Scarlet's Walk
1. לפני הכל
ציוץ לגבי אלבום הופעה חדש של ה-Divine Comedy פתח לי פתח לעולם חדש ששמעתי בעבר שקיים, אבל לא נתקלתי בו עדיין – חברה בשם Concert Live שמקליטה הופעות ומוכרת את האלבומים דקות אחדות מרגע שההופעה נגמרת. את האלבומים צריך להזמין מראש, אבל אפשר גם להזמין אותם מה-, ולקבל אותם ל, פינה החמימה והנוחה בבית שלכם, במקום באולם ההופעות – מה שמוביל אותי לשני האספקטים הפחות טובים של העולם החדש והאמיץ הזה – האלבומים האלה מתעדים רק הופעות באנגליה, כרגע (מה שלא רע בהכרח, אבל מאחר והלהקות שחותמות על חוזים עם החברה הזו חותמות על חוזים לכל סיבוב ההופעות, היה נחמד לשמוע למשל אלבום של ההופעה של PIL בארץ), ומאחר והטכנולוגיה שכרוכה בלהכין את האלבומים האלה מראש ולוודא שהם מוקלטים ומוכנים ובאיכות מספיק טובה כבר בסוף ההופעה, הם די יקרים.
בפינת המתים המוזיקליים השבועית: תולי (שזה קיצור של נפתלי) קופפנברג, שהיה משורר ומוזיקאי וחלק חשוב מקהילת משוררי הביט הניו יורקית בתחילת שנות ה-60, שהקים את ה-Fugs, להקה משפיעה ומרחיקת לכת על מגוון של יוצרים מכל מיני סוגים בניו יורק של אותה תקופה, ולהקה שהחזיקה מעמד הרבה מאד זמן באופן יחסי, שכתב יותר מ-50 ספרים, רובם של שירים, ושמצא את עצמו גם מתואר באחד משירי היסוד של תקופת הביט, "Howl" של אלן גינזבורג, נפטר בגיל 87 בביתו שבמנהטן, שנה ושלושה חודשים אחרי שקיבל שבץ שהשאיר אותו כמעט עיוור.
מסע ההופעות האחרון של סטינג, שבו הוא אסף תזמורת סימפונית שלמה, שניגנה ביחד איתו ועם הלהקה שלו עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו ושל ה-Police, לא הגיע לארץ (ולו רק בגלל עלויות ההפקה הדי גבוהות של להביא לכאן תזמורת סימפונית שלמה), אבל אלבום שמתאר את מסע ההופעות הזה יצא עכשיו – הוא נקרא "Symphonicities".
2. אבודה במקום שנקרא אמריקה
בדרום מערב ארצות הברית, במקום שנקרא במשך מאות שנים קליפורניה, עברו מכוניות, אחת אחרי השניה, על הכביש שהוביל החוצה מהעמק שכלא בתוכו את עיר החטאים. אשה צעירה עמדה על השוליים, השיער שלה וקצוות השמלה שלה מתנפנפים ברוח הקרה של החורף שרק התחיל לכרסם את דרכו אל הארץ החמה הזו, והרימה את הבוהן שלה בהססנות, קדימה ולמעלה, מקווה שאחת מהמכוניות האלה יעצרו והמסע שלה, מהאורות החצי כבויים של לוס אנג'לס לאורות המנצנצים והמבטיחים, עדיין, של ניו יורק, יתחיל שם.
