The gospel according to whom

1. לפני הכל

מתקפת ההופעות מחו"ל בהמשך השנה מאיימת להגיע לממדים של הופעות מחו"ל זה דבר שבשגרה, והנה כבר הגיע תורם של הרכבים מעט אזוטריים שרק מתי מעט אנשים מתכוננים אליהן מראש, ואנשים אחרים (אני, למשל), הולכים ומקשיבים למוזיקה שלהם ואומרים לעצמם, "זה באמת נשמע מעניין".  למשל:   Cut Hands, הוא הרכב של וויליאם בנט, שהיה פעם חלק מ-Whitehouse, והם מגיעים לישראל (ומשום מה אני לא מצליח למצוא אינפורמציה לגבי מתי ואיפה.  אם כי אני בטוח שלא חלמתי שתהיה הופעה בישראל – זה יהיה חלום מאד ספציפי ולא מובן);  ו-Spiritual Front, להקה מרומא שחבריה מגדירים את המוזיקה שלהם כ"פופ התאבדותי ניהילסטי", זאת אומרת אימו (הם לא להקת אימו.  הם עושים מוזיקה שנשמעת כמו גרסאות חדשות ורעננות לפופ איטלקי ישן), מגיעים ל"לבונטין 7" ב-22 בינואר 2016.

U2, שתפסו את מרבית הפוסט בשבוע שעבר, הולכים לצלם הופעה שלהם בפריס בנובמבר ולשדר אותה ב-HBO באותו היום. גם סרט תיעודי שמתאר את כל התהליכים הטכנים שמאחורי מסע ההופעות שלהם הולך להיות מצולם, ודווקא הסרט השני מעניין אותי יותר – בלי קשר ללהקה עצמה, זה מאד מעניין לראות איך מסע הופעות בסדר גודל כזה מתחיל להיבנות.

2. Suede, היכל מנורה מבטחים (יכול להיות שהשם שלו ישתנה עד מועד פרסום הפוסט), תל אביב, 30 ביולי 2015

אני יכול רק לדמיין מה עבר לברט אנדרסון בראש כשהוא פסע מאחורי הקלעים אל הבמה בתחילת הערב של Suede בהיכל מנורה מבטחים אתמול.  הפרצוף שלו היה מעט מופתע ומחויך, ובנסיון ראשוני לנתח את העניין אני חושב לעצמי שהוא כבר הספיק לראות את האולם שלפניו מואר בהזדמנות אחת לפחות מוקדם יותר היום, אבל אולי אז הרחבה שלפניו היתה ריקה וראויה יותר להופעת רוק, ועכשיו היא היתה מלאה בכסאות.   שורות ארוכות של כסאות שחורים (נוחים אמנם), שמחוברים אחד לשני ברצועות וולקרו זמניות, ועליהם יושבים אנשים ומחכים בסבלנות למוצא פיו.

כשקנינו את הכרטיסים להופעה תהינו, בינינו לבין עצמנו, איך הולכת לעבוד בדיוק הופעה של להקה כמו Suede במקום שיש בו מושבים מסומנים.  בדקנו, פעם אחת ואז שוב, את שרטוט האולם, וכן – זה נראה כמו כסאות.  כמו שורות של מושבים שמסודרים אחד אחרי השני.  בהזדמנות הקודמת והראשונה שיצא לי לראות הופעה באותו היכל (שאז היה היכל נוקיה), הבמה היתה מסודרת לאורך הרחבה והיתה גדולה יותר, ואני ישבתי ביציע ואפילו לא זוכר אם היו כסאות מסודרים ממש מול הבמה.  בזמנו, זה נראה כמו סידור הגיוני – המושבים, והמרחק הזה מהבמה, במיוחד ברגע האחרון של ההופעה כשמייק פאטון החליט להפגין את יכולותיו הקוליות, הוריד את המיקרופון והמשיך לשיר ככה.  וכולם, עד אחרוני היושבים בשורות העליונות ביותר של היציעים, שמעו אותו.   את התשובה לתהיה שלנו קיבלנו בשלב מוקדם מאד של המופע – האנשים שכבר מראש תכננו מה לעשות, ואולי היו כבר למודי הופעות באותו אולם, כבר נעמדו לצידי איזור הכסאות ששילמו במיטב כספם להיות חלק ממנו, וכשההופעה התחילה הם נהרו לקדמת הבמה ועמדו שם, צמודים לברט אנדרסון ולזיעה שלו, כמו שאמור להיות בהופעת רוק מהסוג הזה.  אחרים נעמדו ליד הכסאות שלהם, ותוך כדי ההופעה אזרו אומץ והתקדמו קדימה, ככל שהכסאות עצמם בשורות שלפניהם התפנו מאנשים שנעמדו וגם הם התקדמו קדימה.

אבל נחזור אחורה מעט, להופעה שלפני.  מי שנבחר לחמם את Suede היו סיאם, להקה שצברה מוניטין כמעט אגדי בימי הניו ווייב-פוסט פאנק של תחילת שנות ה-80 בתל אביב, וזו היתה הופעת איחוד חד פעמית שלה, במרחק של שבע שנים מההופעה הקודמת.  מאחר ואני מכיר את סיאם רק כצמד – ג'ף שפירו בשירה וגיטרה והדר גולדמן בכינור ורעשים לא הגיוניים אחרים, הייתי מופתע לראות את יוסי פיין ודני מקוב (ועוד קלידן-מחשבן לא מוכר) עולים לבמה גם הם.  מחקר קצר אחר כך גילה שהם בעצם היו חלק מהלהקה כמעט מלכתחילה.  המוזיקה שלהם עדיין היתה מעולה, אחרי כל השנים האלה, אם כי הסאונד של האולם לא היטיב איתם.  היה נראה שגם בצד שלהם, מול המוניטורים, הסאונד לא היה מוצלח במיוחד, מפני שעברו שלושה שירים עד שג'ף שפירו הצליח לשמוע את עצמו במוניטורים ולא לזייף.  מדי פעם אחד מהכלים האחרים תרם לזיוף, מה שהפך את הסאונד שלהם לרק יותר טוב – זה מה שקורה כשהרבה מהסאונד שלך מורכב משכבות של רעש נפלא.  סיאם ירדו אחרי שישה או שבעה שירים וההמתנה לסיבה שבשבילה כולנו התכנסנו באולם הלא-הגיוני-להופעת-רוק הזה התחילה.

