The gospel according to whom

 

יש תיאוריה שאומרת שעל כל החלטה שאנחנו מקבלים שמשנה משהו פיזי בעולם שלנו, יקום חדש לגמרי נוצר עם כל החלטה אחרת שלא קיבלנו.  או כל דבר אחר שקרה שלא קשור אלינו.  וכך, המרחב הגדול המלא ביקומים מכיל בתוכו את כל הפרמוטציות האפשריות של כל דבר שהיה יכול לקרות עד עכשיו.  זאת אומרת שבאיזשהו יקום אחר, יש מארק אוליבר אוורט שהוא שמח וכותב שירי פופ מטופשים שמצליחים במצעדים וממלא אצטדיונים ברחבי העולם.  מי כמוהו יודע – אבא שלו, יו אוורט השלישי, הוא זה שהגה את התיאוריה הזו.   אבל אבא שלו נפטר כשמארק, שמוכר יותר בתור E, שמוכר יותר בתור הסולן של ה-Eels, היה בן 19. אוורט היה זה שמצא את הגופה במשרד הביתי של אביו, ואני בטוח שהוא היה מעדיף להיות באיזשהו יקום אחר שבו אבא שלו עדיין בחיים.

היקום הנוכחי, זה שהוא נשאר בו והוציא בו שני אלבומים תחת הכינוי הקצר והחד-אותי, ואחר כך עוד אחד עשר אלבומים ביחד עם ה-Eels, עוד הכין כמה הפתעות מורבידיות בשבילו. ב-11 בספטמבר 2001, כשארבעה מטוסים עשו את דרכם לשנות את ההסטוריה של העולם, בת הדודה שלו היתה דיילת במטוס שפגע בפנטגון.  האיזור שנפגע היה האיזור שאביו עבד בו בשנות חייו האחרונות, ואולי המשרד של אביו היה זה שנפגע ראשון על ידי המטוס.

אוסף של חדשות רעות אחרות אפף את חייו של אוורט בחמש השנים שקדמו לזו.  אחותו, שהתמודדה עם דיכאון קליני במשך שנים, התאבדה לאחר אשפוז נוסף לא מוצלח בבית חולים לחולי רוח, ב-1996, ובאותה השנה אמו אובחנה כחולה בסרטן ריאות סופני, שאחז בה במשך שנתיים עד שנפטרה.  וכך, ב-1998, מארק אוליבר אוורט מצא את עצמו כניצול היחיד מהמשפחה הגרעינית שלו.  הוא עשה עם זה את הדבר היחיד שאמן יכול לעשות עם זה – הוא כתב שירים והפך אותם לאלבום.

האלבום, "Electro-Shock Blues", שמציין ביום שני הקרוב שבע עשרה שנים להוצאתו, כולל בתוכו רק את E ואת המתופף בוטש נורטון, ומאחר ואוורט ניגן ברוב הכלים בעצמו, נוספים לאלבום רק קומץ מצומצם של אורחים – אבל אורחים מכובדים, מהטובים שבאורחים הקבועים של "לארגו" – ג'ון בריון, ליסה ג'רמנו, ג'ון פאריש וגראנט לי פיליפס, בין השאר.

בהתחשב בתנאים שבהם האלבום הוקלט ובאווירה שבטח שררה באולפן ובחייו של אוורט באותה תקופה, השניות הראשונות של האלבום גורמות למי שמאזין לו לצפות למשהו איטי, שקט, מורבידי ומלא באקורדים מינוריים ומילים נלחשות, אבל המוזיקה של Eels נשארת המוזיקה של Eels, ומעבר למילים, שמדי פעם כששמים אליהן לב בועטות בבטן בצורה כואבת, המוזיקה עצמה היא בדרך רוק ביצות רועם או אמלגמציה מתוחכמת של הרבה קטעים מוזיקליים שנלקחו ממקומות אחרים.  האלבום נפתח במשהו שאוורט קרוב לוודאי היה רוצה שיקרה – היפוך של הצלילים שנשמעים ממכונת אק"ג ברגעים האחרונים לחייו של אדם – הצפצופים המקוטעים שאחריהם עוקב צפצוף אחד ארוך, שמלווה קו ירוק רצוף על המרקע.  הצפצוף הארוך הוא הדבר הראשון ששומעים באלבום, מלווה בצפצופים המקוטעים מיד לאחריו.   אוורט רוצה להפוך את היוצרות ולהחזיר את המציאות למצב הקודם, העגום אבל הקבוע, שלה, מאד בדומה לדרך שבה ג'ונתן ספרן פור בחר לסיים את ספרו, "קרוב להפליא ורועש להחריד".  אבל השיר מסתיים בהכרה במציאות ומציג את הצלילים האלה בסדר הנכון שלהם, מחזיר את המציאות לדרך שבה היא צריכה להתנהל ביקום הזה.

"Elizabeth on the Bathroom Floor" פותח את האלבום בקטעים מולחנים מהיומן של אליזבת', אחותו של אוורט, שנמצא לאחר שהתאבדה, וממהר להניח את האלבום על המסלול שבו הוא הולך להתנהל – מסלול של עצב ואובדן, של חוסר יכולת להתמודד, של זכרונות שהולכים אחורה עד 1982, ושל השלמה עם המצב הנוכחי בסופו של דבר.  אבל אחרי הפתיחה האיטית והאקוסטית הזו, אוורט ממשיך ללהטט בסגנונות מוזיקליים שונים, משלב קטעים מוזיקליים שונים שמולחמים אחד לשני באמצעות הכשרון שלו, וקטעים אחרים שמכילים את המינימליים שבמינימליים שבכלים, מנגנים את המנגינות המינימליות שבמינימליות ואוורט מוסיף את קולו, רחוק, נשמע כאילו שהוא מטלפן ומקליט אותו מאיזושהי תחנת חלל שמרחפת מעל החיים שלו.

את רוב השירים באלבום אוורט מסתיר מאחורי עיבודים מוזיקליים קליטים יותר, שבהאזנה ראשונה מונעים מהמילים לבצבץ החוצה, אבל השירים האחרונים שבאלבום הם שירים של השלמה שבהם למילים יש מקום חשוב ומרכזי יותר.  זה מתחיל ב-"Climbing to the Moon", שיר שמשתתף בו גם גראנט לי פיליפס, שמתאר את המפגש האחרון של אוורט עם אחותו בבית החולים לחולי נפש לפני שהתאבדה, מנקודת המבט שלה.  "כתבתי את הכל במכתב," הוא כותב בשמה. "אבל אני לא יודעת אם הוא נשלח.  האחות פה אוהבת את הכתיבה שלי, והיא שומרת את המכתבים אצלה, בדיוק כמו שהיא שומרת אותי."

אחר כך מגיע "Ant Farm", שנשמע כמו גשר בין השיר שמוקדש לאחותו לשיר שמוקדש לאמו, שמגיע לאחר מכן.  "אני שונא הרבה דברים," הוא אומר בשיר.  "אבל אני גם אוהב הרבה דברים.  ואחד מהדברים האלה זו את."   ואחר כך מגיע "Dead of Winter", שמתאר את הדעיכה האיטית של אמו מטיפול בקרינה למיגור הסרטן שלה – "גרון כואב מקרינה גורם לך לא לדבר, טושים מקעקעים אותך, מראים להם לאן לכוון, וזרים מפרים את ההבטחות שלהם, שזה לא הולך, זה לא הולך לכאוב."

השיר שמסיים את האלבום הזה, הוא שיר שמייצג את האור המועט שמבצבץ מבעד לחושך, כשהלילה נגמר והיום מאיים להתחיל.  "כולם מתים, ואולי זה זמן להתחיל לחיות," הוא שר תוך כדי שהוא מתאר את כל המצבים שבהם החיים מושכים אותו בחזרה כשהוא מאיים לאבד את האמון שלו בגרוויטציה, כמו בקליפ ההוא, ולהתחיל לרחף לעבר עולם טוב יותר, יקום טוב יותר, שבו כל המשפחה שלו עדיין חיה באושר ובעושר, בבית קטן שאור חם זולג מחלון חדר האורחים שלו והמצלמה זזה אחורה, לאט לאט, עד שאין שום דבר ביקום חוץ מהבית הזה, ואחר כך מהחלון הזה, ואז הוא הופך להיות נקודה קטנה של אור בחושך וגם הוא נעלם.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ראסל בראנד רוצה להיות ישו הבא.  לא נגמר כל כך טוב בשביל הראשון.

1. לפני הכל

אם יש משהו ש-Soulsavers יודעים לעשות טוב במיוחד, זה לבחור סולנים טובים להעמיד לפני המוזיקה המהוקצעת שהם מפיקים.  הם התחילו את הטרנד הזה עם מארק לאנגן, והמשיכו עם דייב גהאן.  ואם יש עוד דבר שהם יודעים לעשות טוב במיוחד, זה להמשיך עם דבר טוב כשהם מזהים אותו, ולכן – אלבום חדש עם דייב גהאן, "Angels and Ghosts", שאם לשפוט מהסינגל הראשון מתוכו, נשמע אפילו יותר טוב מהדבר הקודם שעשו ביחד.  הם גם יוצאים לסיבוב הופעות, ואם אפשר להאמין לשבחים של דייב גהאן וחבר מרעיו על ישראל בהופעה האחרונה שלהם כאן, יש סיכוי סביר שנראה אותם כאן בקרוב.

ידעתי שאם אני אחפש מספיק, אני אמצא – סדרה אינטיליגנטית בטלוויזיה.  "Happyish".  על לא דבר.  [כמובן שכמו כל סדרה אינטילגנטית אחרת בטלוויזיה, גיליתי שהיא בוטלה אחרי עונה אחת, אבל גם העונה האחת הזאת היא אי של שפיות בים של אמזונס]

 

2.  הפנים החדשות של הרית'ם אנד בלוז

אלה היו הרגעים האחרונים של עוד תצוגת תכלית של אפל.  הפעם הם דיברו בעיקר על החידושים שלהם בעולם המוזיקה – איזשהו פורטל מוזיקלי חדש שמחליף גם את אפליקציית המוזיקה שלהם וגם את חנות המוזיקה שלהם, תקשורת ישירה עם אמנים, רדיו שמשדר 24 שעות ביממה, כל מיני כאלה דברים.  טים קוק חתם את הדברים בחיוך זחוח ואמר, במבטא הדרומי הרהוט שלו, שיש רק דרך אחת לחתום אירוע כזה, עם ביצוע בכורה של אחד מהאמנים החדשים המובילים במוזיקה המיינסטרימית (אם יש כזה דבר עדיין) היום.

הוא פינה את הבמה, שהחשיכה מיד והאלמנט הוויזואלי היחיד שתפס אותה היה טריק לייזר שכזה שעטף את הבמה במניפה ירוקה.  בתוך המניפה הזו עמד אדם כשגבו לקהל.  השיער שלו מסודר באיזו דרך מוזרה שצריך לבהות בה כמה דקות כדי להבין, ואז הוא מתחיל לשיר, על רקע הפלייבק האלקטרוני הלא משעמם לחלוטין.   "מה," אני אומר לעצמי,  "זה?"   הוא ממשיך לשיר את כל הבית הראשון ואת הבית השני, כשהגב שלו עדיין לקהל, והקול שלו מזכיר את מייקל ג'קסון, אבל טוב יותר.  "אני יודע שהיא תוציא ממני את המיץ," הוא שר. "לפחות שנינו כבר לא נהיה." והמילים האלה, אלו לא מילים סטנדרטיות של שיר פופ.  ואז הפזמון מגיע והשיר ממשיך ומשתפר בכל מיני רמות.  "לא יכול להרגיש את הפנים שלי כשאני איתך," שזה גם שם השיר, הוא סנטימנט מאד מוזר לבטא בו אהבה. אם זה מה שהוא מנסה לבטא.

בכל מקרה, ההתרחשות שלפני ותוך כדי ואחרי השמעת הבכורה הזו של השיר, שכמובן הפך להיות להיט בקנה מידה שמתאים לשירים מהסוג הזה בזמנים מהסוג הזה, גרמה לי לחשוב שאני אמור להכיר את הבחור, ומאחר ואני לא, הלכתי וליקטתי פרטים נוספים.  הוא קורא לעצמו The Weeknd (בלי ה-e הזה שבאמצע, מה שמעורר בעיות רציניות בלמצוא אותו בגוגל, במיוחד בהתחשב בעובדה שכבר יש להקה שנקראת The Weekend, עם e באמצע), אבל ההורים שלו קוראים לו אבל טספייה.  הם קוראים לו באמהרית, מפני ששניהם אתיופים שהיגרו לקנדה לפני שהוא נולד.  אמו וסבתו, שגידלה אותו, השמיעו לו את האמנים האתיופיים הנכונים כשגדל – אסתר אווקה ומולאטו אסטאטקה – ומאוחר יותר הגיעו מייקל ג'קסון, ופרינס, וקניה ווסט שאפילו הפיק בשבילו שיר.   הוא התחיל את דרכו בשלושה מיקסטייפים שערך ושיחרר ליוטיוב תחת השם המחודש The Weeknd – ובהופעה הראשונה שלו בטורונטו, ביולי 2011, הוא אמנם עמד עם פניו לקהל, אבל הוא נאחז במיקרופון כאילו שהוא הולך לטבוע ולא זז ממנו סנטימטר.

