The gospel according to whom

לפני הכל

שני פריטי חדשות נפלאים ששמעתי ואני מקווה שיתגבשו לכדי הופעות בישראל:  At the Drive In מתאחדים ויוצאים לסיבוב הופעות השנה!  וסטילי דן גם הם מתאחדים ויוצאים לסיבוב הופעות השנה!

 

ג'תרו טול: אופרת הרוק – ביקורת על רגל אחת

תל אביב והנוהגים בה התאכזרו אליי ביום רביעי האחרון.  גם בפעם הקודמת שמצאתי את עצמי נוסע להופעה בהיכל התרבות זה קרה, וגם אז איחרתי בחצי שעה להופעה שרציתי לראות שם.  אז אני מתחיל לחשוב שזה קשור באיזושהי צורה לאיזשהו ריב בין הקארמה שלי והאולם הזה.  ומאחר ובשם המקום הזה המילה "תרבות" עדיין מבוטאת במבטא גרמני, מאחרים לא יכולים להיכנס למופע עד ההפסקה בדרך כלל, מה שגרם לי לחשוש שאני עלול לפספס את המקום הטוב במיוחד שלי באולם למשך חצי מההופעה.  למזלי, היכל התרבות ריככו קצת את החוקים בשביל ההופעה הספציפית הזאת, ואיפשרו למאחרים להיכנס ולתפוס את מקומם בדיסקרטיות בין השירים.  כל זה כדי להסביר לכם שאני לא יכול לספר איך היו שלושת השירים הראשונים באופרת הרוק של ג'תרו טול בלילה הראשון מבין שלושה שלה בהיכל התרבות, מכיוון שלא שמעתי אותם.  גם על הרביעי אני יכול לספר לכם רק דרך הדלת.  אני יכול לומר שהוא היה ארוך.  סוף השיר אצל להקה מן הישוב וסוף השיר אצל ג'תרו טול הוא לא בדיוק אותו דבר.

אופרת רוק מבוססת על אותן אבני בניין שאופרה קלאסית מבוססת עליהן – יש עלילה, ויש קטעים מוזיקליים שמקדמים אותה (באופרה קלאסית הם נקראים רצ'יטטיבים), ויש קטעים מוזיקליים שלא מקדמים אותה (באופרה קלאסית הם נקראים אריות), ובאופן כללי קשה מאד לעקוב אחרי העלילה אלא אם כן מכירים אותה מראש.  בבית האופרה הלא רחוק במעוף הציפור מקדימים כל אופרה בהרצאה של שעה בדיוק מהסיבה הזו, אבל במקרה הספציפי הזה אנשים לא באמת באים בשביל העלילה.  הם באים בשביל לראות אדם בן 68 מלהטט בחליל ורץ מצד אחד של הבמה לצד השני תוך כדי שהוא נושף בחליל הזה, לפעמים על רגל אחת.  כל הבנה של בדל עלילה של אופרת הרוק הזו בדרך היא בגדר בונוס.