מה שטוב ב-Suede הוא שהם מצאו דרך מקורית לבטל את התקווה, שלעתים קרובות מהולה באכזבה, שההופעה עומדת להתחיל, כשהאורות כבים ואז נדלקים שוב, או כשמישהו עולה לבמה ומרשרש שם בבגדים כהים ותוך מאמץ להיות בלתי נראה.  במהלך הדקות שעברו מילאו את הבמה בעיקר חבורה של אנשים גבוהים, כסופי שיער ובריטיים, שהיו בעליל לא Suede.  אבל אחר כך – מי שמכיר הופעות קודמות של Suede יכל לזהות את צלילי המקהלה והמיתרים שמסמנים את תחילת ההופעה שלהם, והאולם החריש.

חברי הלהקה עלו לבמה לפי הסדר שבו הם עומדים על הבמה (דבר הגיוני לכל הדעות), וגם התחילו לנגן לפי הסדר הזה.  ניל קודלינג, מסתתר מאחורי ערימת שיער, התיישב ליד הקלידים, ואחריו מאט אוסמן, וסיימון גילברט, וריצ'רד אוקס, והצלילים שפתחו את ההופעה מטעם הקלידים גם הם חשפו בפני הקהל במהירות מה הולך לקרות.   "Europe is our Playground", בי-סייד שהוא חלק נפוץ מאד בהופעות שלהם, מאז ההופעה השניה שלהם בארץ, היה בחירה מאד לא שגרתית ומוזרה להתחיל בה הופעה.  זה שיר שקט ואיטי, שזוחל לעבר הפזמון שגם הוא לא פצצת אנרגיה, והוא התחיל את ההופעה באווירה מהוססת ולא ברורה.  בניגוד לשאר השירים, שחלקם נוגנו במהירות שנשמעה לי כמעט פי שתיים מגרסאות האלבום שלהם, את השיר הזה הם התעקשו לעשות באיטיות המלכותית הרגילה שלו.  רק אחר כך ברט אנדרסון התפנה להגיד שלום לתל אביב, ולפתוח בשיר שבאמת היה אמור להתחיל את ההופעה – "She".   אולי, מחשבה עברה בראשי, הם החליטו לפתוח עם השיר הזה כי הם שמעו על האירוע המכוער והמזוויע שהתרחש בירושלים מוקדם יותר באותו היום, אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי זה, וההופעה המשיכה עם שירים שהכריחו את הקהל לקום, ולהשתתף ולהתנועע, והמחשבה הזו נשכחה ממני.

אחרי "She", שאר השירים הגיעו בקצב מסחרר – אחד מתחיל כמעט לפני שהקודם נגמר.  הם עברו על רוב הלהיטים שלהם כדי לוודא שאף אחד בקהל לא נשאר לא מרוצה –  "The Drowners", ו"Metal Mickey", ו-"Animal Nitrate", שלושת הסינגלים הראשונים שהכירו את Suede לעולם ב-1992, וגם "So Young" בהמשך הערב; כמה שירים, חלקם לא טריוויאליים, מ-"Dog Man Star", שאם אני מבין נכון 20 שנה להוצאתו הוא סוג של האירוע שבזכותו Suede מופיעים בכל מיני מקומות עכשיו, וכמה מהלהיטים הנדרשים מ-"Coming Up" (אם כי, תודה לאל, לא "Saturday Night"), ואפילו שני שירים מהאלבום האחרון.   למיטיבי הלכת, Suede הציעו גם את "To The Birds", עוד בי סייד, בביצוע נפלא, ואפילו שיר חדש.

"אני רואה שיש פה כסאות," ברט אנדרסון אמר, רגע לפני שהם ניגנו את השיר החדש, השקט והיפהפה הזה, "I Can't Give Her What She Wants", מתייחס סוף סוף לפיל השחור שבאמצע החדר.  "אבל אני רוצה שנדמיין שאין פה כסאות.  אם תקומו, ותתנועעו ותשתוללו, האווירה של ההופעה הזו תהיה הרבה יותר טובה.  אבל עכשיו לא צריך.  זה שיר חדש, והוא שיר שקט."  ואז הוא כרע בקדמת הבמה ושר את השיר החדש, מלווה רק בגיטרה של ריצ'רד אוקס ובקלידים של ניל קודלינג.  ואז הוא קם, והקלידים ליוו את הלהקה אל תוך "Everything Will Flow", והווילון הסגול והסולידי שמאחוריהם סוף סוף ירד וחשף מסך שעליו הוקרנו, ברוב המקרים, לאורך שארית הערב, עטיפות הסינגלים שהלהקה ביצעה מתוכם שירים.