בשאר השירים שמקיפים את השיר המיוחד הזה באלבום הראשון שלו שפורץ את מחסום התודעה של אנשים (כמוני) שבדרך כלל לא מקשיבים לסוג המוזיקה הזה – והחמישי שלו בסך הכל, המוזיקה ממשיכה להיות מיוחדת ושונה משירי הפופ האחרים שמרחפים מסביבו בעולם, אבל המילים מיישרות קו עם אלו של אמנים אחרים, מיוחדים פחות, בתחום הזה, והן פחות נעימות להאזנה.  אבל בשביל הרגעים הליריקליים המעטים, והמוזיקליים הרבים, שבהם הוא עף מעל לאמנים שמקיפים אותו, המוזיקה שלו בהחלט ראויה להאזנה.

מהצד השני של הזירה אפשר למצוא את Thundercat. הפעם, אמן עם כל האותיות הנדרשות בשם.  שאפשר, אפילו, למצוא בקלות בגוגל.  סטיבן ברונר הוא שמו האמיתי, והוא מגיע מרקע מעט סולידי יותר – נולד וגדל בלוס אנג'לס, קליפורניה, למשפחה של מוזיקאים.  בצעירותו אפילו העביר מעט זמן ב-Suicidal Tendencies ביחד עם אחיו הגדול, רון ברונר, אוחז בבאס שבה אחז, בזמנים אחרים, גם רוברט טרוחילו, עכשיו הבסיסט של מטאליקה.  אחר כך הוא המיר את דתו לרית'ם אנד בלוז והוציא שני אלבומים שהאחרון שבהם מכיל את "Them Changes", שיר שנאחז בריף של האחים איילי ובונה מסביבו שיר שגם המילים שלו מטרידות (החיים מאד ברוטליים בשביל אמני רית'ם אנד בלוז בזמן האחרון – "שאף אחד לא יזוז, יש דם על הרצפה," הוא שר בפתיחת השיר הזה, "ואני לא יכול למצוא את הלב שלי.").  בהאזנה חטופה לשירים שלו, ובמבט חטוף על הקליפים שמלווים את השירים האלה, אפשר לראות ש-Thundercat, שהלבוש המועדף עליו הוא חולצות וג'קטים עם הסמל של הסדרה המצוירת שהוא קרא לעצמו על שמה, חי בעולם שלו שבו קורים דברים מאד מוזרים.  חברים מחסלים חברים אחרים בקרני לייזר שיוצאות מהעיניים שלהם, למשל, או יוצאים ממכוניות ונכנסים לבתים עם גרביונים שמסתירים את הזהות שלהם על הפרצוף.  וזה במקומות שבהם הוא בוחר ללכת בטבעיות עם זר מוזהב על הראש ולא, למשל, כשהוא בוחר לעטות נוצות של צ'יף אינדיאני או להסתובב עם קטאנה בישימון פוסט-אפוקליפטי.  קליפים פשוטים, למעשה.

פה ושם ממשיכים וצצים אמנים כאלה, שלוקחים את כל מה שבנאלי במוזיקת פופ, וברית'ם אנד בלוז, זורקים אותו החוצה ומשאירים את כל מה שמוזר ומעניין, ונותנים משמעויות חדשות לשירים קליטים, שאפשר להאזין להם שוב ושוב, גם כאלה שבפעם הראשונה אי אפשר לקלוט בהם אפילו אלמנט מלודי אחד.  הסוד הוא בלמצוא את ההשראה הנכונה, ויום אחד גם הם ימשיכו להזין את המעגל הזה, של מוזיקה שלא מסתדרת עם הגבולות שלה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הסרט הזה כל כך מלא בשחקנים טובים, שנשאר בו מקום רק למשהו כמו סיפור אמיתי.

1. לפני הכל

הנה פרטים על ההופעה של  וויליאם בנט וההרכב הנוכחי שלו, "Cut Hands" – לא חלום אחרי הכל.   ההרכב יופיע ב"פאפאיתו" שבתל אביב, ב-3 לספטמבר (יום חמישי הבא).  אז זהו.

שמועות מדברות גם על הופעה נוספת של קלקסיקו בארץ.  עוד פרטים כשיהיו לי (ולכולם, אני מניח).

 

2.  לא נודע ולא במקרה

ניו זילנד היא ארץ רחוקה וקסומה מלאה בגבעות מוריקות, מפלים שוצפי מים צלולים, עמקים מלאי פרחים והרים מסותתים.  במקומות מסוימים, כשמסתכלים בזווית הנכונה ומצמצמים את העיניים בדיוק לחרך הנכון, אפשר לראות שם הוביטים.  וגם אנשים שכשהם אומרים שהם מרגישים יותר טוב, זה נשמע כאילו שהם אומרים שהם מרירים. מובן לחלוטין, אם כן, שהמוזיקה שתצא משם תהיה גם היא מיוחדת ומלאת תכונות קסם כאלה ואחרות.  למשל, "Crowded House", שניחנה בכוח העל של לקחת כל סוג של מילים ולמצוא בדיוק את ההרמוניות הנכונות כדי להרעיד את מיתרי הלב.  חברי הלהקה נכנסו בזהויות בדויות לאוסטרליה, חלקם אפילו השיגו אזרחויות אוסטרליות, והצליחו לשכנע את אוסטרליה ואת כל שאר העולם שהם בעצם להקה אוסטרלית.  תוך כדי כך הם המשיכו, מחד, ליצור את המוזיקה האהובה בצורה כמעט אוניברסלית שלהם, ומצד שני, להניע בצד האוסטרלי את המלחמה העקובה מדם בין ניו זילנד לאוסטרליה, שהיא כל כך סודית שהיא מעולם לא קרתה.

ומצד שני יש את "Unknown Mortal Orchestra", להקה שהיא ניו זילנדית לחלוטין, לכל דבר ועניין, בעיקר מפני שהיא מורכבת מחבר מרכזי אחד – רובן נילסון, שהוא יליד ניו זילנד.   הוא התחיל את דרכו המוזיקלית בצורה הכי אפקטיבית שיכולה להיות כדי לייצר נוכחות בעולם הדיגיטלי שמקיף אותנו – להוציא שיר לאינטרנט בעילום שם.  אין דבר שיכול לעורר יותר מוטיבציה באנשים לגבי למצוא מידע על אמן כמו ההיעדרות המוחלטת של מידע לגבי אותו אמן מהאינטרנט.  נילסון חיכה בסבלנות כדי שכל בלוגר וחובב מוזיקה באינטרנט יקבל את ההזדמנות למרוט את השערות בעצבנות ולשקול מחדש את כישורי החיפוש באינטרנט, ואז חשף את השם שבמסגרתו הוא יוציא את שלושת האלבומים שלו – שניים מהם חמושים בשני חברי להקה נוספים ובית חדש בפורטלנד, אורגון, מדינה לכשלעצמה יכולה לתת לניו זילנד את התמורה המלאה לכספה בלהיות מדינה קסומה ומוזרה.

לשיר ההוא קראו "Ffuny Ffriends" והוא נשמע כמו זאפה על אסיד.  עם שם שהראה גם הוא נטיות התחכמות זאפאיות, ריף גיטרה שהולך בכיוון מסוים ואז מסתובב ובורח בכיוון האחר וקול מוכפל ומעוות שנשמע כמו זמר אוקיאני אחר, לוק סטיל, לרובן נילסון היו את כל הנתונים ההתחלתיים הנכונים בשביל לגרום לכל האנשים הנכונים להקשיב למה שיש לו לשיר.

מיד אחר כך באו אלבום אחד, ללא שם, שיצא בחברת תקליטים אחת, ועוד שניים בחברת תקליטים אחרת, ובכל אחד מהם כמות של רעיונות מוזיקליים שהיתה יכולה להעסיק להקה אחרת במשך שנים.  נדמה שלרובן נילסון וחבר מרעיו יש יכולת תשומת לב קצרה במיוחד לז'אנרים מוזיקליים וכשהם מזהים אחד שהם רוצים לעסוק בו הם תופסים אותו ומנערים אותו מכל המאפיינים המוכרים שלו, מתעללים בו מעט עם רעיונות מוזיקליים משלהם ומציגים את הגרסה המיוחדת שלהם לאותו סגנון.  כך מוצאים את עצמם שירי גראג' רוק עם קטעי סולו באפקט גיטרה מוזר שמדמה קול אנושי, ושירים אחרים נשמעים כמו משהו שהיה יכול להיות של רדיוהד אם רק היה לו קו מוזיקלי שאפשר לעקוב אחריו לאורך כל הדרך.

כשהגיע הזמן לאלבום השלישי, "Multi-love", נילסון והלהקה גילו שיש כבר אמן אחר שנמצא בעסק הזה כבר די הרבה זמן – גם הוא עושה דברים עם גיטרה שאמנים אחרים בדרך כלל לא עושים, גם הוא נע בתזזיתיות מז'אנר מוזיקלי אחד לאחר תוך כדי שהוא גורם לכולם להישמע כמו סגנונות שהוא המציא בעצמו.   לא עוד זאפה על אסיד.  מעכשיו – פרינס על אסיד.  משיר הנושא שנשמע כמו השלב הטבעי הבא באבולוציה אחרי סטיבי וונדר ופרינס, דרך "Can't Keep Checking My Phone" שמתאר באופן מדויק את הסטרס התמידי שכולנו נמצאים בו כל הזמן, מחכים לצפצופים ולצלצולים שמרמזים שמשהו בעולם שמסביבנו קורה ושאנחנו צריכים להגיב, ועד לשיר הכמעט סוגר, "Necessary Evil", על ריף כלי הנשיפה שמלווה אותו לאורכו, שכתב אביו של נילסון ועל האווירה הג'אזית המקרטעת שלו.    כל אלה, אף על פי שהאלבום יצא רק במאי השנה, מעוררים רצון לשמוע מה עוד יש ל-"Unknown Mortal Orchestra" באמתחתם.

וכל זה כדי לומר שני דברים. אחד, "Unknown Mortal Orchestra" באים להופיע בארץ ב-18 בנובמבר, ב"רידינג 3".  והשני, הם הופכים להיות, לאט לאט, מתחת לאף שלנו, יותר ויותר מפורסמים.  מה שאומר שכדאי להצטייד בכרטיסים כבר עכשיו.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מייקל קיין.  הארווי קייטל. מארק קוזלק.  צריך יותר מזה?

 

* אני יודע, אני יודע. נילסון, לא נלסון. אבל חופש אמנותי וכל זה.

1. לפני הכל

Chance the Rapper, שאני רואה את השם שלו בכל מיני מקומות אבל לא מכיר, הוציא שיר בשם "ישראל (מאבק)".  מבט חטוף על עטיפת הסינגל מלמד שמדובר כנראה בשם השני של אחד מאבות האומה ובמאבק שלו במלאך, ולא במשהו בעד או נגד המדינה שלנו, אבל זה עדיין שיר טוב.

2. תקציר הפרקים הקודמים

אחרי מסע מוזיקלי מוצלח לאורך הכרונולוגיה האלבומית של דיוויד בואי, בחרתי להתחיל ולעקוב בפרוטרוט אחרי האלבומים של אמן פורה אחר שאני מאד אוהב, ברוס ספרינגסטין – משימה שמסתברת יותר ויותר כמו מרדף ופחות כמו מסע, כי בניגוד לדיוויד בואי, שמלבד ההפתעה שהעניק לנו בשנה שעברה די פרש מעולם המוזיקה, ברוס ספרינגסטין ממשיך להוציא אלבומים בקצב של, פחות או יותר, אלבום לכל פוסט שלי במסע המוזיקלי הזה.  התחלתי עם האלבום הראשון לפני שש שנים וכשהגוספל יצא לחופשה ארוכה מאד עצרנו ב-"Human Touch" שיצא ב-1992, והנה אנחנו מצטרפים אליו שוב.

