The gospel according to whom

1. לפני הכל

עוד כמה שורות למטה תוכלו לקרוא משהו על העתיד של עולם הג'אז.  ובינתיים, חדשות עצובות על עוד משהו מהעולם הישן של הג'אז שנעלם.  אורנט קולמן כבר לא איתנו.

 

2. לא טוב. טוב מאד.

יש שמועה שעוברת במסדרונות של מכללת האמבר, בטורונטו, קנדה, שיש שלוש רוחות רפאים שרודפות את בניין B, הבניין שבו נמצאת מחלקת המוזיקה של המכללה, בבניין עשוי אבנים אדומות ואבק וזמן ששוכן לחופי אגם אונטריו.  אבל באחר צהריים אחד ב-2011 מי שטרד את מנוחתם של המורים לג'אז בבית הספר היו שלושה גורמים אחרים לגמרי.   המורים, שהיו בחדר כדי להעביר את התלמידים בחינה מעשית בעיבוד וביצוע, ישבו והקשיבו לקטע בן שמונה דקות בביצוע שלושה בחורים צעירים שלמדו במכללה – מת'יו טווארס, אלכסנדר סובינסקי וצ'סטר האנסן – גרסת כיסוי לקטע ראפ של הרכב בשם Odd Future.  לקטע קראו "Assmilk".  שום דבר מהדברים האלה לא הרשימו במיוחד את המורים, שחתמו את הרשמים שלהם מהמבחן המעשי בטענה שאין למה ששלושת הבחורים ניגנו שום ערך מוזיקלי.    שלושת הבחורים, כמו שעושים שלושה בחורים מהדור הנוכחי בסיטואציה כזאת, משכו בכתפיהם, חזרו לחדר אחרי שהמורים עזבו אותו וניגנו מחדש את הקטע, הפעם מצלמים אותו כשאלכסנדר סובינסקי עוטה עליו מסיכה של חזיר (שאני מקווה שהוא לא לבש בזמן המבחן), ואז העלו אותו ליוטיוב.  האינטרנט, כמובן, חשב אחרת מהמורים.   בין שש מאות שישים וששת אלף האנשים שראו את הקטע היה גם Tyler, The Creator, המנהיג של הקולקטיב שלצורך הקיצור והסדר הטוב נמשיך לקרוא לו כאן רק Odd Future.  הוא התלהב ממה ששמע וחלק את הלינק לקטע ביוטיוב עם כל העוקבים שלו בטוויטר.  וכשטיילר, היוצר, אומר לעוקבים שלו ללכת ולהקשיב למשהו, ומתבל אותו בטענות שהוא אוהב ג'אז ושהם נשמעים כמו דייב ברובק, העוקבים שלו הולכים ומקשיבים.

הצעד הבא היה, כמובן, להפוך את כל זה לפורמלי.  שלושה בחורים שלומדים בקולג' בטורונטו ומוצאים אחד את השני על סמך טעם דומה בנעליים ובמוזיקה צריכים להקים להקה כדי להמשיך ולנגן ביחד – או לפחות ככה זה עובד בקנדה – ובעקבות עצה של חבר, ובלי סיבה מיוחדת נראית לעין, הם החליטו לקרוא לעצמם BADBADNOTGOOD – או BBNG בקיצור.   שאר נקודות הציון בהסטוריה שלהם קרו בעיקר במקרה – הופעה ראשונה על במה זעירה בדרום טורונטו, מול חברים ומעריצים מוקדמים יודעי דבר, וגם מול ההורים של שלושתם,  ג'אם סשן משותף עם טיילר היוצר בעצמו, כשההרכב שלו הגיע לטורונטו להופעה, שצולם והועלה גם הוא ליוטיוב (הפעם צפו בסרטון הזה יותר ממיליון וארבע מאות אלף אנשים), הופעת חימום לרוי איירס, מסע ללונדון להופעה שאורגנה על ידי גיילס פיטרסון.

בשנה שלאחר מכן הם הצליחו להוסיף לחוויות המוזיקליות המקריות למראה שלהם, מעבר לשני האלבומים שהספיקו להקליט – בשניהם חלוקה כמעט שווה של קטעים מקוריים ושל גרסאות כיסוי למגוון אקלקטי של יצירות שנע בין ג'יימס בלייק, לקניה ווסט, לקטעים נבחרים מהמשחק האחרון בסדרת משחקי המחשב של זלדה – גם הקלטות לפסקול של הסרט "The Man with the Iron Fists" של ריזה, באולפן של ריזה בברוקלין, שם טווארס, שגם מתפקד כנגן הגיטרה של ההרכב בקטעים שנדרשת בהם גיטרה, מצא את עצמו מתחשמל לעתים תכופות ממגבר שלא היה מוארק כראוי ונהנה מזה, ועבודה כלהקת הליווי של  Odd Future וגם של פרנק אושן (שהתחיל את דרכו כחלק מההרכב של טיילר, היוצר) בפסטיבל קואצ'לה. ותוך כדי כל זה, הם המשיכו לצבור עדות של מעריצים, בעיקר באינטרנט, בעיקר כאלה שבאו בגלל הקשרים לעולם ההיפ הופ ונשארו בגלל היכולת הנדירה של הלהקה לקחת קטעים מגוונים מעולמות שמאד לא קשורים לג'אז ולהפוך אותם לקטעי ג'אז שנשמעים כמעט סטנדרטיים מרחוק, אבל כשמתקרבים אליהם יותר, אפשר לשמוע עד כמה הם שבורים ומאוחים, מחזיקים בתוכם רק הדים של הקטעים המקוריים שהם מהווים גרסאות כיסוי שלהם, כמו גם הדים של כל התיאוריה המוזיקלית שחברי הלהקה הספיקו לספוג במכללת האמבר.

את האלבום האחרון שלהם, "Sour Soul", הם הקליטו ביחד עם Ghostface Killah, שתמונה מהורהרת שלו מעטרת את העטיפה.  בהתאם לאווירה שבה צריך להיות מוקלט אלבום עם Ghostface Killah, הם זנחו מעט את האספקטים הג'אזיים יותר של המוזיקה שלהם והתמקדו בלתת ליווי לאונג'י, אמנם לא שגרתי, לקטעי הראפ שבחלקם מתארחים אמנים אחרים, וגולת הכותרת שלהם היא חיבור מוזיקלי בין Ghostface Killah, איש הברזל, לבין MF Doom, האיש במסיכת הברזל.

הדרך קדימה קרוב לוודאי תמשיך ותהיה אקראית ומרתקת לשלושת חברי הלהקה ולמעריצים שלהם.   הם ימשיכו למצוא את האיזון העדין בין גרסאות ג'אז ארוכות ומרתקות לקטעים שהקשר בין המקור שלהם לבין ג'אז הוא מקרי לחלוטין, ובין היכולת שלהם להיות הליווי המושלם לאמני הראפ שהם מעריצים.  הם ימשיכו לספק רמיקסים (או גרסאות מחוברות מחדש, בעגה שלהם), לשירים של אמנים שמתעניינים בלגלות מה יש ל-BADBADNOTGOOD לחדש במוזיקה שלהם.  והאלבום הבא שלהם, לטענתם, ייצא רק בתקליט.

אחת מהתחנות הקרובות יותר של הדרך הזו קדימה, בכל אופן, תהיה במועדון ה"בלוק" בתל אביב, שם יתארחו חברי הלהקה ב-30 ביוני ויתנו בנו את אותותיהם.  כרטיסים אפשר להשיג כאן.

כאן אתם יכולים להקשיב לאלבום השלישי שלהם, שמכונה בפשטות III, ולקבל את כל הסיבות שאתם צריכים ללכת להופעה הזו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, ביל מאריי הולך בעקבותיו של טוד אשלי ומוצא את עצמו באפגניסטן.

באחד מהימים של אחד מהשבועות הקודמים עשיתי את דרכי בחזרה הביתה כשהאוזניים שלי חמושות בחלק השני שסוף סוף יצא של הפרויקט השאפתני של פיטר גבריאל, "Scratch My Back/I'll Scratch Yours" (שאם הזמן והגורל ירצו, אני עוד אכתוב עליו בהרחבה פה), ואחד מהשירים שגבריאל בחר לכסות שם היה שיר שנקרא "The Power of the Heart".  שיר יפהפה, שיוצא מלב אחד ומכוון ללב אחר ובדרך עובר עוד המון לבבות, ושפיטר גבריאל רק הוסיף לו בעזרת תזמורת הדם החדש שלו ובעזרת הדרך שלו, שיכולה להפוך כל שיר מקוטע ומהוסס למשהו מהוקצע שנשמע כאילו נכתב במיוחד בשבילו, וככל שהצעדים המשיכו והשיר המשיך הרגשה של עצב נוראי נפלה עליי.

לא כל כך הבנתי מאיפה ההרגשה הזו הגיעה – השיר היה עצוב ונוגה ונוגע במקומות חשופים, אבל לא במידה שתשפיע עליי עד כדי כך, ואז המחשבה התחילה לחלחל – מי שכתב את השיר הזה מת עכשיו.  אני אחזור הביתה ואפתח איזשהו אתר חדשות ויהיה כתוב שם שמי שכתב את השיר הזה, האמן המקורי שפיטר גבריאל מכסה, מת.  מאחר ולחלק מהשירים באלבום לא היתה לי, מעבר לרשימת האמנים שפיטר גבריאל בחר לבצע את השירים שלהם, ורשימת שמות השירים, דרך לחבר שיר למחבר, הייתי משוכנע שזה רנדי ניומן.  ניומן, שב שיער ולמוד שנים, היה נשמע כמו קנדידט הגיוני.   משום מה חששתי שזה מה שאני הולך למצוא, והשיר הזה קיבל נופך סופי יותר, ודרמטי יותר, ועצוב יותר.

