The gospel according to whom

1.  לפני הכל

הנה החודשים הקרים הופכים לחודשים חמים במיוחד:  טום ווייטס מוציא אלבום חדש, הראשון של חומר מקורי אחרי שבע שנים, ב-25 באוקטובר.  הוא מאפשר לשמוע אותו, בינתיים, כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אסת'ר גורדי אדוארדס, אחותו הגדולה של ברי גורדי והאשה שעזרה ליצור מאפס את הסול האמריקני של שנות ה-60.  היא גם זו ששמרה על הגחלת ההסטורית של מוטאון כשהקימה את המוזיאון של חברת התקליטים.

2. מחט במרחבים הפתוחים של שחת

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, אנשים התחילו לחשוב יותר בכל תחומי האמנות – גם במוזיקה. הם התחילו לשלב סוגים שונים של מוזיקה בתוך הרוק׳נ׳רול שלהם. לפעמים זו היתה מוזיקה שהשתרכה אחריהם מהמזרח, בחזרה מביקורים שלהם שם.  לפעמים אלה היו המאסטרים מהמאות שעברו, שעכשיו היה בסדר להעריך גם אותם.  אלו שיצרו את המוזיקה הזו בדרך כלל נעו במקביל, מעט נמוך יותר מהמיינסטרים והמוזיקה שלהם בדרך כלל היתה ארוכה, מפותלת, לא מאד קומוניקטיבית ועתירה בסולואים. באיזשהו מקום אחר ובספירה אחרת של התפתחות אנושית, אנשים התחילו להניח את היסודות למהפכה הטכנולוגית הבאה, ומחשבים התחילו להיות מתוחכמים יותר ויותר. אבל, מאד בדומה למוזיקה הזו, הם היו גדולים במיוחד – ובדרך כלל מילאו חדרים שלמיםץ עם השנים, מחשבים הלכו וקטנו והתייעלו, עד שהיום אפשר להכניס אחד מהם לכיס. וגם השירים, במקביל, הלכו והשתכללו – וכששנות התשעים התגלגלו לעצירה מלאה, שירים הלכו והשתכללו גם הם, ואת כל העומס והעושר המוזיקלי הזה היה אפשר להכניס בשלוש ובארבע דקות.

פרוג פופ, הם קראו לזה. פופ מתקדם.  אחת מהלהקות המרכזיות שהתייחסו לעצמן ככאלה, אחת מהבודדות שייחסו לעצמן את הז׳אנר הזה, הקימה את עצמה בצ׳סטר, עיר שטופת שמש ועצים מעט מצפון ללונדון. הם התחילו בתור The Grey Lantern, שם שרמז לזהות הנסתרת ועטורת הגלימה של הסולן שלהם, פול דרייפר, ואחר כך הסבו את השם שלהם למנסון, על שם מנהיג הכת השטני. כדי להימנע מתביעה, הם היו צריכים לשנות את השם שלהם שוב והתקבעו על Mansun.  במהלך השנים המעטות מדי שהיו קיימים, הם המציאו וסיפקו הרבה סיבות אפשריות לשם הזה, אף לא אחת מהן נכונה.

כיאה לכל להקה מתקדמת באשר היא, הם לא הסתפקו בלאתגר את העולם בכלל, והמאזינים שלהם בפרט, עם המוזיקה שלהם, אלא גם עם התפוקה המוזיקלית שלהם.  כשהוציאו את הסינגל הראשון שלהם, ״Take It Easy, Chicken", הם לא ידעו , לטענתם, לנגן באף אחד מהכלים שמנגנים בו, מה שלא מנע מהם להוציא שיר טוב בהרבה מהרבה מאלה שמילאו את המצעדים ומנעו מהם את הכניסה למקומות גבוהים יותר.  אחר כך, ולפני האלבום הראשון, הם הוציאו שישה אי.פיים – או כך הם לפחות התייחסו אליהם.  כל אחד הכיל ארבעה שירים.  אחד מרכזי, שלקח חלק גם באלבום המתקרב ושימש כסינגל לצורך הטיפוס במצעדים, ושלושה שירים אחרים שיכולים למצוא את מקומם  – בנוחות, בכל אוסף בי-סיידים בריטי שמכבד את עצמו – גרסאות אקוסטיות, הקלטות חסרות ברק אבל מלאות בכשרון מוזיקלי ושירים שלא מצאו את דרכם בקלות לשום מקום אחר.

