The gospel according to whom

 1. פוסט קטן על להקה גדולה

כשהצעדתי כאן לפני שבועיים חמישה עשר מתוך עשרים וחמישה שירים עצובים במיוחד (שאתם הייתם אמורים למצוא עוד עשרה מהם, ורק שניים הרימו את הכפפה, ויותר לגבי זה בהמשך), חתמתי את הרשימה באחד מהשירים האהובים עליי, של אחת מהלהקות האהובות עליי, שנקרא "Happiness".  מאחר יותר נזכרתי, שלעוד להקה שאני אוהב יש שיר בשם הזה, וזה אפילו שיר שגורם לקונפליקט די רציני ולמחשבות לגבי הפרה של אחד מהחוקים הבסיסיים של עריכות אוספים שלי (לא לשים שני שירים עם אותו השם) בחלק השני של האוסף שאני משקיע בו הכי הרבה מאמץ (וגם לגבי זה עוד בהמשך).

השיר הזה, בכל אופן, נמצא בתוך אלבום שנקרא "Mighty Joe Moon", והוא שייך ללהקה שנקראת Grant Lee Buffalo – להקה קליפורנית שאפשר לתייק בתור אלט קאנטרי ואפשר גם לא.  סולן הלהקה הזו וכותב השירים שלה הוא גרנט לי פיליפס – והוא מוציא את האלבומים שלו היום לבד, אחרי שהשיל מעליו את השם העודף של הלהקה ועוד שני חברים.  אבל אולי רצוי להתחיל בהתחלה.

בראשית היתה להקה בשם Shiva Burlesque – שקמה בשנות ה-80 המאוחרות בלוס אנג'לס.  מאד בדומה ללהקה בריטית משנות ה-80 (שאפילו קראה לעצמה על שם המתופף), המתופף של הלהקה הזו היה מכונת תופים, ואחרי שהוא נפטר הם צירפו אליהם מתופף אמיתי, הוציאו שני אלבומים אמיתיים והתפרקו – במיוחד מפני שהם היו להקה מאד לא מתאימה לנוף המוזיקלי בלוס אנג'לס באותן שנים (או במילים אחרות, L.A. Guns, Hollywood Roses והלהקה שהרכיבה את השמות של שתיהן לשמה שלה).  שלושה מחברי הלהקה המשיכו ללהקה אחרת – Grant Lee Buffalo – והחליטו להמשיך שם את הקו הפולקי של להקתם הקודמת ולזנוח את הפאנק, שהיה מאפיין אחר של הלהקה.

Grant Lee Buffalo היו קיימים שבע שנים, במהלכן הם הוציאו חמישה אלבומים – Mighty Joe Moon הוא השני מהם.  "Happiness", השיר מתוכו, נכתב בעקבות רעידת האדמה בלוס אנג'לס ב-1994 ורעידות האדמה האישיות של חברי הלהקה, בעקבותיו.

רק אחרי שהלהקה התפרקה ב-2001, ובאופן די זהה להרבה להקות אחרות שמצאו את מותן בטרם עת בשנות התשעים, העולם גילה אותם.  בשנה אחת הם זכו להוציא אוסף, להשתתף בפסקולים של שלושה סרטים, וגרנט לי פיליפס עצמו התבקש להשתתף בסדרה "בנות גילמור", בתור הטרובדור העירוני, שמסתובב ברחבי העיירה עם גיטרה ומפוחית ומזמר שירים של Grant Lee Buffalo בפינות רחוב.

גרנט לי פיליפס עצמו המשיך בקריירת סולו והוציא ארבעה אלבומים בינתיים – האחרון שבהם, "Nineteeneighties", הוא מעין אלבום גרסאות כיסוי של שירים משנות השמונים – בין השאר, הוא מכיל את "I Often Dream of Trains" של רובין היצ'קוק, שגם Firewater מכסים באלבום גרסאות הכיסוי שלהם, "Songs We Should Have Written", וגם שיר של הלהקה ההיא, עם מכונת התופים המוזכרת בשם, וגם את "The Eternal" של Joy Division.  מעריצים מושבעים של הלהקה והאיש יקנו את האלבום הזה כמו כל דבר אחר שהאיש מוציא, מעריצים פחות מושבעים ממליצים להימנע ולקנות, במקום, משהו של הלהקה עצמה, או את האלבום הבא שלו שיש בו שירים מקוריים – שאמור לצאת במהרה בימינו. [תיקון רטרואקטיבי: האלבום כבר יצא. אפשר להאזין לדוגמא ממנו כאן]

כאן, בכל מקרה, אפשר לראות קליפים לכמה מרגעי התהילה של הלהקה – בסטריאוסקופ, לא סתם. אם תצמידו את העיניים למסך תוכלו לראות את הסרטונים בתלת מימד.  או לא.

