The gospel according to whom

לפני הכל

אתם יכולים לקרוא את כל מה שכתבתי למטה על ההופעה הראשונה מבין השתיים של מוריסי בשבוע האחרון, בהיכל התרבות, אבל אם אתם רוצים ליהנות מההופעה עצמה (באודיו, בלי הקטעים הפחות נעימים בווידאו שעברו עלינו במהלך ההופעה), מישהו כבר טרח להעלות את ההופעה כולה ליוטיוב.

העצמות שלנו הן אלמותיות, הן לעולם לא ייעלמו

צילום: עטר רפפורט-סימון

חצי שעה לתחילת ההופעה הרשמית. שוקי ווייס עומד עצבני לצד הבמה ומביט בקהל.  כמעט שבועיים קודם לכן הוא התעורר לבוקר של מציאות אחרת מבחינת הופעות חיות בישראל, מציאות של לעג בינלאומי לדרך שבה ישראלים מגיבים להופעה שהם לא יודעים איך לקבל.  הוא עשה את שיעורי הבית שלו – הוא יודע בדיוק איך ההופעה הולכת להיראות ומה היא הולכת להכיל, והוא מקווה שגם הקהל שממלא לאט את האולם עשה את שיעורי הבית שלו.  אין סיבה באמת שלא לחשוב שהכל יהיה בסדר מהבחינה הזו – הרבה מהאנשים שממלאים את השורות הראשונות עושים רושם של מעריצים אדוקים שהולכים למלמל ביחד עם מוריסי את המילים לכל השירים, חלקם יהיו נוכחים גם בהופעה הזו וגם בזו שאחריה, למחרת בקיסריה.  הרבה מהאנשים בקהל הצטיידו מראש בחולצות שנושאות את פרצופו של מוריסי ואלו שלא, יכלו לרכוש חולצה מתוך מגוון של כאלה בכניסה לאולם, משום מה כולן מציגות את מוריסי הצעיר, של פעם, זה שהוא מנסה ככל האפשר להתכחש לו לאורך ההופעה הזו.

מוריסי, או מי שזה לא יהיה שמביים לו את המופע, החליט לבדוק את הנאמנות של הקהל כבר מנקודת ההתחלה. מסך גדול בקדמת הבמה הקרין ווידאוקליפים וקטעי ווידאו מוזרים אחרים במשך חצי שעה.  מצד אחד, היה אפשר לראות שם את הקו המנחה שעיצב את האישיות המוזיקלית של מוריסי – הראמונס, הסקס פיסטולס, וולווט אנדרגראונד, אליס קופר מוקדם, וכמובן ניו יורק דולז.  מצד שני, זה לא היה מוריסי.  בדיחות עצבניות לגבי תביעה ייצוגית החלו להיזרק לאוויר היכל התרבות.  אבל אחרי שלושים הדקות האלה שסוכמו בקטע הווידאו הכי פחות מובן מכל אלה שהוקרנו, המסך הופל לרצפה ונאסף במהירות על ידי הבקליינרים, ואז – ניצבנו בפני במה ריקה, ובפני סולו תופים שנמשך עוד כמעט דקה, מבלי שיש איזשהו מתופף נראה לעין על עמדת התופים – לפני שהמתופף עצמו עלה על הבמה והשתמש בפעם הראשונה מני רבות בגונג שהיה מאחורי התופים, ורק אז מוריסי ושאר להקתו, בתלבושת ותסרוקת כמעט אחידה, תפסו את מקומותיהם על הבמה.  בצד שמאל, בוז בורר, שמסווה את עצמו במראה של דוד חביב ושיכור מהעבר האירי של מוריסי, אבל הוא בעצם לא רק המנהל המוזיקלי של סיבוב ההופעות הזה, אלא גם האדם שאחראי על הלחן של הרבה מהשירים שנשמע הערב.  בצד ימין, גוסטבו מנצור, שהתחיל את הערב על קלידים אבל ניגן במגוון כלים מרשים לאורך הערב – גיטרה ספרדית, ואקורדיון, וחצוצרה, וגם שירת כל החלק של "Speedway" שאחרי הברייק בספרדית, תוך כדי שמוריסי נעלם מקדמת הבמה אל מאחורי הקלידים וההרכב מחליף בין כלי הנגינה בחסות החושך.  מאחור, מת'יו איירה ווקר אייש עמדת תופים שכללה, בנוסף לגונג הענקי שמאחוריו, גם תוף באס נוסף שניצב לצידו – בשניהם נעשה שימוש נרחב לאורך הערב.  ג'סי טוביאס ומנדו לופז ניגנו בגיטרה חשמלית ובגיטרה באס, בהתאם, והקפידו לשמור על הכלים שלהם כמעט לאורך כל הערב. ומוריסי, מבוגר ושפוף, מיהר אל המיקרופון כדי לומר "מה נשמע", בעברית, וכדי להתחיל בעבודה שלו.

