The gospel according to whom

1.  לפני הכל

רוני שוויקה, בוגר ישיבה ובעל תואר שלישי בתלמוד, מצא חיבור מעניין בין מוזיקה ישראלית לבין ההלכה והוא מתאר אותו, בעזרת עשרות שירים עבריים ועשרות מחכמי ההלכה, בספר חדש שכתב בשם "שיר חדש".  בין השירים הברורים מאליהם יותר כמו "חיית הברזל" של מאיר אריאל ושירים של אביתר בנאי, לבין שירים שיש להם קשר לא ישיר להלכה וליהדות כמו "ירח במזל עקרב" או "בתוך הצינורות" של אלג'יר, "סוויטת יום העצמאות" של פונץ' או שירים של דניאלה ספקטור או של רמי פורטיס.  כדי לחגוג את יציאת הספר הזה, ייערך ערב השקה ב"בארבי" ביום ראשון ה-10 ליולי, שבו יקראו מהספר הסופר וגם פרופסור נסים קלדרון וערן סבאג, ויופיעו, חלקם בהופעות קצרות וחלקם בהופעות מלאות, ארז לב ארי, יוסי בבליקי ולהקת פונץ' כולה.   עוד מידע אפשר למצוא כאן.

הנה עוד שלוש הופעות מוצלחות שכדאי לחכות להן, ואז גם לראות אותן:  ג'ון קייל מגיע לכאן, לשתי הופעות: ב-2 באוגוסט ב"זאפה" בתל אביב וב-3 באוגוסט ב"בארבי".  זה אמנם לא מקרה של אמן שמגיע לישראל בפעם הראשונה – זאת ההופעה החמישית של קייל כאן – אבל כל הופעה שלו כאן היא דבר מוצלח במיוחד.   יום לפני כן, ב-1 באוגוסט, יופיעו באמפיתיאטרון בקיסריה Return to Forever שההרכב הנוכחי שלהם כולל את צ'יק קוריאה, ז'אן לוק פונטי, פרנק גמבאלי וסטנלי קלארק.  והרבה הרבה מאוחר יותר, ב-26 בנובמבר, יופיע כאן פט מת'יני, שגם הוא כבר מכיר את הדרך לכאן לבד, בהאנגר 11 בתל אביב.

2.  נאשוויל מנקודת מבט קנדית

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אמריקני. אמריקני שורשי, כמו הרגבים באדמה היבשה של נברסקה, כמו הסלעים שמחזיקים את ההרים שמרכיבים את מונטנה, כמו הגרגירים הזהובים של החול על שפת הים לאורך קליפורניה. הבעיה היא שהוא לא. הוא קנדי.  נולד וגדל בוויניפג, שם הוא טיפח קריירה רוק׳נ׳רולית מפוארת, מקבילה לזו של הרבה מעמיתיו האמריקניים, במשך שנות השישים.  עם הזמן החיידק הזה, של לרצות להיות אמריקני, מכרסם ביותר ויותר סיבות למה לא, והוא מוצא את עצמו תופס – לפי אגדה אחת, מכונית של קברנים;  לפי האגדה הפרטית שלו, אולי טנדר חבוט – ונוסע את כל הדרך ללוס אנג׳לס, כדי לחפש עוד אנשים, אמריקניים שעברו בחלקת אלוהים הצפונית יותר שלו, ולשכנע ולהשתכנע להקים להקה משותפת.

שתי להקות רבות משמעות להסטוריה של הרוק האמריקני ובכלל, ושלושה אלבומי סולו ונגן גיטרה אחד מת ממנת יתר אחר כך, ניל יאנג מוצא את עצמו בעמדה ייחודית לכותב שירים: שם אבל לא שם, אמריקני אבל לא באמת.  הוא הספיק לבסס את עצמו ככותב השירים המוכשר שהוא בשלושת האלבומים הראשונים האלה, הספיק להקים להקת ליווי שהיא בטח מושא קנאה של הרבה מוזיקאים אחרים בני זמנו, ובאלבום האחרון שלו הגיע מרחק נגיעה מאלבום מופת, כזה שידברו עליו ויזכירו אותו עוד שנים מאז, אבל כל הזמן הזה – אפילו שהשתקע כבר בארצות הברית, אפילו שעברו יותר מחמש שנים, אפילו שהמבטא הקנדי נעלם כמעט לחלוטין ממה שהיה לו לומר – הוא עדיין סוג של תייר.  מביט במבט חצי משועשע על תרבויות שהוא לא מצליח להבין, יוצא לחפש את התרבויות האלה כשהוא מתעקש להבין אותן.

