The gospel according to whom

1. לפני הכל

שתי תוספות מבורכות לרשימה ההולכת ומתגבשת של אמנים לועזיים שמגיעים לישראל בזמן הקרוב (יחסית):  ג'סטין הייוורד, הסולן של ה-Moody Blues, יגיע לארץ להופעה אחת באמפי ווהל, ב-24 לאוקטובר (השאלה הנשאלת היא למה הוא מגיע לבד ולא עם כל הלהקה, אבל – עדיף לבד על פני בכלל לא); ו-Unknown Mortal Orchestra, הרכב ניו זילנדי שאני מגדיר בתור פרנק זאפה על אסיד, זאת אומרת על עוד אסיד,  יופיעו ב-18 בנובמבר ברידינג 3 בתל אביב.

2.  אם אדם נופל על במה באמצע הלילה

אדם נופל על במה ומתמוטט מול קהל של אלפי אנשים, בלילה חם של יולי לא רחוק מרומא.  הקהל מביט לעבר הבמה, לא יודע בדיוק איך לעכל את זה.  זה לא מסוג הדברים שהלהקה הזו צפויה לעשות.  תיאטרליות על הבמה היא לא בדיוק הקטע שלה.  הם מחכים.  אחרי כמה שניות, שבשביל הקהל ובשביל כל הנוגעים בדבר בטח נדמו הרבה יותר ארוכות, הסקסופוניסט זורק את הכלי שלו ומזנק מצד אחד של הבמה והמתופף מגיח מאחורי סט התופים עטור הפרחים שלו באחורי הבמה ושניהם מסתערים על הסולן ומנסים לברר מה הבעיה איתו.  האנשים הבאים שמקיפים אותו הם פרמדיקים, והוא נלקח בזריזות לאמבולנס, שצופר את דרכו לרומא, ונעלם מהבמה.  הקהל ממשיך לחכות שם, לא בטוח מה צריך לעשות במקרים כאלה.  מקרים כאלה בדרך כלל לא קורים בהופעות.  באיזשהו שלב מישהו עולה על הבמה ואומר באיטלקית לקונית שההופעה מבוטלת.  הקהל מתחיל להתפזר.  על קצה הבמה נותר דף מיותם עם מילות קוד לשמות השירים שהם עמדו לבצע.  את "You Look Like Rain" הם שמרו לסוף.

מארק סנדמן היה הסולן והבסיסט של Morphine, טריו לא שגרתי שכלל בנוסף אליו – שבמילה בסיסט אני משתמש בצורה קצת רופפת מאחר והבאס שלו כלל רק שני מיתרים בניגוד לארבעה המקובלים – כלל גם את דנה קולי, סקסופוניסט שבחר לנגן בעיקר בסקסופון באריטון – גדול וכבד הרבה יותר מסקסופון האלט או הטנור שאתם רגילים לראות, וג'רום דופרי, מתופף שניגן על סט תופים רגיל לחלוטין, עד כמה שאני יודע.

הלהקה הוקמה על חורבות כמה להקות אחרות שצצו ונעלמו בקיימברידג', מסצ'וסטס, שגם בהן ההרכבים וכלי הנגינה היו לא שגרתיים.  באותה תקופה (וגם לאחר מכן, כשרצה לגוון) מארק סנדמן ניגן באמצעות סלייד על גיטרה שהיה לה רק מיתר אחד, בלהקה שהיה בה גם נגן מפוחית, שהשתדל לנגן בקצה המרוחק ביותר האפשרי של הספקטרום מנגינת בלוז.