כשחזרתי הביתה ופתחתי את אתרי החדשות הנבחרים, גיליתי שהחדשות המשעממות והלוחמניות נשארו בעינן, ושגם רנדי ניומן, וגם לו ריד, שהסתבר לי שהוא זה שכתב את השיר וביצע אותו במקור (בהופעות, אבל מעולם לא הקליט אותו), שניהם מרגישים טוב, ושלמעשה לו ריד הוא אפילו מבוגר יותר, מעט, מרנדי ניומן, ורווח לי.

והיום. היום הייתי מעדיף לטעות.  הייתי מעדיף שזו תישאר הרגשת מועקה אידיוטית ולא מוסברת שמעורר שיר שהמילים שלו עצובות וחודרות ושפיטר גבריאל הפך אותו בכשרון המלנכולי הנדיר שלו למשהו יותר מזה.  רק כדי שלו ריד יוכל להקליט עוד אלבום אחד, כזה שמכיל את השיר הזה בביצוע ובעיבוד שראויים לו, ולהיפרד מאיתנו כראוי.

הייתי אומר נוח בשלום על משכבך, לו, אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה.  אז תעשה להם את המוות שם למעלה.

1. לפני הכל

סוג של סגירת מעגל:  דיוויד בואי נשמע כמו סווייד.  גם סווייד נשמעים כמו סווייד.  עוד לגבי זה בהמשך.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ייסון מולינה, הוא Songs:Ohia וגם Magnolia Electric Co., מת מסיבוכים שקשורים באלכוהוליזם ביום שבת הקודם בגיל 39.  אני חייב להגיד שאני לא מכיר לעומק אף אחד מהשירים שלו, אבל מוות של יוצר כל כך פורה בגיל כל כך צעיר הוא תמיד דבר רע.

2. לקפוץ מעל המכשולים האלה

יש צליל מוזר באוויר מעט אחרי שמסתיים השיר הראשון באלבום החדש של סווייד, "Bloodsports", אבל הוא לא בוקע מהרמקולים או האוזניות שדרכם נשמעת המוזיקה אלא מבעד לחלונות בכל המקומות בהם מעריצים ומעריכים של סווייד מאזינים לאלבום הזה בפעם הראשונה. זה צליל של אנחת רווחה קולקטיבית. מאז שהידיעות הראשונות על האלבום הזה התחילו לרחף בין העננים של האינטרנט, אותם מעריצים ומעריכים המתינו בציפיה דרוכה לרגע שהאלבום ייצא. דרוכה, כי מצד אחד עברו אחת עשרה שנים, וגם סווייד רוצים סוף סוף לחזור להישמע כמו סווייד, אבל מצד שני, האלבום האחרון שלהם היה ״A New Morning", חוויה מוזיקלית שכל המעורבים בה היו מעדיפים לשכוח.
מאז שהלהקה החליטה לא להתחייב על שום פעילות משותפת קרובה (הם לא התפרקו מעולם באופן רשמי,  אבל ההודעה שלהם – "לא ייצאו אלבומי אולפן חדשים עד שהזמן יהיה נכון מבחינה אמנותית לכך" – היא אחת מהדרכים הכי מפותלות שיש להגיד "אנחנו מתפרקים") הרבה דפים הועברו בדברי ימי ההסטוריה של הבריט פופ. ברט אנדרסון הוציא ארבעה אלבומי סולו והתאחד עם ברנרד באטלר בדמות The Tears כדי להוציא אלבום אחד ולהבין למה דרכיהם נפרדו מלכתחילה, והלהקה חזרה למספר הופעות, אחת מהן בישראל, שהובילו במסלול הנכון לאלבום.
האלבום נפתח ב-"Barriers", שיר שהלהקה הוציאה כמה חודשים לפני האלבום כדי לבחון את השטח, וכבר מהצלילים הראשונים אפשר להבין שחברי הלהקה לא הגיעו לבחון את השטח, אלא לסלול אותו מחדש. התופים של סיימון גילברט והבאס של מאט אוסמן, שלא איבדו גרם מהעוצמה שלהם מאז שנות ה-90, מסמנים את השביל ברבעים מקוטעים, הגיטרה של ריצ׳רד אוקס מתווה קו מלודי מרחף באוויר והקלידים של ניל קודלינג מוצאים את המקום הראוי להם, ברקע ללא הפרעה, ואז ברט אנדרסון תופס את מקומו ליד המיקרופון וכל מה שאני רוצה לעשות כמאזין הוא לזרוק לפניהם את השטיח האדום ולסמן להם את הכיוון שבו הם צריכים ללכת.
כשברט אנדרסון התבקש, בראיון לקראת צאם האלבום, למצוא איזושהי מקבילה לסאונד של האלבום בהסטוריה שלהם, הוא בחר לומר שהאלבום הוא שילוב של ״Dog Man Star" ו-״Coming Up", וזה בדיוק הצומת בו אנחנו רוצים למצוא אותם כשהם חוזרים מהגלות הזו של אחת עשרה השנים, רגל אחת בעולם האפל, הלא ברור , שבו המוזיקה היא חדשנית ולא מובנת מאליה, והרגל השניה בעולם מעט בוהק יותר ומלא באור זרקורים, שבו סווייד הם סופרסטארים שמחיים מחדש את הגלאם, שוב סגנון מוזיקה צבעוני כדי לבלוט בצורה יוצאת דופן מול המציאות האפורה שמסביב. אבל, לפחות לפי סרטוני הקלטות מהאולפן שלהם שמצאו את דרכם ליוטיוב, אחת עשרה השנים האלה הותירו בחברי הלהקה את אותותיהן. ברט אנדרסון הוא כבר לא הנחש הצבעוני מ-״Animal Nitrate", והקמט הבודד החרוש במצחו מעיד על כמה שנים של הרהור ושל מבט לאחור.
ומצד שני, שום דבר מהשנים שעברו לא נתן את אותותיו במוזיקה של חברי הלהקה. היא עדיין חיה ומחייה, בועטת במקומות הנכונים ומלטפת במקומות אחרים, כמו שעשתה בימים הטובים ההם, של שני האלבומים הראשונים והסינגל, ושל הסיבוב השני שנפתח באלבום אחד מוצלח ולא התרומם הרבה מאז.
אנדרסון בחר באלבום הנכון לתאר את המקבילה לאלבום הזה – גם ב-״Bloodsports", כמו ב-״Coming Up", יש את השילוב הנכון של שירים שחייבים להיות להיטים, כמו ״Barriers" הפותח, או "Sabotage", או השיר שנבחר להיות הסינגל הרשמי הראשון מהאלבום, ״It Starts and Ends with You", שנשמע מעט מאכזב לכשלעצמו אם זה הדבר הראשון של סווייד שאתם שומעים אחרי אחת עשרה שנים, אבל הולך ותופח וממקם את עצמו כשיר טיפוסי וראוי של סווייד ככל שהוא מתקדם, וככל ששומעים אותו יותר פעמים; ושל שירים שיכולים להיות להיטים, אם יש בזה צורך ואם הקהל פשוט לא שבע משלושה או ארבעה הסינגלים שהלהקה מוציאה, כמו ״Snowblind" או ״For the Strangers"; ויש את הבלדות היפהפיות, שמתחבאות בשיפולי האלבום אחרי שכל השירים עם הסאונד האופייני לסווייד כבר מגיעים לרוויה – באלבום הזה יש אחת כזו, "What Are You Not Telling Me?", שנפתחת ומסתיימת בצורה חרישית ואוורירית ומיד מפנה את מקומה לעסקים כרגיל של סווייד – שניים נוספים כאלה לפני שהאלבום מסתיים – ואם לא שמים לב אליה במיוחד, אם לא חוזרים ומאזינים לה בקשב מודגש, אפשר לפספס אותה מאד בקלות.

יש איזושהי אווירה שקשה לשים עליה את האצבע בהאזנה הראשונה לאלבום, אבל היא מגלה את עצמה אחרי ששמים לב לפרטים שבשירים, לשירים עצמם, אפילו לעטיפה של האלבום, שלראשונה מאז "Headmusic" לא מציגה דמויות אמביוולנטיות, שאי אפשר לזהות בקלות אם הן גברים או נשים.  אחרי אחת עשרה שנים של גלות מוזיקלית כלהקה, הרבה מאד דברים השתנו בפני המוזיקה הבריטית בפרט, והמוזיקה בכלל.  סווייד לא צריכים להמשיך לשאת על עצמם את העול של חלוצי הבריט פופ כי אין כמעט דבר כזה יותר, בריט פופ.  להקות בריטיות יכולות להישמע איך שהן רוצות ועדיין להצליח – עובדה, הלהקה העכשווית האהובה על ניל יאנג, שנשמעת כאילו חבריה נולדו וגדלו במעלה ההרים בדרום מזרח ארצות הברית, מגיעה מלונדון – וסווייד היא עוד להקה בריטית, שיש לה את היכולת להצליח או להיכשל על סמך המוזיקה שבחרה לשים באלבום הזה.  וגם המיניות המרומזת, המתריסה, של האלבומים הראשונים של סווייד – זו שבאה לידי ביטוי גם בעטיפות האלבומים – היא כבר לא רלוונטית.  אנחנו כמעט על סיפו של עידן שבו כל זה לא משנה, לא מפריע, לא מדד לשיפוט מוקדם, ואנדרסון וחבריו חופשיים לכתוב שירים שיכולים להימדד על סמך המילים והמלודיה שלהם, על סמך החשיבות שחברי הלהקה מקנים להם, על סמך החשיבות שהמעריצים והמעריכים של הלהקה מקנים להם ועל איך השירים האלה גורמים להם להרגיש באותו רגע בו הם מאזינים להם, ולגבי החיים שלהם בכלל.

