תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

פברואר 2025
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728  

Tags

בלוגרול

Scarlet's Walk

1.  לפני הכל

ציוץ לגבי אלבום הופעה חדש של ה-Divine Comedy פתח לי פתח לעולם חדש ששמעתי בעבר שקיים, אבל לא נתקלתי בו עדיין – חברה בשם Concert Live שמקליטה הופעות ומוכרת את האלבומים דקות אחדות מרגע שההופעה נגמרת.  את האלבומים צריך להזמין מראש,  אבל אפשר גם להזמין אותם מה-, ולקבל אותם ל, פינה החמימה והנוחה בבית שלכם, במקום באולם ההופעות – מה שמוביל אותי לשני האספקטים הפחות טובים של העולם החדש והאמיץ הזה – האלבומים האלה מתעדים רק הופעות באנגליה, כרגע (מה שלא רע בהכרח, אבל מאחר והלהקות שחותמות על חוזים עם החברה הזו חותמות על חוזים לכל סיבוב ההופעות, היה נחמד לשמוע למשל אלבום של ההופעה של PIL בארץ), ומאחר והטכנולוגיה שכרוכה בלהכין את האלבומים האלה מראש ולוודא שהם מוקלטים ומוכנים ובאיכות מספיק טובה כבר בסוף ההופעה, הם די יקרים.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  תולי (שזה קיצור של נפתלי) קופפנברג, שהיה משורר ומוזיקאי וחלק חשוב מקהילת משוררי הביט הניו יורקית בתחילת שנות ה-60, שהקים את ה-Fugs, להקה משפיעה ומרחיקת לכת על מגוון של יוצרים מכל מיני סוגים בניו יורק של אותה תקופה, ולהקה שהחזיקה מעמד הרבה מאד זמן באופן יחסי, שכתב יותר מ-50 ספרים, רובם של שירים, ושמצא את עצמו גם מתואר באחד משירי היסוד של תקופת הביט, "Howl" של אלן גינזבורג, נפטר בגיל 87 בביתו שבמנהטן, שנה ושלושה חודשים אחרי שקיבל שבץ שהשאיר אותו כמעט עיוור.

מסע ההופעות האחרון של סטינג, שבו הוא אסף תזמורת סימפונית שלמה, שניגנה ביחד איתו ועם הלהקה שלו עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו ושל ה-Police,  לא הגיע לארץ (ולו רק בגלל עלויות ההפקה הדי גבוהות של להביא לכאן תזמורת סימפונית שלמה), אבל אלבום שמתאר את מסע ההופעות הזה יצא עכשיו – הוא נקרא "Symphonicities".

2.  אבודה במקום שנקרא אמריקה

Tori Amos

בדרום מערב ארצות הברית, במקום שנקרא במשך מאות שנים קליפורניה,  עברו מכוניות, אחת אחרי השניה, על הכביש שהוביל החוצה מהעמק שכלא בתוכו את עיר החטאים.  אשה צעירה עמדה על השוליים, השיער שלה וקצוות השמלה שלה מתנפנפים ברוח הקרה של החורף שרק התחיל לכרסם את דרכו אל הארץ החמה הזו, והרימה את הבוהן שלה בהססנות, קדימה ולמעלה, מקווה שאחת מהמכוניות האלה יעצרו והמסע שלה, מהאורות החצי כבויים של לוס אנג'לס לאורות המנצנצים והמבטיחים, עדיין, של ניו יורק, יתחיל שם.

כמעט שנה לפני כן, בקצה השני של ארצות הברית, שני מטוסים מילאו את השמיים של ניו יורק, ואת ההסטוריה של ארצות הברית, בעננים עבים של עשן ואפר.   ארצות הברית כולה, או לפחות החלקים בה שהמשיכו לחשוב ושהדם לא התחיל לבעבע מעלה את דרכו אל הראש שלהם, היתה צריכה לעצור ולחשוב על הרבה מאד דברים, ואחד הדברים האלה הידהדו בראש של טורי איימוס,  שבילתה את רוב חייה דווקא בקצה השני של המדינה, קרוב יותר לעמק ההוא ולעיר החטאים ההיא, אבל אימצה לליבה את כל המדינה הענקית הזו.  אחד מהדברים שחלפו בראש של טורי איימוס היה השאלה, מה היינו יכולים לעשות, כמדינה, כדי לגרום למישהו לשנוא אותנו כל כך?   ומתוך השאלה הזו עלה בה הרצון לנסות ולמצוא, בכל זאת, את כל מה שטוב עדיין באמריקה, וגם המסע של טורי איימוס התחיל שם.  במקרה של איימוס המסע היה הרבה יותר קל – כשהרבה אמנים אחרים ביטלו מסעות הופעות שלמים והסתגרו בבתים שלהם כדי לנסות להתמודד עם האבל וההלם, איימוס דווקא תיכננה מסע הופעות שלקח אותה לכל אורך ארצות הברית, מלוס אנג'לס והחוף המערבי עד לניו יורק והחוף המזרחי, ובכל אחת מהתחנות במסע הזה, בנוסף להופעות שהיו לה, היא אספה מעט מהאווירה האמריקנית שנישאה ברוח, שהשתקפה החוצה מהאנשים, ומהצמחים, ומהמקומות, ניסתה להתחבר לחלק מהם ולהתנתק מאחרים, ולכתוב על כל מה שחוותה.

בין הנקודה הזו לנקודה הזו במסע הארוך שבנה את "Scarlet's Walk", האלבום השביעי שלה, איימוס התחילה במסע אישי משלה.  היא עזבה את חברת התקליטים הקודמת שלה, Atlantic, שלא ראתה עין בעין עם המוזיקה הלא קומוניקטיבית שאיימוס עשתה בשלושת האלבומים האחרונים שלה, ועברה לחברת תקליטים אחרת, Epic, שקראה לה סופרסטאר גם כשאיימוס עשתה כל מה שיכלה כדי לנער ממנה את האנשים שהקשיבו למוזיקה שלה רק בנימוס ורק מפני שאהבו את האלבום ראשון והשני שלה, שהצליחו יותר.   עם הכניסה לבית החדש, הנוח והמזמין יותר, שלה, איימוס עשתה שני דברים כדי לנסות ולהציל את מסלול ההתרסקות של התכנית העסקית המקורית והמקובלת של חברות תקליטים וניסתה בכל זאת לשכנע אנשים לקנות דיסקים, אמיתיים, פיזיים, מפלסטיק ואלומיניום, ולא להוריד אותם באינטרנט.  כשהאלבום נשלח להאזנה, לפני שיצא, למבקרים, הם היו צריכים לחתום על הבטחה מודפסת שהם יחזירו את הדיסק, שהגיע בתוך דיסקמן שהמכסה שלו היה מודבק לשאר המכשיר, ושהאוזניות שלו היו מודבקות לשקע שלהן, תוך ארבעים ושמונה שעות.  אם מישהו מהם היה מנסה לפתוח בכוח את הדיסקמן, הדיסק שבפנים היה מתנפץ בצורה בלתי ניתנת לשחזור.  אם היו מנסים לנתק את האוזניות, הן היו נשברות בתוך השקע שלהן.  איימוס הבטיחה, בצורה הזאת, שהאלבום לא יודלף לאינטרנט בתקופה שבה אלבומים התחילו להיות מודלפים לאינטרנט וכשאלבום היה יוצא, מאוחר יותר מהסינגל הראשון שלו,  ההודעה הרשמית ופרק הזמן שבו מבקרים היו יכולים להאזין לאלבום, המכירות היו הופכות לפחות רלוונטיות.  כדי להבטיח שהאלבום ימשיך להימכר, ואנשים יעדיפו לקנות אותו מאשר להוריד אותו בדרך לא דרך מאתרים לא אתרים, הדיסק עצמו הפך להיות כולו מפתח לאתר פנימי נסתר בתוך האתר הרשמי של איימוס,  שבו היו עוד תמונות, עוד קטעים מוזיקליים שלא נכנסו לאלבום, ויומן מסע מסיבוב ההופעות שנמשך גם אחרי שהאלבום יצא, שבו נציגים מטעם איימוס כתבו את הרשמים שלהם מהערים השונות שבהן ביקרה.  היו שם גם שלוש מפות, אחת מתוכן כללה הוראות שאיפשרו לשחזר מסע כזה בארצות הברית, ומעקב מדוקדק אחריהן יכול לקחת אתכם לטיול מלא הרפתקאות והפתעות בארצות הברית שיחזיר לכם את האמון במדינה ההיא, בעצמכם, ובאנושות בכלל (האתר הזה ירד מאז מהרשת, כשאיימוס המשיכה ושיכללה את היכולת שלה ליצוק תכנים נוספים ומעניינים יותר לכל אלבום שהוציאה מאז, והחליפה את האתר הנסתר הזה באתרים גלויים יותר ופחות, אבל באחד מאתרי המעריצים שלה נשמרו התמונות, חלקים מהמפות וסקרינשוטים של יומני המסע).

"Scarlet's Walk", שמסכת השירים שבו מתאימה את עצמה, גם בחוברת הדיסק, למסע מפותל ברחבי ארצות הברית, הוא בעצם שלושה מסעות כרוכים באחד.  הראשון שבהם הוא המסע של סקרלט, דמות חצי אמיתית וחצי מטאפורית, שטורי איימוס עצמה חצי מסתתרת מאחוריה, שמתחילה את המסע שלה בארצות הברית כשהיא נושאת בתוכה סוד, והמטרה של המסע שלה היא לנסות ולקבל החלטה – האם להמשיך ולהחזיק בסוד הזה, בתינוק הזה, בעולם שהיא לא מצליחה להבין ושמתדרדר במהירות מסחררת והופך להיות אפל יותר ומשוגע יותר.  הסוף הוא טוב ורע בבת אחת, בשיר שמשלב בתוכו אובדן ותקווה, אבל וחיוכים דומעים, קצת מהשמש האינסופית שנשארה מאחור בקליפורניה וקצת מהשמש שמבצבצת, כמעט תמידית, מבעד לעננים בנוף גורדי השחקים החסר של ניו יורק, שסקרלט לא מגיעה אליה בסופו של דבר.  "איך הכל עבר כל כך מהר, את תשאלי, כשניזכר בכל זה," היא שרה בשיר הזה, שסוגר את האלבום, שהוא כל כך עצוב שאפילו איימוס לא מצליחה לסיים אותו בלי שהקול שלה נסדק, "ואז נבין – זכינו להחזיק רסיסים של זהב בידינו."

המסע השני הוא מסע של סיפורים בודדים, שנשזרים ביחד על ידי איימוס, שעושה את המסע בעצמה ברחבי ארצות הברית.  זה מסע של מלווים ושל אנשים שטבועים במקומות שלהם, כמו הכוכבת הנשכחת של סרטי פורנו שמזמינה את איימוס לבקר אצלה, להטות אוזן, כשהיא מספרת על כל ההזדמנויות שהיו ודהו, בשיר שנקרא על שם הדמות שמשחקת ג'וליאן מור ב"לילות בוגי", "Amber Waves".   ושל אנשים שחולפים על פני איימוס כמו הנוף שנשקף מחלון המכונית במישורים האינסופיים של אמצע ארצות הברית, אנשים שממלאים את הכל בתקווה ובעתיד בשיר אחד ("A Sorta Fairytale") ואז נעלמים ונשכחים בשיר אחר ("Strange").   ושל אנשים שהארץ נמשכת מתחת לרגליים שלהם, שמוצאים את עצמם אבודים וזרים בארץ שהיתה הבית שלהם, כמו האשה האינדיאנית ב-"Scarlet's Walk".

המסע השלישי הוא זה של ארצות הברית עצמה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והניגודים הבלתי אפשריים, שרק מסע ארוך, איטי, לכל אורכה יכול לגלות את כל הרבדים שלה בצורה משכנעת, וטורי איימוס מנסה לפתוח ולחשוף את כל הרבדים האלה עד כמה שהיא יכולה – השמש והרוחות של קליפורניה, המתכת והזכוכית של ניו יורק, המרחבים האינסופיים של כל מה שבאמצע, האובדן של הדרום והאובדן של האמריקניים הילידים שנושלו מכל מה שהיה שלהם, האנשים המאמינים, לפעמים בצורה פנאטית ובלתי נתפסת, ב"רצועת התנ"ך", ואלו שלא מאמינים ומנסים לתפוס את חייהם ולבנות לעצמם איזשהו עולם שבו הם ירגישו טבעיים ופתוחים, כמו ההומוסקסואלים הנבוכים והאבודים שנסיעת מונית ארוכה מפרידה בין ניו יורק החופשיה והפתוחה לבין המקום שממנו הם באים, שם הם צריכים להסתיר את מי שהם.  ובתוך כל זה, בין מסילות הרכבות והשדות המדבריים האינסופיים, והצלבים שפתאום פרושים לאורך השדות האלה ללא כל סיבה נראית לעין, והבניינים הצפופים והבתים הפרטיים שקילומטרים של עצים מפרידים ביניהם, והמוטלים העזובים והכנסיות, והגלגלים שעושים את דרכם, קדימה וקדימה ושוב קדימה, לעבר יעד אחר שהוא תמיד רחוק מהעין, טורי איימוס טווה את הסיפור של אמריקה – סיפור גדול שמכיל הרבה סיפורים קטנים, של מדינה ענקית שמתעוררת מחלום רע, מנערת את האפר מעל הגב שלה ומנסה להמשיך, צעד מהוסס אחרי צעד מהוסס, קדימה.

טורי איימוס המשיכה קדימה בלי להסתכל לאחור.  בשנה שעברה היא הספיקה להוציא גם את האלבום העשירי שלה וגם אלבום של שירים לחג המולד, חלקם שלה וחלקם של כל העולם, בעיבודים מיוחדים משלה.  אבל סקרלט מדי פעם מסתכלת אחורה, כדי לאמוד ולגמוא שוב את כל המרחק הזה שהיא עשתה, את הדרך המפותלת שעברה בה כדי להגיע למקום השליו, העומד במקום שהיא נמצאת בו היום.  והיא צדקה.  מחר באמת היה יום אחר לגמרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני רואה אנשים מתים.  במעלית.

Woven Hand, "בארבי", 3.7.10

1. לפני הכל

לכמות המרשימה של אמנים מחו"ל שהולכים (בתקווה) להופיע פה בחודשים הקרובים מצטרפת עכשיו גם ג'ואנה ניוסום, יוצרת ייחודית ואולי הסינגר-סונגרייטרית היחידה בעולם שמנגנת על נבל, שתופיע ב"משכן לאמנויות הבמה", שם בדרך כלל מועלות אופרות, ב-30 בספטמבר.  ההופעה, לפחות על פי מה שיצא לי לשמוע בהופעה דומה בבית כנסת בוושינגטון באדיבות NPR, היא מצוינת, האולם הוא מקום מעניין לעשות בו הופעה כזו והכרטיסים הם במחירים יחסית סבירים למקום מהסוג הזה.