Morphine בנו את עצמם לאט, לאורך חמישה אלבומים שיצאו בין 1993 ל-1999.  חמישה אלבומים בעלי שמות לקוניים שחשפו את חוש ההומור היבש, שניכר גם במילות השירים, של מארק סנדמן.  "Good", הראשון, כלל בתוכו את "You Look Like Rain" ואת "The Saddest Song", בין עוד הרבה שירים, ואחריו הגיע אלבום הרמז התשבצי "Cure for Pain", שהכיל את "Thursday"  ואת "Mary Won't You Call Me Name".   אחרי שבנו לאט וביסודיות את הקהל שלהם, קהל שהבין את הייחודיות שבצליל שלהם ואת העובדה שהכלים שלהם, שטוו צלילים נמוכים במיוחד וגרמו לקול של סנדמן, שהיה נמוך לכשלעצמו להיות מקור הצליל הגבוה ביותר בשירים שלהם, יצרו את המקבילה הסונית לערפל, לריח של אדמה אחרי הגשם, לשורות של עצים צבועים באפור של כמעט לילה, הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם בלייבל מיינסטרימי וגדול – "Like Swimming" יצא ב-Dreamworks, לייבל מקביל לחברת הפקות הסרטים שהוקמה באותו זמן על ידי סטיבן ספילברג וטיטאנים קולנועיים אחרים.  בשנתיים שלאחר מכן Morphine בילו בעיקר בלהופיע, ולוח הזמנים שלהם מצא אותם שמים פעמיהם לפסטיבל באיטליה, מקום שבו הם בנו לעצמם קהילת מעריצים די גדולה ושבו לו הופיעו מעולם.  הם הוזמנו להופיע בלילה השני של פסטיבל קיצי בפלסטרינה, עיירה קרובה לרומא (את הפסטיבל סגרה בלילה השלישי להקה חדשה בעלת השם הארוך והמוזר Queens of the Stone Age) ולאחר שבעה שירים שביצעו, קצת אחרי שמארק סנדמן התפנה לברך את הקהל שהגיע וקצת לפני שהתכוון להתחיל לנגן את "Supersex" הוא התמוטט וסגר את הפרק הזה של הלהקה.   "The Night", האלבום החמישי והאחרון שלהם, יצא כבר אחרי שהוא מת.

דנה קולי וג'רום דופרי המשיכו, עם נגנים אחרים, בגלגולים אחרים של הלהקה שהקפידו להזכיר, באמצעות שמות ודרכים אחרות, שהלהקות האלה נועדו לזכור ולהזכיר את מארק סנדמן ולא להחליף אותו.  האחרונה שבהן בינתיים, "אדים של מורפין", הופיעה באחד הלילות של המהדורה העשרים של אותו פסטיבל, שהתרחשה ב-2 ביולי 2009, לילה אחד לפני יום השנה העשירי לאותה הופעה שנקטעה באיבה.  הפעם, הם שיחררו את "You Look Like Rain" לתוך האוויר הקיצי של פלסטרינה וסיימו את מה שנותר קטוע, עשר שנים לפני כן.

[פרטים חיוניים שהיו חסרים לי לגבי הלילה ההוא מצאתי בפוסט של צלם ועמית לכתיבת בלוגים מוזיקליים בשם וולריו ברדיני, שהיה בהופעה ההיא.]

זה הכל להפעם.  עד השבוע הבא – ב-Entourage, סדרה שאני רואה בה לאחרונה סצנה כזו או אחרת מדי פעם, מדברים הרבה (בהרבה מהסצינות שאני רואה, בכל אופן), על תסריט לסרט דמיוני בשם "מדיין", על ההסטוריה של ברון הסמים פאבלו אסקובר.  בפורמט של "שניים רבים והשלישי לוקח", בניסיו דל טורו, שהוא כמו אדריאן גרנייר אבל שחקן אמיתי, מגלם אותו בסרט חדש.

1. לפני הכל

אז מסתבר שזה גנטי.  שי ראב, בן דוד שלי, כותב יפה במוזינג על פלורנס והמכונה.

2. בכל בדיחה יש גרעין של אמת

פרנץ פרדיננד וספארקס ביחד באלבום משותף.  פרנץ פרדיננד. וספארקס. ביחד. באלבום משותף.  אני אתן לזה לשקוע רגע.  ובעצם, בדיעבד, עכשיו כשפרנץ פרדיננד עשו את המעשה הבלתי משתמע לשתי פנים של אהבה ללהקה אחרת, זה נראה הגיוני לחלוטין.  ההטעמה המוזרה בשירה של אלכס קפרנוס כל השנים האלה לא היתה נסיון לחקות את איאן קרטיס ביום שמח, אלא נסיון לחקות את ראסל מאל בכל יום שהוא.

