The gospel according to whom

לפני הכל

הכי כיף כשמגשימים לך חלומות שלא ידעת שיש לך.  ב-12 בספטמבר, כשינחתו בארץ בפעם הראשונה בחיים שלהם ושלי שני החברים המופיעים הנותרים ב-Queen, אני אוכל לראות סוף סוף את הלהקה שהכי אהבתי כשהייתי צעיר יותר.  כמה ממילות השירים אני עדיין יודע בעל פה, זו שאלה שהמענה עליה יבוא רק עוד חודשיים וחצי.

פאט מת'יני בלייב פארק, 15.6.2016

 הופעות ג'אז, במיוחד הופעות ג'אז מחו"ל, אף פעם לא היו חלק מרשימת ההופעות שתיכננתי לראות.  קרוב לוודאי שהסצינה המוזיקלית הספציפית הזו בארץ, במיוחד בכל מה שכרוך בהופעות של אמנים מחו"ל, עובדת בצורה כל כך מסודרת שהיא משדרת שאם פספסת הופעה של אמן ג'אז בינלאומי כזה או אחר, זה בסדר, מפני שעוד שנה או שנתיים אותו אמן יחזור לכאן להופעה אחרת.  אבל, מכיוון שדברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאנחנו מתכננים אותם, ואני למדתי מתקרית ה"אני אראה את פאקו דה לוצ'יה בפעם הבאה שיגיע לארץ" שלי, מצאתי את עצמי ביום רביעי לפני שבועיים, בפעם הראשונה בהופעת ג'אז של אמן מחו"ל.

המיקום של ההופעה הזו היה מעט מוזר ולא שגרתי – במה קבועה במתחם שראשיתו כסאות וסופו תלולית דשא, שהתפאורה שלה היא ווילון אפור שקוף שדרכו אפשר לראות את הגלגל הענק של ה"סופרלנד", וכשנכנסתי אל המתחם ומצאתי בו את מקומי, היה על הבמה רק אדם אחד והקונטרבאס שלו – אדם בן עזרא, ליתר דיוק.  הוא נגן קונטרבאס, בעיקר, שמשתמש בלופרים ואפקטים אחרים כדי להפוך את הבאס שלו למגוון של כלים שונים שמנגנים ביחד, כאילו היה להקה שלמה.  בין השירים שלו הוא משלב גרסאות כיסוי לדברים כמו "Dear Prudence" ו-"Royals" של לורד (קרוב לוודאי הדבר האחרון שהייתי בוחר אם היו שואלים אותי איזו גרסת כיסוי אני הולך לשמוע בשתי הופעות שונות, אבל הנה זה).  בשיר האחרון – גרסת כיסוי בגוון אלקטרוני ל"אדון הסליחות" – הוא הקליט את הקונטרבאס שלו במגוון רחב מספיק של ערוצים, כדי שיוכל להניח אותו בצד ולהתפנות לנגן גם בקלרינט.

