The gospel according to whom

1. לפני הכל

ה-TV Buddhas, אחת מכמה להקות שמסתובבות בזמנים האחרונים ברחבי ארצות הברית ובמקומות אחרים שבהם המוזיקה שלהם תהיה מוערכת יותר, צילמו סרט על מסע ההופעות האחרון שלהם שטומן בתוכו גם את הרשמים שלהם מהסיבוב עצמו, מהסצינה שהוא מייצג, מהמדינה שבתוכה הוא מתרחש, והחליטו שהם רוצים לקחת את הסרט עצמו לסיבוב הופעות – דבר שבשבילו הם צריכים מימון קצת יותר נרחב ממה שיש להם.  לכן, הם עשו מעשה והקימו פרויקט ב-Kickstarter, אתר שמטרתו לאפשר לגורמים יצירתיים מכל הסוגים להשיג מימון לפרויקטים שלהם דרך המעריצים שלהם ואנשים אחרים שמעוניינים בהצלחת הפרויקט, והם מבקשים את העזרה שלכם – אתם, מצידכם, יכולים לבחור באיזה סכום לעזור להם וגם להרוויח כמה טובין בדרך.

לרשימה המכובדת של אמנים שמתכוונים להגיע לארץ בזמן הקרוב (ו – אפשר למצוא כאן עץ ולנקוש בו – הרשימה המתמעטת של אמנים שמבטלים מסיבות אידיאולוגיות גלויות או מוסוות) מצטרף עכשיו גם וויקטור ווטן, באסיסט פיוז'ן שהרוויח את הערכתי בין השאר כשהצליח לקרוע מיתר במהלך הופעה, ושכבר היה כאן ביחד עם מרקוס מילר וסטנלי קלארק ועכשיו מגיע להופעת סולו, ב-16 במאי ב"רידינג 3".

2.  בוא ותמצא את הדרך

גרג דולי קרא להרכב שלו twilight Singers, ולאלבום הראשון של ההרכב ״Twilight" – דמדומים – אבל המוזיקה של הלהקה, שהוציאה עכשיו את האלבום החמישי שלה, היא מוזיקה שמתארת בצורה מדויקת יותר את הלילה שאחריהם. לילה בעיר, ליתר דיוק.  כזה שמכיל בתוכו קריאות צרצרים, אוושות רכות של גלגלי המכוניות הבודדות שנוסעות על הכבישים בשעות כאלה, ההצעה הקבועה והשקטה של החיים המעומעמים של הלילה בחלקים הישנוניים יותר של העיר.  ומצד שני, הרעש הבלתי פוסק של העיר שערה לאורך כל הלילה ומצמוץ שלטי הניאון, והצעקות – אלה שבחוץ ואלה שבפנים, של אלה שבוחרים או לא בוחרים לבלות את הלילה בחלק הזה של העיר.

כל אחד מהאלבומים ש-Twilight Singers הוציאו עד עכשיו מכיל בתוכו את אותו תרשים, פחות או יותר, של עיר כזו בלילה, אבל נדמה שכל אחד עוסק בעיר אחרת, שאורזת בתוכה חיים אחרים ותרבויות אחרות, ושהצבעים שלה בוהקים יותר או פחות באורות המלאכותיים של הלילה.

זו אחת הסיבות שמצד אחד קל, ומצד שני קשה, לגלוש לתוך אלבום של Twilight Singers בפעם הראשונה. הקו של דולי הוא מגדלור מרגיע בתוך החושך העצום הזה, אבל כאן, כבר מהשורה הראשונה שמכריזה שבכל פעם שאתה נמצא כאן, בעיר הדמיונית הזו, אתה מרגיש בחיים, אפשר להרגיש משהו שונה.  לוקחים לי כמה שירים כדי להבין מה זה:  הקול המקרטע, המזייף לעתים קרובות, של גרג דולי, שהיה חלק מהקסם של Afghan Whigs ואחר כך גם של Twilight Singers עצמם, נעלם.  במקומו יש קול עגול יותר, רך יותר, מלטף יותר, ודולי מוצא את עצמו מגיע לצלילים הנכונים בסולמות הנכונים לעתים קרובות יותר. מדי פעם הוא אפילו מרשה לעצמו שורה או שתיים בפלסטו.

השיר הראשון, ״Last Night in Town", לוקח אותנו במהירות מהקצה האחד של העיר, זה שנעטף במיתרים מהוססים וצלילי פסנתר בודדים, לקצה השני, זה של התופים המהירים והבאס רווי הדיסטורשן, ומניח אותנו במקום, במרכז העיר, שם האלבום הזה הולך להתחיל ואולי להיגמר, אלבום שהבסיס שלו, לפחות לדברי דולי, הוא בגלילת הרגעים האחרונים של אדם אלמוני בעיר אלמונית.

מלבד כמה יוצאי דופן ראויים לציון, כמו ״Twilight", האלבום הראשון ועדיין הכי טוב שלהם, או ״She Loves You", אלבום של גרסאות כיסוי שהלהקה מציגה בו את הדרך שלה למפות שירים נבחרים שחלקם מאד לא צפוי, האלבומים של Twilight Singers הם הרבה מאותו דבר.  בשביל מי שמצפה מהלהקה האהובה עליו לאתגר אותו, זה עשוי להיות מתסכל.  אבל אם מקבלים בהבנה את העובדה ש-Twilight Singers בחרו להתמקד בנישה רוק׳נ׳רולית מאד מצומצמת, שבה הם מרגישים נוח ובה רוב האנשים שמקשיבים להם מרגישים נוח, אפשר מאד ליהנות מהאלבום הזה.  הוא כבד וקשה יותר מהקודם שלהם, "Powder Burns", ובדומה לאלבומים של הלהקה הקודמת של דולי או ל-״Blackberry Belle" של הלהקה הזו, המוזיקה שבו קליטה ומושכת בדרכים שאי אפשר להסביר – מאחורי ענני הדיסטורשן מסתתרות מלודיות שאפשר לזהות רק כשעוצמים את העיניים.

האלבום עתיר באורחים – אני דיפרנקו חולקת עם דולי את השירה בסינגל הראשון, "Blackbird and the Fox" , ומארק לאנגן, בעבר חבר מן המניין ועכשיו חבר של כבוד בלהקה, תורם את קולו ל-״Be Invited״.  ניק מק׳קייב, הגיטריסט של The Verve, מתארח בשיר לא מזוהה (אף על פי שאני מנחש שזה ״Get Lucky", השיר שהכי נשמע כמו שיר שריצ׳רד אשקרופט היה צריך לשיר באלבום הזה), וגם ג׳וזף ארתור וג׳ף קליין, שהיו חלק מהלהקה בשלבים שונים של מסעות ההופעות הקודמים שלה, נמצאים כאן.

ככל שהאלבום הזה מתקדם לקראת סיומו, ועם הידיעה המוקדמת שהאלבום מייצג שלל של רגעים שמרצדים לפני עיניו של מישהו ברגעים האחרונים שלו, ומכיוון שנדמה שאף אחד מהשירים האלה לא מסתיימים במקום שבו הם אמורים להסתיים, אלא מעט לפני כן, אני מבין שאף על פי שהמקום הוא מרכזה של עיר בלילה, והרגעים הם רגעים אחרונים, הרגעים שמרצדים הם לא של אדם אחד, אלא של הרבה בני אדם , כאלה שהולכים ממקום אחד בעיר הזו למקום אחר, או כאלה שחולפים במכוניות אחרות על פני מכונית ההסרטה הזו, שמלווה את הקלטת האלבום.  אני מבין שאלו לא הרגעים האחרונים של אדם אחד, אלא הרגעים האחרונים של עיר, מעט לפני שהתמימות שלה הולכת להימחות בבת אחת. ובשיר האחרון, שנושא את שם האלבום, דולי והלהקה שלו נושאים כנפיים ומרחפים מעל העיר, מעל הבתים והכבישים שלה, הסמטאות האפלות והכיכרות המוארות, הכנסיות ובתי הזונות, מעיפים מבט אחרון לפני שכל זה נמחה ונעלם והופך להסטוריה.

אבל כשהאלבום מסתיים, הצלילים האחרונים של השיר הסוגר נמוגים בחזרה לתוך האפלה, אני מגלה שגם אני נשארתי בתוך ההסטוריה הזו וה-Twilight Singers ריחפו מעליי ונעלמו, והגיונית, אפילו מובנת, האכזבה שנשארת מאלבום שהוא קצר מדי, מדוד מדי ומסוגר מדי מכדי לחשוף את כל מה שדולי והלהקה שלו למדו במשך השנים שעברו מאז האלבום האחרון.  אבל, מלבד יוצאי הדופן ההם שבדיסקוגרפיה שלהם, ומאד בדומה לאלבומים של Afghan Whigs לפני כן, לאלבומים של Twilight Singers יש נטיה לנחות עליך במהירות אחרת מאלבומים אחרים.  הם לעתים רחוקות חושפים את כל היופי שלהם בשמיעה הראשונה, ולפעמים זה לוקח עשרות פעמים שהאלבום מתנגן בהן מההתחלה ועד הסוף כדי שהוא באמת יתפוס אותי.  אני מקשיב לאלבום, מעט מדי פעמים, מנסה לחשוף את הרבדים הנסתרים שבצלילים שבו, ושמח שעדיין יש לי את הפינות המוארות שאני רגיל אליהן, שבהן אני יכול לעצור, אלו שאני מחכה להן ככל שהאלבום מתנגן, ואני יודע שבבוא הזמן האלבום כולו, על כל הצלילים שלו, על כל המילים, על כל הרעשים הרכים והקשים יותר שמפוזרים לכל אורכו, ייפתח בפניי ויגלה לי את מה שחסר לי בו, ואז כל העיר הזו תרגיש כמו בית.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ההמשך ל"אפולו 13".  לחילופין, לא.

1.  לפני הכל

עושה רושם שדברים טובים ימשיכו לבוא מקובצים יחד:  קצת לפני שתי ההופעות של Twilight Singers ב"רידינג 3" בחודש אפריל, יופיעו כאן Swans, ההרכב של מייקל ג'ירה שיכיל בנוסף אליו הפעם גם את פיל פוליו מ-Cop Shoot Cop ות'ור האריס מ-Shearwater.  זה יקרה ב-12 באפריל, ב"בארבי".

2.  הקלות הבלתי נסבלת של לחזור אל התלם

"אני שומע להקות שעדיין לא קיימות," אומרת חולצה של איזה היפסטר אלמוני, בהקצנה מגוחכת של הסטריאוטיפ של היפר-חובב-מוזיקה.  ואני, אני לא שומע להקות שעדיין לא קיימות.  במקרה הטוב אני רוכש את האלבומים שלהן סמוך לזמן הוצאתם והם מחכים על המדף, הפיזי או הווירטואלי, עד שבאיזשהו שלב אני שומע אותם, כתוצאה של איזושהי הגרלה, ומתלהב מהם, לפעמים שנה או שנתיים או יותר אחרי כולם.  זה מה שאני אוהב.  אני אוהב לגלות את הדברים האלה בעצמי, לא להיות מושפע, ולפעמים לגלות גם דברים שהם ישנים הרבה יותר ולהזכיר, להרים אותם למקום שבו כולם יוכלו לראות אותם ולנקות מהם את קורי העכביש והאבק.  ולכן, כשיוצאים אלבומים של להקות שאני אוהב, בטח ובטח של הלהקות האהובות עליי, אני בדרך כלל מתעלם.  אני רוכש אותם באיזשהו שלב ומקשיב להם באיזשהו שלב, מאוחר יותר, וזה לא מאד משנה לי מתי הם יצאו.  ולכן, כשעובר זמן רב בין אלבום אחד לשני של להקה שאני אוהב במיוחד, אני יכול להימנע מלחכות בקוצר רוח.  יש אמנים שהם כל כך ענפים, כל כך יצירתיים, שהם מוציאים אלבומים בקצב מסחרר, כזה שמקשה על מעריצים להתמודד איתו. למעריצים של אמנים כאלה אין סיבה לדאוג.  הלהקות שאני אוהב, רצה צירוף מקרים אכזרי במיוחד, הן להקות שאוהבות לקחת את הזמן בין אלבום לאלבום ולשתיים מאלו – שהאלבומים האחרונים שלהן יצאו לפני ארבע וחמש שנים – הזמן הזה הגיע בדיוק באותו השבוע.

