The gospel according to whom

2.  הכל כתוב.  או שלא.

במהלך השבוע האחרון צפיתי במקרה (או אולי לא במקרה) בשני סרטים שהעלו את אותה השאלה הפילוסופית וניסו להתמודד איתה כמה טוב שיכלו. שני הסרטים, כסרטים, לא יכלו להיות יותר שונים אחד מהשני: האחד, ״Knowing" (״הנבואה״ בעברית, אבל אני אתעלם מהעצלות הצפויה של מתרגמי שמות הסרטים בעברית), הוא סרט עתיר תקציב, הוליוודי, עם השחקן המוביל הנכון במקום הנכון, של במאי שתחת אמתחתו שני סרטים שלבדם יכולים לגרום לי לרצות לראות כל סרט שהוא מעורב בו; השני, ״Beacon77" (בעברית ״מגדלור 77״, באמריקנית "The 7th Dimension", אבל אני אתעלם משני השמות האלה מהסיבות המובנות), הוא סרט בריטי דל תקציב עד כדי כך שהוא מתרחש בדירה אחת, על שני חדריה, ולאורך חמש או עשר הדקות הראשונות שלו הוא כל כל גרוע שקל להתבלבל ולחשוב שאנחנו צופים בסרט הלא נכון. אבל בבסיס שני הסרטים האלה (הראשון אפילו מצהיר על זה בשלב די מוקדם) נלחמות שתי תפיסות עולם. לפי הראשונה, דטרמיניזם, כל מה שקורה עכשיו וכל מה שיקרה בעתיד כבר נקבע מראש ואי אפשר לשנות אותו (גרסה מרוכזת יותר של התפיסה הזאת, אקזיסטנציאליזם, אומרת שאם אי אפשר לשנות כלום, אין טעם לעשות שום דבר חוץ מלעמוד בלי לזוז ולחכות שהכל ייגמר). לפי השניה, שבחלק מהמקרים קוראים לה רצון חופשי ובהזדמנויות אחרות קוראים לה מקריות, דברים קורים ללא סיבה מיוחדת או שהם קורים כתוצאה ממשהו שגורם להם. שני הסרטים האלה יתקדמו, אחד מהר יותר ואחד לאט יותר, למסקנה לגבי השאלה הפילוסופית הכבדה הזאת, והמסקנה הזו תיטה לצד אחד, ובשני המקרים הסרטים מיועדים לגרום לנו לחשוב – גם כשהם מסווים את עצמם מאחורי עלילות שלא בהכרח גורמות לנו לחשוב.
[מהנקודה הזו ולמטה, הפוסט מכיל ספוילרים, מפני שאי אפשר באמת לדבר על הסרטים האלה בלי לדבר על מה קורה בהם. אם יש בכם איזה רצון לראות את הסרטים האלה, או אם אתם מתנגדים באופן עקרוני שיספרו לכם מה קורה בסוף של סרט, עדיף להפסיק לקרוא כאן.]
״Knowing" בונה את עצמו, מהרגעים הראשונים, כסרט מסתורין שיש בו איזו אמת נסתרת על היקום שהוא מוכן לגלות לנו במסגרת השבלונות ההוליוודיות המקובלות. ניקולס קייג׳, גבוה וגמלוני ומודאג מאי פעם, הוא ג׳ון קסטלר, אסטרופיזיקאי שהוא גם הורה יחיד לילד חכם כמעט כמוהו. הוא הורה יחיד מפני שאשתו נהרגה בשריפה. אביו הוא כומר שהקשר איתו התנתק בעקבות המוות, וקסטלר מניח את עצמו בצד המקריות של הדיכוטומיה הפילוסופית הגדולה שבבסיס שני הסרטים האלה. עד כאן, שבלונה הוליוודית.
אבל אלכס פרויאס, שהצליח ליצור עולם אפל וכמעט בדיוני באמצעות כמה בניינים גותיים, לילה של פורענות וכמה עננים בשביל ״העורב״, ושהצליח ליצור סרט קטן ונהדר שמדבר על נושאים מאד דומים בשם ״עיר אפלה״, שהשפיע על סרט גדול הרבה יותר ונהדר לא פחות בשם ״המטריקס״, דואג לקחת כל שבלונה הוליוודית אפשרית בסרט הזה ולסובב אותה כדי שתהיה עקומה רק קצת, אבל מספיק בשביל להרגיז את אלו שמעדיפים סרט אקשן פשוט ולא מחייב ולהלהיב את אלו שרוצים לחפור מאחורי חזות האקשן השטחית.
בבית הספר שבו לומד בנו של קסטלר חופרים החוצה קפסולת זמן, שהטמינו באדמה חמישים שנה לפני כן (בסצינה שפתחה את הסרט), ובה מעטפות שמכילות ציורים של הילדים של אז, שמציירים את העתיד שלהם ואת ההווה של הילדים שמקבלים את הציורים. בנו של קסטלר מקבל, במקום ציור, דף מלא עד אפס מקום במספרים. ברגע של שכרות ושעמום, קסטלר לוקח את הדף ומנסה להבין את התבנית שמאחורי המספרים. הוא מזהה סדרה לא מקרית של מספרים, ובירור קצר באינטרנט מגלה לו שאלו התאריך ומספר ההרוגים בהתקפת הטרור על מגדלי התאומים. אחר כך הוא מנסה כל סדרה אקראית של מספרים ומגלה שהדף כולו מכיל סדרה של תאריכים ומספרי הרוגים של אסונות לאורך ההסטוריה. מאוחר יותר הוא מגלה שהמספרים שהוא לא הצליח לשייך הם קואורדינטות, שמראות את המיקום המדויק של האסונות. ויש גם שלוש סדרות נוספות של מספרים, שלפי התאריכים שלהם מתרחשים בעתיד. קסטלר מנסה, ביחד עם חברו הקוסמולוג, לשכנע את עצמו שאין הגיון ברשימה, ולא מצליח. בנסיעה מקרית הוא מגלה שהמקום שבו הוא נמצא מציין את הקואורדינטות המדויקות של האסון הבא, ותוך
כמה דקות מתרסק עליו מטוס (באחת מסצינות האסון הכי מרהיבות שראיתי בסרט אי פעם. מאוחר יותר, במהלך המחקר על הסרט הזה, גיליתי למה: בניגוד להרבה סצינות מהסוג הזה, שהן עתירות בפעלולים, מודלים ואפקטים של מחשב, הסצינה הזו צולמה בשוט אחד ומכילה את הבלבול והערפול שמרגישים אנשים שלוקחים חלק באסון כזה באמת). קסטלר מנסה, ולא מצליח, להציל חלק מהאנשים הנשרפים וכשהוא חוזר הביתה, נרעש, הוא מגלה באמצעות החדשות שמספר ההרוגים באסון זהה במדויק למספר שמופיע על הדף. בהמשך הוא מנסה, בחוסר הצלחה, למנוע את האסון הבא ברכבת תחתית בניו יורק, ולאתר את ביתה ונכדתה של האשה שבילדותה הטמינה את הדף המלא במספרים בקפסולת הזמן, כדי להבין איך המספרים האלה הגיעו אליה. ביחד, הם מגלים שלשני הילדים שלהם יש את אותה הגישה למספרים שהיתה לאמה, ושאלו מגיעים באמצעות תקשורת מלובשי שחורים מסתוריים שמסתובבים בזוויות של הסרט, אולי בני גזעם של ריצ׳רד או׳בריאן וחבריו ב״עיר אפלה״, שיש להם ידע על כל מה שהולך לקרות בעולם או שהם אלו שמנתבים את כל מה שהולך לקרות בעולם. בשלב הזה, התאריך האחרון והאסון האחרון חושף את עצמו והסרט הופך להיות מעט פחות הגיוני: בתאריך האחרון שמופיע על הדף, העולם כולו ייחרב כתוצאה מהתפרצויות קרינה מהשמש שישרפו את שכבת האוזון ויהפכו את החום על פני כדור הארץ לבלתי ניתן להתמודדות אנושית. לובשי השחורים המסתוריים הם חייזרים, גורמים שאנחנו היינו מכנים בקלות מלאכים, אולי אפילו אלוהים, שעקבו מרחוק אחרי המתרחש ומוכנים לקחת איתם חלק קטן מאד מתושבי כדור הארץ כדי להתחיל מחדש במקום אחר. במקרה, הבן של קסטלר והנכדה של הילדה שהתחילה את כל הסרט הם חלק מהנבחרים המעטים. במקרה, קסטלר הוא לא. ברגעים האחרונים של העולם כולו, הוא חוזר לזרועות המשפחה הנוצרית המנוכרת שלו ונשרף ביחד איתם, ושני הילדים מונחתים על כוכב שטוף עשב, שבשמיו שני ירחים ובאופק עץ אחד, בודד.   אם הסרט השני של פרויאס, "עיר אפלה", הסתיים בפיסה אורבנית דיסטופית שמרחפת בחלל, רחוקה במקום ובזמן מכל דבר אחר שבני האדם הכירו בעבר, הסרט הזה מקבל ערימה של צבעי פסטל ופרויאס מצטווה לצייר איתם משהו.  מה שהוא בוחר לצייר הוא התחלה מחדש – וזו, כמו הרבה דברים אחרים בסרט הזה, זוכה למגוון תאוריות באינטרנט.  אולי זה כוכב אחר שמכיל כמה וכמה גרסאות של אדם וחווה, כל זוג כזה הגיע באדיבות חללית אחרת מאלו שנצפות באופק בסצינה האחרונה הזו.  אולי כל חללית מגיעה לכוכב אחר.  אולי החללית נוסעת בעצם בזמן וזה שוב כדור הארץ, שוב מההתחלה.