3.  עשרים וחמישה שירים ושום דבר לראות

[כמה תיקונים שלאחר פוסט באדיבות צפריר, כאן ובחלק הבא]

שנות ה-80 הסתיימו בשביל ברוס ספרינגסטין המוזיקאי בלי תכניות מיוחדות.  אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש שליווה את האלבום הקודם, "Tunnel of Love", ספרינגסטין פירק את הלהקה שלו, ה-E Street Band, בפעם הראשונה מתוך כמה בקריירה הארוכה שלו, והתרגל לחיים החדשים שלו בקליפורניה.  החיים האישיים של ספרינגסטין, לעומת זאת, ידעו כמה סערות פומביות בשנים האחרונות של העשור השמיני – במהלך סיבוב ההופעות של "Tunnel of Love" ספרינגסטין וזמרת הליווי שלו, פטי סקאלפה, הספיקו להתאהב, והרומן, שקיעקע מעט את התדמית הכל-אמריקאית השמרנית של ספרינגסטין הנשוי, הפך להיות פומבי ובעייתי.  ספרינגסטין התגרש מאשתו, השחקנית ג'וליאן פיליפס, התחתן עם סקאלפה ורכש בית שמתאים למידותיו של בוס בקליפורניה, והעולם המוזיקלי נאלץ להסתדר בלעדיו מספר שנים.

מאחורי הקלעים, כבר בסוף 1989, ספרינגסטין כבר התחיל לחשוב על האלבום הבא.  הוא הקשיב וחזר והקשיב לשלושה קטעים מוזיקליים שנתן לו רוי ביטאן, אחד מהקלידנים של ה-E Street Band, ובשלב מסוים החליט להתיישב ולכתוב להם מילים.  המילים האלו פתחו פתח להשראה ולפרץ של שירים נוספים, וספרינגסטין אסף אליו קבוצה של נגני אולפן, ביניהם הבסיסט רנדי ג'קסון, שידוע יותר היום בתור אחד מהשופטים של American Idol, והמתופף ג'ף פורקארו, ממקימי Toto ואחד ממתופפי האולפן הפוריים ביותר בהסטוריה המוזיקלית, והקליט איתם יותר מעשרים וחמישה שירים חדשים.

שנה וחצי של הקלטות עברו על ספרינגסטין והזמן להוציא את האלבום הגיע, אבל ספרינגסטין בחר לשים את האלבום כולו בצד ולעבור לעבוד על אלבום אחר, אישי יותר, שייקרא בשם "Lucky Town" כשייצא (ועוד מספר רגעים נגיע גם אליו).   האלבום חיכה בסבלנות מעט יותר משנה עד שיצא, באותו היום כמו "Lucky Town", במהלך שהסתבר כגימיק לא מוצלח, מאחר ו-Guns and Roses הקדימו אותו עם הרעיון בחצי שנה.   ציבור המאזינים, והמבקרים המוזיקליים, משכו בכתפיהם.  לספרינגסטין לא היה שום דבר לחדש באלבום הזה שהם לא שמעו קודם, והאופי של האלבום, במיוחד בניגוד לאופי של האלבום המלווה אותו, חילק באופן מוגדר יותר ומשמעותי יותר את שני סוגי האלבומים שספרינגסטין הולך להוציא מעתה ואילך – אלו המלווים בלהקה מלאה ובסאונד מוגדר יותר, מכילים שירים קצביים יותר ומדברים על נושאים מגוונים ונרחבים שספרינגסטין רוצה לתת עליהם את דעתו, ואלו שבדרך כלל מכילים רק או בעיקר את ספרינגסטין והגיטרה והמפוחית שלו, וחושפים טפח לאישיות של ספרינגסטין, ללבטים שלו ולפחדים שלו.

הבעיה העיקרית של "Human Touch", שמצטלצלת ממנו גם אחרי עשרים ושלוש שנים, היא שהוא נשמע באופן מובהק כמו אלבום שהוקלט על ידי נגני אולפן.  ההקלטה היא כל כך נקיה ומסודרת שאפשר לשמוע את האוויר באולפן.  אין שום כלי שמנגן צליל אחד שלא נמצא בדיוק במקום, מבחינת הזמן שבו הוא מנגן והמקום שלו על השדה הסטריאופוני.  כל שיר מתחיל ונגמר באופן מדויק במקום שבו הוא צריך להתחיל ולהיגמר והכל נשמע כמו איזושהי גרסה מסחרית ושבלונית יותר של ספרינגסטין.    האלבום השני שיצא בדיוק באותו היום, "Lucky Town", נשמע הרבה יותר כמו שאלבום של ספרינגסטין אמור היה להישמע, אבל מאחר והוא יצא באותו היום ונתפס כאלבום מלווה (אף על פי שהוצאו ממנו יותר סינגלים והוא הציג את דמותו המלאה של ספרינגסטין בניגוד לאלבום הזה שהעטיפה שלו הכילה ברמז רק את ידו עטוית הגורמט של ספרינגסטין וחלק מהגיטרה שלו), הוא נשאר בצל של האלבום הזה וגם הוא היה מעט פחות מוערך ממה שהיה צריך להיות. אבל זו עשויה להיות הזדמנות טובה לדבר עליו.  אם כן:

4. עשרה פרטים על Lucky Town

המסע המוזיקלי לאורך האלבומים של ברוס ספרינגסטין מוצא את עצמו מן הצד השני של שני האלבומים שיצאו באותו היום -21 במרץ 1992, והנה עשרה פרטים, מעניינים יותר או פחות, על האלבום הזה:

1 מאד בדומה לאלבום המקביל שלו, "Human Touch", האלבום הזה הוא גם תוצאה של פרץ של השראה שנולד מתוך שיר אחד, "Living Proof", שהיה אמור להיכלל במקור ב-"Human Touch".  ספרינגסטין החליט במקום לגנוז את "Human Touch" לתקופה מסוימת ולהתמקד בתשעת השירים הנוספים ש-"Living Proof" הביא בעקבותיו.

2 אחת מההופעות הראשונות של ברוס ספרינגסטין במסע ההופעות שליווה את האלבום הזה (והאלבום המקביל שלו) הוקלטה באולפני MTV לטובת התכנית "Unplugged".  זאת היתה ההופעה הראשונה והיחידה בסדרת ההופעות האלה שמפיקי התכנית הסכימו שתהיה חשמלית ולא אקוסטית – ההופעה עצמה לא היתה מוצלחת במיוחד ולא התקבלה בחיבה מיוחדת על ידי המעריצים, מה שגורם להאמין שההחלטה של המפיקים לאחר מכן היתה נכונה.

3  את "Living Proof", השיר שהתחיל את העבודה על כל האלבום הזה, הוא כתב על הבן שלו, אוון ג'יימס, שנולד שנתיים לפני שהאלבום יצא.

4 בבית הראשון של "Local Hero" ספרינגסטין מתאר נסיעה ברחובות עיר הולדתו פריהולד שבניו ג'רזי, שבמהלכה הוא זיהה תמונה במשי שחור של מישהו שנראה לו מוכר.  לטענתו, הבית הראשון מבוסס על סיפור אמיתי – הוא ראה תמונה שלו במשי שחור בחלון הראווה של חנות של דברים בשקל, ליד תמונה דומה של ברוס לי.  כשנכנס לחנות כדי לקנות את התמונה, המוכר אמר לו שזו תמונה של גיבור מקומי.  ספרינגסטין לא סיפר אם המוכר זיהה אותו או לא.

5 את "Souls of the Departed", ספרינגסטין כתב אחרי שצפה במלחמת המפרץ הראשונה ובמהומות בעיר מגוריו באותו הזמן, לוס אנג'לס, בטלוויזיה. גם השיר הזה, בדומה ל-"Born in the USA", נתפס בטעות כשיר פטריוטי אבל מסתיר בתוכו ביקורת על החברה האמריקנית.

6 מלבד תופים בכל האלבום ובאס בחלק מהשירים, שהיו שאריות מההקלטות של "Human Touch", ברוס ספרינגסטין מנגן לבדו בכל הכלים באלבום.

7 האלבום (והאלבום המקביל, "Human Touch"), יצאו בתקופה שבה ספרינגסטין ניסה להסביר לעצמו ולמעריצים שלו את המעבר ללוס אנג'לס ואת פירוק הלהקה שלו, והשיר הפותח את האלבום, "Better Days", מתייחס לזה בשורה, "זה סוף עצוב מצחיק למצוא את עצמך מעמיד פנים, איש עשיר בחולצה של איש עני".

8 את "If I Should Fall Behind" ספרינגסטין כתב כמתנת חתונה לאשתו הטריה בתקופה שעבד על האלבום, זמרת הליווי שלו, פטי סקאלפה.

9 על אף שהאלבום הושלם באולפן בעזרתו של המתופף גארי מלאבר ושחלק מהשירים עובו על ידי זמרות ליווי ובאס, ברוס ספרינגסטין הקליט את האלבום כולו באולפן הביתי שלו בשלושה שבועות – מאד בדומה לשיר שהעניק לו אוסקר שלוש שנים אחר כך.

10 הדעה הרווחת בקרב כמעט כל המבקרים המוזיקליים שביקרו את האלבום, ושל הרבה מהמעריצים שלא התלהבו משני האלבומים שיצאו באותו היום, היא שספרינגסטין היה צריך לבחור את השירים הטובים יותר משני האלבומים (הדעה האישית שלי היא שכל השירים מהאלבום הזה היו נכנסים) ולהוציא אלבום כפול, במקום שני אלבומים רגילים במחיר מלא.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הבא בתור ברשימה של אנשים שקוונטין טרנטינו בוחר להחזיר להם את הקריירה שלהם: קורט ראסל.

1. לפני הכל

מתקפת ההופעות מחו"ל בהמשך השנה מאיימת להגיע לממדים של הופעות מחו"ל זה דבר שבשגרה, והנה כבר הגיע תורם של הרכבים מעט אזוטריים שרק מתי מעט אנשים מתכוננים אליהן מראש, ואנשים אחרים (אני, למשל), הולכים ומקשיבים למוזיקה שלהם ואומרים לעצמם, "זה באמת נשמע מעניין".  למשל:   Cut Hands, הוא הרכב של וויליאם בנט, שהיה פעם חלק מ-Whitehouse, והם מגיעים לישראל (ומשום מה אני לא מצליח למצוא אינפורמציה לגבי מתי ואיפה.  אם כי אני בטוח שלא חלמתי שתהיה הופעה בישראל – זה יהיה חלום מאד ספציפי ולא מובן);  ו-Spiritual Front, להקה מרומא שחבריה מגדירים את המוזיקה שלהם כ"פופ התאבדותי ניהילסטי", זאת אומרת אימו (הם לא להקת אימו.  הם עושים מוזיקה שנשמעת כמו גרסאות חדשות ורעננות לפופ איטלקי ישן), מגיעים ל"לבונטין 7" ב-22 בינואר 2016.

U2, שתפסו את מרבית הפוסט בשבוע שעבר, הולכים לצלם הופעה שלהם בפריס בנובמבר ולשדר אותה ב-HBO באותו היום. גם סרט תיעודי שמתאר את כל התהליכים הטכנים שמאחורי מסע ההופעות שלהם הולך להיות מצולם, ודווקא הסרט השני מעניין אותי יותר – בלי קשר ללהקה עצמה, זה מאד מעניין לראות איך מסע הופעות בסדר גודל כזה מתחיל להיבנות.

2. Suede, היכל מנורה מבטחים (יכול להיות שהשם שלו ישתנה עד מועד פרסום הפוסט), תל אביב, 30 ביולי 2015

אני יכול רק לדמיין מה עבר לברט אנדרסון בראש כשהוא פסע מאחורי הקלעים אל הבמה בתחילת הערב של Suede בהיכל מנורה מבטחים אתמול.  הפרצוף שלו היה מעט מופתע ומחויך, ובנסיון ראשוני לנתח את העניין אני חושב לעצמי שהוא כבר הספיק לראות את האולם שלפניו מואר בהזדמנות אחת לפחות מוקדם יותר היום, אבל אולי אז הרחבה שלפניו היתה ריקה וראויה יותר להופעת רוק, ועכשיו היא היתה מלאה בכסאות.   שורות ארוכות של כסאות שחורים (נוחים אמנם), שמחוברים אחד לשני ברצועות וולקרו זמניות, ועליהם יושבים אנשים ומחכים בסבלנות למוצא פיו.