האלבום החדש הזה מקנה לסווייד את ההזדמנות לא לעשות נסיון אחרון להצלחה בעולם מוזיקלי שהצעדים בו לא מהדהדים בצורה מוכרת – לבחור את הסוף המוזיקלי שפאלפ, למשל, שגם הם התאחדו לסדרת הופעות לאחרונה, החליטו לא ללכת בו – אלא להתחיל מחדש, להתעלם מהריק המוזיקלי הזה של אחת עשרה השנים האחרונות ולהמשיך כאילו שום דבר לא הפסיק, לעוד אלבום ועוד אלבום והצלחות מוזיקליות גדולות ומפתיעות יותר מאלו שהיו להם בשנות ה-90.  וזה, מבחינתם ומבחינתנו, באמת יהיה בוקר חדש.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרטים שהשם שלהם הוא שם של שיר של דיוויד בואי. כל כך נדיר. כל כך לא קשה.

1. לפני הכל

שנה חדשה וכל זה.  הגוספל ואני רוצים לאחל לכם שנה מצוינת, מלאה במוזיקה טובה ומתובלת בעוד כל מיני פריטי תרבות מוצלחים אחרים.  מקווה שהאמנים שאתם אוהבים יגיעו לכאן, אם הם לא ישראליים, ואם לא, שתהיה לכם האפשרות ללכת אליהם.  מקווה שלפחות אחד מהאלבומים שאתם מצפים לו השנה יעמוד בציפיות שלכם.  מקווה שתגלו לפחות פריט מוזיקלי אחד שלא תוכלו לחכות לחזור ולהקשיב לו אחרי שהוא מסתיים.  ובכלל, מקווה שתהיה לכם שנה נפלאה מלא בריגושים ובהפתעות, ובהצלחות במקומות שהצלחות צריכות לקרות בהם.  ומבחינתי, מקווה לשנה עם קצת יותר גוספל ממה שזכינו לו עד עכשיו.  תלוי רק בי, אני יודע.

 

2. זה לא המחטים, זה הדקירות

לאלבום חדש של Firewater מקשיבים בכמה רבדים.  הרובד הראשון הוא הרובד הראשון.  זאת אומרת, הפעם הראשונה, מרגע שהחפץ המרובע נשלף מעטיפת הניילון שלו והחפץ העגול שבתוכו הוצא מתוכו והושם באיזשהו מכשיר שמסוגל לנגן אותו.  או, לחילופין, כמו במקרה שלי, מרגע שהקבצים הוצאו מהתיקיה שבתוכה הם הורדו (כי 7דיגיטל אוהבים לעשות את זה כזה מסובך), הועברו ל-iTunes והושמו על מכשיר שמסוגל לנגן אותם.  והפעם הראשונה, לפעמים, אלא אם כן זה אלבום ממש קליט וממש שונה מזה שקדם לו, היא קצת מאכזבת.  זאת אומרת, זה לא סרג'נט פפר.  זה לא החומה.  הגרוב הוא אותו גרוב והמוזיקה היא גם מאד דומה (וזו הפעם הראשונה, בעצם, שהלהקה שומרת על האווירה המוזיקלית של האלבום הקודם). אבל מצד שני, לא היתה ציפיה – זה אלבום של להקה אהובה שברוב המקרים עושה את מה שהיא עושה, נישה קטנה ושמורה בתוך העולם המוזיקלי הגדול שהיא יודעת לעשות טוב במיוחד ושהיא, אם מסתכלים על זה מנקודת מבט הסטורית, בעצם המציאה את התת-ז'אנר הזה, בצורה הטובה ביותר. היא, זאת אומרת הוא.  טוד איי, הציר שמסביבו הלהקה הזו מסתובבת, שמחזיק בכמות לא קטנה של כשרונות – בין השאר, לזהות את החיבור היעיל הזה בין מוזיקה מזרח אירופאית, אפילו יהודית קצת, לבין פאנק.  בין השאר, לדעת מי האנשים הנכונים לנגן בכל אלבום כדי להפיק את המיטב מהאווירה שהאלבום הזה צריך לייצג. בין השאר, לכתוב מילים שהן שנונות מספיק וארסיות מספיק ורגישות מספיק בשביל להתמודד עם מה שהוא רואה.  מה שמביא אותנו לרובד השני.

ברובד השני אנחנו מגלים שהסיבה שהמוזיקה היא מעט שגרתית, מוזיקה באווירה שכבר יצא לנו להכיר באלבום הקודם והמבריק של הלהקה, "The Golden Hour", היא כדי לתת את המקום הראוי למילים.  והמילים מוצאות את טוד איי, ואיתו את הלהקה, במקום מעניין.  האלבום הקודם היה תוצר של תקופה מעניינת בחיים של טוד איי – הוא גלה מרצון מארצו, מסרב לחזור להתגורר שם עד שהאיש שזכה שטוד יכתוב עליו שירים כמו "The Man on the Burning Tightrope" ו-"Hey Clown" יירד מהשלטון ויפנה אותו למישהו שיודע לעשות את התפקיד שלו, ובמשך הזמן שנותר העדיף לצאת לטיול ארוך, עם רכוש אישי מאד דל, למקומות שאותם נציגים של ארצו העדיפו לראות דרך כוונות של מטוס עד אז.  הוא היה באפגנטיסטן, בפקיסטן, במלזיה ובאינדונזיה, בהודו ובישראל, סוחב איתו לפטופ ומיקרופון, ובכל מקום שאליו הגיע, השאלה הראשונה שלו היתה, "איפה האנשים שיודעים לנגן?"  הוא אסף את המוזיקה שהקליט, ליווי לשירים שכתב לאורך הדרך, והשלים את הפאזל הזה בישראל בעזרתו של תמיר מוסקט, חבר נסתר בלהקה היום וחבר מן המניין בעבר.  הפאזל הזה היה מוצלח במיוחד בגלל שהוא שילב, ביחד עם השנינות והמרירות הליריקלית של טוד איי, גם תיבולים מוזיקליים מאסיה ומהמזרח התיכון, שגרמו לאלבום להישמע רענן במיוחד ועזרו ל-Firwewater להמציא את עצמה מחדש.  אחר כך טוד איי השתקע באיסטנבול והמשיך לכתוב שירים ובינתיים העולם קרס מסביב לאוזניים של כולנו ובנה את עצמו מחדש.  רוב השירים באלבום הנוכחי, "International Orange", נכתבו במהלך האביב הערבי – התקופה הקצרה והנפיצה שבה מדינות ערב השונות החליטו לשנות את ההסטוריה שלהן.  טוד חשב על כל מה שקרה מסביבו, הוא ניסה לשים את עצמו בנעליים של האנשים שמחו, והפגינו, ונלחמו, ומתו לפעמים, הוא ניסה לדמיין איך דבר כזה יכול להיעשות בארצות הברית (לפני שאנשים בארצות הברית לקחו רעיון מישראל, לשם שינוי, והתחילו להקים אוהלים בוול סטריט), והוא הקליט את המחשבות האלה ביחד עם מוזיקאים טורקיים וישראליים.  האלבום הוקלט ברובו בטורקיה, בעזרתם הנדיבה של קבצי מחשב שעברו מכאן לשם ומשם לכאן מעל גלי האינטרנט, ומוקסס כאן, שוב בעזרתו של תמיר מוסקט.

הרובד השלישי, שבסימטריה כזו גם חושף את עצמו בהאזנה השלישית, מגלה לנו שהמוזיקה שעוטפת את המילים, שניצבת מאחוריהן, שמקיפה אותן, היא לא סתם שגרתית ודומה למוזיקה שהיתה לפני כן.  היא הרבה יותר מורכבת מזה.  כמו התמונות האלה שמורכבות מהרבה מאד תמונות קטנות יותר, גם המוזיקה הזו מכילה, אם מקשיבים לה בריכוז, הרבה מאד דוגמאות קטנות לכל מיני דברים שעטפו, והקיפו, וניצבו מאחורי טוד איי כשהקשיב למה שקורה מסביבו וכתב את השירים שלו.

הרבה מאד ממה שמתרחש באלבום הזה הופך להיות מובן הרבה יותר כשלוקחים בחשבון שהרבה מהמילים שטוד כותב עטופות בציניות ובמשמעות ההפוכה בדיוק ממה שהן מייצגות על הדף.  אפילו שיר דבילי לכאורה כמו "The Monkey Song", על הפזמון המאד מתאים למצעדי הפזמונים של ימינו, הוא שיר שנועד ללעוג לכמות גדולה יותר של דברים משאפשר לעקוב אחריהם בפרק הזמן הקצר שבו השיר הזה מתרחש – לכן, בין השאר, כדאי לקחת את העצה של מנחה תכנית הלילה שמפציע לפני ואחרי השיר, ולהאזין לו מיד כשהוא מסתיים.  אבל מסביב יש הרבה מאד שירים טובים אחרים.  כמה מהם נשמעים, בהאזנה ראשונה, בנאליים מעט גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה ליריקלית (השיר שפותח את האלבום ומהווה מעין סינגל, אם טוד איי היה רוצה לטרוח במנהגים המסורתיים האלה של שיווק מוזיקה, "A Little Revolution", מתהדר בשורות "They can shut us up, but they can't shut us down"), אבל בשביל זה יש את ההאזנות הנוספות שבאות לאחר מכן.  בנקודה מסוימת האסימון משמיע את הצליל הנכון והמשמעות האמיתית שמאחורי השורות, שעשויות היו להיראות כמו כתיבה מרושלת, קופצת החוצה.  זאת הגאונות של טוד איי.

מבחינה מוזיקלית, האלבום הזה צנוע ואינטימי הרבה יותר מזה שקדם לו – גם מפני שהפעם טוד לא אסף עשרות הקלטות של מוזיקאים שונים מרחבי היבשת אלא הסתמך על מוזיקאים זמינים במקומות שבהם שהה, וגם מפני שהפעם הבעיות שטוד כותב עליהן הן בעיקר בעיות אישיות – ההתמודדות שלו עם ההסטוריה שמתרחשת מסביבו והרצון שלו לשחזר את ההסטוריה הזאת כדי ליישר את כל מה שהוא חושב שהוא עקום במקום שבו הוא רוצה לחיות.  הוא מכיל, בנוסף לגרעין של תופים וכלי הקשה, גיטרה ים תיכונית (קרוב לוודאי של אורי כנרות או של איתמר ציגלר – אני עדיין נטול מידע לגבי מי בדיוק מנגן שם), והבאס של טוד איי עצמו, שיש לה מקום הרבה יותר נכבד במיקס הפעם, גם תזמורת כלי נשיפה צנועה שעושה עבודה מצוינת, עוד גיטרה בגוון דרום אמריקאי וסמפולים מסמפולים שונים, שמוציאים את האלבום הזה מעט מן האולפן ומקרבים אותו יותר לרחוב.