ב-1972,  אחרי שבילה את מרבית זמנו בלוס אנג׳לס והאווירה הדקדנטית בעיר חיסלה את נגן הגיטרה שלו, דני וויטן, ומכרים אחרים, ניל יאנג החליט לנדוד מזרחה ודרומה, אולי לברוח. הוא הגיע לשם בעצם כמעט במקרה, כדי להשתתף כאמן מוזיקלי בתכנית האירוח של ג׳וני קאש, ונשאר שם לתקופה.  הוא הקים להקת סשנים משובחת לא פחות מהלהקה שהיתה לו וקרא לה ה-Stray Gators, ואסף אליו את כל מי שבא לבקר והיה מוכן לתת יד ליצירת האלבום – שלושת חבריו לאחת מלהקות ההרמוניה הווקאלית הטובות ביותר ההסטוריה, וגם ג׳יימס טיילור, לינדה רונדסטאט והתזמורת הסימפונית של לונדון, שג'ק ניטשה, אחד מחברי הלהקה שהקים, אסף ועיבד וניתב לשתיים מהיצירות המוזיקליות המתזומרות הכי יפות שאפשר לשמוע ברפרטואר של ניל יאנג.

האלבום שיאנג הוציא תחת ידיו במהלך התקופה הקצרה הזו היה אקלקטי כמו האיזור שבו הוא הקליט.  היו שם שירי רוק שהביעו ביקורת על איזור בארצות הברית שהיה ידוע בגאווה העצמית שלו ("Alabama", שהוא מעין שיר המשך של "Southern Man" מהאלבום הקודם שלו, הביע ביקורת על המצב הכלכלי והחברתי של אלבמה והציע לה לחפש את עזרתן של מדינות האיחוד הדרומי האחרות, מה שגרם לגאווה הפגועה של להקה שדווקא לא הגיעה מאלבמה, Lynyrd Skynyrd, להקליט את אחד מהשירים הידועים ביותר שלה, "Sweet Home Alabama", ולעשרות אגדות אורבניות לגבי היריבות שהיתה קיימת או לא היתה קיימת בינם ובין ניל יאנג להתנפץ החוצה מהשיר הזה).  שירים מהורהרים על הצורך של אדם, דרומי כנראה, במישהי שתעזור לו לנהל את חייו, והדרך שבה אותה אשה תגלוש אל תוך, או מחוץ לחיים האישיים – ב-"A Man Needs a Maid" יאנג תומך רק בפסנתר שלו ביריעות הרחבות של התזמורת שמקיפות אותו.   שירי רוק פשוטים ולא מתפשרים, כאלה שהלהקה יודעת בדיוק מה לנגן ומתי והכל נעשה בדיוק לפי הקווים וללא סנטימטר של אלתור, כמו ב-"Are You Ready for the Country?" או "Out on the Weekend".  או אחד מהשירים שבהם ניל יאנג משקיף על החיים של עצמו, לא רק אלו שעכשיו אלא גם אלו שיבואו, ואלו שהגיעו עד אותה נקודה, ומקיף אותם במילים המדויקות שלו ובגיטרה שלו והבנג'ו של ג'יימס טיילור, ב-"Old Man".

