The gospel according to whom

1. לפני הכל

[כאן היה אמור להיות בלרב שמפנה אתכם למתן עזרה לשבעה עשר אלף תושבי הצפון שפונו מהבתים שלהם בגלל השריפה שהשתוללה שם, אבל הפוסט התעכב מעט, השריפה נשלטת מעט יותר ואנשים מתחילים לחזור לבתים שלהם, והארגון שפנינו אליו מדווח שיש כרגע הרבה יותר אנשים שרוצים לעזור מאנשים שצריכים עזרה.  לפחות העם שלנו מתעלה על עצמו בזמנים כאלה, אם לא הממשלה שלנו.]

ועוד נושא לא מוזיקלי אחד: יום רביעי האחרון היה יום האיידס הבינלאומי. ב-MTV שודר סרט תיעודי שמציג את סיפוריהם של שני נשאים צעירים, אחד בקניה ואחת במיניאפוליס, ואת הדרך בה הם (ובני הזוג שלהם) מתמודדים עם המחלה המאיימת. חברת ההפקה, כחלק ממערכת ההסברה והנסיון לשנות משהו, מאפשרת לראות את הסרט במלואו באתר שלהם.

2. אנשים ממשיכים ללכת

בתחילת שנות ה-90', בזמן ששתי להקות אחרות התכתשו על התואר "להקת הבריטפופ הפופולרית ביותר", להקה אחרת התברגה לאט ובשקט אל המקום השלישי.  ההתחלה היתה, כשבתור להקה אלמונית יחסית היא הוצעה על ידי אוטוריטה מוזיקלית כלשהי כנציגת בריטניה בתחרות מקבילה לאירוויזיון שנערכה על ידי MTV ונקראה בשם "גרנד פרי", וגם זכתה במקום הראשון (עם "Metal Mickey").  אחר כך הם הוציאו אלבום אחד, שנקרא כשם הלהקה, ועוד אחד, שנקרא "Dog Man Star".  אחר כך הם הוציאו סינגל שנקרא "Stay Together" ועשו בדיוק את ההיפך.

הלהקה עצמה לא התפרקה אחרי הסינגל הזה, אבל השותפות המרכזית שאיפשרה ללהקה הזו להפוך לפופולרית ומוצלחת כל כך, זו שבין הסולן ברט אנדרסון לגיטריסט ברנרד באטלר, הסתיימה אז.  באטלר אפילו לא נשאר כדי לסיים את הקלטות האלבום השני – ובסינגל השני שיצא מתוך האלבום, "New Generation", מנגן כבר גיטריסט אחר, ריצ'רד אוקס, שהיה מעריץ בן 17 של הלהקה כשהצטרף אליה.   הסיבות הרשמיות להפסקת שיתוף הפעולה היו שבלוניות וידועות מראש – "חילוקי דעות אמנותיים," נשמע ממקום אחד, "זו הפכה להיות סביבה סטרילית, קרה ומסחרית, דבר שהפריע לי אבל לא הפריע לשאר חברי הלהקה," באטלר עצמו אמר בראיון באותו תקופה.  אבל האמת היתה שהנעליים שבאטלר היה צריך לנעול במסגרת שירותו בלהקה התחילו ללחוץ.  מי שהוגדר כ"גאון גיטרה" (וזכה אחר כך למקום ה-24, המכובד, ברשימת הגיטריסטים הבריטיים הטובים ביותר.  אחרי הכל, הרשימה הזו מכילה גם את אריק קלפטון וג'ימי פייג') וכ"מוזיקאי של מוזיקאים" היה צריך להגביל את עצמו לנוסחא שהצליחה באלבום הראשון – מסלולים מפותלים של מלודיה בתוך רעש גיטרה מחוספס, משהו שבין מנגינה שמשתרכת לאורך השיר לבין שורה של אקורדים שמנוגנים בזמנים הנכונים ובמקומות הנכונים.  אז הוא הלך והמציא את עצמו מחדש כחצי המהורהר, העומד צעד אחד אחורה בתמונות הפרומו של צמד פופ ששמו היה כשם שני החצאים שהרכיבו אותו, מק'אלמונט ובאטלר.  דיוויד מק'אלמונט, זמר שבאחת הביקורות על הלהקה שהיה סולן שלה לפני שיתוף הפעולה שלו עם באטלר נאמר ש"יום אחד הוא יפתח את הפה ותיפול ממנו קתדרלה", והוא כתבו שיר בשם "Yes" שהפך להיות להיט ענק באותה שנה, אבל סירבו לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שמסביב לשיר הזה.  הם הופיעו פעמיים – פעם אחת בהופעת צדקה ועוד פעם אחת בתכנית טלוויזיה, ואז באטלר החליט שגם המצב הזה לא התאים לו.  הוא השאיר דיוויד מק'אלמונט אחד מדוכדך ומסוכסך והמשיך לקריירת סולו, שחיכתה בצד השני של הרבה שיתופי פעולה עם אמנים אחרים.

אחרי שתי טריקות דלת מתוקשרות משני הרכבים מצליחים, בדיוק בשיא ההצלחה שלהם, המוניטין של באטלר בעיתונות היה מבוסס בעיקר על מה שאחרים – אלו שהוא השאיר מאחור עם הסברים שהם לא קיבלו – אמרו עליו.   באטלר חיכה שלוש שנים שלמות לפני שהמשיך באיזשהו כיוון, אולי בשביל להפיג את כל המילים הלא מאד מעודדות שנאמרו עליו, והציג את עצמו לעולם המוזיקה בתור אמן סולו, הפעם חתום ב-Creation, חברת התקליטים שגילתה והוציאה את האלבומים הראשונים של Oasis.  אלן מק'גי, מנהל חברת התקליטים ולא אדם של מילים קטנות, החליט שבאטלר הוא ניל יאנג של שנות ה-90', וטרח לומר את זה בכל הזדמנות שהיתה לו.  באטלר משך בכתפיו והמשיך הלאה.

על עטיפת אלבום הסולו הראשון שלו, "People Move On", שאפשר לתרגם באחת משתי דרכים של באטלר להגיב על הדברים שנאמרו על היפרדותו משני ההרכבים המצליחים, הוא מישיר מבט אל כל מי שקונה את האלבום, כאילו מתריס בהם לקנות ולנסות אותו.  במספר הזדמנויות בעבר, כשבאטלר יכל לדבר בעצמו על הסיבות שהובילו להיפרדות מ-Suede ולפירוק השותפות עם מק'אלמונט, הוא טען שבזמן שהוא רצה להתנסות במרכיבים המוזיקליים של הלהקות, חברי הלהקות האחרים התעסקו בנושאים שלא היו קשורים מאד למוזיקה, ודיכאו את הרצון שלו ליצור כשהתייעץ איתם לגבי הרעיונות המוזיקליים החדשים שלו.  "זה היה אלבום טוב," הוא אמר לגבי "Dog Man Star", "אבל זה היה יכול להיות אלבום הרבה יותר טוב."   עכשיו, אחרי שלוש שנים, באטלר קיבל את ההזדמנות לעשות בעצמו את הכל, וזה מה שהוא עשה, כשהוא כותב ומלחין את כל השירים, מפיק את עצמו ומשתף רק מתופף אחד והרכב מיתרים בהקלטה, שבה הוא מנגן בכל הכלים האחרים.

התוצאה הופכת את מה ששני האלבומים הראשונים של Suede היו יכולים להיות להרבה יותר מסקרנים.   באטלר פותח את האלבום בשטיח רחב שהוא פורש ב-"Woman I Know", שיר שמתנהל באיטיות כמעט מלכותית, שבו הגיטרה משחררת כמה צלילים עצלים ומאפשרת לכל הכלים האחרים למלא את המרחבים שמשתרעים בינה לבין הקול של באטלר, שהמוזיקה, בשיר הזה, כמו גם בשירים שבאים אחריו, מעט מאפילה עליו.  "אני מרגיש כל כך חי," הוא אומר בתחילת השיר הזה, ולנו נשאר רק להאמין לו – סגור כמעט לבדו בסטודיו עם היכולת לכתוב, לנגן ולהקליט כל שיר שהוא רוצה, בכל צורה שהוא רוצה.  השירים שהוא כותב, מנגן ומקליט הם דומים מעט ושונים מעט מאלו של הלהקה שבה התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו.  המילים, שהיו נחלתו הכמעט בלעדית של שותפו לכתיבה, הן לא הצד החזק של האלבום הזה, ורק בשני שירים – "Autograph" ו-"Stay", הוא מצליח להתעלות מעל לערימת הקלישאות שמרכיבה את חלק מהמילים. אבל, לא בשביל המילים התכנסנו כאן, אלא בשביל שלושת האיזורים המוזיקליים שמדגימים שלושת הסינגלים שיצאו מהאלבום – הראשון, "Stay", שהוא שמיימי, מהורהר ועטור ברביעיית המיתרים שמלוווה את רוב האלבום.  השני, "Change of Heart", שהוא קצבי, החלטי וקצר. והשלישי, "Not Alone", שהוא הקרוב ביותר למוזיקה של להקת האם שלו, והוא בומבסטי ורחב מימדים כמו שאפשר לצפות מאמן שניסה ליצור צליל פיל ספקטורי ככל האפשר באלבום הזה שלו.

המשך הדרך של באטלר היה כמעט הפוך מזו שבמסגרתה מצא את עצמו מקליט כאמן סולו – הוא הוציא עוד אלבום אחד, בשנה שלאחר מכן.  אחר כך, התאחד, לשני אלבומים, עם דיוויד מק'אלמונט, ובין לבין, התאחד עם שותפו לכתיבה מימי הבריט פופ שהספיקו לכלות, איתו הוא הקים להקה חדשה לגמרי בשם The Tears (ולא הסכים, לאחרונה, להצטרף להופעת איחוד אחת עם הלהקה המקורית).   ואם תקשיבו טוב, תוכלו לזהות את היד המוזיקלית שלו, כמפיק, במגוון אלבומים שיצאו בין סוף שנות ה-90 לסוף המאה שעברה – בין השאר, זה של טים בות', הסולן של James, ביחד עם אנג'לו בדאלמנטי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מספר סיפורים אחד על מספר סיפורים אחר.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  פיטר "סליזי" כריסטופרסון,  שידו נגעה לא רק בהקמת חברת העיצוב "היפגנוסיס" שאחראית בין השאר לרוב העטיפות המוצלחות של אלבומים של פינק פלויד, אלא גם בכמה מאושיות האינדסטריאל – Throbbing Gristle, ואחר כך Psychic TV ו-Coil (עם ג'ון באלאנס, שגם הוא נפטר החודש לפני שש שנים), נפטר בשנתו, בביתו שבבנגקוק, בגיל 55.

2. Versus the Spin – November 2010 Edition

חודש נובמבר מסתיים, וחודש דצמבר מתקרב כדי להחליף אותו.  לאמריקנים יש תרנגולי הודו ופשטידות דלעת.  לנו יש את האוסף הזה.  הנה:

