The gospel according to whom

1. לפני הכל

הנה פרטים על ההופעה של  וויליאם בנט וההרכב הנוכחי שלו, "Cut Hands" – לא חלום אחרי הכל.   ההרכב יופיע ב"פאפאיתו" שבתל אביב, ב-3 לספטמבר (יום חמישי הבא).  אז זהו.

שמועות מדברות גם על הופעה נוספת של קלקסיקו בארץ.  עוד פרטים כשיהיו לי (ולכולם, אני מניח).

2.  לא נודע ולא במקרה

ניו זילנד היא ארץ רחוקה וקסומה מלאה בגבעות מוריקות, מפלים שוצפי מים צלולים, עמקים מלאי פרחים והרים מסותתים.  במקומות מסוימים, כשמסתכלים בזווית הנכונה ומצמצמים את העיניים בדיוק לחרך הנכון, אפשר לראות שם הוביטים.  וגם אנשים שכשהם אומרים שהם מרגישים יותר טוב, זה נשמע כאילו שהם אומרים שהם מרירים. מובן לחלוטין, אם כן, שהמוזיקה שתצא משם תהיה גם היא מיוחדת ומלאת תכונות קסם כאלה ואחרות.  למשל, "Crowded House", שניחנה בכוח העל של לקחת כל סוג של מילים ולמצוא בדיוק את ההרמוניות הנכונות כדי להרעיד את מיתרי הלב.  חברי הלהקה נכנסו בזהויות בדויות לאוסטרליה, חלקם אפילו השיגו אזרחויות אוסטרליות, והצליחו לשכנע את אוסטרליה ואת כל שאר העולם שהם בעצם להקה אוסטרלית.  תוך כדי כך הם המשיכו, מחד, ליצור את המוזיקה האהובה בצורה כמעט אוניברסלית שלהם, ומצד שני, להניע בצד האוסטרלי את המלחמה העקובה מדם בין ניו זילנד לאוסטרליה, שהיא כל כך סודית שהיא מעולם לא קרתה.

ומצד שני יש את "Unknown Mortal Orchestra", להקה שהיא ניו זילנדית לחלוטין, לכל דבר ועניין, בעיקר מפני שהיא מורכבת מחבר מרכזי אחד – רובן נילסון, שהוא יליד ניו זילנד.   הוא התחיל את דרכו המוזיקלית בצורה הכי אפקטיבית שיכולה להיות כדי לייצר נוכחות בעולם הדיגיטלי שמקיף אותנו – להוציא שיר לאינטרנט בעילום שם.  אין דבר שיכול לעורר יותר מוטיבציה באנשים לגבי למצוא מידע על אמן כמו ההיעדרות המוחלטת של מידע לגבי אותו אמן מהאינטרנט.  נילסון חיכה בסבלנות כדי שכל בלוגר וחובב מוזיקה באינטרנט יקבל את ההזדמנות למרוט את השערות בעצבנות ולשקול מחדש את כישורי החיפוש באינטרנט, ואז חשף את השם שבמסגרתו הוא יוציא את שלושת האלבומים שלו – שניים מהם חמושים בשני חברי להקה נוספים ובית חדש בפורטלנד, אורגון, מדינה לכשלעצמה יכולה לתת לניו זילנד את התמורה המלאה לכספה בלהיות מדינה קסומה ומוזרה.

לשיר ההוא קראו "Ffuny Ffriends" והוא נשמע כמו זאפה על אסיד.  עם שם שהראה גם הוא נטיות התחכמות זאפאיות, ריף גיטרה שהולך בכיוון מסוים ואז מסתובב ובורח בכיוון האחר וקול מוכפל ומעוות שנשמע כמו זמר אוקיאני אחר, לוק סטיל, לרובן נילסון היו את כל הנתונים ההתחלתיים הנכונים בשביל לגרום לכל האנשים הנכונים להקשיב למה שיש לו לשיר.

מיד אחר כך באו אלבום אחד, ללא שם, שיצא בחברת תקליטים אחת, ועוד שניים בחברת תקליטים אחרת, ובכל אחד מהם כמות של רעיונות מוזיקליים שהיתה יכולה להעסיק להקה אחרת במשך שנים.  נדמה שלרובן נילסון וחבר מרעיו יש יכולת תשומת לב קצרה במיוחד לז'אנרים מוזיקליים וכשהם מזהים אחד שהם רוצים לעסוק בו הם תופסים אותו ומנערים אותו מכל המאפיינים המוכרים שלו, מתעללים בו מעט עם רעיונות מוזיקליים משלהם ומציגים את הגרסה המיוחדת שלהם לאותו סגנון.  כך מוצאים את עצמם שירי גראג' רוק עם קטעי סולו באפקט גיטרה מוזר שמדמה קול אנושי, ושירים אחרים נשמעים כמו משהו שהיה יכול להיות של רדיוהד אם רק היה לו קו מוזיקלי שאפשר לעקוב אחריו לאורך כל הדרך.

