The gospel according to whom

1. לפני הכל

תרשו לי כמה סימני קריאה לפני, וכמה אחרי:  פאקו דה לוצ'יה! מגיע להופעה בארץ, עם להקה מלאה – שזה לפחות שניים, שלושה אנשים יותר מדי – ב-29 לאוקטובר ב"האנגר 11".

וגם, Sun Ra Arkestra מגיעים לארץ להופעה אחת ב"בארבי" ב-1 לדצמבר ואני לא בטוח אם זה דבר טוב או רע.  סאן רה עצמו נפטר כבר לפני 8 שנים, ואף על פי האקסצנטריות המחושבת שלו, הוא היה נגן ג'אז נפלא שנתן הופעות מרהיבות.   הלהקה שליוותה אותו אז ממשיכה גם היום ומבצעת את מה שהיא קוראת לו מחווה – מה שנשמע לי כמו היצמדות ככל האפשר ל-head והימנעות כמעט מוחלטת מאלתורים.  או במילים אחרות, לא ג'אז.

2. יום אחד של שלום

ג'רמי גילי התחיל את דרכו בעולם בתור שחקן, בעיקר.  הוא שיחק במעט דברים, בעיקר פרקים בודדים של סדרות בריטיות (הוא שיחק את פרסאוס בעונת המיתולוגיה היוונית של "Storyteller", וזה פחות או יותר המקום היחיד שאני זוכר אותו ממנו), ולא הצליח מאד – מה שהשאיר לו הרבה זמן לחשוב, ובאחת מהפעמים שבהן היה לו זמן לחשוב הוא ניסה להבין למה העולם מלא במדינות שנלחמות אחת בשניה, ואיך אפשר להפסיק את זה.  ההארה באה ברגע אחד, כמו שהרבה הארות באות – אף אחד לא מפסיק את זה כי אין נקודת התחלה.  מאותו הרגע הוא החליט להפיץ, ולקדם, ולהילחם בשביל, רעיון שנשמע בבת אחת גם דבילי וגם מהפכני:  יום אחד שבו אף אחד לא נלחם באף אחד, וכולם, רצוי, משקיעים את האנרגיה המבוזבזת הזאת במשהו אחר, מועיל יותר.  את ה"יום האחד של שלום" שלו הוא החליט להציב ב-21 בספטמבר.  הוא התעקש והשקיע, דפק על דלתות ושיכנע אנשים והחתים אנשים וזכה בליבם של אנשים, ובסופו של דבר הצליח, בהצבעה אחת גורלית, להביא את כל 193 המדינות החברות באו"ם – אפילו ישראל – להצביע פה אחד על המחויבות ליום האחד של שלום הזה.  אבל ההצבעה הזו קרתה ב-9 בספטמבר 2001, ויומיים אחר כך העולם כולו השתנה.  גילי לא וויתר והצליח להגיע להישגים מרשימים והוא ממשיך לחלום, ביחד עם יותר ויותר אנשים, על היום האחד של שלום הזה.  והוא יתרחש, אם לא יקרה שוב שום דבר קטסטרופלי, ב-21 בספטמבר 2012.  אתם יכולים להמשיך ולקרוא על ג'רמי גילי, ועל הארגון שהקים, ועל היום הזה ומה שאתם יכולים לעשות בשבילו, כאן.  וגם אפשר לראות את שני הסרטים התיעודיים שגילי ביים והפיק (שבאחד מהם לפחות מככב שמעון פרס), כאן וכאן.

3.  מיד מתיקות

א.  הסוף

R.E.M. סיימו את החיים המוזיקליים המשותפים שלהם מאד בדומה לדרך שבה הם חיו אותם – בשקט,  רחוק מהאורות הבוהקים של ההצלחה הגדולה.  הם לא כינסו מסיבת עיתונאים, לא הודיעו על מסע הופעות של פרידה, לא יזמו בוקס סט מפואר (אם כי קרוב לוודאי שוורנר ידאגו לזה בעצמם), ואפילו האוסף המקיף שמתוכנן לצאת בנובמבר, שעליו הלהקה שקדה לפני שהודיעה על הפירוק, נראה כאילו הוא יוצא בדרך אגב.  הם פרסמו הודעה – פסקה אחת, שאם לא קוראים אותה לאט ובזהירות, ואם מתעלמים מהכותרת – "R.E.M. סוגרים את הבסטה" – אפשר לפספס את העובדה שהם מתפרקים.  מאוחר יותר, כשהיה לכל העולם זמן לחשוב ולעכל, כל אחד משלושת החברים הנותרים הוסיפו דברים משל עצמם.   בסופו של דבר, אלו לא היו R.E.M. שהתפתחו וגדלו והפכו להיות מפלצת המיינסטרים שהיו בסופו של דבר, זה היה העולם שהלך והרגיל את עצמו אליהם.  הם המשיכו לעשות את המוזיקה שלהם, בדרך שלהם, להופיע על במות קטנות במועדונים קטנים באת'נס, ג'ורג'יה, אבל הבמות הלכו וגדלו, והקהלים הלכו וגדלו ומהר מאד אנשים בכל מיני חלקים רחוקים של העולם ידעו את השמות של השירים שלהם, לפעמים לא בצורה הנכונה.

ובכל זאת, היו מעטים שהופתעו מההודעה הצנועה הזו של R.E.M.  האגדה האורבנית ששררה מסביבם סיפרה שיש מספר שמופיע באיזשהו מקום על עטיפת האלבומים שלהם שהובילו ל-"Green", וכשהספירה הזו תגיע לאפס, הלהקה תתפרק.  הספירה לאחור הזו הגיעה בדיוק עד לרגע שבו הלהקה הפכה להיות סיפור ההצלחה שהיא היתה אמורה להיות כל אותו הזמן, אבל בעצם, ספירה לאחור אמיתית התחילה אחרי שביל ברי עזב את הלהקה.   שמונים מיליון דולר, היה הסכום שוורנר מיוזיק נקבה בו כדי שהלהקה תמשיך ותקליט ותוציא אלבומים ותופיע ותמשיך להיות סיפור ההצלחה שהיתה עד אז, ו-R.E.M. לא יכלו שלא להרשות לעצמם לא להיענות.  הם הוציאו את "Up", שהיה מבריק, ואת "Reveal", שהיה שונה לחלוטין ונשמע כמו בהיה ארוכה מאד בשמש.  ואחר כך הם הוציאו את "Around the Sun", שהיה אנמי וחיוור כמו משהו שלא היה קרוב בשום שלב לשמש, ואת "Accelerate", שנשמע כמו אחיו הגדול והמופרע של "Monster", ואת "Collapse Into Now", שאני עדיין מחפש איפה מסתתר בו הדבר שכולם מתלהבים ממנו.  ועם חמשת האלבומים האלה הגיע הזמן של R.E.M. להביט אחורה, שם ניצבת קריירה מפוארת שלהם שגם הרגעים הנמוכים שבה הם רגעים שצריך להתגאות בהם.  ולהביט קדימה, שם, אולי – יש עוד כמה אלבומים ועוד כמה סיבובי הופעות, אבל אין את חדוות היצירה שניפחה את המפרשים שלהם לאורך כל הדרך הזו, ופיטר באק, בפסקה שכתב הוא על פירוק הלהקה, היה מעדיף לפנות את הבמה ולעמוד בחושך, נגד הקיר בחלק האחורי של המועדון, ולהקשיב ללהקות של בני 19 על הבמה שמנסות לעצב את העולם מחדש.  עכשיו תורן.