"Beacon77" הוא סרט צנוע הרבה יותר.  הוא לא נעשה בתקציב של מיליונים, הבמאי שלו לא הוכיח את עצמו בסרטים קודמים ואף אחד מהשחקנים שם הוא לא ניקולס קייג'.  למעשה, לא שמעתי על אף אחד מהשחקנים שם לפני הסרט הזה וקרוב לוודאי לא אשמע עליהם אחריו.  הוא נפתח בדירת פנטהאוז של בניין דירות גבוה בלידס, שם מתגורר מרצה צעיר באוניברסיטה.  אני לא בטוח שקלטתי למה הוא מרצה, אני לא בטוח שזה אפילו מוזכר בסרט.  אבל אחת מהתלמידות שלו מנהלת איתו רומן, ומגיעה כדי להתעמת איתו.  כשהיא מגיעה, ביחד עם חברה שנועדה לתת לה חיזוק מוסרי, היא מגלה שהוא חולק את הדירה עם עוד שני אנשים – האקר אנרכיסטי נכה בשם דקלן וחברתו לשעבר, גם היא האקרית.  לכל אחד מהחמישה יהיה תפקיד מהותי במה שהולך לקרות לאורך הסרט, כמו שמקובל בסרטים מהסוג הזה, שהעלילה שלהם נפרשת בשטח מאד צר.   השלושה מנסים לפרוץ למערכת המחשוב של הוותיקן, שם הם מקווים למצוא את הגרסה המוקדמת ביותר של התנ"ך, שהם סוברים שהיא שונה, ולו במילה אחת, מהגרסה המוקדמת ביותר שאנחנו מכירים.   הצופן התנ"כי, שהם יכולים לראות בשניים ובשלושה מימדים, יכול להכיל מסרים נוספים ביותר מימדים, ואלו באים לידי ביטוי, וניתנים לניתוח ממוחשב הרבה יותר בקלות, כשמדובר במגילה, במיוחד כשמדובר במגילה שמכילה את הטקסט האמיתי, המלא.  כשהמחשב מצליח לנתח ולעבד את הטקסט בארבעה, חמישה, שישה ובסופו של דבר שבעה מימדים, דברים מוזרים קורים בדירה – דקלן מפתח כוחות שבעיני אלו שעוקבים אחרי הסרט בשני המימדים המקובלים עשויים להיראות כמעט אלוהיים, ומנצל את הכוחות האלה כדי לחסל כמעט את כל שוכני הדירה האחרים, כי זה, אחרי הכל, סרט אימה, ולגרום לקץ העולם.    "Beacon77" סובל מכל אותם דברים ש-"Knowing" נהנה מהם, מפני שהוא קצר יותר ובתקציב צנוע יותר.  בשני הסרטים יש כמות די גדולה של רעיונות שצריך לעכל.  ב-"Beacon77" הבמאי זורק כמה מהרעיונות באוויר ולא טורח להסביר אותם או את הקשר שלהם לסיפור.  הסרט מסתיים בפלאשבק מסביר שרק הבמאי, אני מקווה, יכול להבין.  באמצעות חיבור של כמה סצינות קצרות, לכאורה רנדומליות מהסרט, הבמאי מוכיח בבת אחת גם שהכל כבר כתוב מראש וגם שהכל מקרי לחלוטין, וכל חיבור של סדרה של דברים שקורים, מנותקים אחד מהשני, זהה להשתלשלות טבעית של אירועים.  שאר הסרט מרגיש כמו מזוודה שהתמלאה מעבר ליכולת שלה להכיל ושמנסים בכל הכח לסגור.   יש שם חשיבה במימדים אחרים, תוך כדי הדגמה של איך נראים החיים בשלושה מימדים ליצורים שיכולים לתפוס רק שני מימדים, יש שם שני "צופים מרחוק", ששוכבים במעבדה של ה-CIA ויכולים באמצעות המחשבה להטיל את הגוף שלהם למקומות אחרים,  יש את התנ"ך ואת הוותיקן והפנטגון, תחנת רדיו מחתרתית ויצור שאולי היה שם מלכתחילה ואולי נוצר כתוצאה מהעיסוק הזה בנבכי התנ"ך, ויש שם הרבה מאד מילים לא הגיוניות בעברית (כי כשיש לך תקציב כל כך קטן אין כסף לשכור מישהו שמבין עברית.  העיקר שזו שפה זרה שכתובה הפוך.  זה לא באמת משנה מה כתוב בה).

