The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – Rolling Stone מסכמים את השנה במתים מוזיקליים, ובין השאר מתברר שם שיוברט סאמלין, שמנגן בין את השאר את ריף הגיטרה ב-"Spoonful", נפטר גם הוא בתחילת החודש, בגיל 80.

וגם ב"ניו יורק טיימס" יש פרויקט שקשור במתים, אם כי לא מוזיקליים – העיתון פנה לקוראים שלו והציע להם להנציח את יקיריהם שנפטרו במהלך השנה האחרונה, ויותר ממאתיים מהם הרימו את הכפפה ושלחו את התמונה האהובה שלהם של הנפטרים וקטע קצר שמסביר מי הם היו.  יש שם כמה תמונות וסיפורים נוגעים ללב במיוחד, והרבה יותר מדי ילדים.

2. החיים בצד האחר

למצוא את הנקודה הנכונה להיכנס בפעם הראשונה למוזיקה של Mercury Rev הוא תהליך בעייתי. אם הולכים אחורה מדי בזמן, מגיעים לתקופה רועשת ומלוכלכת, כמעט פרהיסטורית, עם סולן אחר והרבה יותר דיסטורשן ושכבות של צליל; אם מנסים לתקן וקופצים קדימה מדי בזמן, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בעולם תזמורתי ואוורירי של הלהקה שאחרי המפץ הגדול. הנקודה הטובה ביותר, אמנם, היא זו שבאמצע – שם מחכה אלבום שהוא נקודת חיבור בין שתי התקופות המוזיקליות המאד שונות של הלהקה הזו, אלבום שהם קיוו שיהיה מצליח לפחות כמו שהיה מוצלח בעיניהם.

הסיפור שמאחורי האלבום הזה, כמו כמעט בכל המקרים, מנוגד לחלוטין לאווירה שהמוזיקה שהוא מכיל משרה. אחרי שהאלבום האחרון שהקליטו, "Boces", הסתיים אחרי תקופה קשה של הקלטות (״מה הדבר שאתה הכי אוהב ב-Boces?" נשאל גראסהופר, אחד משני מקימי הלהקה, בראיון למגזין פעם, והוא ענה: ״שהוא גמור.״), והסולן שלהם בשני האלבומים הראשונים, דיוויד בייקר, עזב והשאיר אחריו חור בצורה של בן אדם בקיר האולפן, חברי הלהקה הנותרים גילו שהוא גם משך אחריו בהימלטות שלו את כל המרכיבים הרועשים, הקשים והלא קומוניקטיביים של המוזיקה שלהם, והשאיר אותם עם משהו שאולי לא היה מלודי ופופי לחלוטין, אבל בהחלט היה משהו שאפשר לקרב את העולם אליו.
אבל כל זה, ושוב אנחנו קופצים לזמן הלא נכון, מתחיל שמונה עשרה שנים לפני כן. ג׳ונתן דונהיו וגראסהופר, שאז עוד קראו לו שון מקוויאק, פגשו אחד את השני לראשונה כששניהם מצאו את עצמם במחנה ״קרן אור״ בצפון המדינה ניו יורק – מאותם המחנות ששולחים אליהם ילדים שנמצאים צעד אחד לפני חיים של פשע, בדרך כלל בגלל שכבר הספיקו לעשות משהו לא ראוי אחד. דונהיו סיפר בראיון שהוא לא יודע מה הכניס את גראסהופר לשם, וגם הוא עצמו לא מספר איך מצא את עצמו שם, אבל הפגישה הראשונה שלהם שם התרחשה כשדונהיו פסע, מסוקרן, לגינה ששמע ממנה צעקות של ילדים, ומצא שם את מקוויאק זורק גוויות של חיות קטנות לתוך מכסחת דשא פועלת.

המוזיקה שבאה אחר כך היתה מושפעת גם מדברים אחרים.  דודו של גראסהופר, שעבד ב-Atlantic Records, הכיר לו מוזיקאי ג'אז כמו מיילס דייוויס, אורנט קולמן, ג'ון קולטריין, והוא בתורו הכיר אותם לג'ונתן דונהיו, ואחר כך הכירו שניהם את המוזיקה שבעיר הגדולה שמדרום להם, שהתפתחה שם בסוף שנות ה-70 – The Velvet Underground ו-Television, ובשביל לקחת את הכל ולזרוק את זה ליקום אחר שבו הם יוכלו לעבוד ולהקליט, גראסהופר למד אמנות חזותית באוניברסיטה אצל, בין השאר, טוני קונרד, שהיה מוזיקאי אוונגרדי וגם יוצר מיצגים וסרטים אמנותיים כאלה ואחרים.  את הלהקה הם התחילו, באופן לא מפתיע, כשצירפו אליהם את דייב פרידמן, דייויד בייקר, וסוזאן ת'ורפ, כדי ליצור מוזיקה לסרטים שצילמו כסטודנטים.  הם גם התחילו להופיע עם הסרטים האלה ואחרים.