אבל בשביל להבין את העלילה, אפילו כשמקבלים הסבר מראש, צריך קצת קונטקסט.  ג'תרו טול, האיש שעל שמו נקראת הלהקה שהיום היא הרבה יותר מפורסמת ממנו, היה אדם אמיתי. הוא אפילו לא דמות מספר של דיקנס.  הוא היה חקלאי וממציא במאה ה-17 באנגליה, ובמסגרת השילוב בין שני אלה הוא המציא מכונה שיכולה לשתול זרעים בכמויות (במקום אחד אחד), בשורות ישרות ועמוק באדמה, ומחרשה מאסיבית שיכולה להירתם לסוסים.  שני הדברים האלה היו מאבני הדרך של החקלאות המודרנית באנגליה וברחבי העולם.   אחר כך צריך להוסיף לקונטקסט את העובדה ששטחי חקלאות ומרעה תופסים המון מקום, ויש אנשים שרוצים להשתמש במקום הזה בשביל לבנות בניינים, ודרכים רחבות וענקיות בשביל להביא אנשים מהבתים האלה למקומות אחרים, ומגרשי חניה כדי שיהיה להם איפה לשים את המכוניות שלהם במקומות האחרים.  ולבסוף צריך להוסיף לקונטקסט הזה את העובדה שעדיין יש צורך בכל הפירות והירקות והדגנים והמספוא שהיו מגדלים בשטחי החקלאות האלה, אבל צריכים לגדול אותם בשטחים הרבה יותר קטנים, מה שאומר שהאלמנט של המרחב צריך להיות מוחלף באלמנט של זמן, זאת אומרת צריך לגדל דברים הרבה יותר מהר ובאחוזים הרבה יותר גבוהים של הצלחה, ובשביל כל העניין הזה צריך להנדס זרעים וגורמים מועילים אחרים.   בתוך כל זה היה לאיאן אנדרסון, הכוח המניע מאחורי הלהקה שנקראת על שם החקלאי הזה, ושמבקר אחד כתב עליה פעם שיש להם רק חסרון אחד, והוא שהם יותר מדי פרודוקטיביים, רעיון – "מה היה קורה," הוא חשב לעצמו ברגע אחד של חוסר פעלתנות, "אם ג'תרו טול היה חי היום?  איך הוא היה מתמודד עם השינויים שקרו לעולם החקלאות מאז המאה ה-17?"

ובתור אדם שכתב גם את "Songs from the Wood", וגם את "Farm on the Freeway", שיר מחאה משנות ה-80 שעסק בהידרדרות של החקלאות המודרנית בארצות הברית באותן שנים – שניהם כלולים ברשימת השירים באופרת הרוק הזו – עושה רושם שיש לאנדרסון מה להגיד על הנושא הזה דרך הסיפור של ג'תרו טול, והבן שלו, בעולם המודרני.

ומהסיבות האלה הערב הזה, שנשא את השם "ג'תרו טול: אופרת הרוק" והתייחס במסגרת זו גם ללהקה וגם לאדם שהיא נקראה על שמו, היה מעט שונה ממה שאנשים היו מצפים לשמוע בהופעה רגילה של ג'תרו טול.  "ג'ון ברליקורן חייב למות!" מישהו צעק מאחוריי באחד מרגעי השקט שבין קטע ווידאו לבין תחילתו של שיר נוסף, מתוך חוסר הבנה של איך הערב הזה הולך להתנהל.  השירים מהרפרטואר המאד רחב של ג'תרו טול שהיו שזורים בערב הזה איפשרו למעריצים המזדמנים יותר של הלהקה להיאחז במשהו מוכר, קצת בדומה לחילוני שמוצא את עצמו בבית כנסת עם סידור ביד וקולט באוויר מילה ומתחיל לדפדף בקדחתנות כדי לנסות למצוא אותה בסידור ולהבין איפה בתפילה הוא נמצא.   כמות השירים מהרפרטואר של ג'תרו טול היתה נדיבה, בעצם, ביחס למה שהשירים היו אמורים לשרת לאורך ההופעה, ואיאן אנדרסון, שבהחלט עושה את זה גם בשביל הכסף, הצליח למצוא דרך לשלב את הלהיטים הגדולים שגבה היתה מורמת אם הם לא היו נמצאים שם – "Aqualung", ו-"Locomotive Breath", ו-"Living in the Past", ואפילו גיחה לגרסה שלהם לבורה מתוך אחת הסוויטות התזמורתיות של באך לסיום, בעלילה, באמצעות שינוי של כמה מהמילים כדי שיתאימו לעלילה.  מה שבשביל מעריץ מזדמן כמוני, שלא בהכרח יודע את המילים על בוריין, הוא בסדר גמור.