כמה צעדים אחורה למי מכם שלא מצא הרבה הגיון בפסקה הקודמת.  למעשה, בואו נלך ארבעים וארבע שנים אחורה.  לוס אנג'לס, תחילת שנות השבעים. ספארקס מתחילה את דרכה בתור להקת רוק סטנדרטית ולאורך ארבעים וארבע השנים שלאחר מכן התגלגלה בהרכבים שונים ובז'אנרים מוזיקליים שונים, כמעט אף אחד מהם לא רוק סטנדרטי, כשהציר שמסביבו נעים ההרכבים השונים של הלהקה הוא שני האחים רון וראסל מאל, שעל אף שם המשפחה המוזר, הגינונים האירופאיים והשירים שמילותיהם מכילות עשרות רפרנסים לסופרים ואמנים אירופאים, הם אמריקאים לחלוטין.

לאורך שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ספארקס מאמצים סגנון מוזיקלי שאני אכנה, בשביל הפשטות, דיסקו פרוגרסיבי.  מפגש ואלבום עם ג'ורג'יו מורודר לוקחים אותם לכיוונים יותר פופיים וסינתיסייזריים, אבל כשהם מגלים כמה כבדים הסינתיסייזרים של סוף שנות ה-70 וכמה זה לא פרקטי לקחת אותם לסיבוב הופעות, הם חוזרים לעשות מוזיקה סטנדרטית מבוססת גיטרות וקלידים רגילים ותופים.   ארבעים וארבע השנים האלה הניבו להם שלושה להיטים גדולים וכמה להיטים קטנים, אבל ספארקס הצליחו למצב את עצמם – אולי לא תוך כדי כוונה לנסות – בתור להקה של להקות אחרות.  להקות של להקות אחרות הן בדרך כלל לא להקות של מכירות של מיליוני אלבומים ועדות מעריצים.  ברוב המקרים הלהקות האחרות הן אלו שיש להן מכירות של מיליוני אלבומים ועדות מעריצים.  ספארקס, מצידם, העניקו ל-Faith No More את התיאטרליות הבימתית המאופקת של מייק פאטון ואת ההבנה ששיר יכול להכיל יותר מכיוון מוזיקלי אחד, ובתמורה Faith No More ביצעו את "This Town Ain't Big Enough for the Both of Us", הלהיט הכי גדול של הלהקה, לעתים קרובות בהופעות – בהופעה האחרונה של הלהקה לפני האיחוד השנה הם גם העלו את האחים מאל על הבמה לשיר איתם את השיר.   למוריסי הם העניקו את היכולת לתת שמות ארוכים במיוחד לשירים ולהשתמש בהם, לפעמים, כנקודות היציבות שמסביבן השיר כולו מסתובב, ובתמורה מוריסי הזמין אותם להופיע במהדורה של פסטיבל Meltdown שהוא אצר, בשנת 2004.  ועכשיו, פרנץ פרדיננד.

הסיפור של פרנץ פרדיננד וספארקס מתחיל כבר ב-2004, אחרי שפרנץ פרדיננד הוציאו את האלבום הראשון שלהם, שמכר במהירות יותר ממיליון עותקים, וטיפס למרומי מצעדי האלבומים, וכשספארקס היו לאחר הוצאת אלבום אחד ולפני הוצאת אלבום אחר, שניהם לא נכנסו בכלל למצעדי האלבומים.   פרנץ פרדיננד היו מוכנים לספר לכל מראיין שהיה מוכן לשמוע, כבר משלב מוקדם של הקריירה שלהם, שספארקס הם הסיבה שהתחילו לעשות מוזיקה מלכתחילה, וברגע שהיו מספיק מפורסמים כדי שהאחים מאל יידעו מי הם, הם פנו אליהם בבקשה לשתף פעולה.  ראסל מאל הקליט דמו שלם של שיר פופ מוצלח ומובנה ושלח אותו בחזרה ללהקה בתור תשובה.  לשיר הוא קרא "לכו תזדיינו" ("Piss Off" באנגלית.  מעט מעודן יותר באנגלית, בעצם).   האזנה לשיר, שמופיע כשיר האחרון של האלבום הסטנדרטי של FFS, הסופרגרופ המשותף של שתי הלהקות שבו אנחנו עוסקים כרגע, מגלה שיש בשיר הזה שני מסרים בעצם:  האחד, שראסל מאל מוכן להשקיע את פרק הזמן שנדרש לו כדי לכתוב שיר כזה רק כדי לענות ללהקה שפונה אליו; השני, שספארקס מכירים ומעריכים את המוזיקה של פרנץ פרדיננד.  מפני שהשיר נשמע בדיוק כמו שיר של פרנץ פרדיננד מאותה תקופה.