שני אלבומים אחר כך, הלהקה היתה במערבולת – גם מוזיקלית וגם אישית.  בסוף המערבולת הזאת, שהסתיימה עם האלבום השני ועם עזיבתו של דיוויד בייקר את הלהקה, היה סגנון מוזיקלי אחר לגמרי שהלהקה היתה צריכה לכבוש, והם עשו את זה כמעט במקביל ללהקה האחות שלהם, The Flaming Lips, והאלבום הבא שהקליטו היה סוג של חלום.  ככה גם קראו לסגנון המוזיקלי הזה, פופ חלומי.   החלום הספציפי הזה מתרחש בניו יורק, העיר, שבה הדמויות המצוירות של ראלף בקשי חיות בין האנשים בשר ודם, והתאומים המרושעים של הדמויות המצוירות של לוני טונס גם הן מסתובבות ברחובות.  ציפורים מצוירות מצייצות ומרחפות בין הבניינים, ומדי פעם איזשהו הבזק של צבע לא קשור מתפתח בין הבניינים ונעלם אל השמיים, שהם תמיד כחולים.

"Empire State (Son House in Excelsis)", שפותח את האלבום, משתמש בכמות מינימלית של צלילים – שניים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב כמו סוג של אזעקה – כדי למשוך את המאזין פנימה, אל ניו יורק המקבילה, המוזרה, הזו, וכדי לשכנע אותו שככה זה, זו המציאות.   המציאות הזו תכלול הרבה מהג'אז שהשפיע על שני מייסדי הלהקה – יש תזמורת כלי נשיפה שלמה שמוצאת את דרכה להרבה מהשירים באלבום, במיוחד בשיר הפותח וב-"Everlasting Arm", שכשמקשיבים לו ולטרומבון המוזר שמעטר אותו, אפשר רק לדמיין את ג'ונתן דונהיו יושב על מדרגה כשמסביבו מקהלת ילדים באיזו תכנית ילדים ביקום המקביל המוזר הזה ושר להם, מניע את פלג גופו העליון מצד לצד ביחד עם קצב השיר.  המציאות הזו תכלול גם, מילולית, דו וופ.  ואפילו גיחה לאחד מהמועדונים שמאכלסים את ההסטוריה של העיר הגדולה הזו בקטע דיסקו ארוך שבסופו ממליץ מישהו, אולי דייב פרידמן, לטכנאי ההקלטות לא לעצור את ההקלטה. "יש לנו עוד המון סרט הקלטה," הוא אומר. "תמשיך להקליט." רגע לפני שהשיר דועך וכל מה שנשאר הוא הצלילים המוזרים של עוד אחד מהכלים שרק הלהקה הזו מנגנת בהם, ספק איזשהו שיפור של האונד-מרטונט שהם יצרו, ספק הכלי המוזיקלי שהמציאו בעצמם, אוגר גלי הטטיקס.

