The gospel according to whom

לפני הכל

בחוסר הפומפוזיות שכנראה הולכת לאפיין את האלבום כולו כשייצא בינואר, דיוויד בואי מוציא עוד סינגל מהאלבום בשם "Lazarus".  הסיפור הפעם מעט מורכב יותר מכיוון שזה לא רק הסינגל השני מהאלבום (שלפי שתי הדוגמאות הבודדות שמרמזות אליו כרגע מסתמן כאחד מהאלבומים הכי טובים שדיוויד בואי אי פעם הקליט) אלא גם שיר מתוך מחזמר שבואי אחראי על המוזיקה שבו, ושמבוסס באופן רופף על הסיפור שבסרט "האיש שנפל לכדור הארץ", שדיוויד בואי שיחק בו את התפקיד הראשי. מייקל סי הול, גם הוא דיוויד בעברו, משחק את התפקיד הראשי במחזמר.

הנה ידיעה משמחת – בעוד ש-Rdio סוגרת את הבסטה החודש, Columbia House, שהיה מעין שירות מנויים לדיסקים שבו יכולת לקבל דיסק שהם בחרו או דיסק אחר אחת לחודש, קם לתחיה בתור אותו הדבר, רק בתקליטים.

וזה גם קרה בזמן שכולנו ישנו – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  הפקת הסרט אמנם לא בחרה בסופו של דבר בשיר הזה, אבל בכל זאת – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.

אלו לא חיים נפלאים?

פעם, כשהייתי צעיר יותר ולדברים כאלה היתה איזושהי משמעות, היה קונספט שנקרא מסיבות כיתה.  ילדים היו מזמינים ילדים אחרים מהכיתה שלהם לבית שלהם, בדרך כלל בערב שישי.  היתה מוזיקה, היו חטיפים, בגילאים מוקדמים יותר היו משחקים ובמאוחרים יותר בעיקר ריקודים, ובגלל האופי השבלוני של מסיבות כיתה, מצד אחד, ושל כל האספקטים החברתיים והפסיכולוגיים של ילדים בגילאים האלה, מצד שני, אחד הדברים העיקריים והחשובים שמארגן המסיבה היה צריך לדאוג לו הוא לכמות ואיכות מספקות של סלואים. סלואים הם ריקודים – וכתוצאה מכך גם שירים – איטיים מספיק ושקטים מספיק כדי לדרבן ריקודי זוגות בתקופה שבה ילדים בכיתות המאוחרות של בית הספר היסודי מנסים להבין מה הקונספט הזה, זוגות, בכלל אומר.

למי שהתקשה בלמצוא את השירים הנכונים בגלל חוסר ידע או חוסר נכונות נחלצה חברת הליקון עם אוסף בשם "Slow Motion".  היום, אפשר למצוא אותו, לפעמים, בדיסק, בגרסה לבנה ולא מתיימרת שכוללת תמונת סטוק של אשה עם מטריה וורודה, ואת הכיתוב שנראה כאילו שמישהו הדפיס את העטיפה במדפסת ביתית מעליה.  מאחר ואני הצטרפתי למשחק הדיסקים בשלב די מאוחר, אני הכרתי רק את גרסת הקלטת, שהיתה שחורה והכילה תמונת סטוק גשומה אבל אחרת, ואת הכיתוב בפונט לא יומרני דומה אבל, למיטב זכרוני, בצבע אחר.

בתוך האוסף היתה קבוצה של שירים, רובם לא מוכרים למאזיני הרדיו של אותם זמנים, שכל אחד ואחד מהם היה יכול להיות מוגדר בריש גלית סלואו. הראשון שבשירים האלה היה שיר יפהפה בשם "Wonderful Life" של אמן או להקה בשם בלאק, והוא מהר מאד הפך להיות השיר האהוב עליי בקלטת – עובדה מאד נוחה כשזה השיר הראשון בצד הראשון – קוראים זקנים כמוני שילדותם המוזיקלית עברה עליהם בלוויית קלטות יודעים כמה זה מסתכל כשהשיר האהוב עליך בקלטת, שאתה רוצה להריץ ולשמוע שוב ושוב ושוב, הוא באמצע.

