The gospel according to whom

 

לפני הכל

חיפוש חסר תוחלת באתר של ה-Divine Comedy גילה לי שלא רק שהם מוציאים אלבום חדש, בשם "Foreverland", ב-2 בספטמבר, אלא גם יוצאים לסיבוב הופעות באירופה בהמשך השנה.  ומאחר ואירופה זה פה קרוב, אני פונה בקריאה נרגשת לנרנג'ה או חברה אחרת שמוכנה להרים את הכפפה – הביאו אותם לארץ! ויפה שעה אחת קודם.

 

איזה כיף כשאתה יודע שאתה הולך למות צעיר

פאנק, בפ' דגושה, ואני לא היינו חברים טובים אף פעם.  בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים, שאף על פי שחלק מהם מקיפים את עצמם בתרבות שלמה, עדיין מתבססים על מאפיינים מוזיקליים דומים ומכנים משותפים אחרים של מה בדיוק עושים עם המוזיקה הזו, פאנק הוא סגנון מוזיקה עם אג'נדה. אג'נדה כבדה, שצריך לקרוא בשבילה ספר או שניים, מה שבא בניגוד מוחלט להווי של הלהקות שהרכיבו את הז'אנר הזה בתחילת דרכו.  ההיכרות המוקדמת שלי עם פאנק היתה תלויה בהרבה נטיפים תרבותיים, אלה שהיו נגישים לחובבי מוזיקה שלא רצו לקרוא את הספרים הנדרשים כדי ללמוד איך להתייחס למוזיקה הזו – הייתי צעיר מדי כשראיתי את סיד ווישס מסיים לשיר את "My Way", מוציא אקדח ומתחיל לירות ביושבי השורה הראשונה, כדי להבין שזה קליפ, האקדח לא אמיתי, הקהל לא אמיתי ומאחורי כל זה יש אמירה חדה יותר שווישס מנסה להגיד.  ואחר כך, כשראיתי את חברו ללהקה ג'וני רוטן מסנן את המילים לשירי הלהקה במבטא קוקני מוגזם ומתקרב תוך כדי כך קרוב מדי למצלמה בצורה מאיימת, הייתי צריך עוד כמה שנים, ועוד כמה ספרים שמסבירים את התופעה הזו, כדי להבין את המשמעות האמיתית שמאחורי המסרים שחברי הלהקה ניסו להעביר (או שהמנהלים של הלהקות ניסו להעביר, בכל אופן.  חברי הלהקות בדרך כלל לא היו מספיק בהכרה כדי להבין מה הם מנסים לומר).

השנים עשו מה ששנים עושות, ועברו.  ז'אנרים פופולריים של מוזיקה התחלפו בז'אנרים פופולריים אחרים.  הפאנק תמיד היה שם, בצד, מתוחזק על ידי להקות שתמכו באג'נדה שהיה צורך לתמוך בה כדי לקחת חלק בז'אנר הזה, ומאחר והאג'נדה הזו כללה את הצורך להיות כועסים ולא להתרחץ, פאנק איבד מעט מהפופולריות שהיתה לו פעם.  באיזשהו שלב הוא התחלף ברוק כבד.  כזה שמכיל כמות מספיקה של דיסטורשן כדי להיות רועש, ומהיר, וכועס גם כן, אבל לא ברמה כזו שמאיימת שמצילות יתחילו להיתלש מהכנים שלהן ולהתגלגל לאורך הבמה. הלהקות הפופולריות יותר של הז'אנר הספציפי הזה, לפחות לפי מה שהרדיו ידע לספר, היו אלה שנשענו ככל האפשר על הלהקות ששיטחו את הדרך לז'אנר הזה ושמו עליה אריחים – להקות כמו Black Sabbath ו-Deep Purple, שבעצם ניגנו רוק'נ'רול, רק מעט רועש יותר ומעט פחות מובן.   אחת מהלהקות האלה היתה Guns N'Roses, שב-1991 היתה בפסגת העולם – אחרי שני אלבומים שיצאו בדיוק באותו היום ורבו אחד עם השני מאז לגבי השאלה מי מהם טוב יותר, ופיצלו עמים שלמים סביב הסוגיה הזו, ואחרי סיבוב הופעות שכלל גם נחיתה בישראל בתקופה שבה היתה הופעה בסדר גודל כזה כמעט כל שבוע, יחסי האנוש הלא מאד מלבבים של סולן הלהקה, אקסל רוז, התחילו לגרום לסדקים עם שאר חברי הלהקה, שבסך הכל רצו לנגן ולא באמת היה להם אכפת להיות מפורסמים, או מה גודל הבמה שהם הולכים לנגן עליה.  הסדקים הלכו והתרחבו, נוצרו בהם ערים קטנות, בינתיים מתופף הלהקה החליט לתבוע את הלהקה בטענה שפיטוריו אחרי האלבום הראשון, ארבע שנים שלמות לפני כן, היו לא מוצדקים, והלהקה היתה במסלול מואץ להתרסקות רוק'נ'רולית מרהיבה.