ההתחלה של השיר הפותח, "Suedehead", היא די ארוכה, וקרוב לוודאי שלוותה בחששות של הקהל (או אולי רק שלי), ממה שהם הולכים לשמוע. אבל אז הוא מתחיל לשיר, והקול הזה מאפשר לסלוח על הכל.  גם עכשיו, בגיל חמישים ושבע, כשהוא חולה בסרטן ונראה בכאבים, הקול שלו נשמע צלול כמו אז, בתחילת שנות השמונים.  אחרי השיר הפותח הזה ו-"Alma Matters", ההופעה אוספת את עצמה ומתקדמת בכיוון שמוריסי שירטט מלכתחילה – אחרי הצהרה שלו שהוא מקווה שהקהל יכיר את השירים ואת המילים, אבל אם לא, אין שום דבר שהוא יכול לעשות לגבי זה.  רוב השירים שבהופעה היו מיועדים לאנשים שמכירים את החומר של מוריסי על בוריו, או שהכינו את עצמם מראש להופעה. היו שם שירים מכל האלבומים שלו, אבל לא השירים הבולטים שקהל שמידת ההיכרות שלו עם מוריסי היא רדודה מצפה לשמוע – מתוך ששת השירים של מוריסי שהגיעו למקומות גבוהים במצעד הישראלי לאורך השנים, הוא ניגן שלושה, אבל לא בשביל זה הוא הגיע.  ועושה רושם שגם הקהל – לפחות זה שנצמד לבמה וידע את המילים לכל השירים ונהנה ממוריסי שלא רק מושיט ידיים לקהל לאורך ההופעה אלא גם עוצר, אוסף טלפונים מהקהל ומצלם את עצמו בהם – הגיע בדיוק בשביל זה.

בין לבין, מוריסי חלק עם הקהל את משנתו לגבי העולם והחיים עצמם.  בין השאר הוא סיפר לנו שהשורה המפורסמת שחוזרת על עצמה בסוף הלהיט הראשון שלו, "Suedehead", היא לא מה שאנחנו חושבים.  באנגלית של ימי הביניים "a good lay" פירושו שיר יפה. וכאשר מוריסי התחיל בנאום בזכות בעלי החיים ונגד האנשים שאוכלים אותן (בפעם השניה למעשה באותו ערב, אחרי שמוקדם יותר פתח את השיר "The Bullfighter Dies" במילים "השיר הזה מדבר על ספרד הברברית, בשנת 2016.") הקהל הכין את עצמו מראש לזה.  הקהל לא הכין את עצמו מראש למה שבא אחר כך.  תוך כדי שהלהקה מפנה את המקום הנדרש במרחב המוגבר של האולם ל-"Meat is Murder", אחד משני השירים הבודדים של הסמית'ס שמוריסי ביצע במהלך ההופעה (בנוסף לקטע קטן משיר נוסף ואזכור לשיר אחר), המסך מאחור הציג קטעי ווידאו של שחיטה וטיפול במגוון של בעלי חיים – פרות, כבשים, חזירים, תרנגולות, ודגים.  רוב הקהל, שעמד לאורך כל ההופעה, התיישב בתדהמה. רוב הקהל המשיך להביט על הרצפה, מקווה שהשיר הזה ייגמר מהר ויהיה אפשר להמשיך במה שנשאר מההופעה בלי טראומות נוספות.  הדבר העצוב ביותר בקטע הזה היה שמעבר לקטעי הווידאו המזעזעים שמוריסי ניצל את האולם הסגור בשביל להכריח את המעריצים שלו לצפות בהם, זה היה אחד הביצועים הכי טובים ששמעתי ל-"Meat is Murder", ביצוע שנמשך יותר משמונה דקות שבסיומו מוריסי התכופף לכדי היעלמות בפינת בימת התופים והשאיר ללהקה שלו את המקום לסיים את השיר, בחושך מוחלט שבו נשארו רק שני הסלוגנים של אנונימוס, האחד שהושאל מהסמית'ס והשני חדש יותר, הכלים שאגו ונאנקו ביחד לכדי אנדרלמוסיה של צלילים שהלכו ונעלמו עד שכל מה שנותר הוא הגיטרה החשמלית, מפלסת את דרכה בחושך עד שגם היא נחלשה ונדמה.  רוב הקהל קרוב לוודאי רצה ללכת הביתה מיד אחרי הקטע הזה. אבל גוסטבו מנצור הפריד בין הקטע הזה לבין שאר ההופעה בסולו קלידים ארוך, ומיד אחר כך הגיע "Everyday is Like Sunday" וההופעה חזרה לסורה, כשמוריסי ממשיך לשפוך את חמתו על גורמים שהם מעט רחוקים מאיתנו – משפחת המלוכה הבריטית והמערכת הפוליטית בבריטניה בכלל, ארצות הברית והחיבה שלה להטיל פצצות על מדינות רחוקות ואקזוטיות.