שני השירים שמבחינתי, בינתיים, הם גולות הכותרת של האלבום, מופיעים בחלק השני של האלבום.  "Feeling No Pain" הוא שיר שמשלב בצורה אפקטיבית את האווירה המוזיקלית והליריקלית של האלבום הקודם, שבה טוד איי השקיע את האנרגיה שלו בלהיות אמריקאי מחוץ למדינה שלו שכועס מאד על מה שהמדינה שלו בחרה להפוך להיות, ואת זו של האלבום השני והמייצג של הלהקה, "The Ponzi Scheme", אלבום רווי באלכוהול שאת הרבה מהמספרים של השירים שמופיעים בו אפשר לדמיין מדדים שיכורים לעבר בית שלא נמצא איפה שהם זוכרים שהוא אמור להיות, ואל סוף עגום שהם לא זוכרים שהזמינו מראש.   "The Bonney Anne", השיר הסוגר, הוא מעין בלדת מלחים מודרנית על יבשה, שמכילה מספיק רוחות שמרחפות מעל המים ואנשים שהיו מעדיפים להיות רוחות שגוררים את עצמם על פני רחובות רוויים בגשם.  האלבום הזה מסתיים בהבטחה, עם הצלילים המהדהדים האחרונים של השיר הזה, שגם אם האלבום הבא ימשיך ויחפש משמעויות באווירה המוזיקלית של האלבום הזה, וגם אם השירים יישמעו, בהאזנה ראשונה, דומים, יש מספיק מה לחפש בתוך השירים האלה כדי להפוך גם את האלבום הבא למעניין במיוחד.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט מצויר על צעצועים זנוחים בפראג, ובלי פסקול של איירוסמית'.

 

1. לפני הכל

עוד כמה בשורות טובות לחורף הבא עלינו לטובה: הבילויים חוזרים להופיע – ארבע הופעות מתוכננות בינתיים ל-26 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב, ה-1 לנובמבר ב"ביט" בחיפה, ה-7 בנובמבר ב"החלוץ 33" בבאר שבע, וה-8 לנובמבר ב"צוללת צהובה" בירושלים. פרטים וכרטיסים אפשר למצוא בפייסבוק, אם מחפשים את מונוקרייב.

2. צלילי פתיחה על רגל שמאל

הנה כמה מספרים בשביל התחלה: באוסטרליה, לפי סקר האוכלוסין האחרון שנערך שם, חיים 22,620,600 אנשים. הרבה, לפי כל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו, אמנם מפוזרים על פני שטח גדול מאד – מספיק בשביל שלכל אחד מהתושבים יהיו שלושה או ארבעה קילומטרים מסביבו שבהם אין אף אחד אחר. בארצות הברית, שהיא צפופה בהרבה וגם מכילה, בכללותה, הרבה יותר אנשים, יש שתי מדינות שהאוכלוסייה שלהן גדולה משל אוסטרליה – בקליפורניה, המדינה הכי מאוכלסת בארצות הברית, יש יותר מ-37 מיליון תושבים. טקסס משתרכת מאחוריה עם יותר מ-26 מיליון תושבים.
אם תעצרו אדם אקראי באחד מהרחובות המאוכלסים יותר באוסטרליה ותבקשו ממנו לזמזם את "Kookaburra Lives in the sold Gum Tree", קרוב לוודאי שהוא יהיה מסוגל למשימה. זה שיר ילדים ידוע באוסטרליה, מספיק ידוע כדי שכל ילד שגדל באוסטרליה קרוב לוודאי שמע אותו פעם אחת. אבל, אם תעצרו אדם ברחובות ההומים יותר של אחת משתי המדינות האלו בארצות הברית שבהן יש יותר תושבים, ותבקשו ממנו לזמזם את אותו השיר, קרוב לוודאי שהוא ישאל אתכם מאיפה נפלתם וכמה תנופה אתם צריכים בשביל לחזור לשם. אלא אם כן הוא תייר מאוסטרליה. אם תשאלו, לעומת זאת, את אותו אדם אקראי באחת מהערים האמריקניות האלה, אם הוא יכול לזמזם את "Down Under" של Men at Work, אחוזי ההצלחה קרוב לוודאי יהיו יותר גבוהים. ובחלק מהזמן, במקומות המזוהים יותר של השיר, אותו אדם ימצא את עצמו מזמזם את שיר הילדים האוסטרלי ההוא.
זה לא קל לזהות את שיר הילדים העממי בשיר הפופ המוכר בכל העולם של אחת מהלהקות הכי אוסטרליות שאני מכיר. האשה שהלחינה את השיר, מריון סינקלייר, הספיקה לחיות עוד שש שנים מאז שהשיר יצא, ב-1982, אבל כנראה שלא שמעה את השיר מעולם או לא זיהתה את השיר שלה בשיר שלהם, או שלא היה לה אכפת. החברה שקיבלה את הזכויות לשיר כשזו נפטרה, היתה צריכה שעשועון טלוויזיה אמריקני שישאל את השאלה שתחבר בין שני השירים, וכמה וכמה חורשי רעות שיתקשרו אליהם ויבדקו מה דעתם על הנושא. את דעתם הם הביעו בבית המשפט, שם הם תבעו מחברי הלהקה 60% מכל רווחי השיר מאז ומעולם. בתי המשפט באוסטרליה הם כנראה רחומים וחנונים וכנראה גם חובבי מוזיקה, והשופט שבפניו הובא המקרה החליט שכן, אפשר לשמוע בבירור את שיר הילדים בשיר של Men at Work, וכן, הדמיון מספיק ברור כדי לקבוע שיש פה איזשהו סוג של גניבה, אבל בכל זאת – הרבה אנשים ברחבי העולם, בקליפורניה ובטקסס ובכל שאר המדינות, יאמרו שמדובר בפתיחה של "Down Under", ושאין להם מושג מה זה קוקברה (זו ציפור אוסטרלית שהציוץ שלה נשמע כמו צחוק). השופט קבע שהלהקה צריכה לשלם רק חמישה אחוזים, רק מזכויות הביצוע ורק משנת 2002 והלאה. עונש קל יחסית, אבל מספיק משמעותי בהתחשב בעובדה שהשיר הזה הוא אחד משני שירים – זה בעל כובד המשקל הגדול יותר – שמספקים את רוב ההכנסה של חברי הלהקה הזו.
את השיר עצמו אתם קרוב לוודאי מכירים. הוא נפתח בכמה מכות על בקבוקים ובארבעה משפטים מוכרים במיוחד של חליל צד – שניים מתוכם שאולים משיר אחר, ומיד אחר כך נפרש סיפור, בקולו המיוחד והמוכר מיידית של קולין היי, על אוסטרלים בחוץ לארץ שמתגעגעים הביתה ופוגשים סימנים למולדת שלהם בכל מקום שהם מציבים בו רגל. כשהלהקה הקליטה את השיר, כחלק מהאלבום ״Business as Usual" מ-1981, הם היו מתודלקים בעשבים מסוימים. הרבדים האחרונים בשיר הוקלטו באחד מהלילות האחרונים של הקלטת האלבום, ולפחות לפי מה שסיפרו בבית המשפט כשהיו צריכים להגן על השיר שלהם, הם לא זכרו באיזה שלב התווספו לשיר קטעים משיר הילדים שהעתיקו ממנו. זה היה אלתור – זה כל מה שנגן החליל, גרג האם, זכר.
החברה שקנתה את הזכויות לשיר, Larrikin Music, לא עשתה את זה בתום לב. בראיונות לאחר החלטת בית המשפט הם הודו שהמטרה העיקרית של קניית השיר, שהמחברת שלו לא טרחה לדרוש עליו זכויות יוצרים עד 1975, ושהם קנו ב-1990, ארבע שנים אחרי שנפטרה, תמורת קצת יותר מששת אלפים דולר אוסטרלי, היתה כלכלית – הם ידעו שרוב האנשים באוסטרליה חושבים שזה שיר עם או, לכל הפחות, שיר מספיק ישן כדי שזכויות היוצרים עליו יפוגו. הם מחכים בסבלנות ברוב המקרים האלה ובזמן הנכון, הם פונים אל האנשים שמשתמשים בשיר ומבקשים שיפסיקו את השימוש בו או שיחתמו איתם על חוזה רשיון לשימוש בשיר. הגילוי שלהקה בעלת שם עולמי כמו Men at Work השתמשה בשיר הזה היה, קרוב לוודאי, האוצר שהם חיכו לו כל השנים.
החלק העצוב הראשון בסיפור הזה הוא שהחברה הזו היא לא בודדה במערכה. חברות גדולות ומסודרות ממנה – וורנר צ׳אפל, למשל, שהיא אחת מחברות ניהול הזכויות הגדולות בעולם, ניסתה, אחרי שקנתה את חברת ניהול הזכויות שרכשה את ״יום הולדת שמח״, לאכוף את הזכויות של השיר הזה – מהלך, שאם היה מצליח, היה מכניס מיליונים לכיסי החברה. למזלו של העולם החופשי, פרופסורים למשפט שעוסקים בזכויות יוצרים הזכירו להם בעדינות שיש דבר כזה, רשות הציבור, ושהשיר הזה הוא חלק ממנו.  המרדף של חברות לניהול זכויות ושל מנהלי זכויות אחרי מה שמגיע להם מגיע לפעמים למימדים מגוחכים.  ג'ון פוגרטי, מנהיג וסולן Creedence Clearwater Revival, למשל, נתבע פעם על גניבה מוזיקלית משיר שהוא עצמו כתב.  כש-The Verve הוציאו את "Bittersweet Symphony" שלהם וזכו להצלחה מפתיעה, הם זכו ליהנות ממנה מעט מאד זמן לפני שהמנהל האישי של הרולינג סטונס תבע אותם על הפרת זכויות יוצרים.  קטע המיתרים שמלווה את השיר לכל אורכו הוא עיבוד ל-"You Can't Always Get What You Want", מסתבר, והמנהל האישי של הרולינג סטונס הוכיח את זה ללהקה בצורה הטובה ביותר בבית המשפט.  וג'אגר וריצ'רדס, שבאמתחתם יש כמות לא מבוטלת של להיטים לגיטימיים כדי לדלות מהם תמלוגים, הרוויחו את התמלוגים שלהם בחינם הפעם.  הייתם חושבים שלהקה כזו, שחיה בבית מזכוכית, תנקוט במשנה זהירות בכל מה שקשור לזכויות יוצרים של אמנים אחרים.  אבל כשהרולינג סטונס עצמם הקליטו את "Anybody Seen My Baby", האנשים שמטפלים בזכויות היוצרים של קיי.די. לאנג היו צריכים להזכיר להם שהיא כתבה כבר את השיר הזה פעם אחת, ובמהלך המשפט, מיק ג'אגר נזכר שכן, במהלך הקלטת האלבום שממנו לקוח השיר שלהם, הוא והבנות שלו באמת הקשיבו ל-"Ingenue", האלבום שממנו לקוח השיר הזה של קיי.די.לאנג,  הרבה במהלך נסיעות ממקום אחד למקום אחר.