2.  ניערתי החוצה ממני את הגאולה שלי

Woven Hand

[התמונה באדיבות יאיר יונה, שאף על פי שהגיע להופעה תחת השפעתם המעמעמת של סמים במרשם שכאלה, כתב יפה כהרגלו גם הוא על ההופעה]

המחשבות הראשונות שלי, כשמיהרתי את דרכי מהתחנה המרכזית אל ה"בארבי", הן שאני צריך למהר מאד, אחרת אמצא את עצמי, כמו שקורה לפעמים בהופעות ב"בארבי", עומד חסר אונים פחות או יותר בכניסה, כשכל המועדון מלא באנשים שהשכילו להגיע לפניי ולתפוס מקום טוב מול הבמה.  כשהגעתי ל"בארבי", הייתי מאד מופתע מהקלות שבה הגעתי לקופה, לקחתי את הכרטיס שלי ונכנסתי פנימה.  בפנים, מול הבמה, היו ארבעה עשר אנשים.   רחשים מדאיגים התחילו למלא את האוויר ואת הלב שלי.  ביטלו?  עכשיו?  בלי להודיע?  הזמן הלך ותיקתק קדימה, האלבום האחרון של Kings of Leon סיים את השיר האחרון שבו והפסיק, ואחרי השקט המדאיג שהשתרר באולם, התחיל שוב מהשיר הראשון.  אבל בסופו של דבר, "בארבי" התחיל להתמלא, והאווירה התחילה להיות קרובה יותר לזו של הופעה.  שעה בדיוק אחרי הזמן הנקוב, בזמן הופעתי תל אביבי שכזה, עידן רבינוביץ' ורועי ריק, שני הנציגים של "הקולקטיב" שמחממים את Woven Hand הערב, עולים על הבמה.  שניהם מעולים – השירים שלהם מהוקצעים ומעניינים, ונפרשים בפני המאזינים בדיוק במהירות הנכונה.  הם מתחלפים תכופות בכלים שבהם הם מנגנים, אחד אוחז בגיטרה בזמן שהשני מנגן במפוחית, ובזמן שהשני מנגן בגיטרה הראשון מנגן בקלידים ושר. או להיפך.  הם שרים רק כמה שירים, מזמינים את הקהל להופעה מלאה יותר, בנגנים ובשירים, במועד מאוחר יותר (ב-23 ביולי ב"תמונע" – הפלאג הזה מגיע להם), ואז הבמה מתרוקנת שוב ומכינה את עצמה ללהקה שתאכלס אותה במשך השעתיים הקרובות.

Woven Hand היא להקה שמורכבת בעיקר מדיוויד יוג'ין אדוארדס, הסולן והמנהיג לשעבר של Sixteen Horsepower, ואחת מהדמויות המסקרנות יותר של עולם האמריקנה.  יש בו, לפחות לפי מה שהוא אומר, דם אינדיאני מכל ארבעת הצדדים שלו, והוא אמריקני דרומי – יליד קולורדו, אמנם – עד לשד עצמותיו.  הוא מנגן בעיקר על גיטרות ועל מנג'ו, כלי שהוא שילוב בין מנדולינה לבין באנג'ו. ביחד איתו בלהקה משתתפים גם פסקאל הומברט, גם הוא לשעבר מ-Sixteen Horsepower – נגן הבאס, שלפי שמו אתם יכולים לנחש שהוא לא אמריקני ולא טקסני, אורדי גאריסון, תופים, וג'ף לינסנמאייר, קלידים ורעשים היפנוטיים אחרים.  השירים של הלהקה, אותם הוא כותב, ממשיכים בעיקר את הקו הליריקלי של השירים שכתב בתקופת הלהקה הקודמת שלו – שירים דתיים, נוצריים, מלאים בדימויים ובתוכחות, ציוריים בדרך שרק מישהו שחי את כל חייו בדרום המוזר של ארצות הברית יכול לשרטט אותם.   אל ההופעה שלהם, הסתבר לי, הגעתי בלי שום ידע מוקדם.  בעולם המוזיקלי, הסגור, המנותק מזמן שלי, ל-Woven Hand יש רק שני אלבומים, בשניהם אני מכיר את השירים במידה כזו שאני לא יכול לחכות לשמוע אותם בהופעה.  במציאות, הסתבר לי ש-Woven Hand לא שקטו על שמריהם והוציאו עוד חמישה אלבומים (ופסקול, והשני שבהם בכלל יצא לפני האלבום שחשבתי שהוא השני), והם מגיעים לארץ, בעצם, כדי לקדם את האלבום האחרון שלהם, "The Threshing Floor", שהרבה ממנו עלה על הבמה באותו הלילה, בהרבה מאד מובנים.

כשהם עלו על הבמה, שלושת הנגנים תופסים את מקומותיהם ומיד אחריהם אדוארדס עולה על הבמה בצעדים מהירים, חבוש בכובע רחב תיתורת שנוצה של איזו ציפור טרף תקועה בו, מנופף לשלום לקהל ומתיישב על הכיסא שלו.  אחד מהמאפיינים הייחודים של Woven Hand בהופעה היא שהסולן שלהם שר ומנגן לאורך כל ההופעה כשהוא יושב על כיסא.  יש מעט מאד אמנים שנתקלתי בהם (ואף אחד לא בהופעה חיה, למען האמת) שמופיעים תוך כדי ישיבה ובמקרה של הרבה מהם, זה מפני שהם לא מסוגלים לעמוד יותר.  במקרה של אדוארדס, הוא התוודה בראיון למתן נויפלד לפני שהגיעו לארץ, הוא יושב מפני שהתרגל להופיע ככה – ב-Sixteen Horsepower הוא ניגן על בנדוניאון, כלי כבד ומסורבל שהכריח אותו לשבת, ומאז הוא התרגל לנגן ככה.  הישיבה לא גורעת ולו במעט מהכריזמה האדירה שלו.  גם לא העובדה שהוא לא בא לכאן כדי להיות כוכב רוק אלא כדי להיות מטיף, איש בשליחות, שיש לו מסר אחד להעביר והוא רוצה להעביר לנו אותו לפני שהלילה הופך לבוקר.   הוא תופס קודם כל את המנג'ו – אותו שילוב של מנדולינה ובנג'ו שנראה כמו איזשהו כלי עתיק מימי הביניים, והשיר שפותח את ההופעה מתחיל כמו רוב השירים האחרים בהופעה, בגבב של צלילים, לא בהכרח קשורים אחד לשני, מטפסים אחד מעל השני, מתוך הקלידים של לינסנמאייר.   כמעט בכל אחד מהשירים, מרגע תחילת ההופעה ועד לסוף ההופעה, זו הדרך שבה מתחילים השירים.  קודם גבב הצלילים המהפנטים מהקלידים של לינסנמאייר, אחר כך דיוויד יוג'ין אדוארדס ממלמל מילים שלא הבנתי את פשרן – אולי אלו היו מילים בשפה האינדיאנית שהוא מכיר, אולי הדרך שלו לדבר בלשונות (speaking in tongues), אולי זו היתה ההגברה המוזרה שגרמה למילים שלו להיבלע אחת בתוך השניה.   אחר כך השיר נבנה, לאט לאט, מתוך זה, והגיטרה, והקלידים, והבאס והתופים מוצאים ביחד את הדרך המשותפת שלהם וממשיכים בה, עד שהשיר הזה גם הוא דועך ומפנה את מקומו לשיר הבא.   זה היה נראה, בעיקר בזכות הצלילים שעלו מן הקלידים והדברים שאדוארדס שר, או דיקלם, לפני תחילת השירים, בעוד הוא מכוון את הגיטרות או את המנג'ו שלו, כאילו שהוא מעלה את השירים האלה באוב.  מנסה לשכנע אותם להגיע, לעבור דרכו, לשטוף אותו ואת הקהל במילים שהוא מנסה להעביר.  לשתף אותו ואת הקהל בחוויה הזאת.

לא להכיר באמת את השירים שאני הולך לשמוע בהופעה הזאת, מסתבר, זה הדבר הכי טוב שהייתי יכול לעשות לעצמי לקראת ההופעה הזאת. מפני שמרגע שהפסקתי לנסות לזהות אילו שירים הלהקה מבצעת (לפי מחיאות הכפיים מסביבי, אני יכול לנחש שרוב האנשים כן הצליחו לזהות באילו שירים מדובר, אף על פי שבתגובות לביקורות להופעה קראתי לא פעם אחת על אנשים שהסאונד לא איפשר להם לזהות את השירים בכלל, עד שהם הצליחו לקלוט משהו מהמילים), יכולתי לאפשר לעצמי להפוך להיות חלק מהחוויה המזככת הזאת.  אדוארדס בא לכאן כדי לחלוק, כדי לספר, כדי להטיף, וכדי לעשות את זה היו לו על הבמה שני מיקרופונים – אחד רגיל, שנשא את קולו העמוק והמהדהד, ואחד שהיה טבוע באפקט מגאפוני, שאיפשר לקול העמוק והמדהד שלו להפוך להיות עוד יותר כזה.  הוא בדרך כלל התחיל את השירים שלו בזה השמאלי, המגאפוני, והמשיך אותם במיקרופון הרגיל, כשהוא עובר מאחד לשני על פי החלטה של רגע, מדי פעם משנה את דעתו וחוזר למיקרופון שבו השתמש לפני כן.  כל ההופעה שלו – השירה, הנגינה בגיטרות ובמנג'ו, המלמולים האינדיאניים חסרי הפשר שבין השירים – נראתה כמו משהו שמועבר לו מאיזושהי ספירה אחרת.  העיניים שלו היו עצומות רוב ההופעה, ובפעמים הבודדות שבהן עצר את שטף השירים – בעיקר, מספר פעמים, כדי להגיד תודה שהגענו כדי לראות אותם (פעמיים מתוכן בעברית) – הוא דיבר כמו מישהו שמשפטים קוהרנטיים הם לא הצד החזק שלו, מתנודד קדימה ואחורה בכסאו.

המוזיקה של הלהקה רוויה ברבדים דתיים, נוצריים, עמוקים כל כך שהם מחלחלים גם אל תוך היהדות וגם זו באה לידי ביטוי במילים ובמוזיקה.  ב-"Tin Finger" אדוארדס מדגים משפט מהשיר, "He bears his arm", כשהוא חושף את הזרוע שלו עצמו, זרוע שעליה מקועקעת המילה "ישוע" בעברית.  לפני שהם מתחילים את "Your Russia" הוא ספק מדקלם, ספק שר כמה מילים ומכסה את פניו, כאילו בתפילה יהודית.  הם מנסים לטוות את ההופעות שלהם כאן כחוויה דתית, כמשהו שיהדהד בתוך האוזניים שלנו, הראשים שלנו, והלבבות שלנו, במשך שעות וימים אחרי שהמוזיקה מהבמה עצמה תידום,  ואני מאמין שבערב הקודם, בירושלים, להופעה הזאת היתה עוצמה אפילו עוד יותר גדולה.  כאן בתל אביב, הקהל הפך להיות חלק מהאווירה הזאת, שהתפשטה מעבר לבמה כמו ערפל, בעיקר בזכות העוצמה הפיזית של המוזיקה – ההגברה היתה חזקה, אולי חזקה מדי, ואולי זה היה חלק ממה שהפך את זה לחוויה כל כך ייחודית – ובזכות התאורה, שמדי פעם וויתרה על להאיר את הבמה ועברה להאיר את הקהל במקום.

כש-Woven Hand סיימו את מסכת השירים הרגילה שלהם, הם ירדו מהבמה, אדוארדס עושה את דרכו אל מחוץ לטווח צפיית הקהל באותה דרך שבה נכנס – בצעדים ארוכים, גמלוניים, מביט אל הקהל ומודה לו בזמן שהוא הולך, והקהל הביע את רצונו שהלהקה תעלה שוב להדרן בדרך ה"בארבי"ית המוכרת – באמצעות רקיעת רגליים על פלטפורמת העץ שלפני הבמה עד שהפלטפורמה איימה להתפרק.  הלהקה עלתה כמה דקות אחר כך, ניגנה עוד שלושה שירים וירדה שוב, מסיימת את ההופעה להלילה.  הפעם גם פסקל הומברט הביע את תודתו האילמת לקהל לפני שירד.  ואדוארדס עצמו, הפעם עושה את דרכו אל מחוץ לבמה לאט יותר, עצר באמצע הבמה והודה לקהל שוב. אחר כך הוא הרים את עיניו למעלה והודה גם לו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר ראיתם, קרוב לוודאי, את הסרט ההוא עם ג'פרי רייט ודיוויד בואי, שבפסקול שלו יש גם את טום ווייטס, את הפוגס ואת הסימפוניה של שירים עצובים של גורצקי.  עכשיו הגיע הזמן לדבר האמיתי.

Versus the Spin – June Edition

1. לפני הכל

[הרשמים שלי מההופעה של Woven Hand אתמול יהיו כאן בשבוע הבא, כשהם ישקעו מעט והאוזניים שלי יפסיקו לצלצל.  עד אז: ]

הגיטריסטית בעלת היכולות המוזיקליות הלא-אנושיות, אבל השם המצער, קאקי קינג, מגיעה לארץ ב-23 ביולי, אז היא תופיע ב"בארבי".  תחמם אותה תמר אייזנמן, שכבר הספיקה לחמם אותה באירופה.

[וכשעברתי על מוזיקה שלה ב-Youtube והלכתי בעקבות תגובה של מישהו שהציע איחוד כוחות שלה ושל אמן בשם אנדי מקי כדי לשפר את המאגר הגנטי של גיטריסטים עם יכולות לא אנושיות, מצאתי גם את אנדי מקי עצמו שהוא גיטריסט אפילו עוד יותר יוצא דופן שא. אתם חייבים לראות וב. מישהו חייב להביא לארץ.]

Oleh Records, שהתחילו בתור לייבל למוזיקה ישראלית באנגלית והתפתחו למעין ארגון תומך למוזיקאים ישראליים שמנגנים באנגלית, ממשיכים לעשות עבודת קודש ומציעים עכשיו למוזיקאים ישראליים להירשם דרכם לפסטיבל CMJ, שהוא כמו פסטיבל מוזיקה רגיל, רק שבמקום האנשים הרגילים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה, מדובר באנשי יחסי ציבור, סוכנים ובכירים בחברות תקליטים שמסתובבים בין הבמות ונהנים מהמוזיקה.  ההירשמות יכולה להיעשות באמצעות שליחת מייל ל-info@olehrecords.com עד ה-14 ביולי.