ברט אנדרסון הוכיח שהגיל לא משחק תפקיד כשהוא עולה לבמה, והעביר כמעט את כל ההופעה, למעט שניים או שלושה שירים שבהם התיישב או כרע בקדמת הבמה, או על אחד מהמוניטורים, בריצות וקפיצות מטורפות לאורכה ולרוחבה של הבמה, ובסיבובים שנראו מעט מסוכנים של המיקרופון מעל לראשו.  בהזדמנות אחת, מרשימה, הוא הניף את המיקרופון מעליו עם מספיק כבל כדי שהמיקרופון יעביר מעגל רחב במיוחד, מעל הבמה ומעל הקהל, וכשהשיר הסתיים הוא נתן למיקרופון להיכרך מסביבו, מודע בדיוק לכמה הפעולה הזו הולכת להאט את מהירות הסיבוב של המיקרופון.  רק המחווה הזו זכתה לתשואות משלה, בנוסף לאלו שהשיר הרוויח.  מאחר ואנדרסון הוא בכל זאת לא אדם צעיר, הוא הגיע לשיר האחרון בסט המרכזי של ההופעה כשחולצתו ספוגה בזיעה מכל הכיוונים ואחרי שכבר איבד כל תקווה להצליח לסדר אותה מחדש כדי שלא תתנפנף ברוח שמגיעה מהמאוורר שהוצב בקדמת הבמה.  "כיף לכם?" הוא שאל רגע לפני שהלהקה פצחה ב-"Beautiful Ones", השיר האחרון של הסט העיקרי, והקהל הגיב בתשואות.  "אז הכיף הזה הולך להיגמר."  קריאות ברורות של אכזבה נשמעו מהקהל, אבל גם השיר האחרון היה עמוס באותה האנרגיה שליוותה את כל השירים הקצביים יותר של הערב, וכשהלהקה ירדה מהבמה מחיאות הכפיים ליוו אותם עד לרגע שהחליטו לעלות.

"אני רוצה לעשות ניסוי", ברט אנדרסון אמר כשעלה לבמה, רגע אחרי שניל קודלינג התייצב מצד שמאל וריצ'רד אוקס מצד ימין, כל אחד חמוש בגיטרה אקוסטית, והמשיך להעביר מסר של חיזוק כשהוא מסביר לקהל שכל אחד יכול לשיר.  אחרי המסר הזה הלהקה פצחה בביצוע אקוסטי ל-"She's In Fashion", שאף שהיה אנמי מעט, זכה לתמיכה מהקהל שברט אנדרסון ביקש כשהוא העביר את המיקרופון לקהל ונתן לו לשיר.  שאר הלהקה הצטרפה מיד אחר כך לשיר אחד אחרון, "New Generation", כשבסיומו ברט אנדרסון הודה לנו ואמר שהיינו קהל מושלם.  קהל מושלם זה טוב.  אם רק האולם להופעה היה מושלם, והיה יכול לתעל את האווירה הנכונה והאנרגיות הנכונות, ההופעה הזו היתה אולי ארוכה יותר ומלאה יותר בשיאים מוזיקליים.

עכשיו, שישי בבוקר, ברט אנדרסון וחבר מרעיו אולי מטיילים באיזשהו מקום בארץ, ואולי כבר המריאו בדרכם חזרה אל הממלכה הגשומה בדרך כלל שלהם (אם כי חמה כמו פה עכשיו [תיקון לאחר פרסום פוסט שקיבלתי מחברים בלונדון:  19 מעלות שם וגשם כל יומיים. במקרה היום אין. לא חמה כמו פה, אם כן.]).  ואנחנו נותרנו עם הופעה מוצלחת מאד שהיתה יכולה להיות אפילו יותר מוצלחת.  Suede  יחזרו לפה להופעה שישית, אם יחזיקו מעמד בשלוש השנים הקרובות, מפני שהם אוהבים את ישראל ואת הקהל שלהם כאן (ההופעה הזו, אחרי הכל, נקבעה במיוחד לישראל.  זו לא תחילתו ולא סופו של שום מסע הופעות שלהם שאני יודע עליו).  לנו רק נותר לקוות שההופעה הזו תיקבע במקום גדול מעט יותר שבו ברט אנדרסון יוכל להשקיף מהבמה על הקהל שלפניו, כשהוא עולה על הבמה בתחילת ההופעה, והפרצוף המופתע שלו לא יהיה מנוכחותם של כסאות לפניו, אלא מנוכחותם של אלפי אנשים שמתפרשים לאורך המדשאות של פארק הירקון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שסיים לשחק את אותו התפקיד במשך 12 שנה בשנה שעברה, אית'ן הוק מתפנה להצטרף לכמה בוגרים של "הארי פוטר" לסרט מאד מטריד.

1. לפני הכל

אחרי שביקר פעם אחת בישראל במסגרת ההרכב המקורי (והמחודש) של Dinosaur Jr, לו בארלו חוזר עם הלהקה השניה והמוצלחת שלו Sebadoh, להופעה אחת בישראל, ב-17 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב. ואם זה לא מספיק, יחממו אותם "מלכת הפלקט", שלא יוצא להם להופיע הרבה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  דיטר מוביוס, גאון וחלוץ של מוזיקה אלקטרונית שהיה חבר ב-Cluster ומקורב ל-Neu!, נפטר בגיל 71.

2. שירים של תמימות

באלבום האחרון של U2 שהיתה לו איזושהי משמעות, "All That You Can't Leave Behind", שיצא בשנת 2000, אחד מהשירים נקרא "Stuck in a Moment You Can't Get Out Of".  חמישים וחמש אלף השמעות לפני שהוא הפך להיות אחד מהשירים הנדושים ביותר של סוף המאה ההיא, השיר הזה נכתב בהשראת המוות של מייקל האצ'נס, הסולן של INXS, ומתאר וויכוח שבונו היה רוצה שיתרחש בינו לבין האצ'נס בו הוא משכנע אותו לא להתאבד.   שלושה אלבומים אחר כך, עושה רושם שהוא גם נכתב קצת בהשראת המקום ש-U2 מצאו את עצמם בו באותן השנים.  תקועים ברגע שהם לא יכולים לצאת ממנו, או, יותר נכון, בצל שהם לא יכולים להיחלץ מתחתיו.