שנתיים אחר כך, חברי פרנץ פרדיננד זכו להיפגש עם המורים הרוחניים שלהם, והפעם הרעיונות לשיתוף פעולה נענו בהתלהבות רבה יותר.  פרנץ פרדיננד הציעו להקליט אלבום של גרסאות כיסוי לשירים של ספארקס, והאחים מאל יתנו את הגושפנקא שלהם לגרסאות החדשות, והאחים מאל הציעו, בתורם, לכתוב שיר או שניים חדשים ולשתף פעולה עם הלהקה בהקלטתם באותו אלבום.   התכנית הזו לא יצאה לפועל מפני שפרנץ פרדיננד המשיכו להוציא אלבומים מוצלחים ומצליחים, וספארקס היו עסוקים בהקלטת וקידום אלבום שהכיל, לטענתם, את כל מה שהיה צריך לדעת על הלהקה באותו זמן. "אתם יכולים להתחיל מהאלבום הזה ואז לעשות את דרככם אחורה לאורך 18 האפשרויות האחרות," ראסל מאל אמר בראיון באותה תקופה.

השנים עברו כמו ששנים עוברות בשביל להקות עסוקות, ורק ב-2014 מצאו את עצמם חברי שתי הלהקות מוכנים להקליט אלבום משותף.  מה שמביא אותנו ל-FFS.

חברי שתי הלהקות, בראיונות לקראת האלבום, מאד נחרצים לגבי העובדה שמדובר בלהקה חדשה, סופרגרופ שמורכב משתי הלהקות.  לא באלבום חד פעמי, לא במחווה של להקה אחת ללהקה שניה ולא באלבום שבו להקה אחת היא להקת הליווי של הלהקה השניה.  לכן הם בחרו בשם הסטנדרטי למדי של האותיות הראשונות של שמות שתי הלהקות כשם הלהקה שמאחדת את שתיהן וכשם האלבום הראשון שלה (ולדברי שתי הלהקות בראיונות, מדובר בשיתוף פעולה שהולך להיות ארוך טווח), ולכן דיוקנאות החזון של חברי הלהקות על עטיפת האלבום מעורבבים אחד בשני.

האלבום עצמו עשוי להיות מעט מאתגר למאזינים מן הישוב.  אולי אפילו למעריצים מנוסים יותר של פרנץ פרדיננד שאין להם הרבה ידע על הלהקה שהעניקה להם כל כך הרבה השראה.  הוא נפתח בשלושה אקורדים שהם פרפראזה על יצירה של רחמנינוב, והמילה "ennunciate",  להגות, נאמרת כבר בשורה הראשונה של השיר הראשון.  אני לא חושב ששמעתי את המילה הזאת נאמרת באף שורה, של אף שיר, עד עכשיו.  ברוכים הבאים לעולם של הספארקס.

השילוב של הקולות של אלכס קפראנוס ושל ראסל מאל, שמעבירים ביניהם את תפקידי השירה כבר בבית הראשון, נשמע טבעי כל כך, והמוזיקה, שהאחים מאל כתבו ושפרנץ פרדיננד מבצעים (בנוסף לקלידים הדומיננטיים של רון מאל), נשמעת מהוקצעת כל כך, שנדמה שזאת היתה המזימה של פרנץ פרדיננד לאורך כל הדרך – להפוך להיות מפורסמים מספיק כדי יום אחד לגרור את ספארקס ביחד איתם אל התהילה.