ב.  ההתחלה

R.E.M. ואני נולדנו באותה שנה, אבל אני לא ליוויתי אותם מהרגעים הראשונים שלהם. גם במקרה של R.E.M., היו להם חיים מוזיקליים שלמים לפני האלבום שבו אני למדתי להכיר אותם – אותו אלבום שחשף את הלהקה, בעצם, לכל מי שלא הכיר אותה עד אותו הרגע, וגם במקרה של R.E.M., החיים המוזיקליים האחרים האלה, בחברת התקליטים IRS, היו בארץ אחרת, כזו שהמעבר אליה כרוך בסיכון שצריך לחשוב ולהתלבט ולהחליט אם לקחת אותו.  בסופו של דבר, הקפיצה היתה קלה ולא רחוקה במיוחד.  האלבום שבחרתי להתחיל בו היה "Lifes Rich Pageant", עם חצי פניו של ביל ברי מציצים מהעטיפה, ואני אפילו כבר לא זוכר למה.  על הצד האחורי של העטיפה היתה רשימת שירים מנותקת כמעט לחלוטין מהמציאות שהתנגנה בדיסק כשהוא הונח על המגש ונדחף אל תוך המערכת, ואני כתבתי בפתק קטן, אחרי ההאזנה הראשונה, את רשימת השירים האמיתית והדבקתי אותה מהצד השני.  "Superman", גרסת הכיסוי שמשלבת בצורה אולטימטיבית את הקול הנמוך יחסית של סטייפ וזה הגבוה יחסית של מייק מילס, והקטע האינסטרומנטלי ששנים אחר כך למדתי ששמו "Underneath the Bunker", נעלמו לגמרי מהרשימה ההיא.  כל שאר השירים היו מבולגנים ככל שאפשר היה לבלגן אותם.  לחלק משמות השירים לא היה מקום במלבן הצר שהוקדש לרשימת השירים, וחלק מהקסם של האלבום הזה – ושל כל האלבומים האחרים של R.E.M. מאותה תקופה – היה חוסר הסדר הבולט בכל מה שהיה קשור בעטיפה ובעיצוב, כאילו שהלהקה לא יכלה לחכות שהשירים ימצאו את דרכם אל אוזניהם של המאזינים, ותוך כדי נסיונות העיצוב והאריזה המזורזים עשתה כמה טעויות שלא היה אפשר לתקן אחר כך.   מאוחר יותר באו אלבומים משני הצדדים הכרונולוגיים של האלבום הזה, וגם אחרי שראיתי אותם, סוף סוף, בהופעה חיה, ארבעה אנשים קטנים במיוחד במרחק גדול ממני עושים רעש נפלא שלא כל האנשים בקהל ידעו איך לעכל, וגם אחרי, שנתיים אחרי, שביל ברי החליט שיהיה לו יותר קל ויותר רגוע להיות חקלאי, בעצם, מלהיות מתופף של להקת רוק שמכירים בכל העולם, וגם אחרי שהלהקה המשיכה בלעדיו והוציאה חמישה אלבומים נוספים – חמישה שעליהם התחייבה ועליהם קיבלה את הסכום הכי גדול מראש שלהקה יכולה היתה לקבל מחברת תקליטים עד אז, ורק לקראת סוף הדרך החלטתי לעזוב את היד שלהם ולנסות להמשיך בעצמי אל תוך הסבך הזה של עולם מוזיקלי שהוא לא R.E.M..  הם לא התפשרו בשום שלב.  הם לא עשו מוזיקה שנעימה בהכרח לאוזן ולא מוזיקה שהייתי מצפה מהם שיעשו.  הם היו יכולים להמשיך ולשחזר את ההצלחה שלהם, להוציא פעם אחת תואם "Out of Time" ופעם אחת "Automatic for the People", לסירוגין, עד שהיו פורשים בשיבה טובה, וכולנו היינו מכירים להם תודה כי כל מה שהם עשו בעצם מילא את החיים שלנו בעוד מוזיקה מהסוג שצריך לשמור, אבל הם העדיפו להתפתח ולהתפרץ לכל מיני דלתות שהיו כביכול נעולות בשבילם – גראנג', באלבום אחד;  סדרה של שירים כמעט מאולתרים, שביבים של הופעות מרחבי העולם שלוטשו והפכו ליהלומים באולפן אחר כך;  אלבום נסיוני מעט יותר אחד, ואחר כך עוד אחד, וחזרה לנתיב המיינסטרימי המנחם והבטוח, ואחר כך עוד אלבום אחד, אחרון, שבו הם חזרו בדיוק למקום שבו הם התחילו, והנה הם שוב יכולים להרגיש בבית על במה קטנה, באיזה מועדון באת'נס, ג'ורג'יה, ממצמצים נגד האורות הבוהקים כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן.

ג.  האמצעים

בסופו של דבר,  מסלול החיים של להקות כמו R.E.M., שממשיכות ועושות בשקט ובדבקות את מה שאמרו שיעשו כל הזמן הזה, הוא לא מאד מעניין.  להקות כמו R.E.M. עושות מוזיקה נפלאה, לא ביוגרפיות נפלאות.  ולמעט גביע יוגורט אחד שנזרק על דיילת לא מוכנה, ולמעט פרשת היעלמות קצרה בתל אביב, ולמעט אירוע רפואי חמור על במה, באמצע הופעה (ועוד אחד, ועוד אחד, בעצם), לא קרה הרבה בחיים הכרונולוגיים של R.E.M.  אבל בחיים המוזיקליים, קרה המון, כל הזמן.  הנה עשר נקודות פתיחה טובות למי שרק עכשיו, כשהמים שקטים ואפשר להיכנס, רוצה להתחיל:

1   Fretless – הלהיטים הם לא חכמה.  כל אחד מהם הוא עוגן למשהו מוכר ואהוב באלבום שיש בו הרבה מה להציע מעבר לשירים האלה, אבל שיר כמו Fretless הוא בדיוק האבן הלא יציבה שעליה כדאי לשים את הרגל כדי לנסות לאמוד את יכולת המעבר בנהר הקוצף הזה.  שיר שהוקלט בין התקופה של "Out of Time" לתקופה של "Automatic for the People" ומסמל בדיוק את הגשר המוזיקלי בין שני האלבומים האלה, הוא מין נווד כזה שלא נמצא בשום אלבום פרט לפסקול הסרט שלו תרמה הלהקה את השיר – "עד סוף העולם" – שהבמאי שלו, ווים וונדרס, הוא מין קוסם בכל מה שקשור בפסקולים ובאספקטים המוזיקליים של הסרטים שלו, מפני שהוא מצליח, שוב ושוב, לגרום למוזיקאים שברומו של עולם, כמו R.E.M. ושותפיהם לסופרסטאריות וֹוֹU2, להעניק לו שירים בלעדיים שלא נמצאים (לפחות בנקודה שבה הסרט יוצא), בשום מקום אחר.

