The gospel according to whom

1.   יום הולדת שמח, גוספל!

פה, במקום הזה, אפשר להכניס את הקלישאה האהובה עליכם לגבי זמן והמהירות שלו. אבל אם נשים את הקלישאות בצד לרגע – הגוספל, שזה הבלוג שלי, שזה מה שאתם קוראים כרגע – חוגג היום בדיוק שלוש שנים להיווסדו.  בפוסט הראשון כתבתי על פסטיבל פולק ישראלי, שגם הוא חוגג שלוש שנים בקרוב, ומאז הספקתי לכתוב על מוזיקאים, וסופרים, ויוצרי סרטים וסדרות ואלו שמשחקים בהם, ולפעמים גם על נושאים כלליים יותר, מטא-מוזיקליים שכאלה.  ובמהלך שלוש השנים האלה שחלפו, הפכתי להיות חלק מקהילה – קהילה של אנשים שכותבים על מוזיקה מעניינת וחושפים בשביל אלו שקוראים רעיונות חדשים, צלילים חדשים ומקומות חדשים לבקר בהם כל שבוע.  את יום ההולדת הראשון והשני של הגוספל חגגנו לבד, אני והגוספל, אבל את יום ההולדת השלישי החלטתי שאני רוצה להקדיש לשאר האנשים שמרכיבים את העולם הכתוב המוזיקלי הזה, בעברית.

אז כתבתי לכל האנשים שאני מעריך את מה שהם עושים מבחינה מוזיקלית בארץ – שזה לכתוב בלוגים, לעשות מוזיקה מעניינת ויוצאת דופן, לעשות את עבודת הקודש של להביא לארץ אמנים מחו"ל שלא יכולים, או לא רוצים, למלא את אצטדיון רמת גן, או לעצב עטיפות יפהפיות לאלבומים יפהפיים – וביקשתי מהם לכתוב תשובה לשאלה אחת:

מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתם מקשיבים למוזיקה? 

את התשובות שלהם תוכלו לקרוא כאן החל מהיום – את מי שיכתוב כאן אני משאיר כהפתעה.  אבל אם תעברו כאן בדרך הביתה כל יומיים או שלושה אני בטוח שתמצאו תשובות מאד מעניינות לשאלה הזאת.

את התשובה הראשונה, כאן למטה, אני אתן, ואחר כך אני אפנה את הבמה לתשובות אחרות, על אלבומים אחרים.

2. כשיצרו אותו, שברו את התבנית
קולג' הוא זמן של נסיונות חדשים. אצל אנשים במדינות אחרות, שאין בהן צבא חובה, זו ההזדמנות הראשונה בדרך כלל של צעירים לעזוב את בתי ההורים שלהם ולהתנסות בעצמאות – עצמאות אקדמית, עצמאות פיננסית, עצמאות בכל מיני כיוונים אחרים.  גם בית הספר למוזיקה שלמדתי בו בסיינט פול היה הזדמנות לנסיונות חדשים, רובם מוזיקליים – והאווירה שהשתררה מסביבי היתה כזאת שגרמה לי לרצות לנסות ולהקשיב למוזיקה אחרת, שתגרום לי לכתוב, ולנגן, ולהקליט מוזיקה אחרת לגמרי מזו שהייתי כותב, ומנגן ומקליט עד עכשיו.  באחד מהימים, שבו החלטתי שאני צריך השראה חדשה, נכנסתי אל הספריה של בית הספר, שם מעמד דיסקים אחד לא גבוה היווה את מכלול הדיסקים להשאלה, כדי לבחור שני דיסקים להקשיב להם בשעה הפנויה שהיתה לי, באחת מעמדות ההאזנה שם.  אחרי מעבר קפדני על כל הדיסקים שהיו שם מצאתי את עצמי אוחז בשניים.  אחד מהם היה ההופעה של ג'וני קאש בכלא פולסום.  השני היה "Tilt" של סקוט ווקר.  "לא שמעת אף פעם את ג'וני קאש בכלא פולסום?" הספרן התורן שאל אותי כשעברתי דרך הדלפק שלו, כדי שיוכל לשים את הדיסקים בקופסאות שלהם, ואני, בוש ונכלם בחוסר הידע המוזיקלי הבולט שלי, אמרתי שלא, אבל הנה, אני מתכוון להקשיב לאלבום הזה מהתחלה ועד הסוף, וזה באמת מה שעשיתי.  אבל קודם הנחתי בתוך המגש של נגן הדיסקים את הדיסק האדום-צהוב המסקרן, הדיסק האחר שהחזקתי.  העטיפה שלו, שחורה ומאיימת, הציגה ריצודים של ידיים, נוצות ועיניים, ובפינה הימנית העליונה, נחבא מן העיניים, שם האמן ושם האלבום התחבאו.

"Tilt" לא מבזבז שום זמן במחוזות המוזיקה ה"נורמלית" שהכרתי עד אז.  הוא נפתח בצליל אחד, של פעמון מרוחק, שמצטרפים אליו עוד ועוד קולות ואז אקורד אחד, נמוך, שנע במהירות מתחת לאוזניים כמו צל.  "שמעתי 21?  21?   21?,"  ווקר פותח, משפט שמרחף באוויר באותה מידה ששאר המוזיקה מרחפת באוויר. "אני אתן לך 21, 21, 21."   הדבר המפתיע, והמוזר, שהיה קשה להתרגל אליו, היה הדרך הזו של כתיבת שירים.  המוזיקה ששמעתי עד אז היתה המוזיקה שהכרתי והמוזיקה שהכרתי היתה כל העולם המוזיקלי שלי.  והעולם המוזיקלי שלי היה בנוי בצורה מאד תבניתית – בית, פזמון, בית, פזמון, סולו.  כל דבר שחרג מהמסגרת היה בלתי ניתן להאזנה ולכן היה לא קיים.  אבל זה – כל אחד מהשירים באלבום הזה חשף בפניי עולם מוזיקלי חדש להאזין לו, עולם שלא היה מורכב מבלוקים גדולים כמו בית ופזמון אלא מבלוקים הרבה יותר קטנים.  לפעמים מילה אחת, או משפט אחד, היו יכולים להישמע אחרים לגמרי מאלו שבאו אחריהם.  סקוט ווקר עבר במהלך כל אחד מהשירים באלבום הזה דרך כל הקריירה המוזיקלית של אמנים מסוימים אחרים, ומשרטט את כל מה שיש לו להגיד בכמה קווים, והדבר שמאפיין את האלבום הזה בצורה הכי טובה הוא השקט.  הרווחים האדירים האלה בין צליל לצליל שנשמעים כאילו שהם הוקלטו באולפן שהוא רחב כמו כל העולם.  ווקר נשאל איך הוא הגיע לשירים האלה בראיון בתקופה שבה יצא האלבום.  "זה מגיע מהשקט," הוא ענה. "אני יושב ומחכה.  ומחכה, ומחכה."

בסך הכל שעה עברה מרגע שהצליל הראשון חלף בתוך האוזניות שלי ועד שהצליל האחרון נמוג בחזרה אל תוך השקט, וכשהורדתי את האוזניות והנחתי אותן על השולחן, מתרגל במשך כמה דקות בחזרה לעולם שהקיף אותי, הבנתי שדברים יישמעו עכשיו אחרת.  דברים ייראו אחרת.  והייתי חייב שיהיה לי את האלבום הזה כדי שינחה אותי בעולם החדש הזה, כדי שיסביר לי מה אני צריך לעשות, ולמה אני צריך להקשיב, ואיך.   אבל הגורל רצה אחרת.  בפעם הראשונה שמצאתי את דרכי לחנות דיסקים כדי לחפש את האלבום, הודיע לי המוכר שהאלבום נמכר לפני כמה ימים והם מחכים לעותק שיגיע כדי להחליף אותו.  נסה שוב בשבוע הבא, המוכר הציע לי.  ואני ניסיתי שוב בשבוע שאחר כך, רק כדי להתבשר שהאלבום נמכר ממש ביום שלפני כן.  בפעם השלישית שבה הגעתי לבקש את האלבום, הוא נמכר ממש שעות לפני שהגעתי.  על הפעם הרביעית וויתרתי.  וכך, עשיתי את דרכי בעולם המוזיקלי החדש הזה, מנסה להבין אותו ככל יכולתי, בלי האלבום הזה כמנחה.  אחר כך נגמרה השנה שלי בארצות הברית, וחזרתי לארץ.  והספקתי לשכוח מ-"Tilt" ומההשפעה שלו עליי, וההאזנה שלי למוזיקה, באוזניים חדשות וחפות מתבניות, הפכה להיות משהו טבעי ונשכח כזה.  ובאחד מהימים, שנים אחר כך, בחנות דיסקים מאולתרת בין שתי חנויות אחרות בתל אביב, נברתי בשורה של דיסקים בתוך שרוול מקרטון והנה, דיסק שחור.  ריצודים של ידיים, ונוצות, ועיניים.  שלפתי אותו משם והלכתי בזהירות לקופה כדי לרכוש אותו, נזהר שלא להסגיר בפני המוכר את מה שאני ידעתי ושהוא לא – שהוא מוותר עכשיו על אוצר עצום והוא אפילו לא יודע את זה.   כשחזרתי הביתה הנחתי את הדיסק האדום-צהוב שוב במגש של נגן הדיסקים שלי ושוב יכולתי להקשיב לצלילים המוזרים, המרחפים, הרחוקים אחד מהשני כמו שפלנטות רחוקות אחת מהשניה, ודעתי נחה.  כל הצלילים שבחרתי לשמוע עד עכשיו היו נכונים.

"Tilt" נפתח ב-"Farmer in the City"  ונסגר עם "Rosary", ובאמצע יש, בין השאר, את "Patriot", שמסומן כסינגל, אבל נמשך שמונה דקות שלמות.

אתם יכולים לרכוש את "Tilt" כאן או כאן (ובתקווה שהוא לא אזל בשבוע שעבר, אתמול או לפני כמה שעות).

[תוספתת:  בפוסט הראשון, הכללי יותר, שכתבתי על סקוט ווקר (אתם יכולים למצוא אותו באמצעות לחיצה על המילים "סקוט ווקר" בתגיות כאן למטה), חיים רחמני כתב בתגובה ש-"Tilt" השפיע עליו מאד בכתיבת השירים לאלבום הראשון של ההרכב "קטב מרירי", שהוא חולק עם יהוא ירון ושי לווינשטיין, ושהוא הכריח את שניהם להקשיב לאלבום הזה לפני ההקלטות.  עכשיו בבאנדקאמפ אתם יכולים למצוא את שני האלבומים – הראשון, שעליו דיבר רחמני, והשני, החדש יותר.  תנו להם הקשבה כאן.]

1. לפני הכל

EMI, עוד חברת תקליטים שהולכת להתמוטט כמו בית מקלפים כשהמהפכה הדיגיטלית נושבת עליה, מנסה למכור את Abbey Road, האולפנים, כדי לנסות לכסות את ההפסדים הכבדים שלה.  פול מקרתני לא ממהר להוציא את פנקס הצ'קים.   [או שלא]

תיקון קטן משבוע שעבר:  פיטר גבריאל, שהוציא בשבוע שעבר את אלבומו "Scratch My Back" שמכיל גרסאות כיסוי מינימליסטיות משהו לשירים של אחרים, לא מתכוון להוציא אלבום של אותם אמנים מכסים שירים שלו – הוא מקווה להוציא אלבום כזה, בתנאי שאותם אמנים יחזירו לו טובה ויבצעו את השירים שלו. הוא, למשל, מבקש את "Wallflower" מרדיוהד, דווקא, ולא את "Games Without Frontiers".  אמנם, כשפיטר גבריאל מקווה, זה נשמע הרבה יותר מבטיח.

רובנו, כשאנחנו מאד רוצים לראות אמן מופיע ולא יכולים, מסתפקים בלדחוף דיסק למגש וללחוץ על play, או ללחוץ על מקש במחשב ולתת ל-MP3 להחליף את נוכחותו של הזמר הזה.  כשאריק קלפטון רוצה לראות אמנים מופיעים הוא פשוט מזמין את כולם ועושה מזה פסטיבל.  לפסטיבל קוראים Crossroads, על שם שיר שמשותף לו ולרוברט ג'ונסון, ויהיו שם, בין השאר, בי.בי. קינג, ג'ף בק, ובאדי גאי.  החלק המעניין יותר בשביל מי שהוא לא אריק קלפטון הוא הראיון המרתק שעורכים איתו ועם ג'ף בק ב-Rolling Stone.