כמעט כל אחד מהשירים באלבום הזה ראוי להיות להיט בזכות עצמו ולהיות מושמע ברדיו לנצח.  החל מהסינגל הראשון, "Johnny Delusional", שלכבודו הוקלט קליפ מסחרר (שהצפיה בו לא מומלצת לאפילפטים או אנשים שנוטים בקלות לבחילות.  או אולי התנועה בו נראית כל כך מקוטעת ומוזרה בגלל חיבור האינטרנט הטמפרמנטי שלי.  אתם תגידו לי), שמספר את סיפורו של בחור עם בטחון עצמי נמוך במיוחד, במהלך נסיונות השכנוע העצמי שלו להתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעיניו, דרך משחק המילים של הסינגל השני שעוקב מיד אחריו, "Call Girl", שבו השורה החוזרת בפזמון מוסיפה פסיק לשם השיר והופכת את המשמעות שלו, דרך "Dictator's Son" שהושפע מאירועי האביב הערבי האחרונים ומספר את סיפורו של בנו של דיקטטור במדינת מפרץ כלשהי ("מדינה של חום וחול", "מדינה שהוציאה מחוץ לחוק את הגשם", לדברי האחים מאל) שמעדיף את החיים המערביים הטובים על פני המעמסה הכבדה של להיות היורש לדיקטטורה, ועד ל-"Police Encounters", שמספר, על רקע של מה שיכול להיות שיר משחק לילדים, על מעלליו של אחד מהאחים מאל בהארלם, במהלך ביקור בניו יורק.

בשלב מוקדם יחסית של האלבום, כבר בשליש הראשון שלו, מתייחסים האחים מאל לפיל שעומד באמצע החדר שבו הוקלט האלבום הזה.  השיר היפה ביותר באלבום, שיר שקט ומהורהר שלא מתאים לאופי של שאר השירים שדוהרים קדימה בזכות חטיבת הקצב של פרנץ פרדיננד, נושא בתוכו את הפזמון: "אם אתם מקשיבים, דעו כשאתם מקשיבים שאני לא חושב שהצלחנו כמו שהיינו צריכים להצליח."   אבל – "אין באמת גיבורים, יש רק אנשים שאכפת להם יותר מהמיתולוגיה שלהם, מאשר מהחיים שלהם."   על האף ההנאה הגלויה של שתי הלהקות בהקלטת האלבום הזה, שלקח ברובו קצת יותר משבועיים להקליט, אבל מבוסס על דמואים שהקליטו בכל הזדמנות פנויה שהיתה להם בחמש השנים האחרונות, האחים מאל יודעים שגם כשהם מקליטים את האלבום המשותף הזה, במסגרת הסופרגרופ הזה שמכיל בתוכו את הטוב שבשתי הלהקות, הם עדיין להקה של להקות אחרות.  והם היו צריכים להצליח הרבה יותר ממה שהצליחו, בסופו של דבר, מפני שהשירים שלהם הם משירי הפופ הכי מאתגרים, ומספקים, שאפשר לשים ברדיו בכל רגע נתון.

האלבום נחתם בשני שירים, שעושה רושם שהושמו שם יותר בשביל הערך ההיסטורי שלהם מאשר בשביל הערך המוזיקלי שלהם.  השיר שחותם את האלבום הוא גרסה מנוקה ומעובדת לאותו דמו ראשון, "Piss Off", שעדיין, על אף התוספת של ראסל ורון מאל, נשמע יותר כמו שיר של פרנץ פרדיננד גרידא מאשר שיר של הסופרגרופ, ולפניו הקטע הארוך והמורכב ביותר באלבום, "Collaborations Don't Work", שמנסה להוכיח במשך יותר משש דקות למה שיתופי פעולה, במיוחד שיתוף הפעולה הזה, דווקא כן עובדים, טוב במיוחד.

הלהקה המשותפת החלה השבוע בסיבוב הופעות אירופאי, שכל מה שנשאר לי הוא לרצות ולקוות שיביא אותם גם, איכשהו, לארץ (לוח הזמנים של ההופעות בינתיים לא כולל את ישראל, באופן מפתיע ולא שגרתי), ולפחות על סמך ההופעה הראשונה, בגלזגו, מולדתם של פרנץ פרדיננד, לפני יומיים, אפשר לראות שההנאה שבעשיה המוזיקלית המשותפת לא היתה מזויפת, ולא היתה שמורה לאלבום בלבד.  ההנאה של כולם, זאת אומרת, חוץ משל רון מאל, שישב מאחורי הקלידים שלו עגום ממש כמו בהופעה הראשונה של הלהקה. אחרי הכל, יש לו מוניטין של ארבעים וארבע שנים לשמר.  אפילו להקה כמו פרנץ פרדיננד לא תיקח לו את זה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, הנה הסרט האחרון של רובין וויליאמס.  בינתיים, עד שימצאו עוד משהו קצר שהוא עשה.