2   Diminished – אנחנו קופצים קדימה, הרבה קדימה, לאלבום הראשון שהלהקה מוציאה בתור שלישיה, בלי המתופף ביל ברי שפרש. "אני מרגיש כמו אידיוט," הוא אמר בתגובה על האלבום הזה.  "אני עוזב והם מוציאים את האלבום הכי טוב שלהם."  ו-Up הוא באמת אלבום יוצא דופן.  לא הכי טוב, לדעתי, אבל עדיין כזה שמכיל כמות נדירה של שירים מצוינים, ושונים, כאלה שלא בהכרח הייתם מצפים מ-R.E.M. להקליט.  אפילו השיר הכי בנאלי באלבום, בעיניי, שכשהיה גמור נשמע כל כך דומה לשיר של לאונרד כהן שהלהקה היתה חייבת לתת לו קרדיט על הכתיבה, מחזיק בתוכו קסם מסוים שאי אפשר להסביר.  השירים של R.E.M. שמדברים על אנשים שנמצאים באיזשהו שפל בחיים שלהם הם אלו שמהדהדים הכי רחוק, ולאורך הזמן הרב ביותר, וזה, אולי על מישהו שניצב בפני משפט לא צודק על פשע שלא ביצע, מהדהד יותר מהרבה דברים אחרים שעשו באותה תקופה.

3   Country Feedback –   השיר הזה, שמתנהל בקצב ובמהירות של הדרום האמריקני, יכול, אולי צריך אפילו, להימשך לנצח.  ומי יודע – אולי אנחנו מצטרפים באמצע וגם הרבה אחרי שנעזוב ונמשיך לשירים אחרים, השיר הזה ימשיך להתנגן באיזשהו יקום מקביל שבו R.E.M.  לא התפרקה מעולם.

4   So Fast, So Numb –  כש-R.E.M. היו כבר מספיק גדולים כדי להשפיע על הדעה המוזיקלית של מי שהקשיב להם, הם דאגו לאסוף אל מתחת לכנפיים שלהם להקות אחרות, מצליחות אבל לא מאד מצליחות, שהן חשבו שכדאי שיצליחו יותר.  אחת מהלהקות האלה היתה רדיוהד, ש-R.E.M. לקחו איתם לסיבוב ההופעות של "Monster", ושאיתם רדיוהד ביקרו גם כאן ברמת גן.  בתמורה, הם קיבלו מרדיוהד את הרעיון להקליט, לפחות את החלקים הבסיסיים, של האלבום החדש שלהם, בדרכים, בין הופעה להופעה, ולהשלים אותם באולפן.  התוצאה של זה היתה האלבום האהוב עליי של R.E.M. – אולי למרות ואולי בזכות העובדה שהוא הכי פחות משויף ומהוקצע מכל האלבומים שלהם.  זה לא בהכרח השיר הכי טוב באלבום, יש הרבה שירים אחרים שיש להם את טביעת האוזן הטבעית יותר של R.E.M. מבחינתי, אבל זה שיר שמושך אותי כמו מגנט כל פעם שאני מתקרב לאלבום.  אין הסבר – ולא צריך.

5   Feeling Gravitys Pull –  השיר הזה נמכר לי בתור שיר שאפשר לשמוע בתוכו את השם שלו.  ומה, צדקו.  שם השיר, אגב, הוא לא טעות כתיב מצידי.  ל-R.E.M. היתה בעיה לאורך כל הקריירה שלהם עם הפסיק הזה שמפריד בין מילים לבין ה-s שלהן.

6   Boxcars (Carnival of Sorts) – ועכשיו בחזרה לתחילת הדרך שלהם.  האי.פי. הראשון, שכל מי שרכש אותו, והניח אותו על הפטיפון, הרגיש את הרוח הרעננה שמנשבת ברחבי החדר, ברחבי העיר, ברחבי העולם.  אפשר לשמוע ניצוצות של זה בשירים המאוחרים שלהם – אבל אף פעם לא בדיוק את אותה הרוח.

7   Funtime –  ל-R.E.M. היה מאז ומתמיד טעם מצוין בכל מה שקשור לגרסאות כיסוי, אבל חוסר מזל משווע בכל מה שקשור לבלעדיות על גרסאות הכיסוי האלה.  אחרי שהקליטו את "Love is All Around" ואפילו ביצעו אותו בהופעת ה-"Unplugged" שלהם, Wet Wet Wet הפכו אותו ללהיט.  אחרי שהקליטו את "I Will Survive" בשביל סינגל חג המולד המסורתי שלהם, Cake הוציאו גרסה מוצלחת יותר.  ואחרי (הרבה אחרי, למעשה), שהקליטו את גרסת הכיסוי הזו, לאיגי פופ, בוי ג'ורג' הוציא גרסה מעט יותר מוזרה ומעט יותר חללית.  ומעט יותר מצליחה, כמובן.

8   I'll Take the Rain – בנוסף לכל שאר הדברים שהם עשו בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, R.E.M. גם היו סוג של חלוצים בהרבה דברים שהיו קשורים ביכולת לתקשר מבחינה מוזיקלית עם קהל המעריצים בעולם שבו האינטרנט הוא דרך התקשורת המועדפת.  האתר שלהם, שבו היתה להם, לפעמים, אינטראקציה ישירה עם הקהל שלהם, ושבו מישהו מטעמם, לפחות, טרח לעדכן ולשנות ולהוסיף ולהרחיב כל הזמן, היה קיים כמעט מרגע שהיה אפשר ליצור אתר בסדר גודל כזה.  וכשיצא האלבום השני שלהם כשלישיה, בזמן שמעט אמנים אחרים עשו את זה, R.E.M. נתנו את כל האלבום להאזנה באתר, מעט לפני שיצא באופן רשמי.  אני, כמעריץ ממושמע, הלכתי והקשבתי.  פעם אחת, ואז עוד פעם, ועוד פעם.  נדהם שגם אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה אלבומים הם עדיין מסוגלים להוציא משהו כל כך שונה שכל כך עשוי במקשה אחת בתור עצמו.

9   Low – נקודת ההתחלה שלי עם R.E.M.   עד אותה הנקודה, R.E.M. היו רק איזשהו שם אמורפי של להקה אלטרנטיבית שאנשים הזכירו.  מרגע ששמעתי את השיר הזה, לא רק ידעתי שאני אוהב את R.E.M., ידעתי גם שאני הולך להיות מוזיקאי.

10  The Unseen Power of the Picket Fence – יש מעט מאד להקות, אחרי הכל, שיכולות לומר שכתבו עליהן שירים.  Pavement, באחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם, מתוודים על האהבה שלהם ל-R.E.M. ועל חוסר החיבה שלהם לשיר מ-"Reckoning".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  על שבט של פיגמים עם שמיעה יוצאת דופן ועל חלק פחות נעים של הקדמה שמפריע להם.

1. לפני הכל

לרוג'ר טיילור מ-Queen נמאס לראות להקות שמבצעות את השירים של הלהקה בצורה לא אופטימלית, עכשיו כשהלהקה עצמה לא ממש מנגנת, והוא ובריאן מיי, שני החברים הפעילים הנותרים בלהקה, החליטו לעשות מעשה, כדי שהמחווה אליהם תהיה עשויה כמו שצריך.  הם עורכים תחרות שבמסגרתה להקה אחת שמבצעת את השירים של Queen תיבחר להופיע בסיבוב הופעות, שיכלול גם תמונות וקטעי ווידאו נדירים של הלהקה עצמה, וייקרא Queen Extravaganza.  להקות יכולות להעלות את החומרים שלהן לאתר שהוקם לכבוד התחרות החל מהיום, ועד כמה שהבנתי התחרות לא מוגבלת לאיזור מסוים בעולם.  אובלינס, לתשומת לבכם.   מסתבר שהתחרות מוגבלת רק לאמריקנים.  מילא.  עדיין רעיון נפלא.