2.   שש תחנות שבועיות
בסוף השבוע הזה –  יום חמישי, ליתר דיוק, הגוספל חוגג שלוש שנים.  לרגל האירוע, אני מתכוון לעשות כאן משהו מיוחד שיתמשך על פני כמה ימים, שבין השאר ידרסו את היום שבו אני בדרך כלל מפרסם את המהדורה החודשית של Versus the Spin, וזאת הסיבה (זאת לא באמת הסיבה.  זה התירוץ) שלא תהיה מהדורה של Versus the Spin החודש.  במקום, מסע קצר דרך שישה שירים שמילאו את הרווחים שבין האבנים הגדולות של השבוע שלי:

1    Bon Iver – Blood Bank

מערכת היחסים שלי עם אלבומים חדשים ופופולריים בעולם האינדי היא מוזרה אבל די יציבה – כמעט בכל פעם שיש איזשהו אלבום שכולם מדברים עליו, כותבים עליו, שומעים אותו, מקימים לו מזבחים קטנים – אני בדרך כלל לא מצליח להגיע אליו עד אחרי שאנשים עוברים לדבר על אלבומים אחרים לגמרי.  לפעמים זה קורה מפני שהדברים שאני שומע הם לא בהכרח בסדר הקניה שלהם, ולפעמים זה קורה מפני שאני לא מבין על מה כל המהומה.  במקרה של Bon Iver, שמו המוזיקלי של ג'סטין וורנון, זה היה קצת משניהם.  בדרך כלל, באותה מידה,  מגיע איזשהו שלב של הארה (גם הוא קורה, כאמור, אחרי שכולם כבר עברו לשמוע, ולדבר, ולכתוב על אמן אחר לגמרי).  הפעם הוא הגיע בהאזנה להקלטת ההופעה שליוותה את האוסף הנפלא "Dark Was the Night".  כמעט כל האמנים שהקליטו בשביל האוסף התאספו ללילה אחד בניו יורק כדי לבצע על במה אחת, ביחד ולחוד, חלקם את השירים שהקליטו וחלקם שירים אחרים.  בין כל שאר השירים, שבהקשבה לפודקאסט לא יכלתי לדעת איך קוראים להם, היה איזשהו שיר יפהפה.  הוא הגיע והלך מהר מדי, משאיר את ההרגשה הזו שמשאירים כל השירים שדורשים שישמעו אותם שוב, ושוב, ושוב, וההופעה המשיכה כאילו לא קרה שום דבר.  משהו בחלק האחורי של הראש שלי רשם לעצמו משהו על השיר הזה ומי שמבצע אותו – הסיפורים ששמעתי על האמן הזה, שאחרי שנפרד מחברתו הסתגר בבקתה בוורמונט והקליט את האלבום העצי והמזוקן הזה, התאימו לאיך שהשיר הזה גרם לי להרגיש.   "נפגשנו בהתרמת דם," הוא שר. "מסתכלים בשקיות.  תוהים אם משהו מהצבעים מתאים לשמות על התגים.  את אמרת, 'תראה, הנה שלך, מעל הכל עם השקיות של האחים שלך.  אפשר לראות את הדמיון, גם בעד השקיות.' ואני אמרתי, 'אני מכיר אותו היטב'."

מאוחר יותר מצאתי את רשימת השירים והשיר הזה, "Blood Bank", באופן אירוני, דווקא לא היה חלק מהאלבום ההוא.  הוא יצא כחלק מ-EP מיוחד שנושא את שם השיר.  אחרי שמיהרתי ורכשתי את ה-EP הזה, אני יכול להגיד שאני מרגיש שוב מיושר עם החזית של עולם האינדי, וגם אם לא – זה בסדר.  ג'סטין ואני נחכה פה עד שהאלבום ההוא שכולם מדברים עליו וכותבים עליו ושומעים אותו יהיה האלבום השני שלו.

2   Jawbox – Savory

חברי הטוב עידו ואני הסכמנו בשיחה לא מזמן, שיש קבוצה של להקות, כולן מוצלחות כמעט באותה מידה, שעשו מוזיקה מעולה בתחילת שנות ה-90.   המוזיקה שלהם היתה קצת רועשת וקצת חדה ומשוננת קצוות, אבל הם עדיין היו יכולים להצליח באותה מידה שעמיתיהם בצד השני של היבשת הצליחו.  Jawbox, כמו חבריהם ללייבל Helmet, וכמו The Jesus Lizard ו-Cop Shoot Cop, נבלעו בצללים של הרוק האלטרנטיבי שהלך ושיגשג בתקופה ההיא, וחבל.  Jawbox הוציאו בחודש שעבר את האלבום הכי טוב (והכי קליט, והכי מצליח, כנראה סיבה ותוצאה שכאלה) שלהם, "For Your Own Special Sweetheart", וזאת הזדמנות מצוינת בשבילכם להיכנס לעולם שלהם.

לא נורא.  בעולם מקביל לא רחוק מכאן, כמעט אף אחד לא שמע על נירוונה.

3   The Low Anthem – This God Damn House

ומצד שני, יש את הלהקות האלה שאין להן שום יומרה להיכנס אל תוך החיים שלך.  הן מחכות בצד, בסבלנות, מפני שהן יודעות שכל מי שיאסוף אל תוך האוזן שלו משהו מהצלילים שלהם, יבין כמעט מיד על מה הם מדברים.  ובמקרה הזה, הלהקה הזאת, שהשם שלה השתרבב אל כמה דברים שקראתי, מצאה את דרכה אל הפודקאסט Tiny Desk Concerts של NPR.  הם התחילו את השיר הזה, שכתב והשאיר להם חבר הלהקה שעזב מאז, דן לפקוביץ, בקינה משותפת של פלוגלהורן וקלרינט.  והשיר הזה נמשך בקול מהוסס, בהרמוניום ובקלרינט, ובדיוק כשאני חושב שהשיר הזה לא יכול להפוך להיות יפה יותר, הסולן, ג'ף פריסטובסקי, לוקח טלפון סלולרי אחד ומחייג ממנו לטלפון סלולרי אחר.  הוא מתחיל לשרוק לתוך הטלפון האחד, ומחייג לטלפון שלישי, ומחזיק את שלושתם והפידבק שיוצא משלושת הטלפונים הוא הרעש הכי יפה שאפשר לסיים בו את השיר הזה.

4   Bruce Dickinson – No Way Out…Continued

במהלך השבועות האחרונים התפייסתי עם ברוס דיקינסון.  את הסולן של Iron Maiden הכרתי עד אז בעיקר מפארודיות ומסיפורים לא מחמיאים של אמנים שהופיעו איתו, וצבעו אותו באור של סולן לא מבריק במיוחד של להקת רוק כבד שכותב שירים פומפוזיים על נושאים ספרותיים אקראיים.  אבל באוסף של אלבומי הסולו שלו ששמעתי לאחרונה הוא מקדיש שלוש עשרה דקות שלמות להסביר איך קריירת הסולו שלו התחילה, ולמה כל אחד מהשירים בדיסק הבונוס שבאלבום נמצאים שם, והאיש שמאחורי המיקרופון עושה רושם של אדם אינטיליגנטי, שיודע לעשות מעצמו צחוק במידה סבירה, ומעבר לזה – גם השירים שלו מגוונים ומעניינים מספיק כשמתייחדים איתם מאחורי אוזניות.  השיר הזה לקוח מתוך פרויקט גנוז שלו שמסקרן אותי במיוחד, בזכות העובדה שדיקינסון מגדיר את האלבום הזה, שאולי ייצא יום אחד, בתור נסיון שלהם להשיג סאונד מפחיד, מתוח, של פיטר גבריאל.  וכדי לבלבל, גם לפיטר גבריאל יש שיר שנקרא "No Way Out", שהוא לא השיר הזה.

5    Black Sabbath – Solitude

המחשבה האינסטינקטיבית שלי על Black Sabbath היא הריפים ההם, שטבועים בתוך ההסטוריה של הרוק הכבד, והאגדה הזו שאומרת שהשם של סגנון המוזיקה עצמו מגיע מהם, ולכן, כל פעם שאני שומע באלבום שלהם שיר מהסוג הזה, שבו טוני איומי מוריד את הרגל מהדיסטורשן ואוזי אוסבורן מחליט לא לצרוח, אני מופתע מחדש.  Black Sabbath בונים את הבלדות שלהם, אמנם, בדיוק מאותם החומרים שמהם בונים את השירים הקלאסיים שעיצבו דור שלם של מוזיקאים אחריהם – מאבני הבניין המוזיקליות הכי קטנות, אלו שמתאימות אחת לשניה בדיוק ואלו שאפשר לשייף אותן עד שאי אפשר להרגיש את ההבדל.

6    Counting Crows – Round Here (live at the 10 spot)

הגרסה של "Round Here" שפותחת את האלבום הראשון של Counting Crows היא רק צילום של ביצוע אחד, סדרה של רגעים, מנוגנים ומוקלטים בבית מבודד על גבעה.  הצילום הזה, כדרכם של צילומים, הולך ומצהיב ודוהה, ו-Counting Crows, שהשירים שלהם נשמעים אחרת בכל הופעה, הולכים ומתפתחים.  ו-Round Here, טביעת האצבע השונה שלהם בכל פעם, נשמע יותר ויותר טוב – גם בגרסאות האימתניות האלה של עשר דקות (באלבום ההופעה שלהם, "Across a Wire" ) ושמונה דקות (בהקלטת ההופעה הזו שבכותרת שכן הצלחתי למצוא).

זה הכל לצד הזה של השבוע.  בסוף השבוע הזה, כאמור, הגוספל חוגג שלוש שנים – צפו בחלל הזה.  עד אז, גם אנימציה קלאסית היא לא מה שהיתה פעם.

 1. לפני הכל

פיטר גבריאל חגג בתחילת השבוע יום הולדת 60, ואולי לכבוד זה ואולי לא, הוא מוציא שני אלבומים – אחד היום, אחד במועד שאני עדיין לא מכיר.  לראשון קוראים "Scratch My Back", ובו גבריאל מבצע גרסאות כיסוי למגוון אמנים די מפתיע – דיוויד בואי, פול סיימון, ניל יאנג, רדיוהד, למשל. גם Elbow ו-The Arcade Fire ואפילו Talking Heads.  מפתיע, מפני שבאלבום הבא, "I'll Scratch Yours", האמנים האלו יבצעו שירים שלו בתמורה.  לא ראיתי עדיין רשימת שירים בשום מקום, אבל בהיפתח באר המשאלות, אני מזמין את "Games Without Frontiers" מרדיוהד ואת "Partyman" מ-Elbow.

נמרוד דוויק, פעם איש פרברים רפיוג'יז ו-High Fiber, עכשיו מנהל דייס מרקטינג, חברה שמשווקת אמנים ושאר מיני עוסקים במוזיקה בצורה קצת אחרת, מסביר איך ולמה לשווק דווקא למעריצים אצל קסטה.

והנה דרך אחת:  נעמה הילמן, מוזיקאית ישראלית שנטעה שורשים בלונדון, מוציאה אלבום חדש.  כדי לחגוג את ההוצאה היא עושה שני דברים – נותנת שלושה שירים להורדה חינם, שזה מה שכולם עושים בימינו. אבל – גם עורכת הופעה אקוסטית בוובקאסט, ב-22 לחודש.

[מאור עזר, שנדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שהוא עיצב את פלאג-אין הפייסבוק שמאפשר לראות את הוובקאסט הזה, מתקן אותי שההופעה האקוסטית והוובקאסטית תהיה ב-21 לחודש, לא ב-22]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אלכסנדר מק'קווין, מעצב אופנה, התאבד בגיל 40.  הוא נמצא כאן בעיקר מפני שהוא עיצב את מעיל היוניון ג'ק של דיוויד בואי ב-Earthling;   ודאג פיגר, שהפך את הבחורה שלא רצתה לצאת איתו למפורסמת כשכתב את "My Sharona", הקים את The Knack והפך למפורסם (ואז אותה בחורה הסכימה לצאת איתו, כמובן), נפטר מסרטן בגיל 57.

בעלי אייפונים או אייפוד טאצ'ים?  לא מצליחים להחליט לעתים קרובות?  Mighty Boosh נחלצים לעזרתכם ומאפשרים לכם להוריד את The Mighty Decider, שיפתור את כל מכאוביכם ועוד קצת.

2.   Reality

יש משהו סמלי בזה שהאלבום האחרון של דיוויד בואי בינתיים, והאלבום האחרון במסע ההאזנה המודרכת שלנו, נקרא "Reality".  מפני שהמציאות היא שדיוויד בואי לא הקליט עדיין אלבום כדי לסיים איתו את המסע הזה, כמו שקיוויתי (אף על שהשמועות אומרות שהוא עובד על אחד), והוא עסוק כרגע בעיקר בלהוציא אוספים ולהמליץ על להקות אחרות.  אם כן:

1    הקליפ ל-"New Killer Star" צולם ועוצב באותה צורה שבה עוצבה עטיפת האלבום "Hours" המוגבלת, בטכניקה שנקראת הדפסה לנטיקולרית.   לי היא מזכירה סרגלים מהילדות, אבל זה רק אני.

2    הצלילים המוזרים שפותחים את "New Killer Star" וממשיכים לאורך כל השיר, מבוצעים על ידי הגיטריסט ג'רי ליאונרד (שליווה את סוזן ווגה בביקור האחרון שלה בארץ) בעזרת מכשיר שנקרא E-Bow.  המכשיר הזה, שעושה רושם שכל גיטריסט מנסה אותו פעם אחת בקריירה שלו, הוא כל כך פרומיננטי בשיר של R.E.M., שהם החליטו לקרוא לו על שם המכשיר – "E-Bow the Letter".