אחרי שהשיר האחרון בסט, "Oboe Concerto", הסתיים וצלילי הקלרינט של בוז בורר נדמו, הלהקה ירדה מהבמה כדי לעלות שוב להדרן.  מוריסי, לבוש בחולצה אחרת, הודה שוב לקהל והלהקה ביצעה את "Irish Blood, English Heart" ומיד כשנדמו הצלילים של השיר הזה מוריסי מיהר לרדת מהבמה והלהקה מיד אחריו.  אנחנו נשארנו עם האריה האחרונה מ"דידו ואניאס" ועם הרבה מאד שאלות, כמו גם הבקליינרים שעמדו לצד הבמה ונראו מבולבלים.  אני לא בטוח מה גרם לבלבול שלהם – העובדה שההדרן הסתיים מוקדם מהצפוי, או שהקהל מסרב ללכת אף על פי שההופעה כבר נגמרה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זוכרים שהלכתם לראות סרט של טרנס מאליק עם בראד פיט ושון פן כי הטריילר שלו נגע בלב שלכם, ובאמצע היה קטע מוזר עם דינוזאורים? מסתבר שזה היה טריילר.

לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  מזמן, אמנם, אבל לגוספל לא יצא להתפרסם כבר זמן – אלן ווגה שהיה אחד משני האנשים שהיוו את Suicide, להקה שהשפיעה על מגוון מפתיע של אמנים אחרים, נפטר בגיל 78 באמצע החודש שעבר.  דווקא בנסיבות יחסית טבעיות.

בעוד שלושה ימים, ולפני כמעט עשרים שנה, אואזיס הוציאו את האלבום השלישי שלהם, "Be Here Now".  במקרה זכיתי להיות בלונדון באותו היום, ולקנות את האלבום ביום שיצא, ולראות בטלוויזיה, כשזה היה אירוע בעל משמעות, את הקליפ הזה בהקרנת בכורה באותו היום (או יום לפני זה – עשרים שנה, לך תזכור), שאואזיס החליטו להוציא גרסה מחודשת שלו לרגל הוצאת האלבום מחדש.

דיסקליימער:  הוזמנתי להופעה של ה-Flying Orchestra שאני כותב עליה למטה על ידי משרד יחסי הציבור של יהונתן בר אילן וה-Flying Orchestra. שילמתי מכספי על הכניסה להופעה ואם לא הייתי אוהב את מה ששמעתי, לא הייתי כותב על זה, כמו שעשיתי בכל שני המקרים הקודמים של הופעות שהוזמנתי אליהן. הלאה.