לקהל המאזינים הישראלי באותה תקופה – סוף שנות השמונים – לא היו הרבה מקורות לקבל מהם עוד מידע על אמנים ולכן אותו בלאק נשאר כשהיה במשך שנים – אמן, אולי להקה, שיש לו שיר יפהפה אחד אבל לא יותר מזה, ומאחר ושנות השמונים הכילו כמות די גדולה של שירים בודדים של אמנים בודדים שמקומם באוספים של שנות השמונים ולא הרבה יותר מזה, לא השקעתי בשיר הרבה מחשבה מעבר לזה.   וויכוח עם חבר, שנים אחר כך, לגבי אם בלאק הוא זמר או להקה, הביא אותי לחפש ולמצוא עוד מידע לגבי האמן והשיר.

הזמר בעל הקול הייחודי ששר את השיר הזה, אם כן, הוא קולין וורנקומב, שעיר הולדתו היא אותו העיר שבה נולדו וגדלו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.  מקורו של הבלבול לגבי אם זה זמר הוא להקה הוא בתחילת דרכה של הלהקה בשם הזה, שהכילה שלושה אנשים.  גם הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה ושזכה להצלחה מסוימת היה בהשתתפות שלושת חברי הלהקה, אבל עם הזמן שני חברי הלהקה נשרו ונעלמו וקולין וורנקומב נותר לבדו, נושא את השם בלאק, וכשהגיעה ההצלחה הגדולה של "Wonderful Life", הוא כבר היה אמן סולו.

ההצלחה הגדולה לא הגיעה בקלות.  קודם כל יש את השנה שהביאה את השיר הזה – 1985, בה קולין וורנקומב עבר תהליך גירושים ארוך וכואב מאשתו, במסגרתו הוא היה צריך לוותר על הבית שלו והעביר את מרבית השנה בנדודים בין ספות של חברים.  אם נוסיף לזה את העובדה שהקריירה המוזיקלית שלו לא נסקה באותן השנים, אפשר להבין מאד בקלות את המילים המלנכוליות של השיר ואת הגוון המינורי שכל כך מנוגד לשם השיר.  וורנקומב כתב על הגירושים מאשתו שני שירים – את "Wonderful Life" ואת הסינגל השני שהוציא מהאלבום באותו השם, "Sweetest Smile", אבל רק כשהשיר מוקסס מחדש ויצא שוב בתור סינגל, מאוחר יותר בשנת 1987, הוא זכה להצלחה האדירה שכולנו היינו עדים לה.

ההמשך היה כמעט בדיוק מה שהייתם מצפים מאמן שאתם מכירים רק שיר אחד שלו.  בעקבות ההצלחה האדירה של השיר הזה, חברת A&M החתימה את וורנקומב לחוזה של שלושה אלבומים.  האלבום הבא שהקליט לא הצליח מסחרית באותה מידה שהאלבום הקודם הצליח בה, ואף אחד מהסינגלים שיצא מהאלבום לא הצליח כמו "'Wonderful Life".  החברה נבהלה והחליטה להוריד את מינון קידום המכירות של האלבום, וכשהאלבום הבא אחר כך הצליח אפילו פחות, הם החליטו לוותר על וורנקומב ושיחררו אותו לחופשי.  הוא, מצידו, הקים חברת תקליטים עצמאית שבה המשיך להוציא את האלבומים שלו (האלבום הבא והראשון בחברה הזו נקרא "Are We Having Fun Yet?" והכיל שיר שבו וורנקומב מתאר את ההתפכחות שלו מחיי הסופרסטאר שחווה אחרי הצלחת הסינגל) וממשיך במסלול העצמאי עד היום – לאחרונה הוא ביקש ממעריצים לממן את האלבום האחרון שלו, כמו שאמנים עושים בימים האלה, והאלבום המבוקש השיג, יחסית מהר, את סכום המימון המבוקש והרבה יותר מזה.  וורנקומב קרא לאלבום "אמונה עיוורת".