"Achtung Baby", שיצא ב-1991 ובישר את הלידה מחדש של U2, היה האלבום הראשון שבו הם הודיעו, במגוון ראיונות, שהם החליטו להתפרק אם האלבום לא ייצא מוצלח (מוצלח, לא מצליח, כי הרבה יותר קל לעצב מחדש את המשמעות של הפועל הראשון מאשר את זו של הפועל השני).  הם כמובן אמרו את זה לאחר מעשה, כשהאלבום היה בחנויות, נמכר כמו לחמניות חמות והגדיר מחדש את המשמעות של להקת על, ויכול להיות שההכרזה המקורית קרתה ויכול להיות שלא, אבל מאז, U2 הקפידו להכריז את ההכרזה הזו לפני הוצאה של כל אלבום, כסוג של מסורת.  ולפחות בשני האלבומים שבאו אחרי "All That You Can't Leave Behind", הם הקפידו לעצב מחדש את ההגדרה של מוצלח ככל שיכלו.

ואז בא חודש ספטמבר בשלהי שנת 2014, ו-U2, שהיו יכולים להמשיך ולמלא אצטדיונים רק בכוחם של השירים הישנים שלהם, משנת 2000 ודרומה, החליטו שהפעם הם רוצים לעטוף את האלבום החדש שלהם באיזשהו גימיק.

פעם, דברים כאלה – אלבום חדש של U2 – היו כרוכים בהרבה יותר רעש וצלצולים – מסיבות עיתונאים בסופרמרקטים, לימונים ענקיים נתלים מפיגומים ענקיים כשצלילים ענקיים ממלאים אצטדיונים ברחבי העולם.  רק אז, אחרי מהלומה ארטילרית כזו על התודעה המוזיקלית שלנו, האלבום היה יוצא, ומקבל את הסכמתנו או חוסר הסכמתנו לסופרלטיבים ש-U2 כבר השכילו לעטוף אותו בהם, בראיונות אין ספור שהעניקו לפני צאת האלבום.

ואז – דקה אחת אין אפילו רמז קל שבקלים לאלבום חדש של U2 באופק, ודקה אחר כך – אלבום חדש.  "Songs of Innocence".

אנחנו, ווטרנים מוזיקליים, למודי הפתעות ואכזבות וגימיקים, קיבלנו את זה בגבה מורמת, קצת, ובהמשך בעיסוקינו. הגימיק היה מוצלח, השיג כנראה את המטרה המיועדת שלו ונתן ל-U2 הזדמנות להיות שוב בכותרות לזמן מה. אבל ההפתעה האמיתית, לפחות בשבילי, הגיעה מספר ימים אחר כך – תרעומת, שהפכה לסוג של סופה, ברחבי האינטרנט, של משתמשי iTunes שלא רצו את האלבום הזה בספריה שלהם, הכריחו את Apple להוסיף כפתור שאי אפשר למצוא אותו בשום אלבום שיש לכם בענן של אפל – כפתור שמאפשר להוריד את האלבום הזה, וכל זכר שלו, מהענן, ולא לשמוע אותו, או עליו, יותר.  לבונו היתה, כדרכו, דרך ציורית יותר לתאר את זה:  "רצינו לשים בקבוק חלב ליד הדלת של כל מאזין," הוא אמר. "והיו מקרים שהחלב הגיע למקררים של אנשים, לדגני הבוקר שלהם, בטעות . ואנשים אמרו, 'אני לא שותה חלב'."

אני, מצידי, לא אומר לא למוזיקה בחינם.  בטח כשהיא מגיעה באופן כל כך פשוט, בלי צורך מצידי לגשת לאיזשהו לינק או להוריד את האלבום מאיזשהו מקום.  בטח כשהיא מגיעה מ-U2, שאני שומר להם, בכל זאת, חסד נעורים.  אם להתעלם משני האלבומים שבאו לפני האלבום הנוכחי (משהו שאני בהחלט מנסה לעשות), המוזיקה שהם עושים תמיד היתה מיוחדת בעיניי, גם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים וגם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים יותר, בעצם.

ולכן הקדשתי – גם אז וגם עכשיו, כמעט שנה אחר כך, את תשומת הלב הראויה לאלבום חדש וחינמי של U2.  על העטיפה, מתופף הלהקה לארי מאלן הבן מחבק איזשהו נער חצי עירום.  אין בזה משהו מיני – U2  מעולם לא שידרו וממשיכים לא לשדר עכשיו שום נופך שערורייתי מהסוג הזה, ובעקבות שם האלבום – "Songs of Innocence" – אפשר להבין את מהות התמונה שמעטרת את העטיפה מאד מהר:  מאלן מחבק את עצמו כשהיה צעיר, כשרק התחיל את דרכו בלהקה, והחיבוק הוא לא חיבוק מנחם אלא חיבוק נואש – מאלן פחות מחבק את עצמו כנער ויותר תופס את עצמו כדי שלא יברח וייעלם.