התזמורת מעופפת מעל דרום תל אביב

במקום שבו מתכנסים על במה אחת חמישה עשר אנשים, בדרך כלל קורים דברים מופלאים, דברים שאי אפשר לראות על במה שיש עליה רק שלושה, ארבעה אנשים.  במקרה הפעם רוב האנשים האלה התיישבו על הבמה בסדר הכמעט מופתי של תזמורת כמעט סימפונית.  המקום עצמו, חלל שנקרא "בסקולה" באיזור דרומי של העיר תל אביב שלא יצא לי להכיר לפני כן, איפשר להם לעלות בצורה מאד עממית, שהגדירה תוך כדי העליה שלהם לבמה את איך שהערב הזה הולך להיראות ולהישמע.  זה לא הולך להיות אולם קונצרטים שבו הקהל ישוב במקומו, דרוך, והתזמורת עולה ממקום אחד מוגדר לפי הסדר, חורקת על קרשי הבמה ומתיישבת כל נגן במקומו המוגדר, אלא איזשהו מקום שבו הקהל והמופיעים מתערבבים קצת אחד בשני.  חלק עלו ממה שהיה אפשר להגדיר בצורה מאד נדיבה כאחורי הקלעים – חדר בקומה השניה של המקום שהיה אפשר לרדת בו במדרגות לאיזור שבצד אחד שלו היתה הכניסה לאולם ובצד השני כניסה לבמה.  חלק עלו מתוך הקהל, מטפסים על הבמה מכל מקום שהיתה להם בו אחיזה ומקום פנוי – כי מקום פנוי אי אפשר למצוא הרבה בבמה קטנה שאמורים להצטופף עליה חמישה עשר אנשים, ומתיישבים כל אחד במקומו המוגדר מראש, ומחכים.

מחכים לבחור בשם יהונתן בר אילן, שהיה לו את התפקיד המוזר שלא יצא לי לראות אף פעם של להיות מנצח וגם גיטריסט.  זאת אומרת, מישהו שבהגדרת התפקיד שלו בספירה המוזיקלית שבה הוא חי, צריך להיות גם עם הגב לקהל וגם עם הגב לתזמורת, לפעמים בו זמנית.  משימה קשה. כשיתחילו הצלילים הראשונים של היצירה הראשונה שהתזמורת המעופפת שלו ניגנה, יתברר שזו המשימה הכי פחות קשה שתפס לעצמו הערב, ובכלל. יש שם כינור וויולה, צ'לו. קרן יער. טרומבון. חצוצרה, כלי הקשה וויבראפון ותופים, וקלידים, וחליל צד, ואת הגיטרה החשמלית של יהונתן בר אילן.  וביחד הם מנגנים את היצירות המופלאות שהוא רקח לתזמורת הזו.  לאט לאט המתח שכרוך במשהו מסודר מהסוג הזה, רק הופעה שלישית של ההרכב הייחודי הזה, הופעות שנבחרות ומשובצות בפינצטה, נמוג והתזמורת מתחילה להשתחרר והנגנים מאפשרים לעצמם, או שבר אילן מאפשר להם בסדרה של סימנים מוסכמים שנסתרים מהקהל, להביע את עצמם.  אחר כך, בין קטע לקטע, הוא מסביר שמדי פעם כל אחד מהנגנים ייצא לאיזשהם מחוזות מוזיקליים שלא הוא ולא שאר התזמורת יודעים לאן הם ייקחו אותם, וככה התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן נעה באיזון בין המחוזות המודפסים, המדודים והמוגדרים מראש של הפרטיטורה, לבין המחוזות האמורפיים והחופשיים יותר של האלתור.  לפעמים בעיות טכניות מזנקות על הנגנים בזמן שהם רוצים לרחף למחוזות אחרים ולקחת איתם את שאר התזמורת.  נגן החצוצרה, בחור אסייתי שאת שמו לא קלטתי, ניגן בהתלהבות כזו שהמיקרופון שלו ניתק ולא היה אפשר לשמוע אותו לפרק זמן.  איש סאונד הגיע וניסה לגשר על הפער הטכני הזה אבל נגן החצוצרה, שהסכים להמתין רק מעט כדי שהעניינים יסודרו, המשיך מיד אחר כך בדיוק באותו הלהט שבו הוא התחיל.