הפעם הרשיתי לעצמי לחכות בקוצר רוח.  על האלבום של Twilight Singers ידעתי חודשים מראש.  באינטואיציה ששמורה למעריצים של להקות שעוקבים אחרי פועלן מהרגעים הראשונים, ברגע ששמעתי שגרג דולי נכנס לאולפן להקליט את האלבום הבא, ידעתי שהאלבום ייצא בפברואר, ושבאפריל שאחר כך הם כבר יהיו אצלנו, להופעה אחת או שתיים.  על האלבום של Radiohead נודע לי מאוחר – רק ביום שני גיליתי שהם מתכוונים להוציא אלבום ביום שבת הקרוב.  מאוחר יותר נודע לי שכל העולם ידע על זה באותו איחור כמוני.  זו הדרך שבה הלהקה הזו בוחרת לעשות דברים עכשיו.  ולשם שינוי, ובניגוד מוחלט למה שאני עושה בדרך כלל, החלטתי לקנות אותם בהזדמנות הראשונה כשהם יוצאים (במקרה של Radiohead, ממש שעות אחר כך. כמו כל שאר העולם, עושה רושם) ולהקשיב להם בהזדמנות הראשונה שיש לי – ולא רק להקשיב, אלא לעשות עוד דבר שלא יצא לי לעשות כבר הרבה זמן – להקשיב באמת, אוזניות על האוזניים, שום דבר מסביב, תשומת לבי מופנית רק לאלבום.  לא היה לי זמן רב מדי להקשיב – האלבום של Twilight Singers זכה להגיע מתחילתו לסופו רק פעמיים בינתיים, האלבום של Radiohead היה צריך מעט יותר השמעות כדי להיספג, אבל החלק הראשון של הרשמים הראשוניים שלי משתי ההאזנות האלה נמצא כאן, למטה, והחלק השני בשבוע הבא:

3. After years of waiting

רדיוהד היו, כמעט מאז תחילת הקריירה המוסיקלית שלהם, להקה שהביעה בצורה מופגנת את הפליאה וחוסר שביעות הרצון שלה מהעובדה שמאזינים ומבקרים העדיפו להתייחס לאיכות ולהצלחה של מה שבדיוק סיימו לעשות, במקום להתמקד במה שהם עומדים לעשות. כש-״Creep" הפך להיות הלהיט הגדול שהסב אותם מלהקה שמתאמנת בימי ראשון במרתף באוקספורד ללהקה שממלאת מועדונים גם במקומות כמו ישראל, הם הסבו את גבם אליו וכתבו את ״My Iron Lung" כדי להביע את תסכולם על ההצלחה שלו.  כש-״OK Computer" הוכר כמעט מיידית כאלבום המופת שהוא, והלהקה נדרשה לראיונות וצילומים כיאה ללהקה בסדר הגודל שלה, ת׳ום יורק תהה כיצד אפשר להיעלם לחלוטין ולא להימצא יותר לעולם.

אבל בכל פעם שהם הביטו אחורה בזעם, הם ראו שהכמות האדירה של אנשים שמעריצים ומעריכים את הלהקה נשארת כמעט אותו דבר.  גם כשהם התחילו לשבור בשיטתיות את כל המוסכמות המוזיקליות שיכלו להניח את ידיהם עליהן- איך לשווק את האלבום, איך להופיע כדי לתמוך באלבום, איך למכור את האלבום ועכשיו – איך להודיע על הוצאת האלבום,  האנשים שאהבו והעריכו את הלהקה המשיכו ללכת על הסלעים שרדיוהד הטילו מאחוריהם כדי לחצות את הנהר.

מה שנמצא בקצה השני של הנהר הוא ״The King of Limbs", האלבום השמיני שלהם, שלא מבזבז אף רגע והופך לופ של פסנתר, ואחר כך גיטרה, ובס שממלא את החורים החסרים ותופים שמחזקים את הפינות, לאיזושהי אנדרלמוסיה שבטית אלקטרונית שמעליה ת׳ום יורק פורש את משנתו.  בנקודה הזו, קרוב לוודאי שמאזיני הלהקה יתחלקו לשני מחנות – אלו שציפו לזה ואלו שלא.  לראשונים מחכה חוויה מאד מעניינת שהולכת להיפרש על פני שמונת השירים הבאים. האחרונים הולכים לסבול מאד. אולי, כשרדיוהד יקבעו את המקום והזמן הבאים להיפגש, הם אפילו לא יגיעו.

הסיפור הוא כזה: רדיוהד הכינו אותנו, כל הזמן הזה, לפתוח את האוזניים ולהקשיב באמת למה שמסביבנו. להפריד את העיקר מהתפל. ללכת אחרי מה שבאמת מעניין אותנו מבחינה מוזיקלית, גם אם זה הדבר הכי קקופוני ורועש שיש בסביבה. הם העלימו, לאט, בזהירות, את השירים הקלים והקליטים והברורים מאליהם, מהאלבומים הקודמים וניסו להתרכז בלמצוא את הסאונד שיהיה הכי מעניין גם בשבילם וגם בשביל המאזינים שלהם.

ב-״In Rainbows" זה צרם לי. חשבתי שהם משתדלים יותר מדי, משקיעים כמויות אדירות של זמן בלנסות לגרום לשירים להישמע אחרת ממה שהטבע היה רוצה שיישמעו, כשיש להם את הכשרון הטבעי להפוך את השירים לחדשניים מספיק אם רק ינגנו אותם. באלבום הנוכחי, רדיוהד משרטטים קו על החול. מי שיעבור אותו, צפוי למצוא את עצמו בממלכה מוזיקלית אחרת לגמרי, כזו שבה רדיוהד כבר מנותקים לגמרי מכל מה שמחייב אותם לשמור על קשר עם העולם המוזיקלי החיצוני. מי שלא יעבור, יכול להתנחם בזרועות להקות אחרות, צפויות יותר.

אפשר, אולי רצוי, לומר כמה דברים רעים על האלבום החדש של רדיוהד.  הוא קצר מאד, למשל – טענה שבדרך כלל נשמעת קטנונית כלפי אמנים שמשחקים תפקיד בענף שבו לאיכות יש חשיבות גדולה הרבה יותר מלכמות, אבל במקרה הזה יש לה מקום – מכיוון שבתקופות פורות יותר, זה היה EP – כזה שמהווה גשר, כמו "How Am I Driving" או ״My Iron Lung", בין הסגנון המוזיקלי שאפיין את האלבום הקודם לזה שמאפיין את האלבום הנוכחי. הוא אפל, גם בצליל וגם בהרגשה, בצורה שמפריעה לפעמים לקחת אותו ברצינות.

אבל ביחד עם הדברים האלה, הוא גם אלבום נפלא.  הוא מכיל רק שמונה שירים, מפני שזה מה שאנחנו יכולים להתמודד איתו בעולם החדש והמופלא הזה של רדיוהד (שאפילו משחררים אותנו, בהדרגה, עם השיר הכי סטנדרטי באלבום, ״Seperator", כדי שלא ניבהל מהקונטרסט).  אבל כל אחד מהשירים האלה מציג פן אחר של רדיוהד שלמדנו להכיר ולאהוב, בתבנית מעט אחרת. ת׳ום יורק מקדיש חלקים נרחבים מהאלבום לדבר על חופש ועל חלומות מצד אחד, ועל כעס והחזרת מידה כנגד מידה, מצד שני, ואפילו בשירה שלו אפשר לשמוע שהוקל לו, עכשיו כשהוא נמצא במקום שטבעי לו להיות בו.

האלבום הזה שונה מכל האחרים גם בעצם העובדה שהוא הראשון שמתפקד כמעט רק כאלבום – במקום גם כאסופה של שירים שכל אחד מהם יכול לעמוד בזכות עצמו. השירים שעוקבים אחד אחרי השני באלבום באמת נשמעים טוב יותר כשהם מנוגנים בסדר הספציפי הזה, כולם מהווים חלקים מתוך סיפור אחד, ומלבד שיר אחד או שניים, קשה מאד לשמוע אותם מחוץ לקונטקסט שבו הם מנוגנים.  נדמה שרדיוהד לא רצים להטריד את עצמם עם סינגלים, עם בי-סיידים, עם מקומות במצעדים, אבל מכיוון שהם עדיין, למרות הכל, צריכים לשחק לפי החוקים המקובלים של עולם המוזיקה, רדיוהד הוציאו את ״Lotus Flower" כסינגל הראשון מהאלבום, מהלך שנדמה שהוא לא נוח להם כמעט כמו הריקוד של ת׳ום יורק בקליפ שמלווה את השיר.

מהצד השני של "Lotus Flower", שהוא באמת שיר נפלא ואחד מהכי אופטימיים, מבחינה מוזיקלית, באלבום, נמצאת גולת הכותרת של האלבום מבחינתי.  לרדיוהד יש שיר אחד כזה לפחות בכל אלבום שלהם, מאז הראשון.  שיר שגם כששומעים אותו בפעם הראשונה, אפילו אם כל השירים האחרים קשים להאזנה וצריך לחזור אליהם שוב ושוב כדי לשכנע אותם להיפתח, הוא מרגש ומזמין, כמעט מחייב, להקשיב לו שוב, מיד אחר כך.  "Codex" מורכב משישה אקורדים שהרצף שלהם די פשוט, אבל עבודת העריכה והאפקטים שהפסנתר והגיטרה טבולים בהם לאורך השיר הופכים אותו למיוחד, כלי הנשיפה המסומפלים הופכים אותו ליותר מיוחד, וקטע התזמורת המרחפת שטמון במרכזו הופך אותו לא רק לאחד מהשירים שקרוב לוודאי שאחזור אליהם יותר באלבום הזה, אלא לאחד מהשירים החביבים עליי של רדיוהד, כבר עכשיו.

אלבום השנה? האלבום הכי טוב של רדיוהד עד היום? האלבום הכי גרוע? למי אכפת.  במבט לאחור, מסתבר לי שרדיוהד השקיעו את רוב הזמן שלהם בלרדוף אחרי הדבר המוזיקלי החדשני ביותר שיכלו למצוא, ואז בלברוח ממנו, ואני שמח לגלות איך הם נשמעים כשזה כבר לא משנה להם.  ועכשיו, אחרי גישוש הפתיחה הזה וכשהם מעיפים מבט חטוף לאחור כדי להירגע בידיעה שאנחנו עדיין שם, הם חופשיים להיות מי שהם רוצים מבחינה מוזיקלית באלבום הבא, שאני מקווה שייקחו לו פחות מארבע שנים להגיע אלינו. אחרי הכל, רגע לפני שהוא משחרר אותנו בחזרה לעולם החיצוני והמעט משעמם יותר, עכשיו כשהאלבום הזה סיים להסתובב, ת'ום יורק בעצמו אומר שזה לא נגמר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דאדלי מור היה סוג של שד משחת שהסתתר מאחורי פרצוף תמים.  ראסל בראנד, אני חושד, הוא בחור תמים וחביב שמסתתר מאחורי פרסונה של שד משחת.  אך טבעי שאחד מהם יגלם את התפקיד של ארתור, והשני יגלם אותו, שוב.

1. לפני הכל

ביום שלישי האחרון ספנסר אלדן חגג את יום הולדתו ה-20.  אתם חושבים שאתם לא מכירים אותו, כשאתם מסתכלים על השם, אבל אם הייתם בני עשרה בשנות ה-90, אתם מכירים אותו טוב מאד. הנה.  כמה זקנים העובדה שהבחור כבר בן 20 גורמת לנו להרגיש, קרוב לוודאי.

Twilight Singers מוציאים את האלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ביום שלישי הקרוב, ה-15.2.  Spin מאפשר לנו לשמוע אותו בסטרימינג כבר עכשיו.

2.   הנרי רולינס מסמן את המטרה הבאה

כשהאלילים שלך מתחילים להזקין, גם אתה מתחיל להזקין.  ככה זה עובד.  בשלוש השנים האחרונות דיוויד בואי וברוס ספרינגסטין, שניהם סוג של אלילים, סימנו שישים שנים על כדור הארץ הזה והמשיכו הלאה, אחד ממשיך להוציא אלבומים כאילו אין מחר, אחד ממשיך לא להוציא אלבומים כאילו אין מחר.  הנרי רולינס הוא אליל למחצה.  זאת אומרת שאני מעריך את כל הדברים שהוא עושה, ועוקב אחרי רוב הדברים שהוא עושה, אבל לא מתעמק בהכל ולא רואה צורך להשלים את הכל בדבקות פנאטית, מקווה להשיג את הבוטלג של ההופעה ההיא לפני שישה אנשים או את המגזין המודפס על נייר צילום שבו התראיין לפני עשרים או שלושים שנה.  אני מתבונן במה שהוא עושה, מרחוק, מתפעם מכמות האנרגיה שיש לאיש הזה, מכמות הפרויקטים שהוא מריץ בבת אחת, במקביל, לא עוצר לנוח אפילו לרגע, נדמה.

והיום יום ההולדת החמישים שלו.  הוא נראה פחות או יותר אותו דבר.  שרירי במידה מרתיעה קצת, צוואר בעובי של הראש שלו וראש עטור בשיער שחור קצון (עכשיו מעט אפור) ופרצוף שמצליח בבת אחת לשדר איום ואתגר – "נסה להתמודד איתי", הוא אומר, וגם "נסה להבין מה אני אומר – זה ישנה את הדרך שבה אתה מסתכל על החיים".  אם תעצרו לרגע ותביטו, תוכלו לראות באחת מהעיניים שלו זיק כזה של נעורים, של אנרכיה, של רצון ללכת נגד מה-שזה-לא-יהיה.  זה לא משנה מה קורה, זה תמיד טוב להיות נגד.  הוא התחיל ב-S.O.A, להקת הארדקור בוושינגטון, ב-1981, ואחר כך הצטרף ללהקה שהעריץ, Black Flag, בקצה השני של ארצות הברית, וכשזו דעכה המשיך ללהקה משלו, שתי האחרונות מעצבות מחדש את הדרך שבה מוזיקה יכולה וצריכה להיות מועברת, מתוקשרת לקהל ומתכתבת עם הקהל.  אחר כך הוא הפך להיות מעין איש ספוקן וורד, בהתחלה כזה שמנסח טקסטים ארוכים יותר וארוכים פחות, חלק נוגעים בעצב חשוף אצלו, אולי גם אצלנו, חלק מדברים על משהו ארכאי או תרבותי עכשווי שהוא רוצה להפנות את תשומת ליבנו אליו, חלק פועלים כמו גלויה, כמו תמונה שצולמה באמצע טיול, מנסה למסגר רגע כדי לזכור אותו אחר כך.  מאוחר יותר, כשהפך להיות גם שחקן בסרטים והספיק להסתובב ברחבי העולם כסולן להקה, כאמן ספוקן וורד וסתם כמתבונן, מופעי הספוקן וורד שלו הפכו להיות מופעי אנקדוטות.  הוא סיפר על דברים שעשה, על דברים שקרו לו, ומדי פעם שילב בתוך הסיפורים האלה את הפילוסופיה שלו, את תפיסת העולם שלו, שהיא ייחודית, מאתגרת, ומצליחה להיות אופטימית וזועמת בבת אחת.  אחר כך הוא העביר את הקשר הזה עם הקהל – הסיפורים ותפיסת העולם – לטלוויזיה (באינטרנט) ולרדיו (ציבורי).

