The gospel according to whom

 

לפני הכל

בנוסף לאלבום שיוצא היום, דיוויד בואי גם הוציא (אתמול) קליפ לסינגל השני מהאלבום, "Lazarus".  הוא מטריד לא פחות מזה שקדם לו, אבל מקבע את אחת מהפרסונות החדשות של בואי, שמופיעה גם פה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:   פייר בולז, מהמלחינים הבולטים של התקופה האוונגרדית של המוזיקה הקלאסית, נפטר בגיל 90 ביום שלישי האחרון;  ונטלי קול, בתו של נט קינג קול וזמרת מוצלחת בזכות עצמה, מתה בגיל 65 מסיבוכים כתוצאה ממחלת ריאות נדירה.

עשר עובדות על Blackstar

יום חג היום לחובבי דיוויד בואי – לא רק שזה יום ההולדת שלו, אלא שבפעם השניה בחמש השנים האחרונות הוא מוציא אלבום חדש ביום ההולדת שלו.  בפעם שעברה היה איזשהו אלמנט מפתיע – סינגל מהאלבום אמנם יצא לפני שהאלבום עצמו יצא בינואר, אבל עצם העובדה שדיוויד בואי הקליט אלבום שלם, בשקט, מתחת לרדאר, בלי שאף אחד יידע מזה שום דבר וכשכל הנוגעים בדבר מושבעים לא לחשוף שום פרט מתהליכי ההקלטה תוך שהם חיים כמעט שנה שלמה תחת אימת העיניים הצבעוניות של בואי, הפתיעה מאד את כולנו.

הפעם אנחנו מוצאים דיוויד בואי אחרי עוד אי.פי. שבא אחרי האלבום ההוא, "The Next Day", שהכיל שלושה שירים חדשים ורמיקסים, אחרי אוסף מקיף בשתי גרסאות, שתיהן הכילו שיר אחד (שנמצא גם באלבום הזה – ותיכף נגיע אליו) חדש, ואחרי סינגל שיצא במיוחד ליום חנויות התקליטים בשנה שעברה – והמסר עבר.  דיוויד בואי חזר למשחק, והוא ממשיך להקליט ולפעול במישורים מוזיקליים ואחר כאילו שהוא לא בן 69 היום.  על הופעות, למדנו, קרוב לוודאי שאין מה לדבר (אם כי גם בתחום הזה הוא עשוי להפתיע אותנו), אבל אנחנו בהחלט יכולים להמשיך ולצפות לדברים חדשים ממנו מדי פעם.

הנה עשרה דברים שאנחנו יודעים על הדרך שהאלבום הזה עשה כדי להגיע אלינו:

1 הניצנים של האלבום הזה, כבר ב-2014, נבטו כשבואי תיכנן לעבוד עם מריה שניידר (מוזיקאית הג'אז, לא השחקנית מ"הטנגו האחרון בפריז") והיא הכירה לו את דוני מק'קאסלין, סקסופוניסט ג'אז ניו יורקי.  בואי וטוני וויסקונטי, המפיק המוזיקלי בהרבה מהאלבומים שלו, הלכו לראות הופעה של ההרכב של מק'קאסלין בבאר ניו יורקי, ויום לאחר מכן בואי התקשר אל מק'קאסלין והציע לו לעבוד על שיר שכתב בהשראת ההופעה שראה.  השיר הזה היה "Tis a pity she was a whore".

2 שאר האלבום הוקלט בשני סשנים נפרדים של הקלטות, שהופרדו אחד מהשני במספר חודשים על ידי התחייבויות אחרות של דיוויד בואי.  את שני הסינגלים מהאלבום, "Blackstar" ו-"Lazarus", הם הקליטו בסשן השני.

3 את הקליפ, המוזר אפילו בסטנדרטים של דיוויד בואי, לסינגל הראשון מהאלבום, ביים יוהן רנק, שביים גם סדרה בשם "הפנתרים האחרונים" שחלקים מהשיר משמשים את אות הפתיחה שלה.  הקרנת הבכורה של הקליפ בטלוויזיה היתה בערוץ Sky One ב-19 בנובמבר.  בפעם הקודמת שהקרנת הבכורה של קליפ של בואי היתה בערוץ בריטי מסוים, זה היה ב-1984, כשהסרט הקצר שביים ג'וליאן טמפל בשביל "Jazzin' for Blue Jean" הוקרן ב-Channel 4.

4 הסינגל השני מהאלבום, "Lazarus", הוא בעצם שיר ממחזמר שבואי כתב את השירים והמוזיקה בו (באיזשהו שלב – שמונה מתוך השירים הם עיבודים חדשים לשירים ישנים שלו), באותו שם, שמתאר את קורותיו הנוכחיות של תומס ג'רום ניוטון, החייזר שנפל לכדור הארץ ושדיוויד בואי גילם אותו בסרט בשנת 1976.  הפעם, במחזמר, מגלם אותו דיוויד סי הול, דקסטר בגימלאות.

5 שברי הכוכבים השחורים המוזרים שמתחת לכוכב הגדול שמעטר את עטיפת האלבום הם בעצם פונט שעיצב ג'ונתן ברנברוק.  הפונט, שנקרא Virus DejaVu, יוצע להורדה בחינם בשלב מאוחר יותר.  מה שכתוב שם הוא bowie.

6 הכוכב השחור שעל עטיפת האלבום מציין את הפעם הראשונה בהסטוריה המוזיקלית של דיוויד בואי שבואי עצמו לא מופיע על העטיפה.

7  ג'יימס מרפי, שכבר הספיק לאחד את "Love is Lost" מהאלבום הקודם בצורה מאד מוצלחת עם עוד שיר אחד לפחות של בואי ועם יצירה מוזיקלית של סטיב רייך, משתתף גם הוא באלבום – הוא מנגן בכלי הקשה בשניים מהשירים.  בהמשך, קרוב לוודאי, יצוץ איזה רמיקס שלו לאחד או יותר מהשירים.

8  לשיר "Lazarus" קראו במקור "The Hunger", שהוא במקרה שם של סרט אחר שדיוויד בואי שיחק בו.

9 הבשורות המעודדות מסשני ההקלטה שהובילו לאלבום הזה, שמכיל רק שבעה שירים, הם שהוקלטו שישה עשר שירים – בתקווה חלק מהם ימצאו את דרכם לעוד אלבום.

10  והפרויקט הבא של דיוויד בואי – לכתוב שיר למחזמר שמבוסס על בובספוג.

 

ובאמצע הכל, יש כוכב

בצעד מאד נוח בשביל כותבי הביוגרפיות של דיוויד בואי, הקריירה המוזיקלית שלו מתחלקת לתקופות, כמו אצל ציירים.  בדרך כלל, כל תקופה כזו מיוצגת על ידי פרסונה בימתית או מוזיקלית מסוימת, עם סגנון לבוש ותסרוקת מסוימים.  עם ההוצאה המפתיעה של "The Next Day", בואי נכנס לתקופה המוזיקלית שבמסגרתה הוא עושה מה שהוא רוצה, כי הוא לא מחויב יותר למניעים ולדרישות של תעשיית המוזיקה.  והפעם, מה שבא לו הוא להקליט אלבום עם להקה של אמני ג'אז.

האלבום הוא ניסוי מעניין של בואי עושה צעד כל כך רחוק מחוץ לאיזור הנוחות שלו, שהוא מוצא את עצמו מרחף בחלל כמו מייג'ור טום שלו.  הוא אסף להקת ליווי של נגני ג'אז – דוני מק'קאסלין מנגן בסקסופונים וחלילים, ג'ייסון לינדנר בקלידים, טים לפבוור בבאס חשמלי, מארק גיליאנה בתופים, ובן מונדר בגיטרה חשמלית.  ארבעת הראשונים הם קווארטט ג'ז ניו יורקי די וותיק. הוא טבל את אצבעות הרגליים פעמיים במים בשביל לוודא שהם מתאימים לו – פעם אחת ב-"Sue (in a season of crime)" שהקליט כדי להוסיף לאוסף המקיף שהוציא באמצע 2015, "Nothing has Changed", ופעם נוספת ב-"Tis a Pity She was a Whore", שיצא כסינגל 10 אינץ' מיוחד לכבוד יום חנויות התקליטים.   הוא נתן להם מספיק מרחב נגינה והחלטה משלהם, וניווט אותם מעט, טופח קצת לכיוון הזה או הכיוון הזה כדי שינגנו בדרך שבה הוא רוצה, ומה שיצא הוא אלבום שיש בו הרבה אלמנטים ג'אזיים והרבה אלמנטים פופיים (על אף הטענה שלו במהלך החלק הפופי יותר של שיר הנושא מהאלבום, שהוא לא כוכב פופ).

האלבום נפתח בעשר הדקות המקיפות של שיר הנושא – במסגרתן הבית הראשון, שנשמע לי כאילו שהוא מושפע מהספר "סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד, מכיל רבדים מוזיקליים שבואי לא התנסה בהם אף פעם – כלי נשיפה, אלמנטים אוריינטליים, ובואי בקול מעוות מאחורי בואי בקול הצפוי והסטנדרטי שלו.  אחר כך, לקראת אמצע השיר, בואי עוטה עליו את הפרסונה החדשה ומציג לנו כמה בתים שמספרים סיפור.  סיפור של מי, אנחנו עדיין לא בטוחים.  החלק הראשון מתחבר לשני בסולו סקסופון של free jazz שנשמע מאד במקום באלבום הספציפי הזה, והסקסופון, חליל וקלידים חוזרים לאלתר גם בסוף השיר.

מיד אחרי שהשיר הזה מסתיים מגיע "Tis a Pity She Was a Whore", עם בואי נושף לתוך המיקרופון, מכין את עצמו למשימה, תוך כדי שהתופים, הקלידים והסקסופון מניעים את השיר קדימה, ובואי וקולות הרקע שולו מצטרפים כדי להעביר את מספר השורות המועט, אבל האפקטיבי, שהשיר הזה מכיל.

"Lazarus", שמגיע אחר כך, משתמש בכלי הנשיפה, בקלידים ובבאס של הרכב הג'אז בדרכים מעט סטנדרטיות יותר – צלילים מלאים וארוכים יותר ממלאים את המרחב הסטריאופוני והשירה של בואי מזכירה הרבה דברים אחרים שהוא הקליט בשנים האחרונות, במיוחד בשני האלבומים האחרונים של הגלגול הקודם שלו.  המילים הן קריפטיות כמו המילים ברוב השירים האחרים באלבום, אבל במקרה הזה אנחנו יודעים שיש להן קשר למחזמר שבואי שוקד על כתיבת המוזיקה בשבילו, ושלזרוס, במקרה הזה, הוא תומס ג'רום ניוטון, החייזר שנפל לכדור הארץ ושדיוויד בואי גילם בסרט בשנת 1976.

