The gospel according to whom

יש תיאוריה שאומרת שעל כל החלטה שאנחנו מקבלים שמשנה משהו פיזי בעולם שלנו, יקום חדש לגמרי נוצר עם כל החלטה אחרת שלא קיבלנו.  או כל דבר אחר שקרה שלא קשור אלינו.  וכך, המרחב הגדול המלא ביקומים מכיל בתוכו את כל הפרמוטציות האפשריות של כל דבר שהיה יכול לקרות עד עכשיו.  זאת אומרת שבאיזשהו יקום אחר, יש מארק אוליבר אוורט שהוא שמח וכותב שירי פופ מטופשים שמצליחים במצעדים וממלא אצטדיונים ברחבי העולם.  מי כמוהו יודע – אבא שלו, יו אוורט השלישי, הוא זה שהגה את התיאוריה הזו.   אבל אבא שלו נפטר כשמארק, שמוכר יותר בתור E, שמוכר יותר בתור הסולן של ה-Eels, היה בן 19. אוורט היה זה שמצא את הגופה במשרד הביתי של אביו, ואני בטוח שהוא היה מעדיף להיות באיזשהו יקום אחר שבו אבא שלו עדיין בחיים.

היקום הנוכחי, זה שהוא נשאר בו והוציא בו שני אלבומים תחת הכינוי הקצר והחד-אותי, ואחר כך עוד אחד עשר אלבומים ביחד עם ה-Eels, עוד הכין כמה הפתעות מורבידיות בשבילו. ב-11 בספטמבר 2001, כשארבעה מטוסים עשו את דרכם לשנות את ההסטוריה של העולם, בת הדודה שלו היתה דיילת במטוס שפגע בפנטגון.  האיזור שנפגע היה האיזור שאביו עבד בו בשנות חייו האחרונות, ואולי המשרד של אביו היה זה שנפגע ראשון על ידי המטוס.

אוסף של חדשות רעות אחרות אפף את חייו של אוורט בחמש השנים שקדמו לזו.  אחותו, שהתמודדה עם דיכאון קליני במשך שנים, התאבדה לאחר אשפוז נוסף לא מוצלח בבית חולים לחולי רוח, ב-1996, ובאותה השנה אמו אובחנה כחולה בסרטן ריאות סופני, שאחז בה במשך שנתיים עד שנפטרה.  וכך, ב-1998, מארק אוליבר אוורט מצא את עצמו כניצול היחיד מהמשפחה הגרעינית שלו.  הוא עשה עם זה את הדבר היחיד שאמן יכול לעשות עם זה – הוא כתב שירים והפך אותם לאלבום.

האלבום, "Electro-Shock Blues", שמציין ביום שני הקרוב שבע עשרה שנים להוצאתו, כולל בתוכו רק את E ואת המתופף בוטש נורטון, ומאחר ואוורט ניגן ברוב הכלים בעצמו, נוספים לאלבום רק קומץ מצומצם של אורחים – אבל אורחים מכובדים, מהטובים שבאורחים הקבועים של "לארגו" – ג'ון בריון, ליסה ג'רמנו, ג'ון פאריש וגראנט לי פיליפס, בין השאר.

בהתחשב בתנאים שבהם האלבום הוקלט ובאווירה שבטח שררה באולפן ובחייו של אוורט באותה תקופה, השניות הראשונות של האלבום גורמות למי שמאזין לו לצפות למשהו איטי, שקט, מורבידי ומלא באקורדים מינוריים ומילים נלחשות, אבל המוזיקה של Eels נשארת המוזיקה של Eels, ומעבר למילים, שמדי פעם כששמים אליהן לב בועטות בבטן בצורה כואבת, המוזיקה עצמה היא בדרך רוק ביצות רועם או אמלגמציה מתוחכמת של הרבה קטעים מוזיקליים שנלקחו ממקומות אחרים.  האלבום נפתח במשהו שאוורט קרוב לוודאי היה רוצה שיקרה – היפוך של הצלילים שנשמעים ממכונת אק"ג ברגעים האחרונים לחייו של אדם – הצפצופים המקוטעים שאחריהם עוקב צפצוף אחד ארוך, שמלווה קו ירוק רצוף על המרקע.  הצפצוף הארוך הוא הדבר הראשון ששומעים באלבום, מלווה בצפצופים המקוטעים מיד לאחריו.   אוורט רוצה להפוך את היוצרות ולהחזיר את המציאות למצב הקודם, העגום אבל הקבוע, שלה, מאד בדומה לדרך שבה ג'ונתן ספרן פור בחר לסיים את ספרו, "קרוב להפליא ורועש להחריד".  אבל השיר מסתיים בהכרה במציאות ומציג את הצלילים האלה בסדר הנכון שלהם, מחזיר את המציאות לדרך שבה היא צריכה להתנהל ביקום הזה.