הקונספט של אופרת רוק – שבמקרה הזה מתבסס בעיקר על העובדה שארבעה זמרים נוספים – שניים מהם, ג'ון או'הרה ודיוויד גודייר, מתפקדים גם כחברי הלהקה שמנגנת מתחת למסך, מהווים את הדמויות המזמרות ביחד עם אנדרסון עצמו – הוא מאד יעיל כדי לאפשר לאנדרסון למצוא דרך יצירתית להתמודד עם המגבלות שיש להופעה שהוא יכול להציע בשלב הזה, מכיוון שאפשר לראות כבר מההתחלה (במקרה שלי, אחרי ארבעה שירים.  אולי הארבעה הראשונים התישו אותו והוא שר נפלא עד אותו רגע) שאיאן אנדרסון כבר לא שר כמו פעם.  שזה מובן, בהתחשב בעובדה שמדובר באדם בן 68 שלא הפסיק להופיע מאז שהתחיל בשנות ה-20 לחייו, ובחליל הוא עדיין מנגן נפלא כאילו אלה היו הצלילים הראשונים באלבום הראשון.  אבל בכל צליל שנמצא מעל לחצי האוקטבה שנוחה לו, אנדרסון צריך למתוח את הצוואר ולשיר למעלה, מה שבטח היה סיוט לא קטן לטכנאי הסאונד. ריאן או'דונל, לעומת זאת, שהוא שחקן וזמר שאנדרסון אסף לשורותיו עוד לפני שאופרת הרוק הזו יצאה לדרך, נשמע בדיוק כמו שאנדרסון נשמע פעם, ומצליח להגיע לכל הצלילים הגבוהים שאנדרסון לא מצליח להגיע אליהם, וביחד הם מצליחים להעניק לקהל ביצוע שהוא אפילו יותר טוב מהמקור ברוב המקרים.  כדי לתת קצת נופך נשי לכל הסיפור הזה, בתפקיד מושא אהבתו של ג'תרו טול הבן, או ג'תרו טול כשהיה צעיר (כמו שאמרתי, קשה לעקוב אחרי העלילה), מופיעה אונור בירנה ביורנסדוחטיר, שהיא זמרת איסלנדית.  זה כל מה שצריך להגיד על זה.

הבמה היתה מסודרת בדרך סמלית מעניינת.  בצד שמאל, שני חברי ג'תרו טול המקוריים (עד כמה שאפשר – חברי הלהקה בהרכב האחרון לפני שאיאן אנדרסון הוציא אותה לגמלאות, בכל אופן), דיוויד גודייר, הבסיסט, וג'ון או'הרה, הקלידן.   בצד ימין, שני חברי להקה צעירים וחדשים – סקוט האמונד בתופים ופלוריאן אופהל בגיטרה.  ובאמצע, מחבר בין שני הדורות, איאן אנדרסון, שמנצל כל הזדמנות כדי לנוע לאורך החלק הקדמי של הבמה תוך כדי שהוא מנגן בחליל.  לזכות לראות את איאן אנדרסון מנגן בחליל עשרה מטרים ממך זו בהחלט חוויה שאפשר לספר עליה לנכדים.

חלק מהשירים במופע הזה נכתבו במיוחד לצורך אופרת הרוק והם לא נופלים באיכות שלהם משירים מקוריים של הלהקה, ומנגד יש את השירים שהם חלק מהרפרטואר של הלהקה שנראה שהיו השירים ששיכנעו את אנדרסון שאפשר לשלב אותם לתוך עלילה קוהרנטית של אופרת רוק, כמו "Songs from the Wood" ו-"Farm on the Freeway", כמו גם שירים שהיה צריך לחבוט בצדדים שלהם קצת כדי שייכנסו לתבנית של אופרת הרוק, כמו "Locomotive Breath" שחותם כמעט את המופע או "The Witch's Promise", או "A New Day Yesterday".

ההופעה מסתיימת באותה הדרך שבה היא היתה בנויה – כאופרת רוק.  הצגה שמונעת על ידי מוזיקה.  השחקנים שמגלמים את הדמויות מורידים את המסיכות מעל פניהם ואלו מהם שנמצאים כאן בעצמם קופצים אל הבמה כדי להשתחוות כראוי לפני הקהל.  אלו שיכלו להגיע לארץ רק על גבי מסך ווידאו נשארים לנופף לקהל רק מעל מסך הווידאו.  וכשאיאן אנדרסון יוצא מאחורי הקלעים כדי להשתחוות, הקהל נעמד על הרגליים ומריע לו כמו שראוי להריע לאדם שאולי הקול שלו קצת מתחיל להיסדק, כמו שצפוי ממישהו בגילו ועם הוותק שלו על הבמה, אבל שעדיין ממשיך למצוא דברים חדשים לעשות גם עם המוזיקה הישנה שלו.