האלבום הזה מכיל שמונה קטעים (ביפן, מדינה שבה כל האלבומים נשמעים ככה, הוא מכיל תשעה), וכשהוא נגמר,  אף על פי שהמוזיקה שהתנגנה בו היתה עולם ומלואו, שמונת הקטעים האלה מרגישים כלא מספיקים, כמו כל האלבומים האלה שנפרשים בצורה נפלאה אבל נגמרים לפני זמנם.  והאלבום הזה היה אמור להיות סיפתח להרבה אלבומים אחרים שהכילו הרבה מאותו הסוג של מוזיקה, וחברי הלהקה, כשסיימו אותו, היו משוכנעים שהם יצרו את האלבום הכי טוב שלהם עד אותו זמן.  אבל המבקרים, והאנשים שקנו את האלבום, ובעיקר האנשים שלא קנו את האלבום, לא חשבו ככה.  ומרקורי רב נשארה להקת קאלט אזוטרית גם כשהמוזיקה שלה היתה מבריחה אנשים הרפתקנים פחות ממועדוני רוק.    אמנים אחרים אולי היו מקבלים את זה בשלווה מסוימת, ממשיכים לאלבום הבא ומקווים שהוא יצליח יותר.  אבל בשביל דונהיו וגראסהופר, שהשקיעו כמויות אדירות של אנרגיה באלבום הקודם, שלא היה מוצלח מבחינתם, ובאלבום הזה, שהיה מאד מוצלח, זה היה סוף העולם.  דונהיו עבר התמוטטות עצבים ואז נכנס לדכאון שהיה לו קשה מאד לצאת ממנו, וגראסהופר החליט לעזוב את העולם והשתקע למשך החצי שנה הבאה במנזר בספרד, כאח מן המניין.   ואחרי שישה חודשים של שקט, כפוי וזועם ורווי בייאוש ותסכול בצד הניו יורקי של החבל ושל שלווה ומחשבה וסגירת מעגלים מבורכת בצד הספרדי שלו, הם החליטו לנסות לחזור ולהקליט משהו. כל דבר.  הם עקרו את עצמם מכל מה שהיה להם ועברו להתבודד בהרי הקטסקילס, שרשרת הרים שמכילה בעיקר עיירות נופש בצפון מדינת ניו יורק.  ארבעת חברי הלהקה – דייב פרידמן החליט לעזוב בשלב הזה כדי להתמקד בהפקה של שורה ארוכה של אלבומים מוצלחים, ולהיות "פיל ספקטור של הרוק האלטרנטיבי" כמו שכינה אותו אחד המגזינים – הסתגרו שם כשעברו מספר חודשים נוספים מאז הכשלון של האלבום הקודם.  הם הביאו לחיזוק, בנוסף למפיקים הרגילים של אלבומי הלהקה, דונהיו עצמו ודייב פרידמן, גם את גארת' האדסון, הקלידן והאקורדיוניסט, וליבון הלם, המתופף, של The Band (זו הסיבה, אגב, ש-"Opus 40" מהאלבום הזה נשמע כל כך דומה לשיר של The Band), והחליטו להקליט אלבום בשביל עצמם – כדי לסיים בצורה חיובית את הרפתקת הלהקה.  אחרי שהאלבום הזה ייצא, הם החליטו, הם יתפרקו.  אבל האלבום שיצא, "Deserter's Songs", היה חף מהמוזיקה הפסיכדלית מעט שאפיינה את האלבום הקודם, ואת המוזיקה התזמורתית המוזרה לא פחות שתאפיין את האלבום הבא אחריו, והוא היה פשוט אלבום רוק אלטרנטיבי מוצלח.  והמבקרים תפסו את מרקורי רב לחיבוק ולא הרפו מאז.  "Deserter's Songs" הכיל שלושה שירים שהיו, בקנה המידה של מרקורי רב, להיטים, והאלבום שאחריו, "All is Dream", הכיל את "The Dark is Rising", שהיה למשך תקופה קצרה הפסקול האולטימטיבי לטריילרים של סרטים שהיה להם פסקול אולטימטיבי אחר.  מאוחר יותר הם גם הוציאו אוסף שסקר את הקריירה שלהם, מההתחלה ועד אותה נקודה.  והמבקרים, והמאזינים, וכל מי שמרקורי רב נגעה בו פעם באיזשהו מקום, באיזושהי צורה, אומרים שיש סיכוי שגם ל-"See You on the Other Side" יהיה סיכוי נוסף עוד מעט.  יש כאלו שאומרים שהם מתחילים להבין אותו.  יש כאלו שמעמיסים את הדיסק על מגש נגן הדיסקים ולוחצים, וחיוך מתפשט על שפתותיהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – גם המתופף של U2 מצא מה לעשות בזמן שהלהקה לא מקליטה או מופיעה.

1.  לפני הכל

בשורות משמחות מעבר לים – לכבוד פסטיבל All Tomorrow's Parties, שמתרחש השנה גם בלונדון וגם בארצות הברית – באסבורי פארק, ניו ג'רזי, עיר הולדתו של ברוס ספרינגסטין – Afghan Whigs מתאחדים לשתי הופעות, אחת כאן ואחת כאן. גרג דולי הוא גם האוצר של אחד משלושת ימי הפסטיבל בכל אחד מהפסטיבלים, שבין השאר יופיעו בהם גם Slayer, שיבצעו את "Reign in Blood" במלואו, Mogwai אחרי תקופה ארוכה בלי הופעות וגם המלווינס ו-Sleep.  מי מכם שידם משגת יכולים להגיע לשם כדי לצפות – הפסטיבל בלונדון יתקיים בסוף חודש מאי וזה שבניו ג'רזי יהיה בסוף ספטמבר – והכרטיסים אליהם, וגם מקומות הלינה, הולכים ואוזלים כבר עכשיו. מי מכם שלא, מוזמן לחכות ולקוות ביחד איתי ששתי ההופעות האלה יתנו להם טעם של עוד ובין שאר המדינות שבהן יבקרו בסיבוב ההופעות העולמי שלהם תהיה גם ישראל.