1. לפני הכל

עוד כמה שורות למטה תוכלו לקרוא משהו על העתיד של עולם הג'אז.  ובינתיים, חדשות עצובות על עוד משהו מהעולם הישן של הג'אז שנעלם.  אורנט קולמן כבר לא איתנו.

2. לא טוב. טוב מאד.

יש שמועה שעוברת במסדרונות של מכללת האמבר, בטורונטו, קנדה, שיש שלוש רוחות רפאים שרודפות את בניין B, הבניין שבו נמצאת מחלקת המוזיקה של המכללה, בבניין עשוי אבנים אדומות ואבק וזמן ששוכן לחופי אגם אונטריו.  אבל באחר צהריים אחד ב-2011 מי שטרד את מנוחתם של המורים לג'אז בבית הספר היו שלושה גורמים אחרים לגמרי.   המורים, שהיו בחדר כדי להעביר את התלמידים בחינה מעשית בעיבוד וביצוע, ישבו והקשיבו לקטע בן שמונה דקות בביצוע שלושה בחורים צעירים שלמדו במכללה – מת'יו טווארס, אלכסנדר סובינסקי וצ'סטר האנסן – גרסת כיסוי לקטע ראפ של הרכב בשם Odd Future.  לקטע קראו "Assmilk".  שום דבר מהדברים האלה לא הרשימו במיוחד את המורים, שחתמו את הרשמים שלהם מהמבחן המעשי בטענה שאין למה ששלושת הבחורים ניגנו שום ערך מוזיקלי.    שלושת הבחורים, כמו שעושים שלושה בחורים מהדור הנוכחי בסיטואציה כזאת, משכו בכתפיהם, חזרו לחדר אחרי שהמורים עזבו אותו וניגנו מחדש את הקטע, הפעם מצלמים אותו כשאלכסנדר סובינסקי עוטה עליו מסיכה של חזיר (שאני מקווה שהוא לא לבש בזמן המבחן), ואז העלו אותו ליוטיוב.  האינטרנט, כמובן, חשב אחרת מהמורים.   בין שש מאות שישים וששת אלף האנשים שראו את הקטע היה גם Tyler, The Creator, המנהיג של הקולקטיב שלצורך הקיצור והסדר הטוב נמשיך לקרוא לו כאן רק Odd Future.  הוא התלהב ממה ששמע וחלק את הלינק לקטע ביוטיוב עם כל העוקבים שלו בטוויטר.  וכשטיילר, היוצר, אומר לעוקבים שלו ללכת ולהקשיב למשהו, ומתבל אותו בטענות שהוא אוהב ג'אז ושהם נשמעים כמו דייב ברובק, העוקבים שלו הולכים ומקשיבים.

הצעד הבא היה, כמובן, להפוך את כל זה לפורמלי.  שלושה בחורים שלומדים בקולג' בטורונטו ומוצאים אחד את השני על סמך טעם דומה בנעליים ובמוזיקה צריכים להקים להקה כדי להמשיך ולנגן ביחד – או לפחות ככה זה עובד בקנדה – ובעקבות עצה של חבר, ובלי סיבה מיוחדת נראית לעין, הם החליטו לקרוא לעצמם BADBADNOTGOOD – או BBNG בקיצור.   שאר נקודות הציון בהסטוריה שלהם קרו בעיקר במקרה – הופעה ראשונה על במה זעירה בדרום טורונטו, מול חברים ומעריצים מוקדמים יודעי דבר, וגם מול ההורים של שלושתם,  ג'אם סשן משותף עם טיילר היוצר בעצמו, כשההרכב שלו הגיע לטורונטו להופעה, שצולם והועלה גם הוא ליוטיוב (הפעם צפו בסרטון הזה יותר ממיליון וארבע מאות אלף אנשים), הופעת חימום לרוי איירס, מסע ללונדון להופעה שאורגנה על ידי גיילס פיטרסון.