 

זה הכל להשבוע.  עד הפעם הבאה – הסרט האחרון, בינתיים, של אלן ריקמן.

 

 

לפני הכל

אם חברות ההפקות המוצלחות האלה לא ייזהרו, אנחנו עלולים להתרגל לזה שכל שבוע מחכה לנו הודעה באתרי החדשות הנבחרים ובתיבות הדואר שלנו לגבי הופעה מוצלחת נוספת מחו"ל.  הפעם – נרנג'ה בשני המקרים – אלו בריאן ווילסון, שיופיע עם כל ההרכב שלו שמכיל שני חברי Beach Boys מקוריים מאלו שתומכים בצד שלו בסכסוך, ב-8 ביוני באמפי רעננה, ו-Tame Impala, שמשהו אמר לי תוך כדי שאני קונה את הכרטיס להופעה של Unknown Mortal Orchestra שזה רק עניין של זמן עד שאני אזכה לקנות כרטיס להופעה שלהם.  הם יופיעו ב-11 ביולי בלייב פארק שבראשון לציון, והשמועות אומרות שהכרטיסים כבר הולכים ונגמרים.

קצת פרסום עצמי חסר בושה לא הזיק לאף אחד, אני חושב:  אם אתם רוצים לקרוא עוד ממה שיש לי לכתוב – בנושא אחר לגמרי, הפעם, פתחתי כתב עת (ככה הם קוראים לזה) על הספרים שאני קורא במסגרת פרויקט קטן שהצבתי לעצמי של לקרוא שישים ספרים השנה, במדיום.  אתם יכולים למצוא אותו כאן.

 

Queen מחפשים מישהו לאהוב

אם היינו משחקים משחק, שבמסגרתו אני הייתי אומר שם של להקה ואתם הייתם אומרים את השם של השיר הראשון שקופץ לכם לראש, ואני הייתי אומר Queen, קרוב לוודאי שהשיר הראשון שהיה קופץ לכם לראש היה "Bohemian Rhapsody".  ואפשר להבין אתכם.  השיר הזה, על 5:55 הדקות שלו, ועל האגדות האורבניות שעוטפות את תהליך היצירה שלו – סליל ההקלטה שהוא שקוף לגמרי במקומות מסוימים, פרדי מרקורי מנגן את כל השיר ללהקה על פסנתר לפני שהם מקליטים אותו, ההתעקשות של הלהקה להוציא אותו כסינגל על אף ההתנגדות של חברת התקליטים – הוא אבן דרך לא רק בקריירה של Queen אלא בהסטוריה של מוזיקת הפופ כולה.  ובכל זאת, בעיניי, הוא לא השיר המייצג של Queen.  את התואר הזה אני הייתי נותן לסינגל הראשון מהאלבום שבא אחרי "Night at the Opera".  גם האלבום ההוא נשא שם של סרט של האחים מרקס, והסינגל הראשון מתוכו קצר רק במעט מהשיר האופראי והבומבסטי שהיה הסינגל הראשון מהאלבום שלפניו (אבל שלאורך האלבום היה צריך לחכות בסבלנות כמעט עד הסוף כדי שהוא יגיע).