בשני הסרטים יש משהו מוחשי שמטה את הכף בבת אחת לכיוון הדטרמיניזם.  ב-"Knowing" זו פיסת נייר שמצמצמת את עצמה לרשימה של אסונות – תאריכים, מספרי הרוגים וקואורדינטות (ובסופו של דבר, במקום מספר הרוגים, מכילה רק שתי אותיות שהן קיצור ל"כל השאר").  ב-"Beacon77" זה התנ"ך עצמו, על שבעים הפנים שלו, שמכיל, לפחות באחד משבעת המימדים שבהם אפשר לחוות אותו, את כל מה שאי פעם קרה ואת כל מה שאי פעם יקרה, אם יודעים מה לחפש ואיך.  בשני הסרטים יש מי שמפקפק בנכונות של המידע הזה, מנסה להטות את הכף בחזרה למחוזות ההגיוניים.  ושני הסרטים מגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה – "Knowing" הוא לא סרט אסונות טיפוסי מפני שאין בו גיבור שמציל את העולם.  ואין בו גיבור שמציל את העולם מפני שאי אפשר להציל את העולם כשהכל כבר כתוב מראש.  ו-"Beacon77" הוא לא סרט אימה טיפוסי מפני שכשהבוקר עולה על דירת הפנטהאוז שבה מתרחש הסרט אין אדם אחד שנשאר בחיים אחרי טבח, למעשה הדירה הזאת היא המוקד להיכחדות העולם כולו, אולי.  ושני הפלאשבקים המסבירים שמוצגים לקראת סוף הסרט מראים כיצד לא היתה לאף אחד מהדמויות את הזכות להימנע מלמלא את התפקיד שלה בגורל שהיה כתוב מראש.

ובסופו של דבר, שני הסרטים מסתיימים בהתחלה חדשה – מפני שהסוף ההוליוודי האולטימטיבי בסרט אפוקליפטי במידה כזו הוא שהאנושות שורדת, איכשהו, גם אם נשארה כמות מועטה במיוחד של אלו ששייכים אליה.  גם אם נשאר רק אחד.   ב-"Knowing", כדור הארץ, על כל היושבים בו, אולי נחרב, ואולי לא היה ניתן לעשות שום דבר בנושא, אבל בכוכבים האחרים שאליהם הובאו הניצולים האחרונים של האנושות, אולי הטבע יסתדר בצורה אחרת, ואולי לא הכל יהיה כתוב מראש.  ב-"Beacon77", הישות שדקלן הפך להיות מוחק את כל העולם, אולי, כדי להתחיל אותו מחדש.  ההחלטה לגבי דטרמיניזם לעומת רצון חופשי נתונה בידיו של אדם אחד – וגם זה, בעצם, סוג של רצון חופשי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר הייתי מוכן לפטור בזלזול את הסרט הזה, גרסה מצוירת ממוחשבת לקומיקס שמגיע לו יותר, אבל אז ראיתי מי האנשים שכתבו אותו.  אחד, סטיבן מופט, שיכנע אותי במיוחד לתת הזדמנות לטריילר.

1. לפני הכל

חדשות משמחות:  "Fast Show",  אחת מהתכניות הבריטיות האהובות עליי, תכנית מערכונים של חמישה אנשים מוכשרים שמוצאת את הייחוד שלה במערכונים הקצרים במיוחד שלה (ומכאן שמה), חוזרת לעונה נוספת של שנים עשר פרקים.  אלה ישודרו ברשת, שזה דבר עוד יותר טוב (כי לא צריך להוריד את זה), באדיבות Foster's, שזו בכלל בירה אוסטרלית, אבל היא עדיין אחראית לחזרתם של שני איקונים קומיים בריטיים נוספים לטובתה (אלן פרטרידג' של סטיב קוגאן, וריבס ומורטימר).  העונה תתחיל ב-15 בנובמבר ותשודר כאן.  החלק הפחות משמח בחדשות האלה (כי גם את זה צריך) הוא שמארק וויליאמס לא ייקח חלק בעונה החדשה (כנראה כי הוא כבר מפורסם מדי מכדי להשתתף בכאלה דברים – הוא שיחק את מר וויזלי בשבעת סרטי הארי פוטר), מה שאומר שאלא אם כן אחד מהשחקנים האחרים ייקח עליו את התפקידים (מה שאני מקווה שלא יקרה), לא תהיה שם נציגות ל-"Today, I have been mostly…", או ל-"…which is nice.", וגם שני מוכרי החליפות לא ייוצגו כראוי.   אבל רולי בירקין כן.