יש אמנים שמתייחסים בצורה סלחנית מעט יותר לאמנים אחרים שלוקחים חלק מהיצירה שלהם בלי רשות.  כשחברת התקליטים של אניה תבעה את ה-Fugees על השימוש ללא רשות בשיר שלה – "Boadicea" – בתוך שיר שלהם – "Ready or Not", אניה ביקשה מהם בעדינות לבטל את התביעה ולהפסיק עם השטויות האלה, וה-Fugees זכו לא לשלם תמלוגים בכלל על אחד מהשירים הידועים ביותר שלהם.  מוירה ברנן, סולנית Clannad ואחותה של אניה, הגדילה לעשות – כשהיא שמעה שאמן אלקטרוני בשם צ'יקיין סימפל קטעים מהשיר "Theme from Harry's Game" של הלהקה שלה בשביל שיר שלו בשם "Saltwater", היא הציעה להיכנס לאולפן ולהקליט מחדש את הקטעים האלה, ולהוסיף עליהם גם קטעים מיוחדים לשיר.

ברוב המקרים, הפרשות האלה מסתיימות במעט עוגמת נפש כלכלית לאמנים שהפרו את זכויות היוצרים, והם בדרך כלל ממשיכים הלאה, מי מהם מצליחים יותר ומי מהם מצליחים פחות, ומוסיפים ומקליטים שירים מקוריים יותר, והופכים להיות ידועים גם בזכותם.  אבל הסוף היה פחות שגרתי בשביל גרג האם, החלילן של Men at Work ומכותבי השיר, שהתאבד באפריל השנה בגיל 58.  הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות והמשטרה האוסטרלית, כמנהגה, לא מיהרה להסיק מסקנות, אבל קרובים אליו מספרים שמאז החלטת בית המשפט ב-2010 הוא הלך ושקע עמוק יותר ויותר בדיכאון, ובראיון לעיתון מעט לאחר המשפט הוא הביע חשש שזו תהיה המורשת המוזיקלית שלו – השיר שהוא תרם לכתיבתו, שכל מה שהוא ייזכר בשבילו הוא העובדה שהוא גנב חלק מהשיר.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דארן ווילסון מתחיל בקטן:  סרט תיעודי על אלוהים.

1. לפני הכל

פינת המתים המוזיקליים השבועית היתה ריקה בשבועות האחרונים וטוב שככה, אבל אז בא השבוע הזה, הלא חביב למוזיקאים באשר הם:  ביל דוס,  הסולן והמנהיג של Olivia Tremor Control, נפטר ביום שלישי האחרון מסיבות שלא פורסמו לציבור, בגיל 44;  וטוני סליי, הסולן של להקת הפאנק No Use for a Name, נפטר יום לאחר מכן, גם הוא מסיבות שלא פורסמו, בגיל 41, יומיים אחרי הופעת סולו בפלורידה.

אני מפריד את זה מרחק פסקה אחת שלמה ומקווה שזה יספיק כדי לשמור על שני הנושאים נפרדים:  ג'ז קולמן, הסולן של Killing Joke, נעלם לאחר שמישהו פירסם בשמו בפייסבוק שהלהקה לא הולכת לצאת לסיבוב ההופעות המתוכנן בספטמבר עם The Cult ו-The Mission.  יש סיכוי מאד סביר שכל מה שזה אומר זה שהוא יושב בחושך בבית ולא עונה לטלפונים, אבל בכל זאת, הגוספל שולח את תקוותיו שקולמן יימצא בריא ושלם ופחות עצבני בזמן הקרוב.

2.  הגלאם מת, והוא חי בשוודיה

בשנות השבעים והשמונים, למילה "גלאם" היתה משמעות די ברורה.  בהתחלה זה היה "גלאם רוק".  מבחינה אמנותית, פלטפורמות, בגדים צעקניים בצבעים לא נכונים ועם זיזים במקומות הלא נכונים, תסרוקות צעקניות לא פחות, ואיפור – וכל זה על גברים, שלא היו אמורים להיראות ככה בתקופה העדיין מעט פוריטנית ההיא.  מבחינה מוזיקלית, רוק טהור.  רוק של רקיעות ברגליים ושל אקורדים גדולים, של קולות ניחרים ואגרופים מונפים באוויר.  אחר כך באו שנות השמונים וזה הפך להיות "גלאם מטאל", ומבחינה וויזואלית, לא השתנה הרבה.  השיער של הרבה מהאמנים שעסקו בז'אנר הזה הפך להיות צעקני יותר ומנופח יותר ובלונדיני באופן לא פרופורציונלי לאוכלוסיית המוזיקאים, השמות שלהם הפכו להיות מוזרים יותר ומגוחכים יותר (וגם מרילין מנסון, אחרי הכל, זה סוג של גלאם מטאל), והמוזיקה – גם היא נשארה פחות או יותר אותו דבר.  הגיטרות, שגילו את הדיסטורשן המפותח, הקר והאלקטרוני יותר, הפכו להיות יותר נושכות ואת מקומם של ההמנונים תפסו שירים מהירים יותר, עם סולואים ועבודה מורכבת יותר של גיטרות, אבל האווירה נשארה, פחות או יותר, אותה אווירה.

ואז הגיעו שנות התשעים, ולעולם, לפחות לזה המוזיקלי, היו דברים חשובים יותר לעשות.  ונדמה היה שהמילה הזו, "גלאם", שהתאימה את עצמה לז'אנר העל הפופולרי של אותה תקופה, נעלמה מן העולם סופית. אבל מסתבר שהיא עדיין מסתובבת שם, במחוזות מסוימים, מתברגת לתת-ז'אנרים שנוח לה בהם, והמשמעות שלה, לפחות בהתייחס למוזיקה ולמראה הוויזואלי, השתנתה מעט – לפחות בשוודיה.

The Ark היא להקה שוודית שמגדירה את עצמה "גלאם רוק".  לגיטימי.  אמנם, במקרה שלהם, לפחות לפי מה שאפשר לראות מהקליפים השונים שלהם, גלאם רוק בגרסתו הוויזואלית הוא פשוט חבורה של בחורים שמקפידים מאד על המראה שלהם, כל אחד מהם עטוף ומסופר וממונקר ומטופח במידה הנכונה, אבל כשהם מגיעים לשלב שבו הם עושים מוזיקה, הם עושים אותה בצורה מרהיבה כמו להקות אחרות שלא רואות צורך בפלטפורמות כדי להגיע למקום גבוה יותר במצעדים.   ההיכרות הראשונה שלי איתם היתה בשלהי המאה הזאת, כשקליפ שלהם, לשיר מהאלבום הראשון, הבליח ב-MTV.  זה היה, קרוב לוודאי, באחת מתכניות הקליפים האלטרנטיביים יותר, מכיוון שהמוזיקה שלהם, שאמנם הפכה להיות פופית יותר ויותר עם השנים, לא היתה מספיק פופית כדי להתברג לקליפים שהיו משודרים בשעות היום באותה תקופה.  קלידים ובס ותוף בודד פתחו את השיר הזה ושלושה צלילים של פסנתר סימנו את ההתחלה האמיתית שלו, ומיד אחר כך סולן, שנשמע (וגם נראה, בעצם) כמו מארק אלמונד, פתח בקינה על התרבות הצעירה שהלכה והתמסמסה והשיר פשוט המשיך והמריא ושיגשג משם.  חברי הלהקה המוקפדים הציגו את עצמם, בזה אחר זה, אחרי הסולן, כשכל אחד מהם צעד בהחלטיות לעבר איזשהו מקום שבו היו אמורים לנגן.  המקום הזה, הסתבר למי מאיתנו שצפה בקליפ עד סופו, היה גג של איזה בניין, שבו היה אפשר לצלם אותם מנגנים בחצי מעגל ומפגינים גם את הצד הוויזואלי של המוזיקה של הגלאם – אקורדים גדולים מלווים בהנפת היד למעלה והנחתתה באופן מסוכן בכיוון הגיטרה, תופים רועמים וסאונד שמתגלגל ומתגלגל קדימה.  השיר הזה, שהבליח ונעלם, ואולי שודר מאז מעט פעמים, לא מצא את דרכו אל המסך שלי שוב אבל נשאר בזכרון שלי, ובאיזשהו שלב, מסיבה שאני כבר לא זוכר, החלטתי לחפש אותו ביוטיוב.  הוא מצא את דרכו לרשימת השמעה שם, ונשאר שם, בודד לעתים, מלווה בשירים אחרים בזמנים אחרים, למשך תקופה.  אחר כך חזרתי והקשבתי לשיר הזה, "It Takes a Fool to Remain Sane", ונזכרתי כמה הוא מוצלח.  "מעניין," אמרתי לעצמי כמו שאני נוהג לעשות כשאני חושב שאף אחד אחר לא מקשיב, "מי הלהקה הזו."  התרבות הצעירה של עכשיו, למזלי, עסוקה בלא להתמסמס ותחת זאת ממלאת את עצמה במידע ובחינם, וטיול קצר לוויקיפדיה נתן לי את כל המידע שהייתי צריך – כולל את העובדה שהלהקה מגדירה את עצמה בתור "גלאם רוק".  "מעניין," אמרתי לעצמי שוב.  "איך נשמעת להקה שמגדירה את עצמה גלאם רוק ועושה מוזיקה כזאת."