2.  Versus the Spin, November 2011 Edition

חודש אחד הסתיים, חודש אחר בא במקומו, והזמן הוא נכון לעוד אוסף.  הנה:

1		The Police – Synchronicity II
		אני חושב ש-"Synchronicity" היה ההזדמנות הראשונה שבה באמת התלהבתי מהפונקציה החדשה הזו של נגני הדיסקים, שמאפשרת לי לסדר את ההאזנה לדיסק באיזה סדר שאני רוצה, ולא בהכרח לפי סדר השירים שהאמנים החליטו שהאלבום צריך לעקוב אחריו. אחרי הכל, ברור שמדובר בטעות פה. איך יכול להיות ששיר נפלא כמו השיר הזה הוא לא השיר שפותח את האלבום, ואיך יכול להיות שצריך לחכות צד שלם בשביל הלהיטים של האלבום הזה, שבאים אחד אחרי השני בבטחון עצמי מופרז כזה? בתקליט, אמרתי לעצמי אז, יהיה לי הרבה יותר קל. כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להתחיל מהצד השני. רק מאוחר יותר כשהיה לי כבר את התקליט גיליתי שגם זה לא היה עוזר לי – שני החלקים של השיר שנושא את שם האלבום תוחמים את הצד הראשון משני קצותיו.
		לשמוע	לקנות
2		Split Enz – Six Months in a Leaky Boat
		רחוק באזורים הפראיים של ניו זילנד, Split Enz התנהלה כמעט באופן מדויק במקביל ל-Genesis. גם הם התחילו, בשנות השבעים, כלהקת פרוג ופולק. גם הם התקדמו לכיוונים פופיים יותר בשנות ה-80, עם סולן אחר, והמוזיקה שלהם היתה ונשארה – עם מבחר האיחודים שהתרחשו עם השנים – מעניינת ומגוונת במיוחד.
		לשמוע	לקנות
3		Dio – The Last in Line
		פעם בכמה זמן מפציע איזשהו שיר של אחת מהלהקות של דיו, לאו דווקא זאת, ברדיו, ומעורר געגועים לאיש הקטן הזה, עם הקול הגדול, שנלחם נגד הדרקון ולא יכל לו. את הקול שלו והתרומה שלו לעולם המטאל אתם יכולים לדגום כאן, בשיר הנושא מתוך אחד מהאלבומים של הלהקה שנשאה את שמו, וגורמי מטאל כאלה ואחרים מספרים שבנוסף לקול הגדול ולעובדה שלטענתו הוא המציא את סימון האצבעות שיש כאלה שקוראים לו קרני השטן ואני קורא לו שבי אמרג'ז, הוא היה גם אדם נחמד במיוחד.
		לשמוע	לקנות
4		Beth – Goodbye
		בתקופה די רחוקה בעבר לקחתי חלק פעיל יותר (היום אני סתם צופה מהצד) בקבוצת מיילים של להקה שאני מאד אוהב. בין השאר, אנשים מכל מיני מדינות בעולם, נגיד ישראל וצרפת, התכתבו אחד עם השני וניסו להבין איזו מוזיקה פופולרית במקומות שנמצאים מעט ליד המיינסטרים במדינות השונות. אני שלחתי לארנו, הבחור הצרפתי שבחבורה, אוסף שהכנתי של להקות ישראליות שלדעתי ייצגו את מה שנמצא מעט ימינה מהמיינסטרים באותם הזמנים, והוא שלח לי אלבום של הלהקה הזאת, שהוא מצוין, כמו שאתם יכולים לשמוע בשיר הזה, שחותם אותו. ומאז לא הצלחתי למצוא עליהם שום מידע נוסף.
		לשמוע (אי אפשר)	לקנות (גם אי אפשר)
5		Sufjan Stevens – Enchanted Ghost
		"קסום" זו מילה די מדויקת כדי לתאר את המוזיקה הזו, של האיש עם השם הבלתי אפשרי והיכולת ליצור שירים שמכילים בתוכם עולמות קטנים שלמים, ולעשות את זה לבד, ובצורה שנדמה מהצד כאילו שהיא לא כוללת בתוכה שום מאמץ.
		לשמוע	לקנות
6		The Rolling Stones – Cry to Me
		האלבום הזה, כשמסתכלים עליו מרחוק, נראה די תמים – אלבום של להקה בשנות השישים המוקדמות שעדיין לא ידעה מה היא מסוגלת לעשות מאוחר יותר. אבל מבט מדוקדק יותר מראה שהאלבום הזה מכיל את "Satisfaction", שיר שמחה בכמה צלילים פשוטים את כל מה שהרוק'נ'רול ידע על עצמו עד אותו הזמן. והוא מכיל גם את השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
7		Jenny Lewis – Trying My Best to Love You
		ג'ני לואיס נתמכת בתאומות ווטסון ובזמרות ליווי אחרות לעצת מצוא, כמו זואי דשאנל, בשיר הזה שמקרב את האלבום המאד מפתיע שלה "Acid Tongue" אל הסוף שלו.
		לשמוע	לקנות
8		Mercury Rev – Everlasting Arm
		"להתראות בצד השני", נקרא האלבום של מרקורי רב שמתוכו לקוח השיר הזה, ומה שנמצא בצד השני, אם אפשר לשפוט מהשיר הזה לפחות, הוא עולם קצת מעוקם שבו שירי ילדים נשמעים ככה. בנסיון הראשון שלהם לעבור מהרעש הצרוף שהיה מנת חלקם בשני האלבומים הראשונים למוזיקה היותר נסיונית, ולמען האמת, מוזרה, שעשו בהמשך – בקרבה משתנה למיינסטרים לאורך הדרך – הם הצליחו להקליט אלבום כל כך מבריק, שאני לא בטוח לגמרי שאנשים עדיין הצליחו להבין אותו.
		לשמוע	לקנות
9		Rage Against the Machine – No Shelter
		מישהו מקרב האנשים שעבדו על הרימייק האמריקני ל"גודזילה", בסוף שנות ה-90, הגיע למסקנה שזה יהיה רעיון טוב לפנות ל-Rage Against the Machine ולשכנע אותם לתרום שיר לפסקול. וזה בדיוק מה שהם קיבלו – שיר של Rage Against the Machine, שהוא ביקורת על העובדה שחברת הפקה אמריקנית עושה גרסה ל"גודזילה", שמקפלת בתוכה ביקורת על תעשיית התרבות האמריקנית, שמקפלת בתוכה ביקורת על החברה האמריקנית. עוד שיר פופ קליל מבית היוצר של זאק דה לה רושה וטום מורלו, אם כן.
		לשמוע	לקנות
10		Adam Clayton & Larry Mullen Jr. – Theme from Mission Impossible
		אמצע שנות ה-90 היתה תקופה עסוקה בשביל U2. עסוקה עד כדי כך, שכשפנו אליהם כל כך הרבה גורמים שונים בבקשה לכתוב שיר נושא לסרט כזה או אחר, הם החליטו להתפצל – בונו והאדג' עבדו על שיר הנושא של הסרט הראשון בהחייאת סדרת סרטי ג'יימס בונד, שיצא ב-1995, ואדם קלייטון ולארי מאלן עבדו על עיבוד חדש לנעימת הנושא של הסרט הזה, שגם הוא התחלה של סדרת סרטים (שהאחרון בה בינתיים יוצא לאולמות הקולנוע בעוד ארבעה ימים). הם היו כל כך מודאגים שלא יעשו צדק עם נעימת הנושא של הסדרה שמאד אהבו לראות כשהיו ילדים, שהם הקליטו שבע גרסאות שונות.
		לשמוע	לקנות
11		Antony and the Johnsons – Man is the Baby
		אנתוני האגרטי, מלאך בגוף של אישה בגוף של איש, מנסה להסביר בצורה מתומצתת, בשיר קצר מדי, איך זה לקוות שהאמת שמצאת תהיה מקובלת גם על כל אלה שמסביבך, באחד מהשירים הכי יפים של הלהקה שלו ובכלל.
		לשמוע	לקנות
12		Kings of Convenience – Renegade
		תחילת העשור הקודם היתה תקופה שבה קבוצה שלמה של אמנים גילתה מחדש את הגיטרה האקוסטית. "שקט זה הרועש החדש," אמרו אז, והצמד הנורבגי הזה, שנדמה שהוביל את התנועה הזו, קרא ככה אפילו לאלבום הראשון שלו. התנועה דעכה מעט, והגיטרות האקוסטיות והמנגנים בהן התערבבו בשאר המוזיקה המעניינת שהמשיכה להיות מוקלטת מאז, וטוב לדעת שגם הצמד הזה ממשיך להקליט – כמו למשל בשיר מהאלבום הזה, שיצא ממש לפני שנתיים.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט הזה מבוסס על המשחק "צוללות".  אני אחזור על זה שוב.  הסרט הזה מבוסס על המשחק "צוללות".  אומרים שהעיבוד שמרטין סקורסזה עובד עליו עכשיו ל"איקס מיקס דריקס" הוא משהו שעוד לא ראיתם.