כשהגיע הזמן לאלבום השלישי, "Multi-love", נילסון והלהקה גילו שיש כבר אמן אחר שנמצא בעסק הזה כבר די הרבה זמן – גם הוא עושה דברים עם גיטרה שאמנים אחרים בדרך כלל לא עושים, גם הוא נע בתזזיתיות מז'אנר מוזיקלי אחד לאחר תוך כדי שהוא גורם לכולם להישמע כמו סגנונות שהוא המציא בעצמו.   לא עוד זאפה על אסיד.  מעכשיו – פרינס על אסיד.  משיר הנושא שנשמע כמו השלב הטבעי הבא באבולוציה אחרי סטיבי וונדר ופרינס, דרך "Can't Keep Checking My Phone" שמתאר באופן מדויק את הסטרס התמידי שכולנו נמצאים בו כל הזמן, מחכים לצפצופים ולצלצולים שמרמזים שמשהו בעולם שמסביבנו קורה ושאנחנו צריכים להגיב, ועד לשיר הכמעט סוגר, "Necessary Evil", על ריף כלי הנשיפה שמלווה אותו לאורכו, שכתב אביו של נילסון ועל האווירה הג'אזית המקרטעת שלו.    כל אלה, אף על פי שהאלבום יצא רק במאי השנה, מעוררים רצון לשמוע מה עוד יש ל-"Unknown Mortal Orchestra" באמתחתם.

וכל זה כדי לומר שני דברים. אחד, "Unknown Mortal Orchestra" באים להופיע בארץ ב-18 בנובמבר, ב"רידינג 3".  והשני, הם הופכים להיות, לאט לאט, מתחת לאף שלנו, יותר ויותר מפורסמים.  מה שאומר שכדאי להצטייד בכרטיסים כבר עכשיו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מייקל קיין.  הארווי קייטל. מארק קוזלק.  צריך יותר מזה?

* אני יודע, אני יודע. נילסון, לא נלסון. אבל חופש אמנותי וכל זה.

1. לפני הכל

Chance the Rapper, שאני רואה את השם שלו בכל מיני מקומות אבל לא מכיר, הוציא שיר בשם "ישראל (מאבק)".  מבט חטוף על עטיפת הסינגל מלמד שמדובר כנראה בשם השני של אחד מאבות האומה ובמאבק שלו במלאך, ולא במשהו בעד או נגד המדינה שלנו, אבל זה עדיין שיר טוב.

2. תקציר הפרקים הקודמים

אחרי מסע מוזיקלי מוצלח לאורך הכרונולוגיה האלבומית של דיוויד בואי, בחרתי להתחיל ולעקוב בפרוטרוט אחרי האלבומים של אמן פורה אחר שאני מאד אוהב, ברוס ספרינגסטין – משימה שמסתברת יותר ויותר כמו מרדף ופחות כמו מסע, כי בניגוד לדיוויד בואי, שמלבד ההפתעה שהעניק לנו בשנה שעברה די פרש מעולם המוזיקה, ברוס ספרינגסטין ממשיך להוציא אלבומים בקצב של, פחות או יותר, אלבום לכל פוסט שלי במסע המוזיקלי הזה.  התחלתי עם האלבום הראשון לפני שש שנים וכשהגוספל יצא לחופשה ארוכה מאד עצרנו ב-"Human Touch" שיצא ב-1992, והנה אנחנו מצטרפים אליו שוב.

3.  עשרים וחמישה שירים ושום דבר לראות

[כמה תיקונים שלאחר פוסט באדיבות צפריר, כאן ובחלק הבא]

שנות ה-80 הסתיימו בשביל ברוס ספרינגסטין המוזיקאי בלי תכניות מיוחדות.  אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש שליווה את האלבום הקודם, "Tunnel of Love", ספרינגסטין פירק את הלהקה שלו, ה-E Street Band, בפעם הראשונה מתוך כמה בקריירה הארוכה שלו, והתרגל לחיים החדשים שלו בקליפורניה.  החיים האישיים של ספרינגסטין, לעומת זאת, ידעו כמה סערות פומביות בשנים האחרונות של העשור השמיני – במהלך סיבוב ההופעות של "Tunnel of Love" ספרינגסטין וזמרת הליווי שלו, פטי סקאלפה, הספיקו להתאהב, והרומן, שקיעקע מעט את התדמית הכל-אמריקאית השמרנית של ספרינגסטין הנשוי, הפך להיות פומבי ובעייתי.  ספרינגסטין התגרש מאשתו, השחקנית ג'וליאן פיליפס, התחתן עם סקאלפה ורכש בית שמתאים למידותיו של בוס בקליפורניה, והעולם המוזיקלי נאלץ להסתדר בלעדיו מספר שנים.