את רולינס הכרתי, בתחילה, משני מקומות שונים ששיקפו בצורה די נכונה את מגוון הדברים שהוא עושה – המקום הראשון היה MTV, שם רולינס עטה על עצמו תחפושת של מעין קלארק קנט ומעין סופרמן (עם R גדולה על החזה – ולאחרונה, לכבוד ראיון במגזין לקראת יום ההולדת שלו, הוא עטה עליו את התלבושות האלה שוב) בקליפ של הלהיט הגדול ביותר, קרוב לוודאי, של הלהקה שנקראת על שמו, "Liar";  המקום השני היה "ג'וני נמוניק", סרט שבו קיאנו ריבס מגלם דוד שמהווה דיסק-און-קי אנושי בעצם העובדה שהוא אוגר במוחו מידע שהוא מעביר ממקום למקום בתשלום, ורולינס מגלם בו רופא, בערך.  מאוחר יותר זכיתי להכיר גם את Black Flag ואת ההסטוריה הקליפורנית הזו, וגם, בעזרת חברי הטוב עידו, את קריירת הספוקן וורד שלו, שבאה לידי ביטוי גם באלבומים שאספו קטעים ממסעות הופעות שלו (שני הקטעים האהובים עליי, מההקלטות האלה לפחות, הן כמובן הסיפור שלו על הביקור הראשון בישראל, וסיפור מבריק שלו על מפגש עם טום ווייטס ובקשת עצה לגבי התמודדות עם שאלות של מעריצים).

אחר כך, כשכבר התעמקתי במגוון הדברים שהוא עושה, זכיתי לראות אותו גם בערב ספוקן וורד אמיתי וחי.  הוא בא לארץ לשתי הופעות – אחת בירושלים ואחת בתל אביב – שצולמו לתכנית טלוויזיה שהקליט באותו הזמן (שגם, במקרה, איפשרה לאשתי ולי לזכות בקצת מ-15 הדקות שלנו, בדקה 8:16 כאן).  ההופעה בתל אביב היתה עטורה בזיק האנרכיה המרומז שלו עוד לפני שהתחילה – באודיטורים של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שהוקם על ידי רחבעם זאבי, האיש שהציע לשלוח את כל הערבים שחיים בארץ לאיזשהו מקום אחר, לא בהכרח ברכבות, התפאורה היתה מורכבת מלוח ענקי שעליו היו כתובות, שוב ושוב, המילים חופש הדיבור בעברית, ערבית ואנגלית.  כשרולינס עלה לבמה, לקול תשואות הקהל, במכנסי הדוקרס וחולצת הטי השחורה האופייניים לו, הוא התחיל את ההופעה בסיפור של מה שהתרחש בהופעה הקודמת, בירושלים, שם הוא הופיע באולם קטן יותר.  "סיימתי את ההופעה, אמרתי תודה רבה ושלום (בעברית), וירדתי מהבמה.  אני הולך לחדר ההלבשה, ופתאום אני שם לב שכולם הולכים אחריי," הוא מתאר את ההיכרות הראשונה שלו עם ישראל, מהצד המופיע, שבה כל אחד רוצה לשאול אותו משהו או לומר לו משהו כשההופעה עצמה נגמרת.  בניגוד להרבה אמנים אחרים שעשויים למצוא את זה מרתיע או מטריד, רולינס מוצא את זה מלהיב במיוחד, מפני שהוא סוג של אנתרופולוג.  הוא מוצא את עצמו בכל מיני מקומות מעניינים בעולם – עירק בהזמנה של הארגון האמריקני המקביל לליב"י, רוסיה מעט אחרי סוף העידן הסובייטי, חדר כושר ביוסטון אחרי סשן צילומים לסרט – ומביט על הסיטואציות שהוא נמצא בהן, ועל הסיטואציות שבהן אחרים נמצאים, בעין משועשעת, כזו שראתה דברים כאלה כבר במקומות אחרים, התנסתה בדברים מרוממי נפש ודברים נוראיים וחיה כדי לספר על זה.

הנרי רולינס רואה גם בעין של אנתרופולוג את שנת החיים העגולה הזו, שהוא מסיים היום.  לשאלה של מגזין בראיון לכבוד יום ההולדת שלו לגבי מה השתנה בנפשו האנרכיסטית מאז גיל 20, הוא עונה שלא הרבה.  הגיל הוא משהו שמגיע ושצריך להתמודד איתו בתור אתגר חדש, בתור סט חדש של מאפיינים מועילים ושל מאפיינים מגבילים, הוא אומר.  ההבדל העיקרי בין גיל 30 לגיל 50 מבחינתו הוא ההשלמה עם העובדה שיש כמה דברים שהוא כבר לא יכול לעשות – כמה דברים שבמקום לעשות אותם הוא יכול וצריך להביט על אנשים אחרים, צעירים יותר, שיכולים וצריכים לעשות את הדברים האלה, ולצטט את מוחמד עלי – "תמשיך להשתולל, בחור צעיר.  תמשיך להשתולל."

מה שאני רוצה לומר, בעצם, בכל המילים האלה, הוא – יום הולדת שמח, הנרי רולינס.  אני מקווה שהיום הזה מספק את תאוותך האנתרופולוגית לפחות במידה מסוימת, שקורה לפחות דבר אחד באיזשהו מקום בעולם שבו אתה נמצא כרגע שאתה יכול לעבד ולהפוך לאנקדוטה שמשרתת גם כתצלום של הרגע שתפסת, וגם כפריזמה של תפיסת העולם שלך ביחס למה שראית.  אני מקווה שבעוד חמישים שנה נהיה כאן שנינו כדי להיפגש שוב, כדי שאוכל לומר שבעצם, שום דבר לא השתנה אצלך ואתה המשכת להסתער קדימה בכל החזיתות התרבותיות האפשריות, שניסית מהכל וטעמת מהכל ועדיין לא הספיק לך.   מפני שבכל עולם שבו הנרי רולינס בגיל 50 הוא לא שונה, בעצם, מהנרי רולינס בגיל 30, שבו התאווה שלו לחיים שווה כמעט לזו של אחד מהאלילים שלו, שאותות הגיל המבוגר יותר שלו ניכרים עליו הרבה יותר, שבו רולינס יכול למהול טיפה של אנרכיה במים שלך ולהגיש לך אותם, ושעדיין יהיה רצון לשתות, ולהקשיב, ולהפנים, עדיין יש סדר.  הייתי אומר עד 120, אבל 120 זה מעט מדי בשביל כל מה שאתה יכול ורוצה לעשות.  אז במקום, אני אומר – תמשיך להשתולל, הנרי רולינס.  תמשיך להשתולל.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – I'll be back. Way back. Way, way back.

1. לפני הכל

חדי העין ביניכם בטח שמו לב שהגוספל לא היה כאן איזשהו זמן.  במהלך השבועיים האחרונים דברים אחרים, דחופים יותר ודחוקים יותר, הזיזו את מקומו של הגוספל לאט לאט מרשימת הדברים לעשות עד שהוא מצא את עצמו מאד למטה, ואז בכלל לא שם.  זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני בדרך כלל נאלץ לוותר על המנה השבועית של הגוספל, ובמקרה הזה, גם לא להודיע מראש שזה הולך לקרות. אז, מצד אחד, אני מתנצל.  אני משתדל להודיע מראש כשדברים כאלה קורים אבל לפעמים גם היעלמויות בלתי מוסברות עשויות לקרות.  מצד שני, יש תואר ופרויקט מוזיקלי גדול הסתיים לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר.  או, במילים אחרות, לעניינינו:

הרבה מתים מוזיקליים אספו את עצמם לפינת המתים המוזיקליים השבועית כשזו לא היתה פה בשבועיים האחרונים:  ג'ון ברי, האיש שהדבר שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא נעימת הנושא של סרטי ג'יימס בונד, אף על פי שהוא כתב את כל המוזיקה בסרטי ג'יימס בונד עד לסוף שנות ה-80 (מאז זה היה בעיקר דיוויד ארנולד), והדבר השני שהוא קרוב לוודאי מפורסם ביותר בגללו הוא השערוריה מסביב למי כתב באמת את קטע הגיטרה המפורסם מתוך אותה נעימה, נפטר בגיל 77 מהתקף לב;  גלדיס הורטון, סולנית ה-Marvelettes, שהשיר המפורסם ביותר שלהן, "Please Mr. Postman", זכה לגרסת כיסוי של הביטלס, נפטרה בגיל 66 בעקבות שבץ;  מילטון באביט, מלחין אוואנגרדי שהיה מספיק וורסטילי להלחין גם יצירות סטנדרטיות, לכלים אקוסטיים, וגם יצירות לכלים אלקטרוניים, בין השאר אחד מהסינתיסייזרים הראשונים, נפטר בגיל 94 ;  דון קירשנר, "האיש עם אוזן הזהב", ששידך בין השאר בין ניל דיימונד ל-Monkees וגילה את ניל סדקה ככותב שירים, נפטר מדום לב בגיל 76;  וה-White Stripes התפרקו, אחרי ארבע עשרה שנים ביחד.

[ומשהו חדש ומצער במיוחד, מהיום:  גארי מור, שהיה גם גיטריסט של Thin Lizzy (אחד מתוך רשימה מרשימה של גיטריסטים שהפכו אחר כך גם לזמרים מפורסמים בזכות עצמם בחלק מהמקרים), וגם גיטריסט וזמר בלוז מאד מוצלח בזכות עצמו, נפטר מדום לב בגיל 58 הבוקר.]

2.  Versus the Spin – January 2011 Edition

סוף חודש הגיע, והגיע הזמן, אם כן, למהדורה החודשית – והראשונה השנה – של האוסף. הנה:

1		Grant Lee Phillips – Don't Look Down
		אחד המאפיינים הבולטים ביותר בלהקה שגרנט לי פיליפס השאיל לה את שני שליש משמה היה הקול של גרנט לי פיליפס והכתיבה שלו. לכן, כשהלהקה התפרקה ופיליפס המשיך לדרכו כסולן, כולנו הרווחנו מפני ששני הדברים האלה, אף על פי שהיו מתחת לשמו האמיתי של הסולן ולא שם להקה שהחזיקה אותו ושני חברים נוספים, נשארו כמו שהיו.
		לשמוע	לקנות
2		Coldplay – Spies
		מעט לפני שקולדפליי החליטו, בעיניי לפחות, לוותר על כל נסיון לעשות מוזיקה ייחודית ומאתגרת והחליטו ללכת על המסלול הבטוח של המנוני אצטדיונים מלוטשים בעקבות הלהקה שחיממו בשלב מסוים בתחילת הקריירה שלהם, U2, קולדפליי הקליטו אי.פי. אחד שנשמע שונה מכל דבר שלהקות עשו אז, ועדיין מצא את מקומו בקלות בעולם הרוק האלטרנטיבי הבריטי של תחילת המאה ה-21. ואז הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, שמלבד סינגל הבכורה הקצת מציק שלו, היה קרוב מאד למושלם. ואז הם הוציאו את האלבום השני שהיה עוד יותר קרוב למושלם. ואז הם נסחפו בגל עשרות אלפי המעריצים באצטדיונים. אני נוטה לקוות שאולי באיזשהו שלב בעתיד גם הם יחליטו לחזור לשורשים ולהוציא אלבום מרומז, עדין, לא מתיימר כמו אלבום הבכורה שלהם.
		לשמוע	לקנות
3		Helloween – Take Me Home
		עולם מאוזן הוא עולם שבו יש מקום גם ללהקות כאלה, שעושות רעש שלכאורה אין לו שום מטרה מלבד הרעש שהן עושות. אם עוקבים בדקדקנות אחרי המילים, החשד רק מתחזק שהם עושים רעש רק למען עשיית הרעש, אבל, חשוב לשמוע גם מוזיקה כזאת כדי לשמור על האיזון הזה בעולם.
		לשמוע	לקנות
4		Summer at Shatter Creek – Your Ever Changing Moods
		מאחורי שם הלהקה הלא מאד מוצלח הזה, בואו נודה, מסתתר איש אחד – קרייג גורביץ' – שאחראי לבדו על הפסנתר והגיטרות, הקולות והסינתיסייזרים והשירה, שממלאים את השיר הזה ועוטפים את המילים , שצריך להקשיב להן לפחות כמה פעמים בשביל להגיע לרובד האמיתי של מה שהן מנסות להגיד, באווירה אמיתית של שלוש בבוקר.
		לשמוע	לקנות
5		Danny Elfman – The Truth
		מערכת היחסים ארוכת השנים בין דני אלפמן לבין טים ברטון גרמה לכך שנדמה היה שהפסקולים שלו, אפילו נעימת הפתיחה של הסימפסונס, הם בעלי איזשהו נופך ילדותי, קסום, מנותק, ושאת הפסקולים האלה לא יכול לעשות אף אחד אחר, כמו גם שדני אלפמן לא יכול לעשות פסקולים לשום סוג אחר של סרט. אבל דני אלפמן מדי פעם מקבל את ההזדמנות לכתוב מוזיקה לסרטים שאין בהם שום דבר קסום, שום דבר מסתורי, שום דבר ילדותי, ודווקא בסרטים כאלה הוא מראה את הכשרון האמיתי שלו – לכתוב בדיוק את מה שהסרט צריך בשביל להפוך להיות להרבה יותר מסכום החלקים שלו.
		לשמוע	לקנות
6		Blur – Sing
		Blur היו אחת משתי הלהקות הכי גדולות בימי הזוהר של הבריטפופ, ואני הכרתי אותם באותה דרך שהרבה אנשים הכירו אותם, דרך הלהיטים ששרטטו אותם כלהקה שמנסה להמשיך את דרכן של להקות כמו ה-Small Faces וה-Kinks ומנסים להישמע קוקנים במיוחד בכוונה. אבל רק ב-1997, כשיצא הסרט "טריינספוטינג" ואחריו גם הפסקול שלו, למדתי להכיר אותם באמת, כלהקה שמסוגלת לעשות מצד אחד שיר כמו "There's No Other Way", שלקוח מאלבום הבכורה שלהם, ומצד שני את השיר הזה, שגם הוא לקוח מאלבום הבכורה שלהם, ונפרש לאורך שש דקות של הרגשה שאי אפשר לתאר.
		לשמוע	לקנות
7		Buffalo Tom – Your Stripes
		בחיפוש אחר תמונת האלבום הזה מצאתי אותה ברשימה של חמישה עשר אלבומים שאינם מוערכים כמו שהם צריכים להיות, ולא הופתעתי. אחת מהסיבות לכך היא שהמשפט הבא שרציתי לכתוב מתייחס לזמן הקצר שהלהקה הזו פעלה בו, והלהקה הזו עדיין קיימת, בעצם (ומוציאה אלבום חדש במרץ). זה האופי של להקה שיצרה מעגלים קטנים ומסותתים במים שלתוכם הושלכה בשנות ה-90, ושעשתה את כל מה שעשתה בצורה שגרמה לצליל שלה להיות שונה, למילים שלה להיות שונות, לשירים שלה להיזכר מעבר לאלו של להקות אחרות שהיו מצליחות מהם אז והן נשכחות מהם עכשיו.
		לשמוע	לקנות
8		Bob Dylan and the Grateful Dead – Queen Jane Approximately
		כשחושבים על גרסאת ההופעה הארוכות של שירים של בוב דילן, מצד אחד, והגרייטפול דד, מצד שני, זיווג בין השניים הוא רק מתבקש, וברגע שההגיון סומך את ידיו על האירוע הזה, וברגע שההזדמנות הנכונה הציגה את עצמה, זה בדיוק מה שהם עשו – מסע הופעות משותף. אמנם אלו היו הופעות בעיקר על טהרת הגרייטפול דד, ששני שליש מההופעה היו סטים שלהם, אבל כמו ב"רובין הוד" וב"רובין הוד – גברים בגטקעס" – הכוכב האמיתי מבליח בסוף רק לזמן קצר, וזה מספיק.
		לשמוע	לקנות
9		The Velvet Underground – Black Angel's Death Song
		ל-Velvet Underground היה קו רכבת בלתי נראה שחיבר בין שתי נקודות דמיוניות – באחת שירי פופ מובנים, אולי אפילו שבטיים קצת, שאפשר היה לשמוע ולהבין בקלות. בקצה השני שירים מהסוג הזה – שירים שגם הם בסופו של דבר שירי פופ, אבל כאלה שעטופים בהרבה שכבות הרבה פחות מובנות.
		לשמוע	לקנות
10		Mundy – Pardon Me
		מונדי, אדמונד אנרייט בשביל מורים, הורים ופקידי מס, התחיל את דרכו המוזיקלית באותה דרך שבה עשרות ומאות מוזיקאים איריים התחילו את דרכם המוזיקלית – ברחובות דבלין, עם גיטרה ושירים משלו, וקהל של עוברים ושבים שהיה יכול להקשיב או לא להקשיב. מישהו הקשיב, למזלו, מפני שבמהלך ההרפתקה המוזיקלית שלו, הוא הספיק למצוא את עצמו בפסקול "רומיאו ויוליה" של באז לרמן, מתארח עם אמנים איריים ואחרים והופך למפורסם מעט בזכות גרסת כיסוי אקוסטית ל-"Whenever, Wherever" של שאקירה.
		לשמוע	לקנות
11		Bruce Springsteen – Jackson Cage
		מאוחר יותר, הרבה אחרי שהאלבום הזה יצא, ג'ון ווסלי הארדינג החזיר את השיר הזה לקצב שהוא אמור היה להיות מושר בו – איטי ומדוד, קצב מהורהר שמאפשר לחשוב על המילים, לעבד אותן, להבין את מה שעומד מאחוריהן ולפניהן. אבל כאן, באלבום הכפול הזה, ברוס ספרינגסטין עבר דרך השיר הזה באותה דרך שבה עבר דרך רוב השירים האחרים – במהירות ובזעם שהחליף את הצער המדוד שהסיפורים שמאחורי השירים האלה היו עשויים לעורר.
		לשמוע	לקנות
12		Counting Crows – Borderline (live at the Royal Albert Hall)
		ל-Counting Crows יש הסטוריה ארוכה של גרסאות כיסוי בהופעות שלהם, חלקן בעקבות בקשות של מעריצים, באתר, בפורומים, לפני ההופעה עצמה, חלקן בעקבות רצון של הלהקה להתנסות במשהו שונה, לא חלק מהרפרטואר שלהם. ברוב המקרים הם מבצעים משהו שנמצא בתוך האיזור הנוח שלהם – שיר פולק או רוק שהם מסוגלים לנעוץ בו את שיניהם ולנער אותו כדי להוציא ממנו את המאפיינים שהם ייחודיים לו, כדי שיוכלו להוסיף אליו את המאפיינים שהם ייחודיים להם. אבל לפעמים הם מחליטים לנסות ולקחת שיר מכיוון אחר לגמרי ולהפוך אותו לשלהם – כמו למשל במקרה הזה, שבו הם מבצעים גרסת כיסוי לסינגל הראשון של מדונה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בניגוד לכמעט כל סרט אחר בקולנועים בזמן הקרוב, זה לא סרט מצויר.

1. לפני הכל

"אתה מגיע ל[הופעה של אמן או להקה מוצלחים מחוץ לארץ בשנה האחרונה]?" חברים היו שואלים אותי, והתשובה שלי היתה בדרך כלל, "לא, אני שומר את הכסף שלי להופעה של Twilight Singers באפריל בשנה הבאה."  אין לי מקורות פנימיים – זו אפילו הפעם הראשונה שאני שומע על חברת ההפקות שמביאה אותם לארץ – אבל הייתי בטוח שהמשאלה שלי, לראות שוב את הלהקה הזו בהופעה אחרי שתי ההופעות המאד מוצלחות שלהם ב"בארבי" לפני ארבע שנים, תתגשם השנה.  Twilight Singers (אני אשמיט את ה-The לצרכי נוחות) הם אחת מארבע הלהקות המתפקדות היום האהובות עליי, ובניגוד לרדיוהד, שאני חושד שלא צריך את דיימון אלברן בשביל לשכנע אותם לא לבוא לישראל מסיבות פוליטיות, או ל-Divine Comedy שהופעה בכל מקום קטן יותר מהיכל התרבות לא תעשה איתם צדק, גרג דולי וחבר מרעיו כל כך נהנו פה בשתי ההופעות שלהם אז (שהם תיארו בבלוג מסע ההופעות באתר שלהם שתיחזקו גם דולי עצמו וגם סקוט פורד, בסיסט הלהקה, כשתי ההופעות הכי טובות בסיבוב ההופעות ההוא) שהכותרת של הפוסט האחרון בבלוג הזה היתה "תם ונשלם", בעברית (הלהקה הרביעית, Firewater, לא מסתדרת עם המשפט הזה ולכן היא לא כאן.  לא רק שטוד איי, שבילה חלק מהגלות מרצון שלו מארצות הברית בתקופת השלטון של בוש בקיבוץ צאלים ובתל אביב, אוהב את ישראל בא' גלית, הלהקה מכילה גם בדרך כלל לפחות חבר אחד או שניים ישראליים לחלוטין), ולכן קל להניח שאחרי שהאלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ייצא בפברואר, הם ייקחו זמן קצר לחזרות והכנות ביורוקרטיות לפני סיבוב הופעות, ושאחת התחנות הראשונות שלהם בסיבוב הזה תהיה ישראל (זו התחנה האחרונה, בינתיים. אבל למה להיות קטנוניים).  הם יופיעו, פעמיים, ב"רידינג 3", ב-16 וב-17 באפריל.  כרטיסים אפשר, כבר, לרכוש כאן.  ואגב, כנראה שלא צחקתי כשאמרתי שאני שומר את הכסף שלי.  הייתי משלם, אמנם, כל מחיר לראות את אחת מחמש הלהקות האהובות עליי בהופעה, אבל בשביל אנשים שההיכרות שלהם עם הלהקה הנפלאה הזו היא קצת יותר שטחית, זה מחיר מעט גבוה מדי, Plug Productions.

וגם ז'ילברטו ז'יל, שהוא שר וגם שר (בראש שלי ובמקלדת שיש בה ניקוד זה מעט מצחיק יותר), מגיע לארץ להופעה אחת בהיכל התרבות ב-14 לאפריל.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  טריש קינן, הסולנית של Broadcast, נפטרה מדלקת ריאות השבוע.

2. הכל עניין של עיתוי

בית הספר למוזיקה שלמדתי בו בארצות הברית, McNally Smith, מצא בית חדש לפני הסמסטר השני שלי שם, במקום שכנראה היה בית ספר למשהו גם לפני כן.  בקומה השלישית והאחרונה של המבנה היה אולם גדול שבחלקו האחורי היה מטבח, או מה שהיה יכול להיות מטבח, עם שני כיורים גדולים, מקום לכמה מקררים ורצפה שמשתפעת לתוך פתח ביוב באמצע החדר.  כשאחד מהעובדים שם, חבר, החליט שהוא רוצה להקים במקום את בית הקפה המגניב שבית ספר כזה צריך שיהיה לו, וכשהוא הצליח לשכנע את הכוחות השולטים לאפשר לו לפתוח את בית הקפה במקום הזה, הוא לקח אותי לעזור להקים את בית הקפה ולעבוד בו.  במשך קצת יותר מחודש, עמלנו על להקים ולסדר את בית הקפה לפני שפתחנו אותו.  באולם הגדול היתה במה, בערך באמצע החדר, שהשתמשו בה בשביל כמה מהשיעורים וגם, בזמני ארוחות הצהריים, סטודנטים פשוט עלו על הבמה וניגנו את מה שהיה להם לנגן, ומולה היה התחליף הצנוע לקונסולת הגברה מקצועית – קונסולה קטנה של שמונה ערוצים שישבה על מתקן על גלגלים שהכיל גם את המגבר, האקולייזר ונגן דיסקים.  מאחר ונגן הדיסקים שהיה חלק מהמתקן היה מחובר למערכת ההגברה של האולם, זה היה גם האמצעי שהשתמשנו בו כדי להשמיע מוזיקה – בהתחלה בשביל עצמנו ואחר כך כאיזשהו תוצר לוואי נדרש של אווירת בית הקפה שיצרנו.  אז נגן הדיסקים נמצא במרכז האולם הגדול.  הדלפק, והמטבח שמאחוריו, שם עבדנו, נמצא בקצה הרחוק של האולם הגדול, ומה שזה לא יהיה ששמנו בנגן הדיסקים ניגן בריפיט, במשך כל היום, מפני שלפעמים לא יכולנו, ולפעמים לא רצינו, ללכת לשם ולהחליף את הדיסק.

כשמאזינים לדיסק אחד, מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, מההתחלה ועד הסוף, במשך יום שלם, יש רק שני דברים אפשריים שיכולים לקרות – או ש, בסוף היום, אוהבים אותו מאד, או ששונאים אותו מאד.  את האלבום הראשון של Sigur Ros החזרתי הביתה אחרי יום אחד של סיבוב כלל יומי כזה, כדי לא להסתכן באפשרות השניה.  שני אלבומים אחרים הגיעו מספריית בית הספר, שם היה אפשר לשאול גם דיסקים, ושניהם היו שייכים לשלושה אמנים שאיכשהו לא הצלחתי לאהוב עד אז.