משהו גרם להם לקבל את ההחלטה הנכונה לעצור לרגע, ולהסתכל מחדש על גרסאות הכיסוי שהקליטו בזמן העבודה על שני האלבומים הקודמים שלהם, בעיקר בשביל הכיף.  הגרסאות האלו הכילו קצת מחוברת ההוראות להרכבה של להקה כמו Guns N'Roses, ובאופן מעט מפתיע בשביל חובבי הלהקה הזו שאין להם דרך לקשר בינה לבין ההסטוריה שלה, הגרסאות כללו לא מעט שירי פאנק.  האלבום שיצא, ונקרא " The Spaghetti Incident?" וברובו היה סוג של בדיחה פנימית של הלהקה.  וכדרכן של בדיחות פנימיות, האנשים שהיו מיועדים לקנות את האלבום לא ממש הבינו אותו.   וכך נכתב אקורד הסיום של Guns N'Roses (בגרסה הזו שלה) בספרי ההסטוריה של המוזיקה – עמוק בתוך הפייד אאוט בנקודה שבה אנשים כבר לא מאזינים לשיר יותר.

משום מה מצאתי את עצמי רוכש את האלבום הזה.  בזמן שבו היה נחוץ לחובב מוזיקה מן השורה לחבב את Guns N'Roses במידה הבסיסית הנדרשת, זאת אומרת להכיר ולאהוב את השירים שהיו ברדיו וב-MTV, זה מה שעשיתי.  אהבתי את "November Rain", בתקופה שבה הוא שהה במקום הראשון במצעד כל כך הרבה זמן שהעורכים היו יכולים לשים חצי ראשון של השיר הארוך הזה בשבוע אחד ואת החצי השני בשבוע הבא אחריו, ואת "Civil War", אבל אף פעם לא הרגשתי צורך לקנות את האלבומים עצמם.  אבל את זה, שרק סינגל אחד יצא ממנו, גרסת כיסוי לארט גרפונקל, דווקא, הרגשתי צורך לקנות.

חברי הלהקה עשו עבודה טובה בלבחור את שירי הפאנק שיאכלסו את האלבום הזה.  הם מצאו את האנשים שבאמת יצרו את האג'נדה ואת ההווי של הז'אנר הזה – אלו שצירפו תו לתו ויצרו את הז'אנר המוזיקלי הזה מכלום בניו יורק, ואלו שעלו לרגל לשם מכל מיני מקומות מנומנמים ומשעממים יותר בארצות הברית ותרמו את מה שהיה להם להגיד ליצירה של ז'אנר שיש בו יותר משלושה אקורדים, סולנים שצועקים וקוד לבוש מפוקפק.  בין השאר היו שם שירים של הלהקה שהקדימה את ה-Buzzcocks (שהם בריטים ומעולם לא עלו לרגל לניו יורק, ובכל זאת), של ג'וני ת'אנדרס, של המיספיטס, של הניו יורק דולז ושל ה-Damned, ובמרכז האלבום היה את השיר שהכי משך את תשומת ליבי.  קראו לו "Ain't It Fun", ובעזרת מספר לא גדול של אקורדים ומלודיה שאפשר להקשיב לה, פרש את כל הסיפור של מה שעומד מאחורי הז'אנר הזה – הסיפור של הלהקה ש-Guns N'Roses בחרה לתת לה את הקרדיט לשיר הזה, ושל שניים מהאנשים שמעורבים בו, שלקחו על עצמם את אחד מהמרכיבים הבעייתיים ביותר באג'נדה של הז'אנר הזה – בשביל לעשות פאנק כמו שצריך, אתם מבינים, צריך למות צעיר.

הפאנק מתחיל, לפי חלק מהאנשים שעוקבים אחרי כאלה דברים, עם הלהקה שניגנה את השיר הזה לראשונה.  ללהקה קוראים "Rocket from the Tombs" והיא הוקמה באמצע שנות השבעים בקליבלנד, אוהיו.  קליבלנד היא עיר די משעממת, ולבני נוער שם קרוב לוודאי שלא היה יותר מדי מה לעשות עם הזמן הפנוי שלהם.  הם היו יכולים להפוך להיות מנהלים זוטרים בחנויות כלבו כמו דרו קארי, או להפוך להיות לאחת מהלקות הפאנק האמריקניות הראשונות.  הלהקה הספציפית הזו הכילה, בין השאר, את דיוויד ת'ומאס, שמאוחר יותר הפך להיות גם הסולן של Pere Ubu, ואת צ'יטה כרום, הגיטריסט, וגיטריסט נוסף בשם פיטר לאפנר.  כרום ולאפנר הם אלו שכתבו את השיר הזה, במקור בשביל "Rocket from the Tombs". כשהלהקה התפרקה וחלקים ממנה התפזרו לכל עבר, לאפנר המשיך לגרסה הראשונית של Pere Ubu אבל לא הסתדר שם ועזב כדי לזרוק את עצמו לספירלה של הרס עצמי, שהסתיימה במוות מדלקת הלבלב בגיל מאד צעיר, רגע לפני שהחליט, לפי מכתב ששלח לחבר, לעזוב את הכל ולהימלט לאיזושהי בקתה בעיירה באוהיו כדי להחלים ולכתוב שירים חדשים.

