The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  איימי וויינהאוס הלכה בדרכן של ג'ניס ג'ופלין ובילי הולידיי, ונפטרה ממנת יתר (כנראה) היום, בגיל 27.

2. פינק פלויד עם כיפה

אי שם במעמקי הישוב תלמי אליהו, שנמצא בחלק הצפוני של הנגב, יש קו בחול.  נדמה שמצפון לקו הזה, נמתח העולם המוזיקלי המערבי, ומדרום לו, היכן שמשתרעים המדבר והישובים הדרומיים יותר, נמתח עולם מוזיקלי אחר, שנישא על גבי רוחות חמות ממקומות אחרים שאנשים שהגיעו משם התיישבו בהם.  שלושה ילדים היו מגיעים אל הקו הזה כל יום, אחרי שבית הספר הסתיים, וחוצים אותו מצד לצד, במשך שעות. ים יבשה.  יבשה ים.  בתווך הזה הם גילו כמה דברים מעניינים, כמו למשל, שההבדל בין מוזיקה מערבית, רוקית, מתקדמת, רועשת, לבין מוזיקה מזרחית, מתפרצת, טבועה בכלים שלא משתתפים בדרך כלל במוזיקה המערבית ה"מסודרת" יותר, הוא שרירותי, אבל הוא קיים.  שאם מערבים תפילה בחולין אפשר להפוך את זה למילים יפהפיות שאפשר להלביש על המוזיקה המעורבת הזו.  ושאם מביטים בבת אחת צפונה ודרומה, אפשר ליצור את אחד מהפריטים המוזיקליים הכי מעניינים שיצאו כאן, ולמלא אותו, מבחוץ ומבפנים, בגוונים של חול שמסתיר את כל מה שמתרחש מאחורי הסערה.

לא הרבה צפונה משם, בגדרה, התחלתי אני, כמו כל חובב תרבות שמכבד את העולם שבתוכו הוא מתחיל לפסוע, לעשות רשימה.  זו היתה רשימה של פריטים – מוזיקה, סרטים, ספרים, תכניות טלוויזיה – שהלכה והתמלאה ככל שאנשים דיברו על הפריטים התרבותיים האלה, והתבססה כרשימה של דברים שאני חייב לראות, לקרוא, לשמוע, בבוא הזמן.  אלו היו דברים שלא היו מאבדים מהערך שלהם עם הזמן אבל, כחובב תרבות שמכבד את העולם הזה גם בצעדיו האחרונים, ידעתי שאלו דברים שאני חייב לצרוך לפני שלא יהיה איך לצרוך אותם.  אלג'יר, כמובן, לא היו קיימים כשהרשימה הזו התחילה אבל בבוא הזמן, שני האלבומים שהספיקו להוציא לפני שהתפרקו לאלף זיקוקים קטנים הצטרפו אל הרשימה, וכשהגיע הזמן לאחד מהם – האחרון מבין השניים, "מנועים קדימה", להיות מושמע – הבנתי למה כל האנשים שסיפרו לי עליו, סיפרו לי עליו.  הבנתי שבאמת מדובר ביותר מלהקה שמחזיקה בכשרון שעושה רושם שנישא ברוח לאורך רוב ישובי הדרום, והבנתי שזה אלבום שתידרש יותר מהאזנה אחת כדי לפצח את הקוד שהוא מחזיק.