הראשון היה אלבום מפורסם מכדי שלא אכיר אותו, לפחות ברמת המהות שלו, העטיפה שלו, וכמה מהשירים שנמצאים בו.  את ג'ון קייל הכרתי בנפרד, דרך אלבום ההופעה שלו, "Fragments of a Rainy Season", שם הוא המציא מחדש את גרסת הכיסוי המפורסמת יותר של "Hallelujah" (זו שג'ף באקלי מבצע, בעצם).  את לו ריד הכרתי ממעט השירים המפורסמים יותר שלו, זה על היום המושלם כביכול, זה על לווין האהבה וזה על הסיבוב בצד האפל של העיר.  ידעתי שהם היו ביחד בלהקה שהיתה מאד משמעותית לעולם הרוק הקטן והמסוגר של ניו יורק בשנות ה-70 ולעולם הרוק הגדול והפתוח יותר מאז.  ידעתי שאת העטיפה של האלבום, שיש שקוראים לו אולי בטעות "Peel Slowly and See" מפני שזה הכיתוב על העטיפה, עיצב אנדי וורהול, ושהם היו להקת הבית שלו.  ידעתי גם שבאלבום המקורי, הוויניל, באמת אפשר לקלף את הבננה הצהובה המפורסמת ואולי אפשר גם לראות משהו.

The Velvet Underground היו להקה שהכילה יותר כשרונות ממה שהיתה יכולה להכיל בבטחה, ואחרי האלבום הראשון הזה כל אחד מהם דחף לכיוון אחר עד שהלהקה נקרעה לגזרים אחרי שני אלבומים, שכל אחד מהם מוצא את מקומו כמעט בכל רשימה של האלבומים הטובים ביותר של משהו.  ג'ון קייל, האאוטסיידר הוולשי בלהקה המאד ניו יורקית הזו, נאלץ לעזוב, בעיקר מפני שהוא ולו ריד לא ראו עין בעין, והתמיכה של אנדי וורהול ברעיונות האוונגארדיים יותר שלו, אחרי שהעניין של זה דעך בלהקה והוא עזב אותם לנפשם אחרי האלבום הראשון, כבר לא היתה מספיקה כדי שיישאר.  הוא המשיך לעשות אוונגארד מוצלח, מוסתר בקפדנות בין שיריים רועשים יותר ונגישים יותר, וגם לו ריד, בעצם, אחרי שהלהקה התפרקה סופית וגם הוא עזב, עשה כמעט בדיוק את אותו הדבר.

אבל האלבום האחד הזה, שציטוט מפורסם שטוענים ששייך לבריאן אינו או לפיטר באק מ-R.E.M. הוא שאמנם כמעט אף אחד לא קנה את האלבום כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים בעקבותיו להקה, מכיל בצורה מזוקקת ומזוככת את כל מה שהיה נכון וחשוב מבחינה מוזיקלית ללהקה הזו, והוא מכיל כל כך הרבה רעיונות חדשים, שהוא דווקא האלבום האידיאלי להיות מושמע שוב ושוב, בריפיט, כדי שאף אחד מהרעיונות האלה לא יתפספס, כדי שיהיה אפשר להבין איך שירים שהם כל כך שונים אחד מהשני, כמו "I'm Waiting for the Man" שיש בו משהו כמעט פרימיטיבי, ו-"Sunday Morning" שיש בו משהו כמעט שמימי, יכולים להסתדר באלבום אחד.  מעבר להם יש שירים שמוזיקה אחרת, יותר מסובכת ופחות נגישה, מבצבצת מבין סדקים שהלהקה לא הצליחה לצבוע מעליהם בגוונים פופיים יותר – כמו "All Tomorrow's Parties" או "Venus in Furs", שמכיל את החזרה על אותו צליל לאורך כל היצירה שהם לקחו מהיצירות של קורנליוס קרדיו.

לקראת סוף האלבום מסתתר השיר "The Black Angel's Death Song", שנשמע כמו גרסה אוונגארדית, אפלה ולא קומוניקטיבית בכוונה לשיר של בוב דילן, ובמעין צירוף מקרים כזה, האלבום השני שזכה למסע ההשמעות של יום שלם הזה היה של בוב דילן עצמו, בגרסה אפלה ולא קומוניקטיבית משלו לשירים שלו.

נדמה ש, לפחות בהלך המחשבה של אנשים שמארגנים הופעות, יש הרבה הגיון בהופעה משותפת של בוב דילן ושל ה-Grateful Dead.   בשני המקרים, מדובר באמנים שאפשר לאהוב אותם או לשנוא אותם אבל, קרוב לוודאי, לא למצוא מקום נוח של חוסר אכפתיות באמצע.  לשניהם יש קבוצות גדולות של מעריצים אדוקים.  בהופעות של שניהם יש בדרך כלל גרסאות ארוכות ומפורטות יותר, לפעמים לא ניתנות לזיהוי, של שירים מוכרים מהרפרטואר, ובשני המקרים יש תרבות עניפה של בוטלגים, חלק מהם אפילו מוצעים בצורה רשמית לציבור הרחב.  אבל החיבור בין דילן הניו יורקי לבין הלהקה הקליפורנית נולד כתוצאה מאילוץ כלכלי, יותר מכל סיבה הגיונית אחרת – דילן היה בקצה הרחוק של תקופת שפל מוזיקלית, כלכלית ותדמיתית, והופעות שלו מהתקופה שקדמה לסיבוב ההופעות הזה התאפיינו בנסיונות חוזרים ונשנים שלו, לפחות בעיני מבקרי ההופעות, להרחיק ממנו את קהל המעריצים שלו בכל אמצעי אפשרי. ה-Grateful Dead לא היו צריכים באמת תירוץ לצאת לסיבוב הופעות נוסף, וכשמישהו חשב על הרעיון של לחבר את שניהם, ואת כמות המעריצים הנכבדת של כל אחד מהם בנפרד, מסע ההופעות הזה יצא לדרך – מסע הופעות ברחבי ארצות הברית שבו ה-Grateful Dead ביצעו שני סטים של המוזיקה שלהם, ובסט השלישי בוב דילן עלה לבמה וביצע את השירים שלו, עם הלהקה כלהקת הליווי שלו.  האלבום הזה, שמכיל שבעה שירים מהופעות שונות בסיבוב הזה, הוא תוצאה של הרגעים המוצלחים יותר של הסט השלישי הזה.

את בוב דילן לא הצלחתי לאהוב עד אז, אף על פי שניסיתי.  נדמה שכל בנאדם שאוהב מוזיקה מרגיש שהוא חייב לעצמו לנסות לאהוב את בוב דילן.  הרבה מצליחים.  אני לא הצלחתי.  משהו בקול שלו, במונוטוניות המסוימת שבחלק מהשירים שלו, באווירה שהשירים האלה השרו, לא גרם לי להיכנס למוזיקה שלו ולהעריך אותה.  את ה-Grateful Dead גם לא הצלחתי להכיר באמת.  מעבר לשיר האחד המוכר שלהם, לא באמת הכרתי את המוזיקה שלהם עצמה, ומידת ההערכה שלי אליהם ולסוג המוזיקה שניגנו כלהקה היתה מבוססת בעיקר על אגדות אורבניות כמו זו על שני מבקרי המוזיקה שיצאו לאכול במהלך הופעה שלהם בשנות ה-70, וכשחזרו, הלהקה עדיין ניגנה את אותו השיר.  אבל משהו באלבום הזה, בביצועים של שירים שאת חלקם הכרתי, היה נכון.  שבעת הרגעים המוצלחים האלה היו מוצלחים מפני שבמהלך פרק הזמן הקצר שבו הם קרו, משהו אמיתי עבר בין המבצעים.  הם האמינו במילים, הם האמינו במלודיה, הם האמינו בדרך שבה הם העבירו את המוזיקה בין הכלים, וכל זה נשמע כמו עדות למשהו גדול יותר שגם אני הייתי צריך לחוות.  ומשהו במקום שבו האלבום הזה התנגן, במשך כל אותו היום (וגם בימים שאחריו), היה גם הוא נכון.  הרמקולים היו רחוקים מספיק כדי שההרגשה של נוכחות בהופעה תהיה מספיק אותנטית.  גם שם, באמצע שנות ה-80, הייתי מרגיש את אותו הדבר שהרגשתי בבית הקפה ההולך ומוקם בתחילת המאה הזאת – רחוק פיזית מהמקום שבו הכל מתרחש אבל קרוב מספיק כדי להרגיש חלק מחוויה חד פעמית שהולכת ונבנית בחלל האוויר.

את האלבום של דילן והמתים רכשתי בשלב מאוחר יותר, אחרי שכבר חזרתי לארץ.  זה אחד משני אלבומים של דילן שיש לי והיחיד של ה-Grateful Dead שבבעלותי.  את העותק שלי של The Velvet Underground and Nico הענקתי פעם לאחותי, כדי לנסות ולשכנע דור נוסף שזה אלבום שחייבים להאזין לו באיזושהי דרך.  אף אחד מהם לא הושמע יותר מפעם אחת רצוף.  יש מקומות שבהם זה צריך לקרות.  החיים אחרי בית הקפה ההוא, בבית הספר ההוא, בסיינט פול, הם לא המקומות האלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה אתם יודעים.  טד מוזבי כתב, וביים, סרט.

1. לפני הכל

מאחר ויש טובים ומוסמכים ממני לספר לכם איך היה פרק חג המולד של Doctor Who השנה, אני לא אתעכב עליו יותר מכדי להגיד שסטיבן מופאט התעלה על עצמו גם הפעם. לא רק הבחירה המוצלחת במייקל גמבון, שסיים לא מזמן את תפקידו בסדרת סרטי פנטזיה אחרת, אלא גם יצירת תסריט שמתפתל בתוך עצמו כל כך עד שאנחנו לא מרגישים שהוא נע בתוך מעגל, והנה מגיע בחזרה לאותה נקודה.

ובפינת המתים המוזיקליים של השבוע:  ג'רי רפרטי, שאתם עשויים להכיר משני שירים – "Stuck In the Middle with You" של הלהקה שבה התחיל את דרכו המוזיקלית, Steeler's Wheel, ו-"Baker Street", אבל להיט אחר שלו, "Right Down the Line", הוא הרבה יותר מוצלח מבחינתי, נפטר בגיל 63 מסרטן;  וגם מיק קארן, הבסיסט של Japan, נפטר מסרטן, בגיל 52.