1		The Punch Brothers – Kid A / Wayside (live in Newport Folk Festival, 2010)
		בנג'ו, מנדולינה וכינור. לא בדיוק הכלים שהייתם מדמיינים בהם גרסת כיסוי ל"Kid A". ללהקה הזו, שהיא צאצאה של להקת הבלוגראס המאד מוצלחת Nickel Creek, קוראים The Punch Brothers (ולנגן הבנג'ו שלה, במקרה, קוראים נועם פיקלני) והכאוס שחותם את גרסת הכיסוי שלה גולש כל כך בטבעיות לקטע מקורי שלהם, שהשארתי גם אותו.
		לשמוע	לקנות
2		Larry Barrett – The Big Slowdown
		לארי בארט הוא מוזיקאי מדור שמתחיל להיכחד. הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כשהשאיר בנונשלנטיות שתי קלטות דמו בחברת תקליטים (גרמנית) בזמן שהיה נגן הופעות של להקה אחרת, והציע להם להקשיב למוזיקה בזמנם הפנוי. מאוחר יותר, חברת התקליטים היתה צריכה לשכנע אותו להקליט את המוזיקה החדשה שניגן בהופעות ולהוציא אותה בתור אלבום. הקול של בארט מזכיר קצת את זה של מייקל סטייפ, אף על פי שהם לא חולקים מהמים של את'נס, ג'ורג'יה (בארט הוא מסיאטל), והמוזיקה שלו היא קליטה במידה הנכונה ומקורית במידה הנכונה כדי לגרום לנו להבין למה חברת התקליטים ההיא התלהבה ממה ששמעה כבר בשתי הקלטות הראשונות.
		לשמוע	לקנות
3		Leonard Cohen – Because Of
		לאונרד כהן, כבר משורר מזקין שמביט ממרומי הגבעה על העולם שהולך ומתרחק, מתחיל לסכם כבר כמה שנים, ובאלבום האחרון שלו, בינתיים, שר את השיר הזה – מעין מבט לאחור על האהבות שהיו לו ולא היו לו והדרך שבה השירים שלו מתגלגלים להיות אהבות חדשות והאהבות החדשות שלו מתגלגלות להיות שירים. כהן, כמובן, יודע שהדרך הבטוחה ביותר היא לתפוס את היום משני הקצוות שלו ובמקביל לכל הסיכומים כבר עובד על אלבום חדש.
		לשמוע	לקנות
4		Ani Difranco – Letter to a John
		כשאני דיפרנקו תפסה את האוזן שלי בחנות דיסקים בגלזגו, היא כבר היתה מגובה בלהקה, שכללה גם באס ותופים, אבל בארבעה מתוך חמישה האלבומים הראשונים שלה אלה היו רק היא והגיטרה האקוסטית שלה שהתמודדו לבד עם המילים הקשות שלה, המוטחות במאזינים כדי לעורר אותם מהתרדמה שלהם. השירים שלה מרחפים מעל, ונכנסים לתוך הנשמות של, כל הבחורות האבודות שהיא בוחרת לגלם בהם, ובמקרה הזה, שבו היא דווקא כן בוחרת לצרף לשיר שלה באס ותופים, זה נסיון שלה לתת נופך אחר, אנושי יותר, לסיפור של חשפנית בעל כורחה.
		לשמוע	לקנות
5		Rich Poor Ones – Milwaukee
		כנראה שמילווקי, העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בוויסקונסין, היא לא העיר הכי נערצת בארצות הברית. אני מסיק את זה משני דברים שאני מוצא ברשת – הראשון הוא שאלה של מישהו באתר שבו משתמשים עונים על שאלות של משתמשים אחרים – למה אין שירים על מילווקי, כשיש שירים מפורסמים על הרבה ערים אמריקניות אחרות? השני הוא העובדה שצריך להרחיק עד נורבגיה כדי למצוא שבעצם יש. אני לא מאמין שחברי הלהקה הזו, שכבר הספיקה להתפרק ושהסולן שלה כבר הספיק לפצוח בקריירת סולו מצליחה למדי במדינה הצפונית, ביקרו אי פעם במילווקי, או שיש לה איזושהי חשיבות בשבילם, אבל היא התאימה כנראה לשם של השיר הכל כך נורבגי הזה.
		לשמוע	לקנות
6		Dar Williams – Starman
		הגולשים באתר של דאר וויליאמס נתבקשו לבחור בשיר, שגרסת כיסוי שלו וויליאמס תבצע ותוציא כסינגל דיגיטלי. אחרי סיום ספירת הקולות גילו אנשי האתר של וויליאמס שהשיר המבוקש הוא "Starman" של דיוויד בואי – בחירה מצוינת לכל הדעות. וויליאמס, בתורה, עשתה את מה שכל אמן שמכבד את עצמו היה עושה, וניסתה ככל יכולתה למצוא דרך להפוך את השיר הזה, ולו בכמה הבדלים קטנים, לשיר שלה. הוא יצא במקור בגרסת ליקוויד אודיו – וגם השיר וגם הטכנולוגיה כבר עברו מן העולם. עכשיו הוא מרחף לו כ-MP3 ברחבי האינטרנט, והנה הוא הגיע גם לכאן. אתם צריכים לנצור אותו, אם כן. השמועות אומרות שהוא נדיר.
		לשמוע	לקנות
7		The Divine Comedy – Make It Easy on Yourself (live at Shepherd's Bush Empire, 1997)
		ב-1997, כשניל האנון והלהקה שלו כבר זכו להצלחה מסוימת, האנון יכל להגשים חלום קטן ולהופיע, עם תזמורת שלמה, בשפרדס בוש אמפייר בלונדון. כמה דברים טובים יצאו מההופעה הזו, ומהחזרות שקדמו לה. הדבר הראשון היה המיני-אלבום "A Short Album About Love" שהוקלט כולו בחזרות לקראת ההופעה, עם התזמורת המלאה שמשתתפת בהופעה. הדבר השני היה מגוון גרסאות כיסוי לשירים שזקוקים לתזמורות, שפוזרו בסינגלים מתוך המיני-אלבום. זה אחד מהשירים האלה, גרסת כיסוי לאחים ווקר, שכשחושבים על זה – היא אך מתבקשת מלהקה כמו The Divine Comedy.
		לשמוע	לקנות
8		Lisa Gerrard – Sanvean (I Am Your Shadow)
		אחרי שהקימה את הצמד Dead Can Dance עם ברנדן פרי, והקליטה איתו מוזיקה שבעיניי היתה הבבואה המודרנית של מוזיקה כנענית – מוזיקה מזמנים רחוקים ומתרבויות רחוקות שרק הדים שלהן מבצבצים היום, בעיקר מבין הריסות, ולאחר הקלטת וצילום ההופעה שבזכותה שמעתי את הלהקה בפעם הראשונה, ליסה ג'ררד החליטה לצאת לקריירת סולו, באלבום שכלל גם את השיר הזה. כמה עשרות סצינות סוחטות דמעות בסדרות וסרטים אחר כך, השיר הזה עדיין מוכיח כמה המוזיקה של הצמד הזה ונגזרותיו יכולה להיות מלאה ברגשות, גם כשהיא מנותקת מקונטקסט של שפה או מילים.
		לשמוע	לקנות
9		Afghan Whigs – Be for Real
		"תודה על השיר, מר דמי," אומר ליאונרד כהן בסיום הגרסה שלו לשיר הזה באלבום "The Future". מר דמי הוא טד דמי, הבמאי של הסרט "בחורות יפות", ואת השיר הזה, שבמקור ביצעה מרלנה שואו בשנות ה-70, מבצעת כאן Afghan Whigs, שהסולן שלה, גרג דולי, אחראי על ההפקה המוזיקלית של פסקול הסרט – שכלל בין השאר שירים של הלהקות של שני שותפיו לגלגול הראשון של Twilight Singers, שון סמית' והרולד צ'יצ'סטר.
		לשמוע	לקנות
10		The Swell Season with the Low Anthem and Tao Rodriguez Seeger – The Auld Triangle (live in Newport Folk Festival, 2010)
		מאז שהכרתי אותם, נדמה ש-The Low Anthem נמצאים בכל מקום שבו אני נחשף למוזיקה. כאן, למשל, The Swell Season, שהם הלהקה שהוקמה בעקבות ההצלחה של שיתוף הפעולה בין גלן הנסארד ומרקטה אירגלובה בסרט Once ובפסקול שלו, וחתמו את סיבוב ההופעות המשותף שלהם עם הלהקה בפסטיבל ניופורט, מעלים אותם על הבמה כדי לעזור להם בשיר שחותם את ההופעה הזו, שאת מילותיו כתב המחזאי (וסופר ומשורר וכותב מאמרים) האירי ברנדן ביהן ללחן עממי. הם נעזרים גם, בשביל אפקט הפאב האירי שקשה לשחזר בניו אינגלנד, בטאו סיגר, שהוא הנכד של פיט סיגר, ובקהל.
		לשמוע	לקנות
11		Deacon Blue – Real Gone Kid
		שנות השמונים היו עשור קשה מכל מיני סיבות. מעבר לסיבות הברורות מאליהן, אלו שקשורות בתסרוקות ספציפיות ובהחלטה המצערת משהו של גברים להתאפר ולענוד תכשיטים מוגזמים בקליפים לשירים, מכל סוג שהוא, שנות השמונים היו רוויות כל כך במוזיקה מסוגים מסוימים, שלהקות מסוימות, כמו Deacon Blue למשל, זכו להכרה סמלית אז, וכמעט בשום הכרה מאז. אבל הלהקה הזו היא אחת מהדוגמאות הטובות יותר למוזיקת פופ מוצלחת, ואפשר להגיד את השם שלה בנשימה אחת, בזכות המוזיקה אם לא בזכות המילים, עם Prefab Sprout.
		לשמוע	לקנות
12		Radiohead – Kid A
		הביצוע ההוא, שפותח את האוסף הזה, תקע את השיר הזה, המקורי, בראש שלי למשך כמעט שבוע שלם. עשיתי את אחד מהדברים שהייתי יכול לעשות כדי לגרום לשיר הזה להפסיק להיות תקוע בראש שלי, מפני שזה קשה, אחרי הכל, לזמזם שיר מהסוג הזה של רדיוהד לאורך זמן, ויצרתי ממנו רינגטון. זה לא עזר. אבל לפחות כשאנשים מתקשרים אליי אני מעשיר את הסביבה המוזיקלית שלי ולו בקצת. רדיוהד, בדומה להרבה להקות אחרות, היו מושפעים ממגוון של מוזיקה מסוגים שונים לאורך השנים. לא בדומה להרבה להקות אחרות (ולמעשה, אני מכיר רק להקה אחת שאפשר לשים באותה קטגוריה), הם נתנו לכל הסוגים המגוונים של המוזיקה ששמעו לקחת חלק במוזיקה שכתבו, והפכו אותה למאתגרת יותר, שונה יותר ומאתגרת יותר. כאן, למשל, באות לידי ביטוי ההשפעות של Squarepusher ושל Aphex Twin על המוזיקה שלהם.
		לשמוע	לקנות

ֿ
את האוסף הזה אפשר למצוא, במשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תלת ממדי, שמט ממדי. פו הדוב!

1. לפני הכל

אני שמח לספר שרוב הסיבות שבגללן הגוספל קירטע בשבועות האחרונים (ואפילו נעלם מכאן לחלוטין בשבוע שעבר בלי שום הסבר), הסתיימו והגוספל יחזור להתפרסם בזמנים הקבועים שלו, שזה משהו כמו עכשיו.

בראיון הקצר הזה עם גרג דולי, שהוא תמיד דבר טוב, טמונה פנינה – תאריך היציאה של האלבום הבא של Twilight Singers, וגם השם שלו – "Dynamite Steps", ב-15 בפברואר.  אני כבר לא יכול לחכות.

שני אירועים שעשויים להשפיע קצת על ההסטוריה הדיגיטלית המוזיקלית (זו שעובדת בקבצים, לא בדיסקים) קרו השבוע.  על אחד אני כותב יותר בהרחבה למטה, על השני לא:   eMusic החליטו שהם רוצים לעבור לשחק במגרש הגדול יותר והמואר יותר של iTunes, והוסיפו השבוע כמה עשרות אלפי שירים חדשים, מאמנים מוכרים יותר ומיינסטרימיים יותר מאלו שהם בדרך כלל מציעים.  הבעיה, כמו בכל מקום שבו זה קורה, היא שהמוזיקה הזו זמינה רק למי שהוא תושב ארצות הברית.  באותו הזמן, eMusic  החליטו לשנות את הדרך שבה הם מתמחרים דברים מקרדיטים לדולרים וסנטים, מה שפוגע באיזשהו אופן (לא התעמקתי בדיוק איך) בחברות התקליטים העצמאיות הגדולות, שחלקן הגדול החליט לאסוף את כל הקטלוג שלהן ולעזוב את האתר.   eMusic, במכתב למנויים שלהם, טענו שהמעבר לשיטת תמחור כזו נועד בשביל שהם יוכלו לאפשר למנויים (כמוני) בכל העולם להיות מסוגלים להוריד את כל השירים שהם רוצים, של כל האמנים שהם רוצים.  בתשובה לשאלתי איך דבר אחד מוביל לדבר השני, הם ענו:  " ".

2.  תפוחים ותפוחים

אפשר להגיד הרבה דברים נגד Apple, אפשר גם לא.  אבל דבר אחד חייב להיאמר לזכותם:  הם יודעים להרים שואו.  הפעם הוא היה צנוע, הודעה קריפטית עם ארבעה שעונים, בארבעה אזורי זמן שונים, בדף הראשי של האתר שלהם, ויום אחר כך ארבעת חברי הלהקה הכי חשובה בהסטוריה עומדים מדושני עונג במקום שכל כך רצה לארח אותם כבר שנים.

לטובת אלו שחזרו הרגע משהות ארוכה בסיביר, אני אגש להתחלה של הסיפור הזה.  ב-1968,  אחרי שחברה מסחרית שעמדה מאחורי כל העניינים הכספיים של הביטלס לא הצליחה להכיל את כל מה שרצו לעשות עם הקריירה שלהם ועם השם שלהם, הביטלס הקימו חברה חדשה.  הם קראו לה Apple Corps, ומתוקף מעמדם קנו בניין שלם, שעל הגג שלו הם נתנו הופעה מפורסמת ואחרונה, ונתנו למנהלי החברה – אנשים עסקים, רואי חשבון ועורכי דין – יד חופשית בניהול הכסף שלהם.  החברה עשתה הרבה טעויות פיננסיות, חלקן בכוונה וחלקן לא, ולא באמת הרוויחה בשביל ארבעת חברי הלהקה את הכסף שהם ציפו שתרוויח בשבילם, וגם אם כן, הר של ביורוקרטיה הפריד בין חברי הלהקה לבין הכסף הזה (בעיה שפול מקרתני הנציח ב-"You Never Give Me Your Money").  אבל חברי הלהקה היו כבר מולטי מיליונרים ולא היה להם באמת אכפת.  החברה קיימת עד היום ואחראית על כל האספקטים הפיננסיים של כל מה שקשור בביטלס, וחברי הלהקה שנותרו הם עדיין מולטי מיליונרים, גם בזכות דברים שעשו בעצמם, ועדיין לא אכפת להם.

ב-1976, שני חברים שהחליטו להפסיק ללמוד בסטנפורד וחלקו את אותו השם, הקימו חברת מחשבים והחליטו לקרוא גם לה Apple.  כשהחברה הבריטית שמעה על החברה האמריקנית, היא עשתה מה שכל חברה בריטית שמכבדת את עצמה היתה עושה ותבעה.  הם דרשו שחברת המחשבים החדשה תשנה את שמה ותשלם להם פיצויים על הפרת הסימן השמור הזה. חברת המחשבים החדשה התנגדה.  שתי החברות עשו מה שחברות עושות והגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט.  Apple Corps קיבלה פיצויים סמליים והבטחה מ-Apple Computer שזו לא תנסה להיכנס לעולם לשוק המוזיקה.  החלטה הוגנת וטובה לכל הצדדים כשמדובר בחברה שמייצרת מחשבים עם מערכת הפעלה ייחודית, אבל ב-2001 חברת המחשבים החליטה לא להיות רק חברת מחשבים יותר והוציאה נגן MP3 שיכל להכיל בתוכו כמות יפה של שירים, ובמקביל השיקה חנות מוזיקה מקוונת, כדי שלאנשים יהיה מה לשים על הנגן הזה בקלות.  Apple Corps תבעו אותם על ההפרה הזו של ההסכם, והעניין התגלגל בבתי משפט במשך שש השנים שאחר כך (וכדי להדגים את האבסורד של מערכת המשפט העסקית, Apple Computer זכתה, והחברה שקראה לעצמה בשם הזה ובחרה לעצמה את הלוגו הזו קודם, צריכה עכשיו לשכור את השם ואת הלוגו מחברת המחשבים).  תוצר לוואי של כל ההתכתשות המשפטית הזו היה שבחנות המוזיקה המקוונת הגדולה ביותר בעולם, לא היה ולו שיר אחד של הלהקה הגדולה ביותר בעולם, דבר שמאד הפריע ל-Apple (אבל לא בהכרח ל-Apple האחרים).   עכשיו, שתי החברות בעלות השם הזהה ו-EMI, שהיא החברה שמוציאה את הקטלוג הפיזי של הלהקה, הגיעו לאיזשהו הסדר ביניהן ו-Apple, זו של המחשבים, יכולה להציג בגאווה ובשחור לבן מהוקצע (נושא לדיון אחר:  איך זה שכמעט כל דבר שקשור בביטלס נראה יותר טוב בשחור לבן?) באתר הבית שלה ובחנות המקוונת שלה, את כל הקטלוג של הלהקה, וכל חובב מוזיקה (שהוא לא מישראל, זאת אומרת) יכול לרכוש עכשיו את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית ופשוטה יחסית.

זה השלב שבו רוב מי שקורא את זה, כולל אלו מכם שחזרו משהות ארוכה בסיביר, שואל את עצמו למה זה צריך לעניין אותנו אם אנחנו לא יכולים לרכוש את המוזיקה שלהם, או מוזיקה של כל אמן אחר, ב-iTunes, בכל מקרה.  הנה, אם כן, שלוש סיבות שבגללן ההודעה הצנועה הזאת של Apple היא כן קמט קטן בהסטוריה של המוזיקה:

1 הביטלס היו, בעל כורחם, המגינים הגדולים האחרונים של הצד האנלוגי בוויכוח של אנלוגי נגד דיגיטלי.  רק בשנתיים האחרונות הקטלוג שלהם מוצע בצורה דיגיטלית (בקבצים ולא בדיסקים), ועד השבוע, הדרך היחידה שבה היה אפשר לרכוש את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית היה אם החלטתם לשים את הגאווה בצד ולרכוש דיסק-און-קי בצורה של תפוח.  זה לא קרה מסיבות אידיאולוגיות, אלא מפני שגם Apple Corps וגם EMI הן חברות שעובדות מאד מאד לאט, בכל מה שקשור בניצול ההזדמנויות החדשות הכרוכות במוזיקה.  במקרה יצא שחלק מהדברים ששתי החברות החליטו לערב את עצמן בהן עכשיו, כמו הגרסה המיוחדת של Rock Band של שירי הלהקה, הם דברים חדשים יחסית, אבל זה רק מפני שכל הדברים האלה קורים במקרה באותו הזמן שבו נוסעות פה עגלות אחרות כבר שנים, ושתי החברות האלה מחליטות לטפס עליהן רק עכשיו.  יש עוד אמנים שמדירים את רגליהם מ-iTunes.  הוויכוח במקרה שלהם הוא על החשיבות של האלבום כמקשה אחת לעומת אוסף של שירים – מאחר ו-iTunes מאפשרת לכל משתמש להוריד אילו שירים שהוא רוצה מאלבום, שהאמנים שהקליטו אותו אולי מעדיפים שישמעו את השירים בו בקונטקסט מסוים.  ועכשיו, גם אחת מהלהקות הגדולות ביותר ששכנו בעיקר בתקליטים ובדיסקים מוצאת את עצמה בעולם הדיגיטלי הרשמי (ולחבריה שנשארו בחיים בעצם לא אכפת.  אחד מהם אפילו אימץ את העידן הדיגיטלי כשקרא לאלבום האחרון שלו "Memory Almost Full" ואיפשר לחנויות כמו iTunes ו-eMusic למכור אותו באותו היום שבו יצא בחנויות הפיזיות), ואמנים שנמנעים מלאפשר לאלבומים שלהם להימכר, לעתים בחתיכות, בחנויות הדיגיטליות, עלולים למצוא את עצמם בצד הלא נכון של מבטים מוזרים.

