The gospel according to whom

מי שעבר את האירוע המאתגר הזה, חתונה, יודע בוודאי שקשה עד בלתי אפשרי לעשות הכל לבד.  יש מגוון של דברים שאפשר לעשות כדי להתמודד עם זה – להאציל סמכויות על בני משפחה (כמו שאנחנו עשינו) וחברים (כמו שאנחנו לא עשינו), לשכור מישהו שיכאב את כאב הראש במקומכם, לוותר על הכל וזהו.  מתוך כל הדברים שלא יכולתי לעשות בעצמי ושנעזרתי בהם מאד בבני המשפחה שלי, דבר אחד – והכי חשוב, מבחינתי – השארתי לעצמי – בחירת השירים שיושמעו בחתונה.

מערכת ההחלטות הזאת, אם היא לא מופקדת בידי די ג'יי, שיודע פחות או יותר מה הטעם של בני הזוג ופועל, או לא פועל, בהתאם, היא הרבה יותר בעייתית מיצירה של סתם פלייליסט – מפני שבמקרה הזה מדובר בפלייליסט שנועד לעשות להרבה אנשים שונים, עם טעמים שונים, בגילאים שונים וממקומות שונים, נעים באוזניים.

ההחלטה הראשונה, והכי חשובה, היא בשיר הכניסה לחופה ובשיר היציאה מהחופה.  הסיבות הן ברורות – שני השירים האלה צריכים להיות בולטים מספיק, שונים מספיק משאר מוזיקת הרקע ומאפיינים מספיק את הזוג שנכנס (ויוצא), וברוב המקרים, כשהזוג המדובר הוא יוצא דופן, גם צריכים להראות את השונות הזאת בעצמם.  כשחבר קרוב שלי התחתן, הוא ביקש מאיתנו, חבריו לחנות הדיסקים, לבחור את שיר הכניסה לחופה שלו.  אחרי התייעצויות כאלה ואחרות החלטנו לבחור בשבילו את "Two Step" של Dave Matthews Band, שיר שמתחיל בצורה מהוססת ומתוחה וממשיך, עם כמה אקורדים בטוחים ומהדהדים, לקטע אינסטרומנטלי קצר ודרמטי שהוא בדיוק מה שצריך לכניסה דרמטית לחופה. אבל מה עושים כשהכניסה לא צריכה להיות דרמטית במיוחד, אלא חלקה, עדינה, כמעט בלתי מורגשת?  לנו, למזלנו, היתה את הפריבילגיה של חזרה גנרלית – מאחר והתחתנו בחתונה אזרחית בפראג ועכשיו שוב, בחתונה דתית, בארץ, וגם שם היה צורך בשירי כניסה ויציאה מהחופה, היינו כבר צריכים לעבור את תהליך ההחלטות הזה לפחות פעם אחת.  השיר שאשתי בחרה בשביל הכניסה לחופה, "Dance Me to the End of Love" של ליאונרד כהן, נשמע כמו הבחירה המושלמת.  מה אם לא קולו המרגיע ורווי הנסיון של ליאונרד כהן יהיה הדבר הכי טוב לצעוד איתו אל החופה?  מה אם לא הכינור, החצי יהודי חצי צועני, הכל כך מתאים לאירוע הזה שחשוב במידה שווה לשני העמים הנודדים האלה, מתאים למסורת ולהסטוריה שהולכים להיפרש כאן לפני הקהל?  מה אם לא המילים של השיר הזה – "We're both of us beneath our love, we're both of us above"?   מה שנשאר, אם כן, הוא שיר יציאה מהחופה – ואת השיר הזה היה התפקיד שלי לבחור.  הקווים המנחים שלי היו די ברורים – זה צריך להיות משהו לא שגרתי, שמשקף את האישיות הלא שגרתית של שנינו.  משהו שהוא מספיק חצוף, מספיק ייחודי ומספיק יומרני בשביל לגרום לאנשים הצעירים יותר לחייך בהבנה ולאנשים המבוגרים לא להבין את הבדיחה.  או במילים אחרות – "It's the End of the World As We Know It (And I Feel Fine)" של R.E.M.