מבין ששת האי.פיים הראשונים האלה, אחד הצליח במיוחד – לא רק לחשוף ולהציג את נוכחותה של הלהקה בעולם המוזיקלי של שלהי הבריט פופ, אלא גם לאפשר להם להגיע למקומות גבוהים יחסית במצעדים.  "Wide Open Space", השיר המרכזי באי.פי. הזה – הרביעי מבין השישה – נפתח בצורה לא מאיימת, באקורד מתוח לעוקם על המסגרת שמכילה את השיר, שחוזר על עצמו כמה פעמים. ככל שהשיר מגולל את עצמו, במשך ארבע הדקות ושלושים שתיים השניות שבהן הוא מתנגן, אחנו לומדים כמה דברים – הראשון, שבעצם כל השיר חוזר על עצמו, שוב ושוב, בגוונים שונים ובתבניות שונות;  והשני, שאין סוף לאפשרויות השונות שאפשר להשתמש בהן כדי לחזור על אותו דבר.   שאר השירים שמאכלסים את האי.פי. הם אסופה שמתקבצת בדרך כלל בשוליים של סינגל – שזה מה שהאלבום הקצר הזה מייצג, בעצם – שיר אחד שמצא את דרכו אל מחוץ לאלבום שימשמש ויבוא, ושתי גרסאות אקוסטיות לשירים שגם הם לא באלבום, בסופו של דבר.

אחרי שיצאו ששת האי.פיים הגיע הזמן לאלבום הראשון של הלהקה, שהיה אלבום קונספט, בערך.  לפי דבריו של פול דרייפר, סולן הלהקה, בראיונות באותה התקופה, Grey Lantern, נושא שם האלבום,  הוא סופר גיבור שהוא בעצם האלטראגו שלו עצמו, שמוצא את עצמו בעיירה בריטית קטנה מלאה באנשים חסרי מוסר שצריכים שאיזושהי דמות בריטית עטיות גלימה תלמד אותם מה הוא מה.   אבל במסגרת המאמץ המתגבר של הלהקה לאתגר את המאזינים שלהם, ואת עולם המוזיקה בכלל, בגרסתו האמריקנית האלבום יצא כשסדר השירים הפוך לגמרי, מה שהפריע מעט לאלבום להיות אלבום קונספט.   אחרי שהאלבום הראשון בא, נדחף למקום לא גבוה במיוחד במצעד הבריטי והלך, הגיעו עוד שני אלבומים – אחד הכיל עדיין את מאפייני הפופ המתקדם שאיכלסו את המוזיקה של Mansun בתחילת דרכם והבא אחריו כבר לא.  מאחר ואת כל שלושת האלבומים הראשונים שלהם הקליטה הלהקה בחברות תקליטים מסודרות ומבוססות, כשהגיע האלבום השלישי והלהקה, שאפילו רדיוהד התייחסה לאלבום הראשון שלה בתור משהו מיוחד במינו, לא הצליחה להפוך לסופרסטארים, חברת התקליטים התחילה לאבד את הסבלנות.  כשהלהקה ניגשה להקליט את האלבום השלישי ופול דרייפר, שכתב את רוב השירים של הלהקה לבדו, התחיל לחשוב על מתווה האלבום הזה, חברת התקליטים התעקשה לשמוע את השירים לפני שהלהקה מקליטה אותם.  החברה התעקשה גם שדרייפר לא יפיק את האלבום בעצמו – והביאה במקומו את יו פדג'הם, שמאחר והפיק את "Synchronisity", אחד מהאלבומים הכי טובים בהסטוריה של המוזיקה אם רק סדר השירים המקורי היה כמו שהיה צריך להיות, לא היה פשרה כל כך נוראית מבחינת הלהקה, ושהשירים יהיו קליטים וידידותיים יותר לרדיו, וכך הכסף הכחיד את מה שנשאר מהפופ המתקדם של Mansun.   שלוש שנים עברו מאז שיצא האלבום השלישי ההוא, שאת שמו סינן בשאט נפש מתופף הלהקה כשנשאל במפגש מעריצים מה היתה הסיבה לפירוק הלהקה, ולא נראו הרבה סימני חיים מוזיקליים מהלהקה.  מדי פעם מישהו מחברי הלהקה עידכן באתר הרשמי שעוד כמה שירים הוקלטו, עוד כמה שירים מוכנים והמעריצים הכינו את עצמם לאלבום רביעי, אבל הלהקה החליטה להתפרק במקום.  את מה שנשאר מהאלבום הרביעי המתקרב הם ארזו באלבום אחד אחרון שהכיל גם את שאריות האלבום הזה, גם את עיקר הבי-סיידים שלהם וגם קטעים נדירים, וקראו לו "Kleptomania".  אחר כך, כל אחד מחברי הלהקה פנה לכיוון אחר, לא בהכרח מוזיקלי.  דרייפר הפיק אלבומים והקליט, התארח בשירים של אחרים והבטיח אלבומי סולו, אבל לא קיים.  דומיניק צ'אד, הגיטריסט, גם הוא היה אמור להוציא אלבום סולו אבל גם השירים המעטים שהוקלטו לטובת זה נבלעו בתוך אלבום הקטעים הנדירים האחרון שלהם.  בשנים האחרונות, מספרים, הוא נהג אמבולנס, שזה כמו מוזיקאי אבל לא.  סטוב קינג הפך להיות נהג מרוצים.