2. דברים לעשות בפיטסבורג כשאתה עומד לחלץ את אשתך מהכלא

טריילרים לסרטים הם סוג של להטוט. הם מבוססים על אחיזת עיניים, כזו שנבנית על ידי עורכים שמרכיבים חלקים מעניינים בסרט, לפעמים כאלה שלא נמצאים בסופו של דבר בסרט עצמו, כדי לגרום לכם לחשוב שהסרט יותר מעניין ממה שהוא באמת. בחלק מהמקרים הסרט עצמו מעניין באמת, ואלו המקרים שבהם אתם רוצים לראות את הטריילר שוב. אלו גם המקרים שבהם הסרט הולך לצאת לאקרנים לפחות שנה אחרי שראיתם את הטריילר. במסגרת הזמן הקצר שבו מי שיצר את הסרט מנסה לספר לכם על הסרט, היוצרים לא רק מספקים לכם מה תוכן הסרט אלא גם מה הוא – קומדיה, דרמה, סרט פעולה עתיר אדרנלין. אלו המקרים שבהם עריכה שאומרת לכם מה הסרט שבו אתם צופים עשויה להיות בעייתית, מפני שלפעמים הסרט שאתם חושבים שאתם רואים בטריילר הוא לא הסרט שייפרש מולכם כשיסתיימו כל הטריילרים לסרטים האחרים. זה עלול להיות מאכזב לא רק למי שהולך לסרט ומצפה למשהו שהוא לא, אלא גם למי שלא הולך לסרט מפני שזה לא סוג הקולנוע המועדף עליו, ומפספס סרט אחר לגמרי.
״שלושת הימים הבאים״, סרט שלמזלנו אי אפשר לשחק יותר מדי עם תרגום השם שלו לעברית, הוא אחד מהסרטים האלה. הטריילר שלו מציג אותו כסרט פעולה – מרדפים עתירי מכוניות הפוכות, בריחה נועזת מכלא, כוכב שנראה כועס בעיקר, על כל מיני אנשים שאף אחד מהם קרוב לוודאי לא ימות על ידיו – סרט מהסוג שאני לא נוטה לרוץ לקולנוע לראות. הזדמן לי, למזלי, לראות את הסרט בסיטואציה שלא חייבה אותי לבחור. זה היה הסרט שהוקרן, ואני יכולתי לבחור לראות אותו ולזכות בשעתיים של מכוניות מעופפות, או לראות אותו ולהצטער שאני לא עושה משהו אחר באותו הזמן.
״שלושת הימים הבאים״ מספר סיפור של סיוט מודרני שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו אבל קורה, בסרטים, רק לאנשים כמו ראסל קרואו ואליזבת׳ בנקס, שני הורים אוהבים לילד צעיר שברגע אחד המשטרה פורצת אליהם הביתה ומשנה את החיים שלהם לחלוטין. האם מואשמת שרצחה את הבוסית שלה, נשפטת ונידונה למאסר עולם ואחרי שלוש שנים ונסיון ערעור לא מוצלח אחד, מנסה להרוג את עצמה וגורמת לבעלה להבין שהוא צריך לעשות הכל כדי להציל אותה מהעתיד הזה, כשהכל במקרה הזה כרוך בלהפוך למעין סופרמן ולבנות תכנית חילוץ מפורטת מהכלא.
ההבדל העיקרי בין הסרט הספציפי הזה לבין כל עיבוד אחר שהיה יכול להיעשות לסרט הצרפתי במקור הזה (שנקרא שם ״Pour Elle"), הוא שהדמות שראסל קרואו מגלם בסרט היא הדבר הכי רחוק מסופרמן שאפשר להציג בסרט, וזה בעיקר מה שהופך את הסרט לשונה, ומעניין הרבה יותר, ממה שהטריילר מציג.
ראסל קרואו מגלם בסרט את ג'ון ברנאן, מורה, שחי חיים שקטים בבית בפרברים ונוהג בפריוס (״איזה עבריין נוהג בפריוס?״ תוהה אחד מהבלשים שמנסה לעקוב אחרי הבורחים במהלך הסרט), וששלוש שנים ארוכות של מחשבה ואחריהן רגע אחד של הארה מוכיחים לו שהדרך היחידה שבה אשתו לא תבלה את שארית חייה בבית כלא היא אם הוא יחלץ אותה משם, אבל לא לגמרי בטוח איך עושים את זה, ומנסה להבין באותה הדרך שאנחנו היינו מנסים אם היינו באותה סיטואציה – הוא מחפש סרטוני הדרכה ביוטיוב. הוא נעזר גם בליאם ניסן, בורח מנוסה מבתי כלא, שהזמן בו הוא מופיע בטריילר כמעט זהה לזמן בו הוא מופיע בסרט, שמסביר לו, באופן מאד נוח לקצב ההתפתחות של הסרט, את כל מה שהוא צריך לדעת כדי לברוח מבית הכלא הספציפי שבו אשתו כלואה. שינוי בתכניות הכליאה של אשתו מצמצם מאד את הזמן שיש לו לתכנן, וגם, במקביל, מעניק לסרט את השם שלו, ואת פרק הזמן שבו הסרט יכול להפוך ולהיות סרט פעולה מהסוג שהטריילר מבטיח.
אבל במהלך הזמן שבו הסרט הזה מסרב, כמעט בהתרסה, להיות סרט פעולה, שזה כל החצי הראשון של הסרט, הוא מתמקד הרבה יותר בדברים שהופכים אותו לסרט מעניין בשביל אנשים שמעדיפים את הקולנוע שלהם חושב. הוא מציג שלל של דמויות קטנות שמאכלסות את שלושת הימים האלה, ביניהן שחקנים גדולים בתפקידים קטנים – כמו בריאן דנהי, שמשחק את אביו הלא מתקשר של ג'ון, ויש לו בהתאם תפקיד עם מספר מועט של מילים, אבל בשביל קטע אחד, שבו הוא נפרד מבנו לשלום כשהוא מגלה מה התכנית שלו, ומבין שהוא לא הולך לראות אותו יותר לעולם, הוא ראוי לאוסקר, או לכל פרס קולנוע אחר שהתעשייה תעדיף להעניק לו; או לא שחקנים בתפקידי גימיק, כמו ריזה, המוח המוזיקלי מאחורי Wu Tang Klan, או טרודי סטיילר, אשתו של סטינג. הוא מציג ארבעה אנשי משטרה, שרודפים אחרי ברנאן ואשתו משני כיוונים שונים, משתי סיבות שונות, ותמיד נמצאים צעד אחד מאחורי המורה רב התושיה, אבל – רק צעד אחד. והוא מציג, לזמן לא ארוך יותר מזה של תמונה קצרה ומהירה, את הפנים השונים של העיר שבה הכל מתרחש, פיטסבורג, שהיא בעצם מעין בבואה מיניאטורית של המדינה הגדולה שהיא לוקחת בה חלק – את ההבדלים העצומים בין אלו שחיים בפרברים לאלו שחיים בתוך הבטן העכורה של העיר, שמתנגשים ומתמזגים כאשר אלו שחיים בפרברים צריכים לחצות את הקו ולעבור למקומות שלא בילו בהם מעולם, את המחויבות של אנשים לאידיאלים שלהם, מחויבות שהיא לפעמים הרסנית ולפעמים מבוססת על אשליות (הסצינה האחת שבה ברנאן מלמד בכיתה, בה הוא מנסה לדרבן את התלמידים לחשוב על "דון קישוט", היא לא מקרית), את הקלות שבה טעות והרבה מאד אצבעות שמפנות לכיוון הלא נכון עשויה לגרום להרס של חיים, ושל משפחה, ואת הקלות שבה אנחנו מוצאים את עצמנו מקווים שאנשים שעוברים על החוק בצורה בוטה, לפעמים ברוטלית, יצליחו במה שהם עושים, רק מפני שהם, אולי, חפים מפשע.
מאחר ולא היה לי הרבה יותר רקע מהטריילר לפני שהגעתי לראות את הסרט, התמונה התבהרה לי רק כשהסרט נגמר, והשם של מי שביים אותו ועיבד את התסריט מהתסריט המקורי עלה על המסך – פול האגיס, שכתב את התסריט ל"Million Dollar Baby" וזכה בשבילו באוסקר, ושכתב וביים אחר כך גם את "התרסקות", גם הוא מועמד לאוסקר, ושהסרטים שלו הציגו גם אז, כמו עכשיו, תמונות אנושיות ולא נעימות של סיטואציות שלא היינו רוצים להיות בהן, ואולי היינו עשויים להיות. וגם המקור למוזיקה, שכמו בהרבה סרטים אחרים נותנת לסצינות מסוימות את הנופך שחסר להן כשכל מה שיש בהן הוא הדיאלוג, הסיטואציה והמקום בעלילה – וזו שייכת לדני אלפמן, שבימים כתקנם מלחין מוזיקה מכושפת לסרטים של טים ברטון, אבל לפעמים חוטא גם במוזיקה נורמלית לחלוטין בסרטים כמו זה – שבו הוא משתדל, באופן מפתיע ולא מוסבר, להישמע כמו מובי, שלו עצמו יש שני קטעים בפסקול הסרט.בסופו של דבר, הסרט מגיע גם לחלקים המרדפיים, המותחים, לאכזריות ולנחישות שבתכנית המסודרת של ברנאן, שנחשפת מולנו פחות או יותר באותו הזמן שהיא נחשפת בפני הבלשים, והסרט מכיל עוד סצינה אחת נפלאה, גם היא פלא של עריכה, שמציגה סצינה זהה כמעט לחלוטין מתחילתו של הסרט בצורה אחרת לגמרי, ודרכה נותנת לנו את הזכות והרשות לצאת מהסרט עם איזשהן אמות מידה שעדיין לא רוסקו על הרצפה, והוא מכיל מספיק דגים אדומים ולהטוטי עריכה ותסריט שמספיקים בשביל שלושה סרטים כאלה, אבל בסופו של דבר, זה סרט של סיפור אחד, והוא מספר את הסיפור הזה באיטיות ובפשטות – איש, רגיל לחלוטין, עם משפחה רגילה לחלוטין, נתקל במצב בלתי אפשרי וחייב לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות כדי להחזיר את המשפחה שלו למצבה הקודם, השפוי.  ובעצם, כשחושבים על זה ככה, גם אנחנו, אם היינו מוצאים את עצמנו בנעליים שלו ורצים, היינו מוצאים את עצמנו דוהרים במורד איזשהו כביש מהיר, מחפשים את היציאה הקרובה ביותר למדינה אחרת.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טום שדיאק, שביים שורה של סרטים שאפשר, אבל לא צריך באמת, לזכור, מביים סרט אחד שראוי מאד לזכור אחרי שהחיים שלו התדרדרו, מילולית, במורד גבעה.

1. לפני הכל

[תיקון: תודות לרונה, שהאירה את תשומת לבי שהלינק הלא נכון נמצא שם למטה במקום שבו אתם יכולים להוריד את האוסף, הלינק עכשיו הוחלף ועכשיו הוא נכון.]

סוף השבוע האחרון התחיל עם חדשות מצערות מעט:  נדב לזר,  שכותב את "אטמי אזניים", שכן במשפחת העונג, בזמנו הפנוי, החליט שהוא רוצה וצריך להקדיש את זמנו הפנוי לדברים אחרים – בתקווה דברים מוזיקליים או יצירתיים מעניינים אחרים, והוא תולה את המפתחות לבלוג לבינתיים, ומוציא אותו להיאטוס ללא תאריך סיום.  אני רוצה להביע את התודה שלי, כקורא, לנדב על הבלוג הנפלא הזה שהפך להיות מרכיב כמעט בלתי נפרד מהסצינה המוזיקלית האלטרנטיבית (או עצמאית, או לא מיינסטרימית, או איך שלא תרצו לקרוא לה) והפך אותה ליותר מעניינת, ושהאיר את האור הנכון, על הדברים הנכונים, בזמן הנכון, ולקוות שלהיאטוס הזה, כמה ארוך שהוא יהיה, יהיה סוף.

2. Versus the Spin – December Edition

הגיע הזמן הזה בחודש לאוסף.  הפעם, אוסף חגיגי כמעט, ולו רק בשל העובדה שהוא נהגה (אבל לא נערך) ביום חג המולד עצמו, ובשל העובדה שהוא האחרון לשנת 2010.  הנה:

1		Grandaddy – Alan Parsons in a Winter Wonderland
		בערב חג המולד (סתם יום שישי בצד שלנו), חיכתה לי בתיבת הדואר האלקטרוני ברכת חג מולד שמח מאלן פרסונס. לא אלן פרסונס עצמו, זאת אומרת, אלא אנשים שעובדים בשבילו. פרסונס עצר בדרך, אולי באמצע ניתור בין שני מטוסי סילון, בדרך מסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית לסיבוב הופעות ברחבי אירופה, כדי לאחל לנו חג שמח ושנה טובה. הזוי מעט יותר הוא הביצוע הזה של Grandaddy, שהוא התשובה שלהם לבקשה של XFM לתרום שיר לאוסף שקודש הכנסותיו יועד להומלסים, שהם אולי האנשים הכי פחות שמחים בחג המולד. XFM נתנו לאמנים שהם פנו אליהם שלוש אופציות – להקליט מחדש שיר חג מולד עממי, להקליט מחדש שיר ישן שלהם שעוסק בחג המולד או להקליט שיר חדש לגמרי שעוסק בחג המולד. Grandaddy בחרו בכל השלוש.
		לשמוע	לקנות
2		Yannick Noah – Madingwa
		מספרים על אמני קליגרפיה יפנים שחלק מהמסורת שלהם היא שבגיל 40, אחרי שצברו לעצמם את השם והמוניטין שמגיעים אחרי שנים ארוכות של נסיון ועיסוק בתחום, הם בוחרים לעצמם שם חדש ומתחילים את הקריירה שלהם מהתחלה, כדי להוכיח את עצמם לעצמם שוב. יאניק נואה, שהעביר את שני העשורים האחרונים של המאה שעברה בתור אחד מבכירי שחקני הטניס בעולם, והצרפתי הראשון בשני העשורים האלה שזכה באליפות צרפת הפתוחה, גם הוא המציא את עצמו מחדש אחרי שסיים את הקריירה הספורטיבית שלו כזמר מצליח. למעשה, הוא שילב את שתי הקריירות במשך חלק נכבד מהראשונה – וכשהנבחרת של צרפת זכתה בגביע דייוויס בשנה האחרונה שלו כקפטן הנבחרת, הוא שיכנע את כל הקהל לשיר את אחד מהשירים שלו. השיר הזה ואלו שבאים אחריו באלבום בעל השם העצמי הזה מ-2000, שהוקלט ביחד עם ז'אן ז'אק גולדמן ומוצא את עצמו בין שתי נקודות התחלה מאד מוצלחות מבחינה מוזיקלית – אפריקה וג'מייקה.
		לשמוע	לקנות
3		Tom Tom Club – Wordy Rappinghood (Tiny Desk Concerts performance)
		אני אוהב שהחיים שלי מתערבלים מבחינה מוזיקלית, ואת השבוע הראשון להרפתקאות התחבורה שלי כאשר הרכבת החליטה שהיא לא באמת רוצה לנסוע מרחובות לתל אביב, התחלתי בלהאזין לקטע הזה של Tom Tom Club, שישה אנשים דחוקים מאחורי השולחן המשרדי של בוב בוילן במשרדי תחנת הרדיו של NPR בוושינגטון, וסיימתי בלהאזין לקטע הזה בדיוק בתור צלצול הטלפון של מישהו. לא הזדמנות שכיחה במיוחד. Talking Heads, בדומה ל-New Order לפניהם, היו תמיד להקה שסך כל החברים שלה היה גדול מהלהקה עצמה, וכשהלהקה ספק התפרקה ספק ננטשה על ידי דייוויד ביירן, חטיבת הקצב של הלהקה – הבסיסטית טינה וויימות' והמתופף כריס פרנץ, שמאז גם הספיקו להתחתן, הקימו את ההרכב הזה שתרם הרבה, בעזרת סמפלים ובדרכים אחרות, להתפתחות ההיפ הופ הניו יורקי.
		לשמוע	לקנות
4		Daniel Lanois – Jolie Louis
		דניאל לנואה, האיש עם הקול הקנדי המרגיע, הוא קודם כל מפיק וטכנאי אולפן שאחראי על שניים מהאלבומים החשובים יותר של U2 ועל עשרות אלבומים אחרים של להקות אחרות, והוא מפיק כל כך חשוב ומוצלח, שניל יאנג קרא לאלבום החדש שלו על שמו. אבל הוא גם יוצר ואמן בזכות עצמו, ואת האלבום הראשון שלו, ממנו לקוח שיר הזיידקו הזה, הוא הוציא ב-1989, שנתיים לפני שעזר ל-U2 להמציא מחדש את עצמם ואת כל מה שמסביבם.
		לשמוע	לקנות
5		The Middle East – The Darkest Side
		The Middle East הם, כמובן, לא מכאן, אלא מהיבשת הקטנה-גדולה שנמצאת ממזרחה אלינו. הם הספיקו כבר להתפרק ולהתאחד לפני שהוציאו את האי.פי. הזה, שמרגיש כאילו שהוא נוצר מהחומרים הכי פשוטים, שגם כששמים אותם ביחד במקרה הזה הם יוצרים משהו מיוחד.
		לשמוע	לקנות
6		Suzanne Vega – Penitent
		האלבום "Songs in Red and Gray" כולו הוא אלבום של צער וזעם וכאב, אלבום שסוזן ווגה כתבה בעקבות ואחרי הגירושים שלה. השיר הזה חושף במילים בודדות, שמשרטטות קווים לא מדויקים, מחטיאים, עוטפים, מילים אחרות שהן הרבה יותר מדויקות והרבה יותר ממוקדות, אבל הן אינן מוצאות את דרכן לדף של ווגה ומשם למיקרופון שלה.
		לשמוע	לקנות
7		Rob Sicilliano – Bloody Square
		הגרסה של רוב סיציליאנו לסיפור שמשון הגיבור חוצה עולמות וזמנים ומגיעה למקום שאנחנו חיים בו, עכשיו. איך שמשון היה מסתדר היום? האם הוא באמת היה מסתפר? איזה מקדש הוא היה בוחר להפיל?
		לשמוע	לקנות
8		Prince – Annie Christian
		האלבום מתחלק, בערך, לשלושה חלקים שווים – אנשים שחושבים שפרינס הוא גאון, אנשים שחושבים שפרינס הוא נודניק מטורף שעדיף שיפסיק לנגן ולהוציא אלבומים, מרצונו או שלא מרצונו, ואנשים שלא אכפת להם לכאן או לכאן. מדי פעם פרינס מתראיין לאיזשהו מגזין ואנשים זזים ממחנה אחד למחנה אחר, אבל כשהוא מוציא אלבום – או מצרף אותו חינם לעיתונים יומיים בריטיים – אפשר לזהות תוך כמה צלילים, שעל אף שזה בנאלי וכבר נשמע בעבר על ידי כמה אמנים שונים בכמה זמנים שונים, זה עדיין נשמע חדש ומפתיע כשזה מגיע מפרינס.
		לשמוע	לקנות
9		Wild Beasts – She Purred While I Grrrd
		ההרגל המתבקש שלי (או לא מתבקש, אבל הוא שם בכל מקרה) הוא שכשכל העולם כבר נמצא במאמצים אחרונים לסכם מבחינה מוזיקלית את 2010, אני מתפנה לבדוק את הסיכומים של 2008. ובהם, בין השאר, אני מוצא את הלהקה הזו, שהיא מעין גרסה בריטית ל"הפשרות" – להקה שמתעלת בבת אחת גם את Roxy Music וגם את ה-Tiger Lillies, גם את פרנק זאפה וגם את פרנק סינטרה.
		לשמוע	לקנות
10		Toad the Wet Sprocket – Walk on the Ocean
		מעניין אם כש-Toad the Wet Sprocket סיימו להקליט את האלבום וערכו את סדר השירים בו, הם ידעו שהשיר הזה הולך להפוך להיות אחד משני הלהיטים הכי גדולים שלהם, ושמו אותו בתור השיר הראשון מהסיבה הזו, כדי שיהיה לקונים הפוטנציאליים קל לזהות שהם רוצים לרכוש את האלבום הזה. ובעצם, כל אחד מהשירים האחרים גם הוא תורם להחלטה הזאת – מלודיות צלולות וברורות ומילים שאפשר לחשוב עליהן מעט יותר ממשך השיר, כאלה שכשהלהקה הזו סיימה את הטיפוס האיטי שלה במעלה דרך התהילה והתפרקה איפשרו לסולן שלה וכותב השירים העיקרי, גלן פיליפס, להמשיך ולכתוב אותם, להקליט אותם ולהצליח איתם במידה צנועה, גם לבדו.
		לשמוע	לקנות
11		Dire Straits – On Every Street (live)
		בשנים האחרונות, בשל חוסר התנועה הקבועה של אמנים מחו"ל לארץ, ובמיוחד בשל האופנה החדשה של ביטול הופעות מסיבות פוליטיות, הרעיון של לנסוע לאיזושהי עיר מתוקנת בחוץ לארץ כדי לראות הופעה, ועל הדרך גם לטייל או לנפוש, הפך להיות לא זר לגמרי לחובבי המוזיקה הישראליים. ואף על פי שאני לא רואה סיבה, ברוב המקרים, לקפוץ על מטוס כדי לנסוע לראות הופעה של להקה בחוץ לארץ, ישנם רק שלושה אמנים שבשבילם הייתי מוכן לשקול את זה (הייתי מוכן לשקול, קודם כל, למכור כליה בשביל לממן כרטיס להופעה שלהם בארץ, אבל זה הולך והופך להיות בלתי סביר שזה יקרה), ושתיים מתוך השלוש כבר לא מופיעות כלל בכל מקרה, מה שהופך את כל הנושא לאפילו יותר בעייתי. Dire Straits, להקה שההופעות שלה ידועות כמשהו מיוחד – ושני אלבומי ההופעה שלה מעידים על זה – היא אחת מהלהקות האלה, ואם וכאשר מארק קנופפלר יחליט שנמאס לו מקריירת הסולו שלו והוא רוצה לחזור ולאחד את הלהקה, אנחנו קופצים על מטוס ונוסעים לאיזו עיר שהם יחליטו להופיע בה. כאן הם מבצעים, מאלבום ההופעה השני שלהם שיצא בעקבות האלבום האחרון שהקליטו, את שיר הנושא של האלבום, שבעיניי תמיד היה מעין שיר המשך ל-"Private Investigations", ושהזמן הקצר, מדי, שהוא נמשך באלבום עצמו הופך להיות פה – אחרי שבע דקות של אושר צרוף – להיות בדיוק המשך הנכון.
		לשמוע	לקנות
12		JIm White – Christmas Day
		ומן הצד השני של הספקטרום שבקצהו האחד יום חג המולד הוא חג עתיר במשפחה, חום, אוכל טוב, אגנוג, אורות בוהקים ושירים נדושים ברדיו, יש את אלה שמנהלים חיים שבמסגרתם יום חג המולד הוא סתם עוד יום, אולי אפילו מעט בודד יותר מכל הימים האחרים. ג'ים ווייט, שמשרטט באלבום הראשון שלו תמונה עגומה ולא מחמיאה של הדרום האמריקני, עושה את זה גם כאן – כשהוא מתאר שני אנשים קשי יום, שהחיים שלהם התאכזרו אליהם וזרקו אותם מהרכבת שנוסעת בכיוון הנכון, והם יושבים בתחנת אוטובוס, מחכים לאוטובוס שיגיע וייקח אותם לעיר אחרת, שבה אולי יוכלו להתחיל מחדש ושיר יום חג המולד שלהם יהיה אחר לגמרי.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כהרגלנו, אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא (השנה הבאה, בעצם):  תתחילו ללבוש סגול.

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  דון וואן וולייט, שהוא גם ובעיקר קפטן ביפהארט, נפטר בגיל 69 בשבוע שעבר מסיבוכים של הטרשת הנפוצה שהיה חולה בה במשך יותר מעשרים שנה, מחלה שבגללה הוא גם פרש ממוזיקה בתחילת שנות ה-90 ולא הקליט כמעט שום דבר (מלבד ברכת "יום כדור הארץ טוב" לאלבום מחווה ב-2003) מאז.

2.   2587

יש אנשים שנולדים, כביכול, על הבמה, באיזו פעילות שהם בוחרים לעסוק בה – מוזיקה, תאטרון, סטנד אפ, הרצאות.  ויש אנשים אחרים שנולדים על הבמה מחדש, שנים אחרי שנולדו באמת. רוב סיציליאנו התחיל את דרכו בעיקר בתור שליח על אופניים, משוטט, על גלגלים או על רגליים, ברחובות טורונטו, ואחר כך ברחובות בריסטול, ואחר כך שוב ברחובות טורונטו, אבל צבר מספיק נסיון על הבמה בגלגול אחר, בתור מתופף של מספר להקות פאנק, כמו SBI בימיו בבריסטול ולהקות אחרות, מוצלחות ומצליחות פחות, כשעזב את אנגליה וחזר לקנדה.  אבל הוא הלך בדרכו של מוזיקאי אחר שגילה שפאנק אפשר לעשות בכל מיני דרכים, והפך להיות משורר ואיש ספוקן וורד – הנרי רולינס, שאותו סיצילאנו העריץ במיוחד ואם מקשיבים טוב, הוא בעצם נשמע כמוהו כשהוא מקריא את השירים שלו.

סיציליאנו התחיל לעשות את מה שרולינס שיכלל באותה תקופה, אבל בזמן שרולינס עבר מהקראת שירים אמורפיים להקראת אנקדוטות קצרות על החיים שלו, סיציליאנו עמד על במה בפעם הראשונה בבריסטול שבאנגליה וניסה להקריא את השירים שכתב.  הקהל לא היה מעודד במיוחד.  כיאה לצעירים בריטיים, במיוחד אחרי הבירה השלישית או הרביעית שלהם, הם הפכו את המאמץ להוריד אותו מהבמה בבושת פנים לאירוע ספורטיבי.   באיזשהו מקום ברחבי האינטרנט מסתובב תיעוד של הערב הזה, בקלטת שהועברה לקובץ דיגיטלי ונקראת "Heckler's Night".  סיציליאנו לא ירד מהבמה באותו הלילה.  הוא המשיך והקריא את השירים שלו והתמודד עם האנשים שצעקו לו, העליבו אותו ולעגו לו באומץ.  הוא ירד מהבמה רק כשהוא היה מוכן לרדת מהבמה, ובמרחק הקצר, במורד המדרגות, שבין הבמה לרצפה שמתחתיה, הוא הפך להיות אדם אחר.

חברי הטוב עידו הכיר לי את סיציליאנו דרך דיסק צרוב, שום דבר לא כתוב עליו חוץ משם המבצע, בטוש בלתי מחיק על הדיסק עצמו – בדיוק בדרך שבה סיציליאנו עצמו היה רוצה את זה.    אבל אלבומים מוצאים את דרכם לאוזניים שלי בדיוק בזמן שבו הם צריכים למצוא את דרכם לאוזניים שלי וזה של סיציליאנו הגיע אליהן רק בשבוע שעבר, אז יכולתי לשמוע את השירים שלו ולהבין כמה הם טובים וכמה הם דומים לאלו של הנרי רולינס וגם שונים מהם.  מחקר קצר הביא אותי לשם האלבום – "Flammable", אלבום שרוב סיציליאנו הקליט והוציא בעצמו, ומכיל שלושים ושישה קטעים קצרים, חלקם שירים, חלקם קטעים מוקלטים, של אמנים אחרים, מערבי שירה שהשתתף בהם, חלקם קטעים מוקלטים, עטויים בריוורב עבה, משידורי רדיו קנדיים ישנים.   השירים שלו נעים על פני ספקטרום די רחב של נושאים, שנעים מנושאים אישיים במיוחד – הפחד של סיצילאנו מחברים ומכרים שעשויים ללעוג לו אם יגלו שהוא כותב שירה, הריחוק הבלתי מוסבר של בת זוג, של ההווה או של העבר, דרך מטאפורות מורכבות כמו זו של שמשון ודלילה שמועברים באבחת עט ונביחת מיקרופון לזמנים שלנו, דרך שירים שמבטאים את הבוז של סיציליאנו למה שהפכו להיות המדינה המארחת שלו בשנים שעברו, אנגליה, בתחילת העשור הזה, והמדינה שנחה מדרומה של קנדה, שזוכה לשיר המהלל את ההישגים של ארצות הברית, רשימה של סמלי צרכנות, קפיטליזים ומיליטנטיות, ועד לאלגיה לבן דורו קורט קוביין, שהחליט להיעלם מהעולם הזה בכוחות עצמו, עשר שנים לפני סיצילאנו.