שלושת חברי הלהקה הנותרים החליטו לעבור לניו יורק בהזמנתו של ג'ואי ראמון, שחשב שיש להם הרבה מה לתרום לסצינה המוזיקלית המתפתחת בעיר.  הם מצאו סולן חדש – סטיב באטורס – שבמסגרת האסתטיקה של הז'אנר החדש שהלך והתהווה וויתר על שני ה-e שמקיפים את האות הלפני אחרונה בשם שלו באיותו המסורתי והסתפק ב-i אחד לפניו, והמציאו ביחד, כ-Dead Boys, הרבה מאד מהמאפיינים הוויזואליים של הז'אנר – אלימות על הבמה ומתחת לבמה, חלוקה של נוזלים גופניים ודברים אחרים לקהל, וביותר מהזדמנות אחת, התעללות עצמית של באטורס, שנהג ללכת בדרכו של איגי פופ ולחתוך את עצמו תוך כדי שירה.  כשהלהקה התפרקה, אחרי שלוש שנים של פעילות ורק אלבום אחד באמתחתם, באטורס ניסה את מזלו כזמר פופ, ואחר כך היגר לאנגליה כדי להיות הסולן של מספר להקות שם, כולל "Lords of the New Church", להקה שהורכבה מחברי להקות פאנק לשעבר אבל התאימה את עצמה לזמנים – אמצע שנות השמונים (כמו שאפשר לראות ולשמוע בשיר המוכר ביותר שלהם, "Dance With Me").   גם הפעם באטורס והלהקה שבחר להקים עזרו לאפיין את הדרך שבה נראה ז'אנר שלם – הם אלו שהתחילו להתלבש ולהתאפר בצורה שאחר כך נלקחה על ידי Adam and the Ants ו-Bow Wow Wow.  באטורס המשיך את דרכו בהופעות גם בלהקה הזו – באחת מההזדמנויות תלה את עצמו על הבמה וכמעט מת, בהזדמנות אחרת, כשגילה, תוך כדי שהוא מעיין באחד המגזינים המוזיקליים של התקופה, מודעה שמחפשת סולן חדש ללהקה, הוא העתיק את המודעה על חולצה, ועלה לבמה כשהוא לבוש בחולצה הזו, להופעה האחרונה שלו עם הלהקה.

באטורס הספיק לחיות מעט יותר מהאיש שהיה מהכותבים של השיר שהוא זה שמזוהה ביותר עם גרסה שלו.  ב-1990, כשגר בפריס, מונית פגעה בו בזמן שחצה את הכביש (האגדה מספרת שזו היתה משאית זבל.  כדרכן של אגדות, האמת קצת פחות יומרנית).  האגדה ממשיכה לספר שהוא קם אחרי שהועף למרחק של כמה מטרים, אמר שהכל בסדר והמשיך ללכת. מאוחר יותר החליט לגשת לבית חולים כדי להיבדק אבל אחרי שחיכה מספר שעות בתור הוא החליט לוותר – בלילה נפטר בשנתו.  יש כאלה שאומרים שנפטר כתוצאה מזעזוע מוח שלא אובחן וטופל, אחרים אומרים שסיבת המוות היתה דימום פנימי, שגם הוא לא אובחן וטופל.  באטורס מת, בכל אופן, באותה הדרך שבה חי – במשיכת כתפיים.  את בקשתו לשרוף את גופתו ולפזר את האפר על קברו של ג'ים מוריסון, גם הוא בפריז, חברתו מילאה לפי חובותיה כלפי דרך החיים של הפאנק, ושמרה לעצמה מעט מהאפר בצד כדי להתייחד עם זכרו בדרכה שלה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הגבר הזה הוא באמת ממאדים.

שלוש מחשבות על סוף

*

כמעט מיד כשיצא האלבום התשיעי של רדיוהד, ביום ראשון האחרון, אחרי מגוון פעילויות שיווק תמוהות כהרגלם של רדיוהד ושני סינגלים מהירים, שיצאו יום אחרי יום, החלו התגובות של אתרים, של מגזינים באינטרנט, של כותבי בלוגים פרטיים – חלקן היו רק דיווח לקוני על יציאת האלבום, חלקן היו ביקורות זריזות וחלקן היו כתבות שנשאו ווריאציות על הכותרת "האם זה האלבום האחרון של רדיוהד?".  במידה מסוימת, אפשר להבין את כל אלו שיזמו כתבות מהסוג הזה – השנה הזו היתה שנה לא רחמנית בכל מה שקשור להסטוריה של המוזיקה.  היא כבר הספיקה להלום בפרצופנו עם דיוויד בואי, מת, ועם פרינס, מת, וגרמה לכולנו לגשת בזהירות לאירועים הסטוריים קטנים בעולם המוזיקה מתוך חשש שהם מסתירים מאחוריהם אירועים הסטוריים גדולים.  כובד הראיות שעמד לרשות אלו שכתבו את המאמרים האלו נשען על שתי עובדות עיקריות – האחת היא שרוב השירים, תשעה מתוך האחד עשר שמאכלסים את האלבום, הם לא שירים חדשים.  לרדיוהד יש נטיה לגרור איתם שירים ישנים לאורך השנים ולנסות להקליט אותם, שוב ושוב, מתוך תקווה שעיבוד אחר או הלך הרוח הכללי של אלבום חדש יתאימו להם, וכמעט בכל אחד מהאלבומים שלהם מאז "Kid A" וצפונה היה לפחות שיר אחד ישן שהוקלט בגרסה דפיניטיבית.  תשעה כאלה באלבום אחד נשמע כמו מכירת חיסול; השניה היא שהשיר האחרון באלבום, הבולט ביותר מבין אלו שרדיוהד בחרו להעניק להם גרסאות אולפן שמקבעות אותם בבטון, הוא "True Love Waits".