"Elizabeth on the Bathroom Floor" פותח את האלבום בקטעים מולחנים מהיומן של אליזבת', אחותו של אוורט, שנמצא לאחר שהתאבדה, וממהר להניח את האלבום על המסלול שבו הוא הולך להתנהל – מסלול של עצב ואובדן, של חוסר יכולת להתמודד, של זכרונות שהולכים אחורה עד 1982, ושל השלמה עם המצב הנוכחי בסופו של דבר.  אבל אחרי הפתיחה האיטית והאקוסטית הזו, אוורט ממשיך ללהטט בסגנונות מוזיקליים שונים, משלב קטעים מוזיקליים שונים שמולחמים אחד לשני באמצעות הכשרון שלו, וקטעים אחרים שמכילים את המינימליים שבמינימליים שבכלים, מנגנים את המנגינות המינימליות שבמינימליות ואוורט מוסיף את קולו, רחוק, נשמע כאילו שהוא מטלפן ומקליט אותו מאיזושהי תחנת חלל שמרחפת מעל החיים שלו.

את רוב השירים באלבום אוורט מסתיר מאחורי עיבודים מוזיקליים קליטים יותר, שבהאזנה ראשונה מונעים מהמילים לבצבץ החוצה, אבל השירים האחרונים שבאלבום הם שירים של השלמה שבהם למילים יש מקום חשוב ומרכזי יותר.  זה מתחיל ב-"Climbing to the Moon", שיר שמשתתף בו גם גראנט לי פיליפס, שמתאר את המפגש האחרון של אוורט עם אחותו בבית החולים לחולי נפש לפני שהתאבדה, מנקודת המבט שלה.  "כתבתי את הכל במכתב," הוא כותב בשמה. "אבל אני לא יודעת אם הוא נשלח.  האחות פה אוהבת את הכתיבה שלי, והיא שומרת את המכתבים אצלה, בדיוק כמו שהיא שומרת אותי."

אחר כך מגיע "Ant Farm", שנשמע כמו גשר בין השיר שמוקדש לאחותו לשיר שמוקדש לאמו, שמגיע לאחר מכן.  "אני שונא הרבה דברים," הוא אומר בשיר.  "אבל אני גם אוהב הרבה דברים.  ואחד מהדברים האלה זו את."   ואחר כך מגיע "Dead of Winter", שמתאר את הדעיכה האיטית של אמו מטיפול בקרינה למיגור הסרטן שלה – "גרון כואב מקרינה גורם לך לא לדבר, טושים מקעקעים אותך, מראים להם לאן לכוון, וזרים מפרים את ההבטחות שלהם, שזה לא הולך, זה לא הולך לכאוב."

השיר שמסיים את האלבום הזה, הוא שיר שמייצג את האור המועט שמבצבץ מבעד לחושך, כשהלילה נגמר והיום מאיים להתחיל.  "כולם מתים, ואולי זה זמן להתחיל לחיות," הוא שר תוך כדי שהוא מתאר את כל המצבים שבהם החיים מושכים אותו בחזרה כשהוא מאיים לאבד את האמון שלו בגרוויטציה, כמו בקליפ ההוא, ולהתחיל לרחף לעבר עולם טוב יותר, יקום טוב יותר, שבו כל המשפחה שלו עדיין חיה באושר ובעושר, בבית קטן שאור חם זולג מחלון חדר האורחים שלו והמצלמה זזה אחורה, לאט לאט, עד שאין שום דבר ביקום חוץ מהבית הזה, ואחר כך מהחלון הזה, ואז הוא הופך להיות נקודה קטנה של אור בחושך וגם הוא נעלם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ראסל בראנד רוצה להיות ישו הבא.  לא נגמר כל כך טוב בשביל הראשון.