זה מתחיל במשהו שנשמע כמו רעש של מנועים.  אלו גיטרות, בעצם, בסך הכל, והן הולכות קדימה ואחורה בבת אחת ומפנות את עצמן במהירות לגיטרה שנשמעת כמו גיטרה, שמנגנת כמה צלילים שמקבעים את האלבום הזה משני הצדדים של הקו בחול.  והאלבום מתחיל בתפילה, בעצם, אולי על אותו קו בחול – "תיפתח האדמה," שר אביב גדג' ומקהלה של אלפי אביב גדג'ים קטנים, "בשבילך."  אחר כך, כשהתפילה הזו תסתיים ומשהו ממה שיתגשם בה יתחיל, האלבום מתפצל לשני חלקים לא שווים.  אחד מהם הוא נגיש יותר, מלודי יותר, מובן יותר.  שני הסינגלים שהם הוציאו מהאלבום, "דם על הים" ו"קיטש", נמצאים שם, במרחק מה אחד מהשני, ביניהם מפרידים שירים אחרים שהם מוכרים פחות אבל מלודיים באותה מידה.  הם קצרים, יחסית, מבוססים על המקצבים שהייתם מצפים, על האקורדים שהייתם מצפים, והמילים שהופכות את אלגי'ר למה שהיא – דבר אחר לחלוטין על נוף המוזיקה הישראלית – וביניהם מסתתר שיר אחד, "פעמוני המאה", ששייך בעצם לחלק השני.   החלק השני, הקצר יותר, ממשיך את מה שהתחיל קודמו, "נאמנות ותשוקה", והוא מכיל שירים שמיועדים לגרום לנו לחשוב, לא רק מבחינה ליריקלית אלא גם מבחינה מוזיקלית.  יש שם את "בתוך הצינורות", שמאחד את פינק פלויד עם הנבכים האפלים של החדרים שבהם התאחסן גבריאל בלחסן בתקופות שבהן הוא הרגיש שהוא חייב לאשפז את עצמו כדי לא להתפזר בבת אחת לכל הכיוונים, ומכיל את אחד מהקטעים המוזיקליים שהפכו במהירות להיות מהאהובים עליי ברפרטואר הישראלי – הגיטרה, שלקראת סוף השיר מגששת את דרכה אל האניצים הבודדים, הרחוקים, של האור, מצליחה למצוא את דרכה מתוך הצינורות ופורצת בזעקה, ויש את "מול הים עם תפילין", הקדמה קצרה למסה הקריטית של האלבום – כזו שמיועדת לבחון אם אתם מרגישים מוכנים, מצד אחד, ואולי גם, מצד שני, אם אתם ראויים, להמשיך הלאה.  הלאה, במקרה הזה, הוא יצירה ארוכה ומורכבת, מחולקת לכמה חלקים, שנקראת "ירח במזל עקרב".  החלק הראשון שלה, שבו אלג'יר מארחים חזן בשם רפאל הלוי, הוא תפילה אמיתית, כזו שמפרטת את סדר העבודה, האמיתי, של הכהנים בתקופת בית המקדש.  אחר כך באה תפילה אישית של גדג', כזו שתופסת את הלחן העממי, המקורי, אולי, ומזניקה אותה למעלה.  אחר כך השיר הופך להיות שיר אחר לגמרי.  אי שם בשלב מוקדם יותר של האלבום אלג'יר מנבאים את הימים של אחרי החורבן, מפרטים עיי הריסות של עיר אחרי עיר, ישוב אחרי ישוב, בנוף השומם של מדינת ישראל אחרי איזו הפצצה שאחריה יש רק שקט.

אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שני היוצרים העיקריים שעומדים מאחורי אלג'יר, הגיעו אל האלבום השני הזה שמונה שנים אחרי שהוציאו את הראשון שלהם, שהיה אמור להיות אחד מבין שלושה אלבומים שהיו אמורים להוציא במסגרת חוזה.  גדג' ובלחסן שניהם הגיעו לתל אביב כדי להוציא את האלבום הראשון הזה והשתהו שם עד שלא יכלו לחכות יותר להוצאת האלבום השני.  במהלך הזמן הזה הם התנסו בחזרה בתשובה וחזרה בשאלה שוב, בסמים, בהליכה עד הקצה האפשרי של החיים ובאשפוז מרצון ב"אברבנאל", גדג' אחרי שמצא את עצמו נופל מגשר בתל אביב אל נתיבי איילון. מתוך כל חוויות החיים הקיצוניות האלה, שטלטלו אותם מקצה לקצה, הם בנו את עצמם כלהקה מחדש ובנקודה הזו,  אחרי שהתחילו להופיע שוב עם חומרים חדשים במועדונים השונים בתל אביב, שאול מזרחי, הבעלים של שני סניפי ה"בארבי" וגם, כתוצאה מכך, של "בארבי רקורדס", החליט להוציא את האלבום השני שלהם בכל מחיר ולהציל אותנו מהמצב הכמעט בלתי אפשרי שהאלבום הזה לא היה יוצא.