והנה עוד משהו מעניין כבונוס – במהלך התחקיר לפוסט הזה מצאתי את הטאמבלר המעניין הזה שבו מבקשת חברת התקליטים של וורנקומב מאנשים לשלוח את הסיפור של איך הם גילו את השיר הזה.  חלק מהסיפורים הם גם של האנשים שהחברה שצילמה את הקליפ תפסה באקראי בברייטון כשהקליפ צולם באחד מסופי השבוע של 1987 שם.  יכול להיות שבאיזשהו שלב בעתיד אתרגם את הפוסט הזה ואשלח אותו לשם – מי מכם שמרגיש פרץ של נדיבות ומוטיבציה לעשות את זה בעצמו, אתם מוזמנים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אני לא מבין מספיק במיתולוגיה של אקס מן בפרט או מרוול בכלל, כדי לדעת למה דדפול של הסרט שבו הוא מככב הוא שונה כמעט לגמרי מהדדפול ששיחק ב"וולברין" – אבל, מדובר באותו שחקן שמשחק את אותה הדמות, והטריילר הזה, שבו ריאן ריינולדס מבקש רגע לפני שמגלגלים אותו אל חדר הניתוח שבו הולכים להשתיל לו את כל התכונות של המוטאנטים בבת אחת, שחליפת הסופרגיבור שלו לא תהיה ירוקה, הוא מאד משעשע.

אחד

קרוב לוודאי שיצא לכם לשמוע ולהצטער, במהלך השבוע שעבר מאז, על מותו של סקוט ווילנד, סולן Stone Temple Pilots ו-Velvet Revolver לשעבר.  חלקכם, שעוקב אחרי הקריירה העקלקלה שלו מאז ימי הלהקות האלה במהלך שנות התשעים, לא היה מופתע, כמוני.   מה שכן הפתיע אותי היה שהיו כל מיני גורמים ברחבי האינטרנט שהרגישו כמוני שהאבל והאיקוניזציה הם לא במקום.  התמכרות היא בחירה, אבל היא לא תמיד בחירה של אלה שמכורים.  ואני רוצה להשאיר אתכם עם מכתב אחד, שפרסמה אשתו לשעבר של ווילנד, שמסביר את זה.  "אל תבזבזו את הכסף שלכם על החולצה המדכאת שכתוב עליה 1967-2015 – תשקיעו את הכסף הזה בלקחת ילד למשחק בייסבול או לגלידה."

שניים

רק שבוע נשאר עד שכל העולם יעצור את נשימתו לקצת יותר משעתיים תוך כדי צפיה בחלק השביעי (שביעי?  מאיזה כיוון סופרים את זה?) של סאגת "מלחמת הכוכבים", אבל אני מעדיף להתלהב מחלק חדש בפאזל שמרכיב את העולם הקולנועי המאד מעניין שבריאן סינגר חזר ליצור בשביל ה-X-Men.  "אקס-מן:  אפוקליפס", שיוצא כאן רק במאי של השנה הבאה, ממשיך מעט את ההתכתבות עם קלישאות הסטוריות ש-Days of Future Past התחיל (הפנטגון הוקם כדי להגן על ארצות הברית ממגנטו, שכלוא במרכזו.  הוא כלוא במרכזו כי הוא זה שגרם למותו של קנדי.  הוא לא התכוון לגרום למותו של קנדי, הוא ניסה להסיט את הכדור.  למה? כי גם קנדי מוטאנט.  בחיאת), כאשר הפעם התרגום המוטאנטי להסטוריה הוא שהישות שיש לה את כל השמות האלוהיים – רא, קרישנה, יהווה וכו', היא בעצם המוטאנט הראשון, שאחד מהכישורים שלו היה לחיות כל כך הרבה שנים ולא להיראות בציבור.   הסרט, בכל אופן – לפחות על סמך הטריילר – מבטיח מידה מבוקרת וזהה של אקשן ומיתולוגיה.