3    בואי מבצע הפעם שתי גרסאות כיסוי  באלבום עצמו, "Pablo Picasso" של ה-Modern Lovers ו-"Try Some, Buy Some" של ג'ורג' הריסון.  שתי גרסאות כיסוי נוספות, "Love Missile F1-11" של Sigue Sigue Sputnik ו-"Waterloo Sunset" של הקינקס, הוספו כבי סיידים לסינגלים וכתוספות מיוחדות לגרסאות השונות של האלבום.  "Pablo Picasso" מעלה את הרשימה של אמנים שדיוויד בואי שר עליהם לשניים.

4   האלבום עוסק, ברובו, בדיוויד בואי מתרגל לגיל 60, הקרוב בשלוש שנים בזמן שבו יצא האלבום.  אחד מהשירים האירוניים יותר שם, "Never Get Old", מצא את עצמו בפרסומת היחידה שבואי הסכים להשתתף בה במהלך הקריירה שלו, למים המינרליים Vittel, והפרסומת, אולי בכוונה ואולי במקרה, מציגה גם היא את כל הגלגולים השונים של בואי מסתובבים בבית שלו בעוד שהוא נראה, כמובן, צעיר יותר מכולם.

5    השיר שסוגר את האלבום, "Bring Me the Disco King", הוא הנסיון השלישי של בואי להקליט אותו.  הפעמיים הקודמות היו בהקלטות ל-"Black Tie, White Noise" ב-1993, ובהקלטות ל-"Earthling" ב-1998, והוא נשאר על רצפת האולפן בשתי הפעמים האלה.  על אף שזה אחד מהשירים הכי יפים באלבום, דני לוהנר, קלידן Nine Inch Nails לשעבר, הפיק גרסת רמיקס לשיר שהיא הרבה יותר יפה – והיא מכילה, בנוסף לבואי, גם את מיינרד ג'יימס קינן, הסולן של Tool, ואת ג'ון פרושיאנטה, לשעבר הגיטריסט של Red Hot Chili Peppers והיום בעיקר ג'ון פרושיאנטה.

6   "Try Some, Buy Some", שהוקלט על ידי בואי כמחווה לג'ורג' הריסון אחרי מותו באותה שנה, הוקלט במקור על ידי רוני ספקטור, אשתו של המפיק פיל ספקטור.  ג'ורג' הריסון לקח את השיר וגאל אותו מיסוריו שנתיים אחר כך.   פיל ספקטור הוא המפיק שהמציא את ה-wall of sound בשנות ה-60, ובואי שר בשיר הנושא של האלבום הזה, "I've built a wall of sound to seperate us".   את השיר בואי הקליט בתור מחווה לרוני ספקטור, דווקא.  הוא לא ידע שג'ורג' הריסון, שנפטר באותה שנה, כתב את השיר.

7   גם גרסת הכיסוי השניה באלבום, "Pablo Picasso", שנכתבה על ידי סולן ה-Modern Lovers ג'ונתן ריצ'מן ביחד עם ג'ון קייל, נלקחה בחזרה על ידי ג'ון קייל כמה שנים אחרי שהאלבום הראשון של הלהקה יצא.    שני השירים שמופיעים באלבום הם, לטענת בואי, חלק מרשימה של שירים שהוא מחזיק, כדי יום אחד להקליט את "Pin Ups 2". אני, בכל מקרה, מחזיק אצבעות.

8   בין גרסאות הכיסוי שבואי ביצע במסע ההופעות שבא אחרי שהאלבום יצא, היה אפשר למצוא את "Song 2" של Blur, ואת "YMCA" של ה-Village People.

9   בתקופה שבה יצא האלבום, דיוויד בואי קיבלת תואר אבירות של הממלכה הבריטית, ודחה את הכבוד.

10   האלבום יצא, כהרגלו של בואי, במגוון גרסאות – אחת מהן גרסה של DualDisc שהכילה את הדיסק עצמו על צד אחד ואת הדיסק במיקס של 5.1 ערוצים על הצד השני.  הגרסה הזו יצאה כשהאלבום הרגיל יצא, מסיבה לא מובנת, רק בבוסטון ובסיאטל בארצות הברית.  אחר כך, גם שאר העולם זכה לקבל את הגרסה הזו.

[פרט טריוויה בונוס:   מי שמנגן את סולו הסקסופון בסוף של "Walk on the Wild Side" הוא לא דיוויד בואי, מסתבר.  אלא רוני רוס, שלימד את דיוויד בואי לנגן בסקסופון.  זה כתוב כאן.]

זה הכל להשבוע (שעבר, שוב).  עד השבוע הבא – אחת מהדמויות הכי מפתיעות ב-"Forgetting Sarah Marshall" (אנחנו נתעלם באלגנטיות מאיך קרה שראיתי את הסרט הזה ונמשיך הלאה) היא הדמות שמשחק ראסל ברנד, של מוזיקאי בשם אלדוס סנואו, שהוא, בעקרון, ראסל ברנד, רק מוזיקאי.  גם האנשים שעשו את הסרט הזה חשבו שהוא אחת מהדמויות הכי מפתיעות ונתנו לו סרט משלו בשביל להתפרע בו.

1.   לפני הכל

זה לא קשור למוזיקה, ואמנם:  אחת מכיתות י' באחד מבתי הספר בתל אביב יפו מכילה כמות גדולה של תלמידים שידם אינה משגת לממן לעצמם את הנסיעה לפולין בסביבות יום השואה.  מה שיש להם, אמנם, זה את יאיר לפיד בתור מורה והוא כתב עליהם טור ושיכנע אותם לכתוב עצומה כדי לגרום למשרד החינוך להחזיר להם תשובה לגבי הבקשה שלהם למימון, כל תשובה.  הם הגיעו מזמן למספר החתימות שהם רצו להשיג, אבל כל חתימה נוספת משפרת את איך שהעצומה הזאת נראית – אם אתם רוצים לעזור להם, אתם מוזמנים לחתום כאן.

2.   המהפכה התחילה בלעדינו
ההיכרות הראשונה שלי עם The Wire, על עמוד מסתובב של מגזינים בספריה של בית הספר למוזיקה שלמדתי בו, היתה מפני שת'ום יורק בהה בי כמעט בגובה העיניים, העין החצי סגורה שלו מזמינה אותי לבדוק מה יש להם להגיד, לאחת מהלהקות שאני הכי אוהב, בתוך המגזין.   רדיוהד, שידועים (או לפחות אני מדמיין שהם ידועים) בשנאה שלהם לראיונות חסרי משמעות, דווקא נהנו מהראיון הספציפי הזה.  The Wire, מגזין שמסתכל אחרת על מוזיקה ועל כל דבר אחר שהוא כותב עליו, שאל אותם שאלות שגרמו להם לחשוב – למה השיר הספציפי הזה שלהם נשמע כמו יצירה של המלחין האוונגרדי ההוא, על מה הם חשבו כשהם עברו מהסולם הזה לסולם האחר, וגם, אילו ספרים הם קראו בזמן האחרון שהשפיעו על האלבום שהוציאו באותו הזמן (זה היה "Amnesiac").  ת'ום יורק זרק רשימה של ספרים ואני רשמתי את כולם באדיקות ואפילו הספקתי לקרוא כמה מהם, שהצלחתי למצוא בספריה העירונית.  ספר אחד היה רשום אצלי פרק זמן די ארוך.  "כבר לא מדפיסים אותו," אמרו לי אנשים כששאלתי.  "אם אתה רואה אותו באיזשהו מקום, שים את היד עליו ואל תעזוב."   והנה, כמעט עשר שנים אחר כך, בטיול שגרתי ב-Amazon מתוך כוונה לקנות משהו אחר לגמרי, פתאום ראיתי את הספר הזה – "Revolution in the Head" של איאן מק'דונלד.  הוא נראה חדש, כאילו לא היה נטול הדפסה מעולם.  כמובן שלחצתי מיד על הכפתור ששם אותו בסל הקניות שלי.

הספר, שנפתח בציטוט המוכר (שכמו כל סופר שמכבד את עצמו ואת הביטלס, מק'דונלד לא וויתר עליו) "חצי ממה שאני אומר הוא חסר משמעות, אבל אני אומר את זה רק כדי להגיע אליך", לא מכיל בתוכו מילה עובדתית חדשה אחת כמעט.  הוא מכיל, בין הדפים שלו, הקדמה די ארוכה של מק'דונלד שבה הוא מסביר למה העשור שבו הביטלס חיו את חייהם הקצרים כלהקה היה כל כך מיוחד ולמה הביטלס עשו אותו ליותר מיוחד (ההסבר לא כל כך נדוש כמו שהוא עשוי להישמע), ואחר כך את כל השירים שהביטלס הקליטו אי פעם, מסודרים אחד אחרי השני, לפי סדר ההקלטה שלהם.  מק'דונלד מפרט לגבי כל אחד מהשירים את כל הפרטים שמישהו שאוהב את הביטלס והקלטות יכול אי פעם לרצות לשמוע – מי ניגן על מה, מתי, כמה ערוצים הוקלטו, איך הם הוקלטו.   בתוך ההסברים על השירים, הוא שוזר גם הסברים על הלך הרוח של הביטלס באותו הזמן, מה הביא אותם לכתוב את השיר הספציפי הזה ומתי, ותוך כדי ההסברים הוא גם מנפץ אנקדוטות ביטלס שהחזקתי בידענות במשך שנים (למשל, "Fool on the Hill" הוא לא על המהרישי מהש יוגי.  לא בהכרח, בכל אופן;  ג'וד ב-"Hey Jude" הוא אמנם בנו של ג'ון לנון מנישואיו הראשונים, אבל השיר לא נכתב בשבילו על ידי מק'רתני כדי לנחם אותו על גירושי ההורים שלו) ומניח מיתוסים ביטלסיים ידועים בתוך המקומות המיועדים להם ברצף ההסטוריה שלהם (למשל, הוא מסביר מה מקור הקונספירציה של "פול מק'רתני מת" ולמה הביטלס התעקשו לעשות כל מה שהם יכולים כדי לפזר עוד ועוד רמזים לגביה).

כחלק מהמחקר המקיף שערך בשביל הספר (הוא קרא כמעט כל ספר שעסק בביטלס שיצא עד אז – כשיצאו ספרים נוספים, כמו ביוגרפיה של פול מק'רתני, מאוחר יותר, הוא הוציא מהדורה חדשה של הספר כדי לתקן בו פרטים) מק'דונלד קיבל גישה לגרסאות המאסטר של כל השירים שהביטלס הקליטו וזכה לשמוע את כולם, כדי להביע עליהם דעה.  ובנוסף לשלל הפרטים שהוא מפזר בספר, על כל אחד ואחד מהשירים, הוא גם מנתח אותם מבחינה מוזיקלית, ומצליח למפות, לפי הידע שלו לגבי אופי כתיבת השירים של כל אחד מהצמד, כמה בדיוק מכל אחד מהשירים הוא באמת של לנון וכמה בדיוק הוא של מק'רתני.  מק'דונלד לא נותן לעצמו חופש לחפור בתוך האישיות של ארבעת המופלאים.  מדי פעם, הוא מרשה לעצמו להביע דעה על הסיבה להתנהגות כזו או אחרת, לכתיבת שיר כזה או אחר, להימנעות מהוצאת שיר כזה או אחר כסינגל.  אבל בדרך כלל הוא פשוט ממשיך הלאה, כדי לנתח את השיר הבא.

השמועות אומרות שב-2003 מק'דונלד הכין את עצמו להעניק את אותו הטיפול לדיוויד בואי (וכמה הייתי משלם בשביל לקרוא את הספר הזה – שיר אחרי שיר, הקלטה אחרי הקלטה של הגאון הזה), אבל החיים השיגו אותו.  באחד מהימים המאוחרים של אוגוסט, מק'דונלד פתח את דלת ביתו ותלה שם הודעה.  אחר כך הוא נכנס לחדר העבודה שלו וירה לעצמו בראש.  שכנים ששמעו את היריה מיהרו החוצה וקראו את ההודעה על הדלת, שביקשה ממי שקורא את ההודעה להזמין את המשטרה.

אחרי שכל האבק שכך, מק'דונלד השאיר אותנו עם שלושה ספרים, שאת כל אחד מהם שווה להשיג ולקרוא בזכות עצמו.  פרט לספר המקיף והמעניין ביותר על הביטלס שיצא לי לקרוא, הוא גם כתב על שוסטקוביץ', מנתח את כל היצירות שלו בצורה דומה, וספר שמכיל אסופה של הכתבות שלו ממגזינים כמו Mojo ו-Uncut, שנקרא "The People's Music", יצא מעט לפני שמת.

זה הכל להשבוע (שעבר).  עד השבוע הבא – איך מבצעים את שוד האמנות הגדול ביותר בהסטוריה?  לאט לאט, דרך בתי משפט.

1.  לפני הכל

אם יש דבר יותר טוב מסטיבן פריי כותב על המוצר המהפכני החדש של Apple (והוא מהפכני.  אל תתנו למשתמשי ה-PC הממורמרים לומר לכם אחרת), זה כנראה סטיבן פריי מספר לי עליו אישית תוך כדי שהוא נותן לי אחד כזה במתנה.  נסתפק במאמר, כרגע, אם כן.