**

"True Love Waits" הוא שיר שמערכת היחסים בינו לבין המעריצים של רדיוהד לאורך השנים היא מוזרה במיוחד.  אפשר לראות את זה בסוג הרביעי של מאמרים שהחלו להופיע במגוון מקומות באינטרנט אחרי שהאלבום יצא, ולמאזינים היתה הזדמנות להקדיש לו את הזמן ותשומת הלב הראויים – מאמרים של מעריצים, בעיקר, שסיפרו על הקשר שלהם לשיר הזה, המקום שבו היו בחיים כששמעו את השיר לראשונה ואיך הוא ליווה את החיים שלהם לאורך השנים (את הסיפור שלי אני יכול לתמצת בשתי שורות:  זה אחד משלושה שירים שניגנתי בהופעה הראשונה של ה-Marching Band. אחרי ההופעה מספר די גדול של אנשים באו ואמרו לי שהם אהבו במיוחד את השיר האחרון.  אתה כתבת? הם שאלו.  לא, זאת גרסת כיסוי, אמרתי, מקלל בלב את ת'ום יורק וחבריו).  לעובדה שהשיר הזה מצא מקום, אחרי יותר מעשרים שנה, באלבום של רדיוהד, עם עיבוד שכהרגלם של רדיוהד הוא שונה לחלוטין ממה שציפינו לו, מרגיש לחלק מהאנשים שהאזינו לאלבום כמו כמה מילים אחרונות מצד הלהקה, במיוחד לאור המילים האחרונות מצד הלהקה בשיר הספציפי הזה.

***

שיר אחד שרדיוהד גוררים איתם כבר עשרים שנה ומנסים להקליט בגרסאות שונות בשלבים שונים של ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה, הוא "Lift" (שלדברי ג'וני גרינווד גם לקראת האלבום הנוכחי הלהקה ניסתה אותו שוב), שבו ת'ום יורק, כותב השירים הבלעדי של הלהקה, מזכיר את השם שלו עצמו, וכשגרסאות בוטלג של השיר מצאו את דרכך לרשת, הרשת געשה כאילו היה מדובר בגילוי מדעי חדש שמשנה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם. במידה מסוימת היה איזשהו צדק ברעש הזה – רדיוהד התחילה לבסס את עצמה, כבר אז, כאחת מהלהקות שכותבות את מילות השירים הכי מנוכרות בנוף המוזיקה העולמית.  בתחילת הדרך אלה היו מילים מבוססות ומהוקצעות שמספרות סיפור, אבל כזה שמסופר מנקודת מבט שמעל כל מה שמתרחש.  אחר כך, בצמד האלבומים שהגדירו מחדש את הדרך שבה מוזיקה צריכה להיעשות, "Kid A" ו-"Amnesiac", ת'ום יורק שכלל את שיטת כתיבת השירים שלו, שמבוססת על הרכבת משפטים שונים מתוך רשימה ארוכה, שלכאורה נראה שאין ביניהם קשר מיוחד, אבל כל מאזין יכול להרכיב מהן את המשמעות שהוא רוצה להרכיב מהן.  עם השנים והאלבומים רדיוהד התחילו, לטעמי, לפקפק בעצמם גם מבחינה ליריקלית וגם מבחינה מוזיקלית.  אפשר להבין אותם – קשה מאד להמשיך אחרי שלישיה של אלבומים מושלמים כמו שהם הוציאו בשנים האחרונות של העשור האחרון של המאה ה-20, ובתחילתה של המאה ה-21 – אבל זה גם אומר שהם הסתכנו בלאבד הרבה מאד מעריצים שלא נאחזו בנלהבות בכל דבר שהיה להם להקליט. האלבום הזה, במיוחד אחרי הפעולות השיווקיות המוזרות שהקדימו אותו, שכללו מחיקה של כל הזהות הדיגיטלית של הלהקה מהאינטרנט, מרגיש כמו נסיון של הלהקה להתחיל את הכל מחדש. או במילים אחרות:  לא סוף.

 

A Moon Shaped Pool: א ביקורת

אלבום של רדיוהד הוא לא דבר שאפשר להאזין לו רק פעם אחת. לפחות, לא להאזין לו ואז לחוות עליו דעה.  אלבום של רדיוהד הוא אלבום שצריך לקלף ממנו רבדים. ברובד הראשון מנסים לסמן את הגבולות שלו – איפה הוא מתחיל, איפה הוא נגמר, במה מהפלטה המוזיקלית הנרחבת של הלהקה הם החליטו להשתמש הפעם.  ברובד השני מתחילים להאזין לשירים בנפרד, להבין איך הם מתחברים אחד לשני, מה הם אומרים אחד על השני, מה הרצף שלהם מספר.  ברובד השלישי מתחילים להבין את הגאונות בשירים שקודם לכן נשמעו סתמיים, או ככאלה שמנסים יותר מדי.  לפעמים עוברות שנים עד שמגיעים לרובד השלישי, מפני שאלבום של רדיוהד צריך לייצר איזושהי משיכה מגנטית בין הרבדים השונים שלו – המאזין צריך לצלוח אותו פעם אחת, ולרצות להאזין שוב, ושוב, ושוב, כדי להעמיק בין הרבדים עד ללב של האלבום.

