם ליווה אותם ב-"Attractive", המחייב סקסופון, ובשיר נוסף שבו הוא הפליא בסולו אוונגרדי).  בפעם הבאה שהלהקה עלתה לבמה, ההרכב הצטמצם – הפעם הוא כלל רק את לי טריפון ועמית ארז בגיטרה אקוסטית.  הם העלו לבמה את יעל קראוס, שהיתה הסולנית הראשונה של ההרכב, כדי לבצע, שוב, את "Attractive".  ההופעה, אם כן, הסתיימה בצורה מעגלית, כשהסולנית האחרונה והסולנית הראשונה של ההרכב ירדו ביחד מהבמה וחברי ההרכב עלו כדי להשתחוות (זה משהו שלהקות צריכות לעשות יותר בסוף הופעות).

את האלבום, שרכשתי ביחד עם כרטיס ההופעה בצעד מאד נוח (שגם אותו להקות צריכות לעשות יותר בהופעות), עדיין לא הספקתי לשמוע לגמרי – שמעתי רק חצי ממנו והרושם הראשון הוא שההרגשה שלי היא קצת כמו אצל ילידים של מדינות העולם השלישי שנבהלים כשמצלמים אותם, כי הם חוששים שהנפש שלהם תילכד בתוך המצלמה – קצת מוזר לשמוע את השירים בפורמט הדפיניטיבי שלהם, אחרי שהתרגלת לשמוע אותם כל כך הרבה בהופעות, בגרסאות קצת שונות אחת מהשניה.  ועוד תובנה – אני כבר לא זוכר את הפורמטים השונים של דיסקים – ספר אדום, ספר כתום – מהלימודים שלי, אבל אני די בטוח שיש פורמט שמשלב מוזיקה עם קבצים כך שהקבצים לא מהווים חלק מהמסלול הראשי של קריאת הדיסק, מה שלא קורה בדיסק הזה.  כך שאם אתם שומעים את הדיסק ואחרי השיר האחרון מפתיע אתכם פתאום קטע של Merzbow, אז זה לא.  זה הקליפ.    בשבוע הבא, אם כן, חלק שלישי של פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז – על האלבום.

3.  שובו של הדיוויד בואי

אחרי היעדרות ממושכת של ההאזנה הרצופה שלי לאלבומים של דיוויד בואי, הגיע הזמן לאלבום הבא.  הפעם זה "Diamond Dogs".  הנה עשר עובדות עליו:

1 האלבום התחיל את דרכו כנסיון של דיוויד בואי להעלות הפקה מוזיקלית-תיאטרלית של הספר "1984" של ג'ורג' אורוול.  הוא התחיל לעבוד על קטעים להפקה הזאת בזמן העבודה על "Pin Ups", אבל היורשים של אורוול סירבו לאפשר לו להשתמש בתוכן הספר, והוא נאלץ לוותר על הרעיון.  חלק מהקטעים מצאו את עצמם באלבום.

2 האלבום הזה הוא הראשון שלא מכיל אף אחד מחברי ה-Spiders from Mars (אם, לצורך ההגינות הטריוויאלית, אנחנו לא מתייחסים למייק גארסון כחבר הלהקה).  במקום מיק רונסון בגיטרה, מנגן דיוויד בואי בעצמו (פרט ל"1984" שבו מנגן אלן פרקר).   זה גם האלבום הראשון מאז Hunky Dory שלא מכיל אפילו גרסת כיסוי אחת.

3 אחרי ש"הילדים הרגו את הבנאדם", דיוויד בואי לובש באלבום הזה דמות חדשה – Halloween Jack, במסגרת סיפור הקונספט הזה שמתאר את מנהטן כעיר רפאים בעולם פוסט-אפוקליפטי.  דיוויד בואי לא הציג חזות וויזואלית מיוחדת בהופעות הקשורות לאלבום הזה, והדמות שמיוחסת ל-Halloween Jack היא זו של חצי-אדם-חצי-כלב שמופיעה על עטיפת האלבום

4 "Rebel Rebel", שמופיע באלבום הזה, זכה להכי הרבה גרסאות כיסוי מכל השירים של דיוויד בואי – בין השאר בשוודית, יפנית ופורטוגזית, וע"י להקות כמו דוראן דוראן, Sigue Sigue Sputnik, דף לפארד, Dead or Alive, ו-Smashing Pumpkins

5 את השיר "Rock'n'Roll with Me" כתב דיוויד בואי ביחד עם וורן פיס (Warren Peace = War and Peace), כינוי במה לג'פרי מקורמק – גם הוא זמר אנגלי שעבד בעיקר עם דיוויד בואי, באלבומים "Pin Ups", "Diamond Dogs", ו-"Station to Station".

6 השיר "Diamond Dogs" מושפע, כנראה, מספר מדע בדיוני בשם "Dhalgren" שיצא באותה שנה מאת הסופר סמואל ר. דלייני, והמילים שלו מתארות סצינות מתוך הספר.

7 דיוויד בואי התכוון לסיים את האלבום בחזרה אינסופית על המילה "Brother", אבל במהלך המיקסים לשיר האחרון שבאלבום, "Chant of the Ever Circling Skeletal Family", הטייפ נתקע וחזר אינסופית רק על ההברה הראשונה, "bro".  דיוויד בואי החליט שזה נשמע הרבה יותר טוב, והטעות נשארה באלבום.

8 בשנת 1990, כשהאלבום יצא ביחד עם כל שאר האלבומים של בואי בגרסאות הבונוס של רייקודיסק, הוא הכיל שתי גרסאות של "Candidate" – גרסת הבונוס היתה שונה לחלוטין, מבחינת המילים, מהגרסה שנמצאת באלבום ומפרידה בין החלק הראשון לחלק השני של "Sweet Thing".

9 את עטיפת האלבום עיצב גאי פילאיירט, אמן בלגי.  הוא עיצב, בין השאר, גם את עטיפת האלבום "It's Only Rock'n'Roll" של ה-Rolling Stones, ואת כרזות הסרטים "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס (וגם את הכרזה המקורית של "נהג מונית" של סקורסזה).  העטיפה המקורית של  האלבום כללה, לבקשת בואי, הצגה וויזואלית של העובדה שחצי-האדם-חצי-הכלב של העטיפה הוא "כלב זכר".  כדי להימנע משערוריות, RCA בחרו להעלים את התצוגה הוויזואלית הזאת במהדורות הבאות של האלבום.  התוצאה?  עותק מהמהדורה הראשונה שווה היום כמה אלפי דולרים.

10 גם האלבום הזה, כמו "The Man Who Sold the World", מסתיים בשיר שמתייחס להומו סופיריור, האדם העליון לפי התפיסה הפילוסופית של ניטשה.  גם הפעם ה-supermen הם הפתרון והתוצאה של סיטואציה הרבה יותר גרועה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיה שבוע עם פחות משחקי מילים על המילה "לוציפר".