שלושה

קטגוריית הפסקול של גלובוס הזהב, שבדרך כלל מנבאת גם את קטגוריית הפסקול של האוסקרים, היא מעניינת במיוחד השנה – מפני שהיא מכילה את אניו מוריקונה, ואת ריואיצ'י סקאמוטו ביחד עם קארסטן ניקולאי (אף על פי שהמוזיקה בטריילר היא לא של סקאמוטו וניקולאי, אלא יצירה של ג'ון לותר אדמס בשם "Become Ocean"),  כמו גם מלחינים נפוצים יותר בקטגוריה הזו בשנים האחרונות כמו קרטר בורוול, שבדרך כלל מלחין את הסרטים של האחים כהן, ואלכסנדר דספלא.

ארבעה

ספייק לי, בסרט החדש שלו, עושה נסיון מעניין – הוא מביא את "ליזיסטרטה", מחזה עתיק של אריסטופנס, לשיקגו של הימים האלה – עיר במשבר אחרי רצח של צעיר שחור על ידי שוטר (שהואשם ברצח, והוביל לפיטוריו של מפקד המשטרה).  הוא עושה את זה בדרך הצבעונית שלו, ועל הדרך גם מצליח לעצבן כמה ראפרים תושבי העיר.

עיר עם ברוס ספרינגסטין היא עיר עם מזל

לאורך שתי התחנות האחרונות במסע המודרך שלנו בין אלבומיו של ברוס ספרינגסטין, שמעתם יותר מפעם אחת על שני האלבומים שיצאו באותו הזמן, ועל כמה שהאלבום האחד – זה שנדבר עליו עכשיו – הוא יותר מוצלח מקודמו, ועל כמה שהיה כדאי יותר (לדעתי ולדעתם של מבקרים אמיתיים) לקחת את השירים החזקים יותר משני האלבומים ולעשות מהם אלבום אחד, ועל כמה זה בעצם אומר שרוב האלבום היה האלבום הזה, "Lucky Town", ומעט מאד ממנו היה מהאלבום הקודם, "Human Touch".  אבל בימים האחרונים, בזמן שהתחלתי לתכנן את הפוסט הזה, משהו היכה בי, שלא חשבתי עליו עד עכשיו.  שני האלבומים האלה מתארים את המאבק שברוס ספרינגסטין נאבק בעצמו בתקופה הזו של החיים שלו.  "57 Channels", קלטתי פתאום, הוא לא שיר שמבקר את המבחר המיותר של ערוצים בטלוויזיה, אלא שיר שמבקר את האדם שיש לו את היכולת להשיג חמישים ושבעה ערוצים בטלוויזיה ואת הזמן לצפות בהם.  ברוס ספרינגסטין, הבוס, מלך המעמד הבינוני של אמריקה, העביר את עצמו ואת אשתו החדשה לקליפורניה כדי לחיות חיים של כוכב רוק בבית גדול, והחשש הגדול ביותר שלו – חשש שהסתבר כמופרך לאורך השנים, אחרי הכל ברוס ספרינגסטין הוא עדיין הבוס – היה שהוא יצטייר כ-sell out, ולכן שני האלבומים האלה, עם רגל אחת בכל עולם שבו ברוס ספרינגסטין רוצה להיות:  אחת, עם נגני סשנים באולפן מהוקצע בקליפורניה, והשניה, עם עצמו וטייפ ארבעה ערוצים, מקליט עשרה שירים במקום שבו שיר אחד היה צריך להספיק.