שני השירים שמסיימים את האלבום הם שני שירים שמייצגים את ניל יאנג באותה נקודה – האחד הוא השיר שכתב על נגן הגיטרה האובד שלו, "The Needle and the Damage Done", שיר שהוא שר ביחד עם הגיטרה האקוסטית שלו ועם אף אחד מהנגנים האחרים, בחושך המנחם שעל הבמה במהלך סיבוב ההופעות שקדם לאלבום, אולי בקנדה, בינואר 1971.  מחיאות הכפיים שמסיימות את השיר זולגות לתוך השיר הבא, שאנחנו נפגשים איתו אולי אחרי שכבר התחיל והוא מתנגן במשך מספר דקות, רותח בתוך המים של עצמו ומחכה לרגע הנכון לפרוץ.  ברגע הנכון, ניל יאנג מוסיף את המילים שלו, שהן ערפילאיות כמו שרק הוא יכול לכתוב, ויש בהן מן המשל, מן האמת ומן הנבואה בבת אחת.  השיר מדלג בין הקצב הבסיסי, המרובע, המהוקצע, של הבתים והפזמונים לבין הקצב המרחף והמקרטע של הקטעים המוזיקליים שבין לבין, ובסופו של דבר משתקע בחלק השני, המרחף יותר, ושם נשאר לג'אם סשן ארוך שסוגר את האלבום.  החיים שאחרי האלבום היו מאד לא דומים לחיים שלפני האלבום בשביל ניל יאנג.  אף על פי שחלק מהמבקרים לא אהבו את האלבום, והיו אפילו כאלה שטענו שהוא חיקוי כמעט מדויק של האלבום השלישי שלו, המאזינים ותחנות הרדיו מאד אהבו את האלבום, ובמיוחד את הסינגל הראשון מתוכו, "Heart of Gold", שהפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים והמוכרים ביותר של יאנג.  יאנג כתב על השיר הזה, "הוא שם אותי באמצע הדרך.   נסעתי שם כברת דרך אבל זה הפך להיות משעמם מהר מאד, אז החלטתי לרדת לשוליים.  הנסיעה בשוליים היא מקרטעת ומלאה מהמורות, אבל פוגשים אנשים הרבה יותר מעניינים שם." גם החיים האישיים של יאנג ידעו את הקרטועים והמהמורות שלהם באותה תקופה – הוא נישא לשחקנית שעליה הוא מספר ב-"A Man Needs a Maid" והיא ילדה לו בן, זיק, שמאוחר יותר חלה בשיתוק מוחין (ובשבילו ובזכותו יאנג יוזם את פסטיבל ה-Bridge Benefit השנתי שלו).   יאנג ימצא כמה הזדמנויות נוספות להשקיף מהצד על החיים האמריקניים ולכתוב עליהם את הרשמים שלו – ואחת מהן תהיה הנושא של החלק הבא.

עד כאן להשבוע.  עד השבוע הבא – אמנם לא היה סרט שעוסק בשכן או שכנה פסיכיים בעשר השנים האחרונות, אבל גם זה, כמו הרבה סרטים אחרים שחוזרים על ז'אנרים מהעבר, יש בו טוויסט.

1. לפני הכל

ההיעדרות של הגוספל מכאן בשבוע האחרון היתה חזרה גנרלית, בעצם, להיעדרות היותר ממושכת שלו בשבוע הבא – למשך שבועיים, שבהם אני אעטה עליי בגדים ירוקים ואגן על כולכם.  או שלא.   הגוספל ואני נחזור לקראת סוף החודש.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – גיל סקוט-הרון, נפטר בגיל 62 מסיבות לא ידועות שקשורות או לא קשורות למחלת האיידס, והצליח לעצור את ניו יורק לכמה רגעים;   ואנדרו גולד, בגיל 60, גם הוא מסיבות שלא פורסמו – גולד היה זמר וכותב שירים שהיה אחראי בין השאר לשירי הנושא של שתי סדרות קומיות מצליחות בשנות ה-80 וה-90 – "בנות הזהב" ו"משתגעים מאהבה".