2. אין דבר טוב מלהיות רע כמו טום ווייטס

יום שני הקרוב (מחר) יהיה סוג של יום חג.  באותו היום ייצא, באופן רשמי, האלבום הראשון של טום ווייטס שמכיל חומר מקורי אחרי שבע שנים.  קדמו לו אלבום אחד של הופעה, ואחד, משולש ונדיב במיוחד, של שירים נדירים, גרסאות כיסוי וכאלה שלא מצאו את מקומם בשום אלבום, או כמו שווייטס העדיף לקרוא להם, "יתומים".  באופן רשמי, אני אומר, מפני שהאלבום עצמו כבר דלף לרשת וכל דכפין יכול להוריד אותו באתר הטורנט הקרוב.  כל ההדלפות האלה וההורדות האלה הן משהו שהייתי מקווה שמישהו כמו טום ווייטס היה יכול להימנע ממנו – מפני שתמיד דמיינתי אותו בתור מישהו שנמצא מעט רחוק, אולי במימד אחר, מעט מנותק מזה שלנו, מכל הדברים האלה שמוזיקאים רגילים מעורבים בהם.  מעבר לסיבה הברורה מאליה להוריד את האלבום הזה כבר עכשיו (זה בחינם), אני יכול לחשוב רק על שתי סיבות נוספות הגיוניות.  הראשונה – כדי להגיד שיש לך את האלבום החדש של טום ווייטס, והאנשים שמקשיבים לטום ווייטס, לדעתי, הם לא אנשים שרק אומרים שיש להם את האלבום החדש של טום ווייטס.  הם מאזינים לו שוב ושוב, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, לומדים מחדש את המפה למחוזות האפלים והמוזרים יותר של המוזיקה שווייטס יודע לסלול בהם דרכים – מה שמוביל לסיבה השניה – כדי להקשיב לאלבום הזה כבר, אחרי שבע שנים ולפני שהוא יוצא באופן רשמי.  ובשביל הסיבה השניה טום ווייטס, או האנשים שמנהלים בשבילו את אתר האינטרנט שלו, או האנשים שמנהלים בשביל חברת התקליטים שלו את אתר האינטרנט שלו, מצאו פתרון הרבה יותר קל.  וכך, כבר ביום שישי מצאתי את עצמי, מצויד בקוד מיוחד שנשלח אליי מבעוד מועד מפני ששמתי את כתובת המייל שלי במקום הנכון (באתר שלו) בזמן הנכון (הרבה לפני כן, בתקופת "Glitter and Doom"), בשערי האתר שהוקם במיוחד לצורך ההאזנה לאלבום, ונסגר באותו היום (אני מאלו שנזכרים מאוחר), מוכן להקשיב לחומר החדש של טום ווייטס עם אוזניים רעננות ככל האפשר.

והדבר הראשון שבולט כשמקשיבים לאלבום בפעם הראשונה, הוא כמה הקול של טום ווייטס שונה.  ווייטס הרגיל אותנו לקול החצץ שלו, שהלך והתעצב במשך השנים – מהקול הצלול שהיה לו באלבום הראשון, "Closing Time", לשירים שנשמעים כאילו זאב נובח אותם ואי אפשר באמת להבין את המילים באלבומים המאוחרים ביותר שלו, עברה דרך ארוכה ומלאה בחברויות עם הבקבוקים הלא נכונים, הסיגריות הלא נכונות והנשים הלא נכונות, ובקרבה מסוכנת מדי למדרכה, אם ברגל או ברכב.  אבל עכשיו, בחלק מהשירים, זה נשמע כאילו הוא מתכונן לאיזשהו תפקיד אופראי.  בחלק אחר מהשירים הוא מרים את קולו למנעד שבו אין חצץ.  ברוב השירים הוא אמנם שר בדרך שלמדנו להכיר ולאהוב, אבל משהו בקול שלו נשמע כאילו הוא מצא איזושהי תושבת שלווה לשים עליה את הקול כדי שהכל יישמע רגוע יותר, כאילו שבשבע השנים האלה הוא השתדל, והתעקש, והצליח להגיע לתובנה מסוימת בקשר לשירים שלו שלא היתה נגישה לו עד עכשיו.

אין פה אף שיר, בינתיים, שהולך להיכנס לפנתיאון של היצירה של טום ווייטס.  ווייטס כבר לא עושה כאלה.  לא מפני שהוא איבד משהו מיכולתו ליצור שירים שיש בהם את הייחודיות שאפיינה את הקריירה שלו והם מרוכזים וכועסים ובועטים מספיק כדי להחזיק מעמד בזכות עצמם מחוץ לאלבומים שבהם הם משובצים, אלא מפני שזה כבר לא מעניין אותו באמת.  הוא מעדיף להקליט אלבום שיש לו אווירה מסוימת, עם קבוצה של נגנים שיכולה ליצור את האווירה הזו, ולאפשר למאזינים שלו להעריך את האלבום כולו, כמכלול.  שני סינגלים מהאלבום הזה כבר יצאו – אחד מהם, שיר הנושא, הוא מהשירים הפרועים והמפותלים שטום ווייטס בקיא בהם (אף על פי שזה נשמע פרוע ומפותל הרבה יותר מבדרך כלל, והקול של ווייטס, גם כאן, נשמע צעיר בכמה עשרות שנים באופן מפתיע), והשני, בלדה שהתעוררה אחרי חמישה עשורים של שינה בשם "Back in the Crowd" – אבל הם לא יעוררו גלים באותה מידה שסינגלים קודמים של וויטס בשני העשורים האחרונים לא עוררו עניין בהרבה יותר ממי שכבר התעניין במוזיקה שלו מלכתחילה.  אל תצפו לשמוע אותם בגלגל"צ בזמן הקרוב.

האלבום נפתח במתקפה מפתיעה של כלי נשיפה, שבמבט על המידע שמלווה את השירים אני מופתע לגלות שמופק רק משלושה כלים על ידי שני אנשים.  תרועת כלי נשיפה שחוזרת על עצמה, כמו לופ פסיכוטי מהעולם של טום ווייטס, של עצמות וחלקי מתכת של מכונות מתות שביחד מרכיבות רכבת רפאים, מלווה שיר על הנדידה השחורה מהדרום לשיקגו שילדה את הבלוז של הגיטרה החשמלית.  "לא נצטרך לומר שלום אם כולנו נעזוב," הוא שר שם על האנשים שיצרו את אחד מעמודי התווך שעליהם בנה את המוזיקה שלו.  "Chicago" קוראים לשיר הזה, ומיד אחריו עוקב "Raised Right Men" שבאחוריו קלידים שמנגנים את אותו הצליל לאורך כמעט כל השיר, בקדמתו תוף שמקדם את השיר כמו מצעד, ובתווך טום ווייטס שמסביר, ומנמק, וגוער ומתחנן.  השירים של ווייטס, כאן כמו בכמה האלבומים הקודמים של חומר מקורי, הם כבר לא סיפורים זעירים על האנשים שמאכלסים את האזורים האפלים והעלובים יותר של העיר.  הם עדיין נמצאים שם, באיזור הזה, אבל עכשיו הם נשמעים כאילו אנחנו, המאזינים, ביחד עם ווייטס, מצותתים לאיזושהי שיחה פרטית, שתפסנו באמצע.