ואילו שירים – השיר שהאלבום נפתח בו, "Better Days", הוא שיר טיפוסי של ספרינגסטין במוד של רגל רוקעת על הרצפה ואגרוף מונף באוויר, והוא מקבע את האלבום באווירה מסוימת שבה האלבום צריך להתנהל, ביחס לאלבום הקודם שיצא באותו היום.  אבל השיר הזה מושר בחיוך גדול, כזה שאפשר לשמוע בשירה של ספרינגסטין ובהפקה של השיר.  אלו ימים טובים יותר, אחרי הכל, וגם הקליפ מועבר בצורה מבודחת, שחושפת את ספרינגסטין מתבדח עם הנגנים שלו לפני תחילת השיר עצמו.   אחר כך מגיע "Lucky Town" עצמו, שיר שלא היה מרגיש לא במקום באלבומים מוקדמים יותר של ספרינגסטין, ועל אף הטמבורין שמלווה אותו ברקע והופך אותו לגרסה גרוטסקית מעט של השירים החצי פולקיים, חצי המנוניים שספרינגסטין התמחה בהם בעבר, הוא נשמע כמו משהו שספרינגסטין היה יכול להוציא מ-"Nebraska", ולתת לו הפקה מודגשת ומהוקצעת יותר.

אחר כך ספרינגסטין מספר סיפור בתחינה, שמנסה לחבר את מי שהוא עכשיו – כוכב ענק שיכול להרשות לעצמו לחיות בהוליווד ולהתרועע עם כוכבי הרוק והקולנוע הגדולים ביותר – עם המקום שבא ממנו.  סיפור על סיור בעיירת הולדתו, שם הוא נתקל בתמונה של עצמו בחנות של דברים בשקל, ונכנס כדי לברר בכמה הם מוכרים אותה.

השיר שבא אחר כך הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ברוס ספרינגסטין, שיר שהוא כתב כמתנה לאשתו החדשה – "If I should Fall Behind".  גם ספרינגסטין אוהב אותו, מסתבר, מפני שהוא ביצע אותו בכל הופעה שלו עם האי סטריט בנד מאז, בביצוע מיוחד שבו כמעט כל אחד מחברי הלהקה שר בית אחד מהשיר.  "בואי נהיה ברורים לגבי הצעדים שלנו, כדי שהשני יוכל לראות.  ואני אחכה לך – אם ייקח לי זמן, חכי גם לי,"  הוא שר לאשתו החדשה.

בשירים הבאים שבאלבום ספרינגסטין מלווה גם צעדים אישיים – כמו הולדת בנו ב-"Living Proof", וגם דברים גדולים יותר שהוא רוצה להביע עליהם דעה, כמו מלחמת המפרץ (הראשונה) ב-"Souls of the Departed", וספרינגסטין מסיים את האלבום בעוד אחד מהשירים היפים ביותר שלו, "My Beautiful Reward".

כשהאלבום הזה מסתיים, הוא משאיר הרבה תקווה לגבי הדרך המוזיקלית של ברוס ספרינגסטין ואיך הוא הולך להתקדם בה.   אמנם, יעברו עוד שלוש שנים עד שהוא יוציא את האלבום האמיתי הבא שלו, והוא יישמע אחרת לגמרי ממה שהדרך המוזיקלית הזו מרמזת עליה.

עשרה פרטים על The Ghost of Tom Joad

שלוש שנים, אלבום הופעה אחד ואוסף ראשון אחד אחרי האלבום הקודם, אנחנו מוצאים את עצמו בתחנה הבאה במסע המודרך שלנו עם ברוס ספרינגסטין, עם "The Ghost of Tom Joad" – הנה עשרה פרטים מעניינים לגבי האלבום הזה:

1 אף על פי שהרפרטואר המוזיקלי של ברוס ספרינגסטין נשמע אחרת, זה רק האלבום האקוסטי השני שלו (הקודם היה "Nebrsaka").  גם כאן, כמו ב-"Nebraska", כשלספרינגסטין יש דברים חשובים יותר להגיד, הוא אומר אותם הרבה יותר בשקט.

2 טום ג'וד, ששמו מוזכר בשם האלבום ובשיר הנושא שפותח אותו, הוא דמות בספר "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק, והוא דמות שהרשימה יותר מאגדת פולק אחת – הוא מככב בשיר נוסף שנקרא "The Ballad of Tom Joad" שכתב וודי גאת'רי.