את השינוי ש-"A Moon Shaped Pool", האלבום החדש והתשיעי של רדיוהד, מביא איתו, אפשר היה לקלוט כבר בשיר הראשון, "Burn the Witch", שיצא מלווה בקליפ שתוחב אצבע במקום הכואב ביותר במצפון שלנו מספר ימים לפני שהאלבום יצא.  בפעם הראשונה האזנתי לשיר בחשדנות מסוימת, כזו שמלווה אותי באלבומים האחרונים של רדיוהד, שבהם השירים, לפחות בהאזנה ראשונה, נשמעים כמו פיגומים רעועים לכל מיני אפקטים מוזיקליים מרחיקי לכת שהלהקה רוצה להציג.  הרגעים הראשונים לא היו שונים מאלו של השירים הקודמים.  יש שם משהו שנשמע כמו גיטרה חשמלית, מאחורי עננים של אפקטים, ואולי גם תזמורת מיתרים,  שמעבירות את המשקל בין הרגליים של השיר מאקורד אחד, לאקורד השני, דרך סדרה של פסגות הרים מוזיקליות משוננות.  אחר כך ת'ום יורק מצטרף, מנסה שורה כזו ושורה אחרת, כהרגלו, ואחר כך הפזמון, שבו ת'ום יורק חוזר על שם השיר שוב ושוב, כאילו מנסה לפלס דרך באפשרויות השונות של המבוך שהמוזיקה שמאחוריו בונה.  כשהשיר הסתיים היתה אכזבה קלה שמילאה את האוויר.  זה לא "Paranoid Android". אבל מצד שני, כמעט מיד כשהשיר נגמר רציתי להאזין לו שוב.  זה לא קרה בשירים מהאלבומים האחרונים של רדיוהד – זה בטח לא משהו שקרה עם "Lotus Flower", שבכמה האזנות האחרונות שלי לאלבום שקדם לזה עקפתי אותו בנימוס בדרך לשירים מעניינים יותר, מבחינתי.  ואחר כך האזנתי שוב, ושוב, וכבר לא יכולתי לחכות שהאלבום ייצא, אם זה איך שהוא הולך להישמע.  זה היה סיפור של אהבה מחודשת.

אחר כך, יום או יומיים אחר כך, יצא "Daydreaming", וזה היה המסמר האחרון בכל מה שרדיוהד עשו, או לא עשו, בעשר השנים האחרונות מבחינתי.  השיר הזה, והקליפ שביים לו פול תומס אנדרסון, שהוא אחד מהקליפים הכי יפים ושוברי לב שרדיוהד אי פעם התאימו לשירים שלהם, גילה לנו איך האלבום באמת הולך להישמע.  מפני שלא משנה איך המוזיקה הולכת לעטוף את השירים שבאלבום, הלב שלהם הולך להיות בדיוק כמו של זה – חשוף, כואב, ופגיע.

האלבום נפתח בשני השירים האלה – אחד אחרי השני, כמו שיצאו כדי להקדים את האלבום.  "Burn the Witch" בגרסת האלבום שלו הוא אפילו ישיר ומאיים יותר מזה של הקליפ, מאחר וציוץ הציפורים שפותח את השיר, והוא בעצם חלק מהסרט ולא חלק מהשיר, לא נמצא כאן כדי לחצוץ בין העולם החיצוני לבין מה שלרדיוהד יש להגיד. שני השירים האלה נמצאים בתחילת האלבום כי הם מבטאים את שני הקטבים של האלבום – מצד אחד, שירים קצביים ומהירים שמסתתרים בתוכם מסרים מעטים ומחודדים.  מצד שני, שירים מהורהרים ומרחפים, שחלקם מתפרסים על פני יותר משש דקות מפני שזה פרק הזמן שהם צריכים כדי להביע את מה שיש להם לומר.

שני דברים בולטים במיוחד בהאזנה לאלבום הזה בפעם הראשונה.  הדבר הראשון הוא שרדיוהד חזרו לכתוב שירים, כאלה שיש בהם בתים, וסי פארט, ופזמון.  הם עדיין לא כתובים במקצב מקובל והמילים בהם עדיין נשמעות לפעמים כאילו החיבור ביניהן הוא משהו שהמוח שלנו מתעקש לעשות, אבל מאחר ששני אלו הם מאפיינים של מוזיקה מיינסטרימית שרדיוהד מעולם לא שאפו לשמר, הם לא חסרים. הדבר השני הוא שכאשר רדיוהד מפנה את מרכז הבמה לשירים אמיתיים, כאלה שיש להם בתים ופזמונים, ומלודיה מובנת וברורה, ומילים שברוב המקרים באמת מספרות סיפור קוהרנטי מההתחלה ועד הסוף, וכשרדיוהד עדיין רוצה להשתמש במגוון הכלים, האפקטים והטריקים המוזיקליים, שיש באמתחתה, הם משרתים בצורה הטובה ביותר את השיר, ומחזירים אלינו את רדיוהד של פעם, שלא יכלה לכתוב שיר משעמם גם אם היתה ממש, ממש מנסה.