1. לפני הכל

את השבוע האחרון ביליתי על מדים ועל נ.נ. (נ.נ., למי שלא בקיא ברזי הצבא הירוק, זה קיצור של נושאת נפגעים. זאת מין משאית קטנה כזאת בת מאה שהיא יותר בכיוון של יוצרת נפגעים, בעיקר מפני שכשהדגם הראשון עזב את המפעל, מישהו בטח רץ אחריו בצעקות: "רגע! רגע! שכחנו! הבולמי זעזועים!"). כשאתה נמצא במילואים, קורים כמה דברים אינסטינקטיביים ומיידיים רק מפני שאתה חלק מהתרבות הישראלית. אחד מהם הוא שבכל מצב שיש בו את הזיקה הכי קטנה לזה, נשלף ציטוט מ"גבעת חלפון". עיקר הציטוטים במילואים הספציפיים האלה היו שייכים לסרג'יו קוסטנצה. וסרג'יו קוסטנצה זה ישראל פוליאקוב, וישראל פוליאקוב, הוא פולי מהגשש, הסתבר לי במהלך המילואים (שבהם אני בדרך כלל מנותק מחדשות), נפטר ממחלה קשה כשהוא בן 66. מה שעצוב לי אפילו עוד יותר, כי זה בעצם אומר שהגשש החיוור מת. אבל כמה יפה לראות שבעוד שהוא נקבר על ידי המשפחה שלו כישראל פוליאקוב, מתאבלים עליו מאות אלפים של אנשים בתור פולי מהגשש. זה בשבילו.

בועז כהן כתב פוסט בבלוג שלו, "לונדון קולינג", על סגנון מוזיקלי שנקרא Slowcore ועל כמה מייצגים בולטים שלו. ככל שדפדפתי למטה, יותר ויותר, גיליתי עוד ועוד להקות שאני כבר יודע שאני אוהב. וכמה שהשמות שלהם סיקרנו אותי תמיד ולא ידעתי למה. כשהגעתי לסוף הפוסט חשבתי על זה, שבעצם, בועז כהן הכיר לי חלק מהלהקות האלה בתכנית שלו ב-88. אז זה מסביר את זה. וזה גם מסביר לי מה זה Slowcore.

2. מוטב מאוחר מ

המצב הוא כזה: אם אני מחדש לכם משהו במה שאני הולך לכתוב על אטליז, אתם כנראה לא שומעים מספיק מוזיקה אלטרנטיבית ישראלית. ובכל זאת, עבודה עיתונאית צריכה להיעשות כמו שעבודה עיתונאית צריכה להיעשות, ולכן:

אטליז הם אולי סופרגרופ האינדי הישראלי הראשון. הם הוקמו ב-2002, תחת השם מטבוחה, דווקא, כשהציר המרכזי שלהם – האיש שכותב את כל השירים, ומנגן באחת משלוש הגיטרות שמאכלסות את ההרכב, הוא גיא בן שטרית – שהיה גם ממקימי "אינפקציה" לפני כן. ההרכב הנוכחי, שכבר הספיק להתחלף שלוש פעמים, כולל בנוסף לו את לי טריפון, הזמרת, הבסיסט אדם שפלן, המתופף עמרי הנגבי ולא פחות מעוד שני גיטריסטים – אור בהיר ועמית ארז. ההרכב המקורי שלהם איכלס את מאיה דוניץ בתור הזמרת ואת ירון מיטלמן כאחד מהגיטריסטים. כשמאיה דוניץ החליטה לעזוב, וירון מיטלמן נסע להודו וחזר, כמו שחלק מהם חוזרים, אדם אחר, הצטרפו במקומם שרית שצקי ועמית ארז. וכששצקי החליטה לעזוב ההרכב התייצב על הפורמט הנוכחי שלו, וזה השלב שבו הם החליטו, סוף סוף, אחרי חמש שנים שלמות, להוציא אלבום.

זה הולך לקרות ביום חמישי, ה-8 בנובמבר, בהופעה חגיגית שהם הולכים לקיים ב"בארבי". האלבום, שכבר הוקלט במלואו כבר לפחות פעם אחת והוקלט מחדש כשהזמרת התחלפה, נקרא "Violently Delicate" והוא מכיל את רוב השירים שהיו חלק מההופעות שלהם במהלך שש השנים האחרונות. את האלבום יהיה אפשר להשיג, בעסקה מאד משתלמת, ביחד עם כרטיס ההופעה, ב-60 שקלים. ו, כהמשך לאיזשהו טרנד מוזיקלי חדש שהתחילו "Hiss Records", יש לאלבום גם טריילר.

אטליז מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ"רוק כבד, סרף, power pop, גות', פאנק – לפעמים הכל בתוך שיר אחד" והם משלבים כמות אדירה של השפעות מוזיקליות, יכולת מוזיקלית ווירטואוזית ודרך ייחודית לטוות שירים בצורה בלתי צפויה (לפחות בפעם הראשונה ששומעים אותם). למי שעדיין לא מכיר אותם, זה יהיה מעניין במיוחד לשמוע אותם בהופעת הבכורה של האלבום. למי שכן מכיר אותם… אנחנו יודעים איפה אנחנו נהיה ביום חמישי.

הנה כמה דוגמאות למה שעשוי להיות שם אז:

Habib Di Ali

Hey

Surf

3. The Rise and Liberation of Niggy Tardust והאיש שהיה צריך לפרק את הלהקה
כשיורד גשם, אומרים באנגלית, יורד מבול. וזה טבען של הרבה מהפכות, מוזיקליות כמו גם לא מוזיקליות, להיות מאופיינות בהזדמנויות כאלה למבול. הטפטוף הבא במהפכה המוזיקלית שמעבירה את השליטה, והרווחים, ממוזיקה חדשה מחברות התקליטים לאמנים עצמם מגיע מראפר בשם סול וויליאמס. ראפר, זו, אולי, הגדרה לא מאד מדויקת, או כמו שאומרת פרסומת שכזו בזמן האחרון – זה נכון, אבל זה קצת מעליב. סול וויליאמס הוא משורר ולהטוטן. משורר, מפני שהוא מפגין יכולת מרשימה של שזירת מילים אחת בתוך השניה, לרעיונות, למשפטים, לשירים. להטוטן – כי הוא יכול לנצח כל ראפר אחר בקרב מי-יכול-לזרוק-יותר-מילים-בדקה, ולא רק שכל המילים האלה יהיו הרבה יותר ארוכות והרבה פחות זמינות בשפה האנגלית מאלו של כל ראפר אחר, הן גם יעצבו את עצמן לרעיונות שנונים, אינטיליגנטיים ומרתקים. אחת מהסיבות לזה היא שיהיה קשה למצוא עוד ראפר שיש לו תואר ראשון בפילוסופיה. סול וויליאמס הוא גם אחד מהראפרים הפוליטיים יותר, במיוחד בתקופה האחרונה – בה הוא דואג להשמיע את קולו נגד בוש והמשטר שלו, בין השאר ב-"Not In My Name" שהוציא ב-2003. או במכתב פתוח לאופרה ווינפרי, שמביע, ולא בראפ, כמה האיש הזה חכם ומעורר השראה. אני התאהבתי במה שיש לו להציע בעיקר בזכות האלבום השני, "Amethyst Rock Star", שמכיל דברים כמו זה: "The wine is growing on the vine / How much must I age before I'm ageless?" האלבום שיוצא עכשיו נקרא "The Inevitable Rise and Liberation of Niggy Tardust" והוא מיוחד מכמה סיבות, הראשונה שבהן היא שהוא מוצע חינם לכל מי שמעוניין להשיג אותו כך, כאן. מי שמעוניין יכול לשלם 5 דולרים ולקבל את היכולת להוריד אותו באיזו רמת קידוד שהוא רוצה (אפילו ב-Lossless), והכסף הזה מגיע ישירות לאמן. הסיבה השניה היא שטרנט רזנור הפיק את האלבום הזה – מה שאומר בדיוק מה שזה אומר. סול וויליאמס עם קמצוץ Nine Inch Nails. את האלבום עצמו עוד לא שמעתי, אבל כמה דוגמאות ממנו בדף החללשלי שלו, שכוללות בין השאר גם גרסת כיסוי לא מביכה ל-Sunday Bloody Sunday של U2, נשמעות מבטיחות במיוחד.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה לכם שבוע שמכיל גם את זה.