מדי פעם בשנים האחרונות, U2 מוציאים אלבום חדש. הוא מכיל עוד כמות כזו או אחרת של שירים שלהם שיודעים לבחור את כל הקומבינציות הנכונות של מילים ומוזיקה כדי להצליח, ולטפס במצעדים, ולא לשעמם את המאזינים יותר מדי, אבל הם לא רעבים, ולכן הם נוגסים רק במה שמספיק כדי שהמוזיקה שלהם תישאר בתכניות של חדשות ולא בתכניות של הסטוריה. זו המציאות שלהם, כלהקה שחבריה מתפזרים כשכל אלבום או סיבוב הופעות מסתיימים, מי להציל את העולם ומי לדון עם שני גיטריסטים נחשבים אחרים מול מצלמה בחומרים שמהם בונים שיר שנשמע טוב. וכשהם מתכנסים שוב כדי לקדם את האלבום, ההתנהלות שלהם שבלונית גם במקרים האלה. בשלב מוקדם מספיק של השיחה עם המגזין המוזיקלי הנחשב הם יחשפו שכשהתחילו ההקלטות הם אמרו לעצמם שאם זה לא יישמע הפעם כמו משהו חדש ומרענן, איזשהו דף שמועבר בהיסטוריה המוזיקלית שלהם, הם יתפרקו. והאמירה הזו הפכה במהלך השנים מאיום ממשי לאיזושהי הבטחה שלא מתממשת. אבל היתה פעם אחת לפחות שבה האיום הזה היה מאד ממשי ו-U2 הצליחו להפוך דף ענקי בהיסטוריה המוזיקלית שלהם.
השנה היתה 1989. העולם, מאד בדומה לעכשיו, השתנה בצורה מוחשית מסביב לאוזניים שלנו והאוויר שבחוץ הרגיש חדש, מבטיח. גם העולם המוסיקלי סגר דלתות כדי לפתוח חלונות אחרים, מכין את עצמו לעשור מוזיקלי חדש עם ז׳אנרים חדשים ומשופרים. בחזית של U2, אמנם, האוויר לא הריח כל כך חדש ומבטיח. התקשורת, שדאגה להרים אותם על פדסטל בזכות שני האלבומים הקודמים שלהם ולהדביק לוחית מתחת שהכריזה עליהם כלהקה החשובה והגדולה ביותר ביקום באותו הזמן, דאגה להפיל אותם
עמוק מאד ובאותה התלהבות, בגלל האלבום האחרון שהוציאו, ״Rattle and Hum", והסרט שליווה אותו מצידו האחד, וסיבוב ההופעות המשותף עם בי. בי. קינג מצידו האחר. יומרני מדי, התקשורת אמרה. חסר הבנה של התרבות האמריקנית. וארבעת הבחורים האירים, שבסך הכל רצו לצאת למסע כדי להבין את השורשים של שני האלבומים המאד אמריקניים שהקליטו קודם לכן, חששו לעשות את הצעד הבא. הם לא יכלו להמשיך ולעשות את אותה המוזיקה שאהבו, מפני שהתקשורת היתה קוברת אותם סופית. הם לא הבינו איך הם אמורים להשתלב בעולם המוזיקלי החדש שנטווה מסביבם, שניצניו הראשונים התחילו לבצבץ במנצ׳סטר וניצניו האחרים התחילו לבצבץ בדטרויט.
בהופעות האחרונות של סיבוב ההופעות שלהם, הם נפרדו מהקהל באווירה שהשאירה הרבה סימני שאלה לגבי האם הלהקה תפגוש את המעריצים שלה שוב מעל במה. ״אנחנו עוזבים לאיזשהו פרק זמן ארוך,״ בונו אמר. ״אנחנו הולכים להמציא את עצמנו מחדש.״. וכדי לנסות ולהמציא את עצמם מחדש הם ניסו לחשוב על המקום הכי לא הגיוני – וביחד עם זאת הכי הגיוני – להתחיל בו, והם חשבו על חומת ברלין שנפלה זה עתה, שהאבק שלה מילא את האוויר בריח התקווה הזה. הם נסעו להקליט ב״האנזה על החומה״, אולפן מפורסם בשביבי הקלטות והתחלות של פרקי הסטוריה מפורסמים של המוזיקה. דיוויד בואי הקליט שם אחד משלושת האלבומים הברלינאים שלו. איגי פופ כמעט סיים שם את ״האידיוט״. לו ריד רצה להקליט שם את ״ברלין״ וויתר.