לאלו מאיתנו שלא רחוקים מרחק 13 שנים מהפעם האחרונה שהיו בבית הספר, החופש הגדול התחיל בסוף החודש שעבר (או בתחילת החודש הזה).  1200 ילדים בתל אביב, ועוד כמה אלפים ברחבי הארץ, יצאו לחופש הגדול אבל אולי לא יחזרו ללמוד בשנה הבאה בבתי הספר שלהם.   אחד מהארגונים שמנסה לעזור להם ולבטל או לעכב את החוק שעושה את דרכו במעלה המסלול הביורוקרטי בכנסת, יזם הקלטת שיר, שהלחין גיא מרוז (שהיה מלחין וכותב שירים לפני שהחליט להפוך ללוחם צדק טלוויזיוני שכזה) ושמשתתפים בו כל מיני אנשי טלוויזיה, פוליטיקאים ומוזיקאים.  זה אולי לא ישנה בהרבה את מערכת ההחלטות של האנשים שיזמו והאנשים שאחראים לקדם את החוק הזה, אבל אולי זה יעורר מודעות מספיקה בשביל אחד מהנושאים הקטנים שמתרוצצים באוויר והופכים את המקום שאנחנו חיים בו לאפל יותר.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ראמלזי, מחלוצי הראפרים הניו יורקיים,  שהיה גם אמן חזותי, אמן גרפיטי, ואיש מוזר באופן כללי שכזה, נפטר בשבוע שעבר בגיל 49 באותה הדרך המסתורית שבה חי.

2. Versus the Spin – June Edition

חודש אחד סיים את דרכו, חודש אחר התחיל לתקתק את דרכו קדימה, ומה שזה אומר בעיקר הוא שהגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin. הנה היא:

1 Tom Waits Tom Waits – Kentucky Avenue
רוב השירים של טום ווייטס ספוגים באלכוהול במידה כזו שכל מילה שלא נמצאת במקום עלולה להבעיר אותם. חלקם נשמעים כמו הזיות שיכורות על זאבים מצוירים בלונה פארק. אבל מדי פעם ווייטס מפציע מבעד לפרסונת האיש שמשוטט בסמטאות האפלות והאחוריות של הערים הגדולות ומביע את הרגשות הבסיסיים שכל אדם בגילו עשוי להביע (אף על פי שכשהוא הקליט את השיר הזה הוא היה הרבה יותר צעיר ממה שהוא עכשיו) – בשיר הזה, למשל, ווייטס המבוגר לוקח את ווייטס הילד לטיול במחוזות הילדות שלו, ומשלב את התמימות שהיתה לו אז עם ההיכרות האינטימית עם הצדדים האפלים יותר של החיים.
לשמוע לקנות
2 Desaparecidos Desaparecidos – Greater Omaha
קונור אוברסט הוא אחד מהיוצרים הכי פורים שמתפקדים בעולם האינדי האמריקני הרחב היום, ובין כל שאר הדברים שעשה וזנח במהלך השנים יש גם את הלהקה הזו, מעין להקת פאנק, או לפחות להקה כבדה, רועשת ומשוננת יותר מהמוזיקה שהוא עושה בדרך כלל.
לשמוע לקנות
3 Bruce Cockburn Bruce Cockburn – If I Had a Rocket Launcher (live in the Columbia Records Radio Hour
ברוס קוקבורן התחיל את דרכו בתור זמר רוק, אחר כך זמר פולק ואחר כך התחיל לזרזף נושאים פוליטיים ואנושיים שונים ומשונים לתוך המוזיקה שלו. הפעם הראשונה שבה קהל המאזינים שלו הבין שהשירים שהם שומעים הם בעלי גוון קצת יותר מחאתי ממה שהם ציפו לו היה כשהשיר הזה, שמדבר על תקיפות של צבא גואטמלה על מחנה פליטים גואטמליים במקסיקו, הפך להיות להיט מינורי גם בארה"ב.
לשמוע לקנות
4 Queen Queen – We Will Rock You (live)
כש-Queen הקליטו את השיר הזה, שמתחלק לשליש שיר מחאה, שליש שיר שמטרתו לעודד צעירים מפגינים ושליש שיר שמטרתו לסטור לאנשים על לחיים ולשכנע אותם לעשות משהו, בקשר לכל דבר, הם לא ציפו שהשיר הזה יהפוך להיות להיט כל כך גדול שימצא את דרכו בעיקר לאירועי ספורט. באיזשהו שלב, כשנמאס להם מהדרך שבה השיר נשמע בדרך כלל – מלווה במחיאות הכפיים הקצביות שמקלות על הקהל מאד לקחת חלק בביצוע השיר, הם החליטו לבצע אותו בדרך שונה לחלוטין בהופעות. בהופעה שאתם שומעים כאן, שלקוחה מתוך בוטלג שהפרטים לגבי ההופעות שמבוטלגות בו הם מעורפלים, הם נותנים לקהל את מה שהקהל מצפה לו, ממש בתחילת ההופעה, ומיד עוברים לגרסה שהם רוצים לנגן.
לשמוע לקנות (את הגרסה המקורית)
5 Chris Mills Chris Mills – Escape from New York
כריס מילס הוא בדרך כלל איש שכותב שירים על גיטרה אקוסטית וככה הוא בדרך כלל נשמע. הפעם, מעורבת בשיר הזו קבוצה קטנה של כלי נשיפה ומעט כלי מיתר, מה שגורם לשיר הזה להישמע כמו שרטוט בשחור לבן שכמה שפופרות צבע ניתזו עליו בבת אחת.
לשמוע לקנות
6 Billy Bragg Billy Bragg – Brickbat
בילי בראג הוא בדרך כלל אמן עם אג'נדה פוליטית די נוקשה, שכותב שירים על הנושאים שהוא מאמין בהם ומתעקש שאנשים יקשיבו להם, לפחות, ויחוו את הדעה שלהם לגבי הנושא. מעט לפני הקלטת האלבום הזה הוא גם הוסיף את התואר "אבא" לרזומה שלו, והשיר הזה מדבר על הניגודיות בין המחאה הפוליטית והחברתית שהוא רוצה לקחת חלק בה לבין המחויבויות שלו כאיש משפחה ואב לילד. אני אמנם לא רוצה לפוצץ את הלילה האחרון של הפרומס, אבל אני בהחלט מזדהה עם החלק השני.
לשמוע לקנות
7 Einsturzende Neubauten Einsturzende Neubauten – Ende Neu
כשהייתי צעיר יותר וכל הכתבים הצעירים של "משהו" ו"ראש 1" היו מבוגרים ממני, השם Einsturzende Neubauten נזרק במדורים שם בתור איזושהי הוכחה של ידע בלתי ניתן לערעור במוזיקה אלטרנטיבית. השם המוזר הזה, של להקה שחייבת להיות להקת אידנסטריאל (לפחות לגבי זה צדקתי, במידה מסוימת), נשאר רחוק ממני ולא מוכר לי עד ששני דברים קרו: גיליתי שבליקסה בארגלד, הגיטריסט עטור התהילה של הלהקה של ניק קייב, הוא גם הסולן והמנהיג של הלהקה הזו; וגיליתי שיר שנקרא "The Garden", שלא נשמע תעשייתי או מאיים בכלל. את האלבום הזה, שהשיר ההוא לקוח מתוכו, היה קשה במיוחד להשיג, מאיזושהי סיבה, אבל מרגע שגיליתי אותו הוא הפך להיות אחד מהאהובים עליי של הלהקה – אולי מפני ואולי למרות שהוא הכי נגיש שלהם. שיר הנושא, שהוא מעט יותר תעשייתי ומעט פחות נגיש משאר השירים באלבום, הוא דוגמא טובה לאקלקטיות של מה שהם מסוגלים לעשות – הכל בתוך אלבום אחד.
לשמוע לקנות
8 Anders Widmark Anders Widmark – Habanera Variations
פה ושם מוזיקאי ג'אז ניסו לקחת יצירות קלאסיות ולתרגם אותם לדיאלקט המיוחד של ג'אז. בדרך כלל המטרה היתה להפוך את המוזיקה הקלאסית לנגישה יותר ומובנת יותר – ז'אק לוסייה עשה קריירה מעיבוד יצירות של באך לקטעים ג'אזיים קצרים וגם את המוזיקה של וויליאים (או וונדי) קרלוס, שאפשר לשמוע בפסקול של "התפוז המכני", אפשר להגדיר אולי, בתור ג'אז. אבל אף מוזיקאי לא ניסה לתרגם אופרה שלמה לג'אז, עד שאנדרס ווידמרק, פסנתרן שוודי, החליט להרים את הכפפה ולנסות. בעיבוד שלו יש מעט מן הרמיה – זו לא בדיוק כל האופרה אלא קטעים נבחרים, ומוכרים יותר, מהאופרה, בעיבודים ג'אזיים, אבל ההתמודדות שלו, שמתחילה בהתחלה ומסתיימת בסוף, היא בהחלט חוויה נעימה להאזנה.
לשמוע לקנות
9 מאיר בנאי מאיר בנאי – עננו
מאיר בנאי חזר בתשובה, וכאחרים מבני משפחתט שעשו את זה, לפחות מבחינה מוזיקלית אי אפשר להרגיש. באלבום האחרון שהוציא בינתיים, "שמע קולי", עיקר השירים הוא אמנם אוסף של שירי הלל לאלוהים, שבנאי גילה מחדש, שירים שהוא כתב ושכתבו אחרים במהלך שלושת אלפים השנים האחרונות במסע החיפוש אחרי הדרך לאהוב את האל הזה, אבל השיר האחרון הופך את הכל להרבה יותר אנושי. אחרי כמות כזו של שירים שבה בנאי מהלל את הדרך שבה למד להכיר את אלוהים, הוא שואל את אלוהים את השאלה שהופכת את הכל לנגיש הרבה יותר לנו – האם אתה בכלל מקשיב? מה שאומר, לי לפחות, שגם לאלו שחוזרים בתשובה עדיין אין את כל התשובות.
לשמוע לקנות
10 Qui Qui – Echoes
כש-Qui, צמד של מתופף וגיטריסט שגם שרים מדי פעם ועושים מוזיקה שמשלבת פאנק, מטאל ורוק מתקדם (עד כמה שאפשר לשלב את שלושת הדברים האלה), החליטו לצרף אליהם את דיוויד יאו, לשעבר הסולן של Jesus Lizard ומומחה ללא מתחרים בכל מה שקשור להפיכת מוזיקה לכאוס כמעט מוחלט, המוזיקה שלהם בהחלט שינתה את הכיוון שלה והפכה למשהו הרבה יותר מורכב, והרבה יותר בסיסי, בבת אחת. השיר הזה דווקא לא מייצג את מה שקורה בשאר האלבום, הראשון של הלהקה המורחבת, שיצא ב-Ipecac, אבל הוא כן מראה מה יכול לקרות כשדיוויד יאו נרגע.
לשמוע לקנות
11 Gary Jules Gary Jules – Pills
רובנו מכירים את גארי ג'ולז מהביצוע האיטי והמהורהר שלו ל-"Mad World" של Tears for Fears – השיר שממשיך ועוזר ולהפוך את "דוני דארקו" לסרט אפילו עוד יותר לא מובן. והשיר הזה, שנמצא באלבום שממנו לקוח השיר שנמצא כאן, הגיע לסרט בזכות מזלו הטוב של גארי ג'ולז, חבר של האדם שכתב את המוזיקה לסרט. אבל כל השירים שמובילים לשיר הזה, האחרון באלבום, גם הם ראויים לתשומת ליבנו. המוזיקה שלו, שהיא הכלאה אפקטיבית של אליוט סמית' וסיימון וגרפונקל, זוכה להדגמה קצרה כאן.
לשמוע לקנות
12 Kelly Joe Phelps Kelly Joe Phelps – Fare Thee Well
נפלא, אמרתי לעצמי כש-eMusic פרשו בפניי את רשימת האלבומים שהם ממליצים לי לקנות החודש. אלבום חדש לקלי ג'ו פלפס, ששמעתי מוזיקה שלו רק באקראי ובנפרד, ועכשיו תהיה לי הזדמנות לשמוע אלבום שלם של מה שיש לו להציע. כששמעתי את האלבום הוא די הפתיע אותי – אלבום שלם של שירי בלוז, כשפלפס מלווה בגיטרה, שעליה הוא מנגן רק עם סלייד. כשהלכתי לוויקיפדיה לברר עוד קצת על האלבום, שהמילים "יורש חדש לג'ון מרטין" ריחפו מעליו, שתי הפתעות נוספות חיכו לי – זה לא האלבום האחרון של פלפס, אלא האלבום הראשון, ואלו לא סטנדרטים של בלוז, כמו שחשבתי, אלא, ברובם, שירים מקוריים שלו.
לשמוע לקנות

את האוסף, כהרגלנו, תוכלו למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ג'וני דפ הוא זיקית.  זאת אומרת, בסרט החדש הזה.

Darkness on the Edge of Town

1. לפני הכל

הגוספל ואני מאחלים מזל טוב, המון הצלחה ועשרות שנים של אהבה לערן ("לטאת האמבט") כ"ץ ועידית ("Poptart") נרקיס (וביחד הם גם אחראים ל"אוכל זה טעים"), שעשו מעשה והתחתנו ביום חמישי האחרון (אחרי שנפגשו לראשונה באחד ממפגשי אריזת הדיסקים של Hiss Records, שזה בכלל מגניב).

2.  דוושת הגז והחלום שמעבר לשמשה

שמתי בצד את הלינק הזה למאמר שגיאחה שלח לי, מתוך כוונה לשים אותו בתחנה הרלוונטית במסע ההאזנה המודרכת, ואז שכחתי.  אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא – מאמר מ-The Quietus (בואכה Creem) שמאיר את האלבום השלישי של הבוס באור קצת אחר.