ב"שרת העיוור", מזה כבר כמה שבועות, ניצב לו פרויקט "הגיבור הלא מושר" לשנת 2009, ואני פספסתי אזכור שלו עד עכשיו. מבט ראשוני על רשימת המבצעים והאלבומים שלוקחים חלק בפרויקט הזה השנה אומרת שאני לא מכיר את היוצר, או את האלבום, או את שניהם, באף אחד מהמקרים. שזאת נקודת התחלה טובה.

CD Baby מתגייסים גם הם למאמץ השיקום של האיטי, אחרי רעידת האדמה שהשאירה את המדינה נטולת יותר מאחוז מהתושבים שלה והרבה מהבניינים שלה, ובלי הרבה יכולת לשקם את עצמה בתהליך שייקח פחות מעשר שנים.  בשביל כל דיסק שתקנו שם, הם יתרמו דולר אחד לטובת העזרה לפצועים, לפליטים ולמדינה עצמה.  יש שם, למשל, את הדיסק שלי, ויש הרבה מאד דיסקים אחרים של אמנים מכל העולם שאתם יכולים להיעזר בהם בשביל לעזור ל-CD Baby לעזור להאיטי.

2.  Versus the Spin – January Edition

שנה חדשה, אוסף חדש.  הנה:

1		Elliott Smith – Pictures of Me
		כמו הרבה מהשירים האחרים של אליוט סמית', גם את השיר הזה אפשר לפרש בהרבה דרכים, ורובן לא יהיו מה שהמשורר התכוון אליו. בראיון, סמית' ניסה להסביר על מה השיר וגם הוא לא הצליח. אני פשוט אשאיר אתכם עם המילים, ועם המוזיקה, שאני סמוך ובטוח שתלווה אתכם כל השבוע, כמו שהיא ליוותה אותי.
		לשמוע	לקנות
2		Blur – Oily Water
		רגע אחרי שהאומה הבריטית שמה לב ללהקה הזו, שעשתה יותר רושם בהתחלה בתור להקה שזוכה להרבה יותר הצלחה בתחום המרצ'נדייז מבתחום המוזיקה, ורגע לפני שהם התחילו לטפס בדרכם להפוך להיות אחת משתי הלהקות הגדולות ביותר של הבריטפופ, Blur הקליטו את האלבום הזה, שמכיל בתוכו את התכניות הסודיות לכל מה שהם רצו לעשות מבחינה מוזיקלית, לפני שזה קרה. הנה, למשל, האלבום החמישי של הלהקה, נרמז בשיר אחד.
		לשמוע	לקנות
3		Vic Chesnutt – Flirted With You All My Life
		במהלך השנה שבה הוא החליט שהוא דווקא כן מוכן, וויק צ'סנאט השאיר אותנו עם השיר הנפלא הזה, אחד מהכי טובים שלו לטעמי. "פלירטטתי איתך כל החיים שלי," הוא שר למוות. "אפילו נישקתי אותך פעם או פעמיים."
		לשמוע	לקנות
4		King Biscuit Time – I Walk the Earth
		אלבום שלושת האי.פיים של ה-Beta Band יכול, אולי, למכור חמישה עותקים בכמה דקות (ניסיתי, אגב, זה לא עובד). אבל גם האלבום של ההרכב הזה, שהוא בעצם הסולן של ה-Beta Band סטיב מייסון בשם אחר, יכול למכור כמות יפה של עותקים אם שמים את השיר הזה במערכת הכריזה של החנות שוב ושוב ושוב.
		לשמוע	לקנות
5		Rokia Traore – Fatalite
		רוקיה טראורה היא עוד דוגמא מוצלחת משני העשורים האחרונים למוזיקה שמגיעה ממאלי, מוזיקה מבוססת גיטרה שלוקחת את כל מה שאנחנו מכירים לגבי הרמוניה, דיאטוניה, וכל המונחים המערביים האלה, מפרקת את הכל ומרכיבה מחדש במונחים חדשים והרבה יותר מעניינים.
		לשמוע	לקנות
6		Supergrass – Sometimes I Make You Sad
		השיר הזה, שחותם את האלבום השני של סופרגראס, לא היה יכול להשתמש ביותר אמצעים כדי להיות שונה ומוזר. זמן הנגינה שלו הוא חצי מזמן ההקלטה שלו – מהירות ההקלטה הוכפלה כדי לגרום לגיטרה להישמע דקה וקטנה יותר, והתופים שבשיר הם קולותיהם של חברי הלהקה. קרוב לוודאי שהשיר נשמע מאד רחוק ממה שמתופף הלהקה, דני גופי, התכוון כשהביא אותו לאחת מהחזרות, אבל הוא עדיין אחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם.
		לשמוע	לקנות
7		Robert Wyatt – Alien
		רוב האלבום הזה של רוברט וואייט, השמיני שלו והראשון אחרי הפסקה של שבע שנים מקודמו, הוא פחות או יותר מה שמצוין על העטיפה. וואייט מרחף, בדמיונו או בעזרת דמיונות של אחרים, בכל מיני מקומות. זכרונות, חלומות, שברים של מילים וצלילים מעבר רחוק יותר וקרוב יותר מתערבבים לאיזשהו אות מלודי שנשלח לחלל ונושא את קולו המנחם של וואייט החוצה, אל הכוכבים.
		לשמוע	לקנות
8		Klezmerica – 's Wonderful
		חברי להקת הכליזמרים ממיניאפוליס עלו על תובנה מעניינת – גרשווין, מגדולי המלחינים האמריקניים של תחילת המאה הקודמת, ביסס חלק מהמוזיקה שלו על מוזיקה יהודית מסורתית ששמע בבית הוריו. כאן הם מביאים שיר ביידיש, בשם "תיבת נח", ומדגימים איך הוא השפיע על הכתיבה של השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
9		Softlightes – The Ballad of Theodore and June
		החללשלי שלהם מצביע על האתר שלהם, האתר שלהם מצביע על החללשלי, והמחול המעגלי הזה לא מאפשר לי למצוא יותר מדי מידע עליהם. אבל הם נמצאים בספריית המוזיקה שלי, וקרוב לוודאי שמאיזושהי סיבה, והשיר האחד הזה הוא דווקא שיר טוב. אולי הוא מיועד יום אחד לגרום לי לחפש את האלבום שממנו הוא לקוח. בינתיים, הוא כאן.
		לשמוע	לקנות
10		Tom Waits – Dirt in the Ground (live)
		בחגיגות יום ההולדת שלו ב"אוזן בר", יהוא ירון ביצע גרסה מופלאה של השיר הזה, אחד מהשירים הכי טובים ששמעתי בעברית בכלל, גרסת כיסוי או לא גרסת כיסוי, וכאן טום ווייטס, חוגג את שישים השנה שלו בסיבוב הופעות נוסף ברחבי אירופה וארצות הברית ומוציא את זה כאלבום, מבצע את אחד מהשירים הכי יפים שלו, עם להקה שיודעת בדיוק אילו צלילים לנגן ואילו צלילים לא לנגן.
		לשמוע	לקנות
11		Anathallo – Sleeping Torpor
		ברוב המקרים, זאת הדרך שבה זה קורה: אני קונה אלבום, ומקשיב לו רק אחרי שנה, שנה וחצי, שנתיים. בפרק הזמן הזה שעבר אני כבר שוכח למה רציתי לקנות אותו מלכתחילה, והוא פשוט יושב שם, מחכה, מוכן להפתיע אותי. האלבום הזה של Anathallo בהחלט הפתיע אותי. שישה חברי להקה שאוחזים, בנוסף לכלים הרגילים, גם בטרומבון, בחצוצרה ובפלוגלהורן, ומתופפים על מגוון דברים, לא בהכרח כאלה שצריך לתופף עליהם, ובעצם זה יוצרים שירים מורכבים ויפהפיים כמו זה.
		לשמוע	לקנות
12		Pulp – Common People (live in Glastonbury 1995)
		השיר שחתם את ההופעה של Pulp בפסטיבל גלאסטונברי של 1995, שם הם היו הלהקה שסגרה את היום השני והחליפה ברגע האחרון את ה-Stone Roses, פתח, במידה מסוימת, את התקופה המוזיקלית המעניינת במיוחד של החצי השני של שנות ה-90 בבריטניה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, כרגיל – והוא יהיה כאן למשך שבועיים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דלתות מסתובבות, המחזמר.  בלי שירים, אמנם.

1.  לפני הכל

שני ערבי הופעות המחווה לטום ווייטס ב"אוזן בר", לכבוד "שׁשירים משומשים", אלבום שירי טום ווייטס בעברית שאמור לצאת בקרוב, היו מוצלחים במיוחד.  מבחינת הקהל, שהיה הרבה ממנו, מבחינת האמנים, שכל אחד ואחד מהם נתן הופעה מצוינת (כל אלו שראיתי, בכל מקרה), ושעשה רושם שנהנו לחלוק עם הקהל את האהבה שלהם לווייטס.   אני הרווחתי, בנוסף לדברים הברורים מאליהם – הזכות להופיע מול קהל ענקי (מבחינתי) ולשיר את השיר של טום ווייטס שאני הכי אוהב, וגם שיר שלי, היכרות עם כמה אמנים מעניינים שלא יצא לי לשמוע עד עכשיו, והיכרות עמוקה יותר עם אלבום אחד של טום ווייטס ("Swordfishtrombones" ) שאיכשהו לא יצא לי לשמוע לעומק עד עכשיו, כשאמנים הפכו את השירים מתוכו לעברית ועשו אותם יותר נגישים.  אני אנצל גם את הגוספל בשביל להגיד תודה ענקית לגיאחה, שמעבר לזה שנתן לי הזדמנות לקחת חלק בפרויקט המבורך הזה, יש לו גם את הכשרון האדיר להרים פרויקטים מהסוג הזה בקלות מחויכת כזו (ככה זה נראה לי, בכל אופן.  אני בטוח שזה מאד קשה, בעצם).  האלבום, כאמור, בקרוב בחנות הסמוכה למקום מגוריכם.

במהלך המעבר שלי על הזמנות להופעות קרובות ב-Facebook, אני בדרך כלל מסתכל על הופעות של ה-Midnight Peacocks, רואה שהן ביום שלא מתאים לי, ומוחק אותן.  הפיקוקס, יבורכו על חריצותם, מופיעים לעתים כל כך קרובות שאני בטוח שבסופו של דבר אני אמצא את הזמן לראות אותם.  מהסיבה הזו, כמעט ומחקתי בטעות הודעה על הופעה אחרת לגמרי, של להקה שהיא בעצם להקת האם של ה-Midnight Peacocks.  למזלי, עצרתי את עצמי מוקדם מספיק בשביל לדעת שב-18 לפברואר, איתן רדושינסקי, דני אברג'יל וחגי פרשטמן, שהם Plastic Peacocks, יתאחדו להופעה אחת בלבונטין 7.  כחלק ממחיר ההופעה יינתן גם דיסק שמכיל את שני האלבומים של הלהקה – זה שיצא וזה שלא יצא, שזה בכלל שווה את הכל.

זה לא באמת קיץ של הופעות עד שמישהו מבטל.  והנה, Dave Matthews Band עוד לא הודיעו על בואם לכאן בצורה מסודרת וכבר הם מודיעים על לכתם.  מסתבר שהם פונים שמאלה במזרח התיכון ולא ימינה, כפי שסברנו קודם.  במקום זה, אנחנו מקבלים את אלטון ג'ון, רוד סטיוארט ומטאליקה.  לא כוחות.

[אבל גם, בתקווה, את בוב דילן.] [וגם את לס קלייפול.]

"פת/קית", לייבל עתיר במוזיקה טובה שלא מסתדרת בדרך כלל עם המיינסטרים, חוגג חמש שנים להיווסדו.  כדי לחגוג את העניין, הם עושים שנים דברים – אחד, הם מוציאים את כל אלבומי הלייבל, חלקם כבר מזמן לא ניתנים להשגה, מחדש;  שתיים, הם עורכים שני ימים של הופעות, ב-5 וב-6 בפברואר, בבניין שבו הם פועלים ברח' פרנצויז בתל אביב, שם הם גם ישיקו את האוסף הרביעי של הלייבל.

וברוטשילד 12 חוגגים את היווסדו של המקום (לפני כמה חודשים, אמנם, אבל מי סופר), בפסטיבל שנקרא, כראוי, "פסטיבל שתמשרה".  בגלל שם המקום ושם הפסטיבל, יהיו שם הופעות משתים עשרה בצהריים, עד שתים עשרה בלילה, ב-12 לפברואר.  מחיר הכניסה יהיה 12 שקלים.  יופיעו, בין השאר, האחים רמירז, בום פם, צ'רלי מגירה, העברית, Monotalk, הקולקטיב, בני בשן, אסף שריג, Buffalos ושני/אחרון/אוקטובר.