הגרסה של "Sue (in a Season of Crime)" באלבום היא שונה מעט מזו שצורפה לאוסף "Nothing has Changed", והיא כבדה ומהירה יותר.  בואי טווה באיטיות סיפור של אהבה ותקווה, ואכזבה ומוות, בשיר שהוא מעין בלדת רצח, ובו הגיטריסט בן מונדר עוטה עליו את החליפה של ריבס גאברלס ונשמע מאד כמוהו לאורך השיר. גם הקלידים באלבום רוויים דיסטורשן וכל השיר מציג אווירה מאיימת ונוירוטית.

עד כאן השירים שאנחנו יודעים מה לעשות איתם מכיוון שקיבלנו הכנה מראש במקומות שונים לאורך הקריירה המוזיקלית של בואי בשנים האחרונות – ומיד אחריהם מגיעים שלושה שירים חדשים שלא שמענו עדיין.  הראשון בהם, "Girl Loves Me", נשמע כמו משהו שבואי ניסה לכתוב כדי לראות אם הוא מסוגל לכתוב משהו שיישמע דומה לדברים שיש ברדיו היום.  המילים לא מאד מובנות – גם אחרי בחינה מקיפה של המילים בחוברת שמלווה את האלבום, הן לא מובנות – וגם הפעם, בואי משתמש ביכולות המוזיקליות של ההרכב שהוא מנגן איתו כדי לבנות שיר פופ מורכב ועמוס יותר, וכלי הנשיפה שמלווים חלקים מהשיר מסתירים את עצמם מאחורי הקלידים ומשתדלים לא להתבלט יתר על המידה כמו בשאר השירים.

הצלילים הראשונים של "Dollar Days" – הפסנתר והגיטרה – מזכירים מעט את "Sail to the Moon" של רדיוהד, ומשבצים את האבנים הראשונות בדרך לבלדה סטנדרטית יחסית של בואי, והסקסופון של דוני מק'קאסלין שפותח את השיר בסולו לא מנסה לעשות משהו מורכב או דיסוננטי מדי, ובהמשך שמור לו סולו ארוך יותר שבו הוא מוכיח שגם בתחומים הסטנדרטיים והרגועים יותר של הג'אז הוא יכול למצוא את דרכו בקלות  – ופה מגיע תורו של ג'ייסון לינדנר, הקלידן, לעטות עליו למספר רגעים את החליפה של מייק גארסון.

מכונת התופים שפותחת את השיר שסוגר את האלבום, "I Can't Give Everything Away", גולשת לתוך השיר הקודם, והקלידים שפותחים אותו מזכירים מעט את "Thursday's Child", כשהמפוחית שמתפרצת פתאום אל השיר, שנשמעת כאילו נלקחה כמו שהיא מתוך "A New Career in a New Town", מובילה אותנו אל הקול של דיוויד בואי, שכשהוא נכנס לשיר ועובר דרך הבית אל הפזמון, גורם לי פתאום להרגיש שהשיר הזה מתאים מאד ל-Blue Nile לשיר (ואולי דיוויד בואי מכיר את הלהקה ורצה לכתוב את השיר הזה כמחווה אליהם).    המסר של השיר הזה, האחרון, מהדהד באוזניים כשהאלבום מסתיים.  אני לא יכול לחשוף את הכל, בואי שר, שוב ושוב, ומה שהוא רוצה לומר הוא – "הנה שבעה שירים בינתיים.  יש עוד הרבה דברים שאני רוצה להגיד אבל הם יצטרכו לחכות."   ולמה לא, בעצם?  חלק מהשירים כאן, במיוחד אלו שיצאו כסינגלים, הם שירים שעוברים את מחסום חמש הדקות ומנפנפים לו לשלום מרחוק.  בשירים אחרים, בואי ממעט בשורות של מילים ומרבה באלתור על גבי המוזיקה שהרכב הג'אז שמאחוריו מספק.   האלבום הזה הוא קו בחול, שדיוויד בואי מסמן עם מקל על החוף.  מי שרוצה להמשיך לשמוע את מה שיש לי ליצור, הוא אומר, שיעבור את הקו ויעמוד לידי.  בואי ימשיך לעשות את מה שהוא מעדיף לעשות, ימשיך להתנסות, ימשיך להפתיע, וגם חלק מהשירים הבאים שלו הולכים להיות מפלצות של עשר דקות.   לבואי יש זמן. ולכם?

לפני הכל

בחוסר הפומפוזיות שכנראה הולכת לאפיין את האלבום כולו כשייצא בינואר, דיוויד בואי מוציא עוד סינגל מהאלבום בשם "Lazarus".  הסיפור הפעם מעט מורכב יותר מכיוון שזה לא רק הסינגל השני מהאלבום (שלפי שתי הדוגמאות הבודדות שמרמזות אליו כרגע מסתמן כאחד מהאלבומים הכי טובים שדיוויד בואי אי פעם הקליט) אלא גם שיר מתוך מחזמר שבואי אחראי על המוזיקה שבו, ושמבוסס באופן רופף על הסיפור שבסרט "האיש שנפל לכדור הארץ", שדיוויד בואי שיחק בו את התפקיד הראשי. מייקל סי הול, גם הוא דיוויד בעברו, משחק את התפקיד הראשי במחזמר.

הנה ידיעה משמחת – בעוד ש-Rdio סוגרת את הבסטה החודש, Columbia House, שהיה מעין שירות מנויים לדיסקים שבו יכולת לקבל דיסק שהם בחרו או דיסק אחר אחת לחודש, קם לתחיה בתור אותו הדבר, רק בתקליטים.

וזה גם קרה בזמן שכולנו ישנו – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  הפקת הסרט אמנם לא בחרה בסופו של דבר בשיר הזה, אבל בכל זאת – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.

 

אלו לא חיים נפלאים?

פעם, כשהייתי צעיר יותר ולדברים כאלה היתה איזושהי משמעות, היה קונספט שנקרא מסיבות כיתה.  ילדים היו מזמינים ילדים אחרים מהכיתה שלהם לבית שלהם, בדרך כלל בערב שישי.  היתה מוזיקה, היו חטיפים, בגילאים מוקדמים יותר היו משחקים ובמאוחרים יותר בעיקר ריקודים, ובגלל האופי השבלוני של מסיבות כיתה, מצד אחד, ושל כל האספקטים החברתיים והפסיכולוגיים של ילדים בגילאים האלה, מצד שני, אחד הדברים העיקריים והחשובים שמארגן המסיבה היה צריך לדאוג לו הוא לכמות ואיכות מספקות של סלואים. סלואים הם ריקודים – וכתוצאה מכך גם שירים – איטיים מספיק ושקטים מספיק כדי לדרבן ריקודי זוגות בתקופה שבה ילדים בכיתות המאוחרות של בית הספר היסודי מנסים להבין מה הקונספט הזה, זוגות, בכלל אומר.

למי שהתקשה בלמצוא את השירים הנכונים בגלל חוסר ידע או חוסר נכונות נחלצה חברת הליקון עם אוסף בשם "Slow Motion".  היום, אפשר למצוא אותו, לפעמים, בדיסק, בגרסה לבנה ולא מתיימרת שכוללת תמונת סטוק של אשה עם מטריה וורודה, ואת הכיתוב שנראה כאילו שמישהו הדפיס את העטיפה במדפסת ביתית מעליה.  מאחר ואני הצטרפתי למשחק הדיסקים בשלב די מאוחר, אני הכרתי רק את גרסת הקלטת, שהיתה שחורה והכילה תמונת סטוק גשומה אבל אחרת, ואת הכיתוב בפונט לא יומרני דומה אבל, למיטב זכרוני, בצבע אחר.

בתוך האוסף היתה קבוצה של שירים, רובם לא מוכרים למאזיני הרדיו של אותם זמנים, שכל אחד ואחד מהם היה יכול להיות מוגדר בריש גלית סלואו. הראשון שבשירים האלה היה שיר יפהפה בשם "Wonderful Life" של אמן או להקה בשם בלאק, והוא מהר מאד הפך להיות השיר האהוב עליי בקלטת – עובדה מאד נוחה כשזה השיר הראשון בצד הראשון – קוראים זקנים כמוני שילדותם המוזיקלית עברה עליהם בלוויית קלטות יודעים כמה זה מסתכל כשהשיר האהוב עליך בקלטת, שאתה רוצה להריץ ולשמוע שוב ושוב ושוב, הוא באמצע.

לקהל המאזינים הישראלי באותה תקופה – סוף שנות השמונים – לא היו הרבה מקורות לקבל מהם עוד מידע על אמנים ולכן אותו בלאק נשאר כשהיה במשך שנים – אמן, אולי להקה, שיש לו שיר יפהפה אחד אבל לא יותר מזה, ומאחר ושנות השמונים הכילו כמות די גדולה של שירים בודדים של אמנים בודדים שמקומם באוספים של שנות השמונים ולא הרבה יותר מזה, לא השקעתי בשיר הרבה מחשבה מעבר לזה.   וויכוח עם חבר, שנים אחר כך, לגבי אם בלאק הוא זמר או להקה, הביא אותי לחפש ולמצוא עוד מידע לגבי האמן והשיר.

הזמר בעל הקול הייחודי ששר את השיר הזה, אם כן, הוא קולין וורנקומב, שעיר הולדתו היא אותו העיר שבה נולדו וגדלו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.  מקורו של הבלבול לגבי אם זה זמר הוא להקה הוא בתחילת דרכה של הלהקה בשם הזה, שהכילה שלושה אנשים.  גם הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה ושזכה להצלחה מסוימת היה בהשתתפות שלושת חברי הלהקה, אבל עם הזמן שני חברי הלהקה נשרו ונעלמו וקולין וורנקומב נותר לבדו, נושא את השם בלאק, וכשהגיעה ההצלחה הגדולה של "Wonderful Life", הוא כבר היה אמן סולו.

ההצלחה הגדולה לא הגיעה בקלות.  קודם כל יש את השנה שהביאה את השיר הזה – 1985, בה קולין וורנקומב עבר תהליך גירושים ארוך וכואב מאשתו, במסגרתו הוא היה צריך לוותר על הבית שלו והעביר את מרבית השנה בנדודים בין ספות של חברים.  אם נוסיף לזה את העובדה שהקריירה המוזיקלית שלו לא נסקה באותן השנים, אפשר להבין מאד בקלות את המילים המלנכוליות של השיר ואת הגוון המינורי שכל כך מנוגד לשם השיר.  וורנקומב כתב על הגירושים מאשתו שני שירים – את "Wonderful Life" ואת הסינגל השני שהוציא מהאלבום באותו השם, "Sweetest Smile", אבל רק כשהשיר מוקסס מחדש ויצא שוב בתור סינגל, מאוחר יותר בשנת 1987, הוא זכה להצלחה האדירה שכולנו היינו עדים לה.