אחר כך אדם בן עזרא ירד מהבמה, לוקח איתו את הקונטרבאס שלו ומגוון של כבלים, והבמה נותרה ריקה לפרק הזמן שנהוג בהופעות כאלה.  גם האורות, שכבו ודלקו לחליפין ועודדו אנשים למחוא כפיים ולהריע, הם מהסוג שנהוג בהופעות כאלה.  ואז פאט מת'יני עולה לבמה עם הגיטרה בעלת אלף המיתרים שלו. זה המקום, אולי, להסביר על שלוש הגיטרות של פאט מת'יני ועל הדרך שלהן לבשר לקהל שבקיא במוזיקה שלו, מה סגנון הקטע שהם הולכים להאזין לו עכשיו.  מת'יני הגיע להופעה הזו, כמו להופעות אחרות, עם שלושה סוגי גיטרות (ארבעה, למעשה, אבל נפסח על הגיטרה הקלאסית לרגע):  הראשונה היא גיטרה מיוחדת שהורכבה בשבילו שמכילה, בנוסף לגוף התהודה הסטנדרטי ולצוואר הסטנדרטי של גיטרה אקוסטית, עוד תיבת תהודה וצוואר קצר יותר למשהו דמוי מנדולינה, בצד אחד, ועוד מגוון של מיתרים מתוחים לתדרים של נבל בצד השני. הגיטרה, במילים אחרות, מכילה מיתרים בכל המקומות הפנויים שבהם מיתרים יכולים להיות;  הגיטרה השניה היא גיטרת ג'אז סטנדרטית, זו המכונה חצי נפח בעגת הנגנים; והשלישית היא גיטרה חשמלית שבעבר היה מורכב עליה מין משולש מסורבל כזה שהיה מחובר בחוט לסינת'יסייזר, והיום הסינת'יסייזר, שהוא קרוב לוודאי בגודל של זבוב קטן, בטח נמצא בתוך גוף הגיטרה באיזשהו מקום. בכל פעם שהוא בוחר להשתמש בגיטרה כזו או אחרת, הקהל שמכיר את החומר שלו יודע איזו מוזיקה הולכת להיות מושמעת – ג'אז סטנדרטי ונעים לגיטרת חצי הנפח, משהו הרמוני ומטורף לגיטרה בעלת אלף המיתרים, או אפילו הגיטרה הקלאסית הפשוטה, ופיוז'ן מהיר ועצבני לגיטרה החשמלית. את ההופעה הוא פתח, בכל אופן, ישוב לבד על הבמה עם הגיטרה הראשונה, זו עם המיתרים בכל מקום שאפשרי שיהיו בו מיתרים ועדיין נוח לנגן.  ופאט מת'יני השתמש בכולם.  אני לא בקיא מספיק במוזיקה שלו בשביל לדעת אם זה היה קטע מוסדר שהוא הוסיף לו אלתורים, או אם הוא פשוט ניגן את מה שהראש שלו והלב שלו אמרו לו לנגן, אבל הלילה ירד והיו שם רק מת'יני וגלגל הענק מאחוריו וקהל של כמה מאות (אולי מעט אלפים) של אנשים שישבו בשקט ובתדהמה והאזינו לו.  הקטע היה ארוך, ומגוון, ובכל נקודה שבה היה נדמה שהוא נגמר, הוא נמשך מעט יותר.  ואז מת'יני קם והגיש את הגיטרה שלו לבקליינר שלו, וקיבל את גיטרת הג'אז הסטנדרטית, ושאר חברי ההרכב שלו עלו על הבמה ותפסו את מקומם: גווילם סימקוק, שהפסנתר שלו היה ממוקם בצורה מסורבלת ביחס לקהל, ישב כשגבו לקהל לאורך כל ההופעה, לינדה או, נגנית הבס, נעמדה מאחוריו, ואנטוניו סנצ'ז, שאני יכול לקרוא לו מתופף, אבל זה יהיה מעט כמו לקרוא לחללית כלי רכב, התיישב מאחורי התופים – שהכילו מעט יותר מצילות מהרגיל ועוד סנייר וטום אחד לפחות.