ברוס ספרינגסטין

שני האלבומים הראשונים של ברוס ספרינגסטין היו גיחות קצרות מחוץ לסביבה הטבעית שלו. הסיפורים שפרשו את עצמם לאורך השירים התרחשו בכל מיני עיירות חוף בניו ג׳רזי, חלקם בעיר הגדולה שאורותיה מנצנצים באופק והאפלה שלה מסתירה הרבה. האלבום השלישי של ספרינגסטין, ״Born to Run״, מציג ברוס ספרינגסטין שלא רק מציב את רגלו בזהירות מהוססת מחוץ למתחם של הסביבה הטבעית שלו, אלא גם לוחץ עם הרגל הזו בכח על דוושת הגז ומתרחק ככל האפשר מהעיירה הקטנה וחסרת העתיד של שני האלבומים הקודמים. שני הצדדים של האלבום, שניהם זהים במעגליות המדכאת שלהם, נפתחים ונסגרים באותה הצורה – ספרינגסטין תיכנן אותם במיוחד ככה, אפילו רצה להשתמש בשתי גרסאות שונות של שיר הנושא כדי להדגיש את המעגליות הזו – מסע שנפתח במאגרים אינסופיים של תקווה ושל אופקים חדשים נגמר, ברוב המקרים, בדיוק במקום שבו התחיל, לפעמים כשגיבורי המסע הזה במצב גרוע יותר מזה שהתחילו בו. ארבעה שירים יש בכל צד, מספיק בשביל להטות את הכף בין תקווה לייאוש בצורה ברורה ומדויקת, והחלק שובר הלב במיוחד באלבום הוא שגם כשהשירים הולכים ודועכים אל תוך השיר האחרון, נשזרת בהם תקווה, תקווה נאיבית שעלולה להתפוצץ באופן הרסני, כמו ב-״Meeting Across the River" המהורהר, שכמעט וסוגר את האלבום. וגם בשירים הפותחים, שהם מלאים בתקווה ובחדוות הדרך, יש כמה רסיסים של ייאוש, סימנים של דרך אבודה מראש.
ספרינגסטין בנה, לאורך שמונת השירים שממלאים את יצירת המופת הזאת, המנונים בזעיר אנפין, שנשמעים הרבה יותר ארוכים, הרבה יותר גדולים והרבה יותר מהדהדים משהם באמת, ובהופעות מאז ספרינגסטין באמת הרחיב אותם לגודל הרצוי שלהם.

הייתם מצפים שהאלבום ייפתח בשיר הנושא, בבומבסטיות אופיינית, הגיטרות והקלידים והתופים מתפרצים קדימה כשהסקסופון משתלט על אמצע השיר ומנווט אותו כמו צופר של אוניה בערפל.  אבל הוא נפתח במקום אחר – דרך אחרת, בריחה אחרת, סיבות אחרות לגמרי להשאיר את העיירה מאחור.  ובעצם, זה אותו הדבר, מפני ששיר הנושא, שפותח את הצד השני של האלבום, מדבר על אותם נושאים – על הבריחה, והרגשת ההרפתקה והדרך שבה העולם ייגמר בעצם והמכונית תמשיך לנסוע על אוויר, עד שתפסיק.  ככל שההמנונים הופכים למבטים עצובים אחורה, אל הדרך החופשיה שנשארה מאחור, כך האלבום של ספרינגסטין מוצא את עצמו כמו הצעיר שברח, ונסע, ונסע, עד שנגמרה לו הדרך והוא היה חייב לחזור, והוא מוקף בכל המבטים של כל הדמויות שמאכלסות את השירים שמסיימים את האלבום – מבטים עייפים ושבורים שרומזים לו שגם הם, בזמנם, רצו והצליחו לברוח.  גם הם נולדו לנסוע, אבל הם חזרו, מפני שזה היה המקום היחיד שבו בתוך הייאוש היתה מעט תקווה.

הדרכים המוזיקליות בהן ספרינגסטין מעדיף לתאר את הסיפורים שלו הן באמצעות משיכות מכחול מאד רחבות, בלוקים מוזיקליים מאד צפופים ומאד גדולים.  ספרינגסטין לא מתעכב על המוזיקה המרומזת ומציע את המוזיקה שלו בשטפון אדיר שמאיים על האוזניים, ברוב המקרים.  לפעמים, כמו בשיר שפותח את האלבום, האווירה היא רגועה ונעימה, אבל היא מכפרת על משהו אחר שמסתתר מאחוריה ומאיים להתפרץ, ובאמת, בכל הזדמנות הלהקה של ספרינגסטין מעוניינת לזרוק את כל זה אל תוך האוזניות או הרמקולים, ולהתחיל לטוות מחדש את השיר הבא, לסלול את הדרך שעליה המכונית של ספרינגסטין ממשיכה ומחפשת אופקים חדשים.

2. Darkness on the Edge of Town

הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הבא בתור של ברוס ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town":

1 שלוש שנים הפרידו בין האלבום הקודם, "Born to Run", לאלבום הזה, שבמהלכן נאסר על ספרינגסטין להוציא אלבומים או אפילו להקליט אותם, כל עוד מתנהל משפט שבו המנהל שלעבר שלו, מייק אפל, תבע אותו.  ספרינגסטין העדיף לקחת תחתיו את ג'ון לנדאו, מבקר מוזיקה לשעבר שכתב באחת מביקורות ההופעות שלו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין."

2 גם האלבום הזה, כמו הקודם, מבוסס על פורמט של שני צדדים בעלי אופי זהה: השיר הפותח בכל צד הוא המנון שקורא לצאת ולהילחם על מקומך בעולם כנגד כל הסיכויים, והשיר הסוגר הוא קינה על חוסר הטעם שבלהילחם נגד גורל ידוע מראש.

3 ספרינגסטין התעקש ליצור אווירה מסוימת שתלווה את האלבום לכל אורכו, ולצורך העניין הוא העדיף לא להכניס לאלבום אף על פי שהיו שירים מצוינים ולהיטים פוטנציאליים. חלק מהם הוא נתן לאמנים אחרים, כמו "Because the Night" לפטי סמית׳ או ״Fire" לרוברט גורדון, חלק, כמו ״The Ties that Bind", הוא שמר לאלבום הבא. חלק נותרו כסקיצות וקטעים שלא הופצו.

4 ההחלטה של ברוס ספרינגסטין עלתה לו בהצלחה האפשרית של האלבום שלו. רק שני סינגלים יצאו מהאלבום, ואף אחד מהם לא פרץ את מחסום 20 הגדולים. האלבום עצמו הגיע למקום ה-5 במצעדי הפופ אז, אבל לא עבר את המקום ה-160 כשיצא שוב ב-1985.

5 אבל ההסטוריה, בהיותה הסטוריה, שפטה – וכבר באותה שנה NME בחרו באלבום הזה כאלבום השנה שלהם.  במהלך השנים האלבום נכנס ליותר מרשימת "x האלבומים הכי טובים בהסטוריה" אחת – למשל,  ב-Rolling Stone, שם האלבום הזה הוא אחד משמונה אלבומים של ברוס ספרינגסטין, או ב-VH1, שם הוא נבחר למקום ה-68 ברשימת מאה האלבומים הגדולים ביותר בהסטוריה.

6 אחת מהשורות בשיר ״Racing in the Street", שסוגר את הצד הראשון של האלבום, שאולה משיר של Martha and the Vandellas, שגרסת כיסוי שלו בוצעה גם על ידי דיוויד בואי ומיק ג׳אגר.  בביצוע המינורי ומעוט הכלים של פתיחת השיר, זה אולי הניגוד הגדול ביותר לשיר הקיצי והשמח ההוא.

7 ספרינגסטין נעזר בסטיב וואן זאנט, גיטריסט ה-E Street Band וסופראנו לימים, כדי לקצר ולתחום את השירים הארוכים מאד בדרך כלל שלו.  בחלק מהמקרים הוא הצליח לגרום להם להיות יכולים להיות מושמעים ברדיו.  מה שלא עזר לו יותר מדי באלבום הספציפי הזה – שהושמע בעיקר בתחנות AOR, שבהן לשדרנים לא אכפת באיזה אורך השיר.

8 במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום, וגם בהזדמנויות מיוחדות במסעות הופעות אחר כך, ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את "King Tut".  הם הכניסו את השיר לרפרטואר שלהם באותה תקופה אחרי שצפו בפרק של "Saturday Night Live" שבו סטיב מרטין ביצע את השיר הזה בתחילת התכנית.  הביצוע הפך להיות כל כך פופולרי שסטיב מרטין הוציא אותו בתור סינגל מעט לאחר מכן.  ברוס ספרינגסטין לא הוציא את השיר כסינגל מעולם.

9 ביום העצמאות האמריקני, במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום וכחלק מקידום האלבום, ברוס ספרינגסטין התארח ביחד עם המנהל שלו, ג'ון לנדאו, והביוגרף הלא רשמי שלו, דייב מארש, בתחנת רדיו בלוס אנג'לס.  הם השמיעו כמה שירים, חלקם בהופעה חיה שהוקלטה כמה ימים לפני כן, וכמה שעות אחרי שיצאו מתחנת הרדיו הם מצאו שלט גדול על גג בניין נמוך שפירסם את "Darkness on the Edge of Town".  ספרינגסטין שיכנע את השניים האחרים לטפס אל הגג ולהשאיר כמה כתובות אוהדות על השלט – למשל, שמו של אחד מהשירים, "Prove it All Night", באותיות ספריי שחורות גדולות על פני כל השלט.

10 זה האלבום הראשון שבו מקס וויינברג, המתופף (וגם המתופף ומנהיג הלהקה בשתי התכניות של קונאן או'בריאן) הוא חבר רשמי ומלא בלהקה.  הוא ניגן כמעט בכל השירים, אמנם, באלבום הקודם.  וויינברג הצטרף ללהקה אחרי שראה מודעה של ברוס ספרינגסטין ב-Village Voice שהודיעה שהלהקה שלו מחפשת מתופף.  "לג'ינג'ר בייקרים צעירים אין צורך לענות למודעה," ספרינגסטין כתב שם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – Slam. הגרסה ההיספנית.

אני טקסט פוליטי: בילי בראג וברוס קוקבורן

1. לפני הכל

הבית הראשון של הלהקה שלי, The Marching Band, עומד להיסגר – הלייבל-אתר קידום אמנים The Basement, שנתן את ההזדמנויות הראשונות לאמנים כמו עמית ארז, שני קדר ורותם אור (וגם לי) להציג ולמכור את המוזיקה שלהם באינטרנט, נסגר ועמרי לוי, האיש שמפעיל אותו וסינגר-סונגרייטר מוצלח בזכות עצמו, ממשיך הלאה לאופקים חדשים וירוקים. לקראת סיום, הוא מתכנן לערוך אוסף אחרון של שירים שאהב מהרוסטר, ואתם מוזמנים לבקר (וזו גם ההזדמנות האחרונה להזמין מהאלבומים שמוצעים למכירה שם, ביניהם גם הקטלוג של הלייבל Fact), לפני שהאתר נסגר.

Woven Hand, ההרכב של דיוויד יוג׳ין אדוארדס, הסולן לשעבר של 16 Horsepower, מגיע לארץ לשתי הופעות – אחת אחת בירושלים, ב-2 ביולי, עם חימום של יהוא ירון ובוריס מרצ׳ינובסקי , ואחת בתל אביב, ב-3 ביולי, עם חימום של רועי ריק ועידן רבינוביץ׳.  שני תמריצים ללכת לראות אותם?  הנה.  זה מה שאני כתבתי עליהם פעם, וזה ראיון של מתן נויפלד עם דיוויד יוג'ין אדוארדס ב"עונג שבת".

השבוע הגעתי, סוף סוף, לשמוע את המהדורה הקודמת, החורפית של ״תקשיבו רגע״, שהיא משובחת עד מאד, והנה גיאחה מוציא מהדורה חדשה לאוסף (שאני מקווה שייקח לי פחות משנה וחצי להגיע להקשיב לה).  קחו את זה בעוד זה חם.

2.  קיבלנו ביטול.  עכשיו מה?

אלה היו שבועיים מאד מטלטלים מבחינה מוזיקלית ואנושית.  אמנים הודיעו, אמנים התראיינו, אמנים שימחו, אמנים ביטלו.  בתוך כל זה, פוליטיקה התערבבה במוזיקה בצורה שכמעט אי אפשר לנתק, ויש את אלו שנלחמים על הצורך להפריד בין שני הדברים ויש את אלו שנלחמים על הצורך לחבר ביניהם.   דעתי האישית לגבי הנושא שמסביב היא לא רלוונטית כאן.  הפוליטיקה שלי, מעטה ככל שתהיה, נשארת מחוץ לדלת הגוספל.  אבל ארבע וחצי האגורות שלי על כל הביטולים שהופכים להיות עניין שבשגרה:  חרמות לא תורמים שום דבר לאף אחד.  הם בסך הכל חורצים קו עמוק יותר בין שני צדדים, שכדי לא ליפול, כולנו צריכים להחליט באיזה מהם אנחנו רוצים להישאר.  ואני מעדיף הרבה יותר להקשיב למה שיש לאמן מסוים להגיד לי לגבי חומה ספציפית, אגב שיר על חומה מטאפורית, מלאמן שאין לו מה להגיד לי כי הוא לא מוכן לבוא לכאן כדי לומר את זה.

מצד שני, החלטיות היא תמיד עדיפה יותר מלא החלטיות – ואני מכבד אמנים שלא מוכנים, בכלל, בשום אופן, לבוא לכאן.  והנה שני אמנים, אחד מאנגליה ואחד מההעתק הגדול יותר והצפוני יותר לארצות הברית של אנגליה, שלעולם לא יאכזבו אותנו, כי קרוב לוודאי שהם לא יגיעו לכאן בזמן הקרוב:

Billy Bragg

בחיים המוקדמים של בילי בראג, לא היה רמז לזמר הפולק, שמשלב באיזון עדין בין שירי מחאה לשירי אהבה, שהוא הולך להיות.  הוא נולד בעיר שדה של לונדון, בצידו המזרחי של הנהר, עיר של מסחר ועסקים אבל לא של פועלים.  אביו היה מנהל מכירות של חברה לייצור כובעים ונפטר כשהיה בן 18.  הוא הספיק להיות סולן של להקת פאנק בסוף שנות ה-70, חייל בחיל הרגלים הבריטי למשך כמה חודשים, עובד בחנות תקליטים וזמר רחוב.   אבל רק כשהעמיד פנים שבא לתקן את הטלוויזיה במשרדים של הלייבל הראשון שבו הוציא אלבום, Charisma, הוא הצליח להשיג דריסת רגל בעולם המוזיקה.  המנהל של הלייבל ניסה להדוף את בראג בעדינות – הלייבל עמד בפני פשיטת רגל ולא היה לו מספיק כסף בשביל לגייס אמנים חדשים – אבל בראג התעקש, והשיג חוזה הפצה עם חברה אחרת ומכיוון שהחברה האחרת היתה צריכה הקלטות של השירים, הוא הוציא את השירים שהקליט – רק גיטרה אחת והקול שלו – בתור אלבום.