1.  לפני הכל

בעיתוי מוזר כזה, בזמן שמצאתי לקרוא את הספר האחרון שלו, "וכי נחש ממית", חצי שנה שלמה אחרי שקניתי אותו, ישראל סגל נפטר.  אחרי שקוראים את הספר, ובמיוחד לאור העובדה שאחרי שהתעורר מהקומה שבה היה שרוי לפני חצי שנה כשעבר את תאונת הדרכים שעבר, הוא טען שדיבר עם אביו המנוח והוא שיכנע אותו לחזור לחיים, נדמה כאילו אנחנו, הקוראים של הספר, מבינים איזשהו רובד מסוים נוסף לזה שנגיש לכולם לגבי הנסיבות של המוות שלו.  ובכל מקרה, וגם אם לא – מכל מה שקראתי ממנו ועליו עושה רושם שמדובר באחד מהאנשים שהצליחו להתמודד ולהתנסח ולהתחבט עם היהדות ועם האמונה ועם היחס לאלוהים בדרך הכי אינטילגנטית, רהוטה ואנושית שיכולה להיות.  מהמבחר הגדול של הספדים שנכתבו עליו, בידי הרבה מאד מאנשי התקשורת שזכו לעבוד איתו, עושה רושם שהוא היה מסוג האנשים שהייתי מאד רוצה להכיר, ולשוחח איתו על אמונה, ועל אלוהים, ועל איך זה לחיות מנותק ממשפחה אבל להיות שלם עם העקרונות שלך.  הדרך הכנה שבה אנשים הצטערו על המוות שלו, גם אנשים, כמוני, שלא הכירו אותו בכלל, יכולה רק לתת נחמה מסוימת בעובדה שהוא יכול היה למות מסופק – כשהוא יודע שהוא עשה את הקמט שלו בעולם.

ובמעבר חד:  Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, מוציאה סוף סוף אלבום חדש במהלך אוקטובר.  תאריך היציאה עדיין לא נקבע, אבל את כל האלבום אפשר לשמוע בינתיים בדף החללשלי שלהם.  על מנת לשמוע את האלבום ולא לקבל הלם קולי מכל מה שמתרחש שם (שלושה נגנים שמתחילים לפעול בבת אחת), צריך להפסיק את הנגן המרכזי של החללשלי (שלמעלה), להתעלם מהנגן שמתחתיו וללכת לנגן של Reverbnation שנמצא מעט למטה יותר – שם אפשר לשמוע את כל קטעי האלבום.  האלבום, שהוקלט בחלקו בארצות שונות במזרח אסיה במהלך הטיול של טוד איי, סולן הלהקה, שם, ובחלקו בתל אביב (שמזכירה את מזרח אסיה בזמנים מסוימים ובחלקים מסוימים של העיר), צריך להיות מאד מאד מעניין.  מאד מאד מריר גם, אמנם.

Radiohead, עוד להקה אהובה עליי, החליטה לעשות צעד יוצא דופן, בעיקר מאחר והם חופשיים לדאוג לגורלם הפיננסי – הם משחררים את האלבום החדש שלהם, "In Rainbows", באתר האינטרנט שלהם, ב-10 באוקטובר, והמאזינים\מעריצים\מורידים יכולים להוריד את כל האלבום, ולהחליט כמה הם רוצים לשלם – יהי זה דולר אחד או מאתיים דולרים.  מאוחר יותר, בדצמבר, הם יוציאו את כל האלבום במארז מהודר כמו שהם יודעים לעשות ויגבו עליו מחיר די מטורף – 40 פאונד.  החדשות האפילו יותר טובות בנושא הזה (מבחינתי, לפחות), הן שהאלבום יכלול, סוף סוף, את Nude (שמוכר גם כ-Big Ideas) – השיר האהוב עליי של Radiohead.

2.  הצליל של הכל, כל הזמן

קית' ריצ'רדס אמר את זה מוקדם יותר וטוב יותר ממני, אבל עושה רושם, ככל שהשנים ממשיכות להתגלגל, שהמוזיקה בכלל, ומוזיקת רוק בפרט, נשארת אותו דבר.  "יש רק שלושה אקורדים," אמר ריצ'רדס (בפראפרזה מאד חופשית שלי, מאחר ואני לא זוכר את הציטוט המדויק), "ואנחנו חוזרים וכותבים את אותם שירים עם שלושת האקורדים האלה כבר שנים."   העולם מלא, והולך ומתמלא יותר מיום ליום, בלהקות שנשמעות כמו להקות אחרות, שרוצות לחזור לתקופות מוזיקליות אחרות, שמבססות את כל המופע שלהם על דברים שהיו ונשכחו.  לכן, זה מאד מרגיע, אם כי לא מאד שכיח, למצוא להקה שיש לה סאונד ייחודי שלא מנסה להסתמך על משהו שכבר קרה.  Band of Horses היא בדיוק להקה כזו.

הייחוד של הסאונד שלהם בא לידי ביטוי בעיקר בקול של הסולן, בן ברידוול – קול גבוה שמזכיר את השירה של ניל יאנג לפעמים (אתר החללשלי שלהם מציע גם את וויין קוין, בריאן ווילסון, פרי פארל וג'ים ג'ונס מ-My Morning Jacket כהשוואות טובות)  – שטובל כמעט תמיד באגם קטן של ריוורב וקורוס, מה שהופך את השירים של Band of Horses למאד ייחודיים ולניתנים לזיהוי מאד בקלות. העובדה השניה שמייחדת את הסאונד של הלהקה היא שמדובר רק בשלושה אנשים – גיטרה אחת, גיטרת באס אחת ומערכת תופים.