2 זה דווקא כן משהו שיכול להיות רלוונטי אלינו, ארץ קטנה מוקפת אויבים ונטולת iTunes שאנחנו:  נוכחות הקטלוג המלא של הביטלס ב-iTunes, שהיא בטח הפרי הפתאומי של הרבה מאד מאמצים שנעשו מאחורי הקלעים, היא המסמר האחרון בארון של מה שנחשב הגיוני ונכון מבחינה עסקית בכל מה שקשור בסכסוך ארוך הימים הזה של אפל נגד אפל.  ובעקיפין, היא גם אחד המסמרים האחרונים בארון של מה שמונע מאפל, זו של המחשבים, לעשות מה שהיא רוצה.  זה כולל, בין השאר, להכתיב תנאים לחברות תקליטים ובעלי זכויות בכל מיני מקומות בעולם, ואף על פי שישראל היא שוק קטן ולא משמעותי בשביל אפל, אם הם יחליטו יום אחד שזו מטרה חשובה במיוחד בשבילם לפתוח את חנות המוזיקה המקוונת שלהם בכל העולם, בלי יוצא מן הכלל, אני בטוח שהם ימצאו דרך להתגבר על הסבך הביורוקרטי והעסקי שהוא תעשיית המוזיקה הדיגיטלית כאן.

3 ההכרזה הזו, והקמפיין התקשורתי היעיל שבא בעקבותיה, שכולל אפילו פרסומות בטלוויזיה, דבר שאפל לא עושה לעתים קרובות כל כך, מחזירים את עולם המוזיקה לפרופורציות.   כשאמן כמו ליידי גאגא, נאמר, מצטרף לשורות iTunes, או מוציא אלבום חדש, הוא מקבל מלבן, גדול יותר או קטן יותר, מעל ל-fold או מתחת לו, בדף הראשי של iTunes, וזה הכל.  כשאמן כמו הביטלס מצטרף ל-iTunes הם מקבלים את הדף הראשי של האתר של אפל למשך שבוע, פרסומות בטלוויזיה וסרטונים שהוכנו במיוחד בשבילם.  זה גורם לי להאמין שיש כאלה, עדיין, שמקומם בסולם החשיבות של  ההסטוריה המוזיקלית מובטח, וגבוה.  ובעצם, להקה כמו הביטלס יכולה להרשות לעצמה איחור אופנתי למסיבה שהיא iTunes.

3.   שומרים על מלאי של נשק למקרה שהחברה תתמוטט

יש משהו בווידאוקליפ של "Charlie Darwin", הראשון בקריירה של The Low Anthem – קריירה ששמה באמתחתם כבר שלושה אלבומים, כשזה הסינגל הראשון מהאלבום האחרון שבהם, שמשקף בדיוק את הלהקה שעומדת מאחוריו.  גם הוא איטי, מהורהר, אמיתי מהשורשים שחפורים בתוך האדמה אל השמיים הכחולים שמקיפים את הים, שהולך וממלא את הכל, וגם הוא בעצם מזויף, עשוי מתמונות סטילס של דמויות ותפאורה מפלסטלינה.  The Low Anthem עצמם הם אמנם לא מפלסטלינה, אבל הם גם לא בדיוק מי שהייתם מאמינים שהם, אם הייתם לוקחים רק את המוזיקה שלהם ומנסים להרכיב את ההסטוריה של הלהקה לפיה.  והם אמיתיים מפני שהם בונים כל שיר בקפדנות, כאילו הם מדביקים שביבים של תמונות לכדי תמונה אחת גדולה שמרמזת על משהו גדול הרבה יותר מאחוריה.  והם מזויפים מפני שזה נשמע כאילו שהם הגיחו מאיזה יער, שם הם חיים חיים של קיום בסיסי, ומנגנים את מה שהם שומעים בטבע.  אבל הם לא, מפני שההסטוריה המוזיקלית שלהם התחילה באוניברסיטה.

בראון היא אחת מהאוניברסיטאות ששרכים עוטפים את אחד הקירות של אחד מהבניינים בהן כדי לציין שהוא בניין ההנהלה, והיא נמצאת בפרובידנס, רוד איילנד, עיר ששוכנת כמעט על החוף המזרחי של ארצות הברית, ואמנם לא מגיעה אל האוקיינוס, אבל האוקיינוס מגיע אליה.  שני סטודנטים של האוניברסיטה,  בן נוקס מילר וג'ף פריסטובסקי, קיבלו משימה להגיש תכנית ג'אז לילית בתחנת הרדיו המקומית של האוניברסיטה.  הם למדו להכיר אחד את השני בלילות שבהם שידרו את התכנית – שהיתה צריכה להימשך עד הבוקר, חלקו אחד עם השני טיפים מוזיקליים, לא בהכרח בנושאי ג'אז, והפכו לחברים.  הם גם התחילו לנגן במגוון להקות ביחד, רק האחרונה שבהן, ב-2006, היתה The Low Anthem, שאותה הקימו עם חבר שלישי, נווד ונגן בלוז בשם דן לפקוביץ, שהצטרף ללהקה, הפקיד בידיה את אחד השירים הכי יפים שלה, "This God Damn House", ועזב.  מאוחר יותר, הם צירפו לשורותיהם חברה שלישית אחרת, ג'וסי אדאמס, שהיתה גם היא סטודנטית בבראון ולפני כן עבדה בשביל נאסא.  זה סוג הלהקה שזו.

האלבום הראשון והשני – הראשון נשא את שם הלהקה בלבד, השני נקרא "What the Crow Brings" – נוצרו בעבודת יד על ידי חברי הלהקה, שהשתמשו בקופסאות ריקות של דגני בוקר כדי ליצור את עטיפות הדיסקים, והדפיסו את החותמת שבה השתמשו כדי להטביע את הטקסט של העטיפה בעצמם.  אפילו עטיפות האלבומים – השני מכיל את שם הלהקה והאלבום, יחד עם צללית שחורה של עורב וזה הכל, והשלישי, האחרון שלהם בינתיים, מכיל רק את שם הלהקה והאלבום בכיתוב מסוגנן אבל מינימליסטי – מרמזות על המוזיקה שהולכת להימצא בפנים.   The Low Anthem מציגים מוזיקה מאובקת מכמות השנים שבהן לא נוגנה, מוזיקה שכל תו בה מכיל מאחוריו מכלול של תמונות הסטוריות ורגעים הסטוריים שעיצבו את אמריקה. הם מנגנים במגוון של כלים שמכיל בתוכו גם את העבר של ארצות הברית וגם, אולי, את העתיד שלה – פרט לקונטרבאס, לגיטרה שכמעט ולא משתמשים בה, להרמוניום ולתופים הקבועים, הם מנגנים גם על קרן יער, קלרינט, מסור, על כלי נגינה שנקרא קרוטאל – מערכת של מצילות קטנות, שמנגנים עליהן באמצעות מעבר על צידן עם מקל תופים, ועל קבוצה קטנה של טלפונים סלולריים.   השירים עצמם הם כל כך מהוקצעים וכל כך פשוטים מבחינה מלודית, ברוב המקרים, שקל לבלבל שירים מקוריים של הלהקה עם שירי עם אמריקניים עתיקים שהיא מבצעת להם גרסאות כיסוי, ושירי עם אמריקניים שכאלה עם שירים מקוריים של הלהקה.  דייוויד ווקס, סולן להקה בשם David Wax Museum, סיפר בהופעה בפסטיבל ניופורט שאנשים שהשקיבו לאחד מהשירים שלהם, גרסת כיסוי לשיר עם, חשבו שמדובר בגרסת כיסוי לשיר של The Low Anthem מכיוון שגם להם יש גרסה לשיר הזה. וכשהלהקה ההיא, David Wax Museum, מתחילה לבצע את השיר הזה, אפשר להבין למה.  למוזיקה של The Low Anthem יש איזושהי איכות שגורמת גם לשירים שהם מבצעים להם גרסאות כיסוי – ביניהם "Don't Let Nobody Turn You Around" העממי או "Home I'll Never Be", אחד מהיתומים הנפלאים של טום ווייטס – להיות מזוהים מיידית עם הלהקה.  וכשמסיטים הצידה את הפשטות והעושר המוזיקליים, שמובאים ביחד בכל אחד מהשירים שלהם, נשארים עם המילים.  והמילים שלהם גם הן מתוחכמות ומעניינות ומעוררות מחשבה – שניים מהשירים היותר מעניינים שלהם עוסקים במבול, האחד מהצד של איזושהי אפוקליפסה, שהיא בעצם מטאפורה לאיזשהו משבר אישי (זה "Charlie Darwin", אותו סינגל שכמעט נושא את שם האלבום שהוא לקוח מתוכו), השני מהצד של אפוקליפסה קדומה, זו שבה נח היה צריך להכניס זוגות זוגות מכל חיה בטבע לתוך התיבה שלו ("Ticket Taker", גם הוא מאותו אלבום).

דרך העפר הארוכה של ההופעות שבה הלכו חברי הלהקה בשנתיים האחרונות פילסה את עצמה אל מפעל רוטב לפסטה נטוש ברוד איילנד, שם הלהקה מקליטה את האלבום הבא שלה, "Smart Flesh", שייצא ב-22 בפברואר.  אז הם ייצאו שוב לאוויר העולם, לעולם ששונה מעט מוזיקלית ממה שהיה כשנכנסו והשאירו אותו מאחוריהם, וגם, בעיקר, בזכותם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עוד מעט אני כבר לא אצטרך לומר את זה.  אבל בינתיים – את הסרט הזה ביים הבן של דיוויד בואי.  מספיק?

1. לפני הכל

כמו שאתם בטח יכולים לשים לב, ובניגוד לשמועות מהשבוע שעבר, הגוספל פה השבוע, מה שאומר שהוא חוזר לסדרו, בתקווה, מוקדם מהרגיל, וכמו שאומרים במקום ההוא עם הבגדים הירוקים:  חזל"ש.

משהו בשביל טכנאי הסאונד, אלה שעוסקים בתחום ואלה שרוצים לעסוק בתחום ומחפשים מקום להתחיל ממנו:  אלן פארסונס, שהיה טכנאי ההקלטות של "Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, ושל "Abbey Road" של הביטלס, בין השאר, ושאחר כך המשיך לתפקיד של מפיק מוזיקלי והאיש המושך בחוטים של כל האנשים האחרים שניגנו ושרו ב-Allan Parsons Project, החליט שהפרויקט הבא שלו יהיה להעביר את הלפיד.  והוא עושה את זה באמצעות עשר שעות של הסברים על תהליך ההקלטה,  שאפשר להשיג בשלושה DVD או בפרקים בודדים באתר הזה.  מחיר הדיווידיים הוא, קרוב לוודאי, המחיר שהייתם מצפים לשלם תמורת הידע והנסיון של אלן פארסונס, אבל הפרקים שניתן להוריד (בפורמט mp4 ידידותי לאייפון) הם במחיר די נגיש.  ואם ואחרי שהורדתם ורכשתם פרק אחד של סדרת הידע העצומה הזו, מבחן של 30 שאלות מפריד ביניכם ובין הפרק הבא בחינם.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'רי בוק, שנפטר השבוע בגיל 81, כתב את המוזיקה ל"כנר על הגג", כמו הרבה מחזות זמר אחרים עם שותפו לכתיבה, שהיה אחראי למילים (וגם הוא נפטר בחודש שעבר), ג'וזף סטיין, ומתוקף תפקידו הזה הוא אחראי, למשל, ל"לו הייתי רוטשילד", ול"Sunrise, Sunset", כמו גם לנעימת הנושא של המחזמר.

2. בחיפוש אחר החושך בקצוות

שש מכות התוף שפותחות את האלבום הרביעי של ברוס ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town", בעצם מספרות את כל מה שצריך לספר על ההתקדמות שהאלבום הזה מבשר על פני שלושת האלבומים הקודמים של ספרינגסטין.  בשלושת האלבומים הקודמים, רוב השירים סיפרו סיפורים, והם סיפרו סיפורים רחבים, שמתחילים במקום לא ידוע ומסתיימים במקום עוד פחות ידוע, ופרושים על פני יריעה מוזיקלית מאד רחבה.  באלבום הזה, בהמשך ל-"Born to Run" שקדם לו, ספרינגסטין נעזר בסטיבן ואן זאנט בשביל להעביר את המסר שבשירים בצורה הכי קצרה שאפשר.  ולכן, כבר בשיר הראשון שמתחיל להתנגן ברגע שהמחט פוגעת בוויניל, ברוס ספרינגסטין מתחיל לספר סיפור.  אבל הפעם, זה לא סיפור של אדם אחד, לא סיפור על מכונית אחת שמפלחת את החשיכה מחוץ לעיירה שאין בה עתיד לעבר עיר גדולה יותר שהעתיד מפעפע בה מתחת לכל אריח מדרכה, לא סיפור על ייאוש שמתפשט על פני חיים שלמים כאילו שהוא כתם ענקי של שמן.  הפעם אלו מאה סיפורים שונים בבת אחת, וספרינגסטין בוחר לספר את כולם בבת אחת דרך שרטוט מופשט של כל התקוות, וכל מה שעוצר בעדן.   מיד אחר כך ספרינגסטין חוזר למחוזות המוכרים יותר לו, וב-"Adam Raised a Cain" הוא חוזר לספר סיפור של אדם אחד ושל המאבק שלו בשממון ובשגרה בדרך להיות מישהו אחר, גדול יותר, מצליח יותר.  אבל גם הסיפור הזה הופך להיות מעורפל ככל שהוא מתקדם וספרינגסטין מנצל אותו כדי לשטוח את הפילוסופיה שנשזרת בצורה נסתרת לאורך כל האלבום:  "אתה נולד אל תוך החיים האלה כדי לשלם על חטאי העבר של מישהו אחר".   וכשהוא חמוש בפילוסופיה הזאת, ואחרי שריפרף מעל מאה סיפורים שונים של תקווה וייאוש, תהילה ושברון לב, אור גדול וחושך מוחלט, הוא ממשיך אל תוך החשיכה הזו, שבקצה העיירה, ושולף משם כמה מהסיפורים, כדי לחפור עמוק יותר בתוכם ולנסות להוציא מהם אמיתות אחרות.  הבחור הצעיר שהלילה שלו כולל עשרות רגעים של מציאות שהוא לא יכול להחזיק,  או הבחור הצעיר האחר שמאוהב בזונה שהוא לא יכול להציל,  או הבחור האחר שמתבל את החיים המשעממים שלו במירוצי מכוניות, כל אחד מהם יכול להיות האחרון, זה שעובד במפעל ומאמין שכל יום שהוא לא רע יותר מקודמו, הוא כנראה טוב יותר מקודמו, וכל אחד מהם מוביל למשהו נפלא שמבצבץ מעבר לאופק, וזה האחר שעובד במפעל ומבין שזה כל מה שיש לו, וזה כנראה כל מה שיהיה. ספרינגסטין והלהקה שלו מובילים את כל אחד מהסיפורים האלה, כל אחד מהאנשים האלה, וממסגרים אותם בתוך קווים מלודיים מקובעים ומדויקים, כל אחד ישר ונקי כמו כביש שמוביל אל איזשהו חלום אחר.  כל שיר הוא כמו המנון קטן, כל שיר מכיל מעט מהגוספל של הדת שעשויה להחזיק חלק מהאנשים האלה בחיים, ומעט מהרוק'נ'רול שמתבל את החיים שלהם בקצת עניין, והתקווה והייאוש, המלאך והשד שנאבקים ביניהם כמעט בכל שיר של ספרינגסטין, מוצאים לעצמם איזון גם במוזיקה שעוטפת את השירים, וכל שיר מוסיף לזה שקדם לו, וכל שיר מאיר באור אחר את האמת שספרינגסטין מוכן לחשוף בפנינו, ובכל שיר יש קצת מההתחלה וקצת מהסוף – והסוף, שמגיע אחרי עשרה שירים ואחרי שספרינגסטין, אוחז בידיו עדיין את הפילוסופיה ששזר לאורך כל האלבום, נעלם בתוך החשיכה שמקיפה את העיירה, מוצא את כל הדמויות מתגודדות עדיין בבר, מעבירות את הסיפור שלהן מאדם למשנהו, מנסות להתאים, לדרג, לבדוק, וגם המוזיקה ממשיכה מעצמה עד שגם היא נעלמת אל תוך החשיכה, משאירה את העיירה להתמודד ולקוות שבאיזשהו שלב בקרוב יאיר אור.