שניים או שלושה קליפים אחר כך, הלהקה כבר קיבלה רשימת השמעה משלה ביוטיוב.  מסתבר, על אף הנישה המוזיקלית שהם החליטו להכניס את עצמם אליה, שהם עושים פופ.  ופופ מוצלח במיוחד.  כל שיר שלהם, עד כמה שהוא נשמע נדוש וקליט באופן מיידי, היה מוצלח יותר מהקודם (מלבד השיר האחד ששרו כשהיו הנציגים של שוודיה באירוויזיון.  בכל זאת – אירוויזיון).  "Calleth You, Cometh I", על אף השם המפוצץ שלו, מכיל בדיוק את האלמנטים הנכונים של שיר פופ מדבק – מוזיקה שמתגלגלת קדימה במהירות הנכונה, בית מסקרן מבחינה מוזיקלית ופזמון שהוא מספיק פשוט כדי שייתקע באוזניים ויסרב לצאת ומספיק מורכב כדי לא להיות נדוש מדי.  מאחורי הפופ המהוקצע מסתתרות המילים, שבהרבה מהמקרים הציגו שאלות מעניינות ומנוסחות – כמו "Breaking Up with God", שמדבר על משבר אמונה, ו-"Father of a Son", שמצדד בזכות של הומוסקסואלים לאמץ ילדים – משהו שכנראה היה נתון למחלוקת בשוודיה בתקופה שבה השיר הוקלט.

בתקופה שבה יצא האלבום הראשון של הלהקה, שהיתה אותה התקופה שבה הכרתי אותם לראשונה, הם כבר צברו וותק של עשר שנים בעולם המוזיקה השוודי.  חברי הלהקה נאספו לאט לאט – הגיטריסט, יפסון, והבסיסט, לארס ליונגברג, היו הראשונים – הם הכירו והקימו את הלהקה כשהיו בני 14, בתחילת שנות ה-90, והוציאו EP ראשון שכבר אז זכה להצלחה מסוימת.  אחר כך הצטרף אולה סאלו, הסולן וכותב השירים, שגם הוא היה באותו גיל.  גיטריסט נוסף, מרטין אקסן, הצטרף לקראת סוף שנות ה-90 והאחרון להצטרף היה סילבסטר שלגל, המתופף.  רק כשהרכבת הלהקה הושלמה, פחות או יותר, הם התפנו להקליט את האלבום הראשון, שזכה להצלחה בשוודיה אבל לא בשום מקום אחר.  כל האלבומים שבאו אחריו גם הם תפסו את המקומות הראשונים של המצעדים בשוודיה, אבל היכו גלים במעט מאד מקומות נוספים.  באמצע העשור הראשון של המאה היתה להם הזדמנות להציב רגל בארצות הברית, אבל בדיחה לא מוצלחת שהתייחסה למתקפת הטרור ב-11 בספטמבר (בהופעה בוושינגטון – הראשונה שלהם בארצות הברית – סאלו הבחין במטוס שלדעתו טס נמוך מדי ואמר שהוא מקווה שהמטוס יגיע לאן שהוא צריך להגיע, ואחר כך מילמל: "…לבית הלבן.") אילצה אותם לבטל את כל ההופעות שהיו מתוכננות לסיבוב ההופעות האמריקני שלהם, והם לא חזרו מאז להופיע בארצות הברית.  הצלחה צנועה יותר הציגה את עצמה באנגליה ובשאר היבשת האירופית, בייחוד כש-The Ark נבחרו כדי לחמם את The Darkness, עוד להקה שעשויה להרגיש בנוח תחת מטרית הז'אנר של גלאם רוק, בסיבוב ההופעות שלהם.  אבל, אף על האלמוניות היחסית שלהם מחוץ לשוודיה ועל אף העובדה שבשביל רובכם, קרוב לוודאי שזו הפעם הראשונה שאתם שומעים על הלהקה הזו, הם החזיקו מעמד עשרים שנה, ונחשבים ללהקה השניה הכי מצליחה בהסטוריה של שוודיה.  ללהקה הראשונה קוראים אבבא.

ב-2010, אחרי רק חמישה אלבומים, הלהקה החליטה לתלות את הבגדים המנצנצים ולפרוש בשיא יחסי.  הם הוציאו אוסף ומיהרו לחזק אותו בסיבוב הופעות ארוך ובספטמבר 2011, אחרי שנשמעו הצלילים האחרונים של השיר האחרון בהדרן בהופעה שלהם בלונה פארק בסטוקהולם, הם ירדו מהבמה ולא חזרו להופיע ביחד.  אבל אין צורך לדאוג יותר מדי לרווחתם העתידית – סאלו, הסולן, וליונגברג, הבסיסט, השתתפו בהפקה המקומית של "ישו כוכב עליון" מעט לפני שהלהקה התפרקה – סאלו גילם את ישו,  וכמה מחברי הלהקה המשיכו בפרויקטי צד שהתחילו את דרכם במקביל לפעולת הלהקה – ארבעה מחברי הלהקה הקימו את Stereo Explosion הפופי מעט פחות וכבד מעט יותר, והמתופף, סילבסטר שלגל, הפך להיות סולן של להקה חדשה בשם The Guild – אחרי שמיצה את דרכו בתת ז'אנר הקודם, הוא פנה לתת ז'אנר חדש לגמרי:  פולק מטאל.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לא רק שזה סרט שמבוסס על ספר, מורכב, של הסופר שכתב את הספר האהוב עליי (לא הספר הזה), זה גם הסרט הראשון של האחים ווקובסקי מאז "V for Vendetta".  לפחות שתי סיבות טובות לראות אותו.   הנה עוד כמה.

 

 

1. לפני הכל

בריטים יודעים שכל דבר צריך לעשות בסטייל. כמו למשל, האולימפיאדה.  שבה, השיר הרשמי, זה שרשתות הטלוויזיה מתעלמות ממנו בדרך כלל ובוחרות שיר אחר לגמרי, הוא של Muse.