אחרי שני השירים הראשונים, שעושים שימוש נרחב ב-London Contermporary Orchestra שג'וני גרינווד הביא איתו מהקלטת הפסקולים לסרטים האחרונים של פול תומס אנדרסון, רדיוהד חוזרת לכור מחצבתה – יש פה גיטרות, ותופים, ובאס שאפשר לשמוע!  ב-"Decks Dark" הם מאתגרים את עצמם בלנסות להתרכז רק בכלים הבסיסיים ביותר שחברי הלהקה יכולים לנגן עליהם – פסנתר, שתי גיטרות, באס ותופים, והם מצליחים להפוך את השיר להרבה יותר אפקטיבי מאשר אם היה טובע בערימות האלקטרוניקה והאפקטים שהיו יכולים לטבול אותו בהן.  בשיר שמיד אחר כך, "Desert Island Disk", יש אפילו גיטרה אקוסטית שקטה שמלווה כמעט את כל השיר, בשלושה אקורדים והופכת אותו למעין מנטרה מוזיקלית, כשת'ום יורק מדמה את עצמו למחשב שמתעורר לחיים אחרי אלף שנים ולא מוצא שום ממשק עם העולם שמסביבו.

המשך השיטוט במורד האלבום מניב עוד כמה מפגשים מפתיעים. "Ful Stop" הוא השיר הזה שמבקרים הולכים לזרוק עליו כל מיני מילים כמו קראוט רוק, ו-"Glass Eyes", שמשאיר את ת'ום יורק לבד עם פסנתר ותזמורת.  אחר כך מגיע "Identikit", שהוא השיר הכי מורכב באלבום מבחינה מוזיקלית על אף שהוא כולו מסתובב, כמו קבוצה של פלנטות מסביב לכוכב, סביב אותו רעיון מוזיקלי.  כשהבתים מפנים את מקומם למה שבהיעדר מבנה מחייב יותר נקרא לו פזמון, הרעיון המוזיקלי הזה מתגבש לשורה שת'ום יורק חוזר עליה שוב ושוב, "Broken hearts make it rain", שאחר כך מחוזק על ידי מקהלה שלמה.

את השיר הבא, "The Numbers", מקדימים פסנתרים ופיסות של קולות על פני האתר, שעד מהרה נדחקים אל מאחורי הקלעים על ידי גיטרות שמאד מזכירות לי שיר אחר של רדיוהד, שעדיין לא הצלחתי לשים עליו את האצבע.  השיר הזה הוא הקרוב ביותר לשיר "נורמלי" שיש באלבום הזה.  יש בו את הגיטרות והפסנתר, ואת ת'ום יורק מוחה בצורה קוהרנטית ומדויקת על ההתעללות של בני האנוש בטבע, ויש בו גם מקהלה ותזמורת שלרגעים נדמה כי היתה אמורה לנגן באלבום של בק והגיעה לאולפן הלא נכון.  וכשהפסנתר והגיטרות מטפסות שניים וחצי טונים למעלה כדי למצוא את עצמן בסולם אחר, זה לא נשמע כמו התחכמות מוזיקלית של גרינווד וחבריו אלא כמו הכיוון הטבעי ביותר שהשיר הזה יכול ללכת בו.

אחר כך באים שני שירים חדשים יחסית, "Present Tense", שהוא דואט בין ת'ום יורק והאפקטים שהוא שם על הקול שלו, ו-"Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief", שמסתיים לפני שהשם שלו מסתיים, והוא מעין גרסה ארוכה יותר ומתוחכמת יותר לשיר שהם תרמו לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  ואז מגיע הרגע שכל שאר השירים היו מופעי חימום בשבילו – הרגע שבו רדיוהד מקבעת בתודעה שלנו את הדרך שבה צריך להישמע שיר שעד עכשיו שמענו רק גרסאות מהוססות, לא מוחלטות שלו.

הפסנתר נשען על מקצב תופים ג'אזי שאנחנו לא שומעים, ובתחילת הדרך אלו רק הפסנתר וקולו של ת'ום יורק שמפלחים את השקט שנוצר בציפיה.  את ארפג'יו הקלידים האיטי המקורי מחליף ארפג'יו מהיר הרבה יותר, שרק עוזר להרים את השיר הזה לגבהים שהוא ראוי להם.  ומיד אחרי שת'ום יורק שר את שתי השורות שחותמות את השיר – "Just don't leave, don't leave", השיר מסתיים והקלידים מתאדים אל האוויר, מכינים את השקט שמגלגל בתוכו את האלבום מחדש.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הזמן הגיע לגרסה אמיתית של "העי"ג" וכעת, כשסטיבן שפילברג התפנה לזה, היא בטח תהיה מוצלחת במיוחד.

לפני הכל

רדיוהד שבו הביתה.  מי שעקב אחרי הגוספל לאורך השנים קרוב לוודאי ששם לב שרדיוהד ואני נפרדנו על רקע חילוקי דעות אמנותיים בשני האלבומים האחרונים.  אמנם קניתי את שניהם (אחד ביום שיצא, את קודמו מעט אחר כך בגרסה הפיזית המסודרת והמאוחרת יותר) אבל לא הצלחתי למצוא דרך עדיין להבין מה הם מנסים לעשות שם ודעתי לא השתנתה שהם היו עסוקים בלנסות יותר מדי ולהישמע מתוחכמים ואינטלקטואליים.  והנה הגיע הזמן לאלבום חדש, שרדיוהד רמזו עליו לאורך השנה בכל מיני ערוצים, ורדיוהד, אחרי שמחקו את האתר שלהם וחשבונות מדיה חברתית נבחרים, הוציאו לא שיר מצוין אחד, אלא שניים, יום אחרי יום.  קודם כל את "Burn the Witch", ואחר כך את "Daydreaming", שמלווה בקליפ שביים פול תומס אנדרסון.  ושניהם נשמעים כמו ששירים של רדיוהד צריכים להישמע.  יש בהם מלודיה, יש בהם התקדמות, יש בהם אמנם את המילים המנותקות שנראה כאילו ת'ום יורק ממציא מהרגע להרגע באולפן, אבל עדיין – שירים שאפשר למצוא בהם את הניצוץ הזה של הגאונות שידעתי שעדיין יש ברדיוהד. האלבום כולו ייצא בפורמט דיגיטלי כבר ביום ראשון.  ואני, לשם שינוי, לא יכול לחכות.