בפנים, שורה של שירים שיש בהם געגועים וייאוש וערגה כמו אלו שהעטיפה מרמזת עליהם, אבל גם הרבה תקווה ומבט מפוכח קדימה.  מבט קצר על רשימת שמות השירים – "הנס של ג'ואי רמון", "קליפורניה (אין קץ לאהבה)", "שיר בשביל מישהו", "גדל עם זאבים" – מרמז שאולי תהליך העבודה על השירים התחיל ברשימה של שמות מגניבים על דף, ונסיונות מאוחרים יותר למצוא שירים שימלאו את הקונטיינר שכל שם של שיר תופס.   והקשבה למילים ולדרך שבה הן משתלבות בתוך המוזיקה מלמדת שהמוזיקה, כנראה, הגיעה קודם.  אבל בונו הצליח למצוא דרכים מוצלחות ומעניינות לצייר תמונות של רגעים – מהעבר ומהעתיד – בתוך השירים האלה.  חלקן נדושות (שורת הדימויים שמרכיבה את הבתים של הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "Every Breaking Wave", נשמעת כמו גרסא מעודנת ומיינסטרימית יותר לשיטת כתיבת השירים של ת'ום יורק, אבל בהקשבה שניה ושלישית לשיר הזה אפשר לשמוע קשר בין הדימויים והתחלה של סיפור, שחושף את עצמו יותר ויותר ככל שמאזינים לשיר) וחלקן מוצלחות יותר ("יש לנו שפה כדי שנוכל לתקשר,  דת כדי שנוכל לאהוב ולשנוא, מוזיקה כדי שנוכל להעצים את כאבנו, ולתת לו שם," בונו שר בשיר שפותח את האלבום ובשלוש קפיצות אדירות מתאר את החוויה האנושית בדרך שלא חשבתי עליה אף פעם), אבל כולן מובילות לאותו מרחב מוזיקלי, שמסביר את עצמו יותר ויותר טוב בכל פעם שמאזינים לאלבום.  המרחב המוזיקלי הזה אומר – U2 מרגישים נינוחים עכשיו, במקום שבו הם נמצאים.  הם לא רוצים להמציא את עצמם מחדש והם לא רוצים להמציא את עולם המוזיקה מחדש.   הם חילקו את האלבום שלהם בחינם למיליוני אנשים, שרבים מהם אפילו לא רצו את האלבום, כי זו היתה הגרסא שלהם לפאנק.  הם החליטו לעשות את האלבום עם Danger Mouse ולקחת בחזרה, לפחות בשיר אחד, את הסאונד שהם השאילו ל-Killers, אף על פי שזה גרם להם ללכת קרוב מאד לקצה שמעבר לו העיתונות המוזיקלית היתה עשויה להאשים אותם בשינוי הסאונד שלהם כדי שיישמע כמו להקה צעירה ומצליחה יותר. בשביל U2, כל זה לא משנה.  הם ממשיכים להסתכל קדימה ולעשות את מה שזה לא יהיה שהם עושים, ותוך כדי למלא אצטדיונים באנשים שרוצים לשמוע גם, ובעיקר, את הדברים הישנים יותר שלהם.   השמועה אומרת שהם מקליטים עכשיו שני אלבומים נוספים – "Songs of Experience" ו-"Songs of Ascent".  ושאם האלבומים האלה לא יהיו מוצלחים יותר מהקודמים, הם יתפרקו.  מילא.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ג'ייסון סיגל חוזר למיניאפוליס כדיוויד פוסטר וולאס (כשעושים סרט על דיוויד פוסטר וולאס אני יודע שיש עדיין תקווה בעולם הזה).

1.  לפני הכל

יש חלק רע במיוחד ביצר האנושי, שגורם לנו, בהינתן טרגדיה, במיוחד כזו של מישהו שאנחנו מרגישים שטרגדיות לא יכולות להיות מנת חלקו בעולם, לרצות לדעת הכל.  איך זה קרה, למה, מה אנשים ראו, וחשבו, והרגישו ומה הם חושבים ומרגישים ועושים עכשיו.  אבל כשמדובר במישהו כמו ניק קייב, שבנו ארתור נפל מצוק באנגליה בתחילת השבוע ונפטר בהמשך, שבמשך עשורים העניק לנו כל כך הרבה בעזרת המוזיקה שלו ואיפשר לנו להתחבר אליו בדרכים שאמנים אחרים לא מאפשרים, יש איזושהי הרגשה של חוב.  ומצד שני, הרגשה שאנחנו לא יודעים בדיוק איך אנחנו צריכים להתנהג בסיטואציה כזו.  העצב הוא, כראוי, אמיתי ואוניברסלי.  לא נתקלתי באף אדם ברשתות החברתיות שמקיפות אותי, שניק קייב נגע בחיים שלו והעצב שלו מהחדשות האלה לא היה אמיתי.  "בננו נפטר ביום שלישי האחרון," ניק קייב ואשתו פרסמו בהודעה הקצרה, היחידה, לתקשורת, שהוציאו מאז.  "הוא היה בננו היפהפה, האוהב והשמח.  אנחנו מבקשים שתתנו לנו להתמקד באבל שלנו בפרטיות כרגע."   והדבר היחיד שנותר לנו לעשות, כחלק מהחוב העצום שיש לנו אליו, הוא להיענות לבקשה שלו, ולקוות שיום אחד הוא ימצא איזושהי נחמה.

2. Tin Hat Trio:  מוזיקה עממית ממדינה לא קיימת

ההרכב השלישי והאחרון בטרילוגיית הרשימות הקצרות הזו הוא הרכב סטנדרטי הרבה יותר מהשניים האחרים.   באופן שנפוץ בקרב ההרכבים האחרונים שדיברתי עליהם, מדובר בשלושה אנשים.  אבל הפעם הם מנגנים על כלים די סטנדרטיים שמכילים את כל החלקים שהם אמורים להכיל:  רוב בורגר, שייסד את ההרכב, מנגן בעיקר באקורדיון אבל גם בפסנתר; רוב אורטון מנגן בגיטרות שונות; וקרלה קילשטדט מנגנת בכינור, שמדי פעם אפקטים גורמים לו להישמע כמו כלים אחרים ממשפחת המיתרים.

אבל – אני מרמה. קצת.  מפני שרוב בורגר, מייסד ההרכב המעט אמורפי הזה, עזב את ההרכב לפני יותר מעשר שנים, ואת נעליו הגדולות היו צריכים למלא שני אנשים – רוב רייך, גם הוא אחראי על האקורדיון והפסנתרים ברפרטואר הלהקה, ובן גולדברג, נגן קלרינט ששיתף פעולה עם ההרכב באופן לא רשמי לאורך השנים לפני כן באלבומים ובהופעות.  עכשיו, הם פשוט נקראים Tin Hat, כי הם ארבעה אנשים, שהיו פעם חמישה.  שהיו פעם שלושה.