2. הכבש ששבר את גב הגמל

למוכרים בחנויות דיסקים יש רגעים מרושעים.   לרופאים ולמוכרים בחנויות דיסקים יש משהו במשותף – מי שבא אליהם בא עם בעיה שברוב המקרים רק הם יכולים לפתור.  במקרה של רופאים, כמובן, זו בעיה הרבה יותר מהותית.   במקרה של מוכרים בחנויות דיסקים הפתרון כרוך בלעזור ללקוח שנכנס להיפטר מהקוץ שנתקע לו בראש ומסרב לצאת, ולאפשר להם לגלות מה השיר שתקוע להם בראש (וגם, בעצם, להימנע מלעבור דרך כל מי שהם מכירים ולהיראות די טפשיים כשהם בודקים אם מישהו מזהה את שלושת הצלילים "הממ הממ הים").  לרגע אחד קטן, הרגע שבו הבעיה הספציפית באה על פתרונה ובעל הבעיה מראה סימני הקלה, גם רופאים וגם מוכרים בחנויות דיסקים יכולים להרגיש קצת כמו אלוהים.  ואלוהים הוא מרושע לפעמים.  אז גם אנחנו. (אנחנו, אני אומר, אף על פי שלא עבדתי בחנות דיסקים כבר כמעט עשר שנים.  אבל ככה זה – קצת כמו המאפיה, אפשר לעזוב את חנות הדיסקים אבל חנות הדיסקים אף פעם לא באמת עוזבת אותך).

באחד מהרגעים המרושעים האלה, במקרה שלי, לקוח נכנס לחנות וביקש לקנות את האלבום הראשון של ג'נסיס.  זו בעיה קלאסית שלומדים עליה בקורסים הכי בסיסיים למוכרים בחנויות דיסקים, ויש לה שני פתרונות.  האחד מחייב לנתב את הלקוח לאלבום שהוא באמת מחפש.  השני מחייב להראות לו את העליונות המוזיקלית שלך, כי אתה מוכר בחנות דיסקים.  והוא לא.  (רגעים מרושעים, אגב, הם לא רגעים גאים.  אבל אני מחויב לדווח על זה כמו שאני רואה את זה).  למזלי ולנוחותי כמוכר בחנות דיסקים, שני הפתרונות נמצאים באותו ארגז עץ על רגל מתכת שמכיל את כל הדיסקים שמכונים "דובדבנים", כי הם במחיר נמוך יחסית והמגש עליו נמצא הדיסק הוא אדמדם כמו, נגיד, דובדבן.  אני מפשפש בארגז הזה מעט ומוציא משם דיסק אפרפר, שהעטיפה שלו נראית כמו עטיפה של ספר.  על העטיפה מודפסות, כאילו מוטבעות, המילים "From Genesis to Revelations".  הלקוח הופך את הדיסק ומביט ברשימת השירים (אני מרפרז קצת את הסיפור בשלב הזה.  אני לא בטוח שרשימת השירים מופיעה בצד האחורי של הדיסק הראשון של ג'נסיס) והפרצוף שלו מקרין הרבה בלבול.  "זה לא האלבום הראשון של ג'נסיס," הוא אומר ומחזיר לי את הדיסק.  אני מחזיר את הדיסק לארגז ושולף משם דיסק אחר.  הדיסק הזה הוא שחור ויש עליו צילום מעורפל של אבני משחק צהובות של ילדים.  השם של הלהקה מופיע גם הוא, בצהוב, כבדרך אגב, בחלק העליון של הדיסק.  הוא הופך את הדיסק לרגע, מסתכל על רשימת השירים ומהנהן בסיפוק. "זה האלבום הראשון של ג'נסיס."   הוא אומר.  "לא, זה לא," אני מפליט ומתקדם לכיוון הקופה.

אבל אני יכול להבין אותו.  כשהייתי צעיר יותר, ואפילו לא חלמתי עדיין להיות מוכר בחנות דיסקים, ג'נסיס היתה שלישיית פופ, וזה, האלבום שאני כיניתי "ג'נסיס ג'נסיס", היה מבחינתי האלבום הראשון שלה כי זה האלבום הראשון שגיליתי.  הסולן שלה היה בריטי נמוך ומקריח עם חוש הומור יוצא דופן למוזיקאי והוא היה מוקף בשני אנשים גבוהים יותר ממנו, בצורה קומית כמעט, אחד עם זקן ואחד בלי.  הם עשו מוזיקה מורכבת יחסית למוזיקה ששמעתי באותו הזמן – שירים אפלים כמו "Mama" ושירים שיש להם שני חלקים כמו "Home By the Sea" ואפילו שירי הפופ הבאמת פשוטים שלהם, כמו "That's All",  התהפכו והתאבכו בכיוונים שבהם שירי פופ לא היו אמורים ללכת.  מאוחר יותר למדתי, מאותו חבר שהכיר לי את השלבים הבאים באהבת המוזיקה, שלג'נסיס היה גלגול אחד קודם שבו הסולן שלהם היה פיטר גבריאל, גם הוא אמן שלמדתי להכיר ולאהוב באותה התקופה, וכזה שביסס את עצמו בשלב הזה של הקריירה שלו כמי שהקליפים שלו הם הרבה יותר מעניינים מאלו של האמנים אחרים בטלוויזיה, שהם עשו רוק מתקדם, ושבהופעות שלהם פיטר גבריאל היה מתחפש לכל מיני דברים – פרח, רוח רפאים, אביר עם קסדה עטורת נוצות.   אבל אני העדפתי להתעלם לחלוטין מהפרק הזה בחיי הלהקה ולהיצמד לפן הפופי יותר שלהם, זה שבמסגרתו הם הוציאו קליפים עם הבובות של Spitting Image ושירים סאטיריים על מטיפים טלוויזיוניים.  רק כשהתחלתי לעבוד בחנות הדיסקים שעבדתי בה, בעצם, הסכמתי לחזור ולהכיר את ג'נסיס האחרת, המוקדמת יותר.  חבר יקר (וקולגה למכירת דיסקים), שהיה מעריץ אדוק הרבה יותר של הלהקה, במיוחד בתקופה הפיטר גבריאלית שלה, לקח על עצמו את המשימה הרת הגורל של לשכנע אותי ש-"Selling England By the Pound" הוא לא רק אלבום טוב (אף על פי שהוא אלבום של רוק מתקדם), אלא הוא האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס.  הוא אפילו הרחיק לכת וקנה לי את הדיסק כמתנת יום הולדת רק כדי שאוכל להקשיב לאלבום ולהסכים.  והקשבתי לאלבום, כמה וכמה פעמים, ועל אף שהשתכנעתי שהוא אלבום מצוין, והופתעתי לטובה מכמה שאני כן יכול להתחבר למוזיקה מתקדמת, אם היא מתקדמת בכיוון הנכון, לא השתכנעתי שהוא האלבום הכי טוב שלהם.  מכיוון שהאלבום שלהם שבאמת התאהבתי בו היה זה שבא אחריו, האלבום שהתחיל לשרטט את הקו שבסופו של דבר יוביל את שלושת החברים הנותרים למחוזות המיינסטרים ואת פיטר גבריאל לגבעה בסולסבורי.