כמעט שנה לפני כן, בקצה השני של ארצות הברית, שני מטוסים מילאו את השמיים של ניו יורק, ואת ההסטוריה של ארצות הברית, בעננים עבים של עשן ואפר. ארצות הברית כולה, או לפחות החלקים בה שהמשיכו לחשוב ושהדם לא התחיל לבעבע מעלה את דרכו אל הראש שלהם, היתה צריכה לעצור ולחשוב על הרבה מאד דברים, ואחד הדברים האלה הידהדו בראש של טורי איימוס, שבילתה את רוב חייה דווקא בקצה השני של המדינה, קרוב יותר לעמק ההוא ולעיר החטאים ההיא, אבל אימצה לליבה את כל המדינה הענקית הזו. אחד מהדברים שחלפו בראש של טורי איימוס היה השאלה, מה היינו יכולים לעשות, כמדינה, כדי לגרום למישהו לשנוא אותנו כל כך? ומתוך השאלה הזו עלה בה הרצון לנסות ולמצוא, בכל זאת, את כל מה שטוב עדיין באמריקה, וגם המסע של טורי איימוס התחיל שם. במקרה של איימוס המסע היה הרבה יותר קל – כשהרבה אמנים אחרים ביטלו מסעות הופעות שלמים והסתגרו בבתים שלהם כדי לנסות להתמודד עם האבל וההלם, איימוס דווקא תיכננה מסע הופעות שלקח אותה לכל אורך ארצות הברית, מלוס אנג'לס והחוף המערבי עד לניו יורק והחוף המזרחי, ובכל אחת מהתחנות במסע הזה, בנוסף להופעות שהיו לה, היא אספה מעט מהאווירה האמריקנית שנישאה ברוח, שהשתקפה החוצה מהאנשים, ומהצמחים, ומהמקומות, ניסתה להתחבר לחלק מהם ולהתנתק מאחרים, ולכתוב על כל מה שחוותה.
בין הנקודה הזו לנקודה הזו במסע הארוך שבנה את "Scarlet's Walk", האלבום השביעי שלה, איימוס התחילה במסע אישי משלה. היא עזבה את חברת התקליטים הקודמת שלה, Atlantic, שלא ראתה עין בעין עם המוזיקה הלא קומוניקטיבית שאיימוס עשתה בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ועברה לחברת תקליטים אחרת, Epic, שקראה לה סופרסטאר גם כשאיימוס עשתה כל מה שיכלה כדי לנער ממנה את האנשים שהקשיבו למוזיקה שלה רק בנימוס ורק מפני שאהבו את האלבום ראשון והשני שלה, שהצליחו יותר. עם הכניסה לבית החדש, הנוח והמזמין יותר, שלה, איימוס עשתה שני דברים כדי לנסות ולהציל את מסלול ההתרסקות של התכנית העסקית המקורית והמקובלת של חברות תקליטים וניסתה בכל זאת לשכנע אנשים לקנות דיסקים, אמיתיים, פיזיים, מפלסטיק ואלומיניום, ולא להוריד אותם באינטרנט. כשהאלבום נשלח להאזנה, לפני שיצא, למבקרים, הם היו צריכים לחתום על הבטחה מודפסת שהם יחזירו את הדיסק, שהגיע בתוך דיסקמן שהמכסה שלו היה מודבק לשאר המכשיר, ושהאוזניות שלו היו מודבקות לשקע שלהן, תוך ארבעים ושמונה שעות. אם מישהו מהם היה מנסה לפתוח בכוח את הדיסקמן, הדיסק שבפנים היה מתנפץ בצורה בלתי ניתנת לשחזור. אם היו מנסים לנתק את האוזניות, הן היו נשברות בתוך השקע שלהן. איימוס הבטיחה, בצורה הזאת, שהאלבום לא יודלף לאינטרנט בתקופה שבה אלבומים התחילו להיות מודלפים לאינטרנט וכשאלבום היה יוצא, מאוחר יותר מהסינגל הראשון שלו, ההודעה הרשמית ופרק הזמן שבו מבקרים היו יכולים להאזין לאלבום, המכירות היו הופכות לפחות רלוונטיות. כדי להבטיח שהאלבום ימשיך להימכר, ואנשים יעדיפו לקנות אותו מאשר להוריד אותו בדרך לא דרך מאתרים לא אתרים, הדיסק עצמו הפך להיות כולו מפתח לאתר פנימי נסתר בתוך האתר הרשמי של איימוס, שבו היו עוד תמונות, עוד קטעים מוזיקליים שלא נכנסו לאלבום, ויומן מסע מסיבוב ההופעות שנמשך גם אחרי שהאלבום יצא, שבו נציגים מטעם איימוס כתבו את הרשמים שלהם מהערים השונות שבהן ביקרה. היו שם גם שלוש מפות, אחת מתוכן כללה הוראות שאיפשרו לשחזר מסע כזה בארצות הברית, ומעקב מדוקדק אחריהן יכול לקחת אתכם לטיול מלא הרפתקאות והפתעות בארצות הברית שיחזיר לכם את האמון במדינה ההיא, בעצמכם, ובאנושות בכלל (האתר הזה ירד מאז מהרשת, כשאיימוס המשיכה ושיכללה את היכולת שלה ליצוק תכנים נוספים ומעניינים יותר לכל אלבום שהוציאה מאז, והחליפה את האתר הנסתר הזה באתרים גלויים יותר ופחות, אבל באחד מאתרי המעריצים שלה נשמרו התמונות, חלקים מהמפות וסקרינשוטים של יומני המסע).