העולם ממתין, בינתיים, לזמן הנכון, שבו כמה כוכבים יתיישרו והפופ המתקדם יוכל לחזור ולמצוא לעצמו מקום קרוב למיינסטרים המוזיקלי.  קרוב לוודאי שאז יהיה מי שיזכור את Mansun ויצרף אותה לרשימת הלהקות המשפיעות שלו, באותה מידה ש-Mansun זכרו את כל האמנים והלהקות שהכניסו גם הם כמות אדירה של השראה ושל יצירתיות מוזיקלית לחבילה קטנה במיוחד של צלילים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  סרז' גיינסבורג. גיבור לאומי.

סוף השבוע הזה עתיר בינתיים בדברים משמחים שממלאים את הזמן שלי: יום הולדת, אריזה קדחתנית של הבית לקראת מעבר לדירה חדשה – ובין כל הדברים האלה לגוספל השבועי לא נשאר כל כך מקום.  לכן, הגוספל לא יהיה כאן השבוע, ויחזור בסוף השבוע הבא (או בתחילת השבוע שלאחר מכן) ממקום אחר לגמרי.

בינתיים, תישארו בטוחים אם אתם בדרום, תישארו כועסים בשאר חלקי הארץ, ולהתראות בצד השני של הארגזים.

1. לפני הכל

לפני יותר שנים משהייתי רוצה לחשב, בזמן שביקרתי בחנות דיסקים כזו או אחרת, שמעתי את המוכר, אושיית מוזיקה אוונגרדית בזכות עצמו, ובחור אחר שנכנס כדי לבקר, מדברים על הופעה של ה-Tiger Lillies, שהבחור שביקר בדק את האפשרות של להביא לארץ. החוברת המרהיבה שחברת ההפקה שלחה כדי להסביר מה הלהקה תצטרך כדי לשקול, הציגה תמונות של משהו שקשה להאמין שהיה אפשר לעשות באותו הזמן – סיבוב ההופעות הספציפי ההוא היה כרוך בהרמת אוהל קרקס. ״אי אפשר,״ הבחור סיכם בעצב אחרי מעבר נוסף מלא תקווה על החוברת. ״זה יקר מדי להביא אותם לארץ.״
אבל הנה, כמות כזו או אחרת של שנים אחר כך, מסתבר שזה המיתון, או הסטנדרטים המונמכים של הלהקה – לא עוד אוהל קרקס, אבל בהחלט בניית במה לא שגרתית – או מזלנו המוסיקלי הטוב, ו-Tiger Lillies מגיעים לארץ להופעה אחת, ב-26 לנובמבר ב״בארבי״ בתל אביב. זו הופעה שאתם חייבים לעצמכם לרוץ לראות – הנה סיבה אחת למה.