האלבום שיצא, "Life is Great with Spy vs. Spy", היה אלבום מוזר בכל קנה מידה.  הוא הכיל כמות של שירים אקוסטיים, עירומים, חלקם שירי מחאה וחלקם שירי אהבה כמו בכל שאר האלבומים של בראג, והיה קצר במיוחד – פחות מ-16 דקות של מוזיקה שנפרשו על פני אלבום שיש לו מקום להרבה יותר.  מכיוון שכך, הוא הוקלט במהירות אחרת מזו שהיה אמור לרוץ בה וגרם להרבה מאזינים להיות מאד מבולבלים.  גרסת הקלטת שיצא הכילה רק צד אחד מוקלט של מוזיקה.  בחוברת האלבום בראג הציע למאזינים להקליט הופעות שלו על הצד השני.   מרגע שהאלבום יצא, הקריירה של בראג קפצה קדימה בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב:  כשג'ון פיל, אדם שכבר אז היה ידוע כמישהו שיכול ליצור קריירות יש מאין בהינף של מחט פטיפון, התלונן שהוא רעב בשידור של אחת מהתכניות שלו, בילי בראג מיהר להגיע לאולפן עם מנת אורז ופטריות איראנית, ופיל השמיע שיר מהאלבום שלו כהכרת תודה.  אבל הוא השמיע את השיר במהירות הלא נכונה, ולאחר מכן השמיע את השיר שוב כדי לתקן.  והוא השמיע שוב את השיר, ושירים אחרים של בראג, במהירות הנכונה, מאז.  חברת התקליטים הגדולה Virgin קנתה את חברת התקליטים הקטנה שבה בילי בראג היה האמן המקליט האחרון, ובראג הרוויח מהמצב שני דברים:  מנהל הלייבל, שפוטר מעבודתו, יכל להפוך להיות המנהל שלו;  ו-Virgin, שלא ידעו בדיוק מה לעשות איתו, מכרו את הזכויות לאלבום האחד שלו ללייבל אחר, Go! Discs, שהמשיך והוציא כמה מהאלבומים הבאים של בראג.   מאוחר יותר בראג הרוויח מהמצב הגרוע שהלייבל הזה מצא את עצמו בו, והצליח להיחלץ מהחוזה שלו כשהוא מחזיק בזכויות לכל האלבומים שלו.

מאוחר יותר, הוא שיתף פעולה עם קירסטי מק'קול, זמרת בזכות עצמה וביתו של זמר מחאה, שחידשה שיר שלו בשם "A New England" מהאלבום הראשון, והוא מצידו הוסיף בית אחד לשיר כדי להפוך אותו לארוך יותר ומתאים יותר לרדיו, ועם ג'וני מאר, שיחד איתו כתב את הלהיט הגדול ביותר שלו כנראה, "Sexuality", שיר על סובלנות מינית שבראג אוהב לבצע במיוחד בהופעות מול קהלים שהם לא סובלניים מינית.   אחרי שפרש ממוזיקה לזמן מה כדי לגדל את הבן שלו וחזר להקליט, בתו של וודי גאת'רי, זמר פולק שגם הוא מיוצרי שורשי המחאה בארצות הברית, פנתה אליו והציעה לו להלחין ולהקליט שירים שגאת'רי השאיר אחריו.  בראג תפס את ההצעה בשתי ידיים, גייס את חברי להקת Wilco למשימה, וביחד הם הקליטו שני אלבומים – "Mermaid Avenue" על שני חלקיו.  בראג ממשיך לשלב את שירי האבה שלו עם השירים הפוליטיים שלו – לאלבום האחרון שלו בינתיים קוראים "Mr. Love and Justice",  וממשיך לנקוט באותן העמדות הפוליטיות שבהן נקט מאז ומעולם – הוא תומך באיגודי פועלים ובזכותו של המעמד הבינוני להצליח ולצמוח (והוא, באופן טבעי, חבר וועד ודובר מרכזי באיגוד העובדים של המוזיקאים המקליטים באנגליה), הוא נגד כל גילוי של גזענות, הומופוביה, שנאה, או פאשיזם, והוא פעיל בכל מה שקשור בפוליטיקה האנגלית – תומך באופן אקטיבי במועמדים כאלה ואחרים ופועל כדי לשנות את שיטת החוקה הבריטית.   "אני לא מוזיקאי פוליטי," הוא אמר פעם בראיון.  "אני מוזיקאי כנה.  אני שר על מה שאני רואה מסביב לי."

Bruce Cockburn

כשבילי בראג היה בן 11, עדיין בבארקינג, עדיין לא יודע שהוא הולך להפוך להיות זמר פולק עם נטיות פוליטיות מאד מוגדרות, ברוס קוקבורן, רחוק ביבשת האחרת שחלקה דובר אנגלית, כבר עמד לחמם את ג'ימי הנדריקס, ולקחת חלק בסדרה של הזדמנויות מנוצלות היטב משלו – למשל, כשניל יאנג החליט שהוא רוצה לנגן בוודסטוק ב-1969, קוקבורן תפס את מקומו בראש המופיעים בפסטיבל באונטריו.  אלו היו השנים שבהן התחיל את קריירת הסולו שלו, אחרי כמה מעברים בכמה להקות, חלקן מצליחות יותר וחלקן מצליחות פחות.  עשר שנים לקחו עד שקוקבורן, שהיה מאד מצליח בקנדה, הצליח לחלחל לארצות הברית, שם אלבום שלו ובמיוחד שיר הנושא מתוכו, "Wondering Where the Lions Are", זכו להצלחה לא קטנה ב-1979 – ולגרסאות כיסוי של כל אמן אמריקני שמחזיק גיטרה אקוסטית כמעט.   במהלך שנות ה-80 קוקבורן התחיל להתעניין ב, לקדם ולהילחם בשביל נושאים פוליטיים ואחרים – הוא כתב שירים, השתתף בעצרות, ודיבר שוב ושוב בראיונות על נושאים מגוונים, ונלחם בשביל איכות הסביבה ושיטת הממשל במדינה שלו וגם בשביל לתקן עוולות במדינות אחרות.  הנקודה שבה העולם המאזין התחיל לראות בו אמן פוליטי היתה כשהוציא שיר בשם "If I Had a Rocket Launcher" שזכה להצלחה צנועה בארצות הברית ולהצלחה גדולה יותר בקנדה, ונכתב אחרי ביקור שלו במחנה פליטים גואטמליים במקסיקו בזמן מלחמת האזרחים שם, שהותקף על ידי חיל האוויר הגואטמלי לפני ואחרי הביקור שלו.

ללגדול בקנדה יש את היתרונות שלו, ובניגוד לבילי בראג, שהוא לא דמות אהובה על ידי כל הצדדים באנגליה (במיוחד לא מפני שהוא קורא לשינוי שיטת הממשל וביטול המלוכה מדי פעם), ברוס קוקבורן הוא אמן אהוב במיוחד בקנדה – מעבר לכמות האדירה של אמנים שביצעו גרסאות כיסוי של השירים שלו, אמנים מגוונים כמו ג'ודי קולינס מצד אחד, ו-Barenaked Ladies מצד שני, שהתחילו את הקריירה המוזיקלית שלהם בסינגל שהיה גרסת כיסוי לשיר שלו, הוא זכה להיות אביר במסדר המלכותי של קנדה, וקיבל חמישה תארי דוקטור של כבוד שונים.

זה הכל להשבוע [קצת מאוחר השבוע, כמעט בתוך השבוע הבא, אפילו.  אבל מילא].  עד השבוע הבא – לפעמים צריך להיות במרחק של כמעט עולם שלם, על איזשהו אי, כדי להבין איך העולם הזה באמת עובד.  קזואו אישיגורו איכשהו מצליח, כל פעם מחדש.

לפני הכל

הגוספל יתפרסם השבוע קרוב יותר לאמצע השבוע, אבל בינתיים, קצת פרסום עצמי חסר בושה, אם תרשו: היום, יום שני ה-21 לחודש, הוא היום הארוך ביותר בשנה. וכמו כל יום-ארוך-ביותר-בשנה, ישראל והשגרירות הצרפתית חוגגות ביחד את חג המוזיקה, Fete de la Musique. בדרך כלל זה קורה בתל אביב (אולי גם הפעם), אבל השנה גם הרצליה תיקח חלק בחגיגות ולכל אורך רח׳ סוקולוב, מהשעה 17:00, יהיו במות שונות שעליהן יהיו הופעות – כל במה תארח ז׳אנר אחר. אתם יכולים להציץ כאן כדי לראות מי מופיע, מתי ואיפה. הסיבה שזה פרסום עצמי חסר בושה, היא שגם The Marching Band, הלהקה שלי, תופיע שם. זה הולך לקרות ברחבת הסינמטק שנמצא בסוקולוב 29. הפעם הלהקה תכיל גם את המתופף (והמעצב) המשובח גיא ביבי, ואתם מוזמנים, אפילו יותר ממוזמנים, לראות את כל הלהקות שיופיעו על הבמה, אבל אם אתם רוצים לראות רק אותנו, אנחנו נופיע ב-21:00. וזו לא תהיה הנציגות היחידה של משפחת העונג בפסטיבל הזה – The Raw Men Empire, הלהקה של נדב לזר מהדלת ליד, תופיע גם היא בסוקולוב 38 (רחבת בנק איגוד) בשעה 21:40.
(לאלו מכם שמתלבטים: ההופעות יהיו, רוב הסיכויים, מעניינות יותר מאיזה משחק שזה לא יהיה שקורה במקביל. והצלילים שיושמעו בהחלט יהיו יותר ערבים מצלילי הוובוזלות.)

Shining

1. לפני הכל

לאלו מכם שהצטרפו עכשיו: ברוכים הבאים לבית החדש של הגוספל. עוד נשארו מעט דברים קטנים לסדר ולשפץ, אבל הפוסטים השבועיים יתפרסמו כאן מעכשיו, ועם הזמן אני אוסיף עוד פינות חיוניות פחות ויותר לדפים האלה.

האוסף החודשי של הגוספל, versus the spin, לא יהיה כאן החודש מכיוון שהמחשב שלי, שאני עורך עליו את האוסף בדרך כלל, נכנס לקומה ואני עדיין מחכה שהוא יחזור מתיקון. מכיוון שמחשב העבודה שלי לא דובר עברית, הפוסט הזה מפורסם באדיבות האייפון שלי והמחשב של אשתי, ששניהם התאזרחו בארץ לא רע. אז זהו.

מעבר לעובדה שאני לא מבין למה אירועי ספורט צריכים שירי נושא, אני בדרך כלל די מתעב את התוצאה – שהיא ברוב המקרים סכרינית עד בחילה ומלאה בחדוות הנצחון ושיתוף הפעולה במידה (ועובדה, גם אחרים חולקים איתי את ההרגשה הזאת – באולימפיאדת ברצלונה ב-1992, הערוץ הראשון (אז היחיד) בחר לוותר על שיר הנושא הרשמי ולשדר במקומו בכל הזדמנות את השיר החולק עם העיר את שמה, של פרדי מרקורי ומונסראט קבאיה). לכן הופתעתי לחיוב לגלות שמי שהולך להרוויח המון כסף ואת הערצתם הבלתי מתפשרת של אזרחי העולם, הוא ראפר צעיר מסומליה במקור בשם K'naan (כ׳נען מעכשיו), שגם התארח כאן באחד מהאוספים בעבר. השיר הזה אמנם הולך להימאס עליכם לחלוטין עד אמצע החודש הבא, אבל בינתיים אפשר למצוא אותו ב(סוף ה)הופעה הזאת – בגרסה נטולת כדורגלנים לחלוטין שכוללת עוד כמה שירים שלא יימאסו עליכם לחלוטין בכלל.

רק עכשיו, כשאני מקשיב להופעה של PIL המחודשת כהכנה להופעה המתקרבת שלהם, אני קולט: PIL מופיעים ב-31 באוגוסט ב"גני התערוכה", כחלק מפסטיבל וועידת הייניקן למוזיקה, וגם Leftfield מופיעים, באותו מקום, באותו יום. Open up?

2. אורח לא קרוא בממלכת הקיטש

Shining

אחרי שמיצו את כל הרעיונות האפשריים כדי לגרום לקהל להעדיף את אולמות הקולנוע על הבית, מפיקי הסרטים חזרו לרעיון ישן שלא נוצל יתר על המידה: סרטים בשלושה מימדים. ״אווטאר״ עשה צעד מהוסס קדימה, ואחריו רצו כל הסרטים האחרים בדהירה מטורפת (גם הדרמות מוכוונות האוסקר של השנה הבאה יהיו בשלושה מימדים. אתם תראו). הענף האמנותי הבא המתבקש הוא מוזיקה, אם כן.   ומי יכול להיות מועמד מתאים כז'אנר לזה שיעשה את הצעד המהוסס קדימה מג'אז?

מוזיקת הג'אז החלה את דרכה כסדרה של ווריאציות, עדינות ולא מחייבות, על מנגינות ידועות, שבהן המטרה העיקרית היתה שהקהל יזהה כמה שיותר מהר את הקטע המנוגן.  אחר כך הנגנים העדיפו להוסיף את האינטרפרציה שלהם לקטעים, כל אחד בתורו, והמנגינה המוכרת נוגנה, פעם אחת או פעמיים בתחילת הקטע, כל הנגנים ממהרים לחלקים המעניינים והמאולתרים יותר.  אחר כך הנגנים זנחו לגמרי את המנגינה, השאירו אותה מתחבאת, מרומזת, מאחורי מה שניגנו באמת.  ג'אז חופשי, קראו לזה.  כל ההתפתחויות האלה, צעדים מדודים בדרך ידועה מראש, החזיקו בדבר משותף אחד: הן היו לינאריות.  ככל שהמנגינה המוכרת, השלד של קטעי הג'אז, הלכה ונעלמה ופינתה את מקומה לאלתורים ארוכים ומפותלים, האלתורים באו אחריה, הצטברו מעליה.  אף אחד לא חשב אז על הצעד המתבקש הבא.  עד ש-Shining הגיעו.

Shining הם להקת ג'אז נורווגית.  את הפרט הביוגרפי הזה צריך לזרוק כבר בשלב הזה של האקספוזיציה אל האוויר, כי הוא מסביר הרבה דברים.  נורווגיה היא מדינה מאד מוזרה בכל מה שקשור במוזיקה.  כשהיא אחראית על מטאל, היא אחראית על מטאל קשה ובעייתי, אפוף בסממנים שטניים ואנטי-נוצריים.  להקות המטאל של נורווגיה לא מנפחות שדונים ענקיים מעל במות, הן שורפות כנסיות.  לפחות סולן אחד של להקה נורווגית יושב בכלא על רצח של סולן אחר.  גם למוזיקת הפופ שלהם הם מתייחסים באותה רצינות.    מוזיקת הג'אז של נורווגיה גם היא באה לידי ביטוי באיזושהי ייחודיות שאי אפשר למצוא בשום מקום, ייחודיות שמתרכזת בעיקר סביב לייבל אחד, Rune Gramoffon.  