הלהקה התחילה את דרכה בלהקה אחרת – Carissa's Weird – שהיתה פעילה בסיאטל באמצע שנות ה-90.  שניים מחברי הלהקה ההיא, בן ברידוול, הסולן, ומאט ברוק, הגיטריסט, החליטו להקים להקה חדשה – Band of Horses.   האלבום הראשון של הלהקה, "Everything All the Time", יצא ב-2006 וזכה לקבלת פנים נלהבת, בעיקר בזכות הסאונד הייחודי.  כשהסתיימה 2006 הוא נכנס לרשימות האלבומים הטובים ביותר של אותה שנה כמעט בכל ההזדמנויות שהיו לרשימות כאלה להיווצר.  ושיר אחד, דווקא לא אחד מהשירים החביבים על הלהקה לפי ראיונות שנערכו איתם, התבלט יותר מכל שאר השירים האחרים. "בכל מקרה, אני מוכן ללוויה," אומר ברידוול בפזמון של "The Funeral", בשיר שהוא ציפיה למוות, שונה מכל שאר השירים הקיימים העוסקים בנושא הזה – במקום להיות מורבידי, ואפל, ושקט ועמום, השיר הזה נוסק כמו קבוצה של יונים, ובליווי הקול המהדהד של ברידוול הופך את השיר הזה, עם הנושא הכל כך מייאש, למשהו שיש בו עוד איזשהו שביב של תקווה.  האלבום הכיל גם שירים יותר אופטימיים ויותר ראויים להשמעה ברדיו, כמו "The First Song" (שהוא, באופן מפתיע, השיר הראשון באלבום), ו-"Wicked Gil".  עכשיו – בשבוע הבא – הם מוציאים את האלבום השני, וגם הוא מכיל את הסאונד המוכר שלהם, אבל הפעם, לטענת חברת התקליטים שמוציאה אותם, Sub Pop, השירים הולכים להיות פחות מפותלים וחולמניים משהיו באלבום הראשון – אלא יותר ישירים, בועטים ונושכים.  האלבום ייקרא "Cease to Begin".   מהאזנה לסינגל הראשון, "Is There a Ghost", עושה רושם שהרבה מהאווריריות שאפיינה את האלבום הקודם נעלמת כאן לטובת מוזיקה יותר כוחנית וקצובה.  שאר השירים, לפחות לפי שמותיהם, עושים רושם מבטיח (במיוחד "Detlef Schrempf" – מאחר ושירים עם שמות של שחקני עבר נשכחים מה-NBA זה תמיד דבר טוב.  ולא שכיח במיוחד).

זה הקליפ של "The Funeral".

זה השיר "Monsters" בהופעה בסיאטל.

ו-"Wicked Gil" מהופעה.

זה הכל להפעם.  הבלוג יחזור לסורו בסוף השבוע (ואני מתנצל על הפוסטים המאוחרים בשבועיים האחרונים), ובינתיים, שיהיה לנו חג נעים.

1. לפני הכל

התנצלות, קודם כל (איך לא?) – הפוסט היה אמור להיות כאן כסדרו ביום שישי, אבל עם אווירת החג והעובדה שהייתי עסוק בכל מיני דברים, מעניינים יותר ופחות, הוא התעכב ומוצא את עצמו מולכם רק עכשיו.

עוד התנצלות. או שלא. מי שמחפש סיכומים כאלה ואחרים של השנה העברית הישנה לא ימצא אותם כאן. לא שאני לא מאמין בסיכומים או בצורך לעצור לרגע ולשים לב לכל הדברים הטובים שקרו כאן לפני שכל הדברים הטובים של השנה הבאה קורים, אני פשוט חושב שמוזיקה, ומוזיקה ישראלית בפרט, היא משהו שמתגלגל כל הזמן. אי אפשר לתחום אותו לשנה. דויד פרץ ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. נועם רותם ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. שלומי שבן ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. הבילויים ימשיכו להיות נפלאים גם בתשס"ח. גם עמית ארז, ותמר אייזנמן, שמוציאים אלבומים חדשים בתשס"ח. ואטליז, שמוציאים (סוף סוף!!) את אלבום הבכורה שלהם בתשס"ח. ואגרול, שמוציאים אלבום של חומר מקורי בתשס"ח. וכל האמנים הנפלאים שאני עדיין לא מכיר, אבל אכיר בתשס"ח.
ועוד משהו, קצת באותו נושא: במהלך החג (או לפחות ביום אחד ממנו), 88 הקדישו את כל היום למוזיקאים ישראליים שיוצרים באנגלית. מלבד השעה או שעתיים שהוקדשו לגרסות לועזיות חיוורות ל"סיוון" ו"פאמלה" ושירים מהסוג הזה, הם הקדישו זמן ליוצרים ישראליים עכשוויים – במשך שעה שלמה הם שידרו כמה שירים של אטליז (בפעם הראשונה ברדיו ממלכתי), של תמר אייזנמן, של אגרול. בשעה יותר מאוחרת הם שידרו שירים של Geisha No, של רוקפור, של Jaywalk Snail. במהלך אחת התכניות הסביר אחד השדרנים שזה לגיטימי בשביל יוצרים ישראליים ליצור באנגלית מפני שזו שפה נגישה לכל העולם. לרגע אחד – יום אחד – הרגשתי שסוף סוף מה שחלמתי עליו מתגשם וליצירה ישראלית באנגלית יש לגיטימציה בתרבות הישראלית. תודה, 88. עשיתם לי את החג.

2. איך הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה (כמעט)

אחת המילים שאני הכי אוהב בשפה האנגלית היא Serendipity. גם את המילה עצמה – כל כך הרבה הברות משוננות, כמו צוקים בגראנד קניון – וגם את הקונספט שאותו היא ממסגרת. בעברית החליטו לתרגם את זה, בעילגות מה, כ"תאונה משמחת". ומכיוון שתאונה היא לא מילה משמחת לכשלעצמה, אני מעדיף לקרוא לזה "קוביית הרוביק של החיים מסתדרת בצבעים הנכונים, בפחות מדקה, במזל של מתחילים", אבל מפני שזה שם באמת ארוך מדי מכדי לכתוב אותו שוב ושוב בפוסט הזה, אנחנו נסתפק ב"סרנדיפיטי". בכיתוב עברי. הלאה.

לפורום המוזיקה האלטרנטיבית של Ynet יש מסורת כזו, נדמה לי שפעם בשנה בתקופת החגים, של להגריל את חברי הפורום בין חברי הפורום האחרים ולאפשר לכל אחד מהמוגרלים לשלוח מיקסטייפ למישהו אחר – כרוח הדמיון שנופלת עליהם באותה התקופה. החלטתי להצטרף, כי אני אוהב להכין אוספים (מיקסטייפים זה משהו שכרוך בקלטות) וכי נחמד לי אם אנשים אחרים שומעים אותם, וכשחשבתי, ומצאתי, מה הנושא שאני רוצה לכרוך מסביבו את האוסף, התחלתי לאסוף שירים מהדיסקיה שלי שנראו לי מתאימים למאורע. כשסידרתי אותם ביחד והתחלתי לנגן אותם אחד כנגד השני כדי לראות איזה מהם יישמע טוב אחרי איזה מהם, גיליתי ששניים מהם לא מסתדרים כל כך עם שאר השירים. כדי למנוע מהשירים להרוג אחד את השני ברגע שאני לא שם לב, החלטתי להחליף אותם. שיר מחליף אחד נמצא במהירות, והשני לא.

כדי לקבל השראה, שמתי פעמיי ל-eMusic ומחוסר מחשבה יצירתית אחרת הקלדתי את מילות המפתח שמתאימות לנושא האוסף שהכנתי בשורת החיפוש. הלהקה הראשונה שקפצה, ששמה הוא כשם נושא האוסף, פחות או יותר, נראתה לי כמו הימור בטוח. הקשבתי לחלק מהשירים. פופ אוורירי ומלא שמש, מתאים בדיוק לקליפורניה – כשם אחד מהשירים באלבום. בקטע הביוגרפי הקצר המסביר על הלהקה, נכתב ששני החברים בלהקה – כרמן פרדייז וג'ייסון לנטריפ – חברים בעצם בלהקה אחרת, שנקראת Calliope. זה, חשבתי לעצמי, שם הרבה יותר ייחודי ללהקה והרבה פחות ברור מאליו, ולכן המשכתי כדי לחפש אם שירים של הלהקה הזו יתאימו לאוסף שלי. והצלחתי – "It's Later Than I Thought", קטע אינסטרומנטלי שסוגר את האלבום האחרון שלהם, מצא את דרכו לתוך האוסף. מתוך סקרנות, וגם מפני שהסגנון המוזיקלי של הלהקה הוזכר בנשימה אחת עם (שלא נאמר, תואר כחיקוי של) ה-Cocteau Twins, החלטתי להקשיב לשני אלבומים שלהם – הראשון והאחרון – כדי לראות אם שאר המוזיקה של הלהקה באמת מוצלחת כמו השיר האחד שמצאתי.