3.  The River

ההאזנה המודרכת מביאה אותנו לאלבום החמישי של ברוס ספרינגסטין, "The River".  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

1 "The River" היה אמור לצאת כאלבום אחר לגמרי – אלבום בודד, שהיה אמור להיקרא "The Ties That Bind" כשם אחד מהשירים בו, והיה אמור להכיל עשרה מהשירים שבסופו של דבר היו חלק מהאלבום הכפול.  ספרינגסטין הגיש את האלבום הגמור לחברת התקליטים אבל ביקש לקבל אותו בחזרה מכיוון שאחרי שסיים להקליט את שיר הנושא בו, הרגיש שהאלבום לא משקף עוד את הלך הרוח המוזיקלי שספרינגסטין רצה שהאלבום באמת ישקף.  כשהוא החזיר את האלבום לחברת התקליטים, הפעם כפול בגודלו, האלבום הרוק'נ'רולי לשעבר הפך להיות שקט יותר ואפל הרבה יותר.

2 ספרינגסטין כתב את הסינגל הראשון מהאלבום, "Hungry Heart", בשביל הראמונס.  המנהל שלו ואחד ממפיקי האלבום, ג'ון לנדאו, שיכנע אותו שכדאי שישאיר את השיר הזה בשביל עצמו, וצדק – השיר הגיע למקום החמישי במצעד האמריקני ונבחר על ידי קוראי Rolling Stone לסינגל הטוב ביותר באותה שנה.  ג'ון לנון אמר בראיון שהוא חושב שזה סינגל מצוין, והשווה אותו ל-"(Just Like) Starting Over" שלו.  מאוחר יותר באותו היום הוא נרצח.

3 הסינגל השני, "Fade Away", היה שיר שונה לגמרי – אפל, מינורי ומדכא כמו ש-"Hungry Heart" לא היה.  אף על פי שזה אחד מהשירים האהובים על סטיבן ואן זאנט ברפרטואר של הבוס שלו, האכזבה מהמכירות הלא מוצלחות של הסינגל גרמה לספרינגסטין לא לרצות לנגן אותו בהופעות.  אחרי מספר פעמים מועט במיוחד שהשיר הזה עלה על במה, כמעט אף פעם לא עם ה-E Street Band, ספרינגסטין הסכים לבצע אותו פעם אחת, בסיבוב ההופעות של 2009.  על הבמה, הוא הזכיר שהלהקה מבצעת את השיר מפני שסטיבן ואן זאנט ביקש שיבצעו אותו.

4 שיר הנושא של האלבום, אולי השיר המפורסם ביותר באלבום, לא יצא מעולם כסינגל בארצות הברית.  הוא יצא במגוון ארצות באירופה וזכה להצלחה לא קטנה שם, והפך להיות אחד מהשירים שהיוו את ההשראה לאלבום הבא של ספרינגסטין, "Nebraska".  אף על פי שהשיר לא יצא כסינגל, הוא הפך להיות פופולרי מאד בהופעות, ומאז מסע ההופעות שליווה את האלבום ועד היום, ספרינגסטין לא נמנע מלנגן את השיר באף הופעה שהכילה חומר מקורי שלו.

5 רוח שנות השישים נחה על האלבום בהרבה מאד מהמקרים.  שניים מחברי ה-Turtles שרים קולות רקע בסינגל הראשון, "Hungry Heart", למשל, ו-"The Ties That Bind" קיבל השראה, לדברי ספרינגסטין, משירים של ג'קי דה-שאנון, Creedence Clearwater Revival וה-Searchers.  השפעה נוספת על האלבום היא הקאנטרי המוקדם של האנק וויליאמס, שבא לידי ביטוי בשיר הנושא, ושל רוי אקוף, שהשיר הסוגר את האלבום, "Wreck on the Highway", חולק את שמו עם שיר שלו.

6 "Independance Day", מהשירים הכי יפים באלבום הזה, היה אמור להיות חלק מ-"Darkness on the Edge of Town" אבל נשמט מהאלבום הסופי, ומצא את מקומו באלבום הכפול הזה.

7 לדברי ספרינגסטין, הדמות שמתוארת בשיר "Stolen Car", היא אותה דמות שמסביבה נבנו שירי האלבום המאוחר יותר "Tunnel of Love", והיא דמות שמהווה מודל לכל הדמויות הגבריות שייקחו חלק בשירים של ספרינגסטין בהמשך דרכו המוזיקלית.

8 האלבום נמצא בדיוק באמצע רשימת 500 האלבומים הטובים ביותר של Rolling Stone. בנוסף לו יש עוד שבעה אלבומים של ספרינגסטין ברשימה.

9 פרנק סטפנקו, שצילם את עטיפת האלבום, אחראי גם על עטיפת האלבום הקודם, "Darkness on the Edge of Town", וגם על עטיפת האלבום "The Promise" שיצא לאחרונה ומכיל שירים שלא נכנסו לאלבום הקודם.

10 ספרינגסטין טען שחלק מהשירים באלבום הובילו לכתיבת אלבומים שלמים בעתיד – "The River", למשל, הוביל ל-"Nebraska", ו-"Stolen Car" ל-"Tunnel of Love" (אף על פי שזה נשמע כאילו ההשראה היתה הפוכה).

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שתי מילים מתאימות במיוחד כדי לתאר את הסרט הזה.  הראשונה היא "מה".  השניה היא "לעזאזל".

1. לפני הכל

ההתנהלות הלא סדירה של הגוספל ממשיכה, כמו שאתם רואים, וגם בשבוע הבא, כנראה, הוא לא יהיה כאן.  הפעם בגלל שזה יהיה אחד מהזמנים האלה שבהם אני עוטה על עצמי בגדים ירוקים ויוצא להציל את העולם.  או לא, בעצם.   בכל מקרה, הגוספל הבא יהיה כאן, בזמן ובמקום הנכונים, ובתקווה בלי עוד הפרעות קצב, עוד שבועיים.

2. Versus the Spin – הטאו של עכשיו

עוד חודש עבר, עוד חודש מתחיל, אתם מכירים איך זה.  הנה:

1		Of Montreal – Wicked Wisdom (live in Washington DC, 2008)
		בחלק מהמקומות בעולם שמים פלואוריד במים. באת'נס, ג'ורג'יה, שמים איזשהו חומר שגורם למוזיקאים שגדלים בעיר הזאת להיות סופר מוכשרים. קווין ברנס, שהוא כמובן לא ממונטריאול, הוא אחד מהם, ותחת שם הלהקה שבחר לעצמו הוא טווה מוזיקה שמתחילה במקום אחד, מסתיימת במקום אחר ועוברת דרך כל כך הרבה תחנות באמצע שכמעט כל שיר הוא אלבום קטן. אחר כך, הוא הודה בראיון סמוך להופעה הזאת, הוא לא יודע בדיוק איך לפרק את השירים האלה בחזרה כדי שנגנים אחרים יוכלו לנגן אותם גם. כאן הוא מדגים איך הוא בכל זאת מצליח.
		לשמוע	לקנות
2		Text of Light – 08/23/01 Knitting Factory
		הכאוס שהוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ההרכב הזה, שמכיל את לי רנלדו, כריסטיאן מארקליי ואלן ליכט וקבוצה של מאלתרים מזדמנים אחרים, הוא בדרך כלל נסתר, מכיוון שהוא מורכב מהמון צלילים שאין סיבה לקשר ביניהם, שאין יכולת לאתר את המקור שלהם בקלות, ושמתערבלים, בסופו של דבר, לכדי צליל אחד. כאן, כשהצלילים מגיעים מכינורות וגיטרות חשמליות, הוא מורגש הרבה יותר – אבל לא פחות יפה.
		לשמוע	לקנות
3		הבילויים – תנשב הרוח
		ובכאוס האחר, זה שמתרחש מסביבנו, קצת חסרים לי הבילויים, שמסוגלים לכתוב דברים שהם כל כך מצחיקים וכל כך עצובים בבת אחת. בשיר הזה הם דווקא מטים את עצמם לכיוון העצוב, משתמשים בקצוות הנייר של הכתיבה שלהם כדי להראות לנו מה הולך לקרות כשנתעורר מהחלום.
		לשמוע	לקנות
4		Tindersticks – All the Love
		רגע לפני שהם נוחתים בישראל כדי להמטיר עליכם גשם של שירים באווירה מאד דומה לזאת, הנה תמונת מצב של המקום בו הם עומדים, מהאלבום הלפני אחרון. לא שונה מאד ממה שעשו במשך כל השנים האלה, ומצד שני, אין סיבה. את מה שהם עושים הם עושים טוב מאד.
		לשמוע	לקנות
5		The Low Anthem – Charlie Darwin
		אני מניח שביקום שממנו באה הלהקה הזו כל הלהקות נשמעות ככה, מבצעות מוזיקה שורשית, מסורתית, מאמריקה אחרת שהיא שונה מזו שאנחנו מכירים, אבל אנחנו לא מצליחים לשים על השינוי את האצבע. אבל בינתיים הם חלק מהעולם שלנו, וכאן הם עושים מוזיקה נפלאה, שמורכבת מקווים מלודיים פשוטים שמנוגנים ומעוטרים בעשרות כלים לא שגרתיים, והעולם יכול להמשיך ולהקשיב ולקוות שכך תיראה גם האבולוציה של המוזיקה.
		לשמוע	לקנות
6		אינזים – זרמים
		בתוך אוסף שקיבלתי מזמן, אבל הצלחתי לשמוע רק עכשיו, היו כל מיני שירים לא מוכרים של אמנים מוכרים, והיה גם את זה. החיפוש אחרי מידע על הלהקה הזו היה לא קל, אבל אחרי שהוא הסתיים, אני יודע שזו להקה של נגני אולפן והופעות וותיקים, ושהלהקה תפשה את תשומת ליבו של גרי אקשטיין שלפני השבץ, והספיקה להופיע איתו ולהקליט איתו שיר. עם המילים של השיר, שהן קצת בוטות מדי לטעמי, אני לא כל כך מסתדר, אבל המוזיקה, שמתחילה כמו שיר עזוב של אסף אמדורסקי ומסתיימת כמו שיר עזוב של Pink Floyd, יותר ממכפרים על זה.
		לשמוע	לקנות
7		Bruce Springsteen – Adam Raised a Cain
		באלבום שבו נמצא השיר הזה, ״Darkness on the Edge of Town", ספרינגסטין עושה את הצעד הראשון בדרך למה שיביא אותו להיות, תוך מספר מאד מועט של שנים, לסופרסטאר ממלא אצטדיונים. בעזרתו של סטיבן וואן זאנט, הוא הצליח להפוך שירים ארוכים, לפעמים כאלה שהיו אמלגמציות של כמה עשרות שירים אחרים שכתב, לפיסות ממוקדות של מידע, סיפורים שמתרחשים מיד ומסתיימים מיד.
		לשמוע	לקנות
8		Morrissey – November Spawned a Monster
		לפעמים אני מגלה ששירים של אמנים שאהובים עליי במיוחד, אהובים באותה מידה על האמנים עצמם. השיר הזה, שמוריסי מבצע בכל הופעה שהוא יכול, מכיל כמויות מדודות של כל מה שהכתיבה של מוריסי יודעת לעשות: צער, לעג ותקווה. ואף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה, אני רוצה להאמין שהוא כתב את השיר הזה אחרי שקרא את הספר ״הילד החמישי״ של דוריס לסינג.
		לשמוע	לקנות
9		רמי פורטיס – שר על מרטין לותר
		היו צריכים לעבור האלבום הראשון, ומינימל קומפקט, והעיצוב מחדש של המוזיקה האלטרנטיבית עם ״סיפורים מהקופסא״, והשותפות המוצלחת עם ברי סחרוף, כדי להביא את רמי פורטיס ואת הקהל שלו למצב של נוחות עם אמן שממציא את עצמו מחדש בכל אלבום, בכל פעם עם קבוצה אחרת של אמנים שמזריקה דם חדש לדברים שהוא עושה. באלבום הזה, עיקר שיתוף הפעולה שלו הוא עם אייל אבן-צור, שפעם היה סולן של להקה שנקראה על שם שיר של פורטיס עצמו.
		לשמוע	לקנות
10		Mint Records Artists – Do They Know It's Christmas?
		כדי לסיים אלבום של שירים לחג המולד של הלייבל הבריטי, שנשמע כאילו הוא אמריקאי שורשי אבל הוא לא, כל האמנים החתומים בחברת התקליטים התייצבו כדי לשיר את השיר הזה, שהאפקטיביות שלו לא נעלמת גם במקרה הזה.
		לשמוע	לקנות
11		Saul Williams – Wine
		ההיכרות הראשונה שלי עם סול וויליאמס היתה דרך השיר הזה, שקוואמי דה לה פוקס היה שומר את סוף ״הקצה״ בשבילו במשך איזושהי תקופה, וזה שיר שממשיך את כל מה שסול וויליאמס מתכנן ובונה לאורך האלבום הראשון שלו, ומוסיף עוד רובד שלו שלא הכרנו, רובד שבו הוא שר, וגם השירה שלו מלאה תוכחה ונוטפת נסיון.
		לשמוע	לקנות
12		Red House Painters – Mistress
		ברשימה הלא קצרה ולא ממצה של אלבומים שאני חייב לרכוש ולשמוע, שוכנים שני מארקים. עם הלהקה של האחד – מארק אייצל – אני כבר מיודד, והלהקה השניה – זו של מארק קוזלק, עדיין מחכה בסבלנות. עושה רושם שהזמן שלהם, לפחות לגבי השיר הזה, הגיע, וחורף הוא כנראה זמן מצוין במיוחד להקשיב להם.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בפעם הקודמת שכתבתי כאן על הסרט הזה, הייתי תחת הרושם שזו גרסה ממוחשבת לחלוטין, אבל מסתבר שזה סרט חי לגמרי, עם שחקנים אמיתיים. ולא רק זה – אלא ששניים מהם הם ג'ף ברידג'ס וברוס בוקסלייטנר, ששיחקו בסרט המקורי, את אותן הדמויות.