2.  היום שאחרי המהפכה

"אתם יודעים מה קורה בעולם שבחוץ, כשאתם נמצאים פה?"  ג'ארוויס קוקר שאל מעל הבמה המרכזית בגלאסטונברי.  זה היה יום ראשון, הלילה האחרון של הפסטיבל של שנת 1995 [זה היה בעצם יום שבת. אבל ג'ארוויס קוקר, מוקף באוהלים, סמים ובוץ, טען שזה יום ראשון. לא נשבור לו את המילה].  הקהל ענה שלא.  "אתם רוצים לדעת?"  הקהל צעק שלא.  "אין סיבה שתרצו.  אבל מחר, כשתצאו בחזרה לעולם מהפסטיבל הזה, אתם תצאו לעולם שונה לגמרי."

העולם השונה לגמרי היה תלוי בג'ון מייג'ור.  מייג'ור, ראש הממשלה הבריטי, הודיע באותו יום שהוא מתפטר מתפקידו ובריטניה, שתססה מרוב רצון לשינוי באותן השנים קיוותה שהמשמעות של זה היא בחירות מתקרבות וחילופי שלטון בין המפלגה השמרנית, ששלטה בבריטניה במשך כל העשור הקודם ומחצית העשור שעבר בינתיים, לבין מפלגת הלייבור, שהוסיפה את המילה "החדש" לשמה כדי לנסות ולדרבן את בריטניה לקבל על עצמה שינוי, כל שינוי.

אבל הפוליטיקה הבריטית היא סבוכה, והבחירות הכלליות לא הגיעו – לפניהן היו צריכים לאשר כל חברי הפרלמנט הבריטי את בקשת הפיטורין של ראש הממשלה שלהם, והם העדיפו לדחות אותה.  מייג'ור, שהטריק שלו עבד, היה שמח וחופשי להמשיך להוביל את בריטניה במהלך השנתיים הקרובות לכיוון שבו הוביל אותה מאז תחילת שנות ה-90, כיוון שתושבי הממלכה העגומה העדיפו לא ללכת בו בעצמם.

אבל השינוי המשיך לחלחל בתוך כל מרכיב של הישות הבריטית, וזה כלל גם את המוזיקה.  ובזמן שהרצון הזה לשינוי תירגם את עצמו לבריטפופ, Pulp, שחיכו בסבלנות תקופה די דומה למפלגת הלייבור כדי להגיע לפסגת הפופולריות המוזיקלית, הצליחו לעשות את זה בסופו של דבר עם אלבום אחד, שהוציאו ב-1995.

השינוי שהתושבים הבריטיים רצו לראות מתרחש בשנות ה-90 היה קשור למעמד.  בעוד שהמעמד העליון, מעמד האצולה והכסף, היה זה ששלט באנגליה בחמש עשרה השנים האחרונות, הקולות שנשמעו ברחובות ובעצרות הפוליטיות היו שייכים למעמד הפועלים ולמעמד הבינוני.  המוזיקה, הספרות, הקולנוע, העיצוב והבגדים של התקופה היו מבוססים כולם על העצמה והאדרה של שני המעמדות האלה – המלחמה המוזיקלית הגדולה באמצע שנות ה-90 היתה בין להקה שהדגישה את מוצאה ממעמד הפועלים ולהקה מהמעמד הבינוני שהעמידה פנים שהיא ממעמד הפועלים.  ובמרחק מסוים משתי הלהקות הגדולות האלה, וממגוון הלהקות הקטנות יותר האחרות שביחד יצרו את הבריטפופ, להקה אחת עם סולן גבוה וממושקף שפעלה הרבה לפני שמישהו חשב לקרוא לסגנון המוזיקה הזה בריטפופ החליטה לספר את הסיפור כמו שהוא באמת.  בלי להאדיר אף אחד מהמעמדות, את התקופה או את הרצון האדיר לשינוי, ג'ארוויס קוקר כתב שיר על מה שבאמת התרחש באנגליה באותו הזמן.  "התקופה היתה מין תקופה כזאת של מבט מהצד, תקופה שבה הציבור העריץ את הפרא האציל," הוא אמר בראיון.  "אבל אני הסתובבתי באיזורים של גורדי השחקים בלונדון, וראיתי שם הרבה פראיות, אבל מעט מאד אצילות."

את השיר, שהיה בעיניו נסיון הפיוס הליריקלי בין הנטיה שלו לכתוב שירים רגילים על אנשים רגילים, שאין להם אמירה פוליטית ומעט מאד אמירה חברתית, לבין הרצון של ראסל סניור, נגן הכינור בלהקה, שרצה שהלהקה תיקח חלק באמירה הפוליטית שבעבעה מתוך בריטניה באותם הימים, הוא כתב מתוך זכרון עמום של בחורה יווניה עשירה שלמד איתה בקולג' על שם מרטין הקדוש לאמנות בלונדון.  היא למדה פיסול, הוא כתב בשיר, אף על פי שאחר כך לא יכל לזכור אם זה בדיוק מה שלמדה, ובערוץ הטלוויזיה השלישי של ה-BBC, שם הפיקו תכנית טלוויזיה שלמה על השיר הזה, לא הצליחו למצוא זכר לבחורה הזו בכלל.  הבחורה היתה, בכל אופן, סמל.  מתוך סקרנות, היא רצתה לדעת איך חיים האנשים הפשוטים, הרגילים, של אנגליה.  בניגוד אליה, כך כותב קוקר בשיר, האנשים הפשוטים לא יכולים פשוט לבטל את המסלול המסחרר למטה בו החיים שלהם נעים, מפני שאין להם ברירה אחרת.  השיר, שהביע בצורה מדויקת את המצב העגום שבו באמת נמצאו האנשים בבריטניה באותו הזמן, הידהד בהרבה מאד כיוונים, לא רק מוזיקליים, בבת אחת.  הוא טיפס עד למקום השני במצעד והפך את Pulp כמעט בין לילה מלהקה שמקומה היציב בשוליים היה מובטח במשך יותר מחמש עשרה שנים ללהקה ששמה מוזכר כמעט בבת אחת כשמזכירים את המילה בריטפופ.   העולם שם לב, סוף סוף, לשירים המיוחדים של Pulp  – להקה שהגדירה את עצמה כשילוב של Abba ו-The Fall – יוצרים של שירי פופ מושלמים שהאירו באור אחר את כל הגורמים שמרכיבים את המרקם האנושי שמסביבם – האנשים השבורים שמנסים בלא הצלחה להעביר קצת מחכמת החיים שלהם לדור הבא כדי שהדור הבא לא יעשה את אותן הטעויות כמוהם, אלו שנמצאים בצד, בולטים בשונותם משאר האנשים שבעיר, שצוחקים עליהם מפני שהם לא לובשים בדיוק את אותם הבגדים וחושבים שהם האנשים המוזרים, האשה ששוב יושבת חצי עירומה על מיטה בחדר שהיא לא מכירה ויודעת רק במקרה איך היא הגיעה לשם.  בעוד שהלהקות האחרות שעמדו בפסגת הבריטפופ העדיפו להאדיר פן אחד של החברה הבריטית – התרבות הרוק'נ'רולית המחוספסת של מעמד הפועלים, הצבעוניות, מצד אחד, והחדגוניות, מצד שני, של החיים בעיר ענקית, האנשים השונים, המוזרים, שנמצאים בשולי החברה, והם נורמליים ולא נורמליים בבת אחת – Pulp העדיפו לתאר את החיים כמו שהם.  השירים שלהם היו מעט עצובים ומעט שמחים בלי באמת להתכוון להיות אף אחד מהדברים האלה, וכשג'ארוויס קוקר הרים את קולו כדי לסיים את השיר הזה, "Common People", על הבמה בגלאסטונברי ביום שבת הזה, הוא לא עשה את זה  בתחינה ולא בתוכחה.  הוא עשה את זה מפני שזו היתה הדרך האמיתית היחידה להתמודד עם השגרתיות ולגרום לשינוי לעשות עוד צעד אחד קדימה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תהיו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.

1.  לפני הכל

ביום חמישי ושישי הבא, כמעט כל מתחם האוזן השלישית ילבש חג ויקדיש את עצמו לחגוג כראוי את יום ההולדת ה-60 של אחד האמנים האמריקניים הכי מעניינים ומשפיעים שעדיין מקליטים ומופיעים – טום ווייטס.  שני הערבים האלה, פרי ארגונו ועידודו של גיאחה מ"עונג שבת", שמכנים את עצמם במשותף "שירים משומשים", יכילו קודם כל שני ערבי הופעה – אחד ביום חמישי, ב-20:30, ב"אוזן בר", ואחד ביום שישי, ב-22:00 – שבהם אמנים ישראליים אלרטנטיביים יבצעו גרסאות כיסוי בעברית לשירים של טום ווייטס.  יהיו שם, בין השאר, זאב טנא, מורפלקסיס, שני קדר, יהוא ירון, שילה פרבר, רועי ריק, עינב ג'קסון כהן, רותם אור, חיה מילר, עוזי פיינרמן (וגם אני אופיע, ביום שישי).  בנוסף, דויד פרץ ירצה, ביום שישי בשעה 14:00, על הקסם של טום ווייטס.  בזמן שיקרו ההופעות האלה יוקרנו סרטים, הופעות וקליפים של ווייטס באולם הקולנוע של האוזן, ובמהלכן (וגם קצת לפניהן, אני מניח) יימכרו דיסקים של ווייטס בהנחה בחנות של "האוזן השלישית".  בנוסף להכל יש גם את הפוסטר הזה, שמופיע פה בקטן בצד ימין, עוצב על ידי גפן רפאלי, ויימכר במחיר סמלי בערבי המופע.  ויותר מזה אני באמת לא חושב שאפשר לעשות כדי לחגוג את יום ההולדת שלו, חוץ אולי מלקרוא רחוב על שמו בתל אביב (ואני בטוח שעובדים גם על זה).  כרטיסים לאחד משני הערבים, או לשניהם ביחד, נמכרים מראש כאן, למשל. (וכדאי להשיג אותם מפני שה"אוזן בר" הוא מקום קטן, בסך הכל).  נתראה שם?

בפינת המתים המוזיקליים השבוע:  ג'ימי לינדסי הבן, שידוע יותר בשם המוזיקלי שלו, ג'יי ריטרד, נפטר בשנתו בגיל 29.

Yo La Tengo, טריו האינדי הניו ג'רזאי, מגיע לארץ לשתי הופעות ב-22 וב-23 במרץ באדיבות "נרנג'ה".  עובדי חנויות דיסקים, אני מפציר בכם, אל תעמדו על מדרגות שם.

וקונאן או'בריאן (בלי קשר ממשי למוזיקה, ובכל זאת) ממשיך ומוכיח למה הוא אחד מהאנשים הכי מגניבים בעולם תכניות האירוח ומתפטר מהגשת התכנית שלו במחאה על הזזת שעת התכנית (ואי אפשר להתווכח עם הטיעון שלו – תכנית "הלילה" בשעה שתים עשרה וחמישה היא לא תכנית "הלילה").

2.  Heathen

אנחנו מתקרבים אלבום אחד קרוב יותר לסוף של מסע ההאזנה המודרכת לאלבומים של דיוויד בואי, ולבואי מתחילות באמת להיגמר כבר ההזדמנויות להגשים את המשאלה שלי ולהוציא עוד אלבום כדי לסגור את המסע הזה בצורה הראויה. מצד שני, דיוויד בואי חגג בשבוע שעבר את יום ההולדת ה-63 שלו – והוא זקן בשלוש שנים מהגיל שהיה בו כשהתחיל המסע הזה.  בכל מקרה:

1  האלבום הוא גלגול של אלבום שבואי התחיל לעבוד עליו כבר בשנת 2000 ותיכנן לקרוא לו "Toy".  האלבום, שכלל אז כמה שירים חדשים, הכיל בעיקר גרסאות מחודשות לשירים שבואי כתב בתחילת דרכו, בסוף שנות ה-60.  בין השירים – "Afraid" ו-"Uncle Floyd", שהפך, לאחר שבואי סיים להקליט אותו, ל-"Slip Away".

2    הדוד פלויד, ש-"Slip Away" מוקדש לו, הוא פלויד וויווינו, מגיש תכנית טלוויזיה לילדים שהתחילה להיות משודרת באמצע שנות ה-70 וירדה מהאוויר ארבע שנים לפני שהאלבום יצא.  כשדיוויד בואי נשאל על ידי מראיין איך שמע על התכנית, הוא סיפר שג'ון לנון הכיר לו אותה.
3    דיוויד בואי מבצע באלבום הזה שלוש גרסאות כיסוי – אחת מהן היא ל-"Cactus" של ה-Pixies.  השניה היא ל-"I've Been Waiting for You" של ניל יאנג.  גם ה-Pixies ביצעו גרסת כיסוי ל-"I've Been Waiting for You", בתור הבי-סייד של "Velouria".

4    בגרסה המקורית של השיר "Cactus", בין הבית השני לפזמון, חברי הלהקה וכל מי שהיה באולפן בזמן שהשיר הוקלט מאייתים את שם הלהקה –  P-I-X-I-E-S.   בגרסת הכיסוי שבואי הקליט לאלבום הזה, הוא נשאר נאמן למקור, כמעט – בין הבית השני לפזמון אפשר לשמוע אותו מאיית D-A-V-I-D

5    אחרי שהאלבום יצא, ובתוכו גרסת הכיסוי השלישית, לשיר של Stardust Cowboy, שממנו לקח את השם לדמות המפורסמת ביותר שלו, נורמן קרל אודם, שזה השם האמיתי שלו, החזיר את המחווה בגרסת כיסוי משלו ל-"Space Oddity".