Shining התחילו את דרכם בתור להקת ג'אז סטנדרטית, אקוסטית – סקסופון, פסנתר, קונטרבאס ותופים.  מנהיג הלהקה, יורגן מונקבי, לא ניגן רק בסקסופון ואת הלהקה הקים רק מפני שקבע כבר הופעה במהלך לימודיו באוניברסיטה באוסלו ולא היה לו עם מי לנגן.  הוא מצא שלושה חברים ללימודים שהיו מוכנים לנגן איתו, והם הקימו את הלהקה ומאוחר יותר הקליטו שני אלבומים – אקוסטיים, סטנדרטיים, כל אחד מייצג חלק אחד באבולוציה של עולם הג'אז שמסביבים, ושניהם לא מרמזים ולו בצליל אחד מה הולך לקרות באלבום הבא.

האלבום הבא, שיצא ב-2005, יצא אחרי שהלהקה חתמה על חוזה הקלטות ב-Rune Gramoffon.   הוא נקרא "In the Kingdom of Kitsch, You'll be a Monster" והוא ניתב מחדש את הדרך שבה אני, לפחות, מאזין למוזיקת ג'אז.   באלבום הזה Shining התחילו לשלב את שני הדברים הייחודיים ביותר בעולם המוזיקה הנורווגי – בלאק מטאל וג'אז יוצא דופן.  הם שילבו כלים ורכיבים מוזיקליים שלא היה נפוץ למצוא במוזיקת ג'אז.  הם זינקו מז'אנר לז'אנר, מנסים לחפון בידיהם את כל מה שיכלו מתוך הז'אנר הזה לפני שהם ממשיכים הלאה, והם הקליטו אלבום ג'אז שהוא תלת ממדי – לא עוד קטע מוזיקלי רפטטיבי שאחריו מגיעים אלתורים של הכלים השונים.  הקטע הרפטטיבי והאלתורים של הכלים השונים מנוגנים בבת אחת, כך שמדי פעם האוזניים שלי משוכנעות שכל אחד מהכלים מנגן קטע אחר לגמרי.  לפעמים הכאוס משתלט על ההקלטה אבל אז משחרר אותה, מאפשר לה להמשיך בדרכה למקום אחר, להשתלטות עוינת על ז'אנר אחר לגמרי. 

הקטע הפותח, "Goretex Weather Report", מכיל כבר בכמה שניות הראשונות שלו את הצלילים הבטוחים והרגועים שבתחילת סרט של היצ'קוק, אלו שנשזר בהם מוטיב האימה כדי להכין אתכם למה שאתם הולכים לשמוע, את המתח שבאבחות המשוננות של הבאס, ואת הצלילים החנוקים, הגבוהים, הכמעט בלתי אפשריים של הסקסופון.  אחר כך יהיה שם גם טייפ שמנוגן קדימה ואחורה, תופים שמנוגנים במהירות שהיא לא אופיינית לג'אז וקטע מוזיקלי מתפתל של הסקסופון שמעמיד פנים שמדובר בקטע ג'אז רגיל.   יהיו קטעים אחרים, רגועים יותר, כמו "Alaister Explains Everything", או הקטע הסוגר, "You Can Try the Best You Can", שמורידים את הרגל מהגז ומזכירים לנו שמדובר בלהקה שעד לפני כמה שנים היתה להקת ג'אז אקוסטי סטנדרטי.  ובכל זאת, גם בקטעים האלה משהו מסתתר מאחורה ומאיים כל הזמן לפרוץ.

מאוחר יותר הלהקה עשתה את הצעד הנוסף המתבקש והתחילה לשתף פעולה עם להקות בלאק מטאל נורווגיות – בין השאר, הם כתבו והקליטו קונצ'רטו מטאל עם להקה אחרת בשם Enslaved.  האלבום הנוכחי שלהם, "Blackjazz", שבו מתארח סולן להקת Enslaved, והמפיק, הטכנאי וטכנאי המאסטר כולם אנשים שעבדו בעבר עם להקות מטאל ומוזיקה תעשייתית כאלה ואחרות, הוא האמלגמציה הטהורה ביותר של ג'אז ובלאק מטאל שהם הגיעו אליה בינתיים – ועוד ידם נטויה.  כשהם מופיעים, הם מופיעים במסכות נינג'ה מסוגננות ובמדי שרד.   ואם כל המוזרות הזו לא מספיקה, את מקור המימון העיקרי הבא שלהם הם מקווים להשיג באמצעות מלגה שהם מתחרים עליה, מלגה שמשולמת על ידי א-הא, להקה שקשה לדמיין אותה משתפת פעולה עם Shining.  ובכל זאת, יכול להיות שהם בדיוק מה שמגנה פורהולמן, הקלידן של א-הא, מחפש: "אנחנו לא מחפשים את תפוח האדמה, כמו ב"כוכב נולד" או ב"X Factor" [באמת שאני לא יודע על מה הוא מדבר.  אני בסך הכל מתרגם את זה.  לתפוחי אדמה יש חשיבות מיוחדת בנורווגיה?]. אנחנו מחפשים את השילוב של ייחודיות אמנותית וגישה לא מפחדת, ואני חושב שזה יהיה משמח במיוחד אם בסופו של דבר נמצא את עצמנו עם אמן שהוא יותר כמו זריקת וויטמינים מרעננת, ופחות כמו האמנים היותר ברורים מאליהם."    Shining, אם כן.  זריקת וויטמינים ממעמקי האופל.

[והנה "In the Kingdom of Kitsch You'll be a Monster", השיר, שדווקא לא נמצא באלבום, אבל משקף את אחת מההשפעות של Shining בצורה מאד ברורה]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ועכשיו, אחרי ששיכנעו אותנו שרצוי להציל את כדור הארץ לפני שנחריב אותו לגמרי, עושה רושם שלא יישארו פה אנשים שיוכלו לחבר שני משפטים כדי להסביר מה היה שווה להציל.

דברים שרואים מכאן

ברוכים הבאים לבית החדש של הגוספל!

כמו שאתם רואים, עדיין לא מסודר פה לחלוטין.  פה ושם יש שלושה או ארבעה ארגזים שמתנודדים אחד מעל השני, פחות מחזיקים מעמד כתוצאה מחוקי הפיזיקה המוכרים לנו ויותר בזכות תקווה טהורה, פה יש איזשהו פטיש ושם שלושה-ארבעה מסמרים, עוד אין ממש רהיטים וכל הפוסטרים, הווילונות, האהילים והמדפים עדיין מחכים להיתלות.   אבל יש פה כבר קצת אווירה של בית, ובקרוב כשהגוספל ייראה כמו שהוא צריך להיראות יהיה פה גם פוסט אמיתי חדש, בשביל להתחיל את הדרך החדשה במשפחה החדשה.

אני אגיד גם כאן תודה רבה לגיאחה שבאדיבותו הרבה הציע לי להצטרף למשפחת העונג הנפלאה (אתם מוזמנים לבקר אותם דרך הבאר הצידי שב"עונג" עצמו, ובקרוב גם דרך הבאר הצידי כאן), וגם תודה רבה לבלוגלי, שנתנו לי בית על הרשת ופלטפורמה נוחה ופשוטה יחסית בשביל להתחיל, ולהמשיך, ולהמשיך בה את הבלוג שלי בשלוש השנים האחרונות.

בואו לבקר בשבוע הבא – הכל ייראה כאן הרבה יותר מסודר.   בחלון כבר אפשר לראות את השמש זורחת.

Buke and Gass

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים של השבוע:  מעבר לתקופה המתבקשת בגיל 13-14, לא הקשבתי יותר מדי לרוק כבד, בעיקר מפני שלא היתה לי גישה לרוק כבד.  הטעמים הטבעיים שלי התפתחו בכיוונים אחרים לגמרי ולא היה לי מי שיחשוף אותי למוזיקה מהז'אנר הספציפי הזה כדי לדעת מה טוב יותר ומה טוב פחות.  עם הזמן, גם הלהקות שאהבתי מאז הפכו להיות מנופחות מדי בגלל האהבה העזה לכסף, כמו הלהקה הזו שמופיעה הערב באצטדיון רמת גן, או מנופחות מדי בגלל האהבה לתדמית שמאפשרת להם להרגיש נוח עם ציורים של השטן.  עד שהכרתי את אשתי, שכשעברה לגור איתי באופן סופי הפכה בבת אחת את הדיסקיה שלי לשלושים אחוז יותר כבדה.  מדי פעם אני דוגם אחד מהדיסקים, מנסה לגשש אצלה ולשאול מי האנשים האלה, אם אני לא מכיר אותם מראש, איזו מוזיקה הם עושים, כמה להרחיק את האוזניות מהאוזניים כשאני לוחץ על play.  אחד מהאנשים שהכרתי במהלך מסע הגישושים הזה היה רוני ג'יימס דיו.  דיו, שהיה ביותר להקות רוק כבד משאפשר לספור, אבל את עיקר התפוקה המוזיקלית שלו אפשר לרכז ב-Rainbow של ריצ'י בלקמור, ב-Black Sabbath בעידן שאחרי אוזי, ובלהקה שנקראת על שמו, יכול לזקוף לזכותו את המצאת קרני השטן, הסימן הזה בשתי אצבעות זקורות שמאפיין את חובבי המטאל ושאני מעדיף לקרוא לו shabi emerges.  במהלך השנים המעטות שבהן הכרתי אותו שמעתי בעיקר את הקול שלו – קול אדיר, שמילא את כל המרחב הסטריאופוני מקצה לקצה והיה שם גם כשהוא העדיף לתת לגיטרות, או לתופים, את הזמן שלהם.  בצפיה בסרט תיעודי על הז'אנר זכיתי גם לראות אותו בפעם הראשונה – איש קטן, חייכן, מוזר ונחמד באופן שקשה להאמין לגבי סולן של להקות מהסוג הזה.  הבית שלו, שבו אירח את יוצרי הסרט, היה מלא בחפצי פנטזיה עטורי לוחמים ודרקונים, דבר לא מפתיע בשביל אחד מהאנשים שעזרו לחבר בין עולם המטאל לעולם הפנטזיה.  וכששמעתי שהוא חולה בסרטן הבטן, וההודעה הרשמית שהגיעה ממנו היא שהוא הולך לחסל את הדרקון הזה, לא היה לי ספק.    בסוף השבוע שעבר שמועות התחילו לבעבע בטוויטר לגבי מותו.  השמועות, אשתו מיהרה להפריך, לא נכונות.  אבל מטבען של שמועות הוא שלא הרבה מאחוריהן אפשר למצוא את האמת, ואף על פי שבאותם רגעים הוא לא היה באמת מת, הוא נפטר בבוקר שלמחרת, בגיל 67, והעולם נשאר בלי אחד מהאנשים הכי נחמדים של הרוק הכבד, ובלי הקול הזה, של הסולן שלטעמי הוא הסולן הכי טוב של Black Sabbath, אוזי או לא אוזי.

זה קרה כבר בשבוע שעבר, אבל משום מה שכחתי לכתוב על זה אז:  Hiss Records סיימו עם סרטוני הפרומו המרמזים ובישרו על האמן הבא המוחתם בלייבל:  ישי קצ'לס, איש "פוריטנים צעירים" ו"יאפים עם ג'יפים", שמוציא שם את אלבומו "מוזיקה למזמוזים".  את האלבום אתם יכולים לשמוע, במלואו, כאן, ואתם יכולים גם להוריד אותו במלוא דיגיטליותו בסכום לפי רצונכם (כל עוד הוא מעל ל-15 שקלים).  מאוחר יותר במהלך החודש (הבא?) הוא גם ייצא בצורה מסודרת, ויהיה אפשר למצוא אותו על מדפי חנויות כאלה ואחרות.

קסטה, שכותבת את אחד מהבלוגים האהובים עליי ברחבי הרשת, בלוג שעוסק לא רק במוזיקה אלא גם במה שמסביב למוזיקה – אם זו הדרך שבה מוזיקה משתמשת באינטרנט ואינטרנט משתמש במוזיקה, אם זה המדיום עצמו – בעיקר זה המגנטי והסלילי – או אם זו הדרך שבה מוזיקה מקוטלגת ומתועדת – חוגגת ארבע שנים לקיומו של הבלוג, וכדי לחגוג באופן נאות, היא פנתה לאחד עשר אמנים מדיסציפלינות שונות, ביניהם דייב גבע, מאי קסטלנובו-גלילי, אנה סטרבקוב, עומר סנש ויעל מאירי (שניצחה בהתערבות. כשהחור סתום אפשר להקליט, זאת הסיבה שכשרוצים לשמור את מה שיש על הקסטה שוברים את לשונית הפלסטיק) , וביקשה מהם לעצב עבודות שהנושא הכללי שלהם הוא קסטות – המדיום המוזיקלי שעוטף חלקיקים ממוגנטים של כרום בפלסטיק ובעוד פלסטיק – ואת התוצאות המגוונות אתם יכולים לראות כאן.

אלו שיילכו לצפות בהופעה של ריהאנה, שתקרה כנראה מתישהו בשבוע הבא (התאריך עצמו לא באמת מעניין אותי), קרוב לוודאי שיפספסו שלצידה עומד, בארשת כמה שפחות מבועסת, אחד מהגיטריסטים הכי טובים שאני מכיר.  נונו בטנקורט, שמסיבות של צריך-איכשהו-לשלם-על-אוכל, הוא הגיטריסט בלהקת הליווי של ריהאנה, ובאמתחתו אפשר למצוא לא רק את האקורדים ל-"More Than Words", מגיע לארץ, שזאת הדרך שבאמת היה צריך לפרסם את הידיעה הזאת, וכחלק מהדברים שהוא יעשה כאן, גם יקיים מפגש עם מעריצים (שבמסגרתו הוא גם ינגן קצת, על דגמי הגיטרה המיוחדים שלו של Washburn, אבל לא הרבה) ב"חלילית" ביפו.  זה יקרה ב-28 במאי, באחת בצהריים, ועל אף שהכניסה היא חינם, יש צורך לתאם מראש עם החנות באתר, כי אחרי הכל, המקום שם מוגבל.

ובשבוע הבא הגוספל לא יהיה כאן (ברשת), מכיוון שאני לא אהיה כאן (בארץ) .

2.  רעם מוזיקלי, מחמישה כיוונים שונים
Buke and Gass

להקות צצות מהמקומות הכי פחות צפויים.