טין האט, אם כן, מגדירים את עצמם כקולקטיב של מלחינים, לא כלהקה.  אם כי גם זאת הגדרה מעט רופפת, מאחר והם לא בדיוק מלחינים.  זאת אומרת, מאד בדומה לג'אז, הם הרכב שמתחיל כל קטע במבנה מוגדר מראש, לפחות איזו מפה שמשרטטת באופן פשטני וכללי את הכיוון שבו הם הולכים.  אבל הדרך שבה קטע שהם מנגנים מתחיל והדרך שבה הוא נגמר – בהקלטות ובמיוחד בהופעות – הן שתי דרכים שונות לחלוטין.  טין האט הם הרכב שמקדיש חשיבות יתרה לכל מה שכרוך באלתור, באותה מידה, או אפילו במידה גדולה יותר, מכל מה שכרוך בהלחנה מהוקצעת ודקדקנית של הקטעים שהם כותבים.

הם מגדירים את עצמם גם כהרכב קאמרי.  קאמרי, כמו בהגדרה המקורית של הרכב מהסוג הזה – הרכב של כלים שאפשר לקחת אותם בקלות ולהכניס אותם לחדר, ולבצע שם את סדרת הקטעים שהם רוצים לבצע לקהל של אנשים, או אפילו להקליט אותם, בלי מעורבות של מגברים או של גורמים אחרים. האקורדיון, הגיטרות, הכינור וכלים נוספים שמצטרפים להרפתקאה הזו מאפשרים להם ליצור מוזיקה שנשמעת כאילו היא מגיעה מזמן רחוק מאד, וממקומות אחרים מאד.

יש כמות מסוימת של מילים שאפשר להשתמש בהן כדי לתאר את המוזיקה שיוצאת מתוך הרמקולים כשאחד מארבעת האלבומים שהם הוציאו כטריו מונח במגש נגן הדיסקים ונשאב פנימה – מוזיקה מזרח אירופאית, צוענית, מוזיקה של המאה שעברה, מוזיקה של תחילת המאה שעברה בארצות הברית, אמריקנה, מוזיקת שורשים, בלוגראס.  וכל התיאורים האלה נכונים, ברגעים קצרים ובודדים של המוזיקה.  אבל מה שמיוחד במוזיקה שחברי ההרכב מבצעים, הוא שהיא מערבבת את כל הדברים האלה לכדי סגנון מוזיקלי חדש שנשמע קרוב וביתי ומנחם בבת אחת, בלי יכולת לדעת למה.  הרי זו לא המוזיקה שלנו.  לא מוזיקה שמגיעה מהמקום שעזבנו ושאנחנו מתגעגעים אליו, ולמרות זאת, זו בדיוק הדרך שבה אפשר לתאר את המוזיקה הזו – כמו מוזיקה עממית ממקום שמעולם לא ידענו שעזבנו.

ארבעת האלבומים שהם הוציאו כשלישיה מציגים כל אחד, על עטיפתו, בדיוק את מה שאפשר לצפות ממנו – "Memory is an Elephant", שחושף הרבה ערפל ועשן ופיל קטן במרכז, נשמע בדיוק ככה – מוזיקה שיש לה בסיס קבוע שאפשר להיאחז בו, שמוקף בהרבה מאד צלילים שלא בדיוק מתיישבים במקום הנכון מסביב לאוזניים;   "Helium", האלבום הנגיש ביותר שלהם מבחינה מוזיקלית, מארח את טום ווייטס באחד משני הקטעים שנושאים את שם האלבום, ונראה ונשמע כמו סצינה מאחד הסרטים של אמיר קוסטוריצה;  "The Rodeo Eroded", מציג איזשהו אלמנט מוזר של פרזול ממערב פרוע בעולם מקביל, בגווני ספיה, וחושף את האמריקנה המחודשת של טין האט, שמגייסת לשורותיה גם את ווילי נלסון, לצרכי חיזוק האותנטיות;   ו-"Book of Silk", על עטיפת הקרטון שלו וההדפס המציג אנשים בכובעים גבוהים ונשים בשמלות מאד לא נוחות מביטים לעבר עתיד שהם לא צפויים לחוות, והמוזיקה גם היא נמשכת אחורה לזמנים ולמקומות שהעין והאוזן לא מצליחים להשיג.

אחר כך ההרכב השתנה, והתרחב, וקטן שוב, והיו פסקולים ואלבומים נוספים, וסיבובי הופעות ואיחוד קצר של ההרכב המקורי, גם הוא בפסקול, וההרכב ממשיך, בינתיים במבנה הרביעיה שלו, להגדיר מחדש את הקו שמפריד בין המוזיקה של העולם הישן – היבשת שנשארה מאחור כשכל האניות חצו את האוקיינוס והגיעו אל הארץ החדשה והאופקים החדשים – ובין זו של העולם החדש והמופלא שגילה את עצמו, לאט לאט, מבעד לערפל.  הערפל, שהפסנתר, הגיטרה והכינור של Tin Hat Trio מקפידים לפזר גם עכשיו.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא, חברים שמבינים בדברים מהסוג הזה מחכים בחוסר סבלנות ל-"Suicide Squad" שאמור לצאת ב-2016.  שלוש דקות וקצת בחברת הטריילר שיצא השבוע לסרט הזה, שכולל בתוכו את הגרסה הכי מטרידה ששמעתי אי פעם ל-"I Started a Joke"', בהחלט עוזר להבין למה.