6    את השיר "I Would Be Your Slave" דיוויד בואי ביצע לראשונה ארבעה חודשים לפני שהאלבום יצא, בהופעת התרמה לארגון שתומך במאבקה של טיבט לעצמאות, מיד אחרי גרסה תזמורתית ל-"Space Oddity"

7    אם הדרך שבה נשמעת השירה ב-"Slow Burn" נשמעת לכם מוכרת, זה בגלל שהשירה הוקלטה בטכניקה דומה לשירה של "Heroes".  (תזכורת למקליטים ביניכם:  שלושה מיקרופונים, ממוקמים במרחק מה אחד מהשני, אחד ליד בואי עצמו, אחד בערך באמצע החדר, אחד בקצה החדר קרוב לקיר.  כל אחד מהמיקרופונים עובר דרך גייט שהסף שלו מכוון לעוצמה אחרת – כשבואי שר חלש, רק המיקרופון הראשון נפרץ.  כשהוא שר חזק יותר, המיקרופון השני נפרץ.  כשהוא שר מאד חזק, כל שלושת המיקרופונים עובדים).   טוני וויסקונטי, שהיה טכנאי ההקלטות שחשב על הרעיון הזה באלבום "Heroes", הוא המפיק באלבום הזה.

8 והגיטרה עתירת ה-whammy bar הנוספת ב-"Slow Burn" שייכת לפיט טאונסנד, שזה השיר השני שהוא מקליט עם בואי (הראשון היה "Because You're Young").   גם ג'ורדן ראדס, הקלידן של Dream Theater, מתארח בשיר.

9   דייב גרוהל, מצידו, מתארח בגיטרה ב-"I've Been Waiting for You".

10   מסע ההופעות שליווה את האלבום הזה היה מצומצם, ולקראת סופו בואי הופיע במשך חמישה לילות רצופים בניו יורק, כל ערב ברובע אחר של העיר.   בסיום כל אחת מההופעות, לדבריו, הוא היה יכול לחזור הביתה על רולרבליידז – המרחק מכל אחד מאולמות ההופעות לביתו היה כמעט זהה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – זאת נראתה כמו התחכמות פילוסופית בסגנון "הצעה מגונה", אבל כשראיתי מי הבמאי של הסרט הזה, זה שינה את הכל.

[ואחרי שראיתי את הטריילר שוב, ראיתי עוד שני דברים שהופכים את הסרט הזה למשהו אחר לגמרי – הוא מבוסס על סיפור של ריצ'רד מת'סון, מגדולי סופרי האימה, והמוזיקה לו נכתבה על ידי ווין באטלר ואוון פלט (The Arcade Fire ו-Final Fantasy).]

1. לפני הכל

רשות הדואר הבריטית מוציאה סדרה של בולים שמציגים עטיפות של אלבומים קלאסיים. הדגש בסדרה הזאת הוא דווקא על עטיפות האלבומים ולא על האלבומים עצמם, מה שמסביר את העובדה שאין בסדרה אלבומים של הביטלס,Queen או רדיוהד, למשל.

ה"צימר", מועדון שנותן בית לאמנות שולית, נסיונית וברוב המקרים גם מעניינת יותר בתחומים כמו מוזיקה וקולנוע, קיבל את ההזדמנות להתרחב ולהפוך למקום גדול יותר באותה כתובת, ועכשיו הם מחפשים מימון, או רעיונות מאיפה אפשר להשיג מימון, ומציעים בתור יריית פתיחה את ההתארגנות של כמה שיותר פרטים בקהילה האמנותית הנסיונית כדי לממן את ההרחבה במשותף .  אם יש לכם אחד משני הדברים האלה, אתם מוזמנים ליצור איתם קשר ב-zimmer.ta3@gmail.com.

עידו שחם נותן לבלוג שלו מקום חדש, כתובת חדשה, מראה חדש ושם חדש – "המאזין".  אם קראתם את הבלוג הקודם שלו, "תרבות, שעמום, ניכור וייאוש", אתם מוזמנים להמשיך ולבקר שם.  אם לא קראתם את הבלוג הקודם שלו, אתם עדיין מוזמנים לבקר שם.

אזהרה, לסיום:  אם אתם רק עושים את צעדיכם הראשונים ב-Doctor Who ונהנים משידור כל העונות של הגרסה המחודשת של הסדרה ב-Yes לאחרונה, או אם עדיין לא ראיתם את ארבעת הספיישלים שחותמים את הקדנציה של דיוויד טננט בתור הדוקטור, או אם עדיין לא ראיתם את הספיישל האחרון, אל תגללו למטה.  בהמשך הדרך יהיו ספוילרים כאלה ואחרים שעשויים להרוס לכם את הכיף.  ראו הוזהרתם.

ועוד דבר – חלקים מהפוסט הספציפי הזה מכוונים לאנשים שצופים בדוקטור הו ועשויים לא להגיד שום דבר לאנשים אחרים.  אני מתנצל על זה, והשתדלתי שלא יהיו הרבה כאלה, אבל אתם יכולים להסתכל על הצד החיובי – אם תחזרו קצת אחורה בזמן ותתחילו לצפות בגלגול החדש של סדרת המדע בדיוני הנפלאה הזו, גם אתם תבינו את הפכים הקטנים האלה.

ֳ2.  אודה לדוקטור

ההיכרות האמיתית שלי עם Doctor Who, כמו ההיכרות שלי עם הרבה איקונים תרבותיים אחרים, היתה בדרך עקיפה ועקלתנית שהיא יוצאת דופן בהתחשב באהבה שלי לכל דבר שכרוך במדע בדיוני.  בשביל אחד מהפוסטים של הגוספל, מתישהו בתחילת דרכו, חיפשתי ב-Youtube שיר של The Blue Nile ומצאתי את זה.   זו היתה שיטה של הפגנת יצירתיות של מעריצים שהיתה חדשה לי באותם זמנים – אנשים ישבו ועמלו על שעות על גבי שעות של פרקי סדרה מסוימת, אספו משם קטעים וערכו אותם מחדש בצורה שיוצרת קו עלילה חדש לגמרי, או מבליטה את האישיות של דמות אחת או את מערכת היחסים בין שתי דמויות, בדרך כלל על רקע של איזשהו שיר שנשמע להם קשור לנושא או לאווירה.  במקרה הזה, היה מדובר בכריסטופר אקלסטון, עטוי במעיל עור ובחיוך מרוצה מעצמו, ובבילי פייפר, פעם זמרת ועכשיו, כנראה, שחקנית.  ידעתי אז על קיומה של הסדרה הזאת, בשני הגלגולים שלה – הגרסה שהושקה מחדש ב-2005 אחרי שבוטלה בסוף שנות ה-80 וניסתה לחזור לתודעת המעריצים הבריטיים והאמריקניים פעם אחת ב-1996 בלי הצלחה.  ידעתי שזאת סדרה שאני כנראה אצטרך באיזשהו שלב למצוא את עובי הקורה שלה ולמדוד אותו.  אבל זה היה משהו שהשארתי בערימת הדברים הלא עשויים שלי עד שראיתי את הקליפ הזה ב-Youtube.  משהו בסצינה שפותחת את הקליפ, הדיאלוג בין הדוקטור לרוז, סיקרן אותי.  זה הרגיש כמו קטע חשוב, במיוחד בזכות המוזיקה – שעדיין לא היתה המוזיקה של The Blue Nile אלא הפסקול שליווה את הפרק. אחרי מחקר קצר גיליתי שמדובר בפרק האחרון של העונה הראשונה, העונה היחידה של אקלסטון בתפקיד הדוקטור, ואחרי עוד מחקר קצר הבנתי שהסדרה בנויה ברובה בצורה כזאת, שכדי להבין את הפרק האחרון באמת, אני צריך לראות לפחות את כל העונה, וזה מה שעשיתי.והעונה הראשונה היתה טובה – והפרק האחרון, ובמיוחד הקטע הזה, באמת היו חשובים.  זאת היתה אחת מהנקודות הייחודיות והמקוריות במיוחד במיתולוגיה של דוקטור הו.  בדומה לשם מותג בריטי אחר, ג'יימס בונד, הדוקטור הוא דמות אחת – בן לגזע שליטי הזמן שגילו יותר מ-900, שמשחקים אותה הרבה שחקנים.  את ההסבר ההגיוני להבדלים הברורים בין מראה שחקן אחד לאחר מספקים האנשים שכותבים את הסדרה באמצעות היכולת של הדוקטור לחדש את עצמו – כשהגוף שלו עומד לפני מוות או התפרקות הוא מסוגל להפוך את עצמו לבן אדם חדש.  לבן אדם החדש יש אישיות חדשה ומראה שונה לחלוטין, אבל את כל הזכרונות והידע של האישיות הקודמת. כך מפיקי הסדרה היו יכולים להמשיך את הסדרה – שמחזיקה בשיא גינס לסדרת המדע הבדיוני ששודרה לאורך הזמן הרצוף הארוך ביותר בהסטוריה (וזה אפילו לא כולל את ארבע העונות החדשות) – את הרעיונות שלה, הסיפור המקיף שלה והדמויות החוזרות בה, בלי לכבול את עצמם לשחקן אחד שיכול להיות מזוהה עם הדמות (וגם השחקנים לא היו צריכים לכבול את עצמם, מצידם).  במהלך השנים – מאז 1963, הפעם הראשונה שבה הדוקטור הוצג לקהל הבריטי, הוא מת וקם לתחיה עשר פעמים – ובכל אחת מהפעמים, זאת היתה הזדמנות לאפשר לשחקן אחד לפרוש ולאחר להחליף את מקומו.   כשכריסטופר אקלסטון החליט שההרפתקה הקצרה בתוך הטארדיס הספיקה בשבילו, מי שהחליף אותו היה דיוויד טננט, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה שהשאיפה שלו לשחק התחילה כשראה את טום בייקר, הדוקטור הרביעי, בגיל שלוש.   טננט, שנשאר בתפקיד הדוקטור במשך שלוש עונות ועוד עונה של ספיישלים, הפך להיות הדוקטור האהוב ביותר על מעריצי הסדרה.

אבל גם הרגע הארוך הזה, בן שלוש העונות וקצת, היה צריך להגיע לסופו וטננט, שהשקיע יותר מזמנו בשנה האחרונה בהפקה של "המלט" לצידו של פטריק סטוארט, איקון תרבות מדע בדיוני אחר, מב"דוקטור הו", החליט לפרוש.  ההודעה הזו הגיעה קצת אחרי שראסל ט. דיוויס, האיש שהמציא את הסדרה מחדש ונתן לה את זריקת הרעננות שאיפשרה לה להפוך מחדש לסדרת קאלט, הודיע בעצמו שהוא פורש מן הסדרה.   את מקומם כדוקטור וככותב הראשי תופסים מאט סמית', בחור בן 27 שזה התפקיד הראשי האמיתי הראשון שלו בטלוויזיה (ואלה נעלי אול-סטאר ענקיות שהוא צריך למלא), וסטיבן מופאט, שאחראי במו ידיו לכל הפרקים האהובים עליי מארבע העונות האחרונות (כמו הפרק האהוב עליי בסדרה הזאת, "Blink", שמכיל מעט מאד מהדוקטור והמלווה שלו, אבל כמה רעיונות נפלאים לגבי איך לעצב פרק, ואיך לעצב ולהצדיק חייזרים אימתניים – וגם איך לגרום לאנשים לחשוב פעמיים על משהו כל כך טבעי ונפוץ בעיר כמו לונדון כמו פסלים).