בשנה שלאחר מכן הם הצליחו להוסיף לחוויות המוזיקליות המקריות למראה שלהם, מעבר לשני האלבומים שהספיקו להקליט – בשניהם חלוקה כמעט שווה של קטעים מקוריים ושל גרסאות כיסוי למגוון אקלקטי של יצירות שנע בין ג'יימס בלייק, לקניה ווסט, לקטעים נבחרים מהמשחק האחרון בסדרת משחקי המחשב של זלדה – גם הקלטות לפסקול של הסרט "The Man with the Iron Fists" של ריזה, באולפן של ריזה בברוקלין, שם טווארס, שגם מתפקד כנגן הגיטרה של ההרכב בקטעים שנדרשת בהם גיטרה, מצא את עצמו מתחשמל לעתים תכופות ממגבר שלא היה מוארק כראוי ונהנה מזה, ועבודה כלהקת הליווי של  Odd Future וגם של פרנק אושן (שהתחיל את דרכו כחלק מההרכב של טיילר, היוצר) בפסטיבל קואצ'לה. ותוך כדי כל זה, הם המשיכו לצבור עדות של מעריצים, בעיקר באינטרנט, בעיקר כאלה שבאו בגלל הקשרים לעולם ההיפ הופ ונשארו בגלל היכולת הנדירה של הלהקה לקחת קטעים מגוונים מעולמות שמאד לא קשורים לג'אז ולהפוך אותם לקטעי ג'אז שנשמעים כמעט סטנדרטיים מרחוק, אבל כשמתקרבים אליהם יותר, אפשר לשמוע עד כמה הם שבורים ומאוחים, מחזיקים בתוכם רק הדים של הקטעים המקוריים שהם מהווים גרסאות כיסוי שלהם, כמו גם הדים של כל התיאוריה המוזיקלית שחברי הלהקה הספיקו לספוג במכללת האמבר.

את האלבום האחרון שלהם, "Sour Soul", הם הקליטו ביחד עם Ghostface Killah, שתמונה מהורהרת שלו מעטרת את העטיפה.  בהתאם לאווירה שבה צריך להיות מוקלט אלבום עם Ghostface Killah, הם זנחו מעט את האספקטים הג'אזיים יותר של המוזיקה שלהם והתמקדו בלתת ליווי לאונג'י, אמנם לא שגרתי, לקטעי הראפ שבחלקם מתארחים אמנים אחרים, וגולת הכותרת שלהם היא חיבור מוזיקלי בין Ghostface Killah, איש הברזל, לבין MF Doom, האיש במסיכת הברזל.

הדרך קדימה קרוב לוודאי תמשיך ותהיה אקראית ומרתקת לשלושת חברי הלהקה ולמעריצים שלהם.   הם ימשיכו למצוא את האיזון העדין בין גרסאות ג'אז ארוכות ומרתקות לקטעים שהקשר בין המקור שלהם לבין ג'אז הוא מקרי לחלוטין, ובין היכולת שלהם להיות הליווי המושלם לאמני הראפ שהם מעריצים.  הם ימשיכו לספק רמיקסים (או גרסאות מחוברות מחדש, בעגה שלהם), לשירים של אמנים שמתעניינים בלגלות מה יש ל-BADBADNOTGOOD לחדש במוזיקה שלהם.  והאלבום הבא שלהם, לטענתם, ייצא רק בתקליט.

אחת מהתחנות הקרובות יותר של הדרך הזו קדימה, בכל אופן, תהיה במועדון ה"בלוק" בתל אביב, שם יתארחו חברי הלהקה ב-30 ביוני ויתנו בנו את אותותיהם.  כרטיסים אפשר להשיג כאן.

כאן אתם יכולים להקשיב לאלבום השלישי שלהם, שמכונה בפשטות III, ולקבל את כל הסיבות שאתם צריכים ללכת להופעה הזו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, ביל מאריי הולך בעקבותיו של טוד אשלי ומוצא את עצמו באפגניסטן.