1. במקום הכל

השבוע הולך להיות שבוע ללא גוספל.  שתי העבודות שאני עובד עליהן במרץ, בתקווה לסיים אותן עד סוף החודש (והשבוע), נוטלות את כל האנרגיה שאני מקדיש לכתיבה וחשיבה כרגע.  כל מה שאני יכול להציע השבוע, אם כן, הם השביבים הקטנים שבדרך כלל מקדימים את הפוסט עצמו, וזה שמסיים אותו:

יש הופעות שאי אפשר להימלט מהעובדה שהן הולכות להתקיים.  יש אזכור לגביהן בכל פינה אפשרית, בכל סוג אפשרי של מדיה.  ויש הופעות אחרות, שמפרסמים אותן בצניעות, מתוך תקווה שהשמועה, שתעבור מפה לאוזן, תספיק כדי למלא את האולם.  הופעה אחת כזאת הולכת להתקיים ב-12.11 במסגרת "פסטיבל העוד", שמתרחש בין ה-11 ל-25 בנובמבר בירושלים.  Night Ark, שהתפרקו ומתאחדים במיוחד לצורך הפטסיבל, באים להופעה אחת (ועוד כיתת אמן אחת של ארא דינקג'יאן, נגן העוד ומנהיג הלהקה).  בינתיים ראיתי רק פרסומת אחת, קטנה, בדפי ההופעות של אחד מעיתוני סוף השבוע, ולא הרבה מעבר לזה, ובכל זאת אני מקווה שהקהל ימלא את האולם בהופעה הזו – שתתרחש ב-11.11, בתיאטרון ירושלים.  (ואם השם של הלהקה לא נשמע לכם מוכר, אתם קרוב לוודאי מכירים את "Homecoming" שלהם).

רציתי לחרוג ממנהגי לא להזכיר הופעות ישראליות בחלק הזה של הבלוג (לזה דואג, ביעילות מופתית, נדב לזר בדלת ליד), ולספר לכם על הופעת יום ההולדת ה-50 של דן תורן, והנה שכחתי, או משהו מהדברים האלה, וההופעה כבר היתה וחלפה, וכל מה שנותר לכם ולי הוא לקרוא את מה שכתב עליה עמי פרידמן ב-YNet.  בין השאר, מוזכרים שם רעיונות להוציא את ההופעה הזו בדיסק, או ב-DVD.  אני אשמח לשניהם – איזושהי מזכרת מהחגיגה המאד מוצדקת למישהו שהוא לא רק עמוד תווך של המוזיקה הישראלית (אני קצת חושש לדחוף את המילה "האלטרנטיבית" באמצע בין שתי המילים האלה, אז אולי היא שם ואולי לא), אלא גם אחד מהיוצרים שהכי לא-אכפת-להם-לא-להיות-במרכז-הבמה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   חברות הלהקה של ארי אפ, שנולדה בשם אריאנה פורסטר ואיחדה את להקת הפאנק שלה, The Slits, לאחרונה, לא ידעו עד כמה היא חולה עד הימים האחרונים של חייה, והיא נפטרה בגיל 48 ב-20 באוקטובר כשהיא מופיעה עד הרגע האחרון שזה התאפשר לה.

האלבום החדש של Twilight Singers מתקרב בצעדים איטיים מדי, לטעמי, ובינתיים גרג דולי לקח הרכב מצומצם ואקוסטי של הלהקה שלו, שכולל את דייב רוסר ועוד שני נגנים שאני לא מכיר, ויצא לסיבוב הופעות קטן, שעובר בארצות הברית, אירלנד, איטליה, אבל לא כאן, בינתיים.  זה מההופעה בפילדלפיה לפני ארבעה ימים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יש רגעים שבהם אתה יודע שהגיע הזמן למצוא את הדרך הנכונה למוזיקה של אמן שאתה צריך להכיר, אבל עדיין לא.  זה רגע אחד כזה.

1. לפני הכל

לפני לפני הכל, ובתקווה בפעם האחרונה – אני עדיין מחפש, בשביל שתי עבודות סמינריוניות שאני כותב, אנשים מהסוגים האלה:  בשביל עבודה אחת – אנשים שהתחתנו עד לפני שנתיים, או מתכוונים להתחתן עד שנה מעכשיו, וכבר יודעים איזה סוג של טקס נישואין הם רוצים לעשות;  בשביל העבודה השניה – אנשים שקוראים או כותבים (או שניהם) באופן פעיל בפורומים מוזיקליים, רצוי גם כאלה שקוראים בבלוגים (אם אתם כאן, ווי על הדרישה הזאת) או במגזינים מקוונים אחרים העוסקים במוזיקה.   מי מכם שעומד בקריטריונים לאחת מהעבודות וגם מוכן למלא שאלון קצר בנושא, אני אשמח אם תענו בתגובות כאן ואני אשלח לכם את השאלון.  אם אתם מכירים אנשים שעשויים לעמוד בקריטריונים האלה וגם רוצים למלא שאלון קצר כזה, אנא הפנו אותם אליי ושמחתי תהיה שלמה.  תודה!

חדי העין מביניכם עשויים לשים לב שהשבוע יש תוספת רטרואקטיבית קטנה לכל אחד מהפוסטים – כפתור שנמצא בקצה התחתון של כל פוסט, שיש עליו ציור של ראש פיל על רקע ירוק ואת המילה 'clip'.  לטובת מי מכם שראש הפיל הזה לא אומר להם כלום – Evernote היא אפליקציה שהמטרה שלה היא להיות הזכרון הנייד שלכם.  אתם יכולים לשמור בה כמעט כל דבר – כמה משפטים, מסמך כתוב שלם, תמונות, סריקות של דברים, אפילו קבצי אודיו, וכשתגיעו למצב שבו אתם צריכים לפשפש בזכרונכם כדי למצוא פריט מידע, אתם תוכלו לפשפש בחשבון Evernote שלכם, שנמצא על הענן, ומכיל את כל המידע הזה ששמרתם שם מראש.  האפליקציה גם סורקת תמונות שמכילות טקסט כתוב או מודפס וגם הטקסט הזה נמצא כשאתם מחפשים תוכן לפי מילות מפתח.  לחשבון ה-Evernote שלכם אתם יכולים לגשת מאתר החברה, או מכמעט כל פלטפורמה אחרת – Windows או מאק (לא לינוקס, עדיין, אמנם), iPhone, בלאקברי או אנדרויד.  מה שהכפתור שנמצא פה למטה עושה, הוא לאפשר לכם לקחת את כל התוכן של הפוסטים שמתפרסמים בגוספל בצורה נוחה ולהעביר אותם לחשבון ה-Evernote שלכם, למקרה שאתם לא רוצים או אין לכם זמן לקרוא אותם כרגע, או שאתם רוצים לשמור אותם.  כרגע מראה הכפתור הוא לא לרוחי, וכל החוויה (שמבוססת על פלאג-אין של חברה בשם Slocum Design Studio, שחסכו לי כמות נכבדת של עבודת תכנות והתאמה) היא מעט איטית מדי, אבל כל זה ייפתר בקרוב, אני מאמין.     [למען הסר ספק:  רוב מה שאתם יכולים לקבל ב-Evernote הוא בחינם.  אתם יכולים להעלות כמות מסוימת של מידע בחודש, ומעבר לכמות המידע הזו יש חשבון בתשלום חודשי שאתם יכולים לבחור בו.  אני לא מקבל מהם, לצורך העניין, אפילו סנט אחד על להגיד כמה אני מבסוט ממה שהם עושים (ואני משתמש ב-Evernote, בחינם, כבר די הרבה זמן).  יש להם תכנית מסוימת שמאפשרת לבעלי בלוגים שמכניסים את הכפתור לאתרים שלהם לקבל סכום סמלי של כסף כשאנשים שמגיעים אליהם מאותם בלוגים, בוחרים בחוויה בתשלום, אבל אני לא חלק מהתכנית הזו כרגע, ואם וכאשר אהיה, אני אדאג ליידע אתכם.  כך שההמלצה שלי, והכפתור שבתחתית כל פוסט, הם נטולי מיתרים לחלוטין.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  סולומון בורק,  שפעם הופיע הופעה שלמה על כס מלכות והיה כנראה הזמר היחיד שזה נראה מתאים לו, לדברי המבקרים שהיו שם, ושכונה "מלך הרוק והנשמה", נפטר בגיל 69, מסיבות טבעיות כנראה, כשהוא מחכה למטוס שימריא וייקח אותו להופעה עם להקה הולנדית בשם De Dijk, שהאלבום האחרון שלו, שייצא לאחר מותו, הוקלט איתה.  בורק היה "זמר של זמרים", ולא זכה לפופולריות העצומה של חלק מהקולגות המוזיקליות שלו – הוא זכה בגראמי הראשון והיחיד שלו על "Don't Give Up On Me", אלבום שיצא ב-2002 והיה מעין החזרת חוב מוזיקלית של הרבה מאד מוזיקאים מפורסמים יותר – אלביס קוסטלו, טום ווייטס, בוב דילן, וואן מוריסון.  ולמרות זאת, יש שיר אחד שלו שגם מי שלא מכיר את השם שלו בהכרח חייב להכיר.

2. להאכיל את העולם

בערב של אחד הימים המאוחרים של 1984, מהדורת החדשות של BBC שידרה כתבה על הבצורת באתיופיה באותה שנה. רוב האנשים שצפו בכתבה הזו צקצקו בלשונם והמשיכו הלאה, אולי מחזיקים בזכרונם את התמונות של ילדים עם בטנים נפוחות מרעב, יושבים על הקרקע בחוסר אונים ונותנים לזבובים לחנות על עיניהם, מפני שאין להם מספיק כוח כדי להרים יד ולהדוף אותם, כדי שיוכלו להרהר אחר כך במזל הטוב שלהם, לעומת המזל הרע של היבשת הדרומית. אחד האנשים שצפה בכתבה המשיך לצפות, וכשהכתבה הסתיימה גלגלי השיניים במוחו התחילו לזוז בכיוון שבו הוא חשב שההסטוריה צריכה להתפתח – העולם השבע צריך לעזור לאנשים הרעבים האלה, היתה המחשבה הראשונה שלו, ומה אני יכול לעשות כדי לתרום את החלק שלי לעזרה הזו? – היתה השניה. האיש הזה, בוב גלדוף, היה אז הסולן של Boomtown Rats, שהיתה אחת מהלהקות הכי מצליחות בבריטניה באותו הזמן, מה שאמר שהיה לו הרבה איך לעזור.
הוא חיכה מספר ימים להזדמנות הפז שלו, כדי לגייס למטרה הזו מוזיקאי נוסף שהוא העריך, וזו הגיעה כשפאולה ייטס, אשתו אז, אירחה בתכנית הטלוויזיה שהנחתה, ״The Tube", את Ultravox, הלהקה שהמוזיקאי הזה, מידג׳ יור, היה הסולן שלה. יור קיבל את שפופרת הטלפון לידיו באמצע חזרה של הלהקה לתכנית הטלוויזיה, ובצד השני היה בוב גלדוף, מסביר בצורה מהירה ומבולבלת על הכתבה שראה ב-BBC, ועל הרעב באפריקה, ועל זה שהם צריכים לעשות משהו.
התקופה היתה התקופה שלפני חג המולד, זמן שבו רוח של נדיבות וטוב לב שורה מסביב, וגלדוף, שהמוח השיווקי הממולח שלו תרם הרבה להצלחת מבצע הצדקה הזה, חשב שהם צריכים לקשר בין שני הדברים, ואחרי שניסו בחוסר הצלחה למצוא שיר עממי לחג המולד שיכל לשרת את המטרה שלהם, גלדוף הציע ליור לכתוב בעצמו שיר. יור חזר עם פראזה מוזיקלית קצרה, שהוא ניגן לגלדוף באורגנית קסיו קטנה, ושמצאה את מקומה מאחורי השורה החוזרת שמסיימת את השיר.
גלדוף תרם מילים ראשוניות, יור השלים אותן והצליח לחבר שני קטעים מוזיקליים שונים לחלוטין למקשה אחת. יותר מאוחר, הוא טען שהשיר עצמו היה נוראי, ושזו היתה הנשמה היתרה שהזמרים הכניסו לתוך השיר שהפכה אותו לסינגל המצליח שהוא.
גלדוף ויור כבר בחרו את האמנים שהם רצו שישתתפו בהקלטה, וכשגלדוף היה אמור להתראיין לתכנית רדיו על אלבום הסולו החדש שלו, הוא העדיף לדבר במקום על סינגל הצדקה שהם מתעתדים להקליט, ויצר התעניינות תקשורתית עצומה – והרבה מצלמות טלוויזיה שחיכו לאמנים כשנכנסו לאולפן בבוקר ה-25 בנובמבר.
המפיק שהם רצו לגייס להקלטה, טרבור הורן, לא יכל לסיים את ההתחייבויות הקודמות שלו ביום ההקלטה, אך הוא תרם את האולפן שלו למשך 24 שעות, ומידג׳ יור עצמו התנדב להפיק.
החלק האחרון של השיר, שורת הקרשנדו האחת שחוזרת וחוזרת עד שהשיר דועך ונעלם, הוא דווקא הראשון שהוקלט. גלדוף ויור כינסו את כל האמנים שהגיעו באותו בוקר, העמידו אותם בשורות מסודרות על פלטפורמה ולימדו אותם את השורה האחת. אחר כך הם הצטרפו אליהם והקליטו את הקטע, שוב ושוב, עד שנמאס לכולם לשיר אותו.
גלדוף ויור, כל אחד מהם מביא איתו מתודות הפקה שונות, השתדלו לתת ליום ההסטורי לעשות את שלו, ולא לדרוך אחד על הרגליים של השני. לכל אחד מהם היתה השורה האחת שהתעקש עליה – כשיור ביקש לעדן את אחת מהשורות בשיר, שלועגת לאנשים שמקשיבים לשיר במידה מסוימת, גלדוף התעקש להשאיר אותה כי היא היתה, לטענתו, המהות האמיתית של השיר. לכל אחד מהם היה את הזמר שהתעקש להביא – בשביל יור זה היה גלן גרגורי, הסולן של Heaven 17, שהגיע בבוקר אותו יום ראשון. בשביל גלדוף זה היה בוי ג׳ורג׳, שהבטיח להגיע אבל בבוקר ה-25 בנובמבר היה היחיד מבין חברי להקתו שנעדר. גלדוף מיהר לטלפן ולברר וגילה שג׳ורג׳ היה עדיין בניו יורק, אחרי שלא הצליח להתעורר בבוקר אותו יום והטיסה שלו יצאה בלעדיו. גלדוף היה צריך לעבור עוד שתי שיחות טלפון כאלה ויום מורט עצבים עד שהצליח לגרום לג׳ורג׳ לעלות על קונקורד ולהגיע, בשעה שש באותו ערב, לאולפן.
בינתיים, במהלך כל אותו יום, כמעט כל אחד מהמשתתפים נכנס לאולפן לבדו ושר את השיר מתחילתו ועד סופו. טוני האדלי, הסולן של Spandau Ballet, התנדב להיות הראשון. סטינג וסיימון לה בון, שהקולות שלהם, שהוקלטו מבעוד מועד באולפן הביתי של מידג׳ יור, הדריכו את שאר המבצעים איך לשיר את השיר, היו אחרונים. את הפזמון שמחבר בין החלק הראשון של השיר לשני, יור כתב רק באולפן, אחרי שנתן את שורת הסולו האחרונה בחלק הראשון והמקורי של השיר לזמר צעיר מלהקה שרק התחילה לטפס את דרכה למעלה, בשם בונו.
אחרי עשרים וארבע שעות, אחרי שאחרוני המבצעים עזבו את האולפן, אחרי שטרבור הורן חזר כדי לסייע עם המיקסים, השיר היה גמור. גלדוף סיים אותו בהקלטת הודעה – ״הקלטנו את השיר הזה ב-25 בנובמבר. עכשיו שמונה בבוקר, ה-26 בנובמבר. אני חושב שהגיע הזמן שנלך הביתה.״
כל שאר המרכיבים הכרוכים בייצור והפצת סינגל – ההדפסה, עיצוב העטיפה, ההפצה עצמה – נעשו בהתנדבות ובמהירות הבזק, והשיר החל להימכר בחנויות בבוקר יום חמישי של אותו שבוע.
גלדוף קיווה שהסינגל יצליח – הוא תיכנן שהסינגל יצליח, כל מרכיב בהפקתו כרוך בשיקול שיווקי מתוכנן היטב שלו, אבל הוא לא ציפה למידת ההצלחה שהוא עמד לצפות בה. בתוך שבוע, הסינגל מכר מיליון עותקים – יותר מכל שאר השירים במצעד ביחד. גלדוף עשה את כל מה שיכל כדי לוודא שכל פני ששולם על השיר הזה יילך לאפריקה, וכשהממשלה הבריטית סירבה לוותר על המע״מ על מכירת הסינגל, הוא ביקש להיפגש עם מרגרט תאצ׳ר – שבעזרת יכולת השכנוע שלו והלחץ מצד הציבור הודיעה שממשלת בריטניה תורמת את המס לפרויקט של גלדוף.
ג׳ים דיימונד, שהחזיק את המקום הראשון בשבוע שלפני צאת הסינגל, ביקש שאנשים לא יקנו את הסינגל שלו אלא את זה של Band Aid, במקום. כשהסינגל הגיע למקום הראשון, הוא החזיק את שיר חג המולד של Wham במקום השני (והפך אותו לסינגל הנמכר ביותר ההסטוריה שלא הגיע מעולם למקום הראשון), והלהקה החליטה לתרום גם את ההכנסות של הסינגל שלה לארגון של גלדוף.
גלדוף ויור המשיכו את הפעילות שלהם בקונצרט עמוס משתתפים בשנה שלאחר מכן, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך עוד אחד. בשנה שלאחר מכן, קווינסי ג׳ונס כינס מהצד השני של האוקיינוס את מיטב האמנים האמריקניים לסינגל צדקה משלהם. השנים שעברו הביאו איתן עוד שירים כאלה, עמוסי כוכבים מוזיקליים, למטרות צדקה גרנדיוזיות יותר או פחות.
חג המולד של האנשים הרעבים באתיופיה היה מעט שמח יותר, בזכות המשאיות עמוסות האוכל והציוד הרפואי שהסלוגן ״feed the world" התנוסס עליהן, אבל השיר האחד הזה לא פתר, כמובן, את בעיית הרעב באפריקה. וגלדוף חבר לאותו זמר מתחיל ששר את השורה האחרונה בשיר והקים איתו ארגון בשם One, שיש לו מטרה פשוטה אחת – אנחנו יכולים למגר את העוני בעולם עכשיו, בדור שלנו, אם נוכל להבין מה חשוב יותר לעשות, ואם נשכנע את המנהיגים שלנו שחשוב באמת לעשות את זה.
ואם מישהו כמו גלדוף אומר את זה, אני נוטה להאמין לו. הוא הצליח, הרי, לכנס באולפן אחד עשרות אמנים ואת האגו שלהם בשביל מטרה שהוא האמין בה. כמה קשה יכול להיות למגר את הרעב בעולם?