גם אותו ניגן מרקורי לשאר חברי הלהקה על פסנתר כשהגיעו לאולפן בבריק ליין, אבל השיר הזה היה מעט פופי יותר ומעט נגיש יותר, ומרקורי וחבריו הוסיפו את החלקים המורכבים להקלטה ולמבנה השיר במסגרות ובמגבלות שהיו להם – הם רצו ליצור שיר גוספל, כדי להוכיח לעצמם ולקהל שלהם שהם יכולים לעשות מוזיקת נשמה באותה מידה שהם יכולים לעשות מוזיקת רוק או מוזיקה קלאסית יותר, והפעם המטרה של המקהלה המורחבת היתה ליצור הרגשה של מקהלת גוספל.  כדי לקבל את האפקט הזה, טכנאי ההקלטות מייק סטון איגד את מרקורי, בריאן מיי ורוג'ר טיילור מסביב למיקרופון אחד ונתן להם לשיר את החלקים שהיו צריכים להישמע כמו מקהלה.  ג'ון דיקון העדיף להישאר בצד ולהקפיד על הבס בשיר, מאחר ולטענתו לא היה לו את הקול המתאים לשיר כזה.   אחר כך סטון הכפיל את הקלטת השירה כך ששלושת הקולות הפכו להיות מאה קולות וקולות הרקע, במיוחד בקטע שבאמצע השיר, נשמעים בדיוק כמו שמקהלת גוספל צריכה להישמע.

קשה מאד להשוות את שני השירים תו לתו.  הם מתחילים במקום מאד שונה, ומסתיימים במקום מאד שונה.  "Somebody to Love" מקפיד להישאר בתוך מסגרת שיר הפופ, או הגוספל, ולא להפוך את עצמו לשיר בסגנון אחר, זר לעולם שבו הלהקה מתנהלת בדרך כלל, כמו "Bohemain Rhapsody".  הפסנתר הוא גם זה שמוביל אותו – מהצלילים הראשונים שמבשרים את המלודיה והסולם, דרך הבתים והסי-פארטים והפזמונים, השיר פוסע על פני כל מבני שיר הפופ של המאה ההיא באנגליה ובארצות הברית ומתייצב על תחילת שנות ה-60 בכנסיה בפטיסטית בדרום ארצות הברית.  זה מסע ש-Queen התחילו לאורך האלבום הקודם שהוציאו, "Night at the Opera", במסגרתו הם הציבו רגל אחת בעולם הרוק המתקדם ורגל אחת בעולם ההשתעשעות האינטלקטואלית בז'אנרים מוזיקליים אנגליים ישנים, כמו סקיפל.  "Day at the Races" היה אלבום הפופ האמיתי הראשון שלהם.  גם הוא הכיל שירים שבהם הם התנסו בז'אנרים מוזיקליים שבלוניים, כמו "Good Old Fashioned Lover Boy" השנות עשרימי או "White Man" – הבי סייד של השיר הזה במקרה, ואחד מהשירים הכבדים ביותר ש-Queen הקליטו, אבל לאורך האלבום הם הקפידו לא להאריך בשירים (ולקצר בשירים אחרים), כמו שעשו באלבום שקדם לזה, והרבה מהשירים באלבום היו נגישים למצעדי הפזמונים (אבל, כפי שהיה נפוץ בשביל Queen באותה תקופה, אף אחד מהם לא הגיע למקום הראשון).  המקום שבו השיר הזה הופך להיות ראוי לקרבה ל-"Bohemian Rhapsody" הוא בסולו הגיטרה שמלווה את המלודיה העיקרית של השיר אבל פוסע בשביל שהוא לגמרי משלו, או הקרשנדו שבסוף שנראה שלא הולך להיגמר, ושבו מרקורי מוצא גבהים ווקאליים חדשים להגיע אליהם.

חמש עשרה שנים אחרי תאריך הוצאת האלבום הזה, פרדי מרקורי כבר היה מת.  חברי הלהקה, שכבר היה להם זמן די והותר לעכל את המוות ההולך ומתקרב כשהם עבדו עם מרקורי על האלבום האחרון שיצא בימי חייו, "Innuendo" (שאתמול חגג עשרים וחמש שנים להוצאתו), ועל השירים שבסופו של דבר ימצאו את עצמם באלבום האחרון האמיתי של Queen, התחילו כבר לתכנן ערב מחווה שראוי לגודלו של מרקורי ולחותם שהשאיר על עולם המוזיקה.  הם התפשרו על אצטדיון וומבלי, אבל כדי להביא את האמנים בקליבר שהיו צריכים להופיע שם – אמנים שכללו כמה מלהקות הרוק הגדולות ביותר בעולם באותם רגעים, הם היו צריכים כמה חודשים.