כשקנינו את הכרטיסים להופעה תהינו, בינינו לבין עצמנו, איך הולכת לעבוד בדיוק הופעה של להקה כמו Suede במקום שיש בו מושבים מסומנים.  בדקנו, פעם אחת ואז שוב, את שרטוט האולם, וכן – זה נראה כמו כסאות.  כמו שורות של מושבים שמסודרים אחד אחרי השני.  בהזדמנות הקודמת והראשונה שיצא לי לראות הופעה באותו היכל (שאז היה היכל נוקיה), הבמה היתה מסודרת לאורך הרחבה והיתה גדולה יותר, ואני ישבתי ביציע ואפילו לא זוכר אם היו כסאות מסודרים ממש מול הבמה.  בזמנו, זה נראה כמו סידור הגיוני – המושבים, והמרחק הזה מהבמה, במיוחד ברגע האחרון של ההופעה כשמייק פאטון החליט להפגין את יכולותיו הקוליות, הוריד את המיקרופון והמשיך לשיר ככה.  וכולם, עד אחרוני היושבים בשורות העליונות ביותר של היציעים, שמעו אותו.   את התשובה לתהיה שלנו קיבלנו בשלב מוקדם מאד של המופע – האנשים שכבר מראש תכננו מה לעשות, ואולי היו כבר למודי הופעות באותו אולם, כבר נעמדו לצידי איזור הכסאות ששילמו במיטב כספם להיות חלק ממנו, וכשההופעה התחילה הם נהרו לקדמת הבמה ועמדו שם, צמודים לברט אנדרסון ולזיעה שלו, כמו שאמור להיות בהופעת רוק מהסוג הזה.  אחרים נעמדו ליד הכסאות שלהם, ותוך כדי ההופעה אזרו אומץ והתקדמו קדימה, ככל שהכסאות עצמם בשורות שלפניהם התפנו מאנשים שנעמדו וגם הם התקדמו קדימה.

אבל נחזור אחורה מעט, להופעה שלפני.  מי שנבחר לחמם את Suede היו סיאם, להקה שצברה מוניטין כמעט אגדי בימי הניו ווייב-פוסט פאנק של תחילת שנות ה-80 בתל אביב, וזו היתה הופעת איחוד חד פעמית שלה, במרחק של שבע שנים מההופעה הקודמת.  מאחר ואני מכיר את סיאם רק כצמד – ג'ף שפירו בשירה וגיטרה והדר גולדמן בכינור ורעשים לא הגיוניים אחרים, הייתי מופתע לראות את יוסי פיין ודני מקוב (ועוד קלידן-מחשבן לא מוכר) עולים לבמה גם הם.  מחקר קצר אחר כך גילה שהם בעצם היו חלק מהלהקה כמעט מלכתחילה.  המוזיקה שלהם עדיין היתה מעולה, אחרי כל השנים האלה, אם כי הסאונד של האולם לא היטיב איתם.  היה נראה שגם בצד שלהם, מול המוניטורים, הסאונד לא היה מוצלח במיוחד, מפני שעברו שלושה שירים עד שג'ף שפירו הצליח לשמוע את עצמו במוניטורים ולא לזייף.  מדי פעם אחד מהכלים האחרים תרם לזיוף, מה שהפך את הסאונד שלהם לרק יותר טוב – זה מה שקורה כשהרבה מהסאונד שלך מורכב משכבות של רעש נפלא.  סיאם ירדו אחרי שישה או שבעה שירים וההמתנה לסיבה שבשבילה כולנו התכנסנו באולם הלא-הגיוני-להופעת-רוק הזה התחילה.

מה שטוב ב-Suede הוא שהם מצאו דרך מקורית לבטל את התקווה, שלעתים קרובות מהולה באכזבה, שההופעה עומדת להתחיל, כשהאורות כבים ואז נדלקים שוב, או כשמישהו עולה לבמה ומרשרש שם בבגדים כהים ותוך מאמץ להיות בלתי נראה.  במהלך הדקות שעברו מילאו את הבמה בעיקר חבורה של אנשים גבוהים, כסופי שיער ובריטיים, שהיו בעליל לא Suede.  אבל אחר כך – מי שמכיר הופעות קודמות של Suede יכל לזהות את צלילי המקהלה והמיתרים שמסמנים את תחילת ההופעה שלהם, והאולם החריש.

חברי הלהקה עלו לבמה לפי הסדר שבו הם עומדים על הבמה (דבר הגיוני לכל הדעות), וגם התחילו לנגן לפי הסדר הזה.  ניל קודלינג, מסתתר מאחורי ערימת שיער, התיישב ליד הקלידים, ואחריו מאט אוסמן, וסיימון גילברט, וריצ'רד אוקס, והצלילים שפתחו את ההופעה מטעם הקלידים גם הם חשפו בפני הקהל במהירות מה הולך לקרות.   "Europe is our Playground", בי-סייד שהוא חלק נפוץ מאד בהופעות שלהם, מאז ההופעה השניה שלהם בארץ, היה בחירה מאד לא שגרתית ומוזרה להתחיל בה הופעה.  זה שיר שקט ואיטי, שזוחל לעבר הפזמון שגם הוא לא פצצת אנרגיה, והוא התחיל את ההופעה באווירה מהוססת ולא ברורה.  בניגוד לשאר השירים, שחלקם נוגנו במהירות שנשמעה לי כמעט פי שתיים מגרסאות האלבום שלהם, את השיר הזה הם התעקשו לעשות באיטיות המלכותית הרגילה שלו.  רק אחר כך ברט אנדרסון התפנה להגיד שלום לתל אביב, ולפתוח בשיר שבאמת היה אמור להתחיל את ההופעה – "She".   אולי, מחשבה עברה בראשי, הם החליטו לפתוח עם השיר הזה כי הם שמעו על האירוע המכוער והמזוויע שהתרחש בירושלים מוקדם יותר באותו היום, אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי זה, וההופעה המשיכה עם שירים שהכריחו את הקהל לקום, ולהשתתף ולהתנועע, והמחשבה הזו נשכחה ממני.

אחרי "She", שאר השירים הגיעו בקצב מסחרר – אחד מתחיל כמעט לפני שהקודם נגמר.  הם עברו על רוב הלהיטים שלהם כדי לוודא שאף אחד בקהל לא נשאר לא מרוצה –  "The Drowners", ו"Metal Mickey", ו-"Animal Nitrate", שלושת הסינגלים הראשונים שהכירו את Suede לעולם ב-1992, וגם "So Young" בהמשך הערב; כמה שירים, חלקם לא טריוויאליים, מ-"Dog Man Star", שאם אני מבין נכון 20 שנה להוצאתו הוא סוג של האירוע שבזכותו Suede מופיעים בכל מיני מקומות עכשיו, וכמה מהלהיטים הנדרשים מ-"Coming Up" (אם כי, תודה לאל, לא "Saturday Night"), ואפילו שני שירים מהאלבום האחרון.   למיטיבי הלכת, Suede הציעו גם את "To The Birds", עוד בי סייד, בביצוע נפלא, ואפילו שיר חדש.

"אני רואה שיש פה כסאות," ברט אנדרסון אמר, רגע לפני שהם ניגנו את השיר החדש, השקט והיפהפה הזה, "I Can't Give Her What She Wants", מתייחס סוף סוף לפיל השחור שבאמצע החדר.  "אבל אני רוצה שנדמיין שאין פה כסאות.  אם תקומו, ותתנועעו ותשתוללו, האווירה של ההופעה הזו תהיה הרבה יותר טובה.  אבל עכשיו לא צריך.  זה שיר חדש, והוא שיר שקט."  ואז הוא כרע בקדמת הבמה ושר את השיר החדש, מלווה רק בגיטרה של ריצ'רד אוקס ובקלידים של ניל קודלינג.  ואז הוא קם, והקלידים ליוו את הלהקה אל תוך "Everything Will Flow", והווילון הסגול והסולידי שמאחוריהם סוף סוף ירד וחשף מסך שעליו הוקרנו, ברוב המקרים, לאורך שארית הערב, עטיפות הסינגלים שהלהקה ביצעה מתוכם שירים.

ברט אנדרסון הוכיח שהגיל לא משחק תפקיד כשהוא עולה לבמה, והעביר כמעט את כל ההופעה, למעט שניים או שלושה שירים שבהם התיישב או כרע בקדמת הבמה, או על אחד מהמוניטורים, בריצות וקפיצות מטורפות לאורכה ולרוחבה של הבמה, ובסיבובים שנראו מעט מסוכנים של המיקרופון מעל לראשו.  בהזדמנות אחת, מרשימה, הוא הניף את המיקרופון מעליו עם מספיק כבל כדי שהמיקרופון יעביר מעגל רחב במיוחד, מעל הבמה ומעל הקהל, וכשהשיר הסתיים הוא נתן למיקרופון להיכרך מסביבו, מודע בדיוק לכמה הפעולה הזו הולכת להאט את מהירות הסיבוב של המיקרופון.  רק המחווה הזו זכתה לתשואות משלה, בנוסף לאלו שהשיר הרוויח.  מאחר ואנדרסון הוא בכל זאת לא אדם צעיר, הוא הגיע לשיר האחרון בסט המרכזי של ההופעה כשחולצתו ספוגה בזיעה מכל הכיוונים ואחרי שכבר איבד כל תקווה להצליח לסדר אותה מחדש כדי שלא תתנפנף ברוח שמגיעה מהמאוורר שהוצב בקדמת הבמה.  "כיף לכם?" הוא שאל רגע לפני שהלהקה פצחה ב-"Beautiful Ones", השיר האחרון של הסט העיקרי, והקהל הגיב בתשואות.  "אז הכיף הזה הולך להיגמר."  קריאות ברורות של אכזבה נשמעו מהקהל, אבל גם השיר האחרון היה עמוס באותה האנרגיה שליוותה את כל השירים הקצביים יותר של הערב, וכשהלהקה ירדה מהבמה מחיאות הכפיים ליוו אותם עד לרגע שהחליטו לעלות.

"אני רוצה לעשות ניסוי", ברט אנדרסון אמר כשעלה לבמה, רגע אחרי שניל קודלינג התייצב מצד שמאל וריצ'רד אוקס מצד ימין, כל אחד חמוש בגיטרה אקוסטית, והמשיך להעביר מסר של חיזוק כשהוא מסביר לקהל שכל אחד יכול לשיר.  אחרי המסר הזה הלהקה פצחה בביצוע אקוסטי ל-"She's In Fashion", שאף שהיה אנמי מעט, זכה לתמיכה מהקהל שברט אנדרסון ביקש כשהוא העביר את המיקרופון לקהל ונתן לו לשיר.  שאר הלהקה הצטרפה מיד אחר כך לשיר אחד אחרון, "New Generation", כשבסיומו ברט אנדרסון הודה לנו ואמר שהיינו קהל מושלם.  קהל מושלם זה טוב.  אם רק האולם להופעה היה מושלם, והיה יכול לתעל את האווירה הנכונה והאנרגיות הנכונות, ההופעה הזו היתה אולי ארוכה יותר ומלאה יותר בשיאים מוזיקליים.

עכשיו, שישי בבוקר, ברט אנדרסון וחבר מרעיו אולי מטיילים באיזשהו מקום בארץ, ואולי כבר המריאו בדרכם חזרה אל הממלכה הגשומה בדרך כלל שלהם (אם כי חמה כמו פה עכשיו [תיקון לאחר פרסום פוסט שקיבלתי מחברים בלונדון:  19 מעלות שם וגשם כל יומיים. במקרה היום אין. לא חמה כמו פה, אם כן.]).  ואנחנו נותרנו עם הופעה מוצלחת מאד שהיתה יכולה להיות אפילו יותר מוצלחת.  Suede  יחזרו לפה להופעה שישית, אם יחזיקו מעמד בשלוש השנים הקרובות, מפני שהם אוהבים את ישראל ואת הקהל שלהם כאן (ההופעה הזו, אחרי הכל, נקבעה במיוחד לישראל.  זו לא תחילתו ולא סופו של שום מסע הופעות שלהם שאני יודע עליו).  לנו רק נותר לקוות שההופעה הזו תיקבע במקום גדול מעט יותר שבו ברט אנדרסון יוכל להשקיף מהבמה על הקהל שלפניו, כשהוא עולה על הבמה בתחילת ההופעה, והפרצוף המופתע שלו לא יהיה מנוכחותם של כסאות לפניו, אלא מנוכחותם של אלפי אנשים שמתפרשים לאורך המדשאות של פארק הירקון.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שסיים לשחק את אותו התפקיד במשך 12 שנה בשנה שעברה, אית'ן הוק מתפנה להצטרף לכמה בוגרים של "הארי פוטר" לסרט מאד מטריד.

1. לפני הכל

אחרי שביקר פעם אחת בישראל במסגרת ההרכב המקורי (והמחודש) של Dinosaur Jr, לו בארלו חוזר עם הלהקה השניה והמוצלחת שלו Sebadoh, להופעה אחת בישראל, ב-17 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב. ואם זה לא מספיק, יחממו אותם "מלכת הפלקט", שלא יוצא להם להופיע הרבה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  דיטר מוביוס, גאון וחלוץ של מוזיקה אלקטרונית שהיה חבר ב-Cluster ומקורב ל-Neu!, נפטר בגיל 71.