2.  קחו אותי לאנשהו מעניין

זה כבר משהו שלמדתי לקבל, בגילי הכמעט מופלג. העולם המוזיקלי שלי מלא במיכלים ריקים, נישות מוזיקליות של ז׳אנרים ואמנים שמחכים שאמלא אותם. הם מחכים בסבלנות, יודעים שבסופו של דבר הדרך שלי תמצא את עצמה פוגשת בהם, והם לא ממהרים לשום מקום. כנראה שגם אני לא.
לפעמים, האמנים האלה לא הופכים להיות חלק מאוצר המילים המוזיקלי שלי בשלב מוקדם יותר כי הנסיבות לא מאפשרות. הנה, קחו לדוגמא את Mogwai. הלהקה הסקוטית הזאת, שנקראת על שם יצור דמיוני קצר ושעיר, היתה בכל מיני מקומות מסביבי כבר לפני שנים, אבל בתקופה שבה הכרתי אותה לראשונה הידע המוזיקלי שלי הוזן בעיקר על ידי NME, שהיה, התבהר לי מעט אחר כך, יותר עיתון רכילות מעיתון מוזיקה. וככזה, הוא הקדיש יותר תשומת לב לריבים של סטיוארט בריית׳ווייט, סולן הלהקה, עם מובילים נבחרים של הסצינה המוזיקלית של התקופה, שהגיעה לשיאה בפסטיבל שבו הלהקה הציגה חולצה חדשה לרכישה שהיה כתוב עליה ״Blur: are Shite".
מעט השירים שלהם שכן שמעתי, באדיבות מגזין אחר שכן העדיף להתמקד במוזיקה, חשפו עולם מגוון יותר, צבעוני יותר וחולמני יותר ממה שדמיינתי שהלהקה עשויה להישמע לפי המראה שלהם – "Dial: Revenge" מתבסס על תובנה בין שפתית פשוטה: בוולשית, המילה לנקמה היא אותה המילה שמשתמשים בה באנגלית כדי לומר ״חייג״. לכן, כל בחור וולשי שנכנס לתא טלפון ברחבי בריטניה ומרים את השפופרת רואה, בתור הדבר הראשון על המסך – נקמה. גראף ריס, הסולן של Super Furry Animals, מספק את השירה בשפה שקרוב לוודאי שגם חברי הלהקה עצמם לא הבינו; ו-״Friend of the Night", חולמני ואצילי ומדוד לאורך כל החמש וחצי דקות שבהן הוא מתרחש.
אל המוזיקה האחרת שלהם עוד לא היה לי האומץ להתוודע. חששתי, מצד אחד, ממוזיקה כוחנית והרסנית, אולי מלווה במילים שלא יסייעו לה, דומה לתקופה המוקדמת של Mercury Rev ושל The Flaming Lips. ומצד שני, חששתי שהמוזיקה שלהם תתגלה כנוכחת בצד הרחוק של הפוסט-רוק, הצד הלא קליט והארוך באופן יוצא דופן. רק כשהגיע הזמן הנכון – במהלך השנה הזו – גיליתי שהתבדיתי בשני המקרים.
הנה כמה דברים שלמדתי בעת האחרונה, בזמן שגיליתי שכמו איזה שק קסמים של אפונים – כל שיר שלהם שאבחר ביוטיוב יצמח לעץ מפואר של רעש ששזורים בו הרבה קווים מלודיים קטנים: הם חמישה אנשים. מאז ומתמיד היו. שלוש גיטרות, בס ותופים. שלושת נגני הגיטרה גם מנגנים בכלים אחרים כשהם צריכים. לוק סאת׳רלנד, שבימים כתקנם הוא מקים להקת הטריפ הופ האדירה Bows, שהאלבום השני שלה, ״Cassidy", הוא בין האלבומים האהובים עליי, ונושא בתואר, קרוב לוודאי, נגן הכינור הסקוטי-אפריקני היחיד בעולם, הוא מעין חבר שלא מן המניין, בעיקר בהופעות. סטיוארט בריית׳ווייט, שהכרנו קודם בתור עושה הצרות העיקרי של הלהקה, הוא הסולן שלהם. זאת אומרת, בשירים שבהם יש צורך בשירה ואין שום דרך להתחמק מזה, הוא ממלמל מעט מעל למוזיקה שהולכת ונטווית מתחתיו. בשירים שבהם ממש יש צורך בשירה, הם פשוט מגייסים אנשים אחרים שיותר מנוסים בזה. באלבום הראשון שלהם, "Mogwai Young Team", זה היה איידן מופט, סולן Arab Strap, להקה שהמתופף הראשון של Mogwai, ברנדן או׳הייר, פוטר בגלל יחס מזלזל אליה. באלבום מאוחר יותר, "Happy Songs for Happy People", גראף ריס, שפגשנו קודם, משרת בתפקיד.
את השם הם בחרו מתוך הסרט שגיבורו הוא היצור הפרוותי עם הבעלים חסר האחריות, ולטענתם זה היה שם זמני, משהו שהם יכולים להשתמש בו כדי לשים את עצמם מתחת לאיזו מטריה. אבל השם נשאר, וכשגילו שמשמעות השם בסינית היא ״רוח מרושעת״, בטח שלא היתה להם סיבה להיפטר מהשם ולבחור חדש. מיד אחרי האלבום הראשון הם התפצלו לשתי דרכים מקצועיות שונות: באחת, הם המשיכו להקליט מוזיקה אינסטרומנטלית בעיקר, כזו שצריך להקשיב לה בתשומת לב מיוחדת ולנסות לזהות את האניצים הרופפים המעטים של מלודיה שמסתתרים מאחורי קירות הדיסטורשן;  בשניה, הם פירקו שירים של אמנים אחרים – Manic Street Preachers למשל – כדי להפוך אותם לדברים אחרים לגמרי שלא האמנים ולא המאזינים שלהם היו מצפים להם.  ואם כבר לפרק – הם איפשרו לאמנים אחרים, כבר אחרי האלבום הראשון, לפרק ולהרכיב מחדש את השירים שלהם, ולהפוך אותם למעט שונים, לעולמות מקבילים של העולם שהם עצמם יצרו.

את השירים של Mogwai, אם זה אחד מהקטעים הראשונים שלהם שנקרא "Mogwai Fear Satan", או אם זאת היצירה המלווה את אחד מהאלבומים שלהם ויצאה בנפרד ואחריו, קטע מוזיקלי לא פשוט בן עשרים דקות בשם "My Father My King" (אבינו מלכנו, זאת אומרת), או אם זו יצירה פשוטה יחסית, שיר שאפשר, אם ממש רוצים, למצוא בו משהו שמזכיר בתים ופזמונים וקטעי מעבר, כמו "Travel is Dangerous", אפשר לתאר כאיזושהי מלודיה שמנסה לחמוק בין קירות אדירים של סלע.  מבעד לקירות האלה אפשר להרגיש תנועה, זרם אדיר של מים שמאיים לפרוץ, ומדי פעם אפשר אפילו לראות מעט מהמים האלה עושים את דרכם מטה, בונים לעצמם מפלים ונחלים ובריכות.  אבל בדרך כלל זו רק המלודיה הזו, נסתרת וממהרת להתחמק, וההרים האדירים של הסאונד שגם בתוכם אפשר למצוא עוד עשרות קווים קטנים של מלודיה, כאלו שהלהקה התכוונה שיהיו שם וכאלו שנוצרים שם בגלל החוקים המוזרים של מערכת היחסים בין הצלילים.

מחזורי היצירה שלהם מרמזים שאלבום חדש לא יכול להיות רחוק מאד, והם כבר מכינים אלבום רמיקסים נוסף, בן לוויה לאלבום האחרון שהוציאו, "Hardcore Will Never Die But You Will", ומופיעים לאורך הקיץ – בעיקר בפסטיבלים, שהם, בחוץ ובאוויר הפתוח, המקום היחיד שיכול להכיל את פרץ האנרגיה השקט והמבוקר שהם מוציאים.   גם האלבום הבא, אפשר להניח, יכיל הרבה מאד מאותם האלמנטים שמאפיינים את המוזיקה שלהם לאורך הקריירה הארוכה שלהם בינתיים.  הם לא אנשים של הפתעות, אבל גם המוזיקה שהם עושים עכשיו היא מעניינת, וממכרת, ומפתה מספיק, בשביל להישאר ולתהות מה עוד הם מסתירים מאחורי קירות הסלעים שלהם.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ערפדים, צ'ק.  אגדות, צ'ק.  זומבים, צ'ק.  הנה הטרנד הבא – פוסט אפוקליפטיקה.

1. לפני הכל

קודם Afghan Whigs, עכשיו Blur – עוד מעט Firewater.  הקיץ הזה הולך להיות שמח במיוחד.

ועוד אורחים מכובדים שמגיעים אלינו – The Jesus and Mary Chain בגרסתם המאוחדת יכבדו אותנו בשתי הופעות, ב-18 וב-19 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב.

2.  עוד צעד מהוסס אל תוך מנהרת האהבה

דמיינו חדר. חדר אפל שאין בו הרבה רהיטים. למעשה, אם מסתכלים בו מהזווית הנכונה, נדמה שהוא כולו ריק, שרצפת העץ שלו משתרעת לאורך קילומטרים. השמש, שמדברת כבר על לשקוע, לא ממש מגיעה אל החדר הזה בכל מקרה ולכן, הוא נמצא במין אפילה כזו של בין הזמנים של היום. החדר לא ריק. אם מסתכלים מספיק טוב, מצמצמים את העיניים, מתרכזים בחושך, אפשר לראות דמות יושבת על כסא פשוט, רגליים פשוטות קדימה כאילו שהוא מכיר את התנוחה הזאת, את הבדידות הזאת, היטב. כאילו שהוא יושב שם כבר הרבה זמן. הוא מחזיק גיטרה אקוסטית, פורט בה, נושא את קולו לאוויר, אבל משהו באוויר של החדר עובד אחרת משאר העולם, ואת הגיטרה אי אפשר לשמוע בכלל, רק את הקול, מהדהד ברחבי החדר הריק כאילו החדר רק חיפש כל הזמן הזה משהו להתמלא בו.
ברוס ספרינגסטין מתחיל את האלבום השמיני שלו, ״Tunnel of Love", בשיר שמכיל רק את הקול שלו למשך זמן מה. "Ain't Got You" מתמלא בסופו של דבר, לאט, בכלים אחרים ובקווים מלודיים אחרים שהופכים את השיר הזה לדבר השלם שהוא בסופו של דבר, אבל הבחירה של ספרינגסטין להתחיל את האלבום בקול הערום שלו, על אף ההד האדיר שעוטף אותו, אומרת משהו על הסיפור שהולך להיפרש כאן. בהמשך, מיד בשיר הבא בעצם, ימלאו קלידים בחום את החדר – השמש, שהאור שלה נעלם מהחדר, לפחות לא נוטשת אותו בקור.
גם התופים של האלבום הזה עטופים בהד, ונדמה שספרינגסטין לקח את כל הדברים הטובים, אבל המוגזמים, מהסאונד של המוזיקה המיינסטרימית של שנות ה-80, ושייך אותם כדי שייכנסו כראוי לעולם שלו. הלהיט הראשון של האלבום הזה, השיר הראשון של ברוס ספרינגסטין שהכרתי, למעשה, בזמן אמת, נמצא שם כבר בהתחלה – "Tougher Than the Rest", על הגיטרות והקלידים האופייניים אבל לא אופייניים לעולם של ספרינגסטין, על הבס הבולט מאד, על המלודיה הצנועה, עוזר גם הוא להצהיר על הכוונות של ספרינגסטין.
הזמנים האלה, שבהם הוא מקליט את האלבום, מוצאים אותו בתקופה קשה ומבלבלת – שנתיים לפני כן ספרינגסטין התחתן עם ג׳וליאן פיליפס, שחקנית ובאותו הזמן אחת מרביעיית אחיות מפורסמת בסדרת טלוויזיה פופולרית. בעיניים המעוותות משהו של החוגים שמוצאים את זה חשוב, הם היו מתאימים מאד בתור זוג – ברוס ספרינגסטין היה מפורסם, וגם ג׳וליאן פיליפס היתה מפורסמת, ולכן היה צידוק שיהיו ביחד. לא רק זה – מכיוון ששניהם היו מפורסמים היה להם לפחות את זה כדי לחבר ביניהם, כדי ליצור ביניהם שפה משותפת. אבל זה לא עבד. ברור, יאמרו אנשים אחרים בחוגים אחרים שרואים את התמונה בצורה קצת יותר שפויה – הם היו אנשים שונים מאד שבאו מרקעים שונים מאד, ועצם העובדה שספרינגסטין היה כמעט כל הזמן רחוק מהבית בסיבובי הופעות לא עזרה להם לגשר על הפער הזה.  אף אחד מהם לא היה מאושר במיוחד בזוגיות הזאת ובבוא הזמן הם הצליחו להתרחק ולהתנתק מספיק כדי להחליט להתגרש.  בערך באותו הזמן הצטרפה ללהקה של ברוס ספרינגסטין, ה-E Street Band, זמרת ליווי אדמונית בשם פטי שיאלפה.  היא היתה קרובה הרבה יותר למסלול החיים של ברוס ספרינגסטין – בעברה אפשר היה לנחש עיירה קטנה, חיים פשוטים, מלצרות באיזה דיינר מאובק לצד דרך שלא הרבה עוברים בה.  רק את המאורעות הקונקרטיים שבאו אחר כך אפשר לתעד – ספרינגסטין התגרש מג'וליאן פיליפס ב-1988 ושנה אחר כך היה נשוי לזמרת הליווי שלו.  מה קדם למה, ובאילו נסיבות הכל קרה – כל הדברים האלו הם לא דברים שבאמת לוקחים חלק בהוויה הציבורית של ברוס ספרינגסטין.  הוא לא איש של רכילויות, הוא אדם פרטי מאד בכל מה שקשור בדברים שאינם מוזיקה והוא לא נראה כמו בחור שכדאי להתעמת איתו בנושא הזה.  כלי התקשורת של אותה התקופה רתחו מזעם.  הם לא ידעו בדיוק למה, אבל הם הרגישו שמשהו לא בסדר והם היו צריכים לשים רק את האצבע על זה.  רצוי, בליווי איזשהו ראיון חושפני, מתנצל, מתפלש, על כפולת עמודים צבעונית שבה ברוס ספרינגסטין מתוודה על מה שהוא באמת – גבר פשוט, על כל המגרעות והטעויות שגרמו למפלה הבלתי נמנעת שלו מהאולימפוס.  אבל ספרינגסטין סירב לשתף פעולה.  כל מה שהסכים לומר, באיזשהו ראיון מזדמן באותה תקופה, היה: "כל מה שאני יודע, שזה משהו שהרגיש אמיתי, ויכול להיות שיש איזשהו בלגן מסוג מסוים שמתרחש מסביבי, אבל אלה החיים."