"Everybody's Talking at the Same Time", התרומה הצנועה של טום ווייטס למחאה נגד המצב הכלכלי העגום בארצות הברית, הקול שלו מתרומם גבוה גבוה ונדמה שהוא מצא ענן ווקאלי חדש לשבת עליו. הוא לא יישאר עליו למשך זמן ארוך מדי באלבום הזה, אמנם.  ב-"Get Lost" שבא אחריו, ווייטס נועל מחדש את נעלי הרוקבילי שלו ומגלה שהן עדיין מתאימות.  לארי טיילור, דייוויד הידלגו ומארק ריבו עוזרים לו לחזור אל שורשי הרוקבילי שלו, שלא ביקר בהם כבר הרבה זמן.   "אני עוזב, אני עוזב, אני עוזב, אני עוזב," טום ווייטס פותח את "Face to the Highway" שהוא ערפילאי ומעונן כמו דרך מהירה מיד אחרי הזריחה, מנסה לשכנע את עצמו, את המאזינים ואת מי שזה לא יהיה שהוא מדבר אליו.  אקורדיונים, גיטרות ופעמון אחד שמכה בהרבה מאד רגעים נכונים, עוזרים לו לקבל את ההחלטה הנכונה ולהמשיך עם הפנים לדרך המהירה ועם הגב למה שהוא רוצה להשאיר מאחוריו.   השיר הבא, "Pay Me", שבו ווייטס לובש את דמותו של אדם בודד מאד, אבוד מאד, בקצה של דלי שאין לו באמת תחתית ומאיים ליפול, והשיר כולו נשמע כמו הבוקר שאחרי הופעת קרקס, כשכל מתחם הקרקס שומם ועצוב ומלא בניירות מתעופפים ובאשפה, ובמופיעים עייפים שמתעוררים בבוקר אחרי שהקסם פג.   "Back in the Crowd" שאחר כך, מוצא את ווייטס תופס את דמותו של קרונר זקן, אחרי ימי התהילה שלו, על במה מול מועדון ריק, שחצי מהכיסאות בו מורמים על השולחנות. ו-"Bad Like Me", שיר הנושא, הוא מעין הוריקן מוזיקלי, מהסוג שווייטס היה מעסיק בו מגאפון בהופעות.  הקול של ווייטס חוזר אל תכונותיו החצציות שם והוא רחוק ורחוק יותר בכל דקה של השיר. "Kiss Me" מעמיד פנים שהוא בלדת בארים סטנדרטית, כזו עם גיטרה שצובטת דגשים של אקורדים ג'אזיים פעם בכמה זמן, ועם קונטרבאס שמספק את הבסיס, ועם פסנתר, אבל הצלילים בו הולכים ומתערבלים ומתחברים מחדש במקומות לא נכונים ובדרכים לא נכונות ובאיזשהו מקום השיר הזה מתחיל לרחף בחלל, ולהישמע הרבה יותר מעניין מאיך שנשמע כשהתחיל.  ב-"Satisfied", ווייטס מהרהר בכמה שימושים אפשר למצוא לשלד שלו אחרי שימות, ומספק את הגרסה שלו לשיר המפורסם של Rolling Stones, גם הוא בעצם שלד מוזיקלי.   "אני העלה האחרון על העץ," הוא שר ב-"Last Leaf".  "הסתיו לקח את כל השאר אבל הוא לא ייקח אותי."  וכשהשיר הזה נפרש לכל אורכו, בלדה מהורהרת שנתמכת על ידי גיטרות ואורגן מפוח, הוא מגלה קול נוסף שמצטרף לשירת המשפט הזה לאורך השיר, שהוזכר בשמו בשיר הקודם, גם הוא מישהו שעל פניו, על חייו ועל קולו אפשר לראות את טביעות הרוק'נ'רול כמו הדרך שבה מים משפיעים על סלע לאורך השנים – קית' ריצ'רדס.   ב-"Hell Broke Luce", עם המקצב הצבאי השטני, ווייטס מבקר בעיראק, מרחף מעל הארץ ואוסף בדרכו רשמים קצרים, מלאי אלימות, מהחיים של חיילים שם.  "אני יכול ללכת הביתה במרץ?  מרץ," הוא שואל במהלך השיר (והחדשות היום אומרות שכן).  ואל רשימת הנגנים המכובדת שמייצרת את המארש הזה, שכוללת עדיין את קית' ריצ'רדס בגיטרה, מצטרף גם פלי בבאס.  "New Year's Eve", שמסיים את האלבום, הוא השיר היחיד מבין השלושה עשר שמוצגים כאן שמזכיר באיזושהי צורה את הסיפורים הקצרים שטום ווייטס היה טווה בשירים שלו פעם.  זה ראש השנה, באיזשהו מקום, ומי שווייטס שר עליו נמצא במצב גרוע יותר ממה שיכול היה להיות והאשמה היא שלו, אבל השנה מתחילה והיא מביאה איתה תקווה, ואולי דרך לעשות דברים אחרת, ווייטס, והדמות שהוא עוטה עליו בשיר הזה, פוסעים מהשיר הזה לתוך "Auld Lang Syne" ואחר כך בחזרה החוצה אל השיר הזה, אל הקור המקפיא של ערב ראש השנה באיזושהי עיר לא מאירת פנים בארצות הברית.

כשהאלבום הזה מסתיים, רסיסים של השירים שבו עדיין מתעופפים באוויר באורות שהולכים ונמוגים, וטום ווייטס אוסף את כל הטריקים שלו ותוחב אותם בחזרה אל תוך התיבה, מוכן להוציא אותם שוב ולפזר אותם על השולחן בקצה האחר של היריד מחר, כשכל שאר העולם יהיה מוכן לשמוע את האלבום הזה.  בחוץ, בעולם הרגיל, הכל יימשך כרגיל.  דרכים מהירות, מכוניות ומשאיות.  השמש תזרח בקצה אחד ותשקע, כמעט באותה מהירות, בצד השני.  והלב של כמה מאיתנו, במקומות נבחרים בעולם, ירגיש קצת יותר מלא, קצת יותר כבד.  טום ווייטס חזר, והוא מפזר אחרי קצת מאבק הגופרית שוב.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסרט השני בסדרת "שרלוק הולמס" של גאי ריצ'י מצרף לסדרת הפיצוצים המרשימים גם את מוריארטי (שבמקרה הזה משחק אותו ג'ארד האריס, שזה טוב מספיק).

הגוספל לא יהיה כאן השבוע – הוא יחזור בשבוע הבא בכוחות מחודשים.

בינתיים, אם גם אתם מתחילים להרגיש בנסיון למצוא אלבומים להוריד ב-eMusic  כאילו שאתם בסצינה מ"ברזיל", הנה משהו אחר שנתקלתי בו ויכול להיות גם הוא יעיל, לפחות במתן מנה סמלית של מוזיקה חדשה כל חודש – המגזין "Paste", שהגרסה המודפסת שלו הלכה לעולמה בתחיל השנה, השאיר רק את החלק הדיגיטלי שלו חי, והחלק הדיגיטלי הזה ניתן לצפיה תמורת תשלום.  אבל, בנוסף, הם השאירו את נגן המוזיקה הנפרד שלהם, המשולב במגזין משלו, שהם קוראים לו mPlayer, והוא משמיע כמויות די נכבדות של מוזיקה תמורת שלושה דולרים, וגם מאפשר לכם להוריד חלק מהמוזיקה הזאת ב-MP3.