תל אביב, מאוחר יותר.  הרבה מאוחר יותר.  ב"אוזן השלישית" הסתיימה בדיוק הופעה של פונץ', הלהקה של אחיו של גדג'.  לֹא בהרכב של אחיו של גדג', אמנם.  אני עומד בחוץ ומחלק פליירים להופעה אחרת, בהזדמנות אחרת, אולי האנשים שמילאו את עצמם במוזיקה כאן הערב יתרוקנו עד אז.  בין האנשים שיוצאים גם אביב גדג' פוסע החוצה, תיק הגב שלו, זה שתפס לעצמו כשהחליט לגלות מרצון מהמושב שלו ולהיות נווד לזמן מה בתל אביב, על כתף אחת.  אני מושיט לו פלייר, הוא מחייך ומהסס, אבל לא לוקח.  מה הוא צריך את זה.  בראש שלו יש מוזיקה למאה מועדונים תל אביביים.  עוד מעט הוא ימצא פינה שקטה ויתפלל בה, והתפילה שלו תגיע ללבבות של כולנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – היה לכם פעם יום כזה שאתם פשוט לא יכולים לנצח?

כששני מטוסים החריבו את מגדלי התאומים, אחד פער חור בכמה מהשכבות החיצוניות של הפנטגון, ואחד התרסק בשדה בפנסילבניה, ניל יאנג היה בחווה שלו בקצה השני של ארצות הברית, וקרוב לוודאי צפה בזה קורה בטלוויזיה באותו בוקר ביחד עם שאר תושבי ארצות הברית, ומהר מאד עם שאר תושבי העולם שהצטרפו אליהם כל ארץ בשעתה שלה.    היום הזה אולי שינה את הדרך שבה הסתכל על החיים שלו, אלו המוזיקליים המפותלים ואלו האישיים המפותלים עוד יותר, והאירועים שקרו אחר כך, המלחמות שהורכבו ותורצו במהירות, והחוקים שחוקקו בשביל להפוך את החיים של כמה מהאמריקאים למאתגרים הרבה יותר, הרגיזו את הפן הפוליטי והאקטיביסטי של ניל יאנג, זה ששלט בו לאורך שנות ה-90 ויתעורר גם אחר כך בצורה מפורשת יותר.