״האנזה על החומה״ לא היה מקום נכון להקליט בו את כל האלבום – האווירה בעיר לא היתה שמחה ומלאת תקווה אלא דיכאונית ומודאגת. האולפן עצמו היה גדול ותעשייתי, והציוד בו כבר היה מיושן – אבל הוא היה מקום טוב להתחיל בו. הקרע בין שני צוותי חברי הלהקה – בונו והאדג׳, כותבי השירים, ואדם קלייטון ולארי מולן, חטיבת הקצב, התחיל להראות את אותותיו. הוא התחיל בעיקר מפני שבונו והאדג׳ רצו להתנסות בסוגים חדשים של מוזיקה, במיוחד כאלה שכדי להישמע טוב צריכים מכונות תופים, ולארי מולן התחיל לחשוש להמשך מקומו מאחורי התופים. בריאן אינו ודניאל לנואה, שהפיקו בהצלחה שניים מהאלבומים הקודמים שלהם, הוזעקו כדי לנסות לאחות את הקרע. הם ניסו לגשר על הפערים עד כמה שיכלו ולשכנע את הלהקה שמה שהיה לה עד אז היה טוב מספיק, ובסופו של דבר הצליחו, כי הלהקה התיישבה והקליטה, כולה בחדר אחד, בטייק אחד, את השיר המלא הראשון של האלבום – והשיר הזה החזיק מעמד מאז ואפילו תפס את מקומו הראוי בתור השיר הכי טוב שאי פעם נכתב ביותר מרשימה אחת. אפילו שם ראוי היה לו – ״One".
אחר כך U2 חזרו לדבלין, לאולפן מיוחד שהוכן בשבילם בבית פרטי בעיר, במרחק הליכה מבתיהם של חברי הלהקה, כדי להמשיך מהנקודה שהפסיקו בה בברלין, ומה שקיבל את פניהם היה מאפיין נוסף של הדור המוזיקלי החדש, מאפיין שהם לא למדו לחבב – ההדלפה. האינטרנט המסחרי היה אז בחיתוליו והורדות של קבצים יכלו להיות ארוכות כמו ההקלטות עצמן, אבל שירים – גמורים, גמורים למחצה וגרסאות דמו לשירים עתידיים – עדיין מצאו את דרכם לידיהם של מעריצים שהיו מסוקרנים מדי לשמוע איך נשמעת להקה שממציאה את עצמה מחדש מכדי לחכות לאלבום המוגמר. הלהקה החליטה לוותר על חלק מהשירים שהיו מוקלטים שם כדי להשאיר את אלמנט ההפתעה באוויר (אבל השאירו, בכל זאת, את ״Zoo Station", שהפך להיות השיר הפותח של האלבום).
במרתף הבית הפרטי שבו הקליטו פוזרו שטיחים על הרצפה, וציוד הקלטה משוכלל פוזר מסביב. אינו ולנואה השתדלו לאפשר לחברי הלהקה מרחב גדול מספיק כדי להתבטא בו, אבל קטן מספיק כדי לא לאבד אחד את השני. לחלק מההקלטות, שהמשיכו באווירה רגועה ולא רשמית, בונו הגיע עם משקפי שמש חדשים שרכש. הן היו משקפיים מוזרות, מעט עתידניות שכיסו את העיניים שלו בצורה מלאה. כשהקליטו את "The Fly״ האסימון נפל לבונו – כדי להצליח להתעלות על מה שעשו בהופעות לפני כן הם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש גם בתחום הזה – וליצור הופעה מסוג שאף אחד לא ראה לפני כן. בונו יצר בשביל ההופעה הזו כמה דמויות שעטה על עצמו, ושהפציעו בחלק מהשירים – הזבוב, בזכות משקפי השמש המוזרות שלו, ומק'פיסטו, השטן השרמנטי לבן הפנים.  על עשרות מסכי טלוויזיה שפוזרו מאחוריהם שודרו שידורים חיים מרחבי העולם, וגרוטאות אחרות מילאו את הבמה.  על באנרים דיגיטליים נמשכו משפטים רבי חוכמה על טבע העולם שמסביבנו, ועצות טובות לחיים – "צפו בעוד טלוויזיה," אחת מהן אמרה.  "כל מה שאתם יודעים הוא לא נכון," אמרה אחרת.  בונו היה עוצר את ההופעה כדי להזמין פיצה לכל הקהל או לנסות לשוחח עם נשיא ארצות הברית. שאר הנגנים היו מפוזרים לפעמים במקומות מרוחקים ברחבי הבמה, מציגים את הגרסה שלהם לפחד מפני העולם החדש והלא נודע שבנה את עצמו מסביבם – המוזיקה החדשה, הטכנולוגיה החדשה, עודף המידע שהציף את העיניים והאוזניים.  ומאחורי כל זה, המוזיקה החדשה של U2 – בונו מנסה את כוחו בשירה בשתי אוקטבות שונות, אחת גבוהה במיוחד שהפכה למייצגת של הקול שלו;  האדג' מגלה שיש דוושות נוספות מצד ימין של הדיליי ומשתמש בהן לטובה;  לארי מולן ואדם קלייטון מאחדים כוחות כדי להפוך למנוע קצב מדויק שמזיז את כל הכבודה הזאת קדימה.