 

2. שירים של תמימות

באלבום האחרון של U2 שהיתה לו איזושהי משמעות, "All That You Can't Leave Behind", שיצא בשנת 2000, אחד מהשירים נקרא "Stuck in a Moment You Can't Get Out Of".  חמישים וחמש אלף השמעות לפני שהוא הפך להיות אחד מהשירים הנדושים ביותר של סוף המאה ההיא, השיר הזה נכתב בהשראת המוות של מייקל האצ'נס, הסולן של INXS, ומתאר וויכוח שבונו היה רוצה שיתרחש בינו לבין האצ'נס בו הוא משכנע אותו לא להתאבד.   שלושה אלבומים אחר כך, עושה רושם שהוא גם נכתב קצת בהשראת המקום ש-U2 מצאו את עצמם בו באותן השנים.  תקועים ברגע שהם לא יכולים לצאת ממנו, או, יותר נכון, בצל שהם לא יכולים להיחלץ מתחתיו.

"Achtung Baby", שיצא ב-1991 ובישר את הלידה מחדש של U2, היה האלבום הראשון שבו הם הודיעו, במגוון ראיונות, שהם החליטו להתפרק אם האלבום לא ייצא מוצלח (מוצלח, לא מצליח, כי הרבה יותר קל לעצב מחדש את המשמעות של הפועל הראשון מאשר את זו של הפועל השני).  הם כמובן אמרו את זה לאחר מעשה, כשהאלבום היה בחנויות, נמכר כמו לחמניות חמות והגדיר מחדש את המשמעות של להקת על, ויכול להיות שההכרזה המקורית קרתה ויכול להיות שלא, אבל מאז, U2 הקפידו להכריז את ההכרזה הזו לפני הוצאה של כל אלבום, כסוג של מסורת.  ולפחות בשני האלבומים שבאו אחרי "All That You Can't Leave Behind", הם הקפידו לעצב מחדש את ההגדרה של מוצלח ככל שיכלו.

ואז בא חודש ספטמבר בשלהי שנת 2014, ו-U2, שהיו יכולים להמשיך ולמלא אצטדיונים רק בכוחם של השירים הישנים שלהם, משנת 2000 ודרומה, החליטו שהפעם הם רוצים לעטוף את האלבום החדש שלהם באיזשהו גימיק.

פעם, דברים כאלה – אלבום חדש של U2 – היו כרוכים בהרבה יותר רעש וצלצולים – מסיבות עיתונאים בסופרמרקטים, לימונים ענקיים נתלים מפיגומים ענקיים כשצלילים ענקיים ממלאים אצטדיונים ברחבי העולם.  רק אז, אחרי מהלומה ארטילרית כזו על התודעה המוזיקלית שלנו, האלבום היה יוצא, ומקבל את הסכמתנו או חוסר הסכמתנו לסופרלטיבים ש-U2 כבר השכילו לעטוף אותו בהם, בראיונות אין ספור שהעניקו לפני צאת האלבום.

ואז – דקה אחת אין אפילו רמז קל שבקלים לאלבום חדש של U2 באופק, ודקה אחר כך – אלבום חדש.  "Songs of Innocence".

אנחנו, ווטרנים מוזיקליים, למודי הפתעות ואכזבות וגימיקים, קיבלנו את זה בגבה מורמת, קצת, ובהמשך בעיסוקינו. הגימיק היה מוצלח, השיג כנראה את המטרה המיועדת שלו ונתן ל-U2 הזדמנות להיות שוב בכותרות לזמן מה. אבל ההפתעה האמיתית, לפחות בשבילי, הגיעה מספר ימים אחר כך – תרעומת, שהפכה לסוג של סופה, ברחבי האינטרנט, של משתמשי iTunes שלא רצו את האלבום הזה בספריה שלהם, הכריחו את Apple להוסיף כפתור שאי אפשר למצוא אותו בשום אלבום שיש לכם בענן של אפל – כפתור שמאפשר להוריד את האלבום הזה, וכל זכר שלו, מהענן, ולא לשמוע אותו, או עליו, יותר.  לבונו היתה, כדרכו, דרך ציורית יותר לתאר את זה:  "רצינו לשים בקבוק חלב ליד הדלת של כל מאזין," הוא אמר. "והיו מקרים שהחלב הגיע למקררים של אנשים, לדגני הבוקר שלהם, בטעות . ואנשים אמרו, 'אני לא שותה חלב'."

אני, מצידי, לא אומר לא למוזיקה בחינם.  בטח כשהיא מגיעה באופן כל כך פשוט, בלי צורך מצידי לגשת לאיזשהו לינק או להוריד את האלבום מאיזשהו מקום.  בטח כשהיא מגיעה מ-U2, שאני שומר להם, בכל זאת, חסד נעורים.  אם להתעלם משני האלבומים שבאו לפני האלבום הנוכחי (משהו שאני בהחלט מנסה לעשות), המוזיקה שהם עושים תמיד היתה מיוחדת בעיניי, גם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים וגם כשהיא כוונה לאצטדיונים גדולים יותר, בעצם.

ולכן הקדשתי – גם אז וגם עכשיו, כמעט שנה אחר כך, את תשומת הלב הראויה לאלבום חדש וחינמי של U2.  על העטיפה, מתופף הלהקה לארי מאלן הבן מחבק איזשהו נער חצי עירום.  אין בזה משהו מיני – U2  מעולם לא שידרו וממשיכים לא לשדר עכשיו שום נופך שערורייתי מהסוג הזה, ובעקבות שם האלבום – "Songs of Innocence" – אפשר להבין את מהות התמונה שמעטרת את העטיפה מאד מהר:  מאלן מחבק את עצמו כשהיה צעיר, כשרק התחיל את דרכו בלהקה, והחיבוק הוא לא חיבוק מנחם אלא חיבוק נואש – מאלן פחות מחבק את עצמו כנער ויותר תופס את עצמו כדי שלא יברח וייעלם.

בפנים, שורה של שירים שיש בהם געגועים וייאוש וערגה כמו אלו שהעטיפה מרמזת עליהם, אבל גם הרבה תקווה ומבט מפוכח קדימה.  מבט קצר על רשימת שמות השירים – "הנס של ג'ואי רמון", "קליפורניה (אין קץ לאהבה)", "שיר בשביל מישהו", "גדל עם זאבים" – מרמז שאולי תהליך העבודה על השירים התחיל ברשימה של שמות מגניבים על דף, ונסיונות מאוחרים יותר למצוא שירים שימלאו את הקונטיינר שכל שם של שיר תופס.   והקשבה למילים ולדרך שבה הן משתלבות בתוך המוזיקה מלמדת שהמוזיקה, כנראה, הגיעה קודם.  אבל בונו הצליח למצוא דרכים מוצלחות ומעניינות לצייר תמונות של רגעים – מהעבר ומהעתיד – בתוך השירים האלה.  חלקן נדושות (שורת הדימויים שמרכיבה את הבתים של הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "Every Breaking Wave", נשמעת כמו גרסא מעודנת ומיינסטרימית יותר לשיטת כתיבת השירים של ת'ום יורק, אבל בהקשבה שניה ושלישית לשיר הזה אפשר לשמוע קשר בין הדימויים והתחלה של סיפור, שחושף את עצמו יותר ויותר ככל שמאזינים לשיר) וחלקן מוצלחות יותר ("יש לנו שפה כדי שנוכל לתקשר,  דת כדי שנוכל לאהוב ולשנוא, מוזיקה כדי שנוכל להעצים את כאבנו, ולתת לו שם," בונו שר בשיר שפותח את האלבום ובשלוש קפיצות אדירות מתאר את החוויה האנושית בדרך שלא חשבתי עליה אף פעם), אבל כולן מובילות לאותו מרחב מוזיקלי, שמסביר את עצמו יותר ויותר טוב בכל פעם שמאזינים לאלבום.  המרחב המוזיקלי הזה אומר – U2 מרגישים נינוחים עכשיו, במקום שבו הם נמצאים.  הם לא רוצים להמציא את עצמם מחדש והם לא רוצים להמציא את עולם המוזיקה מחדש.   הם חילקו את האלבום שלהם בחינם למיליוני אנשים, שרבים מהם אפילו לא רצו את האלבום, כי זו היתה הגרסא שלהם לפאנק.  הם החליטו לעשות את האלבום עם Danger Mouse ולקחת בחזרה, לפחות בשיר אחד, את הסאונד שהם השאילו ל-Killers, אף על פי שזה גרם להם ללכת קרוב מאד לקצה שמעבר לו העיתונות המוזיקלית היתה עשויה להאשים אותם בשינוי הסאונד שלהם כדי שיישמע כמו להקה צעירה ומצליחה יותר. בשביל U2, כל זה לא משנה.  הם ממשיכים להסתכל קדימה ולעשות את מה שזה לא יהיה שהם עושים, ותוך כדי למלא אצטדיונים באנשים שרוצים לשמוע גם, ובעיקר, את הדברים הישנים יותר שלהם.   השמועה אומרת שהם מקליטים עכשיו שני אלבומים נוספים – "Songs of Experience" ו-"Songs of Ascent".  ושאם האלבומים האלה לא יהיו מוצלחים יותר מהקודמים, הם יתפרקו.  מילא.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ג'ייסון סיגל חוזר למיניאפוליס כדיוויד פוסטר וולאס (כשעושים סרט על דיוויד פוסטר וולאס אני יודע שיש עדיין תקווה בעולם הזה).

1.  לפני הכל

יש חלק רע במיוחד ביצר האנושי, שגורם לנו, בהינתן טרגדיה, במיוחד כזו של מישהו שאנחנו מרגישים שטרגדיות לא יכולות להיות מנת חלקו בעולם, לרצות לדעת הכל.  איך זה קרה, למה, מה אנשים ראו, וחשבו, והרגישו ומה הם חושבים ומרגישים ועושים עכשיו.  אבל כשמדובר במישהו כמו ניק קייב, שבנו ארתור נפל מצוק באנגליה בתחילת השבוע ונפטר בהמשך, שבמשך עשורים העניק לנו כל כך הרבה בעזרת המוזיקה שלו ואיפשר לנו להתחבר אליו בדרכים שאמנים אחרים לא מאפשרים, יש איזושהי הרגשה של חוב.  ומצד שני, הרגשה שאנחנו לא יודעים בדיוק איך אנחנו צריכים להתנהג בסיטואציה כזו.  העצב הוא, כראוי, אמיתי ואוניברסלי.  לא נתקלתי באף אדם ברשתות החברתיות שמקיפות אותי, שניק קייב נגע בחיים שלו והעצב שלו מהחדשות האלה לא היה אמיתי.  "בננו נפטר ביום שלישי האחרון," ניק קייב ואשתו פרסמו בהודעה הקצרה, היחידה, לתקשורת, שהוציאו מאז.  "הוא היה בננו היפהפה, האוהב והשמח.  אנחנו מבקשים שתתנו לנו להתמקד באבל שלנו בפרטיות כרגע."   והדבר היחיד שנותר לנו לעשות, כחלק מהחוב העצום שיש לנו אליו, הוא להיענות לבקשה שלו, ולקוות שיום אחד הוא ימצא איזושהי נחמה.

2. Tin Hat Trio:  מוזיקה עממית ממדינה לא קיימת

ההרכב השלישי והאחרון בטרילוגיית הרשימות הקצרות הזו הוא הרכב סטנדרטי הרבה יותר מהשניים האחרים.   באופן שנפוץ בקרב ההרכבים האחרונים שדיברתי עליהם, מדובר בשלושה אנשים.  אבל הפעם הם מנגנים על כלים די סטנדרטיים שמכילים את כל החלקים שהם אמורים להכיל:  רוב בורגר, שייסד את ההרכב, מנגן בעיקר באקורדיון אבל גם בפסנתר; רוב אורטון מנגן בגיטרות שונות; וקרלה קילשטדט מנגנת בכינור, שמדי פעם אפקטים גורמים לו להישמע כמו כלים אחרים ממשפחת המיתרים.

אבל – אני מרמה. קצת.  מפני שרוב בורגר, מייסד ההרכב המעט אמורפי הזה, עזב את ההרכב לפני יותר מעשר שנים, ואת נעליו הגדולות היו צריכים למלא שני אנשים – רוב רייך, גם הוא אחראי על האקורדיון והפסנתרים ברפרטואר הלהקה, ובן גולדברג, נגן קלרינט ששיתף פעולה עם ההרכב באופן לא רשמי לאורך השנים לפני כן באלבומים ובהופעות.  עכשיו, הם פשוט נקראים Tin Hat, כי הם ארבעה אנשים, שהיו פעם חמישה.  שהיו פעם שלושה.