כמו אצל הרבה אנשים אחרים, היום הספציפי הזה לא עורר בניל יאנג זעם.    הוא עורר בו יראת כבוד לפס הצר של אומץ וגבורה שעדיין עבר בעמוד השדרה של אמריקה, ויראת כבוד לדברים הטובים שבחיים שבנה לעצמו.  ובשנה שאחר כך, תוצאה של כמה פרויקטים מוזיקליים שעבד עליהם במקביל, הוא הקליט את "Are You Passionate?",  שהוא תמהיל של שני הרגשות האלה – "Let's Roll", השיר הראשון שהוקלט ממנו, ויצא כסינגל לפני שהאלבום יצא, נכתב בהשראת שיחת הטלפון של אחד מנוסעי טיסה 93, שהתרסקה בפנסילבניה באותו היום והיתה אמורה להגיע לבניין הקפיטול, אולי אפילו לבית הלבן.   הנוסע הספציפי, שרווחי הסינגל נתרמו למשפחה שלו, לא הצליח להתקשר למשפחה שלו והסתפק במרכזנית של שירות הטלפונים של חברת התעופה, אבל לפי שיחות הטלפון שכן הצליחו להגיע ליעדן והעדויות שהצטברו לאחר שהאבק שכך והיה אפשר לשרטט הסטוריה של היום הזה, הוא היה זה שדירבן את שאר הנוסעים להשתלט על החוטפים ולגרום לטיסה הזו להיות היחידה באותו היום שלא הגיעה ליעד שתכננו לה החוטפים.   "You're My Girl", השיר שפותח את האלבום, נכתב כמחווה של יאנג לבתו, אמבר ג'יין, שעזבה את הבית לקולג' באותה תקופה – מאחר ובמהלך הנסיעות שלהם לבית הספר כשהיתה צעירה יותר המוזיקה שאהבה לשמוע במיוחד היתה זו של מוטאון, יאנג לא רק כתב את השיר הזה אלא גם גייס את בוקר טי ג'ונס ומעניקי המוזיקה שלו לסייע לו בחלק מהשירים (על אף ש-Booker T and the MGs היו להקת הבית של סטקס, לא של מוטאון.  אבל נסלח ליאנג על הטעות הקלה הזו).  שאר שירי האלבום מתחלקים בין שני הפרויקטים המוזיקליים שיאנג עבד עליהם באותו הזמן – אלבום חדש, בעל אופי רוקי יותר, עם להקת הליווי ארוכת השנים שלו, Crazy Horse, שלא מספיק ממנו הצטבר כדי להצדיק אלבום שלם, ואלבום שהיווה את הנסיון הראשון של יאנג לכתוב שירי רית'ם אנד בלוז במסורת האמנים שחברות תקליטים כמו מוטאון וסטקס איכסנו.

את השאלה, שהוא הקדיש לה את שם האלבום ואת שיר הנושא, הוא שואל אולי את עצמו, אולי את המאזין, אולי אפילו את נשיא ארצות הברית שבתקופת הקלטת האלבום עדיין לא התחיל במסע המלחמות ובטחון הפנים שלו, אבל הניצנים להחלטות שלו כבר היו באוויר.  ובכל אחד מהמקרים האלה, שירים אחרים מתרכבים ומוסיפים לשאלה – כך שהאזנה אחת לאלבום לא באמת מספיקה.

בהאזנה אחת לאלבום, אפשר למצוא את ניל יאנג הצפוי.  שירי רוק, נטויים יותר לכיוון הרית'ם אנד בלוז, שמתובלים הפעם באורגן הייחודי של בוקר טי ג'ונס, ובמקרים אחרים בזוקה עליהם כמות יפה של הגיטרה של ניל יאנג עצמו ושל הגיטריסט שלו, פונצ'ו סמפדרו.  המילים הן מילים פשוטות, לכאורה, אבל כאלה שהמשמעות שמאחוריהן מספיקה גם בלי מטאפורות והתפלפלויות מיותרות.   בהאזנה נוספת, אפשר למצוא ניל יאנג שפותח פתח רחב במיוחד, באופן לא שגרתי, לחיים הפרטיים שלו ולנפש שלו.  רוב השירים, אלו שלא עוסקים בהסטוריה המיידית של טיסה 93 או בהסטוריה הרחוקה של הקרב האחרון של קאסטר, עוסקים במערכת היחסים שלו עם אשתו הנוכחית.  כך לפחות טוענים דברי יחסי הציבור שהתלוו אל האלבום.  ואף על פי שהאווירה המוזיקלית היא חיובית, קצבית ומלאה בגרוב הטבעי של האורגן של בוקר טי ג'ונס, המילים שיוצקות תוכן לתוך השירים האלה הן לא בהכרח מילים של שירי אהבה.  בחלקים ניכרים של האלבום ניל יאנג מתחשבן עם עצמו, דווקא, שואל את עצמו שאלות חשובות – כמו השאלה שנושאת את שם האלבום – ומתנצל על דברים שעשה, על האיש שהיה ועל האיש שהוא אולי עדיין.   ובגלל הסיבה הזו, חלקים ניכרים מהאלבום מרגישים כמו רגעים אינטימיים של יאנג שהוא לא ציפה שנאזין להם, ואנחנו רוצים רק לסגור את הדלת בעדינות ולהעמיד פנים שלא נכנסנו.  אבל כשהוא מכסה את כל זה במוזיקה המשולבת של הלהקה שמלווה אותו במשך כל השנים האלה, ושל להקה אחרת שליוותה הרבה אמנים אחרים שחשפו הרבה מהנשמה שלהם בשירים שלהם, זה נשמע מתאים מאד, ונכון מאד, שנקשיב.