Radio Lab הוא פודקאסט שאני מאזין לו בקביעות, שעוסק בעיקר במדע.  ג'אד אבומראד ורוברט קולריץ', שני המגישים, בוחרים נושא מסוים שיש לו איזושהי זיקה מדעית, ובמעשה אמנות של עריכה והפקת רדיו, טווים שלושה, ארבעה או חמישה סיפורים שקשורים לנושא.  לפעמים אלו אנשים שיש להם סיפור מיוחד, לפעמים אלו חוקרים שגילו תגלית מפתיעה, לפעמים אלו חוקרים שמספרים על התנהגות כזו או אחרת של אנשים או של חיות.  אחד מהפודקאסטים שלהם עסק בטפילים, ואחד מהסיפורים העלה סברה של חוקר שהלך הרוח של אנשים בדרום ארצות הברית בסוף המאה שעברה – הם היו איטיים יותר – נגרם כתוצאה מטפילים כאלה או אחרים שהם קיבלו בדרכים שלא נדבר עליהן כאן.  בשביל הקטע הזה, כמו גם בשביל קטעים אחרים שמשודרים בפודקאסט הזה, הם היו צריכים ליווי מוזיקלי, וכשפנו לאחת מהעורכות בעלות הידע המוזיקלי הנרחב יותר וביקשו קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו גוון דרומי, אבל שונה, היא הפנתה אותם לצמד מוזיקלי שנקרא Buke and Gass.

בשביל לקבל את המוזיקה של הצמד הזה כמוזיקה דרומית צריכים להיות פתוחים מאד להגדרות מוזיקליות חדשות, מאחר ויש מוזיקה דרומית במה שהם עושים, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.  Buke and Gass הם ארון דייר (היא), וארון סנצ'ז (הוא), והלהקה נקראת על שם כלי הנגינה הייחודיים שלהם.  היא מנגנת ביוקללי, שהיא גיטרה קטנה מאד בעלת ארבעה מיתרים, שמיתריה הקיימים, הרגילים לחלוטין, הוחלפו בשישה מיתרי באס – להלן buke;  הוא מנגן בגיטרה חשמלית רגילה ששני מיתריה הנמוכים יותר הוחלפו במיתרי באס, שמתחברת לשני מגברים במקביל – אחד לבאס ואחד לגיטרה – להלן gass.  בנוסף, כל אחד מהם מנגן גם על תוף אחד.  בזמן שהוא פורט על הגאס, רגלו חובטת בתוף באס.  והיא מנגנת בבת אחת בסנייר, בטמבורין ובפעמונים.  והם גם שרים.

את המוזיקה שלהם אפשר להגדיר בתור מסע מזוקק דרך כל ההסטוריה האמריקנית של המוזיקה.  הם משלבים מוזיקה אפלצ'ית, מוזיקה דרומית, בלוז, ג'אז, ומגוון של השפעות אחרות לגמרי, של מוזיקה פופולרית מכוכבים אחרים.  הם מתחילים את רוב המסעות המוזיקליים שלהם באמצעות שני קווים מלודיים, אחד על כל אחד מהכלים, שבדרך כלל לא נשמעים מתאימים אחד לשני בנפרד אבל כשהם מתחברים, נשמעים הרבה יותר הגיוניים ביחד, כמו שני חלקים של אותו הציור שצוירו במרחק של שנים אחד מהשני.  ארון דייר, הזמרת העיקרית, משלבת בתוך הקול שלה את פי ג'יי הארווי, אליזבת' פרייזר וגרסה נשית של ת'ום יורק, ומדי פעם היא חותרת אל תוך מעמקי המנעד שלה ומעירה משם את זמרות הג'אז והסול שאת המורשת שלהן היא רוצה להמשיך.   Buke and Gass מנצלים את המגבלות המוזיקליות שלהם בצורה טובה – מאחר והם צריכים לנגן גם בגרסאות הגיטרות המוזרות שלהם, וגם בכלי הקשה, החלק הריתמי של השירים שלהם צריך להיות מאד פשוט ומרווח ולכן רוב השירים שלהם נשמעים קצת פשטניים וקצת פראיים.  כשלוקחים את ההמולה המוזיקלית הזאת ומחלצים מתוכה את המהות של מה שיש בה, השירים שלהם דווקא נשמעים מאד נגישים ומאד מעניינים, שירים שרוצים להקשיב להם שוב, רק כדי לזהות את החלקים החסרים של הפאזל שפספסנו בהאזנה הקודמת.

ומאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה, כדאי שתתחילו בהאזנה כמה שיותר מוקדם, בחללשלי שלהם, או ב-Bandcamp.

וכאן אפשר למצוא את הפודקאסט המקורי של Radio Lab שדרכו גיליתי את Buke and Gass.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע שאחרי השבוע הבא, נדמה לי שהסרט הזה עבר פה כבר ולא זכה ליותר מדי הדים בתקשורת.  אבל ככה מהפכות מתחילות, בלי שאף אחד מסתכל.

הדור החדש של דרמת המדע בדיוני הטלוויזיונית: Lost, FlashForward ו-Fringe

1. לפני הכל

ברונו, החתול של בוריס מרצינובסקי, שהוא עמית לשעבר ללימודים במגמה למוזיקה של ביה"ס "קציר" ברחובות והאקורדיוניסט של Panic Ensemble וקרוזנשטרן ופרוחוד, בין השאר, נפצע בתאונה והוא עכשיו חתול תלת רגלי.  חתולים זו חיה יקרה, במיוחד כשהם נפצעים, וכל הניתוחים הכרוכים בלוודא שהתאונה גרמה לברונו להיות רק חתול תלת רגלי ולא למשהו מסכן חיים אחר, עולים הרבה כסף.  כדי להשיג את הכמות הגדולה הזו של הכסף,  חבריו של בוריס התאחדו כדי להרים את ה"פסטיברונו" הראשון – שיתקיים במוצאי שבת, ה-22 למאי, ויתחיל בשעה 19:00 בדיוק, בלבונטין 7.  יופיעו שם, בין השאר, אביב גדג', רות דולורס ווייס, יהוא ירון, והתזמורת הטרופית,  וגם ברונו עצמו ייתן הופעת אורח.   מחיר הכניסה למופע, שיהיה כולו תרומה לניתוחיו והחלמתו של ברונו, הוא 40 שקלים, ואלו מכם שחוששים מקונפליקט עם גמר ליגת האלופות שמשודר באותו הלילה, זה ישודר, באותו המקום, על מסך גדול מיד עם תום הפסטיבל.   מאחר שהפסטיבל מסומן בתור "פסטיברונו 1", אני מקווה שהמהדורות הבאות של הפסטיבל יוקדשו לחגוג, מדי שנה, את החלמתו המלאה של ברונו.

ל-Divine Comedy, אחת מהלהקות האהובות עליי ביקום, יש אלבום חדש שיוצא בסוף החודש, "Bang Goes the Knighthood".   בתור התחלה, האלבום יימכר במהדורה מיוחדת שתכלול עוד דיסק שמכיל שירים מהופעה של הלהקה ב-2008, שהיתה מוקדשת כולה לגרסאות כיסוי, בצרפתית, של שירים צרפתיים שניל האנון אוהב במיוחד.  בין השאר הוא יבצע שם את השיר המטריד "Poupee de Cire" ואת "Joe le Taxi" ובתקווה גם כמה שירים רציניים יותר.

Boing Boing, בלוג עם שם מצער, לדעתי, נוהג לארח מדי פעם אנשים מעניינים לסדרה מוגבלת של פוסטים, ובשבועיים האחרונים הם אירחו את קרייג אנגלר, סגן הנשיא של השלוחה הדיגיטלית של הערוץ, בעל השם המצער גם הוא, Syfy, שפעם היה פשוט ערוץ המדע הבדיוני, לסדרה של פוסטים מרתקים על מה שנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה, מנקודת המבט של הרשת, זאת אומרת, מי שמשלם על הסדרות שאנחנו רואים.  זו סדרה של פוסטים שמעניין לקרוא במיוחד בתור רקע והשלמה למה שאני כותב עליו בהמשך.

2.  Television will not be revolutionized

[הכותרת לחלק הזה של הפוסט, פראפרזה על גיל סקוט-הרון, היא לא שלי אלא של פיטר סרפינוביץ', קומיקאי בריטי (שימו לב איך צמד המילים האלה מונחות אחת ליד השניה בטבעיות)]

[הפוסט הזה היה אמור להתחיל ולהיגמר אחרת לגמרי, אבל ההחלטה המצערת של ABC, לטעמי, מוכיחה לי, שוב, שיש דברים שלא משתנים, או שמשתנים מאד, מאד לאט]

[סוגריים מרובעים אחרונים, אני מבטיח.  אני צופה בסדרות שאני מזכיר בפוסט הזה בקו אחיד עם מה שמשודר בארה"ב.  אין לי מושג, לצורך העניין, באיזה שלב הסדרות נמצאות בטלוויזיה בישראל.  אם לכם יש, או לחילופין, אתם צופים בסדרות האלה בצורה מסודרת, בטלוויזיה, ראו הוזהרתם – יהיו פה, אולי, ספוילרים]

זה הכל עניין של מזל.  כשהאנשים שזורקים את הקוביות בקומות הגבוהות של הנהלת ABC פנו לקרלטון קיוז ולדיימון לינדלוף, שניים מכותבי התסריטים הראשיים הכי מעניינים בטלוויזיה היום, עם רעיון שמכר להם ג'יי ג'יי אברמס. הרעיון היה די פשוט – תצרו בשבילנו סדרה, הם ביקשו, שמראה מה עובר על קבוצה של אנשים שנטושה על אי בודד אחרי שמטוס התרסק שם.  זה הכל.   לכאורה, זו היתה צריכה להיות סדרה די משעממת.  אחרי הכל, יש כבר סדרה אחת על קבוצה של אנשים שנטושה על אי בודד אחרי שמטוס השאיר אותם שם.  קוראים לה "הישרדות", והיא נמצאת על המסך כבר יותר מעשר שנים, יותר בגלל משחקי המוחות והאתגרים, ופחות בגלל מה שעובר על קבוצת האנשים הנטושים.  באיזשהו שלב, לינדלוף וקיוז עלו על הרעיון לשלב בתוך עלילת הסדרה קטעים שמספרים על מה שהביא את האנשים למטוס הספציפי הזה, בדרך מסידני ללוס אנג'לס, ולהקדיש פרק לכל אחת מהדמויות הראשיות, והשאר היה כדור שלג ענקי שלא היה אפשר לעצור אותו.  אחרי מפלצת עשן אחת, דובי קוטב בלתי מוסברים באי טרופי, אחרים, ואחרים-אחרים, ואחרים באמת אחרים, ומקדש, ודמות מסתורית שבאה לבקר בדיוק ברגע מעצב-האישיות של כל אחת מהדמויות, ושורה של מספרים אחר כך, נשארו מעט מדי פרקים ויותר מדי שאלות מכדי שנוכל להניח לסדרה הזו ללכת בשלום.  זה מה שקרה כל שבוע בשש העונות האחרונות של "Lost" על מרקע הטלוויזיה, ובכל המקומות האחרים שבהם עלילת הסדרה התקדמה במקביל – בעיקר באינטרנט ובמוחותיהם הקודחים של המעריצים – אבל מאחורי הקלעים, "Lost" שינתה את הדרך שבה טלוויזיה נכתבת, מבוימת ומוצגת לקהל.   האירוניה היא, שבעידן שבו לאנשים יש פחות ופחות סבלנות, והם צריכים יותר ויותר גירויים, "Lost" פתחה פתח להרבה סדרות טלוויזיה אחרות שיבואו, שדורשות הרבה מאד סבלנות מקהל הצופים שלהן.

Lostהעולם שבו "Lost" התחילה להיות משודרת הוא לא אותו עולם שבו הסדרות והסרטים שהכותבים שאבו מהם השראה נוצרו בו.  הכל התחיל ממכתבי תגובה של מעריצי מדע בדיוני למגזין (הרעיון להקדיש מדור למכתבי קוראים במגזין של סיפורי מדע בדיוני היה של הוגו גרנסבק, עורך המגזין, שעל שמו נקראים פרסי ספרות המדע הבדיוני, שמוענקים על סמך בחירה של קוראים).  באיזשהו שלב הקוראים עזבו את מדור התגובות והתחילו להתכתב ביניהם, במכתבים אמיתיים, כתובים בכתב יד, שהשתרכו על פני המרחבים של ארצות הברית ומדינות אחרות במהירות שמטוסים, אניות וכלי רכב איפשרו להם.  כשהאינטרנט התחיל לשלוח זרועות ולקשור קשרים, האנשים הראשונים שהשתמשו בו היו גם מעריצי מדע בדיוני וזה היה אחד מהדברים שהם דיברו עליו.   אחר כך, כשהאינטרנט המשיך והתפתח ועשרות אלפים הפכו למאות אלפים, ואז למיליונים, ואז למיליארדים של משתמשים, הטכנולוגיה גם היא התחילה לגבות את התרבות ומעריצי סדרות מדע בדיוני כמו "Lost" יכלו למצוא אחד את השני יותר בקלות, להגיב יותר במהירות ולהסתמך על הידע הקולקטיבי של מעריצים אחרים כדי להשלים פערי תרבות וקליטה שלהם.  לפעמים, התגובות הגיעו מיד אחרי שהפרק הסתיים.  בשביל מעריצים ברוכי מולטי-טסקיות או כאלו שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות בזמן הפרסומות, התגובות הגיעו בזמן שידור התכנית.