ההמשך היה כמעט בדיוק מה שהייתם מצפים מאמן שאתם מכירים רק שיר אחד שלו.  בעקבות ההצלחה האדירה של השיר הזה, חברת A&M החתימה את וורנקומב לחוזה של שלושה אלבומים.  האלבום הבא שהקליט לא הצליח מסחרית באותה מידה שהאלבום הקודם הצליח בה, ואף אחד מהסינגלים שיצא מהאלבום לא הצליח כמו "'Wonderful Life".  החברה נבהלה והחליטה להוריד את מינון קידום המכירות של האלבום, וכשהאלבום הבא אחר כך הצליח אפילו פחות, הם החליטו לוותר על וורנקומב ושיחררו אותו לחופשי.  הוא, מצידו, הקים חברת תקליטים עצמאית שבה המשיך להוציא את האלבומים שלו (האלבום הבא והראשון בחברה הזו נקרא "Are We Having Fun Yet?" והכיל שיר שבו וורנקומב מתאר את ההתפכחות שלו מחיי הסופרסטאר שחווה אחרי הצלחת הסינגל) וממשיך במסלול העצמאי עד היום – לאחרונה הוא ביקש ממעריצים לממן את האלבום האחרון שלו, כמו שאמנים עושים בימים האלה, והאלבום המבוקש השיג, יחסית מהר, את סכום המימון המבוקש והרבה יותר מזה.  וורנקומב קרא לאלבום "אמונה עיוורת".

והנה עוד משהו מעניין כבונוס – במהלך התחקיר לפוסט הזה מצאתי את הטאמבלר המעניין הזה שבו מבקשת חברת התקליטים של וורנקומב מאנשים לשלוח את הסיפור של איך הם גילו את השיר הזה.  חלק מהסיפורים הם גם של האנשים שהחברה שצילמה את הקליפ תפסה באקראי בברייטון כשהקליפ צולם באחד מסופי השבוע של 1987 שם.  יכול להיות שבאיזשהו שלב בעתיד אתרגם את הפוסט הזה ואשלח אותו לשם – מי מכם שמרגיש פרץ של נדיבות ומוטיבציה לעשות את זה בעצמו, אתם מוזמנים.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אני לא מבין מספיק במיתולוגיה של אקס מן בפרט או מרוול בכלל, כדי לדעת למה דדפול של הסרט שבו הוא מככב הוא שונה כמעט לגמרי מהדדפול ששיחק ב"וולברין" – אבל, מדובר באותו שחקן שמשחק את אותה הדמות, והטריילר הזה, שבו ריאן ריינולדס מבקש רגע לפני שמגלגלים אותו אל חדר הניתוח שבו הולכים להשתיל לו את כל התכונות של המוטאנטים בבת אחת, שחליפת הסופרגיבור שלו לא תהיה ירוקה, הוא מאד משעשע.

אחד

קרוב לוודאי שיצא לכם לשמוע ולהצטער, במהלך השבוע שעבר מאז, על מותו של סקוט ווילנד, סולן Stone Temple Pilots ו-Velvet Revolver לשעבר.  חלקכם, שעוקב אחרי הקריירה העקלקלה שלו מאז ימי הלהקות האלה במהלך שנות התשעים, לא היה מופתע, כמוני.   מה שכן הפתיע אותי היה שהיו כל מיני גורמים ברחבי האינטרנט שהרגישו כמוני שהאבל והאיקוניזציה הם לא במקום.  התמכרות היא בחירה, אבל היא לא תמיד בחירה של אלה שמכורים.  ואני רוצה להשאיר אתכם עם מכתב אחד, שפרסמה אשתו לשעבר של ווילנד, שמסביר את זה.  "אל תבזבזו את הכסף שלכם על החולצה המדכאת שכתוב עליה 1967-2015 – תשקיעו את הכסף הזה בלקחת ילד למשחק בייסבול או לגלידה."

 

שניים

רק שבוע נשאר עד שכל העולם יעצור את נשימתו לקצת יותר משעתיים תוך כדי צפיה בחלק השביעי (שביעי?  מאיזה כיוון סופרים את זה?) של סאגת "מלחמת הכוכבים", אבל אני מעדיף להתלהב מחלק חדש בפאזל שמרכיב את העולם הקולנועי המאד מעניין שבריאן סינגר חזר ליצור בשביל ה-X-Men.  "אקס-מן:  אפוקליפס", שיוצא כאן רק במאי של השנה הבאה, ממשיך מעט את ההתכתבות עם קלישאות הסטוריות ש-Days of Future Past התחיל (הפנטגון הוקם כדי להגן על ארצות הברית ממגנטו, שכלוא במרכזו.  הוא כלוא במרכזו כי הוא זה שגרם למותו של קנדי.  הוא לא התכוון לגרום למותו של קנדי, הוא ניסה להסיט את הכדור.  למה? כי גם קנדי מוטאנט.  בחיאת), כאשר הפעם התרגום המוטאנטי להסטוריה הוא שהישות שיש לה את כל השמות האלוהיים – רא, קרישנה, יהווה וכו', היא בעצם המוטאנט הראשון, שאחד מהכישורים שלו היה לחיות כל כך הרבה שנים ולא להיראות בציבור.   הסרט, בכל אופן – לפחות על סמך הטריילר – מבטיח מידה מבוקרת וזהה של אקשן ומיתולוגיה.

 

שלושה

קטגוריית הפסקול של גלובוס הזהב, שבדרך כלל מנבאת גם את קטגוריית הפסקול של האוסקרים, היא מעניינת במיוחד השנה – מפני שהיא מכילה את אניו מוריקונה, ואת ריואיצ'י סקאמוטו ביחד עם קארסטן ניקולאי (אף על פי שהמוזיקה בטריילר היא לא של סקאמוטו וניקולאי, אלא יצירה של ג'ון לותר אדמס בשם "Become Ocean"),  כמו גם מלחינים נפוצים יותר בקטגוריה הזו בשנים האחרונות כמו קרטר בורוול, שבדרך כלל מלחין את הסרטים של האחים כהן, ואלכסנדר דספלא.

 

ארבעה

ספייק לי, בסרט החדש שלו, עושה נסיון מעניין – הוא מביא את "ליזיסטרטה", מחזה עתיק של אריסטופנס, לשיקגו של הימים האלה – עיר במשבר אחרי רצח של צעיר שחור על ידי שוטר (שהואשם ברצח, והוביל לפיטוריו של מפקד המשטרה).  הוא עושה את זה בדרך הצבעונית שלו, ועל הדרך גם מצליח לעצבן כמה ראפרים תושבי העיר.

 

 

עיר עם ברוס ספרינגסטין היא עיר עם מזל

לאורך שתי התחנות האחרונות במסע המודרך שלנו בין אלבומיו של ברוס ספרינגסטין, שמעתם יותר מפעם אחת על שני האלבומים שיצאו באותו הזמן, ועל כמה שהאלבום האחד – זה שנדבר עליו עכשיו – הוא יותר מוצלח מקודמו, ועל כמה שהיה כדאי יותר (לדעתי ולדעתם של מבקרים אמיתיים) לקחת את השירים החזקים יותר משני האלבומים ולעשות מהם אלבום אחד, ועל כמה זה בעצם אומר שרוב האלבום היה האלבום הזה, "Lucky Town", ומעט מאד ממנו היה מהאלבום הקודם, "Human Touch".  אבל בימים האחרונים, בזמן שהתחלתי לתכנן את הפוסט הזה, משהו היכה בי, שלא חשבתי עליו עד עכשיו.  שני האלבומים האלה מתארים את המאבק שברוס ספרינגסטין נאבק בעצמו בתקופה הזו של החיים שלו.  "57 Channels", קלטתי פתאום, הוא לא שיר שמבקר את המבחר המיותר של ערוצים בטלוויזיה, אלא שיר שמבקר את האדם שיש לו את היכולת להשיג חמישים ושבעה ערוצים בטלוויזיה ואת הזמן לצפות בהם.  ברוס ספרינגסטין, הבוס, מלך המעמד הבינוני של אמריקה, העביר את עצמו ואת אשתו החדשה לקליפורניה כדי לחיות חיים של כוכב רוק בבית גדול, והחשש הגדול ביותר שלו – חשש שהסתבר כמופרך לאורך השנים, אחרי הכל ברוס ספרינגסטין הוא עדיין הבוס – היה שהוא יצטייר כ-sell out, ולכן שני האלבומים האלה, עם רגל אחת בכל עולם שבו ברוס ספרינגסטין רוצה להיות:  אחת, עם נגני סשנים באולפן מהוקצע בקליפורניה, והשניה, עם עצמו וטייפ ארבעה ערוצים, מקליט עשרה שירים במקום שבו שיר אחד היה צריך להספיק.

ואילו שירים – השיר שהאלבום נפתח בו, "Better Days", הוא שיר טיפוסי של ספרינגסטין במוד של רגל רוקעת על הרצפה ואגרוף מונף באוויר, והוא מקבע את האלבום באווירה מסוימת שבה האלבום צריך להתנהל, ביחס לאלבום הקודם שיצא באותו היום.  אבל השיר הזה מושר בחיוך גדול, כזה שאפשר לשמוע בשירה של ספרינגסטין ובהפקה של השיר.  אלו ימים טובים יותר, אחרי הכל, וגם הקליפ מועבר בצורה מבודחת, שחושפת את ספרינגסטין מתבדח עם הנגנים שלו לפני תחילת השיר עצמו.   אחר כך מגיע "Lucky Town" עצמו, שיר שלא היה מרגיש לא במקום באלבומים מוקדמים יותר של ספרינגסטין, ועל אף הטמבורין שמלווה אותו ברקע והופך אותו לגרסה גרוטסקית מעט של השירים החצי פולקיים, חצי המנוניים שספרינגסטין התמחה בהם בעבר, הוא נשמע כמו משהו שספרינגסטין היה יכול להוציא מ-"Nebraska", ולתת לו הפקה מודגשת ומהוקצעת יותר.

אחר כך ספרינגסטין מספר סיפור בתחינה, שמנסה לחבר את מי שהוא עכשיו – כוכב ענק שיכול להרשות לעצמו לחיות בהוליווד ולהתרועע עם כוכבי הרוק והקולנוע הגדולים ביותר – עם המקום שבא ממנו.  סיפור על סיור בעיירת הולדתו, שם הוא נתקל בתמונה של עצמו בחנות של דברים בשקל, ונכנס כדי לברר בכמה הם מוכרים אותה.

השיר שבא אחר כך הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ברוס ספרינגסטין, שיר שהוא כתב כמתנה לאשתו החדשה – "If I should Fall Behind".  גם ספרינגסטין אוהב אותו, מסתבר, מפני שהוא ביצע אותו בכל הופעה שלו עם האי סטריט בנד מאז, בביצוע מיוחד שבו כמעט כל אחד מחברי הלהקה שר בית אחד מהשיר.  "בואי נהיה ברורים לגבי הצעדים שלנו, כדי שהשני יוכל לראות.  ואני אחכה לך – אם ייקח לי זמן, חכי גם לי,"  הוא שר לאשתו החדשה.