אף על פי שזכה להצלחה מסוימת, צנועה, בחוגים שמעריכים שירה מהסוג הזה בקנדה, באנגליה, בארצות הברית, השירים שכתב לא הפכו אותו לאדם עשיר.  הם אפילו לא הפכו אותו לאדם שמסוגל לחיות מהשירה שלו.  הוא המשיך להיות שליח על אופניים, לחיות בדירה קטנה ולא מאד מרוהטת, קרה בחורף וחמה בקיץ, לוותר על ארוחות מפני שלא היה לו כסף לאכול אותן, ועל בגדים ונעליים מחוסרי חורים מפני שלא היה לו כסף להחליף אותם, וכשהגיעו הסימנים – חולשה לא מוסברת, כאבי שרירים, גירוד, איבוד משקל – סיציליאנו נטה לייחס אותם לעוני ולרעב הזמניים ולא לאיזושהי מחלה מאיימת שממשמשת ובאה.  כשסיציליאנו יכל בקושי לזוז מרוב כאבים הוא אישפז את עצמו בבית חולים – דבר קל יחסית בקנדה גם בשביל אנשים עניים, ולא יצא משם.  הוא נפטר בשנתו, לפני שש שנים וכמה ימים, בגיל 37.   וכיאה לאמנים עניים שאת גדולתם היה אפשר לראות רק אחרי מותם, הקבר שלו, שמומן על ידי המדינה, מכיל בסך הכל לוח קטן מברונזה עם מספר שמציין מי האדם שקבור שם.   חבריו של סיציליאנו מנסים, מאז 2004, לגייס מספיק כסף כדי להקים על הקבר מצבה ראויה – כזו שמציגה מילים מהשירים שלו ואת הפרצוף שלו.  עמוק מתחת למצבה הזו, שתהיה או לא תהיה על הקבר שלו, רוב סיציליאנו יכול להימנע מלהתהפך בקברו, מפני שהוא ממשיך לשנות את העולם, אפילו במעט, אצל אדם אחרי אדם שמקשיבים לשירים שהוא כתב ודיקלם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למה לא לפחד מהחושך, בעצם?

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'יימס מודי, סקסופוניסט וחלילן-צד (יש באופן יחסי הרבה כאלה – אורנט קולמן, ג'ו מק'פי – סקסופוניסטים או חלילני-צד או שניהם מוזמנים להסביר למה בתגובות), שלפחות סולו אחד שלו ("I'm In the Mood for Love") הפך לקלאסיקת ג'אז, נפטר מסרטן הלבלב בגיל 85 בשבוע שעבר.

Kickstarter היא פלטפורמה חדשה ומעניינת שמאפשרת לאמנים וליזמים מכל הסוגים לקבל את העזרה של ציבור הגולשים לממן פרויקט – הם מגדירים פרויקט מסוים שהם רוצים להשלים ותג מחיר בשביל הפרויקט הזה, ומבקשים מהאנשים המבקרים באתר להתחייב לתרום למען הפרויקט.  במידה וכמות ההתחייבויות מגיעה לסכום שמבקשים יוזמי הפרויקט, כל התורמים מחויבים לשלם, ובהתאם להחלטות יוזמי הפרויקט בדרך כלל מקבלים משהו בתמורה.  במידה וכמות ההתחייבויות לא מגיעה לסכום, הפרויקט מבוטל והתורמים הפוטנציאליים לא נדרשים לשלם שום דבר.  אני בטוח שהרעיון קסם להרבה מאד מוזיקאים ולכן יש מאות מהם באתר הזה.  אבל כשאחד מהמוזיקאים האלה הוא דייוויד ברוזה, בכל זאת האדם ששמו מתנוסס על האלבום הנמכר ביותר בהסטוריה המוזיקלית של ישראל, זה הופך להיות להרבה יותר מעניין.

2. שירי ערש מהמאה האחרונה

אחד מהדברים הראשונים שקיבלנו כשעופרי, הבן שלי, נולד, היה מובייל, שהוכיח את עצמו (הוא והקולגות שלו שהגיעו אחריו) כמאד יעיל בהרגעה וביצירת אווירה מעודדת שינה, גם ובעיקר בזכות המנגינות שהוא הכיל – שלושה סוגים של מנגינות קלאסיות, או שירי ילדים, בלופים כמעט אינסופיים.  מסתבר, אחרי המובייל השלישי שניגן בתנאים דומים, שהמנגינות, שכנראה נמצאו כבעלות יכולות פיתוח קוגניטיביות מיוחדות, די חוזרות על עצמן.  ועכשיו, אחרי שאני מכיר בעל פה את מחזור המנגינות של מוצרט ושל בטהובן שמתנגנים מהמכשירים האלה, ואחרי שהם קצת נמאסו עליי ואני מניח שגם על עופרי, אני נזכר בשמועה ששמעתי שאומרת שיש מוביילים, או דיסקים לפחות, של עיבודים תמימים ושירי-ערשיים לשירים מודרניים, כאלה מהשנים האחרונות.  אני לא יודע אילו שירים בדיוק נמצאים שם.  אני רק יכול לנחש שמדובר בשירים הפופיים יותר והמוכרים יותר שעברו במחוזותינו בעשרים השנים האחרונות, נאמר.  אבל אני כן יודע אילו שירים הייתי רוצה שיהיו שם, ולו רק בשביל לאתגר את ההיכרות של עופרי עם מוזיקה בפעם הראשונה:

1   The Cure – Lullaby

The Cure תמיד הצליחו, ב-34 השנים שהם קיימים כבר, ללכת בכיוונים שהם הפוכים לחלוטין ממה שציפיתי להם.  כשציפיתי למוזיקה דכאונית כמו שהם מומחים בה הם הוציאו את "Friday I'm In Love", שאני עדיין רוצה להאמין שהוא פארודיה, או את "Love Cats".  ועל כל "The 13th" באלבום האהוב עליי שלהם יש גם "Jupiter Crash" אחד, אבל "Lullaby" הוא שיר שמצליח ללכת בכיוונים הפוכים לגמרי בתוך עצמו.  מפני שהוא שיר ערש, כמו שכתוב על העטיפה, והוא גם שיר אימה, כזה שמשאיר אנשים ערים, והוא גם מנחם במידה מסוימת, אבל שזורה בתוכו איזושהי נימה של מתח שמתבססת על המוזיקה הקופצנית והמהוססת.  במקרה של שיר מהסוג הזה אי אפשר להסתפק בגרסה פעמונית ומוביילית, אמנם.  חייבים לקבל את החוויה המלאה, שאולי עשויה להשיג את התוצאה ההפוכה מלגרום לילד לישון.  אבל להישאר ער עם ה-Cure זה דבר טוב יותר מלהישאר ער לבד.  המילים, המוזיקה המתוחה והמחודדת והקליפ, בו רוברט סמית׳, מאופר ומפוחד במיוחד, נבלע בסופו של דבר בלועו של עכביש ענקי בזמן ששאר חברי הלהקה, שמתחבאים בארון, מוצאים את עצמם על קצה של צוק, כולם מרמזים שזה לא באמת שיר ערש. ובכל זאת, זה שיר שעוסק יותר בחוסר שינה מבשינה. אבל אני בטוח שבעיבוד הפעמוני-פסנתרי-קלרינטי הנכון, זה יכול להיות שיר מרגיע מאד.

2   Radiohead – No Surprises

אלו הפעמונים, בעצם.  כל שיר שיש בו פעמונים כאלה, בקונפיגורציה הזאת, הופך להיות פוטנציאלית שיר ערש.  במקרה הזה, מדובר גם בקול המרגיע, הישנוני בעצמו, של ת'ום יורק, והמילים הן באנגלית, כך שתינוק בדרכו לישון לא יכול להבין אותן.  אם הוא היה מבין אותן, קרוב לוודאי שלא היה רוצה לישון – "לב שמתמלא כמו מזבלה, עבודה שהורגת אותך לאט לאט, חבורות שלא מחלימות" – השיר הזה הוא בעצם ערימה של דברים שלא באמת שווה לגדול בשבילם.  רדיוהד ממשיכים נאמנה במלאכתם למצוא את כל הדברים הריקים והעכורים בחיים ולהציג אותם באור שהופך את המודרני, הטכנולוגי והחדשני לקצת משעמם וקצת מפחיד.  כשהוא יגדל ויתחיל להבין על מה הם מדברים, אני מניח שאוכל להתחיל להשמיע לו שירים שמחים יותר של רדיוהד, כמו "Killer Cars".

3   The Beatles – Good Night

ג׳ון לנון השאיר אחריו שני בנים כשנרצח, בשבוע שעבר לפני 30 שנים, וכל אחד מהם זכה לשיר קלאסי אחד. ואף על פי ששון לנון, בנו מיוקו אונו, זכה לשיר הכנה יותר וזה שמכיל את אחד המשפטים המוכרים והמוצלחים יותר של לנון, ג׳וליאן לנון, בנו מאשתו הראשונה, סינת׳יה, זכה לשיר שמצליח להיות כנה ונוגה ומגוחך, בבת אחת. לנון לא שר אותו בעצמו, אלא נתן אותו לרינגו סטאר, מה שתורם למקדם הגיחוך בשיר, וסטאר שר את השיר מעל גבי הגלים המרגיעים של תזמורת מיתרים שלמה.

4   Paula Cole – Hush, Hush, Hush

פאולה קול התחילה את דרכה כזמרת ליווי של פיטר גבריאל, ובאלבום הראשון שלה הוא מחזיר את הטובה בשיר ערש יפהפה שבו הוא מגלם את תפקיד המלאך השומר של הילד שזה עתה עצם את עיניו.  מאחורי הקלעים, זה לא שיר כזה עדין ופשוט.  מי שעוצם את העיניים שם הוא לא ילד אלא אדם בוגר, גוסס מאיידס, ומי שמחזיק אותו, רגעים לפני שהוא נרדם, אולי לתמיד, הוא אבא שלו.  ובכל זאת, לפחות כדי לשמור על החזות השטחית של השיר הזה, אסתפק בלא לדעת ואנגן את השיר המרגיע הזה, שעטור בקלרינט ובפסנתר ובקולותיהם המנחמים של קול וגבריאל, כמו שהוא.

5   Jim White – Corvair (Reprise)

קורווייר הוא סוג של מכונית, פונקציונלית אבל לא יפה במיוחד, ובשיר הזה ג׳ים ווייט מתאר מכונית כזו שהפסיקה לעבוד ושמשמשת, במשך שנים, בית מאולתר לציפורים. סוג המכונית הזו, במיוחד במצבה הגרוטאתי בחצר האחורית של מישהו, הוא אחד מהמאפיינים המובהקים של דרום ארצות הברית בעיני ווייט, והדרום עצמו, כמו גם הקונספט של מכונית כמו קורווייר או אפילו של ציפורים, בעצם, מעט רחוקים מהעולם של תינוק, שבינתיים מכיל כמה סביבות שינה וכמה סביבות משחק, אבל השיר הזה מצליח לעשות שני דברים ראויים בבת אחת – גם להרגיע, בעזרת הפסנתר, המלודיה והמיתרים שמשתרכים אחד בשני כמו ענפי השרכים מסביב למכונית, וגם ללמד אותנו שני לקחים חשובים: כל דבר מוצא את דרכו בחזרה לטבע, וכל דבר שמוצא את דרכו במזרה לטבע מוצא תפקיד חדש שם.

6   Patrick Wolf – Ghost Song

יכול להיות שאחת מהסיבות שרוב השירים של פטריק וולף נשמעים כמו שירי ילדים היא מפני שהוא עצמו לא סיים מעולם להיות ילד.  על עטיפת האלבום הראשון שלו הוא מצולם לבוש בבגדים של ילד ממאה אחרת, מחזיק בידו חישוק משחק, שאותו הוא מתכוון לגלגל עכשיו, או שבדיוק סיים לגלגל, על מרצפות האבן של כביש בעיר אירופאית עתיקה.  גם השיר הזה, שהאימה שהוא מייצר והאימה שהוא מבקש לנחם ממנה מרגישים כשזורים אחד בשני, הוא אחד מהשירים שלו שמשלבים ערפל וויקטוריאני עם תקווה בת ימינו.  ואף על פי שהשיר הזה גולש אל מחוזות מעט רועשים יותר, הוא מתחיל באיטיות מלכותית, מלווה במיתרים ובאקורדיון, ובקולו של וולף מנחה את כל מי שמקשיב לו לעבר מחוזות השינה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מחווה ראויה לאמן שנשכח בשנות ה-60, ואולי עכשיו הגיע הזמן לתת לו את הכבוד שבאמת מגיע לו.

אני מפסיק את השקט המתוכנן שבין פוסט רגיל לפוסט רגיל כדי לספר לכם שמחר, ביום שישי, 10.12, כמעט שנה בדיוק אחרי הפסטיבל הראשון, יתקיים "פסטיבל בסוודר" השני.  מטרתו של הפסטיבל היא לאפשר למאות ההומלסים שגם קוראים לתל אביב בית, והשנה גם הפליטים האפריקניים שמוצאים אצלנו מקלט, לחוות חורף מעט חם יותר.  הדרך של העמותה שקוראת לעצמה "אנשים לאנשים" לעשות את זה היא פשוטה – סחר חליפין, שבו כולם מרוויחים יותר ממה שהתכוונו להשקיע.  אתם נותנים סוודר או שמיכה, ומקבלים כניסה למופע שכולל את עמית ארז, הפשרות, אמיר דדון, זאב טנא, אבי בללי, קובי אוז, אפרת גוש, קרולינה, אריאל הורוביץ, איה כורם, סגול 59, קוואמי, איתמר רוטשילד ואת פאנק סינטרה ואייל לניאדו על תקליטים בין לבין.  העמותה מקבלת ערימה של סוודרים ושמיכות (וגם מעילים, טוענים בחלק מהמקומות) ויכולה להעביר אותם לאנשים שזקוקים להם יותר.  אתם מרוויחים גם מעשה טוב, הם מרוויחים את היכולת לשמח כמות גדולה יותר של אנשים, כל אחד מסיבותיו הוא.  כל זה מתחיל בשעה 11:30, ב"לבונטין 7".