ואחרי שיאנג מסיים את המשא ומתן הרגשי שלו עם החיים הפרטיים שלו, הוא פונה למי שנמצא מעליו, ב-"Two Old Friends", שם הוא מתחשבן עם האלוהים שלו.  הוא מסתתר מאחורי דמותו של מטיף אלמוני בשיר הזה, שעולה לשערי השמיים ופוגש את אלוהים בפעם הראשונה, ושואל אותו מתי אמורים להגיע הימים שבהם האהבה והשלום, והמוזיקה הטובה, ישררו סביב, ואלוהים מאכזב אותו ואומר שהימים האלו כבר עברו, שהעולם שונה, שהאנשים שמאכלסים אותו עכשיו צריכים למצוא דרכים אחרות להתמודד איתו.  זה, אחד השירים היפים ביותר באלבום, הוא ההקדמה לדרך שבה ניל יאנג רואה את העולם נפרש לנגד עיניו מאות נקודה.  עטיפת האלבום עצמה, שמשקפת, בעזרת השושנה הבודדה, התמונה הדהויה בשחור לבן של גבר ואשה ומדי ההסוואה שמאחוריהם, מקנה אווירה של אחווה, של פטריוטיות, של חירום, כזו שהיתה בארצות הברית כשניל יאנג נולד, לקראת סוף מלחמת העולם השניה.  וברגעים הראשונים של העולם החדש שהשתרר אחרי שחלק מהמטוסים הגיעו ליעד שהמחבלים הציבו להם, חלק מהאחווה, מהפטריוטיות, מהחירום, היה באוויר, וגרם לאנשים לחשוב מחדש על הדרך שבה הם מתייחסים אחד לשני,  לאנשים הזרים שחולפים על פניהם ברחוב, לאנשים שקרובים אליהם, לעצמם, וגם ניל יאנג, באמצעות האלבום הזה, חשב מחדש על כל הדברים האלה.  מאוחר יותר, העולם השתנה שוב – הזרים הפכו לזרים יותר, האנשים הקרובים הפכו להיות משהו להיצמד אליו, וניל יאנג השחיז את השיניים הליריקליות שלו והוציא את "Living with War".  אבל לפחות עכשיו, באלבום הזה, הוא מתנצל ומפויס, והקול שלו, שהוא בדרך כלל גבוה ורך, נסדק בכמה מקומות, כאילו הוא לא בטוח לגמרי שהוא עושה צדק עם המילים שהוא שר.  אבל הכלים שנמצאים מאחוריו,  אלו שמלווים אותו לאורך השנים ואלו שהצטרפו למסע הספציפי הזה, מחזיקים אותו במקום, עוזרים לו להמשיך את המסע שלו עד לנקודה שבה הוא עוצר, מביט לאחור וממשיך הלאה, ליעד הבלתי ידוע הבא שלו, וברגעים האחרונים של השיר שמסיים את האלבום, "She's a Healer", נדמה שאפילו הם לא יודעים מתי להפסיק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  ועכשיו, מרטין סקורסזה מביים סרט ילדים.