כאן יש את השיר "Happiness" מלווה מונטאז' של סצינות מ"האוס". עושה רושם שזה תחביב די פופולרי ביוטיוב.

לסיום [שוב פוסט קצר הפעם. התנצלות והכל], לפני שבועיים הצעתי לכם להוסיך עשרה שירים לרשימת 25 השירים העצובים, ורק שני אנשים הרימו את הכפפה. אז, גבי וספטמבר כהן, אתם אלו שזוכים בעותקים (שניים מתוך השלושה היחידם שקיימים בעולם) של האוסף שלי שאני הכי גאה בו – הוא נקרא Nightmusic, והוא מכיל שירים שאני מגדיר בתור "שירים של שלוש בבוקר".  אני אוסף בקפידה את השירים לאוספים בסדרה הזו, ואני עדיין עובד (בשבע השנים האחרונות) על האוסף השני בסדרה. עוד לא מצאתי את כל השירים שאמורים להיות שם. אם למישהו יש הצעה לשיר של שלוש בבוקר, אתם מוזמנים להשאיר אותה כאן בתגובה.

עד אז, שתהיה לכם שבת של שלווה ונחת והאזנה לכל האלבום המתקרב של דוד פרץ.

1. המראה ממגדל דירות באמצע הלילה

באחד הימים האחרונים צפיתי בפרק הלפני אחרון של "האוס", אחת מהסדרות האהובות עליי שגם מתברכת, בדרך כלל, בפסקול מצוין. בסוף של פרק טוב במיוחד (שעומר אפס – שמשחק את ד"ר אריק פורמן – צריך לקבל עליו אמי, לדעתי) היה שיר, שכמו בהרבה מקרים בסדרה הזאת, ליווה מונטאז' של מה כל אחת מהדמויות עושה כשנגמר מה שצריך לעשות בפרק. השיר היה יפה במיוחד, ואני כהרגלי בדרך כלל, הלכתי לחפש איזה שיר זה.  בחלק מהמקרים זה קשה יותר. במקרה הזה קל יחסית, כי באתר של Fox, הרשת שמשדרת את הסדרה, הם מפרסמים אחרי כל פרק שמשודר מה בדיוק היתה המוזיקה שהשתמשו בה.  הפעם, הם אמרו, זה זמר בשם מת'יו ריאן.  לשיר קראו Follow the Leader.

הלכתי לחפש, קודם כל, את השיר, ומצאתי אותו באלבום האחרון של ריאן, "From a Late Night High Rise", שיצא ממש השנה.   באחת הביקורות שקראתי באיזשהו מקום על האלבום היה כתוב שזהו אלבום חובה שכל סינגר-סונגרייטר צריך לקנות ולהאזין לו, ואני, סינגר-סונגרייטר ממושמע, נעניתי.

אז מפני שאני מוצף בהרבה מאד אלבומים אחרים שאני מקשיב להם כרגע, עוד לא שמעתי את כל האלבום, אבל השיר הראשון – שלפעמים מתעתע ונשמע ממש טוב בקונטקסט של תכנית טלוויזיה, אבל לכשלעצמו הוא די מאכזב – עושה את העבודה שלו גם בנפרד מתכנית הטלוויזיה שעליה הוא מולבש. האלבום הזה, שלפי מה שאני מבין הוא אלקטרוני יותר ופסנתרי (או גיטרתי, אולי) פחות מהאלבומים הקודמים שלו, צובע את האלבום, לפחות לפי השיר הראשון, בדיוק באווירה שהוא כנראה התכוון לצבוע את האלבום בה – אדם מסתכל דרך חלון של בניין גבוה על העיר באמצע הלילה – אותה אווירה בדיוק שמנסה להעביר אמן אחר שאני מכיר טוב בקטע הראשון של האלבום האחרון שלו. אני, זאת אומרת. עוד סיבה לחבב מאד את האלבום הזה.