אבל האירועים האלה השאירו בו צלקות – צלקות ציבוריות וצלקות פרטיות, שהוא העדיף לחשוף, כמו בדרך כלל, בחלל המוגן והסגור של האולפן.  האלבום שעבד עליו באותה תקופה, "Tunnel of Love", הוא אלבום בשתי שכבות.  השכבה החיצונית, זו שספרינגסטין רוצה שתראו, משדרת עסקים כרגיל.  יש שם שירים קצביים יותר וקצביים פחות, רועשים יותר ורגועים יותר – והמילים ממסגרות סיפורים מהסוג שחביב על ספרינגסטין, על החיים בעיירה הקטנה שאין ממנה מוצא, על הצעדים הראשונים המהוססים בעולם האהבה, אלו שפונים פנימה ואלו שפונים החוצה, על מערכת היחסים הסבוכה בין אב ובנו, אבל אם מקדישים תשומת לב למה שקורה בשכבה הפנימית אפשר להבין את המהות האמיתית של האלבום.  יש שם שני סוגים של כלים – הגיטרה האקוסטית, הבס והתופים מייצגים את היציבות – היציבות שספרינגסטין מנסה למצוא בחיי הנישואין, בחיים הפשוטים שהוא מכיר, שהוא יודע מה הצעדים הבאים בהם ולאן הם מובילים, הם מובילים את השיר קדימה בדרך שספרינגסטין רגיל אליה; אבל מצד שני יש את הקלידים – סינתיסייזרים בצלילים עמומים ועמוקים, מבשרי רעות, שהם תופעה חדשה במוזיקה של ספרינגסטין והם מבשרים את הסדקים שבסיפורים האלה – את החשש והספק שמתגנבים לסיפורי האהבה, את האכזבה שהולכת להגיע, את הכביש המהיר הריק שבכל זאת מחכה.  ספרינגסטין מקדיש מעט שירים באמת לעצמו באלבום הזה – הוא מעדיף להתחבא עדיין מאחורי סיפורים של אנשים אחרים, אבל בחלק מהשירים החיבור האישי שלו נחשף – אם זה כשקולו נסדק, מאיים בבכי,  בשורה האחרונה של שיר, אם זה במילים המרומזות, המרחפות מעל המצב האמיתי של "Tougher Than the Rest" או של "Brilliant Disguise", שני הלהיטים שבאלבום.  בשיר הנושא של האלבום, אולי השיר הכי מפורט מבחינת אווירה שספרינגסטין הקליט אי פעם, ספרינגסטין מציג דימוי די בנאלי אבל די בהיר – מנהרת האהבה, שזוגות נכנסים אליה בצד אחד ומי יודע מה ייצא ממנה בצד השני.  ספרינגסטין מנסה, לאורך כל האלבום הזה, להבין מה נמצא בקצה המנהרה, והוא לבדו עם הגיטרה שלו בחדר החשוך ובינתיים היום מתחיל להפציע בחוץ ולאט לאט, באופן שכמעט לא מורגש בחדר הזה, עולה האור.

 

3.  מגע אנושי

הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, על האלבום הבא במסע המוזיקלי המודרך שלנו בנבכי הנפש הצלילית של ברוס ספרינגסטין:

1   ספרינגסטין הוציא את האלבום הזה, במהלך שהיה יותר גימיק שיווקי מכל דבר אחר, באותו היום ביחד עם אלבום נוסף שלו, "Lucky Town" – מאחר  שזה היה האלבום הראשון שבו ספרינגסטין הפסיק עם קונספט שני הצדדים של התקליט שלו – שבו הצד הראשון היה קצבי ורועש יותר בדרך כלל והצד השני היה מהורהר ושקט יותר בדרך כלל, הוא החליט לחלק את שתי התמות המוזיקליות האלה לשני אלבומים מלאים.   הגימיק השיווקי היה מוצלח יותר, ומשריין לספרינגסטין הרבה יותר מתשומת הלב התקשורתית, אם הוא לא נוצל כבר כמה חודשים לפני כן על ידי Guns and Roses שהוציאו את שני האלבומים שלהם, "Use Your Illusion I" ו-"Use Your Illusion II" בתאריך מיוחד מסוים בספטמבר.

2  זה היה גם האלבום הראשון בשני מובנים אחרים – האלבום הראשון שספרינגסטין הקליט בחוף המערבי – אחרי שכל האלבומים הקודמים שלו הוקלטו בניו יורק או בניו ג'רזי – והאלבום הראשון שבו ספרינגסטין מנגן עם נגני אולפן, ולא עם להקה מיוחדת או לבדו.

3  בדומה לאלבום הקודם שלו, ספרינגסטין עדיין ניגן עם חלק מחברי ה-E Street Band אבל לא עם כולה. רוי ביטאן, נגן הקלידים שלו, מנגן באלבום הזה וגם, כמובן, אשתו וזמרת הליווי שלו, פטי שיאלפה – וגם דיוויד סנשז, שהיה חלק מהלהקה לפני שבעצם היה לה שם, ומאז הפך להיות אמן ג'אז ידוע.  סטיבן וואן זאנט, יד ימינו של ספרינגסטין בדרך כלל בכל מה שקשור ללהקה, תרם רק רמיקס לסינגל השני מהאלבום, "Fifty Seven Channels (And Nothing On)".

4  נגן הבאס באלבום הזה הוא רנדי ג'קסון,  שהיום הוא מוכר יותר בתור אחד מהשופטים שמחליטים מי יהיה האליל האמריקני הבא.

5  אף על פי שהאלבום הזה היה המצליח מבין השניים שספרינגסטין הוציא באותו היום, הוא לא הצליח להגיע עם האלבום לפסגת מצעד האלבומים האמריקני.  הוא התנחם, אמנם, במקומות ראשונים באנגליה, נורבגיה, שוודיה, שווייץ ואיטליה.

6  באלבום מתארחים, בין השאר, סם מור, שהוא חצי מצמד ה-R&B סם ודייב, ובובי הטפילד, שהוא החצי שהוא לא ביל מדלי מהצמד The Righteous Brothers.

7  המתופף באלבום הזה הוא ג'ף פורקארו – אחד מנגני התופים שהשתתפו בהכי הרבה אלבומים במהלך הקריירה שלהם ומי ש, לטענת רבים, יצר את הסאונד שאנשים קוראים לו סאונד התופים של מוזיקת מיינסטרים בשנות ה-80.  בין השאר הוא אחראי על התופים ב-"Beat It" של מייקל ג'קסון, "Rosanna" (שבו המקצב שלו זכה אפילו לשם מיוחד) ו-"Africa" של טוטו, שהוא היה מחבריה המייסדים – אפילו "Mother" של פינק פלויד.  הוא זכה להיות גם הניק מייסון להשכרה של שני חברי פינק פלויד בנפרד והמתופף של Dire Straits באלבום האחרון שלהם.  האלבום הזה של ברוס ספרינגסטין היה ההקלטה הלפני אחרונה שהשתתף בה לפני שנפטר.

8  מבחינה ליריקלית, ספרינגסטין משתמש באלבום הזה כדי לצאת, בפעם הראשונה, מאיזור הנוחות שלו – אחד מהשירים, "Souls of the Departed", מדבר על המהומות בלוס אנג'לס באותה שנה, ועל מלחמת המפרץ הראשונה, ו-"Fifty Seven Channels (And Nothing On)" הוא קינה לעולם שלפני הטלוויזיה עתירת הערוצים (על אף שהיום ספרינגסטין קרוב לוודאי היה משווע לרק חמישים ושבעה ערוצים).

9  המבקרים לא קיבלו את האלבום יפה, בלשון המעטה.  אלו שהעדיפו לברור את המילים שלהם אמרו שזה אלבום שמכיל שירים שבדרך כלל ספרינגסטין נותן לאמנים אחרים.  מבקרים מחמירים יותר כמו רוברט