האלבום הראשון של Calliope נקרא בשם הלהקה. הוא יצא ב-1995, אבל כל מה שמעורב בו, החל מהמוזיקה שבתוך האלבום ועד לתמונה על העטיפה והגופן שבחרו להשתמש בו לשם הלהקה, אומר 1985 – אם היה לי את הדיסק עצמו ביד, הייתי מחפש איפה מוטבע הלוגו של 4AD על העטיפה. הצלילים הראשונים של האלבום – מלודיות גיטרה כפולות טובלות בריוורב ובכורוס – כמעט והצליחו לשכנע אותי שבכל רגע, אליזבת פרייזר תתחיל לשיר. אבל הקול שפותח את האלבום הוא דווקא קול של גבר – ג'ייסון לנטריפ, הסולן, שגם מנגן ברוב הכלים הפחות קונוונציונליים באלבום – כמו חצוצרה ומפוחית. בשלב הזה, ההשוואות ל-Cocteau Twins מתחילות לדעוך, והקול של לנטריפ, רך ומלא באוויר, מזכיר דברים אחרים – כמו Belle and Sebastian או Moose.

ככל שהאלבום מתגלגל קדימה, וכשהוא מגיע לשיר הרביעי, "Train of Thought", כל הבריטיות, הגיטרות המצלצלות וה-twee נעלמים ומה שנשאר הוא הגרעין המזוכך של מה שהלהקה הזו יודעת לעשות מצוין – לקחת כמה רעיונות מלודיים פשוטים ולהפוך אותם למשהו מורכב, לא צפוי ומרשים. כאן, למשל, מלודיה פשוטה ועצובה שמנוגנת בקלרינט, נעטפת במסה של גיטרות רוויות ריוורב וטרמולו, מעגלים מעגלים של אפקטים שהופכים את השיר ממשהו יציב – בית, פזמון, מילים – למשהו שמרחף בחלל. אחר כך מגיעים שירים כמו "Gennanica", שנפתח בחזרה על שלושה צלילים, שוב ושוב ושוב, עד שהם מאבדים מהמשמעות שלהם, כמו מילה שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב. הקול של ג'ייסון לנטריפ ומצילות הם הדברים היחידים שמצטרפים אל הגיטרה, והמלודיה הופכת להיות מורכבת ומפותלת ושוב נעלמת כדי לפנות מקום לצלילים הבודדים של הגיטרה, למצילות ולמילים. "Ode to River Phoenix" האינסטרומנטלי והקצר, שגם הוא לא דוגל בשכבות עבות של צליל, והקטע האינסטרומנטלי הסוגר את האלבום, "Trillium", שחוזר למחוזותיו של רובין גאת'רי.

כמעט עשר שנים מפרידות בין האלבום הראשון של Calliope לאחרון שלהם, בינתיים. בעשר השנים הם הספיקו להיפרד מכל מאפיין שאי פעם חיבר אותם ל-Cocteau Twins, עושה רושם, אבל לצרף אליהם זמרת (שהיא גם בסיסטית). האלבום המלא האחרון שלהם, מ-2004, נקרא "Sounds Like Circles Feel", ואולי, כשמו כן הוא. הוא נפתח במקצב אלקטרוני, שמלווה בחצוצרה שמנגנת מנגינה אחרת, בסולם אחר לגמרי. אל כל זה מצטרפים הקול של לנטריפ וגיטרה, בשיר שמנבא את המשך האלבום, "What I Think You Mean". האלבום כולו מאגד בתוכו המון השפעות מוזיקליות וסגנונות מוזיקליים, כולם מאוגדים בתוך המסגרת של שירי פופ שהמוזרות שלהם לא נראית לעין מיד – אם זה ב"By The River", שנפתח ברמז של ג'אז וממשיך לקטע גיטרות אופייני, או ב-"Winds", שבו עדר של חצוצרות, שיחזור גם כדי לסגור את האלבום, מנגן שוב ושוב מלודיה מהורהרת. או ב-"It's Later Than I Thought", שבו עדר החצוצרות מצטרף לקטע אינסטרומנטלי שמאגד בתוכו גם את שבע בבוקר וגם את שלוש בבוקר.

למרבה הצער, כל מה שהצלחתי למצוא כדי לאפשר לכם לשמוע משהו מ-Calliope הוא אחד השירים הפחות טובים והפחות מייצגים באלבום האחרון – "Midwest Life" – אבל גם זה משהו.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים מלאי קסם.

 1. לפני הכל

הלם! תדהמה!  אני מנסה משהו חדש בבלוג שלי.  כדי לקרב אותו כדי דור אחד או שניים מאחורי איך שבלוג אמור להיראות ב-2007, אני מתכוון להתחיל לשלב תמונות של האמנים שאני מדבר עליהם.  סתם, בשביל שתוכלו לדעת איך הם נראים.  התמונה הפעם היא קצת לא מייצגת – אחרי הכל, צריך לראות את הגיטרה כפולת הצוואר כדי להאמין (תקראו הלאה כדי להבין על מה אני מדבר), אבל זה יספיק לבינתיים.

2.  מה זה ההיפך מסינרגיה?

השבוע יצא לי להיתקל בשתי להקות שמכילות בדיוק חצי מכמות וסוג הכלים שאופייני למצוא בלהקה "נורמלית".  אחת מהן, Om, מכילה בס ותופים, ואני לא ארחיב לגביהם את הדיבור בעיקר מפני שאין לי איך – לא יצא לי לשמוע עדיין שום דבר שהם הקליטו (אבל לפי מה שאני מבין מדובר ב-Sludge Metal מינוס גיטרות).  על הלהקה השניה דווקא כן ארחיב.

קוראים להם El Ten Eleven.  הם להקה אינסטרומנטלית שמורכבת משני אנשים:  טים פוגארטי מנגן על תופים, כריסטיאן דאן מנגן על כל השאר.  כל השאר, במקרה הזה, הוא בס וגיטרה.  רק שבמקרה של הלהקה הזאת, הבס והגיטרה מנוגנים ביחד, באותו הזמן, על גיטרה אחת שמכילה שני צווארים.  הספק שעולה בהקשבה למוזיקה המוקלטת שלהם לגבי היכולת שלהם לשחזר את אותה המוזיקה בהופעה עם ההרכב הקיים מתבדה כשמסתכלים על הופעות שלהם בסרטונים כמו זה וזה ב-Youtube.    אני מנחש שהסוד שלהם כולל שימוש בדוושת Delay עם דעיכה מאד מאד ארוכה.