אל האלבום האחרון של ג'נסיס עם פיטר גבריאל כסולן, "The Lamb Lies Down on Broadway", הגעתי דרך שתי נקודות ציון רחוקות – הראשונה היתה הגרסה המחודשת של הלהקה ל-"Carpet Crawlers" מתוך האלבום, שבה גבריאל וקולינס מיישרים קו עם ההסטוריה של הלהקה וחולקים ביניהם הרבה יותר ממלאכת השירה, והשיר עצמו הופך להיות פופי ורגוע יותר, השניה הגרסה הכמעט נאמנה לחלוטין למקור של ג'ף באקלי ל-"Back in NYC" באלבום הגזירים שלו "(Sketches for) My Sweetheart the Drunk".   ואני אוהב את האלבום הזה במיוחד אולי למרות, ואולי בגלל, שהוא שונה משאר האלבומים של ג'נסיס.  בזמן ששאר האלבומים של ג'נסיס היו נטועים עמוק באדמות הכפריות של קנטרברי ובימי הביניים הבריטיים, על שלל הדימויים והתיאורים הפסטורליים יותר ופחות שלהם, האלבום הזה זורק את המאזין, אני במקרה הזה, ישר לאמצע העיר הסואנת ביותר בעולם.  לפחות, זו שמצטלמת כסואנת ביותר בעולם.  ולא רק באמצע העיר, אלא באחד מהרחובות הכי מרכזיים והכי נוצצים שלה, זה שנקרא בפשטות, "דרך רחבה", כי זה מה שהוא היה כשהקימו את העיר כמה מאות שנים אחורה (באותה מידה שרחוב החומה נקרא על שם החומה שתחמה את העיר שניצבה מהצד האחד שלו).   הוא נשמע אורבני לחלוטין, וזה בא לידי ביטוי גם בגיטרות המתכתיות יותר, גם בקלידים שזונחים לפעמים את הצליל המעובה, העצי, הכפרי יותר, ונצמדות לצלילים מלאים בזכוכית ומתכת ואספלט.  וגם, בניגוד לאלבומים האחרים של ג'נסיס שבהם לשירים אמנם יש מילים שיש להן התפתחות סיפורית מסוימת, אבל כל אחד מהם בדרך כלל עומד בזכות עצמו, האלבום הזה כולו מספר סיפור.  זאת אומרת, אלבום קונספט.  הראשון של ג'נסיס, בפתח תקופה שראתה הרבה כאלה, בעיקר מלהקות רוק מתקדם ולהקות שתמכו במאבק, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

במרכז הסיפור שנפרש לאורך האלבום הזה יש בחור צעיר פורטוריקני, תושב ניו יורק, שנקרא ראל.  לא נהג המירוצים הצרפתי שזכה להארה בטיול רגלי בפירנאים, אלא סתם ראל – אחד, מתוך מיליוני התושבים של העיר הענקית הזו, שעושה את צעדיו לאט בזהירות בדרך לאנשהו כדי לחזור באותו ערב ושוב למחרת לעשות את הצעדים שלו לאותו מקום. האלבום מתאר, בחלקים רופפים ולא עוקבים, את החיים שלו והריקנות שבהם בניו יורק.  עד כאן, הכל מאד "התפסן בשדה השיפון". אחיו, ג'ון, הולך לאיבוד (ובאסכולות מסוימות של אלו שמנתחים את האלבום הזה לפרטי פרטיו, הוא עצמו הולך לאיבוד.  זאת אומרת, כמו הרבה מתושבי ניו יורק האחרים, הוא קצת סכיזופרן), והוא יוצא לחפש אותו במנהרות ובחדרים האפלים שמתחת לאדמה, שנפרשים אל מעבר לתחנות הרכבת התחתית ולאורך כל החלק התחתון, הנסתר, של העיר.  מהרגע הראשון שבו הוא מניח את רגלו מתחת לאדמה האלבום הופך להיות מעט פחות סלינג'ר ומעט יותר ז'ול וורן, והסיפור כולו מתחיל להישמע קצת כמו גרסה של וויליאם בורוז ל"מסע אל מתחת לפני האדמה".  בסופו של דבר ראל מוצא את ג'ון, ואת עצמו, פעמיים, מחליט להצטרף לקהילה של יצורים מוזרים – חלקלאים, אני אקרא להם כאן, וכדי להיחלץ מהם ומהגורל שלו בקרבם הוא צריך למצוא רופא שמוכן לבצע בו ניתוח שבמסגרתו הוא צריך לקבל החלטה הרת גורל שמשפיעה על כל החיים שלו.  בשלב הזה המילים, שמובילות את הסיפור הלאה, הופכות להיות פסיכיות מספיק בשביל מי שעוקב אחרי המילים.  אבל גם בשביל מי שלא עוקב אחרי המילים יש מספיק עם מה להתמודד באלבום הזה, שנפתח בקטע שמתחיל קצת כמו שיר פתיחה של מחזמר ואז הופך לשיר שפותח סרט שהסצינה הראשונה שלו עוקבת אחרי המרחבים המוריקים של איזה שדה בדרום ארצות הברית, וממשיך לקטעים רגועים וצלולים יותר, שבהם קלידים מדמים פכפוך של מים והמלודיה של השירה מדמה מאורע שחוזר על עצמו שוב ושוב – במקרה הזה, קבוצה של אנשים שזוחלים לאורך מסדרון ובמעלה גרם מדרגות לולייני, או כאלה שבהם הקול של פיטר גבריאל מתחלף בקולות אחרים, מבוססים סינתיסייזר, כדי לדמות אנשים אחרים או מצבי תודעה אחרים,  או כאלה שבהם כלי נגינה נלמדים מחדש כאילו הם הגיעו ממדינה רחוקה או מיקום אחר, או כאלה שמי שמצליח לעקוב אחרי הקצב לאורך כל השיר צריך לקבל איזשהו סוג של פרס, ומסתיים כמעט באותה דרך שבה התחיל – בקטע הראשון שבאלבום אנחנו נוחתים באדיבות הלהקה בלב ההמון הסואן של ניו יורק ובקטע האחרון אנחנו נשאבים החוצה, לסיבוב אחרון מעל גורדי השחקים של העיר ואל השמיים.