1. לפני הכל

קרוב לוודאי שכבר קראתם על זה באיזושהי חלקה של האינטרנט, אבל הנה זה גם כאן:  חנות תקליטים בשם "בי סייד" עומדת להוציא את הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת בוויניל.  חברי הלהקה נתבשרו על כך באופן עקיף, וכשיצרו קשר עם בעלי החנות, דין בראון, הם הבינו ממנו שהוא לא ידע שהגרסה הזו של הקלטת יוצאת בניגוד לידיעתם ולדעתם של חברי הלהקה, שההוצאה מתבססת על הסכם שיש לו עם מוטי שהרבני (מי שהיה המנהל של הלהקה ושמחזיק בזכויות של חלק מהחומר שלהם) וביקש ליישר איתם את ההדורים, אבל הודעה על הוצאת התקליט יצאה לעיתונות למחרת.  חברי הלהקה פירסמו פוסט משותף בפייסבוק, מתוך החשבון של אוהד פישוף, שבו הם טוענים שאין להם את היכולת הכלכלית ליישב את הנושא בצורה משפטית ואפילו לברר אם מדובר בנושא לא חוקי, או בנושא חוקי, אבל מסריח.  בכל מקרה הם מבקשים מכל מי שהלהקה יקרה לליבו, כמוני וכמוכם, לא לקנות את הוויניל הזה ולפנות, אם יש לנו צורך, להוצאה הדיגיטלית של הקסטה שהם כן היו מעורבים בה, על ידי Anova Music, שנה אחת קודם לכן.  אתם יכולים לקרוא את הפוסט המלא כאן.

2. הנשיאים, של ארצות הברית. של אמריקה.

הסימן הראשון בשביל מנהיג להקה, או מי שאחראי על שיווק הלהקה, אם יש מישהו שמקדיש את זמנו רק לזה, שהשם שהלהקה בחרה לעצמה עשוי לא להיות מועיל במיוחד ללהקה, עשוי להיות כששם הלהקה מתפרש על שלוש שורות שלמות באלבום הבכורה של הלהקה. כמובן שאפשר להציל את המצב.  למשל, אם נמנעים מלחבר את כל האותיות של כל המילים בשם הלהקה כך שייראו כמו שורה ארוכה של אותיות מחוברות.  או למשל, לא להשתמש בפונט של מכונת כתיבה שהדיו בה מורח את האותיות על הדף.  אבל בשביל The Presidents of the United States of America, שיווק עצמי לא היתה אחת מהמטרות המרכזיות שלשמן הם התאגדו מלכתחילה.

בשביל לתאר את PUSA – אני אשתמש מכאן באותו אקרונים שכל הגורמים האחרים שכותבים עליהם משתמשים בו – כדאי להתחיל מהחלק הנורמלי, שמחבר את הלהקה עם להקות אחרות.  ג'ייסון פין, איש נמוך, שחור שיער ותזזיתי, הוא זה שמופקד על התופים (וההרמוניות) בלהקה – והוא מתופף, לרוב, על סט תופים נורמלי לחלוטין.  אבל מכאן הפנים המוזיקליים של הלהקה הולכים ומסתבכים. כריס בליאו ודייב דידרר, שהקימו את הלהקה, מנגנים על מה שמכונה "גיטבאס" (בשביל דידרר) ו"באסיטר" (בשביל בליאו).  אצל הראשון, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה שני מיתרי באס בלבד.  אצל השני, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה רק שלושה מיתרי גיטרה.  אם ניחשתם שההשראה לסידור הלא שגרתי הזה של מיתרי הגיטרות היא מארק סנדמן, ניחשתם נכון – כריס בליאו ניגן עם מארק סנדמן לפני שהקים את הלהקה.

בליאו ודידרר הכירו בבית הספר "בוש" בסיאטל (מכאן השם – אף על פי שלבית הספר אין קשר לאף אחד מהנשיאים בעלי אותו השם), והתחילו את דרכם כצמד – עם הגיטרות המוזרות ובלי תופים.  הם שינו את שמם לעתים תכופות, בצורה שהקשתה על המעריצים שלהם לדעת מתי הופעות מקומיות שלהם מתרחשות, אבל רק כשצירפו לשורותיהם את ג'ייסון פין עתיר המצילות והפכו לשלישיה, הם התפנו להקליט את הקלטת הראשונה שלהם – קלטת בת עשרה שירים שהוקלטה ביום אחד, ונמכרה מתוך הכיסים של חברי הלהקה ומשולחן המרצ'נדייז בהופעות שלהם.

סיאטל של תחילת שנות התשעים היתה עיר שהכילה בעיקר חברי להקות מגודלי שיער ועטויי חולצות פלאנל ומכנסי שלושת רבעי, וחברי הלהקה, שלא היו לא זה, לא זה ולא זה, התקשו למצוא חברת תקליטים שתתעניין במה שיש להם להציע.  כשהצליחו – וחתמו בסופו של דבר בחברת תקליטים קטנה ואלמונית בסיאטל, הצעד הזה התברר כמוצלח גם בשבילם וגם בשביל חברת התקליטים.  הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, זה שמכיל את שם הלהקה בשלוש שורות כמו גם צילום מכוער במיוחד של כמה פסלי חיות ממתכת מנגנים בשלל כלים מוזרים, והמתינו להפוך להיות סופרסטארים.

הם לא היו צריכים לחכות הרבה.  את הווידאו קליפ ל-"Lump", שיר שנכתב על גידול בראשו של כריס בליאו, ובו חברי הלהקה הרסו את נעליהם בביצה אמיתית תוך כדי שהם מנגנים את השיר בעוד מפלס המים מסביבם הולך ועולה, היה אפשר לראות ב-MTV לעתים קרובות, ואחריו הגיע "Peaches", שיר הלל לחיים בכפר ולאפרסקים (שצריך, כמובן, להגן עליהם מנינג'ות), שזכה אפילו ליותר זמן אוויר.   PUSA הפכו, כמעט בבת אחת, להצלחה מסחררת ברחבי העולם – וסיבובי הופעות עולמיים, כולל הופעה בהר ראשמור עם ארבעה נשיאים אמיתיים, כמו גם גרסת כיסוי סאטירית של ווירד אל ינקוביץ' לאחד מהשירים שלהם – ואין שום דבר שאומר שהגעת לפסגת העולם כמו גרסת כיסוי של ווירד אל ינקוביץ' לשיר שלך – הפכו למנת חלקם.   זמן לא ארוך במיוחד אחרי שהשירים התחילו להצליח ולצבור תאוצה, קולומביה קנתה את הזכויות לאלבום מחברת התקליטים האלמונית מסיאטל והוציאה את האלבום מחדש, מעוצב בצורה מעט אחרת, תוך כדי שהיא לוקחת את הזכויות לאלבום מהלהקה למשך כמעט עשר שנים.