[הפוסט נכתב במקור ביום חמישי. מאחר והיום כבר יום שני האלבום יצא, כבר באוזניות, לאחר האזנה כמעט רצופה שניה, וההפתעה הגדולה שלא ידעתי עליה היא שסוף סוף אחד משני השירים האהובים עליי של רדיוהד, "True Love Waits", זוכה לביצוע רשמי ויפהפה.  פוסט מסודר ומנומק יהיה כאן בשבוע הבא]

 

תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה

שנתיים, תשעה חודשים ושבוע מפרידים בין היום שבו נתחם גטו קובנה בגדרות תיל ליום שבו שני אנשים הוציאו באישון לילה שתי תיבות מתכת גדולות מביתו של אחד ממפקדי המשטרה היהודית של גטו קובנה, שהוצא להורג מוקדם יותר באותו הלילה, והטמינו אותן באדמה מחוץ לבית.  עוד עשרים שנה עברו מאז התיבות האלה נמצאו במקרה כשבניין חדש נבנה באותו מקום אבל אז הן היו רק שתי תיבות מתכת שהיו כנראה מספיק חשובות למישהו בשביל להסתיר.  התיבות האלה, והמסמכים שמילאו אותן, היו צריכות לעבור עוד כשלושים שנים, ותחת העיניים של הסטוריון בשם רמי נוידרפר, כדי שיחשפו את מה שבאמת הסתירו – את תזמורת המשטרה היהודית של גטו קובנה.

כדי לקבע את עצמנו למשהו במרחב ובזמן – קובנה היא עיר בליטא, כמעט בדיוק במרכז המדינה, מעט צפונית-מערבית לעיר הבירה ווילניוס.  ביוני 1941 ליטא היתה עדיין חלק מברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו לברית המועצות הם הגיעו עד מהרה לקובנה והורו שם, כמו בערים האחרות שהספיקו לכבוש באירופה, על הקמת גטו ליהודים.  מקומו של הגטו נקבע בשכונה מרוחקת של העיר בשם סלבודקה, שכונה שהכילה את הישיבה המקומית והרבה מהאוכלוסיה היהודית החרדית של העיר, ואף על פי שהיתה חלק מהעיר היא דמתה יותר לשטטלים של תקופות מוקדמות יותר – הרבה בתי עץ צפופים.  במצוות הגרמנים הועברו לשם לילה אחד יותר מעשרים אלף יהודי העיר וביחד עם שמונת אלפים היהודים שכבר חיו שם בצפיפות יחסית, הם הפכו את הגטו לצפוף הרבה יותר.  חלוקה שלו לשניים בשלב מעט מאוחר יותר לא עזרה.

החודשיים שעברו מאז היו הקשים ביותר שתושבי הגטו החדשים הכירו מאז תחילת המלחמה.  בנוסף לגדרות התיל ומגדלי השמירה שהכילו גם חיילים ליטאיים וגם חיילים גרמניים, שהקיפו את מקום מושבם החדש, הגרמנים פינו הרבה מהזקנים, החלשים והחולים לבית חולים שנמצא בתחומי השכונה ושרפו אותו על יושביו, כולל הרופאים והאחיות. תושבי הגטו שעברו את העבירות הקלות שבקלות הוצאו להורג בכיכרות השכונה, ולאורך החודשיים האלו הגרמנים ערכו מספר אקציות שבשיאן הוצעדו כמעט עשרת אלפים מתושבי הגטו למצודה עתיקה סמוכה, הובלו לקברים שנחפרו מבעוד מועד והוכרחו לקפוץ אל תוך הקברים, שם נורו למוות.

אחר כך התפשטה בגטו תקופה שאלו שחיו בו, ושרדו, וסיפרו על כך אחר כך, קראו לה "התקופה השקטה". היא נמשכה מעט יותר משנתיים. התקופה השקטה הזו באה בעיקר בזכותו של גוף אדמיניסטרטיבי שהוקם בגטו – האלטסטנרט, שהצליח לתמרן את המצב כך שיהודים שהיו צריכים לצעוד מרחקים גדולים אל שדה התעופה הקרוב כדי לעבוד שם יכלו להמיר את עבודות הפרך שלהם בעבודה קלה יותר במפעלים מקומיים.   בין השאר יזם האלטסטנרט את הקמתה של משטרה יהודית, שתפקידה היה לשמור על הסדר בגטו אבל גם לדאוג לרווחתם של התושבים.