"Scarlet's Walk", שמסכת השירים שבו מתאימה את עצמה, גם בחוברת הדיסק, למסע מפותל ברחבי ארצות הברית, הוא בעצם שלושה מסעות כרוכים באחד. הראשון שבהם הוא המסע של סקרלט, דמות חצי אמיתית וחצי מטאפורית, שטורי איימוס עצמה חצי מסתתרת מאחוריה, שמתחילה את המסע שלה בארצות הברית כשהיא נושאת בתוכה סוד, והמטרה של המסע שלה היא לנסות ולקבל החלטה – האם להמשיך ולהחזיק בסוד הזה, בתינוק הזה, בעולם שהיא לא מצליחה להבין ושמתדרדר במהירות מסחררת והופך להיות אפל יותר ומשוגע יותר. הסוף הוא טוב ורע בבת אחת, בשיר שמשלב בתוכו אובדן ותקווה, אבל וחיוכים דומעים, קצת מהשמש האינסופית שנשארה מאחור בקליפורניה וקצת מהשמש שמבצבצת, כמעט תמידית, מבעד לעננים בנוף גורדי השחקים החסר של ניו יורק, שסקרלט לא מגיעה אליה בסופו של דבר. "איך הכל עבר כל כך מהר, את תשאלי, כשניזכר בכל זה," היא שרה בשיר הזה, שסוגר את האלבום, שהוא כל כך עצוב שאפילו איימוס לא מצליחה לסיים אותו בלי שהקול שלה נסדק, "ואז נבין – זכינו להחזיק רסיסים של זהב בידינו."
המסע השני הוא מסע של סיפורים בודדים, שנשזרים ביחד על ידי איימוס, שעושה את המסע בעצמה ברחבי ארצות הברית. זה מסע של מלווים ושל אנשים שטבועים במקומות שלהם, כמו הכוכבת הנשכחת של סרטי פורנו שמזמינה את איימוס לבקר אצלה, להטות אוזן, כשהיא מספרת על כל ההזדמנויות שהיו ודהו, בשיר שנקרא על שם הדמות שמשחקת ג'וליאן מור ב"לילות בוגי", "Amber Waves". ושל אנשים שחולפים על פני איימוס כמו הנוף שנשקף מחלון המכונית במישורים האינסופיים של אמצע ארצות הברית, אנשים שממלאים את הכל בתקווה ובעתיד בשיר אחד ("A Sorta Fairytale") ואז נעלמים ונשכחים בשיר אחר ("Strange"). ושל אנשים שהארץ נמשכת מתחת לרגליים שלהם, שמוצאים את עצמם אבודים וזרים בארץ שהיתה הבית שלהם, כמו האשה האינדיאנית ב-"Scarlet's Walk".