כשהאלבום היה מוכן, הלהקה התפנתה לעבוד על המסר שמסביבו.  כמעט כל דבר שעשו, שהיה קשור לאלבום, נעשה מתוך מחשבה על מה יאמרו המבקרים על האלבום.  ולכן, במסגרת האלבום עצמו וגם במסגרת סיבוב ההופעות שליווה אותו, Zoo TV, הם התעסקו בעיקר בלהראות למבקרים שגם הם יודעים לצחוק על עצמם ועל מה שהפכו להיות במספר השנים שקדמו לאלבום הזה.  בין שאר הגימיקים שליוו אותם במסע ההופעות שלהם היו שתי בובות ענקיות של בונו והאדג' בגרסתם המעודכנת (בונו במעיל עור ומשקפי שמש זבוביים, האדג' בכובע הצמר שהיה צורך להפריד בתהליך סורגיקלי מאוחר יותר), שהבליחו גם בהופעת אורח מאוחר יותר בקריירה של U2, בגרסת הכיסוי שלהם לעצמם, "The Sweetest Thing".   את שם האלבום, "Achtung Baby", שנלקח מהסרט "המפיקים" של מל ברוקס (אבל קשור יותר, קרוב לוודאי, לעובדה שזה מה שהיה אומר טכנאי ההקלטות שלהם באולפן הביתי בדאבלין כשרצה למשוך את תשומת ליבם), הם בחרו בקפידה מתוך רשימה של שמות רציניים יותר, שכמה מהם היו מטרות זוהרות ענקיות למבקרים המוזיקליים שחיכו להשתלח בלהקה.    גם עטיפת האלבום, על שש עשרה התמונות הקטנות שבה, שהציגה לעולם את הלהקה שנולדה מחדש ואת שתי הדמויות החדשות שבונו המציא לעצמו, היתה מיועדת לנקב חורים בבלון המנופח של תדמית הלהקה עד אותו הרגע.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "The Fly", המחיש לעולם את גודל השינוי שהלהקה המריאה לתוכו – מהקול הרועם, הגאלי, הבוטח, של בונו באלבומים הקודמים, אנחנו מועברים ללחישה מתחבאת בבתים ולטיפוס לקול גבוה, גבוה בפזמונים.  הגיטרה של האדג' מנסרת את העולם המוזיקלי לשניים – זה שלפני "Achtung Baby" וזה שאחריו, וממשיך אחר כך לסולו שהוא בין הטובים בקריירה שלו, סולו שהוא ערימה של תווים בודדים ולא יומרניים שביחד בונים משהו שהוא הרבה יותר גדול מסכום חלקיו.   U2 המשיכו להגדיר מחדש את הדרך שבה הם רואים את העולם ושבה העולם רואה אותם גם בסינגלים הבאים מהאלבום, וגם בדרך שבה הסינגלים האלו יצאו  – מלווים ברמיקסים שחלקם הפכו להיות מפורסמים יותר מהגרסאות המקוריות.  U2 קידמו בברכה את העולם החדש, זה של קיץ האהבה במנצ'סטר ושל סגנון המוזיקה החדש רווי מכונות התופים והאלקטרוניקה, והם הצליחו לומר משהו על העולם ועל עצמם בעזרת המוזיקה הזו ובעזרת המילים שלהם.