2.  מקרה קצר של דיסקוזה

״אין מסיבה כמו מסיבה של בראן וואן, כי המסיבה של בראן וואן לא מפסיקה,״ היא אמירת היפ-הופ כל כך קלישאתית, שכאשר היא מושמעת באלבום השני של Bran Van 3000, שם הלהקה מולבש על המשפט הזה בהקלטה אחרת, כאילו שזו תבנית מוכנה מראש שמחכה לאיזשהו שם שימלא אותה. אבל המסיבה של Bran Van 3000 באמת לא מפסיקה. היא מתחילה ב-״Astounded", הסינגל הראשון מהאלבום והשיר הכי מצליח של הלהקה בינתיים, שמעלה מהאוב את קרטיס מייפילד בהקלטה האחרונה שלו לפני שנפטר, הקלטה שאשתו מצאה במקרה ושהתגלגלה לידי הלהקה, ומסתיימת ב״Rock Star", בלדת גיטרה רגועה שנשמעת כמו מה שצריך להתנגן כשאוספים מרצפת המועדון את האשפה ואת אחרוני המבלים, כשהשמיים בחוץ כבר מוארים.
מאחורי Bran Van 3000, להקה שמכילה בין חמישה לחמש מאות אנשים, בהתאם למצב הרוח הקולקטיבי ולכמות הרגליים שבמה יכולה להכיל בו זמנית, ניצבים שני אנשים – ג׳יימי די סלביו, שהתחיל בתור איש ווידאו אבל מאד רצה להיות די ג׳יי (השם שלו, אחרי הכל, היה כמעט מוכן לזה), ואי.פי. ברגן, שאף על פי האופי הקצר של השם שלו, היה לו מספיק אורך רוח בשביל ללמד את ג׳יימי די סלביו את כל מה שידע לגבי הקלטות ויצירת מוזיקה אלקטרונית, וביחד הם התחילו ליצור את מה שאפשר לשמוע טוב במיוחד ב״Discosis", האלבום השני של הלהקה: די סלביו חולם את הקטעים המשתרעים כמעט עד אינסוף שמכילים כמות מרתיעה של השפעות מוזיקליות, וברגן מצליח לתרגם את כל זה למשהו שבאמת אפשר להקליט.
את האלבום הראשון שלהם, ״Glee", הם יצרו אחרי שהתמקצעו בהקלטת סינגלים לעצמם ולאמנים אחרים וביצירת כוכבים גדולים – בקנדה – מאמנים שגילו בעצמם, ואחרי שיצאו לסיבוב הופעות כושל שהיה כרוך בעיקר בתכנון לקוי ובפרסום כמעט בלתי קיים. אחר כך הסינגל הראשון מהאלבום, ״Drinking in LA", התפרץ אל תוך המצעדים ברחבי העולם ותפס לעצמו מקומות נוחים שם, ו-Bran Van 3000 התחילו לקבל את הכבוד הראוי להם באירופה ולחמם אמנים כמו ביורק, מובי ופאלפ על במות שהיו גדולות מספיק בשביל להכיל את כמות החברים הגדולה במיוחד שבלהקה, מול קהלים שהיו גדולים מספיק כדי להעריך את המוזיקה שלהם.
באלבום הראשון, הברכה של ג׳יימי די סלביו היתה גם הקללה שלו – וכל שיר נשמע כמו משהו אחר לגמרי, מאלבום אחר לגמרי, והרבה מהמאזינים קרוב לוודאי התייאשו באיזשהו שלב באמצע האלבום, חיכו בסבלנות לתום הלהיט והמיני להיט שאחריו, והפסיקו את סיבובי הדיסק. באלבום השני, האלבום נשמע כמו בלגן הרבה יותר מסודר – כזה שבמהלך כמה צעדים אחורה ומבט מקיף יותר אפשר להבין בדיוק איך הוא מסודר, ולמה הוא מסודר כמו שהוא מסודר. פרט לקרטיס מייפילד, שפותח את האלבום בקטע רווי סול שמארח בתוכו גם כמה זמרים קובניים, יש שם את יוסו נ׳דור, שמבצע את אותו השיר בשתי הזדמנויות שונות ושוזר את גורלה של ארצו שלו, סנגל, עם זה של קנדה ושל הצעירים האוהבים באחת מהערים המרכזיות שלה; את איק-א-מאוס ומומוס,  שני זמרים שקשה ואולי לא רצוי להכניס בכוח לרובריקות מוזיקליות; את ביג דדי קיין, ראפר אמריקאי, ולה לופ, ראפר צרפתי (שחייב את הקריירה שלו, בעצם, לדי סלביו ולברגן); ואת באדר עלי ח׳אן, זמר פקיסטני ששולח את ״Stepchild" שלהם, על הגיטרות החשמליות והקלידים שמרפרפים על פני המוטיבים האתניים שהמוזיקה של עלי ח׳אן רומזת להם, בערבית. לאורך הדרך, הלהקה בודקת שלוש דוגמאות שונות של נשים במצבים מחלישים – זו שמוכנה להשוות את עצמה לקטע מוזיקלי מוקלט שהמפיק יכול לעשות בו ככל העולה על עיני רוחו, זו שמוכנה להיות מורכבת בצורה לא ידועה מראש, כמו קוביות של טטריס על מסך מחשב, על ידי מי שמעדיף לראות בה חפץ, וזו שמעדיפה להשתכר ולהיסמם, לברוח לחלוטין מהעולם הזה, שבו היא עשויה להבין מה האנשים מסביב עושים. מאוחר יותר, הלהקה בודקת כמה מהר החיים חולפים בדרכים המהירות שבהן נעים השירים של ברוס ספרינגסטין, שאותם הם מזכירים , אחד אחרי השני, לאורך שיר שלם.   לאורך הדרך הם אוספים עוד ועוד אנשים, כאלה שהם חולפים לידם בחטף וכאלה שהם אוספים לרגעים ארוכים יותר, והנה, בפינה אחת בוב דילן מגחך על החברה הצבעונית הזו, ובמקום אחר אפשר למצוא את ישו רוקד, ומעט מאחוריו את מיילס דייוויס.  די סלביו וברגן מנתבים אותנו במומחיות משיר לשיר, בלי להרגיש שאחד נגמר והשני התחיל, בלי להרגיש שכבר עברנו על פני כמה וכמה ז'אנרים וחזרנו לזה שהשיר התחיל בו כמעט בלי מאמץ.