לרגל חילופי המשמרות האלה התקשורת הבריטית יצאה מגדרה כדי להיפרד מדיוויד טננט – שהתארח, או בתור עצמו או בתור הדמות הכמעט-אלמותית שלו, במבחר של תכניות – מתכניות אירוח לתכניות משחקים לפרק של "Top Gear", תכנית על מכוניות, שבה צפו הוא וג'רמי קלארקסון, המנחה, בקטע מהסדרה והעירו על יכולות התמרון והנהיגה החלקה של הטארדיס. ואז, בערב השנה החדשה 2010, אחרי ארבעה ספיישלים שזרעים קטנים של עלילה נשתלו בהם כדי להוביל לסוף, הגיע זמנו של טננט להיפרד ולהעביר את המפתחות של הטארדיס לסמית'.   דייוויס,  שככותב הראשי היה אחראי לסיפור הכללי של הסדרה, לקשר שלה למיתולוגיה הרחבה של דוקטור הו ולעיצוב הדמות של הדוקטור (התשיעי והעשירי), וטננט, שהיה אחראי להפוך את יציר דמיונו של דיוויס לאחת הדמויות האהובות ביותר בטלוויזיה הבריטית, השקיעו את רוב מרצם במהלך שלוש העונות האחרונות כדי להראות איך סגנון החיים של הדוקטור משפיע עליו – הסכנה שניצבת בפני אלו שמלווים אותו, שאין להם את הנסיון שלו, החוכמה שלו או היכולת שלו להתחדש, ההחלטות שלו שנובעות מאמות מידה מוסריות אחרות לגמרי, ויכולות לגרום למוות של מאות אנשים במחי יד, זווית הראיה השונה שנדרשת ממנו לגבי זמן ואירועים, וחוסר היכולת שלו לשנות אירועים מסוימים (התחייבות שלו כאדון זמן שהוא מפר, מה שמתחיל את שרשרת האירועים שמסבירה את סופו הטלוויזיוני של הדוקטור העשירי), ומעל להכל – האהבה הגדולה שלו לבני כדור הארץ, והגורל שלו כאדון הזמן האמיתי האחרון, שהמקור לשניהם מוסבר בפרק האחרון.  בסופו של דבר, ומאד בדומה להרבה מההתחדשויות הקודמות של הדוקטור,  הוא מקריב את עצמו כדי להציל את אחד מהמלווים שלו.  הפעם מדובר בברנרד קריבינס, שמשחק שוב ושוב (ובעיקר בספיישלים של חג המולד והשנה החדשה) את ווילפרד מוט, ושגם הוא וגם הדוקטור תוהים בקול רם מה המשמעות שלו בשביל הדוקטור ולמה הם ממשיכים להיפגש שוב ושוב.  אחרי שההמולה שעלולה היתה להביא לקץ האנושות, או לפחות לקיצו של הדוקטור, שוככת והפרק עומד להסתיים – והדוקטור עדיין בחיים, אף על פי שהנבואה המאיימת מרחפת מעליו עדיין, הדוקטור מרים את ראשו ומביט סביב בעולם החדש והלא צפוי הזה – ואז נשמעות ארבע דפיקות.

בסופו של הפרק, מעין כמה דקות של סיכום של הקדנציה של טננט בתפקיד, הוא מקבל פרס ממה שזה לא יהיה שמחזיק את היקום, ואת הזמן, ואת כל המימדים ביחד כדי שלא ייפרמו – בניגוד למחויבות שלו כאדון זמן לא להתערב במאורעות שהוא צופה בהם, וכפיצוי על כך שנשאר בחיים כדי לצפות בכל כך הרבה מלווים נעלמים, הוא זוכה לשנות את החיים של כמה מהאנשים שפסעו אל תוך הטארדיס בעבר – ובמחי יד אחת, הוא מציל את החיים של מרת'ה, ושל הבן של שרה ג'יין, מקל קצת על הבדידות ארוכת השנים של קפטן ג'ק הארקנס (שיש לו עוד מיליונים של שנים להסתובב ביקום בכל מקרה), ומאפשר לדונה לחיות חיים של נוחות כשהוא חוזר מהעתיד ביום החתונה שלה עם מספרי הלוטו הזוכים.  בסופו של דבר, אחרי שהוא פוגש את רוז רגע לפני שהיא עומדת להכיר את הדוקטור התשיעי, ומספר לה שהולכת להיות לה שנה נפלאה, הוא מדדה לעבר הטארדיס שלו, מתרחק עד כמה שהוא יכול מכדור הארץ ונפרד משלוש השנים האלה.  הדוקטור החדש, צעיר יותר, מוזר יותר ומוכן להרפתקאות גדולות יותר, נשאר עם התמיהה שבחיים החדשים ועם טארדיס שמסתחררת במהירות בחזרה לעבר כדור הארץ, ומשאיר אותנו לחכות כמה חודשים עם המילה האהובה החדשה שלו – "ג'רונימו".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה הדרך הכי טובה להתמודד עם מגיפה עולמית:  להעמיד פנים שהיא לא קיימת.

1. לפני הכל

השנה שהסתיימה ממש לפני יומיים מסכמת את עצמה בכל מיני מקומות באינטרנט.  כדי להימנע מהסיכומים הרגילים, אני מציע לבקר בעונג שבת, שם הקוראים בחרו ארבעים ותשעה אלבומים מוצלחים במיוחד מהשנה (אני לא אגלה מי נמצא במקום הראשון, בשביל זה תצטרכו לגלול דרך כל ארבעים ושמונה האלבומים שמקדימים אותו, אבל אני יכול לומר לכם שזו לא להקה שהשם שלה מסתיים ב"הד" הפעם);  אצל קסטה, שבוחרת את האנשים שעשו בשבילה את העשור;  ודורון גל מסכם את העשור דווקא מהצד הנשי.

אל פינת המתים המוזיקליים הצטרפו ממש לפני שהסתיימה השנה גם רולנד ס. הווארד, ממקימי The Boys Next Door ו-The Birthday Party, שתי להקות שבהן התחיל ניק קייב כסולן. הוא נפטר מסרטן הכבד בגיל 50;  וג'יימס גרלי, מנהיג וגיטריסט הלהקה "Big Brother and the Holding Company", שהתחילה עם זמרת אלמונית בשם ג'ניס ג'ופלין, בגיל 69 מהתקף לב.    את הצד השני במחזור החיים מתחזק וואן מוריסון, שהפך להיות אבא שוב בגיל 64,  כמו שאוהבים צעירים עושים. [החדשות המאוחרות יותר אומרות שהאתר שלו נפרץ על ידי האקרים שהכניסו את פיסת החדשות הלא נכונה הזאת.  אבל אתם חייבים להעריך אמן שאנשים מוכנים לעשות מאמץ כל כך גדול כדי להכניס פיסת חדשות כזאת שלא באמת מזיקה לו]

2. Versus the Spin:  כולם עושים את זה, אז למה לא גם אני?

המהדורה החודשית של Versus the Spin היא קצת בגוון של סיכום.  בנוסף לשני שירי החג שעוטפים את האוסף הפעם, הוא מכיל עשרה שירים של אמנים ולהקות שהכרתי השנה.  לא כל האמנים הם אמנים שהתחילו להוציא אלבומים השנה (ואפילו: רוב האמנים כאן הם לא), ולא כל השירים כאן הם אפילו מאלבומים שיצאו השנה, אבל זה הזמן שבו גיליתי אותם.

את רוב המוזיקה החדשה שזכיתי להכיר השנה, מכיוון שאת האלבומים שאני קונה מ-eMusic בדרך כלל לוקח לי כמעט שנה להגיע לשמוע, זכיתי להכיר בזכות שני פודקאסטים של NPR, תחנת הרדיו הציבורית של ארה"ב – All Songs Considered הוא פודקאסט של תכנית בשם הזה, שמקליט הופעות חיות של מגוון אמנים, במגוון מקומות.  Tiny Desk Concerts, פודקאסט שני שלהם, הוא סרטון ווידאו של הופעה של אמן או להקה ליד שולחן העבודה של בוב בוילן, המפיק והשדרן שאחראי על שני הפודקאסטים האלה, במשרדים של תחנת הרדיו בוושינגטון.   פודקאסט שלישי שלהם, שלא מוקלט לעתים קרובות כמו השניים האחרים, הוא Project Song, שבו אמן אחד או שני אמנים, שבדרך כלל אין קשר ביניהם, מקבלים תמונה ומילה להשראה, וצריכים להקליט שיר לפי התמונה והמילה במשך ארבעים ושמונה שעות רצופות.  את התוצאה של אחד מהמפגשים האלה, "Mercury", אתם יכולים לשמוע באוסף. אם אתם מרגישים נדיבים במיוחד עם תחילת השנה הזאת, אתם יכולים לתרום ל-NPR, שזאת דרך המימון העיקרית שלהם (כמו כל גוף שנתמך על ידי ממשלה, הם לא רואים הרבה כסף מערוץ המימון הזה) – קישור מתחת לתיאור השיר "Mercury" למטה יוביל אתכם לשם.  אם אתם מגיעים לשם, והדף מבקש מכם מיקוד אמריקני, כדי שיידעו לאיזו תחנת רדיו לנתב את הכסף – 90210 תמיד עובד טוב.

זה מה שיש שם, אם כן:

1		The Dandy Warhols – Little Drummer Boy
		יש מעט מאד דברים שאני אוהב יותר מאלבומים של גרסאות כיסוי. ועוד יותר מזה, אלבומים של גרסאות כיסוי לשירי חג המולד. אני לא יודע למה – זה פשוט ככה. ולכבוד עונת החגים שבאה והלכה בשביל העולם הנוצרי, האלבום הזה, אוסף של חברת התקליטים Jeepster, שבו כל אחד מהחתומים בחברה תורם שיר אחד כמיטב יכולתו, הוא מתאים במיוחד. The Dandy Warhols מחדשים את השיר הזה, שהוא של מגוון של זמרים, אבל קרוב לוודאי מוכר במיוחד בגרסה המשותפת של דיוויד בואי ובינג קרוסבי, שנפטר לפני שספיישל חג המולד שבשבילו צולמה הגרסה הספיק להיות מוקרן.
		לשמוע	לקנות
2		Edward Sharpe and the Magnetic Zeros – Home
		בפעם הראשונה ששמעתי אותם, בפודקאסט ההופעות של All Songs Considered, בוב בוילן, שהוא השדרן והמפיק שמלווה את הפודקאסטים האלה, הסביר על הלהקה שעל אף שהשירים שלהם לא נשמעים מרשימים במיוחד, חייבים לראות אותם בהופעה כדי להבין את המשיכה האדירה שלהם. כמה שבועות מאוחר יותר, כש-NPR אירחו את הלהקה בפודקאסט השני שלהם, Tiny Desk Concerts, הבנתי בדיוק למה התכוון. הלהקה הזו, שמכילה שלושה עשר אנשים שלאף אחד מהם לא קוראים באמת אדוארד שארפ, עושה רעש אדיר ושמח. זאת הדרך היחידה שאפשר להגדיר את זה.
		לשמוע	לקנות
3		Justin Townes Earle – Midnight at the Movies
		ג'סטין טאונס ארל נפל לתוך נעליים גדולות במיוחד כשנולד – השם השני שלו הוא על שם טאונס וואן זאנט, זמר קאנטרי אגדי. שם המשפחה שלו הוא על שם סטיב ארל, זמר קאנטרי אגדי אחר ואבא שלו. ארל עושה עבודה טובה בלא ליפול רחוק מהעץ באלבום הזה, שמכיל איזון מדוד בין קאנטרי עכשווי ושורשי יותר.
		לשמוע	לקנות
4		The Avett Brothers – I Would Be Sad
		יש מי שקורא ללהקה הזו, שמורכבת משני אחים ומנגנים שהם לא קרובי משפחה, הראמונס של הבלוגראס. המרחק בין ניו יורק לבין קרוליינה הצפונית הוא עדיין לא מבוטל, אבל האחים מוכיחים את הקשר הגנטי הסמוי לאחים המדומים מניו יורק באמצעות ההופעות הפרועות (עד כמה שאפשר להיות פרוע עם בנג'ו) שלהם.
		לשמוע	לקנות
5		Lightning Dust – History
		בגיחה שלהם למשרדים של NPR בפודקאסט Tiny Desk Concerts סולנית הלהקה נשמעה כמי שהקול שיוצא מהפה שלה קטן עד כדי כך שההגברה צריכה להיות אימתנית, וגם באלבום הזה נשמע כאילו שהטכנאים היו צריכים לעבוד קשה כדי לאתר אותו ולהרים אותו אל מעל הקלידים, הגיטרות והתופים, אבל כמו בהרבה מקרים אחרים, דברים קטנים במיוחד הם בדרך כלל גם יפים במיוחד.
		לשמוע	לקנות
6		Horse Feathers – Albina
		שני כינורות, צ'לו, מסור, שם שלקוח מסרט של האחים מארקס, ושירים שקטים ונפלאים. אם לא היתה להקה כזאת, היה צריך להמציא אותה.
		לשמוע	לקנות
7		Shearwater – The Hunter's Star
		השיר שסוגר את האלבום האחרון של להקת האחות הנפלאה של Okkervil River מבטא בצורה מוזיקלית הרבה יותר טובה ממילים איך נשמעת תקווה. היא צריכה, כמובן, את הקול הצלול של ג'ון מייבורג.
		לשמוע	לקנות
8		Sarah Siskind – Falling Stars
		בשנה שהיתה נטולת רוק דרומי נשי טוב, שרה סיסקינד הצילה את המעט שנשאר בעזרת האלבום הזה, "Say It Louder". סיסקינד נשארה ברקע עולם המוזיקה עד ששני מוזיקאים עם חשיפה יותר רחבה, אליסון קראוס וג'סטין וורנון (Bon Iver) גילו אותה, והתחילו לבצע שירים שלה בהופעות.
		לשמוע	לקנות
9		Maria Taylor – Time Lapse Lifeline
		השיר הזה מתגנב משום מקום ומכה בך, והוא שייך לזמרת בשם מריה טיילור, שהיתה פעם חצי מהצמד Azure Ray, חלק מאחד מהלייבלים האהובים עליי – Saddle Creek.
		לשמוע	לקנות
10		Cymbals Eat Guitars – Some Trees (Merritt Moon)
		כמעט בלתי אפשרי לתאר את הלהקה הזאת במילים שיעשו צדק עם המוזיקה שלה, אז אתם תיאלצו להקשיב ולהפיק דעה על סמך מה שאתם הולכים לשמוע. כל מה שאני יכול להגיד מעבר לזה הוא שכמה מחברי הלהקה סיימו בית ספר תיכון רק לפני שלוש שנים.
		לשמוע	לקנות
11		Chris Walla & J Robbins – Mercury
		אין סוף לכמות הפודקאסטים המצוינים ש-NPR יכולים להוציא. וזה עוד אחד מהם – פעם בכמה זמן, הם תופסים אמן או שניים, נותנים להם תמונה, מילה וארבעים ושמונה שעות באולפן, ומקווים להוציא מזה שיר. הפעם הם לקחו את כריס וואלה, הגיטריסט וכותב השירים של Death Cab for Cuty, ואת ג'יי רובינס, הסולן של Jawbox, שזו היתה הפעם הראשונה שנפגשו, והתוצאה היא השיר הזה, אחד השירים הכי יפים ששמעתי השנה.
		לצפות בתהליך ההקלטה	לתרום
12		Low – Just Like Christmas
		אם היתה רשימה של עשרה שירי חג מולד שהם לא באמת שירי חג מולד מפורסמים, השיר הזה קרוב לוודאי היה שם. Low, במצב רוח חגיגי יותר ובעזרתם של פעמוני חג מולד, מספרים על מסע הופעות בחודש האחרון של השנה בצפון אירופה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף תוכלו למצוא כאן, והוא יהיה כאן במשך שבועיים, כרגיל.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אני לא יודע מה מוזר יותר. הסרט הזה של טים ברטון עצמו, או העובדה שדיסני הם אלה שמוציאים אותו.