המסע השלישי הוא זה של ארצות הברית עצמה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והניגודים הבלתי אפשריים, שרק מסע ארוך, איטי, לכל אורכה יכול לגלות את כל הרבדים שלה בצורה משכנעת, וטורי איימוס מנסה לפתוח ולחשוף את כל הרבדים האלה עד כמה שהיא יכולה – השמש והרוחות של קליפורניה, המתכת והזכוכית של ניו יורק, המרחבים האינסופיים של כל מה שבאמצע, האובדן של הדרום והאובדן של האמריקניים הילידים שנושלו מכל מה שהיה שלהם, האנשים המאמינים, לפעמים בצורה פנאטית ובלתי נתפסת, ב"רצועת התנ"ך", ואלו שלא מאמינים ומנסים לתפוס את חייהם ולבנות לעצמם איזשהו עולם שבו הם ירגישו טבעיים ופתוחים, כמו ההומוסקסואלים הנבוכים והאבודים שנסיעת מונית ארוכה מפרידה בין ניו יורק החופשיה והפתוחה לבין המקום שממנו הם באים, שם הם צריכים להסתיר את מי שהם. ובתוך כל זה, בין מסילות הרכבות והשדות המדבריים האינסופיים, והצלבים שפתאום פרושים לאורך השדות האלה ללא כל סיבה נראית לעין, והבניינים הצפופים והבתים הפרטיים שקילומטרים של עצים מפרידים ביניהם, והמוטלים העזובים והכנסיות, והגלגלים שעושים את דרכם, קדימה וקדימה ושוב קדימה, לעבר יעד אחר שהוא תמיד רחוק מהעין, טורי איימוס טווה את הסיפור של אמריקה – סיפור גדול שמכיל הרבה סיפורים קטנים, של מדינה ענקית שמתעוררת מחלום רע, מנערת את האפר מעל הגב שלה ומנסה להמשיך, צעד מהוסס אחרי צעד מהוסס, קדימה.
טורי איימוס המשיכה קדימה בלי להסתכל לאחור. בשנה שעברה היא הספיקה להוציא גם את האלבום העשירי שלה וגם אלבום של שירים לחג המולד, חלקם שלה וחלקם של כל העולם, בעיבודים מיוחדים משלה. אבל סקרלט מדי פעם מסתכלת אחורה, כדי לאמוד ולגמוא שוב את כל המרחק הזה שהיא עשתה, את הדרך המפותלת שעברה בה כדי להגיע למקום השליו, העומד במקום שהיא נמצאת בו היום. והיא צדקה. מחר באמת היה יום אחר לגמרי.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אני רואה אנשים מתים. במעלית.
נשלח: 16 ביולי, 2010 נושאים: אלבומים - בתשומת לב, סינגר-סונגרייטרים.
תגובות: 2
| טראקבק
בחיים המוקדמים של בילי בראג, לא היה רמז לזמר הפולק, שמשלב באיזון עדין בין שירי מחאה לשירי אהבה, שהוא הולך להיות. הוא נולד בעיר שדה של לונדון, בצידו המזרחי של הנהר, עיר של מסחר ועסקים אבל לא של פועלים. אביו היה מנהל מכירות של חברה לייצור כובעים ונפטר כשהיה בן 18. הוא הספיק להיות סולן של להקת פאנק בסוף שנות ה-70, חייל בחיל הרגלים הבריטי למשך כמה חודשים, עובד בחנות תקליטים וזמר רחוב. אבל רק כשהעמיד פנים שבא לתקן את הטלוויזיה במשרדים של הלייבל הראשון שבו הוציא אלבום, Charisma, הוא הצליח להשיג דריסת רגל בעולם המוזיקה. המנהל של הלייבל ניסה להדוף את בראג בעדינות – הלייבל עמד בפני פשיטת רגל ולא היה לו מספיק כסף בשביל לגייס אמנים חדשים – אבל בראג התעקש, והשיג חוזה הפצה עם חברה אחרת ומכיוון שהחברה האחרת היתה צריכה הקלטות של השירים, הוא הוציא את השירים שהקליט – רק גיטרה אחת והקול שלו – בתור אלבום.