1. לפני הכל

אם יש משהו ש-Soulsavers יודעים לעשות טוב במיוחד, זה לבחור סולנים טובים להעמיד לפני המוזיקה המהוקצעת שהם מפיקים.  הם התחילו את הטרנד הזה עם מארק לאנגן, והמשיכו עם דייב גהאן.  ואם יש עוד דבר שהם יודעים לעשות טוב במיוחד, זה להמשיך עם דבר טוב כשהם מזהים אותו, ולכן – אלבום חדש עם דייב גהאן, "Angels and Ghosts", שאם לשפוט מהסינגל הראשון מתוכו, נשמע אפילו יותר טוב מהדבר הקודם שעשו ביחד.  הם גם יוצאים לסיבוב הופעות, ואם אפשר להאמין לשבחים של דייב גהאן וחבר מרעיו על ישראל בהופעה האחרונה שלהם כאן, יש סיכוי סביר שנראה אותם כאן בקרוב.

ידעתי שאם אני אחפש מספיק, אני אמצא – סדרה אינטיליגנטית בטלוויזיה.  "Happyish".  על לא דבר.  [כמובן שכמו כל סדרה אינטילגנטית אחרת בטלוויזיה, גיליתי שהיא בוטלה אחרי עונה אחת, אבל גם העונה האחת הזאת היא אי של שפיות בים של אמזונס]

2.  הפנים החדשות של הרית'ם אנד בלוז

אלה היו הרגעים האחרונים של עוד תצוגת תכלית של אפל.  הפעם הם דיברו בעיקר על החידושים שלהם בעולם המוזיקה – איזשהו פורטל מוזיקלי חדש שמחליף גם את אפליקציית המוזיקה שלהם וגם את חנות המוזיקה שלהם, תקשורת ישירה עם אמנים, רדיו שמשדר 24 שעות ביממה, כל מיני כאלה דברים.  טים קוק חתם את הדברים בחיוך זחוח ואמר, במבטא הדרומי הרהוט שלו, שיש רק דרך אחת לחתום אירוע כזה, עם ביצוע בכורה של אחד מהאמנים החדשים המובילים במוזיקה המיינסטרימית (אם יש כזה דבר עדיין) היום.

הוא פינה את הבמה, שהחשיכה מיד והאלמנט הוויזואלי היחיד שתפס אותה היה טריק לייזר שכזה שעטף את הבמה במניפה ירוקה.  בתוך המניפה הזו עמד אדם כשגבו לקהל.  השיער שלו מסודר באיזו דרך מוזרה שצריך לבהות בה כמה דקות כדי להבין, ואז הוא מתחיל לשיר, על רקע הפלייבק האלקטרוני הלא משעמם לחלוטין.   "מה," אני אומר לעצמי,  "זה?"   הוא ממשיך לשיר את כל הבית הראשון ואת הבית השני, כשהגב שלו עדיין לקהל, והקול שלו מזכיר את מייקל ג'קסון, אבל טוב יותר.  "אני יודע שהיא תוציא ממני את המיץ," הוא שר. "לפחות שנינו כבר לא נהיה." והמילים האלה, אלו לא מילים סטנדרטיות של שיר פופ.  ואז הפזמון מגיע והשיר ממשיך ומשתפר בכל מיני רמות.  "לא יכול להרגיש את הפנים שלי כשאני איתך," שזה גם שם השיר, הוא סנטימנט מאד מוזר לבטא בו אהבה. אם זה מה שהוא מנסה לבטא.

בכל מקרה, ההתרחשות שלפני ותוך כדי ואחרי השמעת הבכורה הזו של השיר, שכמובן הפך להיות להיט בקנה מידה שמתאים לשירים מהסוג הזה בזמנים מהסוג הזה, גרמה לי לחשוב שאני אמור להכיר את הבחור, ומאחר ואני לא, הלכתי וליקטתי פרטים נוספים.  הוא קורא לעצמו The Weeknd (בלי ה-e הזה שבאמצע, מה שמעורר בעיות רציניות בלמצוא אותו בגוגל, במיוחד בהתחשב בעובדה שכבר יש להקה שנקראת The Weekend, עם e באמצע), אבל ההורים שלו קוראים לו אבל טספייה.  הם קוראים לו באמהרית, מפני ששניהם אתיופים שהיגרו לקנדה לפני שהוא נולד.  אמו וסבתו, שגידלה אותו, השמיעו לו את האמנים האתיופיים הנכונים כשגדל – אסתר אווקה ומולאטו אסטאטקה – ומאוחר יותר הגיעו מייקל ג'קסון, ופרינס, וקניה ווסט שאפילו הפיק בשבילו שיר.   הוא התחיל את דרכו בשלושה מיקסטייפים שערך ושיחרר ליוטיוב תחת השם המחודש The Weeknd – ובהופעה הראשונה שלו בטורונטו, ביולי 2011, הוא אמנם עמד עם פניו לקהל, אבל הוא נאחז במיקרופון כאילו שהוא הולך לטבוע ולא זז ממנו סנטימטר.