כאשר תושבי הגטו החלו להתרגל לתנאים הדחוקים והדלים שהיו להם, הם התחילו להתלונן על אובדן צלם האנוש והצביון התרבותי של החיים הקודמים שלהם. כדי לנסות ולפתור את הבעיה הזו הציע מפקח במשטרה היהודית, בשם זופוויץ', לתפוס שתי ציפורים במכה אחת:  לארגן טקס בעל צביון לאומי, ציוני, שייצוק הרגשה של חיבור ושל גאווה בקרב התושבים, ולגייס למטרתו תזמורת שתנגן מוזיקה יהודית. התזמורת הזו הורכבה משוטרים – לפחות באופן רשמי – וכללה גברים ונשים ואפילו ילד אחד.  בטקס הזה, טקס ההשבעה של שוטרי המשטרה היהודית של גטו קובנה, מפקד המשטרה הצעיד את השוטרים בסך לפני הבמה שהכילה את נכבדי הגטו, תוך כדי שהוא נותן להם פקודות בעברית – שפה שלא נשמעה לעתים קרובות בתחומי הגטו.  אחר כך התזמורת ניגנה – שירים לאומיים שמילאו את הקהל והשוטרים שהתייצבו לטקס בגאווה.  במסגרת הטקס השוטרים הקריאו את השבועה שנכתבה בעברית וביידיש וחתמו עליה.  כשכולם סיימו לחתום על המסמך, השוטרים יצאו בצעידה בזמן שהתזמורת ניגנה שיר בשם "בשוב ה'", שמקורות מילותיו מתהילים, והקהל קם על רגליו ושר ביחד איתם.

לאחר הטקס המוצלח, שרומם את רוחם של תושבי הגטו, החלו להתבשל תכניות להקמת בית קבוע שבו התזמורת תוכל להופיע, ופעילויות תרבות נוספות יוכלו להתקיים לטובת השוטרים ושאר תושבי הגטו. עברו שלושה חודשים והבניין, שזכה לשם "בית השוטר" כשהעבודה עליו הסתיימה, הפך להיות מקום מפלט לתושבי הגטו, שם התזמורת ניגנה פעמיים בשבוע לקהל של מאות אנשים, אבל גם מקור לביקורת.

התזמורת ניגנה מוזיקה קלאסית של כל מלחין שעלה בידו של מנצח התזמורת, מישה הופמקלר, להשיג תווים של יצירותיו, ובלבד שהמלחין לא יהיה גרמני. בקהל ישבו יחד תושבי הגטו עם קציני אס.אס., שגם הם התגעגעו לתרבות ולמוזיקה שהשאירו מאחוריהם, ושני הצדדים התרעמו על המצב – מצד אחד שלטונות אס.אס. המקומיים לא ראו בעין יפה התרועעות של קציני אס.אס. עם תושבי הגטו.  מצד שני עלו קריאות להפסיק את פעילותה של התזמורת מאחר והיא משעשעת את הצוררים.  קריאות נוספות טענו שהזמן הוא לא נכון, וגם לא המקום, למוזיקה ולשמחה.

אבל הקונצרטים התמימים האלו אפשרו לתזמורת לנגן, במחתרת, בקונצרטים אחרים, כאלה שהביעו את השאיפה של תושבי הגטו למצוא מקום אחר, בטוח יותר, שבו יוכלו לחיות את חייהם בשלווה ובבטחון.  באחד מהקונצרטים האחרונים של התזמורת, שנערך כדי לציין את יום מותם של הרצל ושל ביאליק, שהיו סמוכים זה לזה, התכניה כללה כמעט אך ורק שירים עבריים, בעלי צביון דתי או חלוצי, שזיכו את התזמורת במחיאות כפיים אדירות מצד הקהל.  עם סיומו של הקונצרט קם הקהל ושר ביחד עם התזמורת את "התקווה".  מאות אנשים בקהל, ומעט עשרות נחבאים מאחורי כלי נגינה על במה, שלא ידעו שהם שרים את ההמנון שלהם.

התקופה השקטה הסתיימה באחת, במרץ 1944.  הגרמנים אספו את כל הילדים שבגטו ושלחו אותם למחנות ריכוז בגרמניה.  אחר כך הם ניצלו את ההמולה ואת המעמד כדי לחסל את כל ראשי המשטרה היהודית והאלטסטנרט, ואחר כך הם הפכו את הגטו עצמו למחנה ריכוז.  חברי התזמורת ניצלו מהמאורעות האלה בשל חיבתם של הגרמנים למוזיקה שביצעו.  הם נשלחו כולם, על כלי הנגינה שלהם, לנגן בדכאו לתושבי מחנה הריכוז הנכנסים.  אחר כך, כשהסתיימה המלחמה, הם ניגנו במחנות עקורים.  כשאלו פוזרו התפזרו חברי התזמורת ברחבי העולם.

כעת, רמי נוידרפר רוצה לשחזר את הקונצרט ההסטורי ההוא, שבו ניגנה התזמורת שירים ארצישראליים, וגם את "התקווה".  הוא מקווה לקיים את הקונצרט בקיץ 2017, ואם יש מישהו מכם שיש לו את הרצון והיכולת לעזור, פנו לדף הפייסבוק של המיזם, שנקרא "קונצרט החיים", והציעו את העזרה שלכם.

[החומר לפוסט הזה נלקח מתוך מאמר על המשטרה היהודית של גטו קובנה בספריה הווירטואלית של מט"ח ומקורות נוספים בספריה הווירטואלית, ומאמר ב"הארץ" על המחקר ההסטורי של רמי נוידרפר]