אחרי האלבום הראשון, שיצא ב-1995 – שלהי תקופת הגראנג' בסיאטל וברחבי העולם, אבל תחילתו של הפרק המוזיקלי המעניין יותר של התקופה הזו – יצא האלבום השני, שזכה לשם הלא מחייב "II".   הוא הכיל להיטים שעשו מעט פחות גלים בבריכה המוזיקלית הקולקטיבית – בעיקר "Mach 5" ו-"Tiki God".   זמן קצר אחר כך הלהקה הוציאה אלבום-התחייבות-חוזית של קטעים נדירים, בי-סיידים וגרסאות כיסוי (ביניהן "Cleveland Rocks", השיר שמלווה את הפתיחה של התכנית של דרו קארי), והתפרקה.  סוף פרק ראשון.

בשנת 2000 חברת תקליטים אחרת, שהיתה אחת מהחברות החלוציות בתחום מכירת עותקים דיגיטליים של אלבומים (אבל לא שמעתם עליה מעולם, מה שאומר שהיא כנראה לא הצליחה), שכנעה אותם להקליט סינגל אחד נוסף ביחד, ואחר כך אלבום שלם.  אבל מאחר שאותה חברה פשטה את הרגל, וסגרה את האתר שמכר את השירים האלה בפורמט דיגיטלי, הנסיון הזה לא נמשך זמן רב מדי, וחברי הלהקה, שלא יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש הזה, התאיידו מהר מאד, איש איש לפרויקטיו השונים.

הלהקה התאחדה מאז פעם נוספת – שמחזיקה, למעט חבר הרכב אחד שהוחלף, עד היום, כמה שנים מאוחר יותר, וממש בשנה שעברה פנתה ישירות לקהל המעריצים שלה – כי זה מה שעושים היום, וביקשה לדעת אם יש להם את הרצון לממן אלבום אחד נוסף שלהם.  הקהל הגיב בהתלהבות, ו-PUSA אספו את כל הכסף שהיו צריכים בתוך שבוע – מספיק בשביל להוציא שני אלבומים.  האחד, "Kudos to you", הכיל שירי אולפן חדשים, והשני, "Thanks for the Feedback", הכיל הופעה חיה שלמה, שהוקלטה שלוש שנים לפני כן.

הדבר הייחודי בצליל של הלהקה, שנשמע פשוט ולא מיוחד בהתחלה ובגלל זה כל כך קשה לאתר אותו – צריך שמיעה אחת נוספת, אולי שתיים, של השירים שלהם כדי להבין עד כמה הסאונד שלהם ייחודי – הוא מגוון המגבלות שהם הטילו על עצמם תוך כדי שהם יוצרים את המוזיקה שלהם.  קודם כל, הם שלישיה שמורכבת מבס, גיטרה ותופים (בערך).  נוסיף לזה את העובדה שלבאס יש רק שני מיתרים, שמורכבים על גוף של גיטרה רגילה.  נוסיף לזה את העובדה שלגיטרה יש רק שלושה מיתרים.  ולכל אלה נוסיף את העובדה שלא תמיד חברי הלהקה נשארים בכיוון הסטנדרטי של גיטרות ובאסים (האלבום הראשון אפילו מכיל שיר שמתארח בו קים ת'אייל, הגיטריסט של Soundgarden ואיש שעוד לא פגש גיטרה שהוא לא רצה לכוון מחדש), ואנחנו מוצאים את עצמנו בטריטוריה מוזיקלית מאד בעייתית, שיכולה להישמע מאד ריקה ורחוקה.  אבל חברי הלהקה מצליחים למצוא דרך – באמצעות נגינה במהירות הנכונה, במקצבים הנכונים, ועם האפקטים הנכונים – לגרום לסאונד שלהם להישמע מלא וכוחני, ולדחוף את השירים שלהם במהירות קדימה.  רוב השירים שלהם הם קצרים, פשוטים ותמציתיים.  הקצרים יותר מתחילים מיד, כאילו לכריס בליאו, הסולן בדרך כלל, יש צורך להיות באיזשהו מקום אחר מיד עם תום השיר. הארוכים יותר מורכבים מרבדים שונים של שירים – שמתחילים בצורה מסוימת ומסתיימים כאילו היו שירים אחרים לגמרי.

PUSA ממשיכים להופיע, בפרופיל נמוך, ולעשות את המוזיקה שתמיד השכילו לעשות, שהיא שונה מכל דבר אחר ששמעתם, ושתמיד יהיה לה מקום בנוף המוזיקלי שרוחש וגועש מסביבה – הרי יש להם פחות משישה מיתרים ביניהם.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:   אנחנו אמורים לא לאהוב אותו. בכל זאת, הוא מדבר נגד ישראל בכל הזדמנות שהוא יכול ומנסה בכל כוחו למנוע מאמנים אחרים להגיע לארץ.  לפעמים הוא מצליח.  כשהוא כן הופיע כאן, הוא השתמש בהקלטה מראש של הקול שלו.  ובכל זאת, זה אחד מהאלבומים הכי אדירים בהסטוריה, עם אחת מההופעות הכי אדירות בהסטוריה, והוא הצליח, בסיבוב ההופעות בתחילת העשור הזה, שבו ניגן את כל האלבום בליווי כל האספקטים הוויזואלים הנדרשים, לעשות אותו אפילו יותר טוב – ועכשיו, סיבוב ההופעות של "The Wall" – הסרט.