מאחורי הקלעים, כבר בסוף 1989, ספרינגסטין כבר התחיל לחשוב על האלבום הבא.  הוא הקשיב וחזר והקשיב לשלושה קטעים מוזיקליים שנתן לו רוי ביטאן, אחד מהקלידנים של ה-E Street Band, ובשלב מסוים החליט להתיישב ולכתוב להם מילים.  המילים האלו פתחו פתח להשראה ולפרץ של שירים נוספים, וספרינגסטין אסף אליו קבוצה של נגני אולפן, ביניהם הבסיסט רנדי ג'קסון, שידוע יותר היום בתור אחד מהשופטים של American Idol, והמתופף ג'ף פורקארו, ממקימי Toto ואחד ממתופפי האולפן הפוריים ביותר בהסטוריה המוזיקלית, והקליט איתם יותר מעשרים וחמישה שירים חדשים.

שנה וחצי של הקלטות עברו על ספרינגסטין והזמן להוציא את האלבום הגיע, אבל ספרינגסטין בחר לשים את האלבום כולו בצד ולעבור לעבוד על אלבום אחר, אישי יותר, שייקרא בשם "Lucky Town" כשייצא (ועוד מספר רגעים נגיע גם אליו).   האלבום חיכה בסבלנות מעט יותר משנה עד שיצא, באותו היום כמו "Lucky Town", במהלך שהסתבר כגימיק לא מוצלח, מאחר ו-Guns and Roses הקדימו אותו עם הרעיון בחצי שנה.   ציבור המאזינים, והמבקרים המוזיקליים, משכו בכתפיהם.  לספרינגסטין לא היה שום דבר לחדש באלבום הזה שהם לא שמעו קודם, והאופי של האלבום, במיוחד בניגוד לאופי של האלבום המלווה אותו, חילק באופן מוגדר יותר ומשמעותי יותר את שני סוגי האלבומים שספרינגסטין הולך להוציא מעתה ואילך – אלו המלווים בלהקה מלאה ובסאונד מוגדר יותר, מכילים שירים קצביים יותר ומדברים על נושאים מגוונים ונרחבים שספרינגסטין רוצה לתת עליהם את דעתו, ואלו שבדרך כלל מכילים רק או בעיקר את ספרינגסטין והגיטרה והמפוחית שלו, וחושפים טפח לאישיות של ספרינגסטין, ללבטים שלו ולפחדים שלו.

הבעיה העיקרית של "Human Touch", שמצטלצלת ממנו גם אחרי עשרים ושלוש שנים, היא שהוא נשמע באופן מובהק כמו אלבום שהוקלט על ידי נגני אולפן.  ההקלטה היא כל כך נקיה ומסודרת שאפשר לשמוע את האוויר באולפן.  אין שום כלי שמנגן צליל אחד שלא נמצא בדיוק במקום, מבחינת הזמן שבו הוא מנגן והמקום שלו על השדה הסטריאופוני.  כל שיר מתחיל ונגמר באופן מדויק במקום שבו הוא צריך להתחיל ולהיגמר והכל נשמע כמו איזושהי גרסה מסחרית ושבלונית יותר של ספרינגסטין.    האלבום השני שיצא בדיוק באותו היום, "Lucky Town", נשמע הרבה יותר כמו שאלבום של ספרינגסטין אמור היה להישמע, אבל מאחר והוא יצא באותו היום ונתפס כאלבום מלווה (אף על פי שהוצאו ממנו יותר סינגלים והוא הציג את דמותו המלאה של ספרינגסטין בניגוד לאלבום הזה שהעטיפה שלו הכילה ברמז רק את ידו עטוית הגורמט של ספרינגסטין וחלק מהגיטרה שלו), הוא נשאר בצל של האלבום הזה וגם הוא היה מעט פחות מוערך ממה שהיה צריך להיות. אבל זו עשויה להיות הזדמנות טובה לדבר עליו.  אם כן:

4. עשרה פרטים על Lucky Town

המסע המוזיקלי לאורך האלבומים של ברוס ספרינגסטין מוצא את עצמו מן הצד השני של שני האלבומים שיצאו באותו היום -21 במרץ 1992, והנה עשרה פרטים, מעניינים יותר או פחות, על האלבום הזה:

1 מאד בדומה לאלבום המקביל שלו, "Human Touch", האלבום הזה הוא גם תוצאה של פרץ של השראה שנולד מתוך שיר אחד, "Living Proof", שהיה אמור להיכלל במקור ב-"Human Touch".  ספרינגסטין החליט במקום לגנוז את "Human Touch" לתקופה מסוימת ולהתמקד בתשעת השירים הנוספים ש-"Living Proof" הביא בעקבותיו.

2 אחת מההופעות הראשונות של ברוס ספרינגסטין במסע ההופעות שליווה את האלבום הזה (והאלבום המקביל שלו) הוקלטה באולפני MTV לטובת התכנית "Unplugged".  זאת היתה ההופעה הראשונה והיחידה בסדרת ההופעות האלה שמפיקי התכנית הסכימו שתהיה חשמלית ולא אקוסטית – ההופעה עצמה לא היתה מוצלחת במיוחד ולא התקבלה בחיבה מיוחדת על ידי המעריצים, מה שגורם להאמין שההחלטה של המפיקים לאחר מכן היתה נכונה.

3  את "Living Proof", השיר שהתחיל את העבודה על כל האלבום הזה, הוא כתב על הבן שלו, אוון ג'יימס, שנולד שנתיים לפני שהאלבום יצא.

4 בבית הראשון של "Local Hero" ספרינגסטין מתאר נסיעה ברחובות עיר הולדתו פריהולד שבניו ג'רזי, שבמהלכה הוא זיהה תמונה במשי שחור של מישהו שנראה לו מוכר.  לטענתו, הבית הראשון מבוסס על סיפור אמיתי – הוא ראה תמונה שלו במשי שחור בחלון הראווה של חנות של דברים בשקל, ליד תמונה דומה של ברוס לי.  כשנכנס לחנות כדי לקנות את התמונה, המוכר אמר לו שזו תמונה של גיבור מקומי.  ספרינגסטין לא סיפר אם המוכר זיהה אותו או לא.

5 את "Souls of the Departed", ספרינגסטין כתב אחרי שצפה במלחמת המפרץ הראשונה ובמהומות בעיר מגוריו באותו הזמן, לוס אנג'לס, בטלוויזיה. גם השיר הזה, בדומה ל-"Born in the USA", נתפס בטעות כשיר פטריוטי אבל מסתיר בתוכו ביקורת על החברה האמריקנית.

6 מלבד תופים בכל האלבום ובאס בחלק מהשירים, שהיו שאריות מההקלטות של "Human Touch", ברוס ספרינגסטין מנגן לבדו בכל הכלים באלבום.

7 האלבום (והאלבום המקביל, "Human Touch"), יצאו בתקופה שבה ספרינגסטין ניסה להסביר לעצמו ולמעריצים שלו את המעבר ללוס אנג'לס ואת פירוק הלהקה שלו, והשיר הפותח את האלבום, "Better Days", מתייחס לזה בשורה, "זה סוף עצוב מצחיק למצוא את עצמך מעמיד פנים, איש עשיר בחולצה של איש עני".

8 את "If I Should Fall Behind" ספרינגסטין כתב כמתנת חתונה לאשתו הטריה בתקופה שעבד על האלבום, זמרת הליווי שלו, פטי סקאלפה.

9 על אף שהאלבום הושלם באולפן בעזרתו של המתופף גארי מלאבר ושחלק מהשירים עובו על ידי זמרות ליווי ובאס, ברוס ספרינגסטין הקליט את האלבום כולו באולפן הביתי שלו בשלושה שבועות – מאד בדומה לשיר שהעניק לו אוסקר שלוש שנים אחר כך.

10 הדעה הרווחת בקרב כמעט כל המבקרים המוזיקליים שביקרו את האלבום, ושל הרבה מהמעריצים שלא התלהבו משני האלבומים שיצאו באותו היום, היא שספרינגסטין היה צריך לבחור את השירים הטובים יותר משני האלבומים (הדעה האישית שלי היא שכל השירים מהאלבום הזה היו נכנסים) ולהוציא אלבום כפול, במקום שני אלבומים רגילים במחיר מלא.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הבא בתור ברשימה של אנשים שקוונטין טרנטינו בוחר להחזיר להם את הקריירה שלהם: קורט ראסל.