בשירים הבאים שבאלבום ספרינגסטין מלווה גם צעדים אישיים – כמו הולדת בנו ב-"Living Proof", וגם דברים גדולים יותר שהוא רוצה להביע עליהם דעה, כמו מלחמת המפרץ (הראשונה) ב-"Souls of the Departed", וספרינגסטין מסיים את האלבום בעוד אחד מהשירים היפים ביותר שלו, "My Beautiful Reward".

כשהאלבום הזה מסתיים, הוא משאיר הרבה תקווה לגבי הדרך המוזיקלית של ברוס ספרינגסטין ואיך הוא הולך להתקדם בה.   אמנם, יעברו עוד שלוש שנים עד שהוא יוציא את האלבום האמיתי הבא שלו, והוא יישמע אחרת לגמרי ממה שהדרך המוזיקלית הזו מרמזת עליה.

 

עשרה פרטים על The Ghost of Tom Joad

שלוש שנים, אלבום הופעה אחד ואוסף ראשון אחד אחרי האלבום הקודם, אנחנו מוצאים את עצמו בתחנה הבאה במסע המודרך שלנו עם ברוס ספרינגסטין, עם "The Ghost of Tom Joad" – הנה עשרה פרטים מעניינים לגבי האלבום הזה:

1 אף על פי שהרפרטואר המוזיקלי של ברוס ספרינגסטין נשמע אחרת, זה רק האלבום האקוסטי השני שלו (הקודם היה "Nebrsaka").  גם כאן, כמו ב-"Nebraska", כשלספרינגסטין יש דברים חשובים יותר להגיד, הוא אומר אותם הרבה יותר בשקט.

2 טום ג'וד, ששמו מוזכר בשם האלבום ובשיר הנושא שפותח אותו, הוא דמות בספר "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק, והוא דמות שהרשימה יותר מאגדת פולק אחת – הוא מככב בשיר נוסף שנקרא "The Ballad of Tom Joad" שכתב וודי גאת'רי.

3 Rage Against the Machine מבצעים גרסת כיסוי לשיר הנושא של האלבום הזה באלבום "Renegades", אם כי יש מעט מאד שמחבר בין השיר המקורי לשיר שמכסה אותו מלבד השם. הלהקה הקליטה למעשה גרסה אחרת לשיר הזה, שדומה יותר לשיר המקורי, אבל את זו אפשר למצוא רק באוסף שנקרא "No Boundaries", שמכיל עוד כמה שירים מעניינים (כמו שתי גרסאות כיסוי של פרל ג'ם לשירים משנות ה-50 שהם נוהגים לבצע בהופעות).  ספרינגסטין עצמו הקליט את השיר מחדש ביחד עם גיטריסט הלהקה, טום מורלו, וכלל אותו באלבום המאוחר יותר "High Hopes".

4 ברוס ספרינגסטין הקליט יותר מעשרים שירים לקראת האלבום הזה.  מתוכם נכנסו לאלבום רק שנים עשר.  ארבעה מהשירים – אף אחד מהם לא נכנס לאלבום – נכתבו לראשונה בשיתוף עם מוזיקאי אחר, ג'ו גרושקי, שכלל אותם באלבום סולו שלו בשם "Coming Home".

5 שיר הנושא של האלבום היה אמור להיות אחד משלושה שירים חדשים שייכללו באוסף הראשון של ספרינגסטין שיצא מוקדם יותר באותה שנה.  הגרסה, שהוקלטה ביחד עם ה-E Street Band, לא מצאה חן בעיני ספרינגסטין, והוא החליט לוותר עליה ולהקליט אותה מחדש בגרסה האקוסטית שמופיעה באלבום.

6 ספרינגסטין קיבל את ההשראה לשיר "Youngstown" שבאלבום מספר שקרא בשם "Journey to Nowhere: The Saga of the New Underclass", שסיפר את סיפורם של עובדים במפעלי ברזל במערב ארצות הברית שפוטרו והתחילו לנוע ולנוד ברחבי ארצות הברית ברכבות, כמו הנוודים של שנות ה-30.  ג'ני שמוזכרת בפזמון של השיר היא לא אשה, אלא אזכור לאחד מהמפעלים הגדולים לברזל ביאנגסטאון, שנקרא ג'נט בלאסט פורנייס [תרגומים ל-blast furnace יתקבלו בברכה.  אני לא מבין בייצור ברזל].

7 שיר נוסף שספרינגסטין כתב אחרי שקרא את הספר הוא "The New Timer", שבו מספר ספרינגסטין את סיפורו של אדם שאיבד את עבודתו בפנסילבניה והתחיל לנדוד ברחבי ארצות הברית בחיפוש אחרי עבודה מזדמנת.  אחת מהעבודות שמצא היתה קטיף אפרסקים, אותה עבודה שמצאה משפחת ג'וד בספר "ענבי זעם".

8 אחד מהשירים שספרינגסטין כתב במהלך הקלטות האלבום הזה – אבל לא נכנס לאלבום – הוא "Dead Man Walking", שנכתב לבקשת חברו טים רובינס, שביים את הסרט.  השיר קיבל מועמדות שניה רצופה של ספרינגסטין לאוסקר, אבל הפעם הוא לא זכה.

9 האלבום הוא הראשון של ספרינגסטין שמכיל הקדמה כתובה מאת ספרינגסטין.  הוא גם מכיל תמונות שצילמה אחותו, פמלה ספרינגסטין.

10 האלבום זיכה את ספרינגסטין בגראמי הראשון שלו (מתוך שניים) לאלבום פולק.  כל הפרסים האחרים שקיבל לאורך הקריירה שלו היו בקטגוריות הרוק.

 

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  בכל עיר שיש בה סצינה מוזיקלית ענפה, יש כמה להקות שמצליחות וכמה שלא.  הנה סרט שמספר על מה שקורה ללהקות שלא מצליחות בעיר שהלהקות המצליחות בה הן רדיוהד, סופרגראס ורייד.

 

 

לפני הכל

כראוי לבלוג שעשה עם דיוויד בואי את המסע המוזיקלי המפרך לאורך כל הקריירה שלו, כמובן שתהיה כאן התייחסות ראויה לשיר המרהיב החדש שלו, שאין מילים שטובות יותר לתאר אותו מ"סוף סוף".  אבל זה יהיה רק בשבוע הבא.

פינת המתים המוזיקליים השבועית היתה שקטה מעט בזמן האחרון, אבל השבוע האחרון היכה בנו מכל מיני כיוונים:  אלי אברמוב, הגיטריסט של "הקליק", שהלחין את רוב השירים של הלהקה (כמו זה שבלינק), נפטר ממחלה קשה בגיל 61;  וסינת'יה רובינסון, נגנית החצוצרה של Sly and the Family Stone, למעשה כמעט נגנית החצוצרה הידועה היחידה שאני מכיר, נפטרה בגיל 71 מסרטן.

 

ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות זה יותר מדי

ג'ון קייג' היה אחד מהמלחינים האוונגרדיים המפורסמים ביותר של המאה ה-20.  אולי הכי מפורסם שבהם.  הוא היה מוזר כמעט כמו הדמות הטלוויזיונית שנושאת את שמו, אבל בדרכים אחרות.  מוזיקה – הלחנה, ביצוע והאזנה – קיבלה תיבה ספציפית בתוך החיים שלו שהכילו הרבה מאד תיבות אחרות כאלה – כמו איסוף פטריות תחרותי, זן בודהיזם וכתיבת קוואנים (שירים בעלי מבנה ספציפי שהם חלק ממסורת הזן) ואנקדוטות קטנות מחייו שהוא אסף ושזמינות באתר הזה.   היצירה הכי מפורסמת שלו, זו שמכירים גם אלו שטבלו רק את קצה הבוהן במים של הנהר המפחיד של המוזיקה של המאה ה-20, כמו שמכונה המוזיקה הקלאסית שבקצה הקרוב יותר אלינו של ההסטוריה, היא יצירה בשם "4:33".  שמה ניתן לה בגלל שזהו פרק הזמן שנדרש לנגן אותה, ומה שמיוחד בה הוא שאין בה מה לנגן.  הפרטיטורה של היצירה היא שני דפים, אחד מהם מסביר את מהות היצירה והשני מגדיר את שלושת החלקים, שהנגן – בדרך כלל פסנתרן – מניח על מדף התווים שעל הפסנתר כשהוא מתיישב לנגן.  לפעמים, תלוי באיזה פסנתרן מדובר, הוא מניף את ידיו או עורך חימום קצר לפני שהוא מתחיל לא לנגן ואז – במשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות, לא קורה שום דבר בעל משמעות על הבמה.  בקהל, כמובן, קורים הרבה דברים בעלי משמעות.  הקהל ממתין למשהו שיקרה.  הקהל נע בחוסר נוחות בכסאות שלו.  הקהל משתעל, מכחכח, עושה רעשים אחרים רגילים של קהל.  הקהל מבין באיזשהו שלב שאין שום צליל שמגיע מהבמה והופך להיות מודע לעצמו.  וזו המוזיקה שמנוגנת ביצירה הזו.  בכל ביצוע, היא נשמעת אחרת ומה שעוד יותר יפה ביצירה הזו, הוא שהיא מתאימה לכל הרכב בכל גודל, ובמגוון רחב של כלים (הנה אפילו ביצוע של תזמורת סימפונית שלמה).

היצירה הזו היא בגדר בדיחה, או אמירה אמנותית על הקשר שבין הקהל לבין המבצעים, ועל מה שיכול ולא יכול להיות מוגדר מוזיקה.  בדרך כלל, בהתאם לדרך שבה מנוהל הקונצרט, היצירה הזו מנוגנת בסוף הרפרטואר, או בתחילת הערב כשלאחריה הפסנתרן יורד מהבמה ועולה כדי לנגן מוזיקה אמיתית – כזו שיש לה צלילים של פסנתר ושהקהל שילם בשביל לשמוע.

יש צורך במוסר עבודה מסוים, באיפוק, בכח רצון מיוחד כדי להיות מסוגל לנגן את היצירה הזו.  הרי האמן שמבצע את היצירה יודע – ואולי גם חלק מהקהל שבקיא יותר ברזי המוזיקה האוונגרדית של המאה ה-20 יודע – שבמשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות לא הולך לקרות כאן כלום.  ושהיצירה חייבת להימשך בדיוק את פרק הזמן הזה.  האמן, וגם הקהל, צריכים להתעלות מעל לחוסר הנעימות שבשקט הזה, הכפוי, שנוצר, ולהמשיך הלאה, כדי להבטיח שהיצירה הזו תנוגן כמו שצריך.