טין האט, אם כן, מגדירים את עצמם כקולקטיב של מלחינים, לא כלהקה.  אם כי גם זאת הגדרה מעט רופפת, מאחר והם לא בדיוק מלחינים.  זאת אומרת, מאד בדומה לג'אז, הם הרכב שמתחיל כל קטע במבנה מוגדר מראש, לפחות איזו מפה שמשרטטת באופן פשטני וכללי את הכיוון שבו הם הולכים.  אבל הדרך שבה קטע שהם מנגנים מתחיל והדרך שבה הוא נגמר – בהקלטות ובמיוחד בהופעות – הן שתי דרכים שונות לחלוטין.  טין האט הם הרכב שמקדיש חשיבות יתרה לכל מה שכרוך באלתור, באותה מידה, או אפילו במידה גדולה יותר, מכל מה שכרוך בהלחנה מהוקצעת ודקדקנית של הקטעים שהם כותבים.

הם מגדירים את עצמם גם כהרכב קאמרי.  קאמרי, כמו בהגדרה המקורית של הרכב מהסוג הזה – הרכב של כלים שאפשר לקחת אותם בקלות ולהכניס אותם לחדר, ולבצע שם את סדרת הקטעים שהם רוצים לבצע לקהל של אנשים, או אפילו להקליט אותם, בלי מעורבות של מגברים או של גורמים אחרים. האקורדיון, הגיטרות, הכינור וכלים נוספים שמצטרפים להרפתקאה הזו מאפשרים להם ליצור מוזיקה שנשמעת כאילו היא מגיעה מזמן רחוק מאד, וממקומות אחרים מאד.

יש כמות מסוימת של מילים שאפשר להשתמש בהן כדי לתאר את המוזיקה שיוצאת מתוך הרמקולים כשאחד מארבעת האלבומים שהם הוציאו כטריו מונח במגש נגן הדיסקים ונשאב פנימה – מוזיקה מזרח אירופאית, צוענית, מוזיקה של המאה שעברה, מוזיקה של תחילת המאה שעברה בארצות הברית, אמריקנה, מוזיקת שורשים, בלוגראס.  וכל התיאורים האלה נכונים, ברגעים קצרים ובודדים של המוזיקה.  אבל מה שמיוחד במוזיקה שחברי ההרכב מבצעים, הוא שהיא מערבבת את כל הדברים האלה לכדי סגנון מוזיקלי חדש שנשמע קרוב וביתי ומנחם בבת אחת, בלי יכולת לדעת למה.  הרי זו לא המוזיקה שלנו.  לא מוזיקה שמגיעה מהמקום שעזבנו ושאנחנו מתגעגעים אליו, ולמרות זאת, זו בדיוק הדרך שבה אפשר לתאר את המוזיקה הזו – כמו מוזיקה עממית ממקום שמעולם לא ידענו שעזבנו.

ארבעת האלבומים שהם הוציאו כשלישיה מציגים כל אחד, על עטיפתו, בדיוק את מה שאפשר לצפות ממנו – "Memory is an Elephant", שחושף הרבה ערפל ועשן ופיל קטן במרכז, נשמע בדיוק ככה – מוזיקה שיש לה בסיס קבוע שאפשר להיאחז בו, שמוקף בהרבה מאד צלילים שלא בדיוק מתיישבים במקום הנכון מסביב לאוזניים;   "Helium", האלבום הנגיש ביותר שלהם מבחינה מוזיקלית, מארח את טום ווייטס באחד משני הקטעים שנושאים את שם האלבום, ונראה ונשמע כמו סצינה מאחד הסרטים של אמיר קוסטוריצה;  "The Rodeo Eroded", מציג איזשהו אלמנט מוזר של פרזול ממערב פרוע בעולם מקביל, בגווני ספיה, וחושף את האמריקנה המחודשת של טין האט, שמגייסת לשורותיה גם את ווילי נלסון, לצרכי חיזוק האותנטיות;   ו-"Book of Silk", על עטיפת הקרטון שלו וההדפס המציג אנשים בכובעים גבוהים ונשים בשמלות מאד לא נוחות מביטים לעבר עתיד שהם לא צפויים לחוות, והמוזיקה גם היא נמשכת אחורה לזמנים ולמקומות שהעין והאוזן לא מצליחים להשיג.

אחר כך ההרכב השתנה, והתרחב, וקטן שוב, והיו פסקולים ואלבומים נוספים, וסיבובי הופעות ואיחוד קצר של ההרכב המקורי, גם הוא בפסקול, וההרכב ממשיך, בינתיים במבנה הרביעיה שלו, להגדיר מחדש את הקו שמפריד בין המוזיקה של העולם הישן – היבשת שנשארה מאחור כשכל האניות חצו את האוקיינוס והגיעו אל הארץ החדשה והאופקים החדשים – ובין זו של העולם החדש והמופלא שגילה את עצמו, לאט לאט, מבעד לערפל.  הערפל, שהפסנתר, הגיטרה והכינור של Tin Hat Trio מקפידים לפזר גם עכשיו.

 

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא, חברים שמבינים בדברים מהסוג הזה מחכים בחוסר סבלנות ל-"Suicide Squad" שאמור לצאת ב-2016.  שלוש דקות וקצת בחברת הטריילר שיצא השבוע לסרט הזה, שכולל בתוכו את הגרסה הכי מטרידה ששמעתי אי פעם ל-"I Started a Joke"', בהחלט עוזר להבין למה.

1. לפני הכל

קרוב לוודאי שכבר קראתם על זה באיזושהי חלקה של האינטרנט, אבל הנה זה גם כאן:  חנות תקליטים בשם "בי סייד" עומדת להוציא את הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת בוויניל.  חברי הלהקה נתבשרו על כך באופן עקיף, וכשיצרו קשר עם בעלי החנות, דין בראון, הם הבינו ממנו שהוא לא ידע שהגרסה הזו של הקלטת יוצאת בניגוד לידיעתם ולדעתם של חברי הלהקה, שההוצאה מתבססת על הסכם שיש לו עם מוטי שהרבני (מי שהיה המנהל של הלהקה ושמחזיק בזכויות של חלק מהחומר שלהם) וביקש ליישר איתם את ההדורים, אבל הודעה על הוצאת התקליט יצאה לעיתונות למחרת.  חברי הלהקה פירסמו פוסט משותף בפייסבוק, מתוך החשבון של אוהד פישוף, שבו הם טוענים שאין להם את היכולת הכלכלית ליישב את הנושא בצורה משפטית ואפילו לברר אם מדובר בנושא לא חוקי, או בנושא חוקי, אבל מסריח.  בכל מקרה הם מבקשים מכל מי שהלהקה יקרה לליבו, כמוני וכמוכם, לא לקנות את הוויניל הזה ולפנות, אם יש לנו צורך, להוצאה הדיגיטלית של הקסטה שהם כן היו מעורבים בה, על ידי Anova Music, שנה אחת קודם לכן.  אתם יכולים לקרוא את הפוסט המלא כאן.

 

2. הנשיאים, של ארצות הברית. של אמריקה.

הסימן הראשון בשביל מנהיג להקה, או מי שאחראי על שיווק הלהקה, אם יש מישהו שמקדיש את זמנו רק לזה, שהשם שהלהקה בחרה לעצמה עשוי לא להיות מועיל במיוחד ללהקה, עשוי להיות כששם הלהקה מתפרש על שלוש שורות שלמות באלבום הבכורה של הלהקה. כמובן שאפשר להציל את המצב.  למשל, אם נמנעים מלחבר את כל האותיות של כל המילים בשם הלהקה כך שייראו כמו שורה ארוכה של אותיות מחוברות.  או למשל, לא להשתמש בפונט של מכונת כתיבה שהדיו בה מורח את האותיות על הדף.  אבל בשביל The Presidents of the United States of America, שיווק עצמי לא היתה אחת מהמטרות המרכזיות שלשמן הם התאגדו מלכתחילה.

בשביל לתאר את PUSA – אני אשתמש מכאן באותו אקרונים שכל הגורמים האחרים שכותבים עליהם משתמשים בו – כדאי להתחיל מהחלק הנורמלי, שמחבר את הלהקה עם להקות אחרות.  ג'ייסון פין, איש נמוך, שחור שיער ותזזיתי, הוא זה שמופקד על התופים (וההרמוניות) בלהקה – והוא מתופף, לרוב, על סט תופים נורמלי לחלוטין.  אבל מכאן הפנים המוזיקליים של הלהקה הולכים ומסתבכים. כריס בליאו ודייב דידרר, שהקימו את הלהקה, מנגנים על מה שמכונה "גיטבאס" (בשביל דידרר) ו"באסיטר" (בשביל בליאו).  אצל הראשון, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה שני מיתרי באס בלבד.  אצל השני, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה רק שלושה מיתרי גיטרה.  אם ניחשתם שההשראה לסידור הלא שגרתי הזה של מיתרי הגיטרות היא מארק סנדמן, ניחשתם נכון – כריס בליאו ניגן עם מארק סנדמן לפני שהקים את הלהקה.

בליאו ודידרר הכירו בבית הספר "בוש" בסיאטל (מכאן השם – אף על פי שלבית הספר אין קשר לאף אחד מהנשיאים בעלי אותו השם), והתחילו את דרכם כצמד – עם הגיטרות המוזרות ובלי תופים.  הם שינו את שמם לעתים תכופות, בצורה שהקשתה על המעריצים שלהם לדעת מתי הופעות מקומיות שלהם מתרחשות, אבל רק כשצירפו לשורותיהם את ג'ייסון פין עתיר המצילות והפכו לשלישיה, הם התפנו להקליט את הקלטת הראשונה שלהם – קלטת בת עשרה שירים שהוקלטה ביום אחד, ונמכרה מתוך הכיסים של חברי הלהקה ומשולחן המרצ'נדייז בהופעות שלהם.

סיאטל של תחילת שנות התשעים היתה עיר שהכילה בעיקר חברי להקות מגודלי שיער ועטויי חולצות פלאנל ומכנסי שלושת רבעי, וחברי הלהקה, שלא היו לא זה, לא זה ולא זה, התקשו למצוא חברת תקליטים שתתעניין במה שיש להם להציע.  כשהצליחו – וחתמו בסופו של דבר בחברת תקליטים קטנה ואלמונית בסיאטל, הצעד הזה התברר כמוצלח גם בשבילם וגם בשביל חברת התקליטים.  הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, זה שמכיל את שם הלהקה בשלוש שורות כמו גם צילום מכוער במיוחד של כמה פסלי חיות ממתכת מנגנים בשלל כלים מוזרים, והמתינו להפוך להיות סופרסטארים.

הם לא היו צריכים לחכות הרבה.  את הווידאו קליפ ל-"Lump", שיר שנכתב על גידול בראשו של כריס בליאו, ובו חברי הלהקה הרסו את נעליהם בביצה אמיתית תוך כדי שהם מנגנים את השיר בעוד מפלס המים מסביבם הולך ועולה, היה אפשר לראות ב-MTV לעתים קרובות, ואחריו הגיע "Peaches", שיר הלל לחיים בכפר ולאפרסקים (שצריך, כמובן, להגן עליהם מנינג'ות), שזכה אפילו ליותר זמן אוויר.   PUSA הפכו, כמעט בבת אחת, להצלחה מסחררת ברחבי העולם – וסיבובי הופעות עולמיים, כולל הופעה בהר ראשמור עם ארבעה נשיאים אמיתיים, כמו גם גרסת כיסוי סאטירית של ווירד אל ינקוביץ' לאחד מהשירים שלהם – ואין שום דבר שאומר שהגעת לפסגת העולם כמו גרסת כיסוי של ווירד אל ינקוביץ' לשיר שלך – הפכו למנת חלקם.   זמן לא ארוך במיוחד אחרי שהשירים התחילו להצליח ולצבור תאוצה, קולומביה קנתה את הזכויות לאלבום מחברת התקליטים האלמונית מסיאטל והוציאה את האלבום מחדש, מעוצב בצורה מעט אחרת, תוך כדי שהיא לוקחת את הזכויות לאלבום מהלהקה למשך כמעט עשר שנים.

אחרי האלבום הראשון, שיצא ב-1995 – שלהי תקופת הגראנג' בסיאטל וברחבי העולם, אבל תחילתו של הפרק המוזיקלי המעניין יותר של התקופה הזו – יצא האלבום השני, שזכה לשם הלא מחייב "II".   הוא הכיל להיטים שעשו מעט פחות גלים בבריכה המוזיקלית הקולקטיבית – בעיקר "Mach 5" ו-"Tiki God".   זמן קצר אחר כך הלהקה הוציאה אלבום-התחייבות-חוזית של קטעים נדירים, בי-סיידים וגרסאות כיסוי (ביניהן "Cleveland Rocks", השיר שמלווה את הפתיחה של התכנית של דרו קארי), והתפרקה.  סוף פרק ראשון.