להתראות בשבוע הבא – שיהיה לכם שבוע נטול החלטות מוטעות.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבוע: ברט יאנש, מחלוצי הפולק האנגלי, ומוזיקאי שעדיין לא הקשבתי לו במידה שהייתי צריך, נפטר בגיל 67 מסרטן.

2. מוות מחוץ לקופסה

דווקא היעדר הדברים הכתובים בתקשורת ביום שבו סטיב ג׳ובס מת לא הפתיע אותי. התקשורת הרי עסקה בלהספיד אותו מהרגע שהתפטר מהמשרה הגבוהה ביותר ב״אפל״. אבל השקט היחסי, העובדה שההודעה על מותו תפסה את הכותרת הראשית לזמן קצר מאד וכמעט מיד פינתה אותה לטובת המתמחים והכלכלה העקלקלה, הסתבר שהיה תוצאה של הלם. כי בימים שאחר כך, במיוחד בסוף השבוע שאחר כך, כלי התקשורת התמלאו בהספדים ובסיכומים ובהצהרות, כאלה שקראו לו מהפכן, כאלה שהביכו והרגיזו אנשים אחרים, שהיה להם קושי להבין את הקשר המוזר הזה בין צרכנים לאדם שרוצה, בסך הכל, לעשות מהם עוד כסף. התמלאו עד כדי כך שקשה לי לחשוב מה אני יכול להוסיף שלא יישמע קלישאתי וחוזר על עצמו ומיותר. אבל אני יכול לומר רק מה שאני מרגיש. ומה שאני מרגיש הוא שאיבדתי מנטור. אמנם כזה שלא הכיר אותי מעולם ושאני לעולם לא אכיר, אבל עדיין – הרבה מאפיינים בחיים שלי אני חייב לתפיסת העולם הטכנולוגית והשיווקית שלו. היכולת לחשוב כל כך מחוץ לקופסה, שמביאה את ההבנה שלפעמים הקופסא לא נחוצה. היכולת להבין שגם אם מה שיש בתוך הקנקן הוא הדבר המוצלח ביותר, הקנקן עדיין צריך להיות יפה. את התובנות הכלליות, האמורפיות יותר שלו, עוד לא התחלתי ליישם. אני עדיין לא מתייחס לכל יום כאילו הוא היום האחרון שלי כאן. אני עדיין לא מתייחס למוות בתור סידור טוב של החיים. אבל אולי גם זה יבוא, בזמן שבו הדברים האלה יהיו רלוונטיים יותר. מכל ההספדים שג׳ובס קיבל ביום שבו מת, דווקא זה של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, רק הנשיא השני בהסטוריה של המדינה שלו שהיה טורח להתייחס לזה, היה הקולע ביותר. עובדה – אני כותב את המילים האלה על מכשיר שהוא המציא. מאוחר יותר היום אפבלש אותן על מכשיר שהוא המציא, וחלק מכם יקראו אותן על מכשיר שהוא המציא, וכולם עושים את החיים שלנו קלים יותר. נוח בשלום על משכבך, סטיב. הרווחת את זה.