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תקווה. תכנית. כיוון. ואפילו לא דקה אחת מצולמת עם ג'ון קיוזאק.

1. לפני הכל

יום הולדת שמח, היום, לג'ון לנון, שאם היה חי, היה היום בן 70.  EMI בחרו לחגוג את יום הולדתו של לנון בדרך היחידה שהם מכירים – באמצעות הוצאת עוד אוסף של השירים שלו.  Power to the People: The Hits קוראים לו, והוא מכיל חמישה שירים פחות ממה שאני חושב שהוא האוסף האולטימטיבי של לנון, "Lennon Legend", ורק שיר אחד שונה ("Gimmie Some Truth").  זה, בכל אופן, לכבוד יום ההולדת שלו – השיר שלו שאני הכי אוהב.

הנה, חשבנו שזרם ההופעות מחו"ל האדיר הולך ודועך עם הופעתה של ג'ואנה ניוסום כאן בסוף החודש שעבר, ומסתבר שלא:  Mercury Rev חוזרים להופעה נוספת בארץ, ב"רידינג 3" ב-26 בנובמבר, שתתחלק לשני חלקים – החלק הראשון יכיל גרסאות אקוסטיות לשירי העבר של הלהקה, החלק השני יכיל אלתורים מוזיקליים לסרטי ווידאו שיוקרנו.  ו-Tindersticks, להקה שיוצרת, באופן קונסיסטנטי, את השירים הכי מדכאים שאפשר ליצור (אמנם באלבום הלפני אחרון שלהם, "The Hungry Saw", הם נשמעים מעט שמחים יותר, מאיזו סיבה שלא תהיה). הם יופיעו ב"בארבי" ב-1 בדצמבר.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אמנם לא מוזיקלי, אבל – סטיבן ג'יי קנל, שנפטר בגיל 69 מסרטן העור, עשוי להיות מוכר לכם משתי בחינות:  בסוף של כל מיני סדרות אהובות, בעיקר של מתח ואקשן, משנות ה-80, יש איש מזוקן שמתקתק במרץ על מכונת כתיבה.  באיזשהו שלב הוא מושך את הדף החוצה וזורק אותו, וזה עף באוויר ונוחת על ערימה של דפים מצוירים שהם הסמל של חברת ההפקה שלו, שהפיקה את הסדרה שזה עתה סיימנו לראות – כמו "רח' ג'אמפ 21", למשל, או "מחוץ לחוק", סדרה מגוחכת להפליא אבל חביבה עליי בעידן שבו היה רק ערוץ אחד ששידר סדרות כאלה בטלוויזיה בכבלים; ו, בסדרות כמו "מחוץ לחוק", שם הוא השוטר המושחת שמפליל את גיבור הסדרה, השוטר רוכב האופנוע שנאלץ לברוח ולהסתתר כדי להוכיח את חפותו, או ב"רח' ג'אמפ 21", שם הוא משחק לפחות בפרק אחד – הוא משחק את תפקיד האיש הרע, שמאחר והוא היה זה שכתב את הסדרות, לפעמים הוא שמר לעצמו.

2. איך זה לחמם את אוזי אוסבורן

לפני מספר לא מבוטל של שנים היתה לי הזכות להשתתף בקואופרטיב שכזה של להקות, שנקרא Misc – רעיון של גילי רוזנברג, הבסיסט של The Johnsons, להקה אגדית בזמנים ההם, שהמכנה המשותף שלהן היה יצירת מוזיקה באנגלית, והמניע לחיבור היה היכולת של הרבה להקות ביחד לעשות הרבה יותר מבחינת קידום והעלאת המודעות לפינה הספציפית הזאת של האינדי הישראלי, מכל להקה באופן נפרד.  הקואופרטיב הזה החזיק מעמד שנה וקצת ואז דעך, כדרכם של דברים כאלה, והרבה מאד מים עברו בשפדן מאז.  הג'ה פן, שם התקיימו ערבי הופעות חודשיים של הקואופרטיב, נסגר, חלק מהלהקות נעלמו, אחרות התגלגלו לגרסאות אחרות של עצמן, מעטות נשארו ועדיין פועלות, במרץ, גם היום.  במקרה, או שלא במקרה – כהוכחה ליכולת של הלהקות האלה לעשות את כל הדברים הנכונים מבחינת קידום גם לבדן, שתיים מהלהקות שהיו אז חלק מהקואופרטיב הזה חיממו אמנים שהגיעו מחו"ל בחודשיים האחרונים.  The Carsitters חיממו את K's Choice, ו-Behind the Sun הגשימו חלום, אחרי שהצליחו לדרבן את המעריצים שלהם והרבה אנשים אחרים להצביע בתחרות שנערכה ב-88FM, וחיממו את אוזי אוסבורן ב-Ozzfest שנערך בסוף החודש האחרון.

שאלתי אותם את השאלה שקרוב לוודאי עולה באופן טבעי כשחושבים על זה שלהקה ישראלית שעדיין עושה את צעדיה הראשונים בשוק המוזיקה הבינלאומי עומדת על במה בסדר גודל שלהקות ישראליות אחרות בדרך כלל רק חולמות עליו, כמה שעות לפני שאגדת מטאל עולה על הבמה שליד – איך זה מרגיש לחמם את אוזי אוסבורן?

וזה מה שגד ארז, סולן הלהקה, ודן לוי, בסיסט הלהקה, ענו:

גד ארז: בכל מה שקשור בסיפור שלנו עם האוזפסט הישראלי הראשון רק מילים כמו "הזוי", "מטורף" ו"חלומי" צצות לי בראש…

הרי הכל התחיל מניסיון הזוי, מטורף, אולי אפילו נואש. הידיעה על בואו של אוזי והאוזפסט כבר התפרסמה בחדשות ואז לורי, אשתו של סער (תופים) אמרה שהיא תפנה לשוקי וייס ("למה לא? מה יש להפסיד?"), תספר לו עלינו ותנסה להכניס אותנו לאוזפסט.  נשמע מטורף. לא מציאותי.

כמה שבועות ואי-מיילים אח"כ כבר היינו עמוק בתחרות על כל like אפשרי, מול להקות "בעלות שם" ברוק הלא-מיינסטרימי והמטאל בישראל. נדהמנו מהתגובות ומההיענות של אנשים. הרגע שבו פורסמו תוצאות התחרות ואנחנו הוכרזנו רשמית בין הזוכים להופיע באוזפסט היה אחד הרגעים הנדירים כל כך במקצוע הזה. אתה עושה הכל מאהבה והאמונה במוזיקה שלך אבל עובד קשה לאורך כל הדרך – בלי הנחות ובלי קיצורי דרך – כדי לקצור מעט רגעי נחת כאלה.

יום המופע

קם עם פרפרים בבטן רק מהמחשבה שהיום הולך להיות יום חלומי לכל מוזיקאי- יום שכולו מוקדש למוסיקה שלך. לא היה לי שום ניסיון קודם עם פסטיבלים והופעות בסדר גודל כזה – שום דבר שיכין לחוויה. אתה מנסה להנמיך ציפיות, לשמור את החלומות הורודים בקופסא. "בטח יהיה בלאגן, יהיו אנשים מעצבנים, יזלזלו בנו, נצטרך להעביר שעות על שעות מתות בשעמום מוות"…  הגענו ב 12:30, העמסנו ציוד על הידיים והגענו ל"במה הקטנה". כן, היא קטנה יותר מהבמה המדהימה, המרכזית, אבל היא ממש לא קטנה. תנגנו בבלום בר, בפרילנד, במיסטי בר בגן שמואל או בפאב של נחל עוז ואז תגידו לי שזאת במה קטנה….

על הבמה הגדולה בצפר כבר מחממים גרון ודיסטורשנים. אצלנו הסאונדמנים חוטפים ג'ננות על הצוות הטכני של ניידת השידור מ 88FM…הציוד כבר על הבמה ולאט לאט מתחילים לעבור אחד אחד – סאונד לתופים, סאונד גיטרות, בס ושירה. קיווינו שיהיה את כל הזמן שבעולם לעשות לפחות שיר אחד מלא בסאונדצ'ק אבל השכנים מבקשים שקט בין 2 ל 4 אז הספקנו לנגן בית של Second December, לתת קצת בקשות לתיקונים בסאונד ואז לנגן עוד בית לפני שסימנו חזק עם הידיים על פרישה לשינת צהריים.

ואז, למשך שעתיים, היינו כמו ילדים בחנות צעצועים. לא היה ממש מה לעשות אז התחלנו להסתובב, עברנו ליד הבמה המרכזית – יורם ואני מסתכלים אחד על השני – ומיד מתחילים לעלות כדי לעשות סיבוב ולנסות לראות איזה ציוד יש שם, להתפעל מהבמה ולקבל הצצה על איך זה מרגיש לעמוד על הבמה המרכזית. די מהר הבנו שכולם פרשו לנוח, לחטוף משהו לאכול. הבמה המרכזית כולה לרשותנו. עשינו סיבוב, מתפעלים מכל גיטרה, מכל משטח עמוס אפקטים, מסתובבים סביב המערכות תופים כדי להתרכז על כל מצילה ותוף. האמת שחיפשתי את הסטנד המפורסם של ג'ונתן דייויס אבל הסתבר שהוא לא הגיע איתו הפעם.

16:00

כבר הציבו שומר על המעבר לחלק האחורי של הבמה המרכזית. ככה נגוז החלום לגשת ללחוץ ידיים עם הרשימה המכובדת של מוסיקאים שנחתו בארץ לארוע.

השעה 17:00 מתקרבת בצעדי ענק. הכנות אחרונות, החלפת בגדים, שיחות עידוד עם החבר'ה של "אלמנה", קהל מתחיל להיכנס ולרוץ מיד לשורות הראשונות מול הבמה המרכזית. מחשבות רצות בראש – "נצליח להביא את כולם אלינו כשנתחיל לנגן? כמה אנשים כבר יהיו פה מולנו ב 17:00?". מההפקה מזכירים לנו שב 17:00 על הדקה אנחנו מתחילים לנגן. המתח קצת עולה. מותחים שרירים, עוד כוס מים, עוד שלוק מהקפה השחור של "אלמנה" לחמם את הגרון.

16:55

מתמקמים על הבמה ומחכים לסימן של הסאונדמן להתחיל. מסתובבים באי-שקט על הבמה. פרצופים מוכרים, פרצופים חדשים, השחור מתחיל להתקבץ מול הבמה, מבט שמאלה אל הבמה הגדולה – שם יש הרבה יותר שחור…

17:00

ניתן הסימן ואנחנו מזנקים, נבלעים בים של סאונד מפוצץ. עשרות חולצות שחורות רצות לכיוון הבמה – זה עבד! הם באים!