ואז העתיד מיהר בדרכו לפגוש אותם, והם המשיכו והוציאו עוד אלבומים בשנות ה-90 – את "Zooropa" שהוא המשך ישיר של "Achtung Baby" (והיה אמור להיות, בעצם, מיני אלבום שנמכר רק בסיבוב ההופעות של האלבום הזה).  את  "Pop" שהסאונד שלו היה הרבה יותר רווי שמש ממה שאי פעם היינו יכולים לצפות מ-U2 ואת "All That You Can't Leave Behind" שהיה מוצלח מאד, אבל לא הופך עולמות מוזיקליים ברמה של האלבום שהתחיל את העשור שהוא סגר.  והם המשיכו והוציאו אלבומים אבל אלה הפכו לחיוורים יותר ויותר, לדוגמאות ללהקה שמצליחה להתרומם רק מעט מעל הבניינים ולעשות את מה שהיא יכולה, אבל לא מעבר לזה.  והם סיכמו את עצמם בשני אוספים נרחבים ועכשיו בחגיגות עשרים שנה לאלבום הזה.

ויום אחד, אני מקווה, הם יחזרו להרגיש רעבים, לפחד, לא לדעת מה הם יכולים לעשות כדי לרצות את המבקרים, ואת המאזינים, ואת העולם המוזיקלי שמתפתח מסביב, והם יתפסו את עצמם ויכניסו את עצמם לאולפן וייצאו משם עם סאונד חדש לגמרי ועם הרבה דברים חדשים להגיד לעולם.  אני מקווה שיום אחד הם יסיימו הופעה בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, זה שבו הם מוצאים את עצמם בדיוק במקום שבו הם התחילו בסוף ההופעה, בפרידה ארוכה מהקהל.  "אנחנו הולכים לאיזשהו זמן ממושך," בונו יגיד.  "אנחנו צריכים לחלום את כל זה שוב, מחדש."   ואני מאד מצפה לראות מה הם יעוללו אז.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הייר מטאל.  הסרט.  עם טום קרוז.