ג'ימי הנדריקס, ולקחת חלק בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב משלו – למשל, כשניל יאנג החליט שהוא רוצה לנגן בוודסטוק ב-1969, קוקבורן תפס את מקומו בראש המופיעים בפסטיבל באונטריו. אלו היו השנים שבהן התחיל את קריירת הסולו שלו, אחרי כמה מעברים בכמה להקות, חלקן מצליחות יותר וחלקן מצליחות פחות. עשר שנים לקחו עד שקוקבורן, שהיה מאד מצליח בקנדה, הצליח לחלחל לארצות הברית, שם אלבום שלו ובמיוחד שיר הנושא מתוכו, "
העולם שבו "Lost" התחילה להיות משודרת הוא לא אותו עולם שבו הסדרות והסרטים שהכותבים שאבו מהם השראה נוצרו בו. הכל התחיל ממכתבי תגובה של מעריצי מדע בדיוני למגזין (הרעיון להקדיש מדור למכתבי קוראים במגזין של סיפורי מדע בדיוני היה של הוגו גרנסבק, עורך המגזין, שעל שמו נקראים פרסי ספרות המדע הבדיוני, שמוענקים על סמך בחירה של קוראים). באיזשהו שלב הקוראים עזבו את מדור התגובות והתחילו להתכתב ביניהם, במכתבים אמיתיים, כתובים בכתב יד, שהשתרכו על פני המרחבים של ארצות הברית ומדינות אחרות במהירות שמטוסים, אניות וכלי רכב איפשרו להם. כשהאינטרנט התחיל לשלוח זרועות ולקשור קשרים, האנשים הראשונים שהשתמשו בו היו גם מעריצי מדע בדיוני וזה היה אחד מהדברים שהם דיברו עליו. אחר כך, כשהאינטרנט המשיך והתפתח ועשרות אלפים הפכו למאות אלפים, ואז למיליונים, ואז למיליארדים של משתמשים, הטכנולוגיה גם היא התחילה לגבות את התרבות ומעריצי סדרות מדע בדיוני כמו "Lost" יכלו למצוא אחד את השני יותר בקלות, להגיב יותר במהירות ולהסתמך על הידע הקולקטיבי של מעריצים אחרים כדי להשלים פערי תרבות וקליטה שלהם. לפעמים, התגובות הגיעו מיד אחרי שהפרק הסתיים. בשביל מעריצים ברוכי מולטי-טסקיות או כאלו שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות בזמן הפרסומות, התגובות הגיעו בזמן שידור התכנית.
כבר בסצינה הראשונה, ABC מחליטה לכרוך את גורלה של "Flashforward" עם הסדרה שהיא מחליפה. שני סוכני ה-FBI שיושבים במארב ומחכים לכמה טרוריסטים שייצאו ממבנה, ייכנסו למכונית מסחרית ויאפשרו להם לרדוף אחריהם, יושבים ברחוב עירוני הומה, כשמאחוריהם אפשר לראות שלט פרסומת גדול שמפרסם את Oceanic Airlines, חברת התעופה הבדיונית שהיתה אחראית להביא את הדמויות הראשיות של "Lost" לאי מלכתחילה. אפילו שני שחקנים ששיחקו ב-"Lost" מובאים כדי לאייש שתי דמויות משנה לא זניחות בסדרה, ודמות אחת, גבריאל, נוצרת כדי לספק את ההפוגה הקומית שהרלי אחראי לה ב-"Lost" (אם כי גבריאל עושה את זה בצורה הרבה יותר אפקטיבית. אני חושב שהוא צריך לקבל סדרת בת שלו, עכשיו כשמבטלים את הסדרה). "FlashForward" עושה את כל מה ש-"Lost" עשתה, אבל בקנה מידה קצת יותר גדול. הפרק הראשון של "Lost" נפתח במטוס מתרסק אחד? כאן יש אלפי מטוסים שמתרסקים. בסדרה אחת יש תעלומה שמאכלסת אי אחד (אבל אולי את כל היקום), בסדרה שניה יש תעלומה שמאכלסת את כל העולם (אבל אולי גם את כל הקיום האנושי). מרגע האירוע, הסדרה מתחילה לחשוף רמזים נוספים ורבדים נוספים של הסיפור בקצב מסחרר, ואפילו הסיפורים האישיים של הדמויות, שמקרבים אותן לזמן שבו מתרחש הרגע שהם חזו באמת, מצליחים להפתיע. אבל ABC ניסתה להצליח עם "Flashforward" באותה דרך שבה הצליחה עם "Lost", בלי שהכותבים הראשיים של הסדרה ישאירו להם הוראות הפעלה להצלחה של סדרה. ה-29 באפריל, היום ששתי דקות ושבע עשרה שניות ממנו רואים כל האנשים בעולם בתחילת הסדרה, הגיע ועבר בלי הרבה התייחסות מצד הסדרה, שה-29 באפריל שלה הולך להתרחש רק בפרק האחרון, בעוד שבועיים. או למשל, תמונה שמבליחה לשניות ספורות בתחילת כל פרק מאחורי האנימציה של שם הסדרה, אבל לא נעשה איתה שום דבר. אין נסיונות לפענח את הרמזים באינטרנט, אין תיאוריות קונספירציה לגבי מה שמתרחש בסדרה, אין יותר מדי היענות מצד המעריצים.