נילס פרהם (Frahm) הוא פסנתרן צעיר, צעיר אפילו ממני על אף הכמות האדירה של אלבומים שהוא כבר הספיק להוציא, מברלין.  מאחר והוא עוסק לא רק במוזיקה אוונגרדית אלא גם במוזיקה אלקטרונית, ומאחר וחלק מהיצירות שלו קיבלו עיבודים של אמנים אלקטרוניים שהוגדרו בתור רמיקסים, סדרת האוספים "LateNightTales" ביקשה ממנו לערוך אוסף.  האוספים האלו הם אוספים שאוצרים בדרך כלל אמנים אלקטרוניים – דיג'יים או אמנים שיוצרים מוזיקה אלקטרונית מקורית – שמכילים את המוזיקה שהם מעדיפים להירגע איתה אחרי שהם חוזרים ממסיבה מטורפת שהם דיג'ו או בילו בה.  השנה, למשל, הם ביקשו מבל וסבסטיאן (הרכב לא אלקטרוני בעליל), מג'ון הופקינס, שהוא דיג'יי, ומנילס פרהם, לערוך להם אוספים.   פרהם, שהגדיל ועשה ולא רק בחר רשימה יפה של קטעים אקלקטיים שמתחברים אחד לשני בצורה ראויה, מיקסס אותם (זאת אומרת, הוסיף מוזיקה שמחברת בין הקטעים כמו שהם מסודרים אחד אחרי השני) לכדי קטע אחד שמנוגן בצורה רציפה.  ובנוסף לכל זה, הוא החליט להקליט גרסת כיסוי ל-"4:33".

יושב אדם כמו נילס פרהם מול פסנתר, ומנסה לחשוב מה אפשר לעשות עם יצירה כמו "4:33".  פרהם הוא יוצר שמסתכל מחוץ לקופסה, בוחן איך אפשר לנגן בה, להקליט אותה, לסמפל אותה ולערוך אותה לכדי משהו אחר, והמוזיקה שלו נעה בין קטעי סולו סנטימנטליים לפסנתר, לבין קטעים אלקטרוניים שמערבים כמה סוגים מובחרים של סינתיסייזרים, לבין נגינה ב-treated piano, שזה פסנתר שהוסיפו לו כל מיני דברים שמשנים את הצליל הרגיל שלו והופכים את הנגינה בו למעניינת יותר ומאתגרת יותר.  במקרה של פרהם, באחד מהקטעים, למשל, מדובר בחשיפה של כל מנגנון המיתרים של הפסנתר כך שפרהם יכול לנגן עליהם כמו גיטרה.   פרהם החליט, כך הוא מספר, שמה שנגן רוצה לעשות הוא לנגן, ובחר לפרש את "4:33" בדרך אחרת לחלוטין מזו של כל המבצעים האחרים.  הפרטיטורה הריקה, בעיניו, היא בסך הכל הזמנה לנגן לעשות כל מה שהוא רוצה עם הפסנתר במשך ארבע הדקות ושלושים ושלוש השניות הבאות.  ונילס פרהם החליט לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – מתוך השקט, לאמוד את מה שקורה מסביבו ואת הצלילים שהוא מרגיש שהוא שומע, לשים את האצבעות שלו על מקשי הפסנתר שנראו לו עדיפים לתחילת הדרך, ופשוט להמשיך משם.

וכך, במקום ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט, יצא לו אחד מהקטעים האינסטרומנטליים הכי יפים שאי פעם שמעתי.

בהמשך הדרך, הוא מביא קטעים מקצוות מאד שונים של העולם המוזיקלי – מיילס דייוויס מבצע את רודריגז, ונינה סימון מבצעת את Fairport Convention, ומהצד האחר אמן סקסופון הבאס קולין סטטסון, וגרסה שרוטה ומקפצת של וולדימיר הורוביץ ל"מעוף הדבורה" של רימסקי-קורסקוב. לחלק מהשירים הוא הוסיף עיבודים משלו כמו תוספת ריוורב, או עריכה מינימלית, או במקרה של Boards of Canada שהקטע המוכר שלהם "In a Beautiful Place Out in the Country" שהוא הוסיף באוסף, והעביר בטעות את הקטע מהתקליט למחשב במהירות הלא נכונה, הקטע מנוגן הרבה יותר לאט מהמהירות המוגדרת שלו ונשמע יפהפה גם ככה.

שאר הקטעים שלו, שחלקם מנוגנים רק בפסנתר, חלקם בכלים אחרים, חלקם אלקטרוניים וחלקם אמביינטיים, שזורים בכל ההשפעות האלה ובהרבה יותר מזה.  אני ממליץ להתחיל את דרככם בגישוש אחרי נתיב פנוי לאורך האוסף הזה, כדי להכיר את ההשפעות שלו, ואז ללכת אחורה לאורך האלבומים הרבים שהוא הוציא, מ-"Solo" מהשנה האחרונה, דרך "Spaces", הקלטה של הופעה חיה משנתיים לפני כן, ועד "Streichelfisch", הראשון שלו, ולעקוב אחרי הכשרון הבלתי נדלה שלו.  הייתי ממליץ גם לעשות את זה במהירות האפשרית. עוד מעט שנה חדשה, מה שנותן לו זמן להוציא עוד ארבעה אלבומים.  אחד כבר בדרך.

 

(כאן אתם יכולים לראות את מה שיש לנילס פרהם עצמו להגיד על האוסף הזה)

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יש שני יוצרים קולנועיים שכשאני רואה סרטים שלהם, הראש שלי לא תמיד מבין אותם, אבל הלב שלי תמיד כן.  אחד מהם הוא טרנס מאליק.  השני הוא צ'רלי קאופמן.  במקרה, לשניהם יש סרטים חדשים עכשיו.

 

לפני הכל

יום חג היום לכמה מאיתנו: סינגל חדש לדיוויד בואי.  הסינגל עצמו כנראה לא יוצע עדיין למכירה אבל ווידאו שמלווה את השיר המאד ארוך הזה (יותר מ-9 דקות) ייצא בהמשך היום. השם שלו הוא בעצם סימן, אבל בואי יסלח לי אם פשוט אכתוב מה שהסימן מייצג – "Blackstar".  אתם יכולים לשמוע אותו כאן.  האלבום המלא ייצא, באופן שמסתבר כמסורת, ביום ההולדת שלו – השמיני בינואר 2016.  עד שהווידאו ייצא – הנה טיזר של 30 שניות שיצא בשבוע שעבר כדי להחזיק אתכם.

ועוד חדשות טובות שנתקלתי בהן השבוע (בשביל למהול קצת את החדשות המאד רעות לכולנו, במיוחד למעריצי Eagles of Death Metal):   הנרי רולינס מגיע להופעת ספוקן וורד נוספת בישראל, ב-5 לפברואר ב"הוואנה קלאב" בתל אביב.  כרטיסים אפשר לרכוש כאן;  ודונובן, אחד מהאמנים המעניינים יותר והמוערכים פחות משנות ה-60, מגיע גם הוא להופעה בתיאטרון "גשר", ב-11 לינואר וכרטיסים להופעה הזאת אפשר לרכוש כאן.

 

כל כך טובים בלהיכנס לצרות – Unknown Mortal Orchestra ב"רידינג 3"

[דיסקליימער 1:  התמונה שלמעלה וכל הקליפים שבפוסט הם מהופעות דומות אבל אחרות.  באופן לא שגרתי אבל משמח מבחינתי הקהל די הטמיע את עצמו בהופעה ומיעט בשימוש בטלפונים]

תל אביב זכתה אתמול למשהו שתל אביב לא זוכה לו בימים כתקנם – כמעט מלחמה בין אסכולות של מעריצי מוזיקת אינדי שהיו צריכים לקבל החלטה קשה וכואבת לגבי איפה הם רוצים לבלות את זמנם.  ב"בארבי" הופיעו Purity Ring שהם כוס התה של חלק מהאנשים אבל לא שלי, לדוגמא.  ב"צוזאמן" נדב אזולאי חזר מהכפור ומאחר והוא מופיע לעתים נדירות אפשר להבין את האנשים שבחרו ללכת לראות אותו, אבל אלו שבחרו לכתת את רגליהם ל"רידינג 3" כדי לראות את Unknown Mortal Orchestra, באולם קטן ואינטימי יחסית, רגע לפני שהם ממלאים את אצטדיון רמת גן, הם אלו שהרוויחו הכי הרבה מהערב הזה.

חוסר תיאום בין מקומות שונים שפירסמו את שעת ההופעה גרם לי להגיע ל"רידינג 3" מוקדם יחסית ולתפוס את מקומי באולם כמעט ריק.  החשד שההופעה של Unknown Mortal Orchestra תהיה אפילו יותר אינטימית ממה שהיא בנויה להיות, התפוגג ככל שהזמן התקרב לשעת ההופעה האמיתית והלא שגרתית, כשהאולם התחיל להתמלא.

ראשון תפס את הבמה בחור צנום מתחת לערימת שיער, שלבושו הים תיכוני גרם לי לחשוד שהוא לא חלק מהלהקה.  הוא התיישב במרכז הבמה ותפס בוזוקי שהיה מוכן שם מראש ועם הבוזוקי הזה, וסמפלר ריבועי מוזר שנמצא לשמאלו והוציא רעשים של סיטאר וטאבלות, הוא עשה מוזיקה מאד מעניינת.  חלקה אינסטרומנטלית, חלקה מלווה במילים.  מידע מודיעיני מבן הדוד שלי חשף שזה אחד מהסולנים של Isaiah, להקה ששמעתי עליה אבל לא שמעתי אותה עדיין.  חמישה או שישה שירים הספיקו לו והוא ירד מהבמה כדי לפנות אותה לתזמורת האלמונית.