אחרי המשוכה הראשונה הזו, הגיע אתגר אמיתי – למצוא מספיק שירים בשביל להשמיע לאורך זמן, ברקע, כדי לאפשר לאנשים ליהנות מהמוזיקה וגם להיות מסוגלים לדבר אחד עם השני ולהיות מסוגלים להתעלם מהמוזיקה, אם הם רוצים.  ההתחלה שלי היתה כבר סלולה – מאחר ובחרנו הרכב ג'אז שינעים את זמנם של האורחים בחלק מהערב, יכולתי להמשיך עם כמה קטעי ג'אז מוקלטים – Night Ark, ג'ון קולטריין, אנדרס ווידמרק בעיבוד ג'אז ל"כרמן" של ביזה, כמה נגנים ישראליים – ומשם להמשיך לשירי פופ כאלה ואחרים, שקטים יותר ושקטים פחות, מוכרים יותר ומוכרים פחות, בגרסאות מפתיעות יותר או מפתיעות פחות.

כשחשבתי שסיימתי עם הפלייליסט הרצוי לחתונה, גיליתי שמחכה לי אתגר אפילו יותר גדול – אנשים מצפים לרקוד בחתונה.  מאחר ואני לא רוקד בעצמי, ובטח לא יודע איזה סוג של מוזיקה שמים ברקע כדי לאפשר לאנשים לרקוד, התייעצתי עם חברים לעבודה – הם נתנו לי שתי עצות מאד מועילות והרבה מאד רשימות שיכולתי לבחור מתוכן – את העצות, אנשים אוהבים לרקוד לפי שירים שהם מכירים, וכדאי לארגן את השירים בסדר כרונולוגי כדי שהאנשים המבוגרים יותר יוכלו עדיין לרקוד על אף שהם בדרך כלל עוזבים מוקדם יותר, לקחתי לתשומת לבי.  את הרשימות סרקתי ובחרתי מתוכן את השירים שהיה לי נוח איתם.  בסופו של דבר, רוב רשימת ההשמעה לא הושמעה מאחר ואנשים צריכים בדרך כלל מישהו מקצועי יותר – די ג'יי, זאת אומרת – שיכוון אותם ויתכוונן על פיהם.  רשימת ההשמעה נטולת הכוונון שהושמעה ברקע נזנחה אחרי שבעה או שמונה שירים.   מי מכם שמתכנן חתונה משל עצמו (או עצמה), ומחפש רעיונות מוצלחים לשירים להשמיע בחתונה – אני אשמח לשלוח את שתי הרשימות שלי.

מה שמביא אותי להפתעה שמחכה מהקצה השני של ההגבלה החד שבועית של הגוספל – אוסף קטן, מזכרת מוזיקלית מהחתונה.  הוא מכיל את שיר הכניסה ושיר היציאה מהחופה (ממוקמים בצורה אסטרטגית בתחילת ובסוף האוסף), וכמה שירים שאני שמח במיוחד ששמתי, וחלקם שהשמעתי:   למשל, ביצוע אקוסטי ומעניין יותר ל-"Dancing Queen" של זמר בשם לוקה בלום.  או הנסיון הקטן והמוצלח שלי לשלב את טום ווייטס ברשימת ההשמעה – אמנם שיר רגוע, בקול צלול הרבה יותר, שלו.  או "Come Up and See Me (Make Me Smile)" של סטיב הארלי ו-Cockney Rebel, שהיה השיר שאיתו סגרנו כל יום בחנות הדיסקים והוא שיר שהופך עצב לשמחה באופן כמעט מיידי.  או "Mysterious Ways" של U2, שאשתי בחרה ואני השתכנעתי שבאמת צריך להיות שם.  או "Super Bon Bon", מפני שגם את Soul Coughing רציתי להכניס לרשימת ההשמעה שלי.

האוסף, בקובץ אחד נוח, נמצא כאן.  הוא יהיה שם למשך שבוע, ואז יורד.  אין לו עטיפה משל עצמו, על אף שאם אתם רוצים, אתם יכולים לקחת את הקומיקס הנפלא הזה, של רנדל מונרו, שבו השתמשנו בשביל ההזמנה שלנו לחתונה, ולהשתמש בו כעטיפה של כבוד.