השיר הראשון הוא שיר חדש – The Burning – בסה"כ טבילת אש שנייה שלו על הבמה וכבר זוכה לפתוח את האוזפסט הישראלי הראשון. הכל מהיר, רועש, סוחף. ההתרגשות גורמת להכל להישמע גבוה מעט, מהר טיפה, צולע בשניות הראשונות אבל אנחנו מהר מאד אוספים את עצמנו ומתיישבים על מה שתרגלנו כל כך הרבה בימים שלפני הפסטיבל. השיר נגמר – סער ודן מחברים אותנו לשיר הבא עם גרוב בס/תופים שהכינו להופעה – גיטריסטים מחליפים גיטרות במהירות שיא (כל חזרה משתלמת ברגעים האלה), אני מקשקש למיקרופון, לקהל שמגיע וזורם אל הבמה ואל המאזינים ב-88FM . לשנייה המחשבות נזרקות לכל האנשים שמקשיבים עכשיו לנו בשידור ישיר – בארץ ובחו"ל. סער מעביר אותנו ישר לתוך השיר הבא – Second December. פיצוץ של דיסטורשנים, בס ומצילות מזריק עוד שוט של אדרנלין לגוף ואני מתחיל להבין שיש המון מקום על הבמה (זה די חדש לנו… זה לא הפרילנד או מייק'ס פלייס) ומתחיל לנצל אותה. השיר יוצא כמעט בלי מחשבה, יש זמן לחשוב על איך לשדרג את השיר, איך להוסיף לו אנרגיה ועניין, איך לחבר את הקהל שמולי לשיר החדש הזה שהם שומעים (חלקם) בפעם הראשונה. אני מדמיין את עצמי בקהל – לא בשורה הראשונה אלא טיפה מאחור – עומד, מקשיב ונותן ללהקה הזאת צ'אנס. חוזר לעצמי, איך אני מושיט יד לקהל? עושה כמה צעדים קדימה ומתמקם על הרמקולים הגדולים שבקדמת הבמה. ל U2 יש מעגן שלם שנכנס לקהל שעליו בונו ו The Edge אוהבים לצאת ולהתחבר לקהל – לי יש 4 רמקולים גדולים וזה חדש וזה אחלה. אני שם, מסתכל לאנשים בעיניים ומרגיש הכי טבעי, הכי מחובר בנקודה הזאת.

בלי שום הפסקה, בלי שאיפת אוויר או שלוק של מים צוננים אנחנו מיד עפים לשיר השלישי – Still. שמחתי שהשיר האהוב עלי באלבום נכנס לסט של האוזפסט. ידעתי שיהיו בו חלקים שבו תהיה לי הזדמנות לשתף את הקהל, לבקש ממנו קצת חזרה. והקהל נענה ברצון – כל הידיים שהיו שם עזרו לנו לתת קצב ולפמפם אנרגיה חדשה.

שיר רביעי ואחרון. אני עוד מספיק להגיד תודה מהירה לשוקי וייס והצוות שלו ול 88FM כשאהרון כבר מוביל אותי לתוך השיר – Brother. הפתיחה אינטימית – גיטרה ושירה. לכולם יש כמה שניות לנשום, לעכל, להרים זוג עיניים ללהקה ולבחון. אבל רק כמה שניות כי אנחנו פורצים לתוך הבית בסערה. נותנים הכל לסיים עם טעם טוב של עוד. השיר רץ ואנחנו מושכים את השניות האחרונות בסיום גרנדיוזי, עוד שנייה של גיטרות, עוד רגע של הלקאת מצילות, בס דופק מהרמקולים – "תודה רבה לכם! אנחנו Behind the Sun, אוהבים את כולכם!"

וזהו… זה נגמר.

אושר ענק. אנרגיות עוד עפות בגוף כמו איזה איירון-מן. שלום אחרון לקהל, הליכה לצד במה עם חיוך של חתול צ'שייר, מדרגות תלולות מורידות מהבמה ואני מנסה להסדיר שוב את הנשימה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שתרגמה את "טיטוס אנדרוניקוס" לחוויה וויזואלית בוטה ומאד לא מרגיעה, ג'ולי טיימור מתפנה לתת את אותו הטיפול ליצירה הכי מעניינת של שייקספיר – "הסערה".

1. לפני הכל

[הלינק למהדורה החודשית של  Versus the Spin, שלא עבד, הוחלף בלינק שכן עובד, במקום אחר.  חוץ מזה העולם מסתובב כסדרו]

שיר חדש ל-Twilight Singers!  גרג דולי סיים את העבודה על האלבום החדש, החמישי במספר, של הלהקה, שייצא בתחילת השנה הבאה, ושיר אחד מתוכו – דואט עם אני דיפרנקו – מוצע לכם להורדה חינם, תמורת כתובת המייל שלכם, כאן.

אחרי, או לפני, שתקראו על השירים שבאוסף החודשי הפעם, כדי לעבור דלת ליד ולקרוא את הפוסט הראשון בפרויקט החדש של גיאחה, שהולך להסביר לכם למה אתם רוצים להקשיב למוזיקה בפטיפון, ואיך עושים את זה.

2. Versus the Spin – September Edition

החודש הסתיים, כדרכם של חודשים, וזה אומר שהזמן הגיע לעוד מהדורה של Versus the Spin, שהשירים שבה הם אלה:

1		Talk Talk – Happiness is Easy
		פול ווב ולי האריס, החצי השני והפחות בולט של Talk Talk, מרכיבים את הפיסות המפורקות של "Happiness is Easy" למרקחת דאב. זה חלק מאחד משני האלבומים ש-EMI הוציאו כדי לחלוב את פרת הכסף שהלהקה השאירה להם כשהחליטה לעזוב ולחפש לעצמה חברת תקליטים אחרת – אסופת רמיקסים מוזמנים משלימה לאוסף שהוציאה, שנקרא "Natural History".
		לשמוע	לקנות
2		The Brian Jonestown Massacre – Take It from the Man
		העולם שלנו מסתובב כמו שהוא מסתובב, ולכן קרוב לוודאי שאתם מכירים את Brian Jonestown Massacre יותר בגלל היריבות החצי פאתטית, חצי קומית שלהם עם The Dandy Warhols, שהיא נושא הסרט התיעודי שצולם עליהם, ופחות בגלל המוזיקה שלהם. וזה חבל, מפני שהלהקה הזו, אחת מהלהקות היותר פורות שקיימות, משנה סגנונות מוזיקליים מאלבום לאלבום ומצליחה להתמחות בכל אחד מהסגנונות המוזיקליים האלה ולהפוך אותם למשהו ייחודי להם. כאן, למשל, הם החליטו להפוך את הגראג' רוק של שנות ה-60 לאיזושהי דרגה של אמנות.
		לשמוע	לקנות
3		Ozzy Osbourne – No More Tears
		בסוף השבוע שעבר, אוזי אוסבורן הגיע כדי להראות לאלפי האנשים שהחליטו לפקוד את פארק הירקון באותו ערב מאיפה משתין הדג אחרי שהוא שתה במשך יותר מארבעים שנה. השיר הזה, עד כמה שאני יודע, לא היה שם. [גבי מתקן אותי ואומר שהוא דווקא כן היה שם, במסגרת ההדרן]. אבל הוא כאן מפני שאני זוכר אותו במיוחד לחיוב מתקופת ההתוודעות שלי לרנדי רודס ולזאק וויילד, בימי לימודי הגיטרה הכבדים יותר.
		לשמוע	לקנות
4/5/6		Pink Floyd – Another Brick in the Wall, part I / The Happiest Days of Our Lives / Another Brick in the Wall, part II
		שלישיית השירים העוקבים הכי יעילה מאז שלושת החלקים של Sweet Thing של דיוויד בואי חייבת חלק נכבד מחייה המוזיקליים להתנסויות הדיליי של ג'ון מרטין.
		לשמוע	לקנות
7		Blue Roses – Rebbeca
		זו אמנם הפעם השניה ששיר של הזמרת הזו, לורה גרובס, שקוראת לעצמה Blue Roses כשהיא עושה מוזיקה, מופיע כאן, וזו עבירה על אחד מהחוקים הלא כתובים ולא מוגדרים של עשיית האוספים שלי, אבל יש אלבומים שפשוט צריכים את זה.
		לשמוע	לקנות
8		Nick Drake – Fruit Tree
		ניק דרייק לא היה בדיוק זמר מפורסם כשהוא הקליט את השיר הזה. היו צריכות לעבור כמה שנים ומוות אחד כדי שהוא יקבל את ההכרה שהוא ראוי לה, אבל בכל זאת הוא הצליח לתפוס בשיר הזה את האווירה הנכונה של התסכול בפרסום שאין בו אושר ואין בו תקווה, כזה שהיה עשוי להיות מנת חלקו אם היה זוכה בפרסום הזה בתקופת חייו הקצרה. שנים אחר כך, חברת התקליטים שלו שערכה בוקס-סט של המוזיקה שלו קראה לו על שם השיר הזה, בהגדרה מדויקת של כל מה שעבר עליו מאז.
		לשמוע	לקנות
9		Pete Yorn – June
		בתקופה שבה רוב כהני האמו התחבאו מאחורי שמות להקות שהכילו רק את עצמם, או ריכזו מסביבם עוד אנשים מוכשרים כדי לתת לשם הלהקה שבחרו לעצמם לגיטימציה, פיט יורן התעקש להמשיך ולהיות יוצר בודד, שחותם על האלבומים שלו בשמו האמיתי.
		לשמוע	לקנות
10		Jolene – China Card
		ל-Jolene, להקת אלט-קאנטרי מקרוליינה הצפונית, יש הרבה השפעות מוזיקליות. אחת מהן היא קרוב לוודאי דולי פרטון, שעל שם שיר מפורסם שלה הם נקראים. השפעה אחרת, ואותה מאד קל לשמוע כאן, היא R.E.M.
		לשמוע	לקנות
11		Afghan Whigs – Crazy (live at Bohager's, Baltimore, MD, February 1999)
		במסגרת סיבוב ההופעות של Twilight Singers שלפני האלבום האחרון שלהם בינתיים (ועוד מעט אחד חדש!) הלהקה החליטה לאמץ את הלהיט של Gnarls Barkley ולבצע גרסה שלו, ולכן היה סיכוי טוב שבכל הופעה נתונה יהיה אפשר לשמוע את גרסת הכיסוי ההיא בתור הדרן או את השיר הזה, של Afghan Whigs, הלהקה הקודמת של גרג דולי, או את שניהם. באחת משתי ההופעות שלהם בישראל זכינו לשניהם, למשל, שזה תמיד דבר טוב. מפני שזה השיר האהוב עליי של Afghan Whigs.
		לשמוע	לקנות (את גרסת האלבום)
12		Cynic – How Could I
		כש-Cynic נכנסו להקליט את האלבום הראשון הזה שלהם ב-1993, Roadrunner Records, שבשבילם האלבום הזה הוקלט, קרוב לוודאי ציפו למשהו כבד, מהיר ומלא נהמות גרוניות, המאפיינים העיקריים של הדת' מטאל שבזכותו הלהקה היתה מפורסמת במהלך שנות ההופעות שלה לפני הקלטת האלבום. אבל הלהקה הביאה עוד סגנון מוזיקלי מפתיע ממיאמי, המקום שממנו היא מגיעה – פיוז'ן. הלהקה היתה כמעט צריכה לוותר על הנהמות הגרוניות, מאחר וסולן הלהקה, פול מסדיוול, כמעט איבד את הקול שלו לפני ההקלטות. קלידן הלהקה התנדב לתרום במקומו את הנהמות הגרוניות הנדרשות כדי להציל את שמה הטוב של הלהקה ומסדיוול הסתפק במשפטים קצרים, מועברים דרך ווקודר.
		לשמוע	לקנות
13		אמיר שור – דוריס
		בשנות ה-90 ותחילת המאה הזו מוזיקת האינדי התל אביבית הצמיחה כמה לייבלים מעניינים, שרובם לא החזיקו מעמד יותר מדי זמן. אחד מהלייבלים היותר מעניינים של התקופה הזו היה Fast Music, שהרעיון שלו היה פשוט – ללייבל יש אולפן וכל האמנים של הלייבל צריכים להקליט בו, ויש להם זמן מוגבל – שלושה ימים – לסיים אלבום כדי להוציא אותו. הרעיון היה שהמוזיקה שתצא בלייבל תהיה סוג המוזיקה שאפשר ורצוי לעשות בשלושה ימים. אמיר שור, שהיה הבעלים של הלייבל ביחד עם ג'נגו, עשה מוזיקה שלא תמיד עמדה בתנאי המוזיקלי הזה, אבל הוקלטה בצורה מינימלית – בעזרתם של אמנים אחרים מהלייבל כמו ג'נגו עצמו ומיכל קהן. הלהיט המאד מינורי מהאלבום הראשון שלו, בעל אותו השם, הוא "בסוכות". השיר הזה לא היה להיט בשום רמה, וחבל.
		לשמוע	לקנות – בחנות הדיסקים יד שניה הקרובה למקום מגוריכם?
14		The Who – Go to the Mirror!
		כש-The Who עלו על הבמה בוודסטוק, בארבע בבוקר של היום השלישי של הפסטיבל, הם לא התייחסו לוודסטוק כמו לפסטיבל – כזה שבו כל להקה מבצעת סט מקוצר יותר ויורדת כדי לפנות מקום ללהקה הבאה אחריה. הם התייחסו לזה כמו הופעה רגילה לחלוטין שלהם, ומכיוון שבאותו הזמן מסע ההופעות שלהם נועד לקדם את אופרת הרוק המורכבת שפיט טאונסנד כתב, "טומי", הם ביצעו עשרים וחמישה שירים, שרובם היו מהאלבום, וחתמו בחזרה על אחד המוטיבים המוזיקליים המפורסמים מהאלבום – זה שטמון בתוך השיר הזה, ובאותם רגעים השמש עלתה וסייעה להם להעביר את המסר שלהם למי מהקהל שנשאר ער.
		לשמוע	לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, כרגיל, למשך שבועיים, כרגיל.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – משום מה יש אינפלציה של סרטים אמריקניים חדשים על מפלצות ענקיות מהחלל.  הנה אחד מהם.

1. לפני הכל

לפני לפני הכל, אני עדיין מבקש את עזרתכם בלמצוא אנשים שהם אחד משני הדברים האלה:  נשואים שנתיים או פחות, או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה;  או קוראים, או כותבים, בפורומים מוזיקליים, וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בבלוגים מוזיקליים ובמגזינים מוזיקליים מקוונים אחרים, בשביל שתי עבודות סמינריוניות שאני כותב עכשיו.  אם אתם כאלה, או מכירים אנשים שהם כאלה, ומוכנים לענות על שאלון באחד מהנושאים האלה, אנא כתבו לי בתגובות. תודה!

דיוויד בואי, או המכונה שעומדת מאחורי החלק המוזיקלי באימפריה העסקית שלו, מוציא עכשיו את "Station to Station" במהדורה מיוחדת, וכמו כל האלבומים הקודמים שיצאו בפורמט הזה, האלבום יהיה דיסק משולש שיכיל בנוסף לאלבום הקצר, גם הופעה (בשני דיסקים) משנת 1976 בנסאו.  מה שאומר שני דברים:  1.  יאי  2. אנחנו מתקרבים לחלק המעניין באמת של מפעל המהדורות המיוחדות – הטרילוגיה הברלינאית, ו-"Scary Monsters".