הם עלו זמן לא רב, ולא שגרתי, אחרי שהוא ירד, תפסו מיד את הכלים שלהם ופתחו ב-"Like Acid Rain" [דיסקליימער2:  אני זוכר רק במעורפל את סדר השירים.]. משם, ולאורך רוב ההופעה, רובן נלסון הסתפק בתודה מנומסת, לפעמים בעברית ולפעמים באנגלית, בסוף כל שיר.  הרפרטואר של הלהקה הוא כל כך רחב, שהם יכולים לעבור בין שלושת האלבומים שלהם ולמצוא שירים שונים מספיק בשביל להניע את ההופעה קדימה בלי הרבה צורך בפירוטכניקה או דברים מיותרים.  משם, למשל, הם יכלו להמשיך ל-"From the Sun" שנשמע אפילו רלוונטי יותר השבוע, ול-"Ur Life One Night", וככל שההופעה מתארכת משיר לשיר, אני נזכר בעוד מהשירים שלהם, שהם סיפורי הרפתקאות בכמה פרקים, ושהשארתי מאחור בגלל שהתעמקתי באלבום האחרון שלהם.   מאחר ושלושת האנשים שמאחורי רובן נילסון – ג'ייק פורטריי על הבאס, ריילי גיר בתופים וכלי ההקשה וקווינסי מקרארי על הקלידים – הם מאד מוכשרים, כל אחד במה שהוא עושה, היתה להם האפשרות, כמו גם לנילסון עצמו, להתפרע קצת מעבר למה שהשירים עצמם דרשו ולהאריך אותם לג'אמים, חלקם ארוכים יותר וחלקם ארוכים פחות, שבמהלכם נילסון הרשה לעצמו לשבת למרגלות הקלידים ולהקשיב לשאר הלהקה שלו. אחד מהדברים שאני אוהב במיוחד בלהקה הזו, וניכר מאד בהופעה, הוא שאף על פי שהם מאד מוכשרים (ונילסון עצמו הוא לא פחות מגאון מוזיקלי לדעתי), הם לא מאד מהוקצעים, ולכן חלק מהאקורדים לא ברורים והמעבר המהיר ביניהם גורם להם להתערבב אחד בשני, מה שנותן לנו המאזינים את הרעיון של השיר, אם לא את השיר עצמו.

בפעם האחת שבה הוריד מעצמו את הגיטרה, לקראת "Stage or Screen", הוא תפס לעצמו אורך עודף של כבל מיקרופון וירד מהבמה.  את השיר הוא שר כשהוא הולך בתוך הקהל, חוצה את האולם ומגיע עד לבר שבקצה השני, מטפס על הבר ונוחת בקצה השני כדי לשיר את החלק המלודי של הפזמון משם.  את החצי השני של השיר הוא עשה כשדרכו חזרה אל הבמה.  לפחות לפי התגובות של שאר חברי הלהקה נראה שזה לא משהו שהוא נוהג לעשות בהופעות כסדרן.   על ההופעה כולה, בעצם, שררה אווירה של הפתעה וברכה – היה נראה שנילסון עצמו לא האמין שיגיעו כל כך הרבה אנשים לראות אותו ואת הלהקה שלו, בישראל, שרחוקה מניו זילנד כמו שניו זילנד רחוקה מישראל (למעשה, מפורטלנד, שלא מאד רחוקה מישראל, אבל נניח לזה).

את השירים הידועים והקליטים יותר שלהם, אלו שבסגנונות אחרים של מוזיקה היה אפשר לכנות להיטים, הם השאירו לסוף – אחרי אלתור פסנתר ארוך של מקרארי שכלל בתוכו רמזים ל-"Ffuny FFrends" הלהקה צלחה אל תוך השיר עצמו, ומיד אחריו הגיע "Multi Love", שבו הקהל פיספס בפעם הראשונה, והצליח בפעם השניה, לספק את החלק הנדרש ממנו בפזמון של השיר.  אחרי ש-"Multi-Love" הסתיים הלהקה ירדה מהבמה, משאירה אחריה את זעקת הדיסטורשן של הגיטרה של רובן נילסון מאחוריה למשך הדקות המעטות שהם היו צריכים מאחורי הקלעים כדי להגדיר את החלק הבא של ההופעה רשמית בתור הדרן – שבמסגרתו הם ביצעו בדיוק את שני השירים שהיו חסרים לי כדי להפוך את ההופעה הזו למושלמת – "Necessary Evil" ושיר שצריך לסיים כל הופעה לדעתי, של כל אמן – "Can't Keep Checking My Phone".

ואז, האורות הודלקו, מוזיקה אחרת מזו של הלהקה מילאה את החלל והלהקה ירדה מהבמה.  לנו נותר לשרך את דרכנו החוצה, לברך את מזלנו הטוב שבחרנו בהופעה הנכונה ולקוות שנזכה לראות אותם שוב בקרוב.  ואם המשמעות של זה היא נצחון של המוזיקה המוזרה והמופלאה של רובן נילסון וחבריו על המיינסטרים הדי משעמם שמאכלס את הרדיו היום, אני מוכן לקבל אותם גם באצטדיון רמת גן בסיבוב הבא.

 

זה הכל להשבוע – עוד סרט על האחים קריי, תאומים מנהיגי כנופיה משנות ה-60.  הפעם בלי אף אחד מחברי "שפנדאו בלט".

 

 

 

לפני הכל

משהו ללא שום קשר מוזיקלי, מלבד המוזיקה המאד אפקטיבית של חיים פרנק אילפמן, אבל תרשו לי להצטרף למקהלה – זו חובה אזרחית לראות את כל שלושה הפרקים של "מגש הכסף" ולהבין איך הכל עובד פה.  מה גם ששלושת הפרקים זמינים לצפיה חינם כאן.

הסיכוי לסיבוב הופעות הוא קלוש, והסיכוי שיגיעו לישראל קלוש אפילו יותר, ולכן – מי מכם שרוצה לראות שוב את ה-Stone Roses בהופעה צריך למהר ולרכוש כרטיס לאחת מארבע ההופעות שהם הולכים להעלות במנצ'סטר ביוני.  כרטיסים אפשר לנסות למצוא כאן.

אגב הפוסט של שבוע שעבר, Rolling Stone נתנו לקוראים שלהם לדרג את השירים הטובים ביותר של פיטר גבריאל.  ומלבד העובדה ששלושה מהשירים האהובים עליי שלו שם – תראו מה הגיע למקום הראשון.

Raoul and the Kings of Spain

שיטות טיפול וריפוי פסיכולוגיות הן מאד סובייקטיביות, ולכן הן מאד פגיעות לביטויי ביטול וזלזול.  וה"צעקה הראשונית" של ארתור יאנוב זכתה לביטול ולזלזול ממגוון של מקורות מאז שהוא החל לטפל באנשים בה ב-1968.  אבל לפחות שלושה דברים טובים יצאו ממנה:  "Oh My Love", אחד מהשירים הכי יפים של ג'ון לנון (שהוא כתב כתוצאה מהטיפול שעבר אצל יאנוב בתחילת שנות ה-70), הלהקה Primal Scream והלהקה Tears for Fears.

רולנד אורזבל וקורט סמית, הצמד שמהווה את גרעין הלהקה, הכירו כנערים בבת' שבאנגליה.  האגדה מספרת שהם הכירו כמטופלים אצל אותו פסיכולוג, ושהעניין המשותף שלהם ב"צעקה הראשונית" של ארתור יאנוב הוא גם זה שהביא אותם לקרוא ללהקה שלהם בשם הזה, שלקוח מתוך הספר שהוציא.  אבל שם הלהקה שאנחנו מכירים הוא הגלגול השלישי של הלהקה, שהתחילה בתור Graduate, אחר כך הפכה להיות Music for Headaches ורק אחר כך התקבעה בתור  Tears for Fears.

שני האלבומים הראשונים שהוציאו היו עמוסים בלהיטים – ארבעה סינגלים יצאו מכל אחד מהם ולפחות שבעה מתוך השמונה נשארו חברים קבועים במועדוני "השירים הטובים ביותר של שנות ה-80" השונים.  אחר כך הגיע האלבום השלישי, שהיה בו להיט אחד ענקי וכמה קטנים יותר, וסיבובי ההופעות התכופים וההצלחה ההולכת וגוברת של הלהקה נתנו את אותותיהם.  כשניגשו להקליט את האלבום הרביעי, רונלד אורזבל התחיל להרגיש שקורט סמית' מעדיף את החיים הטובים שהעושר והתהילה החדשים הקנו לו, ופחות מעוניין להמשיך וליצור מוזיקה, ולכן כל מה שנשאר מהאלבום המתוכנן הזה היה שיר אחד, יפה במיוחד, שלהם, בשם "Laid So Low", שנכלל באוסף שהפך להיות שירת הברבור של הפרק הראשון בחיים המוזיקליים שלהם.

כשקורט סמית' מחלים מפירוק הלהקה באמצעות מעבר ליבשת אחרת והתחלת עבודה מיידית על אלבום סולו ראשון, אורזבל המשיך ליצור תחת השם Tears for Fears והוציא את האלבום הראשון שלו כחבר בודד בלהקה, "Elemental".  גם האלבום הזה הכיל להיט אחד גדול יחסית – "Break it Down Again", ולא הרבה מעבר לזה, ומסע ההופעות שבא בעקבות האלבום אילץ את אורזבל להתרגל להופעות במקומות קטנים הרבה יותר מאלו שהאלבומים הקודמים של הלהקה הביאו אותה אליהם.  כעת, כשהשיר הצליח במיוחד במצעדים של תחנות קולג', אורזבל נאלץ להופיע באולמות קטנים של קולג'ים ולא באצטדיונים.

עכשיו כשהמעמסה של כתיבת שירים שמצפים מהם להיות להיטים מיידיים ירדה ממנו, אורזבל יכל להתפנות להוציא את האלבום האישי ביותר שלו, ואחד מהיפים יותר של הלהקה לדעתי.  "Raoul and the Kings of Spain" יצא ב-1995, שלוש שנים אחרי של-Tears for Fears ולמצעדי הפזמונים היה מה להגיד אחד לשני.  ראול הוא שמו המקורי של אורזבל, שנולד לאב באסקי – רולנד הוא השם האנגלי שניתן לו כדי שלא ירגיש יוצא דופן בבתי הספר האנגליים של ילדותו.  הוא בחר להעביר את השם הזה לבן שלו כשזה נולד.

הוא לא היה הבן השביעי של הבן השביעי, אמנם, אבל ככה מתחיל האלבום – במספר אקורדים מהוססים שהופכים להיות בטוחים יותר ויותר בעצמם ככל שהמילים מתקרבות, ובמילים האלה.  שיר הנושא של האלבום הוא שיר שמדבר על שבירת מוסכמות, על בריחה ממסורת, ורונלד אורזבל נוטע בו את הרמזים הראשונים לנושאים שיהיו שזורים לאורך כל האלבום – משפחה ובריחה ממשפחה, מסורת ומרד.

מאד בדומה לאלבומים הראשונים של הלהקה, אורזבל מאגד את הסינגלים – השירים שזוהו מראש ככאלה שיכולים להיות להיטים, כבר בתחילת האלבום, וכך יוצא לנו לשמוע את "Falling Down", את "Secrets" שהיה להיט מינורי גם בארץ ואת "God's Mistake" בבת אחת, ולהסיק מסקנות.  חלק מהמסקנות האלה הן שאף על פי שלאלבום יש "נושא מרכזי", לדברי אורזבל, שהתנגד לקרוא לאלבום אלבום קונספט, הסגנונות המוזיקליים בו משתנים, ומעבר לנוכחות הבולטת יותר של גיטרות פשוטות בכל השירים, כל אחד מהם יכול לעמוד בעצמו מבחינה סגנונית.