את האלבום, כשיצא, ליווה סיבוב הופעות שתוכנן כראוי למה שמעריץ ג'נסיס טיפוסי היה מדמיין כשהיה שומע את האלבום – מעל הבמה היו שלושה מסכים שהציגו תמונות שמסמלות רגעים מסוימים באלבום, ועל הבמה עצמה פיטר גבריאל וניצבים אחרים לבשו ופשטו תחפושות שהיתה להם משמעות מסוימת לסיפור.  ההצגה החליפה את המוזיקה בחלק מהמקומות עד כדי כך שפיטר גבריאל לא היה יכול להגיע למיקרופון כשהיה לבוש בחלק מהתחפושות.  ומאחורי הקלעים, האווירה המוזיקלית המאוחדת של הלהקה התחילה להיסדק.  פיטר גבריאל, בעצם, הסכים להישאר כדי לסיים את סיבוב ההופעות אחרי שהודיע שהוא רוצה לעזוב את הלהקה כבר לאחר שהאלבום הושלם, במכתב מפורסם שבו אמר שהוא מעדיף להפוך להיות גנן מלהישאר בלהקה.  למכתב הזה קדמה תקופה קשה שבה הדעות הרווחות בלהקה הלכו והתגבשו –  התחפושות והתיאטרון והבלגן שמסביב למוזיקה תופסים את מקום המוזיקה בהופעות הלהקה, דבר שהמעריצים של הלהקה הלכו וציפו לו יותר ויותר, והתחפושות והתיאטרון והבלגן היו מזוהים יותר ויותר עם פיטר גבריאל עצמו, עד כדי כך שהלהקה חששה שהמאזינים חושבים שגבריאל כותב את כל החומר בעצמו והלהקה רק מלווה אותו.  בסיבוב ההופעות, הרגשות האלה הגיעו לנקודת רתיחה כשמעריצים היו מגיעים אל מאחורי הקלעים, מתעלמים לחלוטין מארבעת חברי הלהקה האחרים וניגשים ישר לגבריאל, כדי לומר לו כמה נהנו מההופעה.   גבריאל העדיף להתמודד עם המצב הזה בדרך של התעלמות – הוא נעדר כמעט מכל ההקלטות של האלבום, כדי להישאר עם אשתו ההרה ובתו, שנולדה בלידה קשה, ואחר כך כדי לנסות לכתוב תסריט לסרט של וויליאם פרידקין.  הוא הגיע רק לימים האחרונים של ההקלטות, בהן הקליט את השירה, אבל התעקש עדיין לכתוב את המילים לכל השירים, וגם שהמלודיות של שירים שהולחנו על ידי חברי להקה אחרים יתאימו למילים שכתב בנפרד.  הלהקה חרקה שיניים וצלחה את הקלטת האלבום, גם את סיבוב ההופעות שבא אחריו, ואחר כך נפרדו דרכיהם של גבריאל ושאר הלהקה והאלבום עצמו התפרק במגע עם העולם החיצוני – המבקרים לא אהבו וטענו שיש לו צד שלם שלא צריך להיות לו, המאזינים לא תמיד הבינו את המורכבות של האלבום, היו כאלו שטענו שהוא מפוזר מדי והשירים בו לא מאד קשורים אחד לשני.   ג'נסיס המשיכו הלאה – ללהקת רוק מתקדם של ארבעה אנשים ואחר כך ללהקת פופ של שלושה, והנוכחות של האלבום הכפול הזה בהופעות שלה הלכה והתמעטה – לשניים או שלושה שירים.   אבל האלבום הזה, שהוא הנקודה הגבוהה ביותר והנמוכה ביותר בקריירה של ג'נסיס מבחינתי, הוא עדיין נקודה לבנה של אור שכדאי לחזור אליה מדי פעם להתרעננות, לגבי איך אלבום קונספט צריך להישמע וכמה בדיוק הוא צריך להסתיר לעומת כמה שהוא צריך לגלות, ומבחינת הדרך שהוא הוביל את הלהקה בה, הוא הוכיח שאחרי האור שבקצה המנהרה, יש עוד מנהרה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שני אנשים מקליטים את השכנים המוזרים שלהם דרך הקירות המאד דקים של בניין הדירות שלהם, וממציאים את המים, קצת לפני שהאינטרנט עצמו התחיל.

מאחר וסוף השבוע האחרון עבר כשכל בני המשפחה לקחו תורנות בלהיות חולים, ומאחר והחודש חלף ועבר לו והגיע הזמן לאוסף, האוסף הפעם עייף במקצת, כמוני. ובכל זאת:

01		Great Lake Swimmers – Palmistry
		לפעמים, כל מה שצריך זו את המלודיה הנכונה במקום הנכון, ואז הכל מסתדר. במיוחד כשזה קורה ממש ברגעים הראשונים של האלבום. ל-Great Lake Swimmers יש כמה דברים שעובדים לטובתם לקראת היכולת הזאת. הם מגיעים מקנדה, שזה תמיד דבר טוב בכל מה שקשור ביצירת שירי פולק טובים, והאיש שכותב את השירים שלהם, והוא בעצם הבסיס ללהקה, טוני דקר, יודע לחבר מילים, וצלילים, ואקורדים, בצורה אופטימלית.
		לשמוע	לקנות
02		Dead Meadow – At Her Open Door
		הרבה על Dead Meadow אני לא יודע. אבל לפי המוזיקה שלהם והשימוש הנדיב שלהם באקורדים נינוחים ובסלייד, ועל פי הדרך שבה האלבומים שלהם מעוצבים, אני חושב שהם היו מרגישים בנוח אם היו חוזרים בזמן לאמצע שנות ה-60 ועולים על במה עם פינק פלויד, נגיד, או עכשיו, אם הם היו נעמדים לצד רוקפור.
		לשמוע	לקנות
03		R.E.M. – Leave (A Life Less Ordinary version)
		אחרי שהמציא מחדש את הקונספט של פסקול לסרט עם "Trainspotting", דני בויל לקח איתו לסרט השני שלו את השחקן העכשיו מפורסם שלו ועשה סרט אחר לחלוטין, וגם הפעם, התעלה על עצמו עם הפסקול – שבעיניי הוא אפילו יותר טוב מזה של "Trainspoitting", והוא כל כך גדוש בשירים שהדיסק שמהווה את הפסקול הרשמי של הסרט לא מכיל את כולם אפילו. השמועה, שלא הצלחתי לאשש בשום צורה מעולם, אומרת שהשיר הזה של R.E.M., גרסה אחרת לשיר מהאלבום האהוב עליי שלהם, "New Adventures in Hi-Fi", היא רמיקס שנעשה על ידי חלק מחברי רדיוהד. אני מעדיף לדבוק בגרסה הזאת, גם אם היא לא מאד נכונה.
		לשמוע	לקנות
04		Kent – Stop Me June (Little Ego)
		יש להקות, במדינות שהן לא ארצות הברית או אנגליה, שמחליטות ללכת על בטוח ולהתחיל להקליט באנגלית, כדי להצליח בארצות הניכר. Kent, שהיא להקה שבדית שבהסטוריה של הארץ שלה יש הרבה להקות שהצליחו באנגלית, הלכה על הדרך הארוכה והקשה יותר – הם הוציאו שני אלבומים, בשוודית, ואז החליטו להקליט את השני באנגלית, כדי לראות אם יצליחו גם מחוץ לשבדיה. אחד מהשירים שם, "If You Were Here", היה להיט מינורי, והאירוניה שבאלבום ובאלו שבאו אחריו היתה שהם הצליחו בשבדיה יותר ממה שהצליחו בשאר העולם. זה לא מפריע לשיר הזה להיות מוצלח במיוחד.
		לשמוע	לקנות
05		The Week That Was – Come Home
		The Week That Was תפסו אותי באחד מאוספי סיכום השנה של Uncut והמוזיקה שלהם – הם במקרה הזה, הם פיטר ברואיס מ-Field Music והלהקה שהוא אסף לעצמו – שהיא השיר הראשון מהאלבום שממנו לקוח גם השיר הזה, היתה שונה לחלוטין, כמעט בכל שניה שעברה מהשיר.
		לשמוע	לקנות
06		Klaus Nomi – Cold Song
		שנות ה-80 היו עתירות גם בפינות מוזרות כאלה – זמר אופרה גרמני צנום שעטה על עצמו איפור ובגדים של ליצן וביצע את השירים העצובים האלה.
		לשמוע	לקנות
07		Band of Horses – The First Song
		יש משהו במוזיקה של Band of Horses, אפילו בשיר שקוראים לו The Funeral, שהוא מרומם רוח. אולי זה הקול הגבוה והמגביה של בן ברידוול, אולי זו המוזיקה, שנוסקת וממשיכה לנסוק ככל שהשיר מנגן.
		לשמוע	לקנות
08		Au Pairs – America
		תקופה נפלאה זו היתה, הפוסט-פאנק. חלק מהלהקות לא יכלו אפילו לחכות שהפאנק ייגמר והתחילו עוד בימי הזוהר שלו, כמו Au Pairs שכבר ב-1979, פירקו והרכיבו מחדש מוזיקה בדרכים שאנשים אחרים לא יכלו להכיר אז.
		לשמוע	לקנות
09		Junk Science – The Impossible Thing
		כל כך מעט אני יודע על הלהקה הזו, Junk Sceince. הם שלושה אנשים. או שלושה אנשים ונוצה. אולי שלושה אנשים ונוצה וכריש. והם עושים מוזיקה שמורכבת מכל כך הרבה דברים, מילולית, שעושה רושם שנייר הדבק שמחזיק את המוזיקה שלהם מאיים להתפרק עם כל השמעה. הם קוראים לזה היפ הופ, בכל מקרה.
		לשמוע	לקנות
10		Jawbox – It's Expected I'm Gone
		Jawbox, אחת מלהקות הרעש-צרוף-כל-כך-עד-שהוא-הופך-למלודי-ונעים האהובות עליי, לובשת פה את אחת מההשפעות שלה על השרוול. או מבצעת, בעצם, גרסת כיסוי ללהקה הזו – ה-Minutemen, להקתו של מייק וואט שבימים כתיקונם, זאת אומרת עכשיו, הוא הבסיסט של ה-Stooges.
		לשמוע	לקנות
11		Twilight Singers – Last Night In Town
		עדיין לא חזרתי בעצם לאלבום הזה, ששמעתי מספר בלתי מוגבל של פעמים כשהוא יצא.  אבל אני יודע כשאחזור אליו הוא יהיה אפילו יותר מרוכז, יותר טעון, יותר מלא בכל מה שמייחד את Twilight Singers מלהקות אחרות.  יהיו כאלה שיאמרו שזה בדיוק אותו הדבר – מילים אחרות, אקורדים קצת אחרים, האווירה יותר אפלה ויותר חורפית.  אני חושב שאין בזה שום דבר רע.  תמיד טוב לחזור למשהו מוכר.
		לשמוע	לקנות
12		Local Natives – Sun Hands
		Local Natives הם האובססיה המוזיקלית הקטנה החדשה שלי, שתופסת כרגע את המקום המכובד "הלהקה שהכי הייתי רוצה לראות בארץ". הם עושים מוזיקת פופ כמעט מושלמת, מהוקצעת, חכמה, לא מטורפת כמו זהו של Animal Collective אבל באותו קו אווירי. קראתי שהם מוגדרים בתור Grizzly Bear מהחוף המערבי. אבל אני לא מכיר את Grizzly Bear מהחוף המזרחי, אז אני לא יודע איך להתמודד עם ההשוואה הזו.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תהיו בריאים גם בשבילי.

1. לפני הכל

איכשהו, בין כל המחאות, והפיגועים, והרקטות, וההוריקנים, ולוב, החדשות הנפלאות האלו, מתנה מהיקום ליום ההולדת שלי, חלחלו אל מחוץ לטווח הראיה שלי:  ב-1996, שלושה בני נוער הואשמו ברצח אכזרי במיוחד של שלושה ילדים, ונשלחו לכלא – שניים מהם לכל החיים, אחד מהם כדי לסיים את חייו באופן יזום בשלב מאוחר יותר בכלא.  הם טענו, מהרגע שנכלאו ועד שבע עשרה שנים אחר כך, שהם חפים מפשע, ולאורך השנים הם, והמשפחות שלהם והתומכים שלהם, הצליחו לגייס הרבה מאד אנשים כדי לקדם את המטרה שלהם – כולל מוזיקאים, שחקני קולנוע ויוצרי קולנוע, ואנשים כבדי דעה.  וכל אלה, וגם אני, היו שמחים במיוחד לשמוע ב-19 לאוגוסט שהשלושה, שהספיקו לזכות בכינוי המתאים לרוצחים חפים מפשע, "השלישיה מווסט ממפיס" (או אפילו WM3, בקיצור), הגיעו לעסקת טיעון מפוקפקת עם המדינה שכלאה אותם, לפיה הם ריצו כבר את העונש שלהם ולכן הם עכשיו אנשים חופשיים.  הנצחון הזה הוא רק חצי מהדרך – הם עדיין מתכוונים להילחם על חפותם, הפעם מבחוץ.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע:  שניים מהאנשים שאחראים על עיצוב ההסטוריה המוזיקלית האמריקנית כמו שהיא נפטרו באותו היום – ג'רי ליבר, חצי מליבר וסטולר, שכתבו בין השאר את "Hound Dog" בשביל אלביס פרסלי, או את "Stand By Me",  נפטר בגיל 78;   וניקולס אשפורד, שביחד עם אשתו, וואלרי סימפסון, כתב שירים כמו "Ain't No Mountain High Enough", נפטר בגיל 70.

2.  כבד נפש

אואזיס הם להקה שחוטאת מדי פעם ברגעים של יהירות, במיוחד שני האחים שמובילים אותה.  לעתים קרובות, אפילו, אפשר להגיד.  לפעמים, אפילו, אפשר להגיד, הם נושמים ביהירות.  ובאחד מהרגעים היהירים יותר שלהם, הם טענו שיש רק להקה אחת שיותר טובה מהם בכל העולם המוזיקלי, וזו "Ocean Color Scene".  במקרה, יצא שהם צודקים.  אבל אם זה מה שהם חושבים לגבי "Ocean Color Scene", כנראה שבבית של כל אחד מהם יש פסל מוזהב בגודל טבעי של פול וולר.  כי פול וולר, אחרי הכל, לימד את "Ocean Color Scene" את כל מה שהם יודעים.  אחר כך חלקם גם הפכו להיות להקת הליווי שלו, מה שהפך את תהליך הלימוד להרבה יותר מועיל בשבילו.