Spin מתארים אותם כ"סיגור רוס נוסח סילברלייק [פרבר של לוס אנג'לס שבו הם נוסדו]", ואף על פי שאני לא מצליח למצוא יותר מדי הקבלות לסיגור רוס (המוזיקה הזו מזכירה לי הרבה יותר אדמה ועפר ושורשים של עצים, לעומת המוזיקה של סיגור רוס שמזכירה לי עננים ושמש ופיורדים), אני יכול להבין פחות או יותר למה הם התכוונו – זו מוזיקה שנשמעת כאילו היא אמורה להיות הרקע לשיר, עם מילים, אבל מסתדרת טוב מאד גם בלעדיהן.  השירים, כשמקשיבים להם בפעם הראשונה, הם די פשוטים.  קווים מלודיים נעימים לאוזן שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב.  אבל יש גם משהו מסובך בלנסות ליצור מוזיקה פשוטה ועושה רושם שבזה El Ten Eleven מתמחים.   הקטעים המוצלחים יותר שלהם הם השקטים יותר (אף על פי שיש איזשהו פס של שקט גם בקטעים הרועשים שלהם), אבל גם הקטעים הרועשים, הדיסטורשניים, שלהם, עובדים איכשהו.

להרכב יש שני אלבומים, האחרון שבהם, "Every Direction is North", יצא ממש לפני חודש.  אפשר לקנות אותו, ולשמוע חלקים נרחבים ממנו, ב-CDBaby.  הם מופיעים כרגע בעיקר בלוס אנג'לס ובמדינות שכנות, אבל עשוי להיות נחמד לראות אותם מופיעים באיזשהו חלל אוהד בתל אביב. לבונטין 7, כפפה?

3.   דיוויד בואי, בשישית

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם זה אלבום גרסאות  הכיסוי שלו, "Pinups".  והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הזה:

1   זה האלבום האחרון שבו משתתף מישהו מהחברים ב"העכבישים ממאדים" – שניים מהם נמצאים כאן:  מיק רונסון וטרבור בולדר, הבסיסט.  זה גם האלבום האחרון של בואי שהפיק קן סקוט.

2   זה האלבום הראשון והיחיד בהסטוריה המוזיקלית של בואי (לא כולל הגיחה המוזרה ל-Tin Machine, שהיא להקה נפרדת ולא אלבומים של בואי, אבל אנחנו כן נעבור אותם במסגרת הפרויקט – גם את החלקים הכואבים צריך לעבור) שבו בואי לא מצולם לבדו על עטיפת האלבום. מי שמצולמת איתו היא הדוגמנית טוויגי.

3   האלבום מכיל גרסאות כיסוי רק ללהקות בריטיות, שהיו מצליחות בתקופה בה דיוויד בואי התחיל את דרכו המוזיקלית (חלק מהן נשארו מצליחות גם אחר כך).  בואי תיכנן להקליט אלבום שלם נוסף, שמכיל גרסאות כיסוי לשירים אמריקניים, באותה תקופת הקלטות, אבל לא הספיק.  שיר אחד מהסשן הזה צורף לגרסה האמריקנית, הזהה לזו הבריטית, של האלבום – "Growin' Up" של ברוס ספרינגסטין.  שיר נוסף, "White Light/White Heat" של ה-Velvet Underground, יצא בסופו של דבר באלבום של מיק רונסון ב-1975, כאשר על ההקלטה המקורית נמצא קולו של רונסון ולא של בואי.

4  בואי מבצע באלבום שני שירים של המי, "I Can't Explain" ו-"Anyway, Anyhow, Anywhere".  ב-2001 הוא יחזור ויבצע שיר נוסף של המי, "Pictures of Lily", באלבום מחווה להם שנקרא "Substitute".

 5  האלבום יצא באותו היום שבו יצא האלבום "These FoolishThings" של בריאן פרי, גם הוא אלבום של גרסאות כיסוי.  בריאן פרי,  ששמע על תאריך ההוצאה של האלבום של בואי (שלו היה אמור לצאת בתאריך מאוחר יותר), איים בתביעה משפטית כדי למנוע מבואי להוציא את האלבום שלו בתאריך מוקדם יותר.  פשרה משפטית מסוימת הושגה, כנראה, כי שני האלבומים יצאו באותו היום.

6   על אף הפוטנציאל הנוסטלגי\להיטי במקור של השירים באלבום הזה, רק סינגל אחד יצא ממנו – "Sorrow".

7  עשרים שנה מאוחר יותר הוציאה להקה בשם Human Drama אלבום שגם הוא נקרא "Pin Ups", גם הוא אלבום גרסאות כיסוי, וגם העטיפה שלו נראית בדיוק אותו הדבר (רק שאת בואי מחליף סולן הלהקה, ג'וני אינדובינה).  בין השירים שזוכים לגרסאות כיסוי נמצאים שני שירים של דיוויד בואי – "Letter to Hermione" ו-"After All".

8  מפיו של דיוויד בואי לגבי האלבום: "האלבום הוא טחינת מים, אבל הוא אחד מהאלבומים האהובים עליי [שלי]";   "ידעתי שהלהקה ["העכבישים ממאדים"] נגמרה.  זאת היתה סוג של פרידה מהם".

9  המגזין "Phonograph" ביקש מאיגי פופ לכתוב ביקורת על האלבום.  איגי פופ כתב שישה עמודים שלמים.

10  בשביל אלבום שמכיל שירים שהשפיעו על בואי משנות ה-60, מפתיע שהאלבום לא כולל אפילו שיר אחד של ה-Rolling Stones. מצד שני, רון ווד מנגן בגיטרה בשיר "Growin' Up", שנכלל כשיר בונוס באלבום.

זה הכל השבוע.  עד שבוע הבא, שיהיה לכולנו יום ראשון.  ואחר כך שני, ושלישי, וכן הלאה.

1. לפני הכל

גיאחה משפר את חיינו שוב עם חלק שני בסדרת האוספים התקופתיים שלו תקשיבו רגע. הספקתי לשמוע רק פעם אחת, אבל בינתיים עושה רושם שבחירת השירים משובחת כתמיד (ויש שם גם כמות גדולה יחסית לאוספים אחרים של שירים עם מחיאות כפיים). לכו להוריד, לפני שייגמר.

2. ממרתפי הכנסיה הפרסליטריאנית של אלוויס הקדוש

מתוך הצטרפות (מאוחרת) לפסטיבל סיום "הסופרנוס", שהיא גם מיותרת משהו בהתחשב בעובדה שלא צפיתי אפילו בפרק אחד של הסדרה, בעוונותיי, אני הולך לספר לכם למה אתם בעצם מכירים כולכם את הלהקה שאני הולך לדבר עליה מיד. אבל זה יקרה רק בסוף.