הסוף של האלבום, כמו גם של הפרק הזה בהסטוריה של הלהקה, הוא עצוב – אחרי שהאלבום הראשון יצא בהוצאה עצמאית יחסית, ואחר כך נאסף על ידי EMI, באלבום השני אספה את הלהקה אל חיקה חברת תקליטים שחשבה במונחים מאד דומים – Grand Royal, החברה שהקימו חברי ה-Beastie Boys, שהם מוזיקאים אדירים, אבל כנראה לא אנשי עסקים טובים במיוחד, וכשהחברה פשטה את הרגל, לאלבום השני של Bran Van 3000 היה את הכבוד המפוקפק להיות האלבום האחרון שיצא בה, ולחברה כבר לא היה את הכסף לפרסם אותו כמו שצריך.  הפסד של הלהקה והפסד שלנו, מפני שזה אחד מאלבומי האלקטרוניקה, אם אני מוכרח להגדיר את זה ככה, הטובים ביותר שיצא לי לשמוע, אלבום שהוא כל כך מלא בדמיון ובמגוון של צלילים שלא אמורים ללכת ביחד ובכיף שקשה מאד לשבת בשקט ולהקשיב לו כמו שמתבקש ממישהו שמקשיב לאלבומים באוזניות ואנשים מבחוץ לא אמורים לדעת למה הוא מקשיב.   האפיזודה הזו בחיי הלהקה היא גם ההסבר למרווח הארוך יחסית בין האלבום השני לשלישי, אבל המרווחים בין האלבומים הבאים הלכו וקטנו – הרביעי יצא רק בסוף השנה שעברה, ואולי, באיזשהו מקום בהמשך הדרך, ג'יימי די סלביו ימצא את הגרוב שלו בחזרה ויצליח לטוות אלבום המשך לאלבום המוצלח מאד הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא –  סטודנט אוסטרלי תובע את השטן, והשטן מלוהק בצורה יעילה במיוחד.

1. לפני הכל

ברפרוף מקרי על רשימת ההופעות שנשלחת למייל שלי מאיזשהו אתר שמוכר כרטיסים נתקלתי בשם מוכר.  שלושה שמות, בעצם, שהאחרון שבהם היה צ'יימברס – דניס צ'יימברס, אחד ממתופפי הג'אז החיים הכי טובים בעיניי, שלא בוחל גם במוזיקה קומוניקטיבית מעט יותר כשהוא יכול.  זו לא הפעם הראשונה של צ'יימברס בארץ והשם שלו ברשימה הזו לא הפתיע אותי, אבל כשראיתי את השם הראשון לחצתי על הלינק שמוביל לפרטים נוספים על ההופעה כדי להתפכח, בעיקר, ולא התפכחתי.  גרג האו, גיטריסט הפיוז'ן הכי טוב שמנגן היום, בעיניי, שהצליח לחלץ את עצמו מעולם השרדינג בשביל לעשות מוזיקה מעניינת הרבה יותר, משתף פעולה עם צ'יימברז ועם סטו האם, נגן באס שעמד לצידם ומאחוריהם של הרבה גיטריסטים מוצלחים – ובעיקר היה נגן הבאס בקטעים של סטריאני שהיו צריכים הכי הרבה באס.   ההופעה הזו, רק הרביעית של ההרכב הזה, תתרחש ב"רידינג 3" ביום שבת הקרוב, ה-6.8.