בשביל הכותבים והבמאים של הסדרה, פני השטח היו קרקע חדשה ומופלאה לייצר בה סדרה.  מאחר ולא היה צורך להסביר ולקשר כל פרט בסדרה לפרט אחר – המעריצים יכולים לעשות את זה בשבילם בפורומים, בבלוגים ובתגובות – הם יכולים להכניס הרבה יותר רבדים לסדרה שהקו העלילתי שלה מספיק מסובך כמו שהוא.   חלק מהרבדים האלה לא תורמים אפילו (לפחות עד כמה שאנחנו יודעים, בינתיים) להבנת העלילה – למשל, שמות המדענים והפילוסופים שמפוזרים אצל הדמויות בסדרה (ג'ון לוק, למשל, הפילוסוף בן המאה ה-17 שהמציא את האמפיריציזם, ובאופן אירוני, הוא דווקא הדמות שמאמינה בגורל ולא בדברים שקיימים רק אם אפשר לחוש אותם;   ריצ'רד אלפרט, שהיה אחד מהפרופסורים שנזרקו מאוניברסיטת הרווארד בשנות ה-60 אחרי שהתנסו, והטיפו להתנסות, בסמי הזיה;  או דניאל פאראדיי, שחולק את שם המשפחה שלו עם הפיזיקאי בן המאה ה-19 שתרם רבות לחקר הקרינה האלקטרומגנטית).   יוצרי הסדרה צריכים במקרים מאד נדירים לחזור ולהסביר קשר בין משהו שקורה עכשיו למשהו שקרה בשלב מוקדם יותר של הסדרה (הם עשו את זה, בצעד נדיר, בפרק האחרון ששודר, בו הם הוסיפו קטע קצר מהעונה הראשונה כדי להזכיר לנו מאיפה הגופות של אחיו של ג'ייקוב והאשה שחטפה אותו מוכרות לנו).  הם יודעים שכל הפניה תרבותית, היסטורית, מדעית, או כל הפניה לסדרה עצמה, יכולה למצוא הסבר מאד בקלות בהינף גוגל אחד.  יש אפילו אתרים – כמו זה – שמנתחים כל פרק לשביעות רצונו של כל מחפש מידע אפשרי, וחוסכים אפילו את החיפוש המהיר הזה.  בנוסף לרבדים העלילתיים, הסדרה סיפקה גם הרבה רבדים סאבטקסטואליים לדבר עליהם – מדעיים, פילוסופיים, תרבותיים –  דטרמיניזם נגד בחירה חופשית.   אמונה נגד הוכחות.  מה קורה כשמשנים את העבר?  מה קורה כשמשנים את העתיד?   מה קורה כשמפוצצים פצצה גרעינית ישנה באי מלא בקרינה אלקטרומגנטית?   האם אנשים הופכים להיות מושחתים ומרושעים אם רק מאפשרים להם?  כל כך הרבה שאלות קיומיות.  כל כך מעט תשובות.  ועוד יש פרסומות באמצע.
"FlashForward", היורשת המיועדת של ABC, עובדת בפורמט מאד דומה.  על פני השטח יש את הרובד העלילתי – סדרת מתח, מסתורין, פעולה, שקל לכאורה לעקוב אחרי קווי העלילה העיקריים שלה – לשתי דקות וקצת, כל העולם נופל במקום וחולם את אותן שתי דקות וקצת, אבל שישה חודשים בעתיד.  עלילת הסדרה מאותו רגע נעה בשני מישורים – האחד, הנסיון של אגף מיוחד של ה-FBI להבין למה האירוע התרחש ומי אחראי לו;  השני, ההבזק לעתיד של הדמויות השונות והדרך שבה הם מתכוונים להגיע אליו.  מתחת לפני השטח כותבי הסדרה טרחו להוסיף עוד כמה רבדים.  למשל, הרובד המדעי – התודעה שלנו, לפי הסדרה, נמצאת בקו ישר ואחיד לאורך הזמן, ובעזרת מספיק כוח אפשר להזניק את התודעה שלנו קדימה בעוד שהגופות שלנו נשארים באותה נקודה בחלל ובזמן, הם מסבירים, אם כי בצורה די מגושמת;  או הרובד הפילוסופי – האם אנחנו יכולים לשנות את העתיד שלנו אחרי שראינו אותו?  ואם שינינו אותו, האם היקום ינסה לתקן את עצמו ולגרום לעתיד שלנו להתגשם בכל מקרה?

FlashForwardכבר בסצינה הראשונה, ABC מחליטה לכרוך את גורלה של "Flashforward" עם הסדרה שהיא מחליפה.  שני סוכני ה-FBI שיושבים במארב ומחכים לכמה טרוריסטים שייצאו ממבנה, ייכנסו למכונית מסחרית ויאפשרו להם לרדוף אחריהם, יושבים ברחוב עירוני הומה, כשמאחוריהם אפשר לראות שלט פרסומת גדול שמפרסם את Oceanic Airlines, חברת התעופה הבדיונית שהיתה אחראית להביא את הדמויות הראשיות של "Lost" לאי מלכתחילה.  אפילו שני שחקנים ששיחקו ב-"Lost" מובאים כדי לאייש שתי דמויות משנה לא זניחות בסדרה,  ודמות אחת, גבריאל, נוצרת כדי לספק את ההפוגה הקומית שהרלי אחראי לה ב-"Lost" (אם כי גבריאל עושה את זה בצורה הרבה יותר אפקטיבית.  אני חושב שהוא צריך לקבל סדרת בת שלו, עכשיו כשמבטלים את הסדרה).    "FlashForward" עושה את כל מה ש-"Lost" עשתה, אבל בקנה מידה קצת יותר גדול.  הפרק הראשון של "Lost" נפתח במטוס מתרסק אחד?  כאן יש אלפי מטוסים שמתרסקים.  בסדרה אחת יש תעלומה שמאכלסת אי אחד (אבל אולי את כל היקום), בסדרה שניה יש תעלומה שמאכלסת את כל העולם (אבל אולי גם את כל הקיום האנושי).  מרגע האירוע, הסדרה מתחילה לחשוף רמזים נוספים ורבדים נוספים של הסיפור בקצב מסחרר, ואפילו הסיפורים האישיים של הדמויות, שמקרבים אותן לזמן שבו מתרחש הרגע שהם חזו באמת, מצליחים להפתיע.  אבל ABC ניסתה להצליח עם "Flashforward"   באותה דרך שבה הצליחה עם "Lost",  בלי שהכותבים הראשיים של הסדרה ישאירו להם הוראות הפעלה להצלחה של סדרה. ה-29 באפריל, היום ששתי דקות ושבע עשרה שניות ממנו רואים כל האנשים בעולם בתחילת הסדרה, הגיע ועבר בלי הרבה התייחסות מצד הסדרה, שה-29 באפריל שלה הולך להתרחש רק בפרק האחרון, בעוד שבועיים.   או למשל, תמונה שמבליחה לשניות ספורות בתחילת כל פרק מאחורי האנימציה של שם הסדרה, אבל לא נעשה איתה שום דבר.  אין נסיונות לפענח את הרמזים באינטרנט, אין תיאוריות קונספירציה לגבי מה שמתרחש בסדרה, אין יותר מדי היענות מצד המעריצים.

ומן הצד השני יש את היורשת השניה של "Lost", הסדרה הבאה שג'יי ג'יי אברמס יצר, הפעם בשביל רשת אחרת.  "Fringe" התחילה גם היא את דרכה כסדרה אחרת לגמרי מהסדרה שהפכה להיות בשתי העונות ששודרו בינתיים (השניה עומדת להסתיים גם היא בעוד שבועיים).  וגם במקרה של "Fringe", העברת המקל מתבצעת בצורה מרומזת – פעמיים בפרק אחד.   בתחילת הפרק הזה, שבו היחידה שחוקרת מקרים מדעיים אזוטריים שעל שמם נקראת הסדרה מתוודעת לראשונה למשני הצורה, יצורים מלאכותיים שמגיעים מעולם מקביל ויכולים לשנות את הצורה שלהם לצורה של כל אדם שהם מצליחים לחבר לחיך שלו איזשהו מתקן לא סימפטי שהם מביאים איתם, הם נכנסים לדירה של אדם שהוא הקורבן האחרון של משני הצורה כדי למצוא אותו מת.  בטלוויזיה משודר בינתיים פרק של "תיקים באפלה". מאוחר יותר באותו פרק, כשמפקד היחידה (ששיחק גם הוא ב-"Lost" לתקופה קצרה.  איזו משפחה גדולה ומאושרת) נלחם על חייה התקציביים של היחידה בבית הנבחרים, יושב ראש הוועדה שלפניה הוא מעיד טוען שהממשלה ביזבזה כסף רב מדי על תיקים מהסוג הזה.  "קודם על סיווג X," הוא אומר, "ואחר כך על היחידה שלכם."  כך הופכת היחידה המצומצמת של מאלדר וסקאלי לגוף בדיוני וממשי כאחד בעולם של "Fringe".   והסדרה, שיש בה מן המחווה לסדרת המדע הבדיוני והאימה פורצת הדרך מהעשור שלפניה, בנויה גם היא במתכונת דומה.   בראש ובראשונה יש קו עלילתי מתמשך, שנפרש על פני שתי העונות הראשונות ובעצם יש משהו ממנו כמעט בכל אחד מהפרקים.  ובנוסף, יש פרקים שעומדים בזכות עצמם, שבהם סוכנת ה-FBI אוליביה דנהם, נעזרת במדען ה-deus ex machina וולטר בישופ (שכל מקרה שהם נתקלים בו מוכר לו, כמעט, מפני שהוא ערך ניסוי דומה מאד שנים לפני כן), ובבנו פיטר, חוקרת תיקי FBI שהרקע שלהם והפתרון שלהם דורש קצת יותר דמיון מצד האנשים שחוקרים אותם.  ההבדל העיקרי בין "פרינג'" לקודמתה הוא שאף אחד מהמקרים המוצגים בסדרה לא מבוסס על העל-טבעי.  לכולם יש איזשהו בסיס מדעי, רופף ככל שיהיה.

Fringeאבל החלק המוצלח במיוחד ב"פרינג'" הוא, שבניגוד ליורשת המקבילה של "Lost" ב-ABC, הסדרה הזו לא משתמשת ברמזים ובהפניות מחוץ לסדרה ואל פנים הסדרה ברבדים הסמויים שלה, אלא בקו העלילה הראשי.  כך הסדרה פונה לשני סוגים של צופים בבת אחת:  קבוצה אחת של צופים יכולה להבין את הכיוון הכללי של העלילה הרבה יותר מוקדם מהקבוצה השניה, בעוד שבסופו של דבר אף שאלה לא נשארת ללא תשובה.  יוצרי הסדרה סומכים על הנסיון של הצופים בסדרות טלוויזיה קודמות ועל היכולת שלהם לקלוט רמזים, קלושים ונסתרים ככל שיהיו, בעלילה, ולא מתעקשים להסביר להם את מה שראו:  למשל, כשהיחידה מנסה לגלות מי אחראי על המניפסט שבעקבותיו קבוצת טרוריסטים מסתורית עושה ניסויים מדעיים המוניים, היוצרים מחברים בין שביב עלילה אחד – אות אחת במניפסט, המודפס במכונת כתיבה, גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה, לבין שביב עלילה אחר – וולטר בישופ מוציא מכונת כתיבה במעבדה שלו, מכניס דף ומדפיס משפט, שבו אותה האות בדיוק גבוהה יותר מאותיות אחרות באותה שורה;  או בהזדמנות אחרת, וולטר בישופ מספר לפיטר, בנו, שהיה חולה מאד כשהיה ילד וכמעט מת.  אחר כך הוא הולך לבקר קבר ואנחנו מבינים בדיוק, באבחה אחת, מאיפה הסדרה מגיעה ולאן היא הולכת בסופו של דבר.  וכשפרק אחר מתחיל בשיחת חולין בין עובד ועובדת במשרד ארכיטקטים, והעובדת שואלת את העובד מאיפה הצליח להשיג קפה, והוא אומר שיש לו קשרים במדינה בדרום אמריקה, אנחנו אפילו לא מרימים גבה.  יוצרי הסדרה יודעים גם שבשביל שאנשים ימשיכו לדבר על כל פרק גם אחרי שהוא נגמר, ינתחו אותו וינסו למצוא עוד רבדים נסתרים מתחת לאלו שהעלילה רומזת להם, הם צריכים לשתול, כמו ב-"Lost", גם רמזים שלא מובילים לשום מקום, אבל עדיין נחמד לנסות ולפצח אותם.  יש שניים כאלה ב"פרינג'":  הראשון הוא הסימנים המוזרים שמפרידים בין הפרק לבין הפרסומות (בארצות הברית.  אני מניח שבטלוויזיה בארץ הם פשוט מופיעים שם, או שמנפים אותם החוצה).  כל אחד מהסימנים מקביל לאות, וכשמחברים את כל אלו שהופיעו בפרק מסוים הם בונים מילה שיש לה קשר לעלילה של הפרק.  היא לא תורמת יותר מדי להבנת הפרק או מה שמתרחש מאחוריו, אבל זו דרך טובה לוודא שהצופים נשארים ערניים בסדרה שכל פרט בה, אפילו הקטן שבקטנים, הוא חיוני.  למשל, הצופה – דמות מוזרה חסרת שיער או גבות, לבושה בחליפה מיושנת וחובשת כובע, גם הוא מיושן, שמצטרפת אל העלילה ברגעים משמעותיים.  למעשה, הצופה נמצא בכל פרק, וברוב הפרקים הוא מופיע לשבריר שניה, חולף מאחורי דמויות כאשר הן משוחחות, עומד ביחד עם שאר המסוקרנים מעבר לסרט הפלסטיק שמסמן זירת פשע, נכנס למעלית כשדמויות אחרות יוצאות ממנה.  לנוכחות שלו בכל אחד מהפרקים יש משמעות רחבה יותר מבחינת הסדרה, אבל זו אינה מוזכרת בינתיים.  המטרה העיקרית שלו בסדרה כרגע היא להיות וולדו, ולאפשר לנו למצוא היכן הוא מסתתר הפעם.

השבועות האלו, שבהם רוב הסדרות מסתיימות ברשתות השונות בארצות הברית, ואלו מצידן מודיעות אילו סדרות ימשיכו לעונה נוספת ואילו ייאלצו להסתפק במכלול הפרקים ששודר כבר, היו יכולים להיות הוכחה מצוינת להתפתחות של הדרמה הטלוויזיונית, כששתי הסדרות האלו היו ממשיכות, מהוות השראה לסדרות נוספות, ומשנות לחלוטין את הדרך שבה סיפור כתוב ומשודר בטלוויזיה.  אבל ABC החליטו לבטל את "FlashForward" אחרי עונה אחת בלבד, משאירים את הסיפור הסבוך והמפורט הזה ללא יכולת אמיתית להסביר, לפתור או לסיים את עצמו.  "Fringe", מצד שני, תמשיך לעונה שלישית שבה כותבי הסדרה יוכלו רק להמשיך ולנסות להשפיע על סדרות מדע בדיוני אחרות.

ובינתיים, היוצרים של הסדרה שהתחילה את כל זה, ומסתיימת אחרי שש עונות, בפסטיבל גרגרני של חמש שעות, בעוד שבועיים, ממשיכים למחוזות ירוקים יותר.   השמועות אומרות ששתי קבוצות שונות עשויות להפוך את "The Dark Tower", סדרת הספרים שהיא היצירה האהובה עליי של סטיבן קינג, לסרט:  האחת מכילה את ג'יי ג'יי אברמס, דיימון לינדלוף וקרלטון קיוז,  שקנו את הזכויות לסרט מסטיבן קינג עבור תשעה עשר דולרים;  השניה מכילה את עקיבא גולדסמן, יועץ הכתיבה הראשי של "פרינג'", שהוא גם הכותב והבמאי של שני הפרקים האחרונים, והחשובים ביותר, של העונה הנוכחית.

[אבל סוגריים מרובעים למטה זה משהו אחר לגמרי.  את הפסקה שמפרטת את ההסטוריה של מעורבות מעריצי מדע בדיוני במכתבים ואחר כך באינטרנט, לקחתי ממאמר של הנרי ג'נקינס שאתם יכולים לקרוא במלואו כאן.  אתם גם יכולים לקרוא את הבלוג של חוקר התרבות הפופולרית המרתק הזה כאן.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט תיעודי על הלהקה שיש לה את המספר הכי גדול של אלבומי זהב או פלטינה רצופים, אחרי הביטלס והרולינג סטונס.  לא מי שחשבתם.