ההיכרות שלי עם Alabama 3 (שתביעה של להקת קאנטרי עם שם דומה שחששה שמישהו בטעות יחשוב שהם עושים מוזיקה מגניבה פתאום מכריחה אותם לקרוא לעצמם A3 בארצות הברית), התחילה בנסיון תמים להקשיב לפסקול של הסרט "עקיצה ב-60 שניות" בזמן שעבדתי בחנות דיסקים, בצעירותי. מבט על הצד האחורי של הדיסק הבטיח הרבה מוזיקה אלקטרונית מעניינת יותר או פחות, קצת מוזיקה משנות ה-70 שנראתה לא כל כך קשורה לסרט וקצת היפ הופ לא מחייב. באיזשהו שלב הגיע שיר שהצליח לשלב את כל שלושת הסגנונות האלה ולהוסיף עליהם עוד בלוז ומוטיבים דרומיים של אלכוהוליזם והערצה אדוקה של התנ"ך. לשיר קראו "Too Sick to Pray". חיפשתי, ומצאתי, את האלבום שממנו לקוח השיר, "La Peste", והשיר, שפותח אותו, הוא רק קומה ראשונה במסע מאד ארוך אל גיהנום אמריקני דרומי. רוב חברי הלהקה מחזיקים בשם משפחה דומה – Love – אחד מהם הוא מטיף עם שיטה מאד מעניינת לגמול אנשים מהתמכרויות כאלה ואחרות, הם שרים במבטא דרומי ומשלבים את המוזיקה השורשית של ארצות הברית – בלוז, בלוגראס וגוספל, עם מקצבים אלקטרוניים, סימפולים ושכבות על גבי שכבות של רעיונות במילות השירים. זאת יכולה להיות הוכחה מעניינת למה שהחיים בדרום ארצות הברית יכולים לעשות ליכולת המוזיקלית של אנשים (תסתכלו על Grandaddy לדוגמא. ועל Sixteen Horsepower או Woven Hand. ועל ג'ים ווייט). רק מה, חברי הלהקה הספציפית הזאת לא באים מדרום ארצות הברית. הם באים מלונדון. בנוסף לזה, לחברי הלהקה לא קוראים Love והם לא קרובי משפחה.

הלהקה הוקמה על ידי שני חברים – ג'ייק בלאק, שקורא לעצמו רברנד ד. וויין לאב, ורוב ספראג, שקורא לעצמו לארי לאב, חובבי אסיד האוס שנפגשו במסיבות בתחילת שנות ה-90. הם צירפו אליהם חבר משותף בשם פירס מארש, שקורא לעצמו מאונטיין אוף לאב, וחברים נוספים הצטרפו והתחלפו עם השנים. לאורך רוב שנות ה-90, חובבי מוזיקה ומבקרי מוזיקה הסתכלו עליהם בזלזול כלהקת גימיק – אנשים מוזרים בתלבושות מוזרות מבצעים מוזיקה מוזרה על במה שמכילה כל מיני פריטים מוזרים – ובסופו של דבר הם מצאו את עצמם בלייבל One Little Indian – מקום מחסה ללהקות, כמו Twilight Singers, למשל, שהן יוצאות דופן מבחינה אמנותית אבל לא מסוגלות, או לא רוצות, לפרוץ אל תוך המיינסטרים. שם הם הוציאו את האלבום הראשון, "Exile on Coldharbour Lane", שם שמתבסס על אלבום של להקה אחת שהשפיעה על המוזיקה שלהם. האלבום מהווה מעין הקדמה לעולם המוזר והמיוחד שלהם, ומכיל שיר שמוקדש לתכנית הגמילה המיוחדת של הכנסיה שהקים ד. וויין לאב, שיר שמסביר מה הסגנון המוזיקלי של הלהקה ("מוזיקת קאנטרי-אסיד-בלוז יפה ומתוקה"), וגם שיר אחד שהפך למאד מפורסם וסלל להם את הדרך להוציא את האלבום הבא בחברת תקליטים מבוססת יותר.

ארבעת האלבומים שבאו אחר כך המשיכו את הקו המוזיקלי של הלהקה – שילוב של מוזיקה אלקטרונית, בלוז, בלוגראס, גוספל ורוק – ואת החפירה בעולם האפל של דרום ארצות הברית – מוות, אלכוהוליזם, פשיזם, אומללות והצדדים הפחות נעימים של הדת הנוצרית. מדי פעם השירים הכילו הפתעות מוזרות, כמו סימפול ארוך של ג'ים ג'ונס, מנהיג כת שביצעה התאבדות המונית בשנות ה-70, או שיר מחווה לברוס ריינולדס, פושע בריטי ששדד ביחד עם שותפים רכבת באנגליה בפשע מפורסם מתחילת שנות ה-80, שאירח את ריינולדס עצמו, או ביצוע מוזר ל"Hotel California" של ה-Eagles.

הלהקה מתכננת להוציא את האלבום הבא שלה, "M.O.R.", בספטמבר, והוא אמור להיות אלבום אקוסטי, חף מהמוזיקה האלקטרונית והסימפולים שהיו חלק מהותי מהסגנון הייחודי של הלהקה.

והסיבה שרובכם, או כולכם, עשויים להכיר את הלהקה הזו היא שכשמפיקי הסדרה "הסופרנוס" חיפשו שיר אפל, דרומי וקודר שיוכל לשקף את הסדרה החל מדקותיה הראשונות, הם מצאו בדיוק את מה שהם חיפשו – ב"Woke Up This Morning", שיר של Alabama 3 מהאלבום הראשון.

3. אחרי הכל

מדי פעם, כשיש לי את השילוב הנכון של שעמום ומגלומניה, אני יוצא לחפש איפה הלהקה שלי נמצאת כשמחפשים את השם (The Marching Band) בגוגל. השם הוא, כמובן, בעייתי – יש המון להקות מצעדים של כל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר שיש להן אתרים, והם כולם תופסים את העמודים הראשונים. אני לא נראה באופק בכלל. מצד שני, יש עוד להקה שקוראים לה The Marching Band, מסתבר. הם שוודים, הם לא רעים בכלל, מסתבר, והם מזכירים לי מאד את Kings of Convenience (שני אנשים, שתי גיטרות, לא השוואה קשה). אפשר לתת הקשבה לכמה מהשירים שלהם כאן.

זהו להשבוע. שיהיה שבוע טוב ופרודוקטיבי.

1.  דיוויד בואי, פעם שלישית

הגיע הזמן להקשיב לאלבום השלישי של דיוויד בואי (ויצירת המופת הראשונה שלו) – Hunky Dory. והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, עליו. אז ככה:

        1    דיוויד בואי שלח לאנדי וורהול את הסינגל של השיר שהקדיש לו  – Andy Warhol – עם הקדשה אישית.  הסינגל נמצא היום במוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, ובפתק שליד טוענים שוורהול לא שמע מעולם את הסינגל, אבל מאד אהב את המחווה וכתב בחזרה מכתב תודה.  ב-1995, בסרט "בסקיאט", דיוויד בואי גילם את אנדי וורהול.

2     אם השיר "Queen Bitch" מזכיר לכם מאד משהו של הוולווט אנדרגראונד, זה כנראה לא במקרה – בהערות בכתב יד שדיוויד בואי השאיר ליד שמות השירים בעטיפה האחורית של התקליט, השיר הזה מוקדש ללהקה, בתוספת הכיתוב: "האור הלבן מוחזר בתודה".

3      האלבום כולו הוקלט מבלי שלדיוויד בואי יהיה חוזה בחברת תקליטים כדי להוציא אותו בה.  RCA החתימו אותו על חוזה לשלושה אלבומים אחרי ששמעו את ההקלטות המלאות של האלבום.

4       להקת ה-Replicants, מעין סופר-להקה שמכילה חברים מ-Failure ומלהקות אחרות, הוציאה אלבום של גרסאות כיסוי לשירים, ביניהם "The Bewlay Brothers" מהאלבום הזה. הגרסא שלהם, אמנם, היא כיסוי לגרסא האלטרנטיבית של השיר שמופיעה בהוצאה המחודשת עם שירי הבונוס, ולא לגרסה המקורית של השיר שחותמת את האלבום.