3. אל תפחד לבכות ממה שאתה רואה. השחקנים הלכו, עכשיו זה רק אתה ואני

מבין מגוון האמנים שנחים בחיקה החם של המיינסטרים, פיטר גבריאל הוא אחד מהבודדים שבמאזניים שמחזיקים בצד אחד אלבומים של חומר מקורי ובצד השני אוספים שלהם, הכף לא נוטה לטובת האוספים עדיין. אז נכון, יש לו כמה וכמה אלבומי הופעות – אבל ההופעות שלו ראויות שיישמרו באלבומים מיוחדים. וחלק מהאלבומים שלו הם פרויקטים מיוחדים – פסקולים, משחקי מחשב, מיצגים אינטראקטיביים, אבל בכל זאת יש רק שני אוספים תחת אמתחתו. האחד נקרא ״Hit", ברוח האלבומים המאוחרים יותר שלו בעלי השם של ההברה האחת, והוא כפול, ומקיף יותר ומכסה פרק זמן שבמסגרתו פיטר גבריאל הוציא עוד שני אלבומים, והשני, המועדף עליי, נקרא ״Shaking the Tree". הוא צנוע יותר – רק אלבום אחד ואף לא מהדורה מיוחדת כפולה שאני יודע עליה לרפואה. הוא מכיל שישה עשר שירים, וכמה שירים, אם אמת המידה היא מידת הפרסום של השיר ומרכזיותו בקריירה של גבריאל, בולטים בחסרונם. אבל האלבום הזה הוא שער הרבה יותר יעיל והרבה יותר מזמין ליצירה של גבריאל מכמה סיבות, והראשונה והחשובה בהן היא שגבריאל נמצא בכל צליל וצליל באלבום הזה. הוא הרכיב אותו, בעצמו, מהשירים שרצה לבחור כדי לספר את הסיפור שלו, והם כולם מרכיבים סיפור. הסיפור מתחיל בנקודה ההגיונית לאוספים ממצים – הסינגל הראשון של פיטר גבריאל, שלקוח באופן טבעי מהאלבום הראשון ומספר את הדרך החוצה של גבריאל מהלהקה שהוביל עד לתחילת קריירת הסולו שלו. אבל הסדר הכרונולוגי מתחיל ונגמר שם. הוא אמנם ממשיך בשיר מוקדם, ״I Don't Remember", אבל הכאוס שמסיים את השיר מתנקז לתוך ״Sledgehammer", אולי השיר הכי מפורסם שלו ואבן המידה שלפיה כל הווידאוקליפים האחרים שופטים את עצמם, שלקוח מתוך אלבום האולפן האחרון שגבריאל הוציא לפני האוסף הזה, ״So״. משם גבריאל מוביל אותנו בשביל שמורכב בעיקר מהליכה בפרקי דרך אפלים – המוזיקה של גבריאל, במיוחד זאת שמובאת כדוגמה כאן, היא לא שמחה, וגם במקרים הנדירים שהיא שמחה, כמו ב-״Big Time" שמחכה לקראת סוף האלבום, היא מסתירה מאחוריה ביקורת, או לעג או סוריאליזם (״והגיהנום שלי יהיה גיהנום גדול,״ הוא שר לקראת סופו של שיר שבו הוא מפרט, בדמותו של איזה איל הון אמריקני, את כל הדברים שהופכים אותו לגדול יותר. ״ואני איכנס מהדלת הראשית.״). מוזיקה מסודרת בשורות של פעמונים שחבלים עבים מושכים אותם, וכל אמן מחליט, לפעמים בשלבים שונים של הקריירה שלו, באילו חבלים למשוך. גבריאל בוחר למשוך, בחלקים נרחבים של הקריירה שלו, בחבלים שגורמים לעצב לפעום, ואחרי שזה קורה, למחשבות שלנו לנסות להבין את הנושאים שהוא מדבר עליהם. האזנה קרובה לאלבום האוסף הזה, אחרי שנים שהוא הונח במגשי דיסקים ומתקני קלטות רחוקים, גילתה לי הרבה רבדים של השירים שלו שלא יכולתי לשמוע קודם – "Family Snapshot", למשל, שבו גבריאל משתף פעולה עם המחליף שלו בג׳נסיס, פיל קולינס, מספר על התנקשות מנקודת המבט של המתנקש (הרמזים שגבריאל מפזר לאורך השיר מצביעים על קנדי ועל לי הארווי אוסוולד, אבל גבריאל סיפר בראיונות על השראה ממתנקש אחר, של מושל אמריקני, שלא הצליח); או ״San Jacinto", עם המילים הקריפטיות שלו שגבריאל מפזר רק מעט מהערפל שלהן כשהוא מספר בראיונות שהוא מדבר על הנסיון של האינדיאנים בארצות הברית להתמודד עם הקדמה שהאדם הלבן כפה עליהם. הצעה שהציע מישהו באתר שבו אנשים מפרשים שירים עלומים כאלה נשמעת מאד הגיונית אחרי שמקשיבים בזהירות למילים – אינדיאני זקן שמטפס על הר, סאן יסינטו, הנושא את שם השיר, ונותן לנחש להכיש אותו כדי למות בשלווה, רחוק מהעולם המתקדם. מאוחר יותר מופיע אחד מהשירים היפים ביותר של גבריאל, ״Don't Give Up", שבו קייט בוש מצילה את מה שדולי פרטון היתה יכולה להרוס. לכל אורך האלבום, אפשר לשמוע את הסגנון המוזיקלי הייחודי של גבריאל – לפעמים מה שמלווה אותו הוא ענן של מלודיה שקשה להתיר אותו כדי להבין ממה הוא מורכב, וגבריאל מניח עליו את השיר שלו, והכל נשמע כמו שהיה צריך להישמע מלכתחילה. לפעמים המלודיה מורכבת מבליל של כלים שכל אחד מהם תורם רק מעט למכלול, ובכל זאת השיר לא יכול להתקדם ולו בהיעדר אחד מהם. גבריאל משתדל לתת הזדמנות לכל אחד מהפנים שלו, כל אחד מהצעדים המוזיקליים שלו, באלבום הזה, כדי לאפשר לנו המאזינים לחוות את מלוא החוויה שלו. כמה מהשירים מהווים גשר ברור יותר לעיסוק שלו במוזיקת עולם לאורך הקריירה שלו – "Biko", שבו הוא מבכה במשך שש דקות את מותו של אחד ממנהיגי המחאה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, או "Shaking the Tree" שבו הוא מארח את יוסו נ׳דור, הזמר הסנגלי שהוא גילה וטיפח (לעולם המערבי, בכל אופן). מהפסקול הייחודי שלו ל״פיתוי האחרון של ישו״ הוא שולף דווקא את ״צער״, קטע שיש בו יותר יצירת אווירה מקטע מלודי שאפשר לנתק מהסרט, ומוסיף גרסה ערוכה אחרת, ישירה יותר וממהרת יותר של ״I Have the Touch".
אחרי האלבום הזה, בטווחי זמן ארוכים, גבריאל הוציא עוד שני אלבומי אולפן ״רגילים״, שאחד מהם לפחות הוסיף הרבה לקאנון המוזיקלי של גבריאל וחשף נופך הרבה יותר אישי ליצירה שלו, ולאחרונה הוא התחיל להביט אחורה שוב, הפעם משכתב את ההסטוריה המוזיקלית של אמנים אחרים ב-״Scratch My Back" ואת שלו עצמו במסע ההופעות עם תזמורת שלמה והאלבום שמלווה אותו, ״New Blood". הקריירה של גבריאל תמשיך ותהיה מפותלת ומעניינת ומלאה בעננים המלודיים שהוא מומחה בליצור, ויהיה בה מקום לאוסף אחד נוסף כזה לפחות שבו גבריאל מספר את סיפור ההמשך, שמאז ״So״. בינתיים, כדי להביט מאותה נקודה ואחורה אל הקריירה המוזיקלית של גבריאל, כדי לנווט את הדרך בה, האלבום הזה הוא גבעה מוצלחת במיוחד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרט נחוץ על קווין קלאש, שאתם קרוב לוודאי מכירים בתור אלמו, או אולי בייבי סינקלייר.

1. לפני הכל

הגוספל ואני רוצים לנצל את ההזדמנות, באיחור אופנתי קל של סופשבוע ועוד יום, לאחל לכם שנה טובה ומוצלחת – שנה של הרבה מוזיקה מתאימה ומעט דיבורים מיותרים, של מעשים ושינויים.

2.  השיר הכי משמח בעולם (בשבילי, בכל אופן)