2.  הרי בעצם רוב האנשים עדיין מאמינים שהעולם יפה

אם תקחו כמה צעדים אחורה מרצף האירועים שמרכיב ביחד את ההסטוריה של המוזיקה הישראלית, תוכלו לראות שכמה מהאירועים האלה מקובצים ביחד באופן מחשיד.  אם תתנו מבט מרוכז יותר בכמה מהמקבצים האלה, תוכלו לראות שיש להם גם כמה מכנים משותפים.   את אחד מהמקבצים האלה אפשר למצוא בתחילת העשור האחרון של המאה הקודמת.   כמה מהמועדונים המוצלחים יותר של הרוק הישראלי חיזקו וייצבו את מעמדם בעולם התרבותי התל אביבי, לפחות, אם לא זה הישראלי, רוח של תרבות חדשה, שונה, של אמנים שרגל אחת שלהם היתה במיינסטרים ורגל אחרת בדברים אחרים לגמרי, ושנות ה-80 נגמרו.  כולן סיבות לשמחה.  אחת מהלהקות שצצו בתוך המערבולת המוזיקלית הזמנית הזו היתה "תערובת אסקוט" – להקה שהחזיקה לפחות שליש מסורת מוזיקלית מבטיחה, את אסף אמדורסקי, שבתור הבן של בני אמדורסקי כבר הבליח מוזיקלית בערב מחווה, אולי פרידה, שנערך לו מעט לפני שנפטר.  ללהקה, שהשירים שלה היו קצרים כמו רוב השירים האחרים שאיכלסו את העולם המוזיקלי האלטרנטיבי כמעט של אז, אבל לא בהכרח קומוניקטיביים כמו אלו של להקות אחרות שהצליחו יותר, היה להיט אחד בזכות עצמם, "החדר האינטימי שלי", ולהיט אחד שנשמע כמו פשרה עם חברת תקליטים שהתחננה שינסו להיות יותר מסחריים, "מי מפחד מגברת לוין", בו אמדורסקי שיחזר את התפקיד של אבא שלו בזמן שקפלן וג'נגו תפסו את תפקידיהם של חנן יובל ושלום חנוך, כל אחד לפי כמות שיערו באותה תקופה.   הם הוציאו רק אלבום אחד אז, שהיה מוצלח מאד ומוערך מעט מדי, ובין הצלילים שבו היה אפשר לשמוע שיש להם, כל אחד בנפרד, הרבה יותר להגיד ממה שהיו יכולים להסכים עליו בתור להקה.

אסף אמדורסקי נשאר באותה המסגרת כשהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו.  הוא נותר עם רגל אחת במיינסטרים, עם שירים קצרים ומלודיים מצד אחד אבל מורכבים ושונים, כמעט לא מסתדרים עם המוזיקה שמסביבם, כמו "אהבה חדשה", השיר שכתב או לא כתב על הימים האחרונים של אביו, או "רבים הימים".   כשהאלבום השני שלו, שנשא את אותו השם – שמו שלו – שנשא האלבום הראשון, אמדורסקי החליט לנטוש לחלוטין את כל מה שהרגיש שהוא חייב למסורת המוזיקלית, המלודית, המתחנפת יותר למאזינים שאביו אולי השאיר לו, ולהתמקד במה שנראה לו כמו השפה הטהורה של המוזיקה – שילוב מדוד, מנה למנה, של מוזיקה אלקטרונית ואקוסטית, ג'אזית מעט, אפילו.   באולפן הצטברו הכלים שהביאו איתם האנשים שאמדורסקי אסף סביבו, כמו חיים לרוז, מושיק קופ, כרמל ליפשיץ וקרני פוסטל, שחלקם השתתפו באלבום וחלקם לא – אורגני רודס, פסנתרים וסינתיסייזרים, כלי הקשה, אקורדיונים, והקול של אסף אמדורסקי מצא את עצמו משתלב בקלות בתוכם.  והשירים כתבו את עצמם, אולי בהמשכים ואולי במכה אחת, אבל הושארו, על ידי אסף אמדורסקי והאנשים שניגנו מסביבו, להתנגן עד שבאמת היו צריכים להסתיים.  חוסר הפשרה הזה, שהיה נדיר אז והוא נדיר גם עכשיו, הוביל לכמות המועטה של השירים באלבום – רק שבעה, ולמשך הזמן הארוך של כל אחד מהם – הקצר שבהם, וזה שגם מצא את דרכו לרדיו, בן ארבע דקות, הארוך שבהם בן יותר מתשע דקות.