אבל החלק המוצלח במיוחד ב"פרינג'" הוא, שבניגוד ליורשת המקבילה של "Lost" ב-ABC, הסדרה הזו לא משתמשת ברמזים ובהפניות מחוץ לסדרה ואל פנים הסדרה ברבדים הסמויים שלה, אלא בקו העלילה הראשי. כך הסדרה פונה לשני סוגים של צופים בבת אחת: קבוצה אחת של צופים יכולה להבין את הכיוון הכללי של העלילה הרבה יותר מוקדם מהקבוצה השניה, בעוד שבסופו של דבר אף שאלה לא נשארת ללא תשובה. יוצרי הסדרה סומכים על הנסיון של הצופים בסדרות טלוויזיה קודמות ועל היכולת שלהם לקלוט רמזים, קלושים ונסתרים ככל שיהיו, בעלילה, ולא מתעקשים להסביר להם את מה שראו: למשל, כשהיחידה מנסה לגלות מי אחראי על המניפסט שבעקבותיו קבוצת טרוריסטים מסתורית עושה ניסויים מדעיים המוניים, היוצרים מחברים בין שביב עלילה אחד – אות אחת במניפסט, המודפס במכונת כתיבה, גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה, לבין שביב עלילה אחר – וולטר בישופ מוציא מכונת כתיבה במעבדה שלו, מכניס דף ומדפיס משפט, שבו אותה האות בדיוק גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה; או בהזדמנות אחרת, וולטר בישופ מספר לפיטר, בנו, שהיה חולה מאד כשהיה ילד וכמעט מת. אחר כך הוא הולך לבקר קבר ואנחנו מבינים בדיוק, באבחה אחת, מאיפה הסדרה מגיעה ולאן היא הולכת בסופו של דבר. וכשפרק אחר מתחיל בשיחת חולין בין עובד ועובדת במשרד ארכיטקטים, והעובדת שואלת את העובד מאיפה הצליח להשיג קפה, והוא אומר שיש לו קשרים במדינה בדרום אמריקה, אנחנו אפילו לא מרימים גבה. יוצרי הסדרה יודעים גם שבשביל שאנשים ימשיכו לדבר על כל פרק גם אחרי שהוא נגמר, ינתחו אותו וינסו למצוא עוד רבדים נסתרים מתחת לאלו שהעלילה רומזת להם, הם צריכים לשתול, כמו ב-"Lost", גם רמזים שלא מובילים לשום מקום, אבל עדיין נחמד לנסות ולפצח אותם. יש שניים כאלה ב"פרינג'": הראשון הוא הסימנים המוזרים שמפרידים בין הפרק לבין הפרסומות (בארצות הברית. אני מניח שבטלוויזיה בארץ הם פשוט מופיעים שם, או שמנפים אותם החוצה). כל אחד מהסימנים מקביל לאות, וכשמחברים את כל אלו שהופיעו בפרק מסוים הם בונים מילה שיש לה קשר לעלילה של הפרק. היא לא תורמת יותר מדי להבנת הפרק או מה שמתרחש מאחוריו, אבל זו דרך טובה לוודא שהצופים נשארים ערניים בסדרה שכל פרט בה, אפילו הקטן שבקטנים, הוא חיוני. למשל, הצופה – דמות מוזרה חסרת שיער או גבות, לבושה בחליפה מיושנת וחובשת כובע, גם הוא מיושן, שמצטרפת אל העלילה ברגעים משמעותיים. למעשה, הצופה נמצא בכל פרק, וברוב הפרקים הוא מופיע לשבריר שניה, חולף מאחורי דמויות כאשר הן משוחחות, עומד ביחד עם שאר המסוקרנים מעבר לסרט הפלסטיק שמסמן זירת פשע, נכנס למעלית כשדמויות אחרות יוצאות ממנה. לנוכחות שלו בכל אחד מהפרקים יש משמעות רחבה יותר מבחינת הסדרה, אבל זו אינה מוזכרת בינתיים. המטרה העיקרית שלו בסדרה כרגע היא להיות וולדו, ולאפשר לנו למצוא היכן הוא מסתתר הפעם.