עוד חודש עבר (הפעם, עם מעט מאד נוכחות של הגוספל בו), והגיע הזמן לאסוף את השירים שהצטברו בחודש הזה.  הנה:

1		Bohren and der Club of Gore – Constant Fear
		מבט חטוף על הדיסקוגרפיה של Bohren und der Club of Gore – או על שמות האלבומים שלהם, ליתר דיוק – ועל עטיפות האלבומים, ועל העובדה שאחד מהאלבומים שלהם יצא בהוצאה מחודשת ב-Ipecac, ויסולח לכם אם אתם חושבים שמה שאתם הולכים לשמוע הולך להיות קשה ורועש ועצבני כמו המוזיקה של אחד מהבעלים של Ipecac, מייק פאטון. אבל לא. מה שהלהקה הגרמנית הזו עושה היא מוזיקה שנעה על הגבול הדק והרגוע שבין ג'אז לאמביינט, ובתוך כך גם מטשטשים את הגבולות בין המוזיקה שלהקה עושה לתדמית שהלהקה בונה לעצמה מסביב למוזיקה הזו.
		לשמוע	לקנות
2		Jethro Tull – Cheap Day Return
		מבין כל השירים המורכבים והארוכים שמאכלסים את האלבום הזה, על קלאסיקות הרוק שבו ועל העיבוד הג'אזי לקטע קלאסי שמסיים אותו, אני דווקא מעדיף את הקטע הקצר הזה – הצצה חטופה לעבר הפולקי של הלהקה ולמה שהם יכולים לעשות בפחות משתי דקות עם גיטרה ועם הקול של איאן אנדרסון.
		לשמוע	לקנות
3		אסף אמדורסקי – שיעברו הימים
		כשיצא אלבום ההופעה של אסף אמדורסקי התמוגגתי כל כך מההופעה המוקלטת הכי טובה והכי מהוקצעת ששמעתי בינתיים, מזמר ישראלי, שאפילו העמדתי פנים שהשיר האחרון בה לא הוקלט בעצם באולפן. מה שלא ידעתי אז הוא שהאלבום שבאמת הייתי צריך להתמוגג ממנו הוא זה שלא האזנתי לו כמו שצריך – האלבום השני של אמדורסקי, שכל צליל בו נמצא בדיוק במקום, וכל כלי מנגן בו בדיוק מה שהוא צריך לנגן ברגע שהוא צריך לנגן בו. עד כדי כך האלבום הזה מושלם מבחינה מוזיקלית, בעיניי לפחות, שמספיקים שבעה שירים כדי להפוך אותו לשלם.
		לשמוע	לקנות
4		Neil Young – A Man Needs a Maid
		בין כל השירים האחרים של "Harvest", רובם שירים שמושפעים לא רק מהמקום שבו ניל יאנג בחר להתחבא ולהקליט, נאשוויל, אלא גם מלהקת הליווי שאסף לעצמו, מסתתר השיר הזה, שיר שניל יאנג חולק עם פסנתר ותזמורת שלמה.
		לשמוע	לקנות
5		Radiohead – Myxomatosis
		האלבומים המאוחרים יותר של רדיוהד, אלו שאחרי "Amnesiac", הם קצת כמו תמונות תלת ממדיות. צריך להקשיב להם הרבה ואז, ברגע אחד, ההבנה של מה עומד מאחורי כל השירים ומחבר ביניהם תופסת אותך. הפעם, לדוגמא, אחרי שזנחתי את האלבום מעט וחזרתי אליו, פתאום שמתי לב לשיר הזה, שנמצא כמעט בקצה האלבום אחרי האזנה מעייפת לשירים שרובם לא מאד ידידותיים למאזין הממוצע, והוא הרבה יותר טוב ממה שזכרתי כשהקשבתי לאלבום בפעם האחרונה. עד כדי כך שהוא תקע יתד בראש שלי ונשאר שם במשך כמה ימים. מה טוב בתור תולעת-אוזניים משיר של רדיוהד?
		לשמוע	לקנות
6		Fairport Convention – Who Knows Where the Time Goes