בניגוד להופעות רוק של אמנים מחו"ל, שבהן האמן בדרך כלל מגיע לישראל בפעם הראשונה, לפעמים גם האחרונה, ומבין את החשיבות של המעמד הזה בשביל הקהל, הופעות ג'אז של אמנים שנמצאים פה בפעם המי יודע כמה, מתנהלות בדרך כלל בשקט.  לאמן אין סיבה לתקשר עם הקהל אחרי כל שיר ולספר כמה הוא נהנה כאן, עד כמה הוא תמיד רצה להופיע כאן וכמה הקהל הישראלי הוא הקהל הכי טוב שראה אי פעם, מאחר והוא פה בסיבוב הופעות אחד אחרי שהיה כאן גם בסיבוב ההופעות הקודם, כי ישראל היא מקום לגיטימי לאמני ג'אז להופיע בו.  ולכן, הוא, וההרכב שלו, מתרכזים במה שהם עושים הכי טוב – לנגן ג'אז.  ה-A section מפנה את מקומו במהירות ל-B section, שמפנה את מקומו במהירות לאלתורים, ברוב המקרים של מאת'יני ולפעמים גם של הנגנים האחרים.  מאחר ואני לא בקיא בהרבה מהמוזיקה של מאת'יני יכולתי להתפנות ליהנות מהמוזיקה כמו שהיא, בלי לדעת מה אני שומע ומה מתוך הדברים שמנוגנים על ידי ההרכב הוא החלקים הכתובים של הקטע או החלקים המאולתרים.  אמצע ההופעה, כשמאת'יני התחיל לנגן את הקטע האהוב עליי שלו, "Baby Steps", והפך אותו לקטע האלתור הארוך ביותר בערב, היתה החלק המוצלח ביותר מבחינתי.  בשלב מאוחר יותר של ההופעה, חברי הלהקה ירדו מהבמה ואז עלו, אחד אחד, כדי לאפשר למאת'יני לאלתר איתם אחד על אחד.  קודם זו היתה נגנית הבס, לינדה או, שהתחילה את הערב עם קונטרבאס, המשיכה אותו עם באס חשמלי וסיימה אותו שוב עם קונטרבאס.  אחר כך נגן הפסנתר, גווילם סימקוק, ולבסוף אנטוניו סנצ'ז, שמדי פעם לאורך קטע האלתור הזה וקטעים אחרים לאורך הערב היה נדמה שהוא נוסק ונעלם מעל לקטע המוזיקלי שהוא אמור לאלתר בתוכו, וקומפינג קצר מהגיטרה של מת'יני החזיר אותו למחוזות הקצב והמבנה של השיר שהיו נתונים בתוכו.  בסוף הקטע הזה, האלתור המשותף של מת'יני וסאנצ'ז, שבו מת'יני בחר להשתמש בגיטרה החשמלית שלו, השניים כבר היו נתונים כל כך עמוק בתוך המוזיקה שלהם, שהם הרשו לעצמם להתחיל להיות נסיוניים ולשלב כל מיני חריקות וקרקושים על התופים ועל הגיטרה שהקשר ביניהן ובין ג'אז היה מעט רופף.

אחר כך מת'יני העלה את שאר הלהקה בחזרה על הבמה, ואחרי מספר שירים הם ירדו ועלו בחזרה, תוך זמן קצר יחסית, להדרן.  בשלב הזה מת'יני דיבר, בפעם הראשונה והאחרונה במהלך הערב, והציג את חברי הלהקה.  הוא לא היה צריך לאחל לקהל ערב טוב, כי זה בדיוק מה שהיה להם בשעות האחרונות.  הוא לא היה צריך לומר שהוא נהנה מההופעה שלו כאן, כי החיוך הענקי שלו אמר את זה.  והוא לא היה צריך להגיד שמעכשיו, הוא יהיה כאן בכל סיבוב הופעות שלו, כי זה מה שהוא תמיד עושה.  ובפעם הבאה, לשם שינוי, גם אני אהיה שם שוב.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חובבי טום הנקס יכולים לראות אותו מציל את העולם בשני מקומות שונים בקרוב.

לפני הכל

בהמשך לפוסט הקודם של הגוספל, הנרי רולינס כותב על תחילת דרכו של הפאנק בצד השני של ארצות הברית. מרתק, כי זה הנרי רולינס.

שלום חנוך והאורקסטרה של אבי לייבוביץ', אוניברסיטת תל אביב, ה-6 ליוני 2016

באחד הערבים זוגתי הקריאה לי מייל שקיבלה, שהזמין אותה לערב שחוגג שישים שנה לאוניברסיטת תל אביב.  בסוף של רשימה של דברים שהולכים לקרות שם, היא אמרה, "שלום חנוך עם ביג בנד". "רגע, מה?" אמרתי. "ביג בנד?"  חיפוש קצר ותכליתי באינטרנט לימד אותי שבפסטיבל הג'אז הבא עלינו לטובה, שלום חנוך מתעתד להופיע עם האורקסטרה של אבי לייבוביץ', בערב חד פעמי של עיבודי ג'אז – ביג בנד ליתר דיוק – למיטב השירים שלו.  חד פעמי, אם כן, זה לא כל כך יהיה, ואנחנו כמובן קנינו את הכרטיסים הנדרשים והכנו את עצמנו לערב מוזיקלי מאד מעניין.