בדף הוויקיפדיה שמוקדש למתיו ראיין יש פרט אחרי פרט שגורמים לי לרצות לשמוע את האלבום הזה בהזדמנות הראשונה שתצא לי – מבקרים משווים אותו לטום ווייטס וברוס ספרינגסטין (השוואה זהירה, מצד אחד, אבל מצד שני מאד ממוקדת); הוא החליט לחתום על חוזה הקלטות עם חברת A & M רק בגלל שהוא ראה את הסמל שלהם על קלטת של The Blue Nile, עוד להקה שאני אוהב במיוחד; הוא חלק במה עם עוד אמנים שאני אוהב (לפעמים זה דבר שאומר משהו על הסגנון המוזיקלי או האיכות של זמר.  לפעמים זה בסך הכל אומר שחברת התקליטים החליטה להלביש זמר לא מצליח על זמר מצליח) – ג'וש ראוז, סטיב ארל, לוסינדה וויליאמס.

כשאקשיב לאלבום אכתוב כאן, כמובן, ביקורת יותר עניינית שתגרום גם לכם לרוץ ולקנות את האלבום הזה בהזדמנות הראשונה כדי להתגעגע לחורף שהיה ונגמר, או להתכונן לחורף הבא (זה לא אלבום ששומעים בקיץ, עושה רושם.  זה פשוט לא עובד אותו דבר).  עד אז – אני ממליץ להתעניין, ולהקשיב לפחות לשיר האחד הזה, שעשה לי תיאבון בשביל כל האלבום, ושעליו אני יכול לספר בינתיים רק שהוא יפה במידה כזאת שתצטרכו לשמוע אותו כמה פעמים בשביל להבין מה, בדיוק, הוא עושה שאמנים אחרים לא הצליחו לעשות, ושהוא יודע לעשות לפחות דבר אחד טוב יותר מהרבה סינגר-סונגרייטרים או אמני אווירה אחרים – הוא יודע לסיים את השיר בזמן.

הנה הוא כאן.

2. ג'אז ולפטופים בלבונטין 7

אז אחרי שהצלחתי לפספס את ההזדמנות לראות את מייק פאטון בארץ הקודש (ואת פנז), ואחרי קריאתי הנרגשת ללבונטין 7, אמנם לא שמעתי שום דבר לגבי  Text of Light והגעתם ההיפותטית לארץ, אבל מצד שני, האנשים של לבונטין 7 ממשיכים להביא אנשים טובים מחו"ל לארץ.  ביחד עם ג'ון וויז, שכבר כתבתי עליו כאן בשבוע שעבר, הם מביאים לכאן את פיטר ברוצמן ואת ג'ו מקפי, שני אמני ג'אז מעולים, סקסופוניסטים שיופיעו ביחד ולחוד במשך יומיים ב-14 וב-15 במאי, וגם משמשים (באופן טבעי) כתחלופה לג'ה פן שעזב את תל אביב, ואירח את שני אירועי לפטופיה האחרונים. באירוע לפטופיה (אני לא ממש יכול לקרוא לזה פסטיבל, על אף הכמות הגדולה של האמנים שיופיעו שם, מפני שמדובר רק בערב אחד) השלישי, יגיעו לכאן בין השאר דומניקו שיאינו מאיטליה וקארסטן ניקולאי (שגם קורא לעצמו Alva Noto ומשתף פעולה מדי פעם עם ריואיצ'י סקאמוטו, ואחראי על מוזיקה מלאכית שאי אפשר לעשות איתה צדק במילים) וגם פיל ניבלוק, שהיה כאן גם באירוע הקודם, בשנה שעברה, וויליאם בסינסקי, ויאן ילינק, ועוד שמות שהבליחו ב-The Wire מדי פעם ועדיין לא היתה לי הזדמנות להתוודע למוזיקה שלהם בצורה מספקת.  הערב מחולק להופעות חיות ולווידאו, ואף על פי שאני לא מבין עדיין מה בדיוק הולך להיות בחלק הווידאו ואיך זה מתקשר למוזיקה שהאמנים האלה עושים (למרות שאני יכול לנחש), עושה רושם שזה הולך להיות ערב מאד מעניין.  זה הולך לקרות ב-9 לחודש, יום רביעי, ויום לפני כן (ולא היום, כמו שכתבתי בפוסט הקודם), יופיע שם ג'ון וויז ובנוסף לרעש שהוא יעשה, יתרמו רעש מתוצרת הארץ Poochlatz, Cadaver Eyes ועוד שתי להקות שאני לא מכיר – Zax  ו-Sansanna.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא אחזור, בתקווה, עם יותר דברים לכתוב עליהם (אולי אפילו משהו על המוזיקה של עצמי – אם יהיו חדשות לעדכן).  בינתיים, שיהיה לכם חגבעומר שמח, וזה בשביל מי שנשאר בבית.