אחד מהדברים המפתיעים באלבום הזה הוא היכולת של אורזבל להפיק ולהקליט את האלבום לפי הפורמט המוזיקלי הישן של הלהקה.  בפעמים הראשונות בהן שמעתי את האלבום, לפני שחקרתי לגביו, הייתי משוכנע שזה אלבום האיחוד של הלהקה – כמה מהקטעים בשירים שבאלבום נשמעים כאילו קורט סמית', שיש לו קול דומה לזה של אורזבל אבל שטוח וגבוה יותר, שר אותם.  אחרי המחקר, כל מה שאני יכול להגיד הוא שאורזבל, שהוציא את האלבום הזה כבר בתור אלבום שני שבו הוא, הלכה למעשה, החבר היחיד בלהקה, כתב את השירים מתוך כוונה שסמית' יחזור וישיר אותם.

האלבום מרוויח מהעובדה שאורזבל כתב, הקליט וביצע אותו לבד.  הקרבה שלו לנושאים, והרצון שלו להעביר אותם, דרך המילים, בצורה שתסביר טוב ככל האפשר את הלך הרוח שלו בזמן כתיבת האלבום, לא היו עובדים אם האלבום היה מוקלט עם סמית', בצורה הרגילה.

אבל, מאחר ודברים מהסוג הזה לפעמים מסתדרים, אורזבל וסמית' נפגשו לארוחת צהריים אחת במסגרתה הם החליטו להמשיך להופיע ולהקליט – ואלבום חדש שמכיל את שניהם כחברי הלהקה, "Everybody Loves a Happy Ending", יצא ב-2005. עשר השנים האחרונות עברו בהופעות מעטות בשביל חברי הלהקה, וחומר חדש עדיין לא הגיע לאוזניים שלנו, אבל השמועה אומרות שהם כבר באולפן וכבר עובדים על דברים חדשים.  ואם החישובים שלי לא מטעים אותי, הם חייבים לנו אלבום כבר השנה.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – וולטר מי?

 

לפני הכל

כשקיבלתי בשבוע שעבר, משתי רשימות תפוצה שונות כנראה, את ההודעה המשמחת שגרג דולי יוצא לסיבוב הופעות סולו, השאלה הראשונה שלי כשעברתי על רשימת המקומות שהוא הולך לגעת בהם, היתה:  "למה לא ישראל?"  במקרים אחרים, של אמנים אחרים, זו שאלה שהיא לרוב מגוחכת.  לא בהכרח מסיבות פוליטיות – זה פשוט לא הגיוני מבחינה לוגיסטית שאמנים מסוימים שיוצאים לסיבוב הופעות באירופה, אפילו אם הם מגיעים למקומות קרובים כמו יוון או טורקיה, יעברו גם פה.  אבל אצל גרג דולי, שמבחינתו ישראל היא סוג של בית שני להופעות ומבחינתנו הוא כבר בן משפחה, זו שאלה לגיטימית.  ואכן, הטעות הזו תוקנה היום – גרג דולי מגיע לכאן ב-26 לפברואר, והוא יסיים את סיבוב ההופעות שלו כאן.  ההופעה תהיה בבית "מיומנה", שהייתי בו רק פעם אחת, על הבמה, בנסיבות אחרות לגמרי, והכרטיסים הם כאן.

עוד ידיעה משמחת אבל מעט אמורפית יותר שקראתי השבוע היא שפיל קולינס סיים את הפרישה שלו ממוזיקה והוא מוכן להקליט ולהופיע שוב.  פיל קולינס, לפחות על סמך סיבובי ההופעות הקודמים שלו, אמנם נכלל בקטגוריה של אמנים שהשאלה למה הם לא מגיעים לישראל היא מעט מגוחכת, אבל אנחנו יכולים לקוות ואנחנו בהחלט נקווה.

 

אתם יכולים לשמור את הדברים שלי, הם באו לקחת אותי הביתה

פיטר גבריאל טוען שההארה הגיעה אליו על גבעה בסומרסט.  הוא אפילו כתב על זה שיר – הסינגל הראשון בקריירת סולו מפוארת שבמסגרתה הוא עשה הרבה מאד נסיונות מוזיקליים שרק אחר כך הפכו לסגנונות מוזיקליים לגיטימיים.  זה נשמע טוב, בראיונות ובסיפורים שאחרי, וזה עוטף את המעבר של גבריאל מסולן של אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות ביותר בהסטוריה לאחד מהזמרים הכי מצליחים בהיסטוריה באיזושהי הילה מיתולוגית, אבל בתקופה שבה גבריאל חכך בדעתו מה הצעד האמנותי הבא שהוא צריך לעשות, בשלהי 1974, הוא היה צריך להיות בקצה השני של אנגליה, בבית תמחוי שהוסב לאחוזה בשם האדלי גראנג', וגם שם הוא לא ממש היה.

את גבעת סולסבורי, מעין בליטה קטנה וירוקה מעל הקרקע בסומרסט, פיטר גבריאל ביקר רק ב-1977, בזמן שעבד על אלבום הסולו הראשון שלו.  אבל אנחנו רוצים לחזור שלוש שנים אחורה, לאירועים שהביאו את אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות בהסטוריה להפוך מחמישיה לרביעיה.

ג'נסיס סיימו סיבוב הופעות ארוך ומייגע במטרה לתמוך באלבום החמישי שלהם, "Selling England by the Pound", שזכה לאהבה מקיר לקיר ממבקרים וממעריצים לא צפויים כמו ג'ון לנון.  רוב סיבוב ההופעות עבר בתסכול הולך וגובר מצד הלהקה מאחר ופיטר גבריאל, על התיאטרליות והתלבושות המוזרות שהחליף לאורך ההופעה, זכה למלוא תשומת הלב של הקהל והמבקרים, וחברי הלהקה התחילו להרגיש כמו להקת ליווי.   הם החליטו להתכנס ולהתחיל לעבוד על האלבום השישי כמעט מיד לאחר שסיימו את התחייבויות ההופעות שלהם, ולצורך זה החליטו לעבור ולגור ביחד באחוזה אחת – האדלי גראנג', ולהתחיל לכתוב ולהקליט את האלבום בעזרת האולפן הנייד שהביאו לשם.  אבל לפיטר גבריאל היו רעיונות אחרים.

הבמאי וויליאם פרידקין, שהסרט האחרון שלו, "מגרש השדים", זכה להצלחה עצומה באותה השנה (וגם תרם להצלחה העצומה העתידית של מוזיקאי אחד ויזם אחד), קרא את הסיפור הקצר שפיטר גבריאל כתב על העטיפה האחורית של אלבום ההופעה החיה שג'נסיס הוציאו לפני "Selling England by the Pound" והתלהב ממנו עד כדי כך שפנה לגבריאל במטרה לעשות ממנו סרט.  פיטר גבריאל נעדר מתחילת העבודה על האלבום החדש לאורך הזמן שבו פיתח את הרעיון ביחד עם פרידקין, אבל בהתאם להרבה רעיונות אחרים של הרבה במאים אחרים בהוליווד, הרעיון הזה התמסמס ופרידקין עבר לעבוד על פרויקט אחר שבסופו של דבר הפך להיות "Sorcerer", שלצורך הפסקול שלו גייס את טנג'רין דרים.  גבריאל חזר עם הזנב בין הרגליים ללהקה, שבינתיים הספיקה לכתוב ולהקליט הרבה מהתוכן המוזיקלי של האלבום.   במקביל, גבריאל היה צריך להתמודד עם בעיות בריאותיות בבית הרחוק מהאחוזה שבה הקליטו את האלבום – אשתו היתה בהריון קשה ובעייתי והבת הבכורה שלו נולדה פגה, והוא נסע הלוך וחזור כדי לבלות כמה שיותר זמן עם בתו החדשה בבית החולים.  כשהצליח לבלות מספיק זמן באחוזה שבה שאר הלהקה שהתה, הוא כתב את כל המילים לשירים שבאלבום כסיפור סוריאליסטי, רחוק ככל האפשר מהחומרים הקודמים של הלהקה, בעיקר בהשראת סרט צ'יליאני שצפה בו בשם "החפרפרת" (וקצת בהשראת "מסע על מרכז כדור הארץ" של ז'ול וורן). הסיפור שמלווה את האלבום, והופך אותו בעצם לאלבום קונספט (או אולי אפילו אופרת רוק – אף פעם לא הבנתי באמת את ההבדל בין שניהם), הוא של רעאל, פרחח פורטוריקני צעיר שחי בניו יורק, ופניה לא נכונה במנהרה של רכבת תחתית מוביל אותו למסע עמוק יותר ויותר בתוך אדמת ניו יורק ובתוך הנפש שלו, תוך כדי שהוא מנסה להציל את האח שלו, שהוא אולי הוא עצמו.  תוך כדי המסע הזה ג'נסיס מגלה עולמות מוזיקליים חדשים שלא התנסתה בהם, שבמסגרתם גם המילים וגם המוזיקה הופכות את האלבום הזה לקשה ומהודק יותר מהאלבומים הקודמים שלהם.  "הרעיון של להמשיך ולפזז בארץ הפיות הפך להיות יותר ויותר חסר משמעות," פיטר גבריאל נימק מאוחר יותר את השינוי הזה בסגנון הליריקלי והמוזיקלי של הלהקה.

את מייק ראת'רפורד, הבסיסט של הלהקה באותם זמנים (שתפס את מקומו של סטיב האקט כגיטריסט כשזה עזב את הלהקה בשלב מאוחר יותר), הסיפור הזה לא שיעשע.  לפני שפיטר גבריאל הצטרף ללהקה בהאדלי גראנג', בזמן שהם עבדו על המוזיקה של האלבום, לראת'רפורד היה רעיון לעשות אלבום שמבוסס על "הנסיך הקטן" – אלבום קצר ואוורירי יותר שהיה דומה לדברים הקודמים שג'נסיס עשתה.