החיבור בין שלום חנוך לאורקסטרה של אבי לייבוביץ' הוא לא מופרך – מאחר והם היו מעורבים באחד האלבומים הטובים יותר שלו, לדעתי, "ערב ערב", שם כל השירים הם הקלטה חיה (האלבום אפילו מציין באיזה טייק השתמשו). אבל כשההופעה התחילה, אחרי סדרה של נאומים, וברכות, והפתעות מיוחדות כמו אמיר דדון שעלה לשיר שיר אחד ("אור גדול", על רקע של מגוון סטודנטים נוכחיים של האוניברסיטה שמוכיחים עד כמה היא מגוונת), ההרכב שלשמו התכנסנו התחיל לעלות על הבמה.  הכוונה בביג בנד, הבנתי כשראיתי את גודל ההרכב שתופס את מקומו, היתה באמת לביג בנד.  הם אפילו מסודרים בפורמט המסורתי של ביג בנד – שלוש שורות, מופרדות לשניים, מסודרות אחת מעל השניה כמו שתי טריבונות זעירות.  באחת תשעה נגנים, באחרת שמונה, באמצע מקום לטימבלה שייעשה בהם שימוש בשיר אחד. למטה, על קרשי הבמה עצמם, היתה הלהקה האורגנית של שלום חנוך – משה לוי בקלידים בצד שמאל ועוד תגבור של קלידים ולפטופים (אני חושב שקלטתי את שמו בתור טל אבירם, אבל אני לא בטוח. גם שלום חנוך לא היה בטוח), יוסי פיין בבס לידו, ורוני פיטרסון, שזקנתו כבר נותנת בו את אותותיה – את רוב ההופעה הוא בילה בישיבה על אחת הבמות – בצד ימין (עוד בחור שיסלח לי שאני לא זוכר את שמו תיגבר בגיטרות ובמנדולינה, אפילו, באחד מהשירים).

את ההופעה הלהקה התחילה בגרסה אינסטרומנטלית ל"אל תוותרי עליי".  שלום חנוך עצמו עלה רק אחרי שהקטע הזה הסתיים, זקן ועייף, ואחרי שהושמה עליו גיטרה, הוא החל בגרסה זקנה ועייפה של "אדם בתוך עצמו".  משהו בתוכו לא התחבר לשיר הזה, ונראה, על אף הווידאו ארט המרהיב שעל שלושה מסכים עגולים ענקיים מאחוריו, שהוא שר אותו רק כדי לסיים אותו, וכי אולי יש מישהו בקהל המעט מבוגר יותר הזה שמחכה במיוחד לשיר הזה.  אחר כך, כשהשיר מסתיים, משה לוי פוצח בסדרה של אקורדים צורמים מעט, שנבלעים לתוך ביצוע מרשים במיוחד של "חתונה לבנה", שכלל את כל מה שלהרכב המורחב הזה, על שלל כלי הנשיפה שלו, היה להציע.  הגיטרה החשמלית שהושמה על שלום חנוך התאימה לו הרבה יותר, וכשהשיר הסתיים, הוא פנה לקהל בפעם הראשונה. "יצאנו לדרך," הוא אמר.  שלום חנוך האמיתי הגיע.