באמצע ההופעה עולה לבמה דן תורן, אחת מהסיבות שחלק מהאנשים בקהל נמצאים פה.  זה החלק הייחודי של ההופעה הזו מתוך שלוש ההופעות של התזמורת עד עתה.  בר אילן עיבד שני שירים של דן תורן לביצוע התזמורת – אחד מהם היה ביצוע מרגש ל"אימפריות נופלות לאט", אחד מהשירים הכי יפים של תורן, שבו תורן מצא את מקומו באוקטבה גבוהה יותר משהוא רגיל לשיר בה, מה שהפך את השירה לפגיעה ומרגשת יותר, ואחר כך "בך לא נוגע", שיר שהוא מתוזמר כבר בעצם, אבל בר אילן והתזמורת המעופפת שלו הצליחו למצוא בו את המקום והייחוד שלהם.  לפני השיר דן תורן מסביר את מקורות השיר, שלא הכרתי – הבן שלו והבת של יהודית רביץ, ששרה את השיר במקום, היו פחות או יותר באותו הגיל המאד רך, והתקופה היתה תקופת תחילת האינתיפאדה השניה ותורן כתב את השיר מתוך התסכול של כל הדברים האלה שמתרחשים מסביב בזמן שהתינוקות שלהם ישנים ולא יודעים כמה רוע מתרחש מסביבם.  אחרי שתורן סיים את תפקידו בערב הזה וירד, הגיע תורן של כמה גרסאות כיסוי.  הראשונה שבהן לא היתה מפתיעה מרגע שהתזמורת פצחה בצלילים הראשונים של "Peaches en Regalia".  השילוב הזה של תזמורת וגיטרה חשמלית כבר לכשלעצמו צועק זאפה, וגם חלק ניכר מהמוזיקה נשמע רווי בהשפעה.  ההרכב המשיך עם עוד קטע, כנראה של זאפה, שבמסגרתו עלה זמר בשם יוחאי דווידוב לבמה וירד מיד כשהשיר הסתיים (בר אילן אמר לאחר מכן שדווידוב ביקש לא להיות מוצג, תופעה מוזרה אבל שמצאה את מקומה בערב הזה).

כמה קטעים אחר כך, התזמורת סיימה את תפקידה ואחרי שהוצגו ירדו מהבמה לקול מחיאות הכפיים שבהחלט הגיעו להם, ובר אילן נשאר לעוד קטע אחד, סולו של גיטרה אקוסטית, שהתחיל מהוסס והתגבש לקטע שהפגין ווירטואוזיות הולכת וגדלה, כמו לאורך כל ההופעה.  בסיומה בר אילן ירד מהבמה לתשואות הקהל – קהל שקרוב לוודאי ישמח לראות את התזמורת המעופפת מתאחדת להופעה נוספת בעתיד הקרוב.

התזמורת המעופפת של יהונתן בר אילן מכילה נגנים ממגוון של מקומות, רקעים, תחומי תעסוקה ודיסציפלינות – כל אחד מביא איתו את הרקע המוזיקלי הייחודי שלו.  הקלידן הכשרוני טמיר קדם, למשל, בא מרקע של ג'אז, והכניס לתזמורת אורגן ג'אז שלקח את הקטעים המוזיקליים שלה לכיוונים שונים ומגוונים, והצ'לן גיא אילון הגיע מרקע קלאסי, אבל קטעי הסולו שלו בהופעה היו לעתים רחוקים מהסדר והקבעון של המוזיקה הקלאסית.  חלקם לומדים, חלקם מלמדים, חלקם עוסקים במוזיקה בחיי היומיום וחלקם עוסקים בדברים אחרים בכלל.

לבר אילן עצמו יש בדיוק את המרכיבים המתאימים לרקע מוזיקלי שמביא ליצירות כל כך מגוונות ומעניינות, שיש בהן מקום לתזמורת שלמה:  אמא שחובבת מוזיקה קלאסית ואבא שחובב רוק מתקדם וגיטריסטים אינסטרומנטליים כמו ג'ו סטריאני וסטיב וואי.  מעבר קצר בגיל הנעורים דרך תקופת האמצע של משינה, ואחריה מטאליקה, ואחריו טיול במחוזות המגוונים והמעניינים יותר של המוזיקה הקלאסית המאוחרת – פרוקופייב, רחמנינוב, דביוסי, ואז זאפה.  את כל אלה אפשר לשמוע, אם רק כורים אוזן, במוזיקה של התזמורת המעופפת.

מה בעתיד?  עוד הופעות.  אולי אלבום.  בינתיים, בר אילן ממשיך לרקוח יצירות לחמישה עשר הנגנים שלו והם ממשיכים להתכונן לצאת למחוזות לא מוכרים, ולקחת איתם את הקהל.  עוד עליהם, ועל המעללים הקרובים שלהם, אתם יכולים לקרוא כאן או לשמוע ולראות כאן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – וורנר הרצוג, במבטא ישראלי מחשיד, יוצא לחפש את האינטרנט.  ואת מה שנופל בין הכסאות שלו.