החלק השני של המופע היה המעניין יותר – חברי להקת Queen הנותרים התייצבו (כולל ג'ון דיקון, שזו היתה ההופעה הרשמית האחרונה שלו עם הלהקה) על הבמה ומצעד מסחרר של זמרים וזמרות עלו לאורך הערב כדי לשיר את הגרסאות שלהם לשירים של Queen.  אחד מהאמנים האלה היה ג'ורג' מייקל – שעלה על הבמה חבוט מהמאבקים האחרונים שלו בחברת סוני על מנת להשתחרר מחוזה ההקלטות שלו, אבל מאושש מהמעמד שלו בקרב שאר האמנים שברשימה – בראיון האחרון שהעניק בחייו, מרקורי ציין אותו כאחד מהאמנים האהובים עליו באותה שנה. לפני כן, מאחורי הקלעים, הוא בוודאי היה בפאניקה כמעט עד הרגע שבו עלה לבמה.  הופקד בידיו לבצע שלושה שירים של Queen ביחד עם הלהקה, אחד מהם בדואט עם ליסה סטנספילד. ובעוד שהראשון, "39", הוא סוג של שירה בציבור, והשני, "Those Were the Days of Our Lives", היה אחד מהאחרונים שמרקורי הקליט ולכן נשאר בתחומי האוקטבה האחת, השיר האחרון היה אחד מהשירים המאתגרים והקשים ביותר לביצוע ברפרטואר של Queen לכל זמר שהוא לא פרדי מרקורי. אבל ההופעה, כמו שאמר מי שהתנוסס בגאון, עם המעיל הצהוב של סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה, מעל הבמה, חייבת להימשך, ומייקל עלה לבמה וצלח את שני השירים הראשונים בלי בעיות.

ספייק אדני, שהיה הקלידן של Queen מאז התקופה שהלהקה היתה צריכה קלידן, התחיל עם האקורדים המוכרים שמבשרים את השיר והלהקה ומייקל התחילו לטפס במעלה גרם המדרגות הזה אל השמיים, וקרוב לוודאי שההחלטה כבר התחילה להתגבש בראשו של מייקל תוך כדי שהוא שר.  הנה בית, והנה פזמון, והנה עוד בית, ועוד פזמון, והלהקה מגיעה אל החלק שבמקור היה מורכב ממאה קולות שונים של שלושה מחברי הלהקה (והפעם מגובה במקהלה אמיתית).  בשלב הזה ג'ורג' מייקל ניצב בפני ההר שהוא צריך עוד לטפס עליו לפני שהוא מוביל את הלהקה והקהל למטה, בחזרה אל הקרשנדו שחותם את השיר.   הוא שר את שתי המילים הראשונות של שם השיר, שלוקחות את המלודיה למקום הגבוה ביותר שפרדי מרקורי הגיע אליו עם הקול שלו בשיר הזה (אולי בכל הרפטואר של Queen), ואז הוא צועק למיקרופון: "קדימה," ומרים אותו באוויר – והקהל כולו מבצע את הלהטוט הווקאלי הזה של פרדי מרקורי שצונח שתי אוקטבות למטה.

זה היה פתרון גאוני לרגע שבו מייקל קרוב לוודאי לא הרגיש בטוח ביכולות הווקאליות שלו.  הקהל, אחרי הכל, לא אמור לפגוע בדיוק בצלילים הנכונים.   ודרך המיקרופון האחד של מייקל על הבמה, במרכז האצטדיון, אפשר אפילו היה לשמוע את הקהל, שבעים ושניים אלף אנשים, מנסים כל אחד ואחד למצוא את הדרך הנכונה למטה, וכמו בהרבה מקרים שבהם חוכמת ההמונים מכוונת בסופו של דבר אל התשובה הנכונה, התוצאה אפילו נשמעה לא רע.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דון צ'ידל עושה עבודה נאמנה בלגלם את אמן הג'אז האהוב עליי, על האישיות המורכבת שלו, בסרט חדש.