וגם ברוס ספרינגסטין, הכוכב הנוכחי של פרויקט ההאזנה המודרכת שלי, לא טומן את ידו בקלחת הראישוז, ומוציא את "Darkness On the Edge of Town" במהדורה משושה – שלושה דיסקים ושלושה דיווידיים – שניים מתוכם של הופעות, ואחד מכיל את הסרט התיעודי המתאר את תהליך ההקלטה של האלבום, שנקרא "The Promise".   המהדורה המיוחדת, שמעצם היותה שישה דיסקים אפשר לקרוא לה בעצם box set, תצא ב-16 בנובמבר, אבל ברי המזל שבכם, ובברי מזל אני מתכוון לאלה מכם שמתגוררים בארה"ב ויכולים לפתוח טלוויזיה ולראות HBO, יזכו לראות את הסרט הזה ב-7 באוקטובר, אז הוא ישודר שם.

2. שני קווים מקבילים בבריטניה של אחרי מלחמה

[אני בדרך כלל לא מתקן פוסטים אחרי שהם מתפרסמים, אבל ג'ים העיר שתי הערות נכונות שם למטה בתגובות, ומצאתי לנכון לשנות את הטקסט לפיהן.  שאר העובדות נשארו כמו שהן.]

קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים.  קרובים ככל שיהיו, הם ימשיכו לנצח קדימה, רחוקים מספיק אחד מהשני בשביל להיות שני קווים מנותקים, לכל אחד זהות משל עצמו.  ולפעמים, שני קווים כאלה מפסיקים להיות מקבילים ומפלסים לעצמם דרך, כל אחד בכיוון הפוך.  הם ממשיכים באותה מהירות, באותן זוויות ובאותה התמדה, אבל בכיוונים מנוגדים לחלוטין.

הנה שני קווים מקבילים כאלה:  שני ילדים של מלחמת עולם, שהאבות שלהם, קצינים, נהרגו במלחמה (או, לפחות, כך כולם מאמינים). שניהם מפלסים את הדרך האינדיבידואלית שלהם באנגליה של אחרי מלחמה – אחד בשנות ה-30, אחד בשנות ה-50, של היצירתיות המדוכאת, בתי הספר הנוקשים והתרבות ואמות המוסר חסרות הנשמה.  שניהם מתנתקים מהעולם, וכשהם מתחברים בחזרה אל העולם, הם סופרסטארים.  אבל אז הם יוצאים משליטה, כל אחד בדרכו שלו, והפתרון שהם מוצאים לבעיה המקורית שלהם הופך להיות בעיה משל עצמו.   שני הבחורים האלה, פינק וטומי, הם הגיבורים של שתיים מהיצירות המוזיקליות שאפשר בקלות, ובהתמדה, לקרוא להן יצירות מופת.  שתי יצירות מוזיקליות שזכו, כל אחת בתורה, בהפרש של עשר שנים אחת מהשניה, לתואר "אופרת רוק".  אחד מהמלחינים רצה את התואר הזה, אפילו המציא אותו.  לשני לא היה אכפת, כל עוד היתה לו שליטה מלאה בסיפור, ובדרך לספר אותו בצורה מוזיקלית.

פיט טאונסנד כמעט פספס לגמרי את מלחמת העולם השניה.  הוא נולד במאי 1945, שנים עשר ימים אחרי שהמלחמה נגמרה, למעשה, מבחינת בריטניה.  אביו היה מוזיקאי, נגן סקסופון שהנעים את זמנם של כוחות בעלות הברית כחלק מתזמורת של חיל האוויר הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה, והמשפחה המשיכה לחיות חיים שקטים ועתירי מוזיקה בפרבר של לונדון אחרי המלחמה.  פיט טאונסנד הכיר והרגיש את האווירה המחניקה, העוטפת והקשוחה של התרבות הבריטית באותם זמנים אבל לא היה מושפע ממנה יותר מדי, ואת "Tommy" הוא כתב כנסיון ליצוק תוכן עלילתי מסביב לרעיונות מטאפיזיים ששאב ממהר באבא, גורו הודי שטאונסנד הושפע מהרעיונות שלו, שחלחלו אל העולם המערבי בהדרגה מאז שנות ה-30, ובמיוחד בשנות ה-60 – שגזר על עצמו נדר שתיקה למשך 45 שנה, בין השאר, ושבין הרעיונות שקידם היו הרצון להתנתק לחלוטין מכל מה שמקיף אותנו על מנת להגיע לשלמות גבוהה יותר.  טאונסנד יצר, אם כן, את הדמות המוזיקלית הכי מנותקת שאפשר לחשוב עליה – ילד חירש, עיוור ואילם, שבגלל שהוא כזה, מצליח בפינבול הרבה יותר מהאלוף המקומי והופך את הכוכבות הזמנית שלו לפלטפורמה שעליה הוא בונה דת שלמה,  מנסה לשכנע את ההולכים אחריו לנתק את עצמם לחלוטין מהעולם באמצעות עיוורות, חירשות ואילמות כפויה.

טאונסנד כתב את היצירה, באופן מוצהר, בתור אופרת רוק.  האלבום הכפול נפתח, כראוי, באוברטורה שמציגה את כל הנושאים המוזיקליים שייפרשו בהמשך הדרך, וכמעט כל אחד מהשירים שבאים אחר כך, מגלגלים את הסיפור העגום של טומי, לפעמים בדרך גלויה ולפעמים ברמזים, מהווה גם אריה (קטע מוזיקלי שנועד להיות תצוגת תכלית מוזיקלית של המלחין ושל המבצע, ובדרך כלל לא מקדם את העלילה באופרה), וגם רצ'יטטיב (קטע מוזיקלי, בדרך כלל מושר על ידי כמה דמויות או מקהלה באופרה, שמטרתו להניע את העלילה קדימה ולכן אין לו ערך מוזיקלי גדול בדרך כלל), בבת אחת.  תחילת הדרך מציגה דמויות שונות שמקיפות את החיים של טומי – חלקים בודדים בדרך ארוכה שבה ההורים של טומי (או האמא והמאהב, תלוי על איזו גרסה מסתמכים) מנסים למצוא דרך לרפא אותו ולהחזיר אותו לתקשר עם העולם.  המשך הדרך הוא סדרה של שירים שמדברים על הווה שאין עבר שמחבר בינו לבין החלקים הקודמים של האלבום.  התמונות המצורפות לתקליט מסייעות קצת בלהבין על מה מדבר טאונסנד באלבום.  הסרט גם הוא לוקח כברת דרך גדולה קדימה בלגרום לנו להבין.

ובאותה שנה, כמעט אחרונה לעשור הזה, שבה The Who התחילו יום חדש בשדה ליד וודסטוק בניו יורק, השמש זורחת בזמן שהם מסיימים את הביצוע על במה של כמעט כל שירי אופרת הרוק הזו, בחזרה על "See Me, Feel Me", להקה אחרת התחילה לעשות את דרכה לפסגה, בינתיים במועדונים מחתרתיים שבהם צעירים התאספו כדי להקשיב למוזיקה פסיכדלית.  אז, המוזיקה של הלהקה הזו,  Pink Floyd, היתה שונה.  הלהקה הונהגה על ידי סיד בארט, שהיה לו חזון מוגדר לגבי איך הלהקה צריכה להישמע ולאן היא צריכה להגיע בסופו של דבר.  אבל בארט לא נשאר לצפות בהצלחה הכבירה של הלהקה – הוא עזב את הלהקה אחרי האלבום הראשון, מסתגר בביתו למשך כל השנים הבאות כשהמוח שלו כבר שטוף בסמים עד כדי כך שהוא לא מצליח לתפקד, חוזר כדי לבקר, בחטף, רק פעם אחת, את החברים שלו בסטודיו – שם הם מקליטים, לגמרי במקרה, את שיר המחווה שהם כתבו לו.  אחרי שבארט עזב, חבר להקה אחר, רוג'ר ווטרס, לקח את ההגה וכיוון את הלהקה רחוק ככל האפשר מהשמש.  הם עדיין עשו מוזיקה שכרכה בתוכה אלמנטים פסיכדליים למשך פרק זמן מסוים נוסף, אבל השירים שלהם הפכו להיות מוגדרים יותר, תחומים יותר, כורכים בתוכם הרבה יותר משמעות ומשאירים מקום להרבה יותר אלמנטים וויזואליים, שככל שהעשור השביעי של המאה הקודמת התקדם לקראת סופו, הפסיקו להיות מוגבלים רק לעטיפות האלבומים שלהם ונכנסו גם אל תוך ההופעות.

ווטרס גם הוא היה ילד של אחרי המלחמה. הוא נולד שנתיים לפני טאונסנד, ואביו,  שהיה חלק מחיל הרגלים הבריטי ויצא להילחם באיטליה במלחמת העולם השניה, באמת לא חזר הביתה – פרט אוטוביוגרפי ראשון בתוך יצירה מוזיקלית שיש בה הרבה מאד משותף עם ווטרס עצמו. האלבום "The Wall" עצמו, גם הוא אופרת רוק, אבל כזו שיש לה נגיעה מאד רופפת בהגדרות המסורתיות של אופרה, החל את דרכו בתור רעיון שהיה לווטרס אחרי סיבוב ההופעות האחרון שלהם, שהסתיים ב-1979, היה הגדול ביותר שערכו עד אותו זמן והכיל כמות גדולה יחסית של הופעות באצטדיונים.  חברי הלהקה לא אהבו את ההופעות הגדולות, וסדרה של אירועים, חלקם כאלה שהכעיסו את הלהקה ואת ווטרס במיוחד באופן לא פרופורציונלי, העלו אצלו את הרעיון לערוך מסע הופעות שבו הלהקה על הבמה מופרדת לחלוטין מהקהל על ידי קיר.  הקיר הפיזי הפך את עצמו לקיר מטאפורי בזמן ששניים מחברי הלהקה, גילמור ורייט, עבדו על אלבומי סולו, והחבר השלישי, מייסון, היה עסוק בחובות ההפקה האחרונות של אלבום לסטיב הילאג', ולווטרס היה זמן לכתוב את רוב השירים שימצאו את דרכם אחר כך לאלבום, ואחר כך, בסיבוב ההופעות שליווה את הוצאת האלבום, הוא הפך בחזרה לקיר פיזי, חומה שנבנתה, לבנה אחרי לבנה, לאורך ההופעה, ובסופו של דבר הפרידה את הלהקה לחלוטין מהקהל, כדי שתוכל בסוף ההופעה להישבר לרסיסים ולחשוף את הלהקה בפני הקהל שוב.

בניגוד ל"טומי", סיפור שהולך קדימה, "החומה" הוא סיפור שהולך אחורה.  הוא מתרחש ברובו בפרק זמן קצר, השעה לפני שפינק, כוכב רוק שהוא אמלגמציה של כל חברי הלהקה, אבל הוא בעצם בעיקר רוג'ר ווטרס עצמו, אמור לעלות להופיע, ורגעים ספורים לפני שהוא מאבד שליטה לחלוטין, נסחף בהזיות שחלק מהן הן תוצאה של הסמים שהוא מכור אליהם, וחלק מהן הן תוצאה של עומס נפשי עצום שהוא צובר בעצמו מאז הילדות.  פינק נסחף במהלך השעה הזו אחורה אל הילדות שלו, אל האב שהלך למלחמה ולא חזר, לחיים עם אמא דומיננטית ומגוננת יתר על המידה, בית ספר שהפך אותו ללא פופולרי במיוחד בסיוע מורה סדיסטי, וקדימה אל עולם דמיוני שבו הוא לא כוכב רוק אלא מנהיג פשיסטי שמשלהב את המעריצים שלו ומדרבן חלק מהם להכות ולהרוג מעריצים אחרים שלא ראויים מספיק בעיניו. כל הגורמים האלה עוזרים לו לבנות חומה מטאפורית שמפרידה אותו מהעולם ומקהה את החושים שלו, ואת כל הגורמים האלה – האב, האם, המורה הסדיסטי, תובע שמייצג אותו עצמו ושופט שאמור לתת גזר דין על ההתנהלות שלו בעולם כל אותן השנים מאז הילדות שלו – הוא מכנס למשפט, שגזר הדין בו מחייב אותו לשבור את החומה שבנה מסביב לעצמו, רק כדי לבנות אותה שוב, לבנה אחר לבנה, ולהתחיל את כל הסיפור מהתחלה.

שתי אופרות הרוק האלה, שתי יצירות מופת שעשר שנים מפרידות ביניהן, מייצגות שתי נקודות מבט שונות, דמיוניות, לדרך שבה החיים בחברה שמנסה לשקם את עצמה אחרי מלחמה הרסנית משפיעים על דור שלם, בצורה שמהדהדת גם עשרים שנים אחר כך, כשעשר שנים הספיקו להפוך את העולם על פניו, גם בארצות הברית וגם בבריטניה, ועשר השנים שאחר כך הספיקו כדי לייצב אותו ולקבע את כל הדברים המהפכניים שהושגו קודם לכן.  שתי היצירות האלה מציגות פתרון – כל אחד בדרכה שלה – ומעבירות ביקורת על הפתרון הזה, כל אחת בדרכה שלה.  בראשונה, טומי, שבהיותו חירש, אילם ועיוור לשעבר, ועכשיו נביא ומשיח, מבקש לחזור ולהיות כזה ולשכנע את כל המאמינים שהולכים אחריו לעשות את אותו הדבר.  מאחוריו נמצאים כל הנביאים, המשיחים והגורואים שמילאו את שנות השישים, עשור שבו ההשפעה של העולם המזרחי על העולם המערבי הגיעה לשיאה, ובו חלק מהמשיחים והגורואים האלה התגלו כשקריים – המהרישי מהש יוגי, למשל, שהתגלה כרודף שמלות, או צ'רלס מנסון, שהוביל את ה"משפחה" שלו לסדרה של מעשי רצח נוראיים.  פינק, מצד שני, מייצג את הפתרון של שנות ה-70 – אחרי שבמהלך שנות השישים סמים, וסמים פסיכדליים בעיקר, הפכו לחלק כמעט בלתי נפרד מחוויית החופש והאהבה של העשור הזה, העשור שבא אחריו התאפיין במעבר מסמים חברתיים – כאלה שנצרכים ביחד, מאחדים באופן מלאכותי בין אנשים שהמכנה המשותף ביניהם הוא לפעמים רופף, לסמים אישיים – כאלה שמקהים את הבעיות, הצרות והמטענים הנפשיים שכל אחד מהמשתמשים בהם נשא בתוכו.  הפתרון, לפי פינק פלויד, הוא אובדן הניתוק המוחלט הזה, שבירת החומה, אבל החומה לעולם אינה יכולה להישבר באמת מפני שהגורמים לצורך בניתוק הזה לעולם אינם נעלמים.

השנים שעברו לא מצאו יורש מתאים לשתי יצירות המופת האלה.  אף אופרת רוק ראויה לשמה, שמתארת את הבעיות הגדולות והפתרונות הגדולים של העשור שהיא מסיימת, לא חיכתה לנו ב-1989.  גם לא בשנה הכמעט אחרונה לפני סוף האלף.  אולי בגלל ששני האלבומים האלה, "Tommy" ו-"The Wall", כל אחד בתורו, מצליחים למצוא משמעות חדשה ואוזניים חדשות בכל שנה שעוברת.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הטריילר השני חושף עוד סיבה טובה ללכת לראות את שני החלקים האחרונים בסאגה של הארי פוטר – ביל ניי.