2.  Versus the Spin

החודש הקודם חלף ועבר, והחודש הזה כבר התניע והתחיל לזוז במורד הדרך, וזה אומר שהגיע הזמן לאוסף.  הנה:

1		Nick Cave and Dirty Three – Zero is Also a Number
		באוסף – כמעט בכלל לא פסקול – הראשון של "תיקים באפילה", הסתתר קטע בונוס מאחורי גימיק נחמד. בימים ההם, שבהם שמענו דיסקים במכשירי קומפקט דיסק שלא היו חלק ממערכות מובנות, מחשבים או מכוניות, היה אפשר ללחוץ על הכפתור שמעביר שיר אחורה גם מהשיר הראשון, וכך, היה אפשר לגלות באלבום הזה שאפס הוא גם מספר, ולכן, גם רצועה. וברצועה הזו, ניק קייב משתף פעולה עם הלהקה שחיממה אותו בהופעה האחרונה שלו כאן, ומקדם את בואו של וורן אליס ללהקה שלו עצמו וללהקה ששניהם יקימו ביחד מאוחר יותר, בשיר שהוא מנות מדודות של תיקים באפילה ושל ניק קייב.
		לשמוע	לקנות
2		The 'Burn – Enlighting
		יש להקות שיש מסביבן הילה כזו, שרק השם שלהן יכול להצית. הילה שמאחוריה יש את הידיעה שכל שיר של להקה כזו שאי פעם אשמע יהיה טוב. The 'Burn, שכמו ששמם מציע, מגיעים מבלקברן, הם אחת מהלהקות האלה, ואף על פי ששמעתי בינתיים רק שני שירים שלהם, שניהם עמדו בתנאים המחמירים שההילה הזו מציבה להם.
		לשמוע	לקנות
3		Evan Dando – Hard Drive
		ועדיין, אחרי שמונה שנים, אני מנסה להבין אם שם השיר מדבר על כונן קשיח או על נסיעה קשה. יש שירים שבשבילם השירה המונוטונית מעט של אוון דאנדו, שפעם היה הסולן של Lemonheads ועכשיו שוב, בעצם, היא לא מתאימה, שירים שבהם יישמע, כמו ששם האלבום שלו מציע, שהוא משועמם. השיר הזה הוא לא אחד מהם – בשבילו הקול של דאנדו מתאים בדיוק.
		לשמוע	לקנות
4		Neil Young – Are You Passionate?
		ניל יאנג, מזקני השבט המוזיקלי, מתפנה לכמה רגעים באלבום שבו הוא מספר על מצב האומה כמו שהוא רואה אותו, בימים שאחרי התקפת טרור ובמהלך שתי מלחמות מתהוות, כדי לבדוק מה שלומך, ואם אתה חי את החיים שלך לפי הדרך שהתווית לעצמך. הקול המרגיע שלו, ממרחק של עשרות שנים מהמקום שבו אני נמצא, הוא מעודד ומזמין כאחד, ושורת הגיטרה שחוזרת לאורך השיר מושכת אחריה את מארק קנופפלר וגם את דיוויד גילמור.
		לשמוע	לקנות
5		The The – Bluer Than Midnight
		"Dusk" היה אחד מהאלבומים הראשונים ששמעתי שהצליח להעביר בצורה מושלמת אווירה של פרק זמן מסוים של היום – דמדומים, שלהקה אחרת בשם הנרדף שלהם הקליטה אלבום שגם הוא מעביר את האווירה המיוחדת הזו והוא האלבום האהוב עליי. פה, אם מתעלמים לרגע משלל השירים היפים של מאט ג'ונסון שזכו להשמעות חוזרות ונשנות לאורך השנים בגלגל"צ, אפשר להגיע לשיר הזה, שבעזרת החצוצרה הבודדה שבו וצלילי האמבולנס הרחוקים שברקע, מצליח לתמצת את כל מה שהאלבום הזה מנסה להגיד, רגע לפני הסוף, למקרה שכל השירים האחרים לא מצליחים.
		לשמוע	לקנות
6		Firewater – Electric City