		כמעט כל מה ש-Fairport Convention עשו באלבום הזה, "Unhalfbricking", שידר פשטות – הקול הרך של סנדי דני, הגיטרה המשוטטת לאורך השיר של ריצ'רד תומפסון, התמונה של ההורים של סנדי דני על העטיפה בכניסה לבית שלהם – אבל מאחורי כל הפשטות הזו הסתתרה מורכבות שלא היתה מביישת להקת רוק מתקדם מאותה התקופה. זה התחיל בשם האלבום והמשיך גם בשירים כאלה, שנשמעים כמו שירי פולק לא מזיקים בהאזנה ראשונה ורק כמה האזנות אחר כך מגלות את הרבדים המסתתרים, שהופכים את השיר הזה ואת השירים האחרים באלבום להרבה יותר מעניינים.
		לשמוע	לקנות
7		Plinth – Bracken
		ניסיתי כמיטב יכולתי, ולא הצלחתי למצוא אפילו פיסת מידע קטנה שימושית על הלהקה הזו. מלבד העובדה שהם חתומים ב-Geographic, שהוציאה את האוסף שממנו לקוח השיר הזה, אני לא יודע עליהם שום דבר. אם כן, אתם יכולים להיות באותו מקום שאני נמצא בו, ורק ליהנות מהמוזיקה.
		לשמוע	לקנות
8		Valleys – Killer Legs
		Valleys עושים מוזיקה שמרחפת באוויר ושקשה מאד לתפוס אותה. ככזאת, שווה פשוט לעקוב אחריה ולראות לאן היא מובילה.
		לשמוע	לקנות
9		Red House Painters – San Geronimo
		רוב הלהקות משתמשות בכל מה שיש לספקטרום הסטריאופוני להציע. הן משתרעות על פני המרחבים האלה, מציבות את התופים, לפעמים את הבס, באמצע, ומפזרות בכל מקום שאפשר לשים בו צליל את כל מה שיש להן להביע. Red House Painters, נדמה, משתדלים להתרכז במרכז, בקופסה מוזיקלית קטנה, לצמצם את עצמם לצורה הקטנה והקרובה ביותר שהם יכולים כדי לא להתבלט. המוזיקה שלהם מחייבת, ולו רק בגלל העובדה הזו, להקשיב בתשומת לב ובאוזניות, ולהעמיד פנים שכל מה שקורה בחוץ בעצם לא קורה.
		לשמוע	לקנות
10		Megadeth – I Ain't Superstitious
		להקות כמו Megadeth יכולות להמשיך ולהקליט שירים עתירי אקורדים חדים בווליום גבוה, דאבל באסים וסולואים עתירי טאפינג, אבל המקום שבו הן באמת נמדדות הוא בחזרה לשורשים – לקצב ולבלוז. למשל, בשיר הזה של ווילי דיקסון, שהם מבצעים עם קורטוב מהסגנון המוזיקלי שלהם.
		לשמוע	לקנות
11		Gary Jules – No Poetry
		השיר שחותם את האלבום הזה של גארי ג'ולז, זה שהוא מפורסם בגללו, זה שנכנס לאלבום כמעט בעל כורחו, מטיל את הצל שלו לא רק על שאר האלבום אלא על שאר הקריירה של גארי ג'ולז. וחבל, מפני ששאר הדברים שהוא עושה שאין להם קשר ל-Tears for Fears או לדוני דארקו הם יפים מאד ורוויים באווירה המיוחדת של עיר המלאכים. גם כאן, בשיר שבו שורה עליו מעט מרוחו של עמיתו לסינגר-סונגרייטריות ולעיר, אליוט סמית'.
		לשמוע	לקנות
12		אלג'יר – בתוך הצינורות
		לאלג'יר, שהיו במשך שנים ברשימת הדברים שאני צריך להאזין להם ועוד לא הספקתי, הגעתי סוף סוף אחרי כל הזמן הזה ואיששתי לעצמי את כל מה שחשדתי בו – שזו הולכת להיות מוזיקה מצוינת, שזו הולכת להיות חוויה שהיא מעבר ללהקה ישראלית טובה, שאני הולך לאהוב את זה מאד, ושאני הולך לאהוב יותר את מה שידו של גבריאל בלחסן נגעה בו יותר באלבום הזה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ארגנטינאי על סוף העולם.  למה לא, בעצם?