כשהאלבום היה גמור, והפך להיות "The Lamb Lies Down on Broadway", האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס בעיניי ואחד מאלבומי הקונספט המרהיבים ביותר שזכינו בהם כציוויליזציה, וחברי הלהקה יכלו לראות את המילים לשירים ואת הדרך שבה האלבום והסיפור שהאלבום סיפר התפתחו, הם ידעו בדיוק למה כל זה הולך להוביל בסיבוב ההופעות המתבקש שיגיע לאחר הוצאת האלבום – עוד תלבושות, עוד תיאטרליות, עוד אפקטים מוזרים על הבמה.  והם צדקו לחלוטין.  בין הדברים שהתרחשו על הבמה בסיבוב ההופעות הארוך שליווה את האלבום – שבו הלהקה ביצעה, כל ערב, את האלבום מתחילתו ועד סופו, כמעט ללא שירים אחרים מהרפטואר שלה, היה שיר שבו פיטר גבריאל ובובה לבושה בדיוק כמוהו ניצבו על הבמה, ספוט על כל אחד מהם, והקהל היה צריך לנסות ולהבין מי מאלו הוא הזמר ומי מאלו הוא סתם בובה (פיטר גבריאל כמובן עשה להם את החיים יותר קשים);   בשיר אחר גבריאל עטף את עצמו בקונוס עטור בנחשים, שקרס אל רצפת הבמה בסוף השיר וחשף את גבריאל בבגד גוף שנצץ באורות שבהקו מתחתית הבמה;  והחוויה הקשה ביותר – בשביל הלהקה ובשביל הצופים, חיכתה להם כשגבריאל עטה על עצמו את הדמות של הסליפרמן, ועטף את עצמו בבגד עטור בבליטות שלא השתמעו לשתי פנים, שאמורות להופיע רק במקום אחד בגוף אבל הופיעו על כל הגוף, תוך שהוא עולה בחזרה על הבמה בזחילה אחרי שהוא יוצא מצינור בעל מאפיינים פאליים מובהקים.   המבקרים והצופים קרסו מהתרגשות לאור ההפקה המרשימה הזו, שכללה גם שלושה מסכים מאחורי הלהקה, מסודרים כמו עטיפת האלבום, שבחלק מהמקרים הציגו שקופיות מתוך עטיפת האלבום וברוב המקרים לא, וייחסו את הכל – המילים, המוזיקה, ההפקה, הסיפור – לפיטר גבריאל עצמו, תוך שהם מתעלמים לחלוטין משאר חברי הלהקה.

את שתי ההופעות האחרונות בסיבוב ההופעות, חברי הלהקה היו צריכים לבטל מפני שלא נמכרו מספיק כרטיסים.  אני בטוח שהם נשמו נשימת רווחה בשלב הזה, מאחר וקרוב לוודאי שהם היו רוצים וצריכים לבטל את ההופעות האלה בכל מקרה.  פיטר גבריאל הבין לאן הרוחות נושבות והודיע לחברי הלהקה שהוא לא מתכוון להישאר אחרי שסיבוב ההופעות ייגמר, מספר שבועות לפני כן, אבל הנהלת הלהקה שכנעה אותם לדחות את ההודעה לעיתונות ולשאר העולם וזו קרתה רק באוגוסט 1975, שלושה חודשים אחרי שסיבוב ההופעות הסתיים.

התקופה שלאחר מכן היתה טראומטית לכל הנוגעים בדבר.  חברי הלהקה הנותרים התעקשו להתכנס ולהתחיל להקליט את האלבום הבא שלהם, "A Trick of the Tail", כמעט מיד, כשפיל קולינס נוטש את התופים ועובר לקדמת הבמה, כדי להוכיח לעצמם ולעולם שהם עדיין יכולים לכתוב ולהקליט מוזיקה מוצלחת ומצליחה גם בלי פיטר גבריאל, ולגבריאל עצמו לקחו כמעט שנתיים נוספות עד שמצא את הקול המוזיקלי החדש שלו והוציא את אלבום הבכורה שלו, הראשון מבין השלושה שנושאים רק את שמו ומכונה "מכונית".

ב-1999, ואחר כך שוב ב-2004, אחרי שהאבק שכך מעט וכל חברי הלהקה המשיכו והצליחו, ביחד ולחוד, חמשת חברי הלהקה המקוריים השתעשעו ברעיון של להתאחד לצורך סיבוב הופעות שבו יבצעו, שוב, את "The Lamb Lies Down on Broadway" במלואו.  הרעיון לא נשא פרי בגלל התחייבויות קודמות של גבריאל, אבל לפחות שיר אחד – ביצוע מחודש ל-"Carpet Crawlers"', יצא מזה – והוא אפילו יפה יותר בעיניי מהשיר המקורי, מכיוון שאלו פיטר גבריאל של ההווה ופיל קולינס של ההווה, מכניסים את כל ההוויה המוזיקלית שלהם כאמני סולו וכסולנים לאחד מהשירים הנגישים יותר מהאלבום הזה.

את המחשבה שג'נסיס יתאחדו שוב, יום אחד, בהרכב המקורי שלהם, ישאירו מאחר את חילוקי הדעות של העבר וינגנו שוב את כל האלבום המפואר הזה, מההתחלה ועד הסוף, פיל קולינס ביטל בצורה מאד אפקטיבית בראיון לאחרונה.  "אני חושב שהמעריצים לא חושבים על זה עד הסוף," הוא אומר.  "אם נתאחד, פיטר גבריאל לא יהיה מוכן לשיר את "Invisible Touch" ו-"I Can't Dance".  אנחנו נצטרך לעשות דברים ישנים כמו "The Lamb Lies Down on Broadway". ואני כבר לא יכול לתופף."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לוק סקייווקר? דארת' ויידר? שטויות.  הנה עשרה אנשים שכיכבו ב"מלחמת הכוכבים" ואפילו לא ידעתם.

 

 

בניגוד לא מאד גמור לכמה שבועות האחרונים, שבהם לא היה פה כלום, בשבועות הקרובים יהיה פה רק מעט.  חוסר זמן ודברים אחרים שתופסים את המעט שנשאר הם האשמים העיקריים פה.  בכל מקרה, ברגע הראשון שיתאפשר לי לכתוב פה משהו ארוך וקוהרנטי יותר, אתם תהיו הראשונים שתדעו מזה.

 

מקווה שחגגתם יפה את יום בחזרה לעתיד, שהתרחש אתמול.  זו היתה חוויה שתחזור, אם אני מבין נכון את חוקי הפיזיקה הקוונטית, רק פעם אחת ולכן, מי שנולד היום והלאה – פספסתם.  למי מכם, כמוני, שרוצה להמשיך ולשמר את הזמן המיוחד הזה, שחיכינו לו, אחרי הכל, 26 שנים, הנה עוד שלושה דברים:   מרטי מקפליי ודוק בראון (וגם יואי לואיס) נוחתים בתכנית של ג'ימי קימל כדי לחגוג את היום המיוחד; ונייק, במהלך שיווקי גאוני אך מתבקש, מוציאות את הנעליים ששורכות את עצמן בדיוק ביום הנכון, וגם שולחות את הזוג הראשון למייקל ג'יי פוקס. החדשות הרעות הן, כמובן, שנייק ייצרו כמות מוגבלת של הנעליים האלה.  החדשות הטובות הן שאותה כמות מוגבלת תימכר במכירה פומבית שכל ההכנסות ממנה יילכו לקרן מייקל ג'יי פוקס לחקר הפרקינסון, במקום שאני עובד בו (זה יקרה מתישהו ב-2016.  לינק יהיה פה כשיהיה לי אותו).  יימכרו עוד כמה דברים, חתומים ומגניבים או מגניבים ולא חתומים, מסדרת הסרטים, לאותה מטרה; ובתוך שלל הכתבות הפחות מושקעות של "הנה כל הדברים ש"בחזרה לעתיד 2" לא הצליח לנבא", מצאתי מאמר אחד ב-Medium שמנתח למה הסרט לא ניבא דברים מסוימים, ולמה דברים אחרים, שהסרט ניבא בדיוק מדהים, לא מוזכרים בשום מקום אחר.

 

והנה בלר משחזרים את "Parklife", שבמקור אירח את פיל דניאלס המאד קוקני, בגרסה אמריקנית לחלוטין, בעזרתו של פרד ארמיסן (הם ניסו לגייס את מייק מיירס, שהוא בכלל קנדי – אבל הוא לא יכל להגיע).

 

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה קורה שכמערבבים את ווגנר, למי ממוטורהד, כמה מחברי Eagles of Death Metal, הנרי רולינס ואיגי פופ?  הרבה בלגן בשחור לבן.

 

 

חדי העין מכם בוודאי שמו לב שהגוספל נעלם מפה לזמן קצר.  זה בגלל עומס של דברים אחרים שלא מאפשרים לי את הזמן הפנוי לכתוב אותו.  גם זה קורה.

ובשבועיים הקרובים, זה לא הולך להשתנות.  בשבועיים הקרובים אני נוסע לארצות הברית לצרכי עבודה (ואולי גם לראות את FFS) וקרוב לוודאי שהגוספל יצטרך לחכות עד אחרי שאחזור.

בינתיים אני משאיר אתכם עם שני דברים:

 

כתבה אחת, שפורסמה ב-Medium באוגוסט ובה הצעה לאיזשהו סוג של מחאה לאורך כל חודש ספטמבר כדי להעלות ולו במעט את כמות התמלוגים שאמנים שהם לא מגה-סטארים מקבלים משירותי הסטרימינג השונים.  המאמר מסביר בצורה מפורטת שבסופה אפשר ממש לצאת כשהנושא והבעייתיות מובנים לחלוטין, וגם מציע מודל עסקי חדש ומוצלח יותר לשירותי סטרימינג – כזה שבו רק סכום הכסף שמשלם מאזין מסוים מתחלק בין כל האמנים שאותו מאזין הקשיב להם באותו חודש.  מעניין יהיה לראות מי ירים את הכפפה וייקח את המודל העסקי הזה קדימה.

עכשיו, כמובן, כבר אוקטובר, אבל אין סיבה להפסיק את המחאה הזאת אם זה משהו שעובד.  או משהו שאתם רק מרגישים שעובד – וגם זה משהו.

מן הראוי בתור בלוג עיתונאי בכאילו, להציג גם את העמדה המנוגדת, וכאן יש מאמר שמתנגד לתכנית הזאת ומפריך אותה, ומעבר לזה שמעניין לקרוא אותו ולנסות להבין במעט גם את הצד השני, הוא מכיל כמה תגובות שמרחיבות את הנושא ובהן אחת מכותב המאמר המקורי ב-Medium.

 

ופרויקט הקאוורים של אמנים ישראליים לסיגור רוס, שמובילים אורי דרור ועופר פרל בהדסטארט.  הפרויקט אמנם זכה למלוא המימון שביקש (תוך דקה משליחת מייל על ידי המארגנים שרמז שנותרו רק עשרים שקלים כדי להביא אותם לנקודה הזאת), אבל עכשיו הם מקדישים את ששת הימים שנותרו למטרה הבאה – איסוף כמות גדולה ככל האפשר של כספים, כדי שיוכלו לשלם גם לאמנים שהשתתפו בפרויקט והשקיעו זמן ומאמץ, וקרוב לוודאי גם כסף משל עצמם, בתרומה שלהם לפרויקט.

(דיסקליימער:  אני לא השתתפתי כאמן או כל דבר אחר בפרויקט הזה – אם הייתי משתתף, היה פה פוסט הרבה יותר ארוך והרבה יותר מוקדם בנושא.  אני פשוט אוהב מאד את סיגור רוס, וגרסאות כיסוי, ואמנים ישראליים שמרימים כאלה פרויקטים)

 

להתראות בחזרה בצד הזה של האוקיינוס, בחצי השני של החודש.