פול וולר (על אף השיר שלו), הוא מחזה נדיר במוזיקה הבריטית של העשורים האחרונים – מוזיקאי שנשאר נטוע פחות או יותר במקום שלו, מדי פעם נע לחוגים מוזיקליים אחרים אבל בדרך כלל חוזר למה שבתחילת הדרך שלו זיכה אותו בכינוי "The Modfather", ואחר כך זיכה את הז'אנר המוזיקלי שפיתח בשם הלא מחמיא "Dad Rock" – רוק של אבאים.  זאת אומרת, של זקנים.  זאת אומרת, לא של הדור שאפיין את התרבות המוזיקלית של שנות ה-90 בבריטניה.   את דרכו התחיל, כמו הרבה דברים אחרים שעשה במהלך הקריירה המוזיקלית שלו, בלי להתמהמה הרבה.  את הלהקה הראשונה שלו הוא הקים בגיל 14, והלהקה הזו, שאת השם שלה העניקה לה אחותו של וולר, שטענה שזה הצעד ההגיוני הבא אחרי להקות כמו מרמלדה ו-Bread, הפכה להיות החוליה המחברת בין המוד של שנות ה-60, זה שנוצר ועוצב על ידי The Who, ובין הפאנק שהלך והתגבש באותן השנים בלונדון על ידי להקות כמו ה-Clash.  כשהלהקה הזו לא ייצגה יותר את מה שוולר רצה להגיד, הוא פשוט פירק אותה והקים במקומה להקה אחרת – The Style Council, שעשתה מוזיקה שונה לחלוטין, ג'אזית ושמחה יותר, שהסתירה מאחוריה את המילים הקוצניות של וולר.  גם זו החזיקה מעמד כמעט עשור שלהם והתפרקה רק מפני שחברת התקליטים של הלהקה לא הסכימה להוציא את האלבום החמישי של הלהקה מפני שזה הוקלט בז'אנר מוזיקלי שהיה מעט רחוק מדי ממה שחברת התקליטים ציפתה לשמוע – האוס בניצניו הראשונים, או מה שכונה באנגליה באותם הימים גראז'.

כשגם התקופה הזאת נגמרה התחילה תקופת הסולו שלו,  שבה הוא הקליט אלבום אחד שנשא את שמו, ועוד אלבום שנשא שם של יער פרא, ועוד אחד שנשא את שם הרחוב שגדל בו, ואז הגיע האלבום הרביעי ואנחנו הגענו לכאן.

"Heavy Soul", האלבום הרביעי של פול וולר, נשמע בדיוק כמו שאלבום של פול וולר צריך לשמוע כשמסתכלים על הקריירה שלו מנקודת המבט הזו – נקודה טובה כמו כל נקודה אחרת, במיוחד לאור העובדה שוולר עצמו ראה לנכון לסכם אותה באוסף, מיד אחרי האלבום הזה.  הוא דיסק שבנוי כאילו שהוא תקליט, ומכיל שני צדדים שהם דומים אחד לשני אבל שונים אחד מהשני, בדיוק כמו ששני צדדים של תקליט צריכים להיות.  בתחילת הצד הראשון נמצא החלק הראשון של שיר הנושא,  שבכמה האקורדים הרוקעים שפותחים אותו מגשש את הדרך אל המלודיה, שמגיעה עטופה במילים של פול וולר.  וולר בונה לנו מסגרת לשיר שלו, ולאלבום שלו – בפנים, ראש שעון נגד החלון, מחשבות מתרוצצות קדימה ואחורה על החיים ועל מה שהיה ניתן לעשות איתם.  המים שמגיעים מבחוץ ומתעבים על הצד הפנימי של החלון מתאימים במיוחד לכתוב בהן מילים שאפשר אחר כך למחוק, או שייעלמו בכל מקרה, כשהחום יחלחל אל תוך הבית.  בחוץ הגשם, הטבע, העולם כולו.  וולר יתפנה אל העולם הזה מיד.  בינתיים, הוא מרגיל אותנו מחדש לצליל שלו, צליל שנטע שורשים עמוקים בהוויה המוזיקלית הבריטית ומצד שני הוא מקורי יותר מכל דבר אחר שלמוזיקאים אחרים היה להשמיע באותם הזמנים.  לפול וולר יש שתי שיטות עבודה, ואת שתיהן הוא מדגים בנדיבות באלבום הזה – הראשונה דומה מאד לדרך שבה בנה את הקריירה המוזיקלית שלו:  מהר, בלי להתעכב על השטויות שמסביב למה שהוא צריך לעשות.  השירים האלה מתחילים, מוצאים את הדרך שלהם אל המלודיה מהר מאד ומסתיימים לפני שיכולנו להרגיש שהם היו או נגמרו.  מצד שני, יש את השירים שמתפזרים לתוך ג'אם, חוזרים אל המקום שהגיעו ממנו.  כזה הוא החלק השני של שיר הנושא, שפותח את הצד השני של התקליט שהאלבום הזה היה יכול להיות.  הוא אינסטרומנטלי לחלוטין – אומר בצלילים של הגיטרות של וולר ושל קראדוק,  בתופים של אלן ווייט ובבאס של דיימון מינצ'לה, את אותם הדברים שוולר רצה לומר במילים בתחילת האלבום.  וולר לא מתעכב בלספר סיפורים בשירים שהוא שר.  הוא יוצר סביבות, בונה אותן בזהירות ובעדינות מסביבנו כדי שנוכל להיות שם איתו – בטוח לחלוטין שכשנהיה שם איתו, עד שהשיר יסתיים, אנחנו נבין את הסיפור בעצמנו.   כך ב-"Up In Suze's Room", שבו קבוצת מיתרים הופכת את השיר למשהו שונה לחלוטין ממה שהתחיל, וכשאותה הקבוצה נבלעת בתוך הפילטרים השונים שהיו מוכנים בשבילה באולפן, השיר הופך להיות אפל יותר ממה שהמילים שלו היו יכולות לגרום לנו לחשוב.

שאר השירים מרחפים בין העיר, לונדון, שהצליל שלו מייצג כל כך בנאמנות, ובין כל מה שמתרחש מסביב, אבל נדמה שגם הדימויים הטבעיים שלו – אלו שלוקחים אותו אל מרחבים של דיונות, למשל, או כאלה שמזכירים לו בתולות ים בלי להזכיר בתולות ים בשום מקום בשיר עצמו,  הם כאלה שמתחבאים בתוך העיר.  הצליל שלו, גם ובעיקר האלבום הזה, הוא הצליל של כלי הרכב שעושים את דרכם באיטיות במעלה רחובות, של אנשים שפוסעים בצעדים בטוחים ממדרכה למדרכה, של בניינים שנטועים ופארקים שמשתרעים מעבר להם ושל אופק רחוק, שמעבר לו יש גם עיר.  הצליל הזה הוא צליל של עיר שחיה את החיים שלה, ופול וולר, שהמוזיקה שעשה תמיד השלימה את החיים הפשוטים שבחר להוביל, המשיך לעשות דברים דומים גם בהמשך הדרך.  שני האלבומים האחרונים שלו, אמנם, הם כאלה שבהם הוא נוטש את העיר ואת הצליל המיוחד שלה ויוצא לחפש באמת מה נמצא בטבע שהוא רק מביט בו, מבעד לחלון, והאישיות המוזיקלית הקודמת שלו, זו שבחרה להציג אותו כראש משפחה מוזיקלית אחת, ואחר כך כראש משפחה מוזיקלית אחרת, נעלמת כמו מילים שנכתבות באדים על חלון, ביום גשום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הלהקה השניה הכי טובה בדבלין בסוף שנות ה-70.  אולי האנשים הכי חסרי מזל בעולם.