בשנת 2000 חברת תקליטים אחרת, שהיתה אחת מהחברות החלוציות בתחום מכירת עותקים דיגיטליים של אלבומים (אבל לא שמעתם עליה מעולם, מה שאומר שהיא כנראה לא הצליחה), שכנעה אותם להקליט סינגל אחד נוסף ביחד, ואחר כך אלבום שלם.  אבל מאחר שאותה חברה פשטה את הרגל, וסגרה את האתר שמכר את השירים האלה בפורמט דיגיטלי, הנסיון הזה לא נמשך זמן רב מדי, וחברי הלהקה, שלא יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש הזה, התאיידו מהר מאד, איש איש לפרויקטיו השונים.

הלהקה התאחדה מאז פעם נוספת – שמחזיקה, למעט חבר הרכב אחד שהוחלף, עד היום, כמה שנים מאוחר יותר, וממש בשנה שעברה פנתה ישירות לקהל המעריצים שלה – כי זה מה שעושים היום, וביקשה לדעת אם יש להם את הרצון לממן אלבום אחד נוסף שלהם.  הקהל הגיב בהתלהבות, ו-PUSA אספו את כל הכסף שהיו צריכים בתוך שבוע – מספיק בשביל להוציא שני אלבומים.  האחד, "Kudos to you", הכיל שירי אולפן חדשים, והשני, "Thanks for the Feedback", הכיל הופעה חיה שלמה, שהוקלטה שלוש שנים לפני כן.

הדבר הייחודי בצליל של הלהקה, שנשמע פשוט ולא מיוחד בהתחלה ובגלל זה כל כך קשה לאתר אותו – צריך שמיעה אחת נוספת, אולי שתיים, של השירים שלהם כדי להבין עד כמה הסאונד שלהם ייחודי – הוא מגוון המגבלות שהם הטילו על עצמם תוך כדי שהם יוצרים את המוזיקה שלהם.  קודם כל, הם שלישיה שמורכבת מבס, גיטרה ותופים (בערך).  נוסיף לזה את העובדה שלבאס יש רק שני מיתרים, שמורכבים על גוף של גיטרה רגילה.  נוסיף לזה את העובדה שלגיטרה יש רק שלושה מיתרים.  ולכל אלה נוסיף את העובדה שלא תמיד חברי הלהקה נשארים בכיוון הסטנדרטי של גיטרות ובאסים (האלבום הראשון אפילו מכיל שיר שמתארח בו קים ת'אייל, הגיטריסט של Soundgarden ואיש שעוד לא פגש גיטרה שהוא לא רצה לכוון מחדש), ואנחנו מוצאים את עצמנו בטריטוריה מוזיקלית מאד בעייתית, שיכולה להישמע מאד ריקה ורחוקה.  אבל חברי הלהקה מצליחים למצוא דרך – באמצעות נגינה במהירות הנכונה, במקצבים הנכונים, ועם האפקטים הנכונים – לגרום לסאונד שלהם להישמע מלא וכוחני, ולדחוף את השירים שלהם במהירות קדימה.  רוב השירים שלהם הם קצרים, פשוטים ותמציתיים.  הקצרים יותר מתחילים מיד, כאילו לכריס בליאו, הסולן בדרך כלל, יש צורך להיות באיזשהו מקום אחר מיד עם תום השיר. הארוכים יותר מורכבים מרבדים שונים של שירים – שמתחילים בצורה מסוימת ומסתיימים כאילו היו שירים אחרים לגמרי.

PUSA ממשיכים להופיע, בפרופיל נמוך, ולעשות את המוזיקה שתמיד השכילו לעשות, שהיא שונה מכל דבר אחר ששמעתם, ושתמיד יהיה לה מקום בנוף המוזיקלי שרוחש וגועש מסביבה – הרי יש להם פחות משישה מיתרים ביניהם.

 

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:   אנחנו אמורים לא לאהוב אותו. בכל זאת, הוא מדבר נגד ישראל בכל הזדמנות שהוא יכול ומנסה בכל כוחו למנוע מאמנים אחרים להגיע לארץ.  לפעמים הוא מצליח.  כשהוא כן הופיע כאן, הוא השתמש בהקלטה מראש של הקול שלו.  ובכל זאת, זה אחד מהאלבומים הכי אדירים בהסטוריה, עם אחת מההופעות הכי אדירות בהסטוריה, והוא הצליח, בסיבוב ההופעות בתחילת העשור הזה, שבו ניגן את כל האלבום בליווי כל האספקטים הוויזואלים הנדרשים, לעשות אותו אפילו יותר טוב – ועכשיו, סיבוב ההופעות של "The Wall" – הסרט.

1. לפני הכל

שתי תוספות מבורכות לרשימה ההולכת ומתגבשת של אמנים לועזיים שמגיעים לישראל בזמן הקרוב (יחסית):  ג'סטין הייוורד, הסולן של ה-Moody Blues, יגיע לארץ להופעה אחת באמפי ווהל, ב-24 לאוקטובר (השאלה הנשאלת היא למה הוא מגיע לבד ולא עם כל הלהקה, אבל – עדיף לבד על פני בכלל לא); ו-Unknown Mortal Orchestra, הרכב ניו זילנדי שאני מגדיר בתור פרנק זאפה על אסיד, זאת אומרת על עוד אסיד,  יופיעו ב-18 בנובמבר ברידינג 3 בתל אביב.

 

2.  אם אדם נופל על במה באמצע הלילה

אדם נופל על במה ומתמוטט מול קהל של אלפי אנשים, בלילה חם של יולי לא רחוק מרומא.  הקהל מביט לעבר הבמה, לא יודע בדיוק איך לעכל את זה.  זה לא מסוג הדברים שהלהקה הזו צפויה לעשות.  תיאטרליות על הבמה היא לא בדיוק הקטע שלה.  הם מחכים.  אחרי כמה שניות, שבשביל הקהל ובשביל כל הנוגעים בדבר בטח נדמו הרבה יותר ארוכות, הסקסופוניסט זורק את הכלי שלו ומזנק מצד אחד של הבמה והמתופף מגיח מאחורי סט התופים עטור הפרחים שלו באחורי הבמה ושניהם מסתערים על הסולן ומנסים לברר מה הבעיה איתו.  האנשים הבאים שמקיפים אותו הם פרמדיקים, והוא נלקח בזריזות לאמבולנס, שצופר את דרכו לרומא, ונעלם מהבמה.  הקהל ממשיך לחכות שם, לא בטוח מה צריך לעשות במקרים כאלה.  מקרים כאלה בדרך כלל לא קורים בהופעות.  באיזשהו שלב מישהו עולה על הבמה ואומר באיטלקית לקונית שההופעה מבוטלת.  הקהל מתחיל להתפזר.  על קצה הבמה נותר דף מיותם עם מילות קוד לשמות השירים שהם עמדו לבצע.  את "You Look Like Rain" הם שמרו לסוף.

מארק סנדמן היה הסולן והבסיסט של Morphine, טריו לא שגרתי שכלל בנוסף אליו – שבמילה בסיסט אני משתמש בצורה קצת רופפת מאחר והבאס שלו כלל רק שני מיתרים בניגוד לארבעה המקובלים – כלל גם את דנה קולי, סקסופוניסט שבחר לנגן בעיקר בסקסופון באריטון – גדול וכבד הרבה יותר מסקסופון האלט או הטנור שאתם רגילים לראות, וג'רום דופרי, מתופף שניגן על סט תופים רגיל לחלוטין, עד כמה שאני יודע.

הלהקה הוקמה על חורבות כמה להקות אחרות שצצו ונעלמו בקיימברידג', מסצ'וסטס, שגם בהן ההרכבים וכלי הנגינה היו לא שגרתיים.  באותה תקופה (וגם לאחר מכן, כשרצה לגוון) מארק סנדמן ניגן באמצעות סלייד על גיטרה שהיה לה רק מיתר אחד, בלהקה שהיה בה גם נגן מפוחית, שהשתדל לנגן בקצה המרוחק ביותר האפשרי של הספקטרום מנגינת בלוז.

Morphine בנו את עצמם לאט, לאורך חמישה אלבומים שיצאו בין 1993 ל-1999.  חמישה אלבומים בעלי שמות לקוניים שחשפו את חוש ההומור היבש, שניכר גם במילות השירים, של מארק סנדמן.  "Good", הראשון, כלל בתוכו את "You Look Like Rain" ואת "The Saddest Song", בין עוד הרבה שירים, ואחריו הגיע אלבום הרמז התשבצי "Cure for Pain", שהכיל את "Thursday"  ואת "Mary Won't You Call Me Name".   אחרי שבנו לאט וביסודיות את הקהל שלהם, קהל שהבין את הייחודיות שבצליל שלהם ואת העובדה שהכלים שלהם, שטוו צלילים נמוכים במיוחד וגרמו לקול של סנדמן, שהיה נמוך לכשלעצמו להיות מקור הצליל הגבוה ביותר בשירים שלהם, יצרו את המקבילה הסונית לערפל, לריח של אדמה אחרי הגשם, לשורות של עצים צבועים באפור של כמעט לילה, הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם בלייבל מיינסטרימי וגדול – "Like Swimming" יצא ב-Dreamworks, לייבל מקביל לחברת הפקות הסרטים שהוקמה באותו זמן על ידי סטיבן ספילברג וטיטאנים קולנועיים אחרים.  בשנתיים שלאחר מכן Morphine בילו בעיקר בלהופיע, ולוח הזמנים שלהם מצא אותם שמים פעמיהם לפסטיבל באיטליה, מקום שבו הם בנו לעצמם קהילת מעריצים די גדולה ושבו לו הופיעו מעולם.  הם הוזמנו להופיע בלילה השני של פסטיבל קיצי בפלסטרינה, עיירה קרובה לרומא (את הפסטיבל סגרה בלילה השלישי להקה חדשה בעלת השם הארוך והמוזר Queens of the Stone Age) ולאחר שבעה שירים שביצעו, קצת אחרי שמארק סנדמן התפנה לברך את הקהל שהגיע וקצת לפני שהתכוון להתחיל לנגן את "Supersex" הוא התמוטט וסגר את הפרק הזה של הלהקה.   "The Night", האלבום החמישי והאחרון שלהם, יצא כבר אחרי שהוא מת.

דנה קולי וג'רום דופרי המשיכו, עם נגנים אחרים, בגלגולים אחרים של הלהקה שהקפידו להזכיר, באמצעות שמות ודרכים אחרות, שהלהקות האלה נועדו לזכור ולהזכיר את מארק סנדמן ולא להחליף אותו.  האחרונה שבהן בינתיים, "אדים של מורפין", הופיעה באחד הלילות של המהדורה העשרים של אותו פסטיבל, שהתרחשה ב-2 ביולי 2009, לילה אחד לפני יום השנה העשירי לאותה הופעה שנקטעה באיבה.  הפעם, הם שיחררו את "You Look Like Rain" לתוך האוויר הקיצי של פלסטרינה וסיימו את מה שנותר קטוע, עשר שנים לפני כן.

[פרטים חיוניים שהיו חסרים לי לגבי הלילה ההוא מצאתי בפוסט של צלם ועמית לכתיבת בלוגים מוזיקליים בשם וולריו ברדיני, שהיה בהופעה ההיא.]

 

זה הכל להפעם.  עד השבוע הבא – ב-Entourage, סדרה שאני רואה בה לאחרונה סצנה כזו או אחרת מדי פעם, מדברים הרבה (בהרבה מהסצינות שאני רואה, בכל אופן), על תסריט לסרט דמיוני בשם "מדיין", על ההסטוריה של ברון הסמים פאבלו אסקובר.  בפורמט של "שניים רבים והשלישי לוקח", בניסיו דל טורו, שהוא כמו אדריאן גרנייר אבל שחקן אמיתי, מגלם אותו בסרט חדש.

1. לפני הכל

אז מסתבר שזה גנטי.  שי ראב, בן דוד שלי, כותב יפה במוזינג על פלורנס והמכונה.

2. בכל בדיחה יש גרעין של אמת

פרנץ פרדיננד וספארקס ביחד באלבום משותף.  פרנץ פרדיננד. וספארקס. ביחד. באלבום משותף.  אני אתן לזה לשקוע רגע.  ובעצם, בדיעבד, עכשיו כשפרנץ פרדיננד עשו את המעשה הבלתי משתמע לשתי פנים של אהבה ללהקה אחרת, זה נראה הגיוני לחלוטין.  ההטעמה המוזרה בשירה של אלכס קפרנוס כל השנים האלה לא היתה נסיון לחקות את איאן קרטיס ביום שמח, אלא נסיון לחקות את ראסל מאל בכל יום שהוא.