מה שבא אחר כך, היה שלל גדול של שירים – ההופעה הרגישה כמו הופעה קצרה, תוך כדי שהיא התרחשה, אבל אחר כך כשספרתי את השירים שבוצעו, הגעתי למסקנה שזו היתה הופעה מאד מכובדת בהתייחס לקונטקסט שבו היא בוצעה.   השיטה העיקרית לבחירת השירים, והעיבודים המיוחדים, התחילה בלמצוא את השירים שקל לבצע אותם עם הסאונד הכוחני מצד אחד, והרך מצד שני, של אחד עשר כלי נשיפה שמנגנים את אותו צליל – "בגלגול הזה", "בואי לרקוד", "היה כדאי" (אותו שיר יחיד שבו נעשה שימוש בטימבלה המיותמים שניצבו במרכז איזור כלי הנשיפה על הבמה).  בשירים אחרים, כמו "בא הביתה", "נגד הרוח" או "קח לך אישה", לכלי הנשיפה היה תפקיד מינורי, תוספת קטנה למכלול הצלילים שעטפו את השירים.  אבל היו כמה רגעים שבהם העיבודים לכלי הנשיפה הפכו את השירים למשהו קסום וחד פעמי – למשל, כששלום חנוך תפס את הגיטרה האקוסטית והתחיל לנגן את האקורדים הפותחים של "לילה".  השיר ברובו המשיך בליווי הגיטרה האקוסטית בלבד ומעט מכלי הנשיפה, אבל כשהסתיים החלק הסטנדרטי, של המילים והמלודיה, כלי הנשיפה תפסו חיים משל עצמם ובליווי הלילה האמיתי, שהקיף את האיזור הפתוח שבו התרחשה ההופעה, הפכו את השיר הזה לאחד מהרגעים המרגשים ביותר של ההופעה.

שלום חנוך בחר לעצמו שני שחקני חיזוק לתבל בהם את ההופעה – הוא העלה את נינט טייב כדי לשיר את "ערב ערב", שחלק מהרכב כלי הנשיפה שמאחוריו ניגן בגרסה המקורית שלו, והיא הצליחה לא להרוס את השיר, ולאחר מכן כשביצעו יחד את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", היא הצליחה לא להפריע למהלך השיר התקין.  ואחר כך את אביב גפן כדי לשיר שלושה שירים – "הדרכים הידועות", "זה רק אור הירח" ו"מחכים למשיח".  ב"הדרכים הידועות" גפן וחנוך חילקו ביניהם את העבודה – מאחר וחנוך הוא כבר אדם מבוגר, אחרי הכל, הוא קיבל את החלק הקל יותר, לשיר בסולם הנכון של השיר, ואביב גפן קיבל את החלק המסובך יותר, של לשיר בכל הסולמות האחרים.  הוא השתדל מאד, לאורך כל השיר.  אני לא בטוח שהוא הצליח להכניס את כל הסולמות לביצוע שלו, אבל הוא עשה עבודה מאד מאומצת להשתדל להגיע לכולם.  את השיר השני, שהוא שיר שלו, אחרי הכל, שלום חנוך הצליח להרים מהקרקע בקולות שניים פשוטים, וב"מחכים למשיח" כבר היתה לשניהם פחות עבודה – הקהל השלים את המילים בקלות.

בשלב הזה, שעה מאוחרת של הלילה, היינו צריכים כבר ללכת, כך שאני לא יודע איך ההופעה הסתיימה, אבל בהתחשב בעובדה שלא שמענו את הקולות הרועמים של ההופעה ככל שהתרחקנו אל המקום שחנינו בו, עושה רושם שגם ההופעה סיימה את דרכה לא הרבה זמן אחר כך.  אני, מבחינתי, זכיתי לקבל מההופעה את כל השירים שציפיתי לשמוע בה (פרט לאחד, "בצעירותי", אבל לקוות ששלום חנוך ינגן אותו בהופעה מהסוג הזה, מעט גובל בחזירות).  אלו שידרימו לאילת כדי לשמוע את ההופעה המלאה יקבלו, אני מקווה, את כל מה שזכינו לשמוע בגרסת טרום הבכורה הזו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – נטפליקס מכינים את הסדרה המקורית הבאה שלהם, שנראית כאילו שהיא צולמה בשנות השמונים.