		במשך חודשים ארוכים, במהלך נסיעות חוזרות ונשנות, האלבום הזה הצליח לכבוש פיסה פיסה את הלב שלי ולהפוך להיות האלבום האהוב עליי של אחת מהלהקות האהובות עליי – שהסולן שלה, טוד איי, החליט לעשות מעשה מרתק ואמיץ כאחד וללכת לבקר את הארצות שהמדינה שלו מחליטה להפציץ. הוא לקח איתו גיטרה, מיקרופון ומכשיר הקלטה כדי להקליט את האמנים המקומיים בכל אחד מהמקומות האלה, והצליח לגרום למשהו שאף שלום כולל לא יכול לגרום לו, בינתיים – אמנים ישראליים ופקיסטניים מנגנים ביחד בקטע אחד. ואם הגיטרה לאורך השיר נשמעת לכם דומה למה ש"בום פם" עושים, זה בגלל שזה באמת מה ש"בום פם" עושים. זאת אומרת, אורי כנרות, שהוא חלק מהלהקה לאלבום הזה ולמסע ההופעות.
		לשמוע	לקנות
7		Dessa – Go Home
		יכול להיות שאני משוחד, מכיוון שדסה למדה, ועכשיו מלמדת, בבית הספר למוזיקה שגם אני למדתי בו במיניאפוליס, אבל היא אחד מקולות ה-R&B הכי מרעננים ששמעתי בזמן האחרון, וגם אתם צריכים להטות לה אוזן. אז הנה.
		לשמוע	לקנות
8		Mansun – Take It Easy Chicken (Peel session)
		Mansun עשו, בזמן הקצר שבו היו קיימים, משהו שאף להקה אחרת לא ניסתה לעשות מאז – פופ מתקדם. והם הצליחו בארבעת האלבומים שלהם ליצור פופ אינטיליגנטי, מורכב, שזז במהירות מסחררת מרעיון מוזיקלי לרעיון מוזיקלי ומצליח לאגד את כולם ביחד בצורה שמאפשרת לנו לקלוט מתי מגיעים החלקים המוכרים של השיר ולאיזה כיוון הוא הולך. כאן, בהקלטה שעשו בשביל תכנית הרדיו של ג'ון פיל, הם עושים פחות או יותר אותו דבר, אבל בהופעה חיה ובצורה הרבה יותר אנרגטית מבאלבומים שלהם.
		לשמוע	לקנות
9		Ron Affif Trio – I'll Be Seeing You
		הטריו של רון אפיף, שהוא לא ישראלי בשום צורה שאני הצלחתי למצוא, מנגן את המוזיקה הזו בדרך ובהרגשה המתאימה למשהו שצריך להיות מנוגן במועדון במרתף, באמצע עיר ובאמצע הלילה.
		לשמוע	לקנות
10		The Unbelievable Truth – Covers
		החיים בצל של אח מפורסם יותר הם קשים, במיוחד כשהאח עוסק באותו דבר שאתה עוסק בו, ובמיוחד כשהאח הוא במקרה מי ששינה את הדרך שבה זמרים אחרים באותה תקופה שרים את השירים שלהם. אבל אנדי יורק והלהקה שלו, The Unbelievable Truth, הצליחו במשך שני האלבומים ששרדו ליצור שירים מוצלחים – אולי לא כאלה שראויים להיקרא יצירות מופת או להיזכר כגורם מקדם של ההסטוריה המוזיקלית, אבל שירים שהם בהחלט יכולים להיות גאים בהם בעצמם.
		לשמוע	לקנות
11		המועדון – ממשיך להסתובב
		"המועדון", שהם סוג של להקת המשך לפאנקקייק מימי פטיפון העליזים, עושים מוזיקה מוצלחת במיוחד באלבום הראשון שלהם שיצא לאחרונה, ומזכירים לי במיוחד את Ash – לא רק בפופ המהוקצע ורווי הדיסטורשן שלהם אלא גם בשימוש הנכון שלהם בכלי מיתר בשירים כמו זה.
		לשמוע	לקנות
12		Patrick & Eugene – Can't Get You Out of My Head
		מפני שזו גרסה טובה יותר אפילו מזו של ה-Flaming Lips.
		לשמוע	לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הבאים.

זה הכל להשבוע. עד שלושה שבועות מעכשיו – סרט חדש של החבובות.  צריך יותר מילים מזה?