5      "Kooks" הוא שיר שנכתב בשביל הבן הצעיר של בואי, שזכה לשם חסר המזל זואי בואי. השם בתעודת הזהות שלו הוא דנקן.

6      "?Life on Mars", הלהיט הגדול של האלבום הזה, זכה להמון גרסאות כיסוי, ביניהם (גולפ) אניפריד לינגסטד מאבבא וברברה סטרייסנד.  למיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי בתקופה הזו, יש שיר שנקרא "?Life on Mars" באלבום משנת 1997 שהוא לא גרסת כיסוי לשיר הזה.     מצד שני, הקרמה מחייבת שיהיו לו גם כמה גרסאות טובות – ולכן, ניל האנון (מ-Divine Comedy) ויאן טירסן (שכתב את הפסקולים לרוב הסרטים של ז'אן פייר ז'נה), יוריתמיקס, סאו ז'ורז' (בפסקול הנפלא של The Life Aquatic), הדרזדן דולז, Flaming Lips וזהו, בעצם.

7     בשיר "?Life on Mars" (כן, שוב) מתחילה הסאגה הלירית הקצרה של יחסי אהבה-שנאה בין דיוויד בואי לג'ון לנון. כאן, הוא לועג לו ( "Lennon's on sale again" ).  בהמשך, ב-"Young Americans", הוא מצטט אותו ( "I heard the news today, oh boy" ) ואחר כך הוא גם שר איתו ( "Fame" ).

8     גם מבוב דילן הוא לא חוסך מילים חמות בשיר שהוא מקדיש לו ( "Song for Bob Dylan" ) ומגדיר את הקול שלו כ"חול וזכוכית".

9      המילים לשיר "The Bewlay Brothers", שחותם את האלבום, הן אולי הכי לא מובנות בכל הקריירה של דיוויד בואי.  הרבה תיאוריות עלו בקשר לשיר זה, אחת מהן היא שהשיר נכתב על טרי, אחיו חולה הנפש של דיוויד בואי שאחרי שהתאבד בואי כתב עליו את "Jump, They Say"; אחת מהן היא שמדובר בסיפור על חוויה הומוסקסואלית של בואי.  בואי עצמו טוען שלשיר אין שום משמעות בכלל, ואני, בתור מישהו שלפעמים משתמש בטכניקה הזאת בכתיבת שירים (לכתוב קודם כל את המוזיקה ואחר להתאים מילים שכביכול לא אומרות שום דבר אבל נשמעות נכון בתוך המלודיה), מאמין לו

10     בניגוד לשני האלבומים הקודמים, לאלבום הזה יש רק עטיפה אחת.  האספנים נושמים לרווחה.

2.   אלבום הדרכים של מרק לינקוס

השבוע יצא לי להקשיב שוב, באופן מרוכז, לאלבום הראשון של Sparklehorse – שהם בעיקר מרק לינקוס.  זה קרוב לוודאי האלבום עם השם שהוא המילה אחת הכי ארוכה שיש לי באוסף – "Vivadixiesubmarinetransmissionplot", ואולי אפילו בעל השם השני הכי ארוך, בכלל, באוסף שלי (אחרי "I Ought to Give You a Shot to the Head for Making Me Live in This Dump" של Shivaree).   את מרק לינקוס, שהתחיל את דרכו בתור טכנאי הגיטרות של Cracker (שהסולן שלה, דיוויד לואורי, הפיק את האלבום בשם בדוי) ובילה חלק מהמשך הקריירה שלו בכסא גלגלים אחרי שנרדם על ברכיו והתעורר אחרי כמעט יממה בלי הרגשה ברגליים,  אני מגדיר באיזושהי קטגוריה משלי שאני קורא לה "זמרים עם קולות של עננים" – מארחים לו לחברה בקטגוריה הזו וויין קוין מ-Flaming Lips, ג'ייסון ליטל מ-Grandaddy ז"ל, ג'יי מסיס מ-Dinosaur Jr ואולי אפילו, בגרסה חצצית וניו יורקית, מארק אוליבר אוורט מ-Eels.  המוזיקה באלבום היא כל כך מושלמת בעיניי דווקא בגלל שהיא לא מושלמת – השירים לא משויפים ומהוקצעים כמו באלבומים "רגילים", אלא מכילים את השאריות של קטעים שהוקלטו לפניהם ואחריהם.  בחלק מהם ערוצים פתאום נעלמים, וחוזרים.  יש שם כל מיני גרסאות לשלווה האמצע-מערבית האמריקנית, מוזיקה של מדשאות, וילדים על אופניים, ומדרכות שרחוקות מהכביש, ומכוניות מושבתות במגרשים ריקים, ועיירות עם תחנת דלק אחת וזהו.  הקול של מרק לינקוס, באלבום הזה לפחות (אני לא מכיר את האלבומים האחרים עדיין), נשמע שברירי כל כך שכשהאלבום מסתיים אני מוריד את האוזניות בעדינות, כדי שלא יתפורר שם בפנים.  חלק מהשירים כבר הפכו למיני קלסיקות של דכאון – "Homecoming Queen", "The Most Beautiful Widow in Town", "Saturday" – שירים אחרים נוטפים דיסטורשן, ולא דיסטורשן נקי ומגוהץ כמו אצל רוב הלהקות שבאו אחר כך, אלא דיסטורשן מלוכלך, מלא בגריז – "Rainmaker", למשל, או "Someday" – סוג של סינגל מתוך האלבום הזה.  ובאמצע, כמו כל דבר שיודע שהכי טוב זה לשבת באמצע, יש את השיר שאני מאמין שאי אפשר להרוס אותו בגרסת כיסוי (אני מתכוון לנסות את זה ביום מן הימים), "Spirit Ditch". כשהאלבום מסתיים (בשיר שמתחיל כמו השיר הראשון וממשיך בכיוון אחר, ובכך סוגר, אולי, איזשהו מעגל), קשה להאמין שהוא מאד ארוך, יחסית – 16 שירים שלמים.  אבל המסע לאורך המערב הלא פרוע של ארה"ב הושלם, ואנחנו זכינו בקצת יותר חוכמה וקצת יותר שלווה מפיו של לינקוס.  או, כמו שהוא מעדיף לסכם: "It's a sad and beautiful world".

זה האתר של Sparklehorse

זה דף החללשלי שלהם – "Cow" ו-"Hammering the Cramps" הניתנים להאזנה, הם מתוך האלבום

זה "Spirit Ditch" בהופעה ממילאנו השנה, ביחד עם פנז, שהולך להופיע מחר עם מייק פאטון ב"בארבי" (ואני לא אהיה שם. ראסן פאסן.)

3. חדשוטובות

לאנשים שאוהבים את Firewater, להקה ניו יורקית עם שלושה נציגים ישראליים (אורן קפלן, תמיר מוסקט ואורי קפלן) – הלהקה מוציאה את האלבום הבא, שייקרא "The Golden Hour", באוקטובר.  הוא יכיל, בתוך השירים, הקלטות שטוד איי, סולן הלהקה, עשה במהלך הטיול שלו במזרח הרחוק, ואומרים לי שהוא יהיה מאד מעניין. תישארו מכוונים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע הבא מוצלח, ובו כדאי שתבררו – האם אתם מכירים כל מה שצריך להכיר ברשת 2.0?