בשאר השירים שמקיפים את השיר המיוחד הזה באלבום הראשון שלו שפורץ את מחסום התודעה של אנשים (כמוני) שבדרך כלל לא מקשיבים לסוג המוזיקה הזה – והחמישי שלו בסך הכל, המוזיקה ממשיכה להיות מיוחדת ושונה משירי הפופ האחרים שמרחפים מסביבו בעולם, אבל המילים מיישרות קו עם אלו של אמנים אחרים, מיוחדים פחות, בתחום הזה, והן פחות נעימות להאזנה.  אבל בשביל הרגעים הליריקליים המעטים, והמוזיקליים הרבים, שבהם הוא עף מעל לאמנים שמקיפים אותו, המוזיקה שלו בהחלט ראויה להאזנה.

מהצד השני של הזירה אפשר למצוא את Thundercat. הפעם, אמן עם כל האותיות הנדרשות בשם.  שאפשר, אפילו, למצוא בקלות בגוגל.  סטיבן ברונר הוא שמו האמיתי, והוא מגיע מרקע מעט סולידי יותר – נולד וגדל בלוס אנג'לס, קליפורניה, למשפחה של מוזיקאים.  בצעירותו אפילו העביר מעט זמן ב-Suicidal Tendencies ביחד עם אחיו הגדול, רון ברונר, אוחז בבאס שבה אחז, בזמנים אחרים, גם רוברט טרוחילו, עכשיו הבסיסט של מטאליקה.  אחר כך הוא המיר את דתו לרית'ם אנד בלוז והוציא שני אלבומים שהאחרון שבהם מכיל את "Them Changes", שיר שנאחז בריף של האחים איילי ובונה מסביבו שיר שגם המילים שלו מטרידות (החיים מאד ברוטליים בשביל אמני רית'ם אנד בלוז בזמן האחרון – "שאף אחד לא יזוז, יש דם על הרצפה," הוא שר בפתיחת השיר הזה, "ואני לא יכול למצוא את הלב שלי.").  בהאזנה חטופה לשירים שלו, ובמבט חטוף על הקליפים שמלווים את השירים האלה, אפשר לראות ש-Thundercat, שהלבוש המועדף עליו הוא חולצות וג'קטים עם הסמל של הסדרה המצוירת שהוא קרא לעצמו על שמה, חי בעולם שלו שבו קורים דברים מאד מוזרים.  חברים מחסלים חברים אחרים בקרני לייזר שיוצאות מהעיניים שלהם, למשל, או יוצאים ממכוניות ונכנסים לבתים עם גרביונים שמסתירים את הזהות שלהם על הפרצוף.  וזה במקומות שבהם הוא בוחר ללכת בטבעיות עם זר מוזהב על הראש ולא, למשל, כשהוא בוחר לעטות נוצות של צ'יף אינדיאני או להסתובב עם קטאנה בישימון פוסט-אפוקליפטי.  קליפים פשוטים, למעשה.

פה ושם ממשיכים וצצים אמנים כאלה, שלוקחים את כל מה שבנאלי במוזיקת פופ, וברית'ם אנד בלוז, זורקים אותו החוצה ומשאירים את כל מה שמוזר ומעניין, ונותנים משמעויות חדשות לשירים קליטים, שאפשר להאזין להם שוב ושוב, גם כאלה שבפעם הראשונה אי אפשר לקלוט בהם אפילו אלמנט מלודי אחד.  הסוד הוא בלמצוא את ההשראה הנכונה, ויום אחד גם הם ימשיכו להזין את המעגל הזה, של מוזיקה שלא מסתדרת עם הגבולות שלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הסרט הזה כל כך מלא בשחקנים טובים, שנשאר בו מקום רק למשהו כמו סיפור אמיתי.