ועם זאת, לאלבום הזה יש השפעה מכשפת.  עליי, לפחות.  הוא מתחיל בדיוק איפה שהוא אמור להתחיל ומוביל אותך, דרך הצלילים הכי הגיוניים, לנקודת הסיום שלו, בלי שאתה באמת מרגיש שהגעת לשם.  את השיר הכי יפה באלבום לדעתי, "הוא האמין לה",  הוא שומר לאמצע – משגיח על כל השירים שנפרשים לפניו ומאחוריו מפסגה של איזו גבעה מוזיקלית, שהרוחות שמובילות אליה ממוסגרות בתוך התופים והסינתיסייזרים ששוטפים את השיר הזה אל הסיום המוקדם מדי שלו.  תוחמים אותו משני צדדיו שני שירים שנראה שנכתבו במקביל, אולי, ואולי היו פעם חלק משיר אחד, ושניהם נסיונות להרגיע, לאשש, להפיג פחדים.  ב"אל תצטערי" הקצבי יותר, שמזכיר יותר את ימיו של אמדורסקי בלהקת האם שלו, אפשר אפילו לשמוע – אני מתעקש לטעון, אף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה בשום מקום – את ירמי קפלן מצטרף בקולות רקע.   ב"אל תדאגי", אמדורסקי לוקח צעד אחורה ומאפשר למוזיקה להאט, כמעט לעצור.  במשך הזמן שהשיר הזה מסתובב לקראת הסוף שלו באלבום, הוא מספיק לשנות פנים וצורות מספר כל כך רב של פעמים, שקשה לזכור, כשהוא מסתיים, צובר תאוצה, איך הוא התחיל – רגוע ומדוד ומלא בצלילים מרחפים של פסנתר.    ב"שיעברו הימים" אמדורסקי ממעט במילים, ונותן למוזיקה להגיד את אותו הדבר, במגוון דרכים אחרות, ווריאציות של כלים וצלילים שמילאו את כל האלבום ועכשיו מדברים בשפה מעט אחרת.

כשמקשיבים לאלבום פעם נוספת, הפעם ממרחק של מספר צעדים, אפשר לראות משהו מעניין.  כל השירים, פרט לאחד, הם בדיוק באותו הקצב.  קצב איטי, מדוד, רגוע, שנשמע כאילו שהוא מהדהד מתוך הצעדים האיטיים והכבדים של "חרש, ביבבה" – השיר וגם הקליפ שמלווה אותו.  השיר הבודד שאינו עומד בקנה אחד עם שאר השירים עומד בדיוק באמצע – זעקה אחת, מהירה יותר וארוכה יותר, של התמודדות עם האמת לעומת מגוון של התחמקויות איטיות, מדודות, רגועות, ממנה.  וגם הצעקה הזו נבלעת בתוך השירים שלפניה ואחריה, חריגה בתוך הנוף הזה וכמעט נשכחת כשהאלבום כבר נגמר.  מאוחר יותר, אמדורסקי ינסוק שוב אל השמיים הכחולים, אחרי שכמה מהלומות ישכנעו אותו שכדי להסתכל טוב יותר על מה שצריך לשיר עליו צריך להיות מעל להכל – מעל לעיר, מעל לדברים שמסתתרים בתוך הצללים במקומות שהאורות לא מאירים בהם, מאחורי שלטי הענק ומבעד לבניינים עם החלונות הנוצצים.  וגם האלבום הזה, שזעקה חותכת אותו באמצע, מסתיים באבחה קצרה של אזעקה, קצה של חוט של בהלה ומתח באלבום שהוא כל כך רגוע שכמעט ואי אפשר להרגיש שזה לא אותו השיר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חוק קטן.  כשהסרט מבוסס על ספר של גרהם גרין, לכו לראות אותו.  או לפחות תקראו את הספר.