3 Rage Against the Machine מבצעים גרסת כיסוי לשיר הנושא של האלבום הזה באלבום "Renegades", אם כי יש מעט מאד שמחבר בין השיר המקורי לשיר שמכסה אותו מלבד השם. הלהקה הקליטה למעשה גרסה אחרת לשיר הזה, שדומה יותר לשיר המקורי, אבל את זו אפשר למצוא רק באוסף שנקרא "No Boundaries", שמכיל עוד כמה שירים מעניינים (כמו שתי גרסאות כיסוי של פרל ג'ם לשירים משנות ה-50 שהם נוהגים לבצע בהופעות).  ספרינגסטין עצמו הקליט את השיר מחדש ביחד עם גיטריסט הלהקה, טום מורלו, וכלל אותו באלבום המאוחר יותר "High Hopes".

4 ברוס ספרינגסטין הקליט יותר מעשרים שירים לקראת האלבום הזה.  מתוכם נכנסו לאלבום רק שנים עשר.  ארבעה מהשירים – אף אחד מהם לא נכנס לאלבום – נכתבו לראשונה בשיתוף עם מוזיקאי אחר, ג'ו גרושקי, שכלל אותם באלבום סולו שלו בשם "Coming Home".

5 שיר הנושא של האלבום היה אמור להיות אחד משלושה שירים חדשים שייכללו באוסף הראשון של ספרינגסטין שיצא מוקדם יותר באותה שנה.  הגרסה, שהוקלטה ביחד עם ה-E Street Band, לא מצאה חן בעיני ספרינגסטין, והוא החליט לוותר עליה ולהקליט אותה מחדש בגרסה האקוסטית שמופיעה באלבום.

6 ספרינגסטין קיבל את ההשראה לשיר "Youngstown" שבאלבום מספר שקרא בשם "Journey to Nowhere: The Saga of the New Underclass", שסיפר את סיפורם של עובדים במפעלי ברזל במערב ארצות הברית שפוטרו והתחילו לנוע ולנוד ברחבי ארצות הברית ברכבות, כמו הנוודים של שנות ה-30.  ג'ני שמוזכרת בפזמון של השיר היא לא אשה, אלא אזכור לאחד מהמפעלים הגדולים לברזל ביאנגסטאון, שנקרא ג'נט בלאסט פורנייס [תרגומים ל-blast furnace יתקבלו בברכה.  אני לא מבין בייצור ברזל].

7 שיר נוסף שספרינגסטין כתב אחרי שקרא את הספר הוא "The New Timer", שבו מספר ספרינגסטין את סיפורו של אדם שאיבד את עבודתו בפנסילבניה והתחיל לנדוד ברחבי ארצות הברית בחיפוש אחרי עבודה מזדמנת.  אחת מהעבודות שמצא היתה קטיף אפרסקים, אותה עבודה שמצאה משפחת ג'וד בספר "ענבי זעם".

8 אחד מהשירים שספרינגסטין כתב במהלך הקלטות האלבום הזה – אבל לא נכנס לאלבום – הוא "Dead Man Walking", שנכתב לבקשת חברו טים רובינס, שביים את הסרט.  השיר קיבל מועמדות שניה רצופה של ספרינגסטין לאוסקר, אבל הפעם הוא לא זכה.

9 האלבום הוא הראשון של ספרינגסטין שמכיל הקדמה כתובה מאת ספרינגסטין.  הוא גם מכיל תמונות שצילמה אחותו, פמלה ספרינגסטין.

10 האלבום זיכה את ספרינגסטין בגראמי הראשון שלו (מתוך שניים) לאלבום פולק.  כל הפרסים האחרים שקיבל לאורך הקריירה שלו היו בקטגוריות הרוק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  בכל עיר שיש בה סצינה מוזיקלית ענפה, יש כמה להקות שמצליחות וכמה שלא.  הנה סרט שמספר על מה שקורה ללהקות שלא מצליחות בעיר שהלהקות המצליחות בה הן רדיוהד, סופרגראס ורייד.