1.  לפני הכל

The Carsitters, עמיתיי לשעבר ל-Misc ואחת מהלהקות שיודעות לנצל הכי טוב את האופקים החדשים שהעולם יכול להציע ללהקות שרוצות לשווק את עצמן, הולכים לעשות הסטוריה ולהיות אחת משלוש הלהקות הישראליות הראשונות ששירים שלהם יוצעו למכירה בחנות של Rock Band.

הסינגל שתופס את ראש המצעד בשבוע שלפני חג המולד בבריטניה בדרך כלל שמור לאיזשהו אמן נשכח מהעבר, בדרך כלל כזה שמחדש שיר חג וחוזר להיות נשכח למשך שאר השנה, או לאמן נשכח מההווה, מישהו שניצח או שלא ניצח באיזושהי תחרות כוכבנות בריטית. שני מעריצים של Rage Against the Machine החליטו להילחם נגד התופעה ופתחו קבוצת פייסבוק שביקשה מאנשים לקנות את השיר "Killing In the Name"- שלא יצא כסינגל באופן מיוחד באותה תקופה, כדי למנוע מהשיר של מנצח המהדורה האחרונה של "X Factor" להגיע למקום הראשון.  חברי הלהקה עצמם, כמו גם מוזיקאים אחרים וקומיקאים, תרמו את עצמם למאמץ המלחמתי – שחלק מהרווחים שלו הוקדשו לסיוע לחסרי בית – ו-Rage Against the Machine הצליחה להגיע, במצעד של השבוע שלפני חג המולד, למקום הראשון.  זה גם היה הסינגל הראשון להורדה בלבד שהצליח להגיע למקום הזה.

ספוילר:  בתחתית הפוסט השבוע נמצאים כמה משפטים על מצעד העשור ששודר ב-88FM בסוף השבוע האחרון.  אם מי מכם הקליט את המצעד ולא הקשיב לו עדיין, ולא רוצה לדעת מי לקח את המקום הראשון בינתיים, אל לו לגלול למטה.  זה הכל.

2.   "באתי לאת'נס למצוא את אלוהים, אבל מצאתי במקום את וויק צ'סנאט"  (ג'ף מגנום, Neutral Milk Hotel)

החיים של אנשים שתאונת דרכים ריסקה את גופם, ורופאים הצליחו, בעדינות, להפוך את החתיכות בחזרה למקשה אחת, יכולים להיות מאד קשים.  וזה מעבר לסיבות הברורות מאליהן.  יש כאלה שממשיכים לנסות ולהתרסק, פיזית או נפשית, שוב ושוב.  יש כאלה שלא מצליחים.  יש כאלה, כמו וויק צ'סנאט, שמשליכים את עצמם בעוצמה על דבר שמכלה את כל הזמן שלהם ולא מאפשר להם לחשוב על המצב שלהם, על הכאב הפיזי והנפשי, על העבר, על ההווה, או על העתיד.  צ'סנאט מצא שהדבר שלו, כשהצליח לנגן בגיטרה שוב, הוא מוזיקה.  הוא ניצל את הזמן שלו כאן כדי להוציא 17 אלבומים תחת שמות שונים, לשתף פעולה עם כל מי שרק יכל, ולעצב ולהשפיע ולהעניק השראה לעשרות אמנים – לא רק כאלה שמגיעים מאותו מקום שהוא מגיע ממנו, כמו REM, כמו Neutral Milk Hotel, כמו Elf Power ששיתף איתם פעולה בשלב מאוחר יותר בדרך המוזיקלית של שניהם, לא רק כאלה שנמצאים במעגל החיצוני שלהם, כמו חברתו הקרובה קריסטין הרש.  אלא גם אמנים שלא זכו אפילו לראות אותו בהופעה.  אמנים שכל מה שהיה להם הוא הקול הסדוק שלו, הפריטה השבורה על מיתרים, שהצליחה איכשהו לאחות את עצמה באופן פלאי בשביל ההקלטות שלו, והמילים שבעזרתן צייר את החיים שלו ושל אנשים אחרים, ציורים שבורים ומקוטעים לפעמים, ולפעמים שלמים ומדויקים כמו שלו לא היתה הזדמנות להיות במשך עשרים ושש השנים האחרונות.

בהופעה האחרונה שלו שראיתי, מול קהל השדרנים והעובדים במשרדים של NPR בוושינגטון, במסגרת הפודקאסט Tiny Desk Concerts, הוא נראה רחוק ככל האפשר מהדרך שבה הוא נשמע באלבומים שלו.  שמוט על כסא הגלגלים שלו, יד אחת מקופלת, מכה במיתרים יותר מאשר פורט עליהם.  יד שניה מסמנת את המקומות המלודיים שאליהם הולך השיר – שלושה, ארבעה צלילים בכל פעם.  פחות אקורדים מרמזים לאקורדים.  הקול שלו היה סדוק כרגיל אבל אולי קצת יותר הפעם.  הוא חייך חיוכים מבוישים, מדי פעם משפשף את עיניו הלומות השינה.  ניסה שיר חדש על הקהל.  עדיין היה קצת מופתע מהתגובות הנלהבות.

ואחר כך, כשהאבק כבר שקע והחדשות המקוטעות של סוף השבוע החליפו את עצמן במשפטים מדויקים יותר, בטוחים בעצמם יותר, התברר שצ'סנאט גם הוא לא הפסיק אף פעם לנסות להתרסק.  הוא ניסה, הוא סיפר ל-NPR בראיון בתכנית אחרת, להתאבד כבר שלוש או ארבע פעמים בעבר, "אבל זה לא תפס".  בסוף השבוע שלפני חג המולד הוא ניסה שוב, בעזרת מנת יתר של תרופה להרפיית שרירים, שהכניס אותו לקומה ולבית חולים.  וביום שישי האחרון, יום חג המולד, מוקף במשפחה ובחברים ובמחשבותיהם של כל האנשים שהושפעו ממנו במהלך השנים, הוא נפטר.

אני רוצה לחשוב שהוא רגוע עכשיו.  שמשהו מכל הדברים שרדפו אותו, שלא עזבו אותו גם כשיכל לנגן ולשיר ולהוציא אלבומים ולהופיע, נרגע והרפה ממנו.  אולי הוא יושב למעלה על איזשהו ענן, חיוך מבויש על פניו, מביט על כל מה שמתרחש מסביבו ושורות מתחילות שוב להתרוצץ לו בראש.  אולי הוא מלמד עכשיו את המלאכים איך באמת לשיר.

3.  כמה מילים על סוף העשור

מי שעבר כמה סופי שנה עם הגוספל ואיתי יודע שאני לא אוהב לסכם.  אם אני חייב להשתמש במילה הזאת, סיכום, אני נוטה להשליך אותה כמו רימון ולרוץ הכי רחוק ממנה שאני יכול.  אבל ביחד עם סוף השנה הזאת, גם סוף העשור הזה מגיע, והעולם כולו עטוף בסיכומים עכשיו, כך שקשה להימלט מהם.  אחרי שדירגתי את עשר הבחירות שלי למצעד עשור אחר, לא זה ששודר ב-88FM בסוף השבוע האחרון, הגעתי למסקנה שאני לא ממש מדרג את עשרה השירים הכי טובים בעשר השנים האחרונות.  אני פשוט בוחר שירים טובים ומחליף אותם מדי פעם בשירים אחרים.  כשהתחלתי לחשוב על הסיבה, הגעתי למסקנה שאין עשרה שירים שקופצים לי לראש באמת בתור עשרה שירים שיכולים לייצג, בצורה טובה יותר מכל דבר אחר, את העשור האחרון.  אין ז'אנר מוסיקלי אחד שהתפתח וצמח רק בעשור הזה.  אין אף זמר, או זמרת, או להקה שהאפילו על עולם המוזיקה. אף אחד מההישגים המוזיקליים הגדולים של העשור, בעצם, לא התרחש באפיק המוזיקלי עצמו.  הסיפורים המוזיקליים הגדולים – של עשור שהתחיל כשמספר החיפושיות החיות הופך להיות חצי ממספר החיפושיות הכולל (וגם The Who), והסתיים עם מותו של מלך הפופ,  עשור שבו להקות גילו שהן לא צריכות באמת חברות תקליטים, והמודל העסקי המקובל בעולם המוזיקה קרס כמעט לחלוטין,  עשור שבו ה-Police חזרו להופיע והאבנים המתגלגלות הפסיקו להופיע – עשור של רגעים מוזיקליים שאפילו לא תו מוזיקלי אחד הידהד כדי ליצור אותם.

מצעד העשור ששודר ב-88FM שיקף את ההרגשה הזאת שלי, במיוחד כשהוא טיפס והגיע למקומות הראשונים.  האירוניה שבשידור מצעד העשור של שנות התשעים בדיוק לפניו היתה מוצלחת אפילו יותר מפני שהשדרנים ועורכי התכנית קרוב לוודאי לא ידעו מראש מה יהיה דירוג השירים – והלהקה שתפסה את המקום הראשון במצעד העשור הקודם תפסה את המקום הראשון גם הפעם.  אבל בניגוד לעשור הקודם, שבו "One" היה באמת שיר מייצג, אחד מהשירים הכי טובים של העשור (אם לא הכי טוב – זה נטל קצת כבד מדי בשביל שיר אחד), "Beautiful Day", שזכה בכבוד בעשור הזה, לפי 88FM, הוא לא כזה.  הוא שיר טוב של להקה טובה, זה נכון, וקרוב לוודאי שהוא הסינגל הכי טוב שהלהקה הוציאה בעשור הנוכחי (לדעתי, לפחות).  אבל הוא רק אחד מהשירים הטובים יותר מאלבום שהחזיק את U2 מעל המים, לא יותר.  ורק מעט מהשירים שעזרו לו למלא את העשיריה העליונה הם שירים שאני יכול לחשוב עליהם בתור שירים מהעשור הזה.  הם יכלו לקרות גם בעשור הקודם או בעשור הבא בלי בעיה.  אבל מה שהבנתי, כשעשרת השירים גילו את עצמם, הוא שהפעם לא בחרנו.  בשנות ה-90, עשור של גראנג', של בריטפופ, של דאנס, טראנס, אמריקנה, יכולנו לבחור.  המגוון היה שם, המגוון היה מייצג, וכל אחד מעשרת השירים שתפסו את המקומות הראשונים היה שיר שבאמת אפיין את העשור הזה.  בעשור הנוכחי התפשרנו, הסתדרנו, הסתפקנו.  השירים שתפסו את המקומות הראשונים היו עשרה מהשירים שהשארנו כשהתחילו לנגן ברדיו.  עשרה השירים שלא באמת הפריעו לנו בעשור האחרון.  אבל מאחור, במקום בלתי נראה, עשרות ומאות להקות ואמנים מילאו את העשור הזה במוזיקה נפלאה, מוזיקה שלא מייצגת שום עשור ואולי אפילו שום ז'אנר.  הנה התקווה שלי, אם כן, לעשור מהפכני מוזיקלי נוסף, כזה שבו החדשות המוזיקליות הן באמת רק חדשות מוזיקליות.

[אבל אם כן לסכם, אני יכול לשלוח אתכם לשלושת המקומות שבהם אני אבדוק מה באמת היה טוב במיוחד השנה:  בעונג שבת, שם גיאחה בוחר בעצמו רשימה ומאפשר לקוראים בעלי הטעם המשובח במיוחד להגדיר רשימה אחרת בעצמם;  באייפוד הרעב שם חמישים השירים הטובים השנה מסודרים בנוחות בחמש קבוצות;  וב-The Wire, שתוחמים בשבילי את השוליים.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  טריילר חדש לכריסופר נולאן חדש.