כמה צעדים אחורה למי מכם שלא מצא הרבה הגיון בפסקה הקודמת.  למעשה, בואו נלך ארבעים וארבע שנים אחורה.  לוס אנג'לס, תחילת שנות השבעים. ספארקס מתחילה את דרכה בתור להקת רוק סטנדרטית ולאורך ארבעים וארבע השנים שלאחר מכן התגלגלה בהרכבים שונים ובז'אנרים מוזיקליים שונים, כמעט אף אחד מהם לא רוק סטנדרטי, כשהציר שמסביבו נעים ההרכבים השונים של הלהקה הוא שני האחים רון וראסל מאל, שעל אף שם המשפחה המוזר, הגינונים האירופאיים והשירים שמילותיהם מכילות עשרות רפרנסים לסופרים ואמנים אירופאים, הם אמריקאים לחלוטין.

לאורך שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ספארקס מאמצים סגנון מוזיקלי שאני אכנה, בשביל הפשטות, דיסקו פרוגרסיבי.  מפגש ואלבום עם ג'ורג'יו מורודר לוקחים אותם לכיוונים יותר פופיים וסינתיסייזריים, אבל כשהם מגלים כמה כבדים הסינתיסייזרים של סוף שנות ה-70 וכמה זה לא פרקטי לקחת אותם לסיבוב הופעות, הם חוזרים לעשות מוזיקה סטנדרטית מבוססת גיטרות וקלידים רגילים ותופים.   ארבעים וארבע השנים האלה הניבו להם שלושה להיטים גדולים וכמה להיטים קטנים, אבל ספארקס הצליחו למצב את עצמם – אולי לא תוך כדי כוונה לנסות – בתור להקה של להקות אחרות.  להקות של להקות אחרות הן בדרך כלל לא להקות של מכירות של מיליוני אלבומים ועדות מעריצים.  ברוב המקרים הלהקות האחרות הן אלו שיש להן מכירות של מיליוני אלבומים ועדות מעריצים.  ספארקס, מצידם, העניקו ל-Faith No More את התיאטרליות הבימתית המאופקת של מייק פאטון ואת ההבנה ששיר יכול להכיל יותר מכיוון מוזיקלי אחד, ובתמורה Faith No More ביצעו את "This Town Ain't Big Enough for the Both of Us", הלהיט הכי גדול של הלהקה, לעתים קרובות בהופעות – בהופעה האחרונה של הלהקה לפני האיחוד השנה הם גם העלו את האחים מאל על הבמה לשיר איתם את השיר.   למוריסי הם העניקו את היכולת לתת שמות ארוכים במיוחד לשירים ולהשתמש בהם, לפעמים, כנקודות היציבות שמסביבן השיר כולו מסתובב, ובתמורה מוריסי הזמין אותם להופיע במהדורה של פסטיבל Meltdown שהוא אצר, בשנת 2004.  ועכשיו, פרנץ פרדיננד.

הסיפור של פרנץ פרדיננד וספארקס מתחיל כבר ב-2004, אחרי שפרנץ פרדיננד הוציאו את האלבום הראשון שלהם, שמכר במהירות יותר ממיליון עותקים, וטיפס למרומי מצעדי האלבומים, וכשספארקס היו לאחר הוצאת אלבום אחד ולפני הוצאת אלבום אחר, שניהם לא נכנסו בכלל למצעדי האלבומים.   פרנץ פרדיננד היו מוכנים לספר לכל מראיין שהיה מוכן לשמוע, כבר משלב מוקדם של הקריירה שלהם, שספארקס הם הסיבה שהתחילו לעשות מוזיקה מלכתחילה, וברגע שהיו מספיק מפורסמים כדי שהאחים מאל יידעו מי הם, הם פנו אליהם בבקשה לשתף פעולה.  ראסל מאל הקליט דמו שלם של שיר פופ מוצלח ומובנה ושלח אותו בחזרה ללהקה בתור תשובה.  לשיר הוא קרא "לכו תזדיינו" ("Piss Off" באנגלית.  מעט מעודן יותר באנגלית, בעצם).   האזנה לשיר, שמופיע כשיר האחרון של האלבום הסטנדרטי של FFS, הסופרגרופ המשותף של שתי הלהקות שבו אנחנו עוסקים כרגע, מגלה שיש בשיר הזה שני מסרים בעצם:  האחד, שראסל מאל מוכן להשקיע את פרק הזמן שנדרש לו כדי לכתוב שיר כזה רק כדי לענות ללהקה שפונה אליו; השני, שספארקס מכירים ומעריכים את המוזיקה של פרנץ פרדיננד.  מפני שהשיר נשמע בדיוק כמו שיר של פרנץ פרדיננד מאותה תקופה.

שנתיים אחר כך, חברי פרנץ פרדיננד זכו להיפגש עם המורים הרוחניים שלהם, והפעם הרעיונות לשיתוף פעולה נענו בהתלהבות רבה יותר.  פרנץ פרדיננד הציעו להקליט אלבום של גרסאות כיסוי לשירים של ספארקס, והאחים מאל יתנו את הגושפנקא שלהם לגרסאות החדשות, והאחים מאל הציעו, בתורם, לכתוב שיר או שניים חדשים ולשתף פעולה עם הלהקה בהקלטתם באותו אלבום.   התכנית הזו לא יצאה לפועל מפני שפרנץ פרדיננד המשיכו להוציא אלבומים מוצלחים ומצליחים, וספארקס היו עסוקים בהקלטת וקידום אלבום שהכיל, לטענתם, את כל מה שהיה צריך לדעת על הלהקה באותו זמן. "אתם יכולים להתחיל מהאלבום הזה ואז לעשות את דרככם אחורה לאורך 18 האפשרויות האחרות," ראסל מאל אמר בראיון באותה תקופה.

השנים עברו כמו ששנים עוברות בשביל להקות עסוקות, ורק ב-2014 מצאו את עצמם חברי שתי הלהקות מוכנים להקליט אלבום משותף.  מה שמביא אותנו ל-FFS.

חברי שתי הלהקות, בראיונות לקראת האלבום, מאד נחרצים לגבי העובדה שמדובר בלהקה חדשה, סופרגרופ שמורכב משתי הלהקות.  לא באלבום חד פעמי, לא במחווה של להקה אחת ללהקה שניה ולא באלבום שבו להקה אחת היא להקת הליווי של הלהקה השניה.  לכן הם בחרו בשם הסטנדרטי למדי של האותיות הראשונות של שמות שתי הלהקות כשם הלהקה שמאחדת את שתיהן וכשם האלבום הראשון שלה (ולדברי שתי הלהקות בראיונות, מדובר בשיתוף פעולה שהולך להיות ארוך טווח), ולכן דיוקנאות החזון של חברי הלהקות על עטיפת האלבום מעורבבים אחד בשני.

האלבום עצמו עשוי להיות מעט מאתגר למאזינים מן הישוב.  אולי אפילו למעריצים מנוסים יותר של פרנץ פרדיננד שאין להם הרבה ידע על הלהקה שהעניקה להם כל כך הרבה השראה.  הוא נפתח בשלושה אקורדים שהם פרפראזה על יצירה של רחמנינוב, והמילה "ennunciate",  להגות, נאמרת כבר בשורה הראשונה של השיר הראשון.  אני לא חושב ששמעתי את המילה הזאת נאמרת באף שורה, של אף שיר, עד עכשיו.  ברוכים הבאים לעולם של הספארקס.

השילוב של הקולות של אלכס קפראנוס ושל ראסל מאל, שמעבירים ביניהם את תפקידי השירה כבר בבית הראשון, נשמע טבעי כל כך, והמוזיקה, שהאחים מאל כתבו ושפרנץ פרדיננד מבצעים (בנוסף לקלידים הדומיננטיים של רון מאל), נשמעת מהוקצעת כל כך, שנדמה שזאת היתה המזימה של פרנץ פרדיננד לאורך כל הדרך – להפוך להיות מפורסמים מספיק כדי יום אחד לגרור את ספארקס ביחד איתם אל התהילה.

כמעט כל אחד מהשירים באלבום הזה ראוי להיות להיט בזכות עצמו ולהיות מושמע ברדיו לנצח.  החל מהסינגל הראשון, "Johnny Delusional", שלכבודו הוקלט קליפ מסחרר (שהצפיה בו לא מומלצת לאפילפטים או אנשים שנוטים בקלות לבחילות.  או אולי התנועה בו נראית כל כך מקוטעת ומוזרה בגלל חיבור האינטרנט הטמפרמנטי שלי.  אתם תגידו לי), שמספר את סיפורו של בחור עם בטחון עצמי נמוך במיוחד, במהלך נסיונות השכנוע העצמי שלו להתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעיניו, דרך משחק המילים של הסינגל השני שעוקב מיד אחריו, "Call Girl", שבו השורה החוזרת בפזמון מוסיפה פסיק לשם השיר והופכת את המשמעות שלו, דרך "Dictator's Son" שהושפע מאירועי האביב הערבי האחרונים ומספר את סיפורו של בנו של דיקטטור במדינת מפרץ כלשהי ("מדינה של חום וחול", "מדינה שהוציאה מחוץ לחוק את הגשם", לדברי האחים מאל) שמעדיף את החיים המערביים הטובים על פני המעמסה הכבדה של להיות היורש לדיקטטורה, ועד ל-"Police Encounters", שמספר, על רקע של מה שיכול להיות שיר משחק לילדים, על מעלליו של אחד מהאחים מאל בהארלם, במהלך ביקור בניו יורק.

בשלב מוקדם יחסית של האלבום, כבר בשליש הראשון שלו, מתייחסים האחים מאל לפיל שעומד באמצע החדר שבו הוקלט האלבום הזה.  השיר היפה ביותר באלבום, שיר שקט ומהורהר שלא מתאים לאופי של שאר השירים שדוהרים קדימה בזכות חטיבת הקצב של פרנץ פרדיננד, נושא בתוכו את הפזמון: "אם אתם מקשיבים, דעו כשאתם מקשיבים שאני לא חושב שהצלחנו כמו שהיינו צריכים להצליח."   אבל – "אין באמת גיבורים, יש רק אנשים שאכפת להם יותר מהמיתולוגיה שלהם, מאשר מהחיים שלהם."   על האף ההנאה הגלויה של שתי הלהקות בהקלטת האלבום הזה, שלקח ברובו קצת יותר משבועיים להקליט, אבל מבוסס על דמואים שהקליטו בכל הזדמנות פנויה שהיתה להם בחמש השנים האחרונות, האחים מאל יודעים שגם כשהם מקליטים את האלבום המשותף הזה, במסגרת הסופרגרופ הזה שמכיל בתוכו את הטוב שבשתי הלהקות, הם עדיין להקה של להקות אחרות.  והם היו צריכים להצליח הרבה יותר ממה שהצליחו, בסופו של דבר, מפני שהשירים שלהם הם משירי הפופ הכי מאתגרים, ומספקים, שאפשר לשים ברדיו בכל רגע נתון.

האלבום נחתם בשני שירים, שעושה רושם שהושמו שם יותר בשביל הערך ההיסטורי שלהם מאשר בשביל הערך המוזיקלי שלהם.  השיר שחותם את האלבום הוא גרסה מנוקה ומעובדת לאותו דמו ראשון, "Piss Off", שעדיין, על אף התוספת של ראסל ורון מאל, נשמע יותר כמו שיר של פרנץ פרדיננד גרידא מאשר שיר של הסופרגרופ, ולפניו הקטע הארוך והמורכב ביותר באלבום, "Collaborations Don't Work", שמנסה להוכיח במשך יותר משש דקות למה שיתופי פעולה, במיוחד שיתוף הפעולה הזה, דווקא כן עובדים, טוב במיוחד.

הלהקה המשותפת החלה השבוע בסיבוב הופעות אירופאי, שכל מה שנשאר לי הוא לרצות ולקוות שיביא אותם גם, איכשהו, לארץ (לוח הזמנים של ההופעות בינתיים לא כולל את ישראל, באופן מפתיע ולא שגרתי), ולפחות על סמך ההופעה הראשונה, בגלזגו, מולדתם של פרנץ פרדיננד, לפני יומיים, אפשר לראות שההנאה שבעשיה המוזיקלית המשותפת לא היתה מזויפת, ולא היתה שמורה לאלבום בלבד.  ההנאה של כולם, זאת אומרת, חוץ משל רון מאל, שישב מאחורי הקלידים שלו עגום ממש כמו בהופעה הראשונה של הלהקה. אחרי הכל, יש לו מוניטין של ארבעים וארבע שנים לשמר.  אפילו להקה כמו פרנץ פרדיננד לא תיקח לו את זה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, הנה הסרט האחרון של רובין וויליאמס.  בינתיים, עד שימצאו עוד משהו קצר שהוא עשה.