חובב מוזיקה צריך שיהיו לו תשובות מוכנות, לכל מקרה שלא יהיה, לכל שאלה שקשורה להחלטה מוזיקלית חשובה. מי הלהקה שגרמה לך לרצות להיות מוזיקאי? יש. האלבום האהוב? מוכן. שיר אהוב? גם כן. רשימה של עשרה אלבומים שהכי חשובים בעיניי בדיסקיה שלי? קצת מאמץ להיזכר, אבל גם זה שם, רק ממתין שאנקה ממנו את האבק. עם הזמן, אני אוסף לעצמי החלטות יותר ויותר אזוטריות, מכין את עצמי לכדורים המסובבים המתבקשים, להנחתות. השאלות כבר מוכנות, חלקן ממתינות ריקות, מדי פעם איזשהו שיר נדחף לשם, כדי לראות אם יתאים. מדי פעם משהו נתפס.
לגבי השיר שהכי משמח אותי לשמוע – זה שהופך אותי לשמח מיד, כשאני מרגיש רע, ידעתי כמעט מיד כשהכרתי אותו. אבל ההיכרות היתה שטחית והשמחה היתה לא מתוכננת – מדי פעם, השיר הזה מצא את עצמו ברדיו או בטלוויזיה, ואני הייתי מוצא את עצמי עם כמה דקות של התעלות. עברו כמה שנים טובות לפני שהבנתי שאני יכול לייצר את השמחה הזאת, את כמה הדקות האלה של התעלות, בעצמי.
בדקות שמסיימות את המשמרת השניה בחנות הדיסקים, העולם כאילו השלים עם העובדה שהחנות הולכת להיסגר, מיישר קו עם הרצון שלנו לסיים את המשמרת בצורה רגועה. פחות ופחות קונים נכנסו – בשעות כאלה, בעצם, מי מסתובב בקניון? ואנחנו היינו מסדרים את הסידורים האחרונים, מסכמים, מנסים למצוא איך עוד להעביר את הזמן. אני לא זוכר מי מאיתנו זה היה, שחשב על להתחיל את המסורת הזו, אבל היא התחילה בכל מקרה. רגע לפני שניתקנו את המוזיקה שהתנגנה במערכת הכריזה של החנות כל היום, והשארנו את החנות בדממה של רגעים אחרונים, מישהו מאיתנו ניגש למדף הנכון ושלף משם את השיר הזה, שכמעט כולם מכירים – מהאלבום השלישי של Steve Harley & Cockney Rebel, זה שבו הוא התעקש להכניס את השם שלו לפני שם הלהקה, וזה שהפך, בזכות השיר הזה, למצליח ביותר של הלהקה.
הדיסק, שנושא את אותה התמונה כמו העטיפה שלו – סטיב הארלי שולח יד למצלמה דמיונית, מאיים על הצלם באנונימיות – מונח על מגש הדיסקים וזה נדחף פנימה, ותוך כמה שניות עולים ממערכת הכריזה הצלילים הפותחים המוכרים, האקורדים האקוסטיים האלה שנשמעים כמו עכביש שמטפס במעלה קיר כדי להשקיף על מה שמתרחש מעבר לו באיזה סרט מצויר, והבית הראשון נפתח וסטיב הארלי שוטח את משנתו בצלילים לונדוניים ארוכים.   המילים, הסתבר לי מאוחר הרבה יותר, לא כוונו למישהי ספציפית שבבואה היתה עשויה לגרום להארלי לחייך, אלא, כמו בכל השירים הטובים, הסתירו מאחוריהן דברים הרבה יותר עמוקים ואפלים.  אולי קצת פחות עמוקים, אולי קצת פחות אפלים – סטיב הארלי כתב את השיר בתור סוג של נקמה בחבריו ללהקה לשעבר.  לפני שהאלבום שמכיל את השיר הזה יצא, הלהקה שהארלי היה הסולן והמנהיג שלה נקראה Cockney Rebel, בלי צורך בשמו לפניה.  אחרי שני אלבומים שזכו להצלחה צנועה באנגליה אפופת הגלאם של התקופה שבה האלבומים האלה יצאו, חברי הלהקה המשיכו בעקשנות לסרב להאמין שסטיב הארלי יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להביא אותם להצלחה בינלאומית.  כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השלישי, הם פשוט לא התייצבו לאולפן.  סטיב הארלי חזר הביתה, כדי לאסוף את עצמו, את המחשבות שלו ואת התכניות שלו, משך בכתפיו והקים להקה חדשה.  הוא השאיר את שם הלהקה, והוסיף את שמו שלו כדי לקבע את השם ולהבהיר לכל הנוגעים בדבר שהוא המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה, לקח איתו חבר אחד מהלהקה (סטוארט אליוט, המתופף, שבאופן מאד לא ספיינל טאפי הוא עדיין החבר היחיד בלהקה מלבד הארלי שהחזיק מעמד מאז ההרכב הראשון) והקליט את האלבום מחדש עם הלהקה הזו (או בלי הלהקה, שהוא לקח רק להופעות שאחרי, אם מקשיבים לקולות אחרים).  הוא גם שידרג את טכנאי ההקלטות והמפיק – מג'ף אמריק, שהקליט כמה מהאלבומים של הביטלס, הוא עבר לאלן פרסונס, שהקליט לא רק את Abbey Road, אלא גם את Dark Side of the Moon של פינק פלויד.   השיר, בתור אצבע משולשת מונפת לחברי הלהקה הקודמים שלא המשיכו איתו ולפי דרכו, היה מוצלח במיוחד ככזה.  הוא מכר מעל מיליון עותקים ברחבי העולם והגיע למקום הראשון באנגליה ובאירלנד, ובעוד כמה מקומות שבהם המקום הראשון במצעד, והמצעד עצמו, לא כאלה חשובים.  בארצות הברית הוא זכה להצלחה צנועה יותר, אבל ההצלחה שלו ושל הלהקה היתה צנועה יחסית בארצות הברית לאורך כל הקריירה שלהם.   אחר כך היו עוד שני להיטים, פחות מצליחים ופחות מוצלחים מזה, ואחר כך סטיב הארלי דעך, מדי פעם מבליח למספר הזדמנויות שהיה לו חוסר המזל לא לממש – הוא זה ששר בשיר הנושא של "פנטום האופרה", שהוקלט הרבה לפני שהמחזמר עלה לבמה, אבל היה צריך לוותר על התפקיד לטובת מייקל קרופורד.  הוא ממשיך להופיע ולהקליט, אמנם, עם הגלגול השלישי של הלהקה שלו וממשיך לשיר את השיר הזה עם חיוך גדול, יחסית, על הפנים, בזמן ששאר חברי הלהקה שאליהם הוא פונה נמצאים, קרוב לוודאי, במקומות אחרים לגמרי בחיים (אחד מהם כבר לא, אמנם – הוא היה מנוסעי טיסת פאן אם שפוצצה על ידי טרוריסטים לוביים מעל שמי לוקרבי ב-1988).

ואני, מצידי, אמשיך להעמיד פנים שהקונטקסט של השיר הזה לא קיים ושהוא באמת שיר שנכתב מתוך איזושהי שמחה פנימית של מי שכתב אותו, איזושהי הכרת תודה, וקצת מהשמחה הזו תעבור גם אליי בכל פעם שאני אשמע את השיר הזה מתנגן – ומי יודע, אולי יום אחד אחליט לשחזר לעצמי את המסורת ולשים את השיר הזה כל יום כשהערב דועך ומפנה את המקום שלו ללילה, והחיים נהיים שקטים יותר, מתוך הכרה בעובדה שסוף היום מגיע.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תאריך היציאה של הסרט הזה, יום חג המולד, כבר קצת הורס אותו.  אבל אני מקווה שמפיקי הסרט יעשו כמה שפחות כדי להרוס לי את אחד מהספרים הכי טובים שאי פעם קראתי, שמכיל את אחד מהסופים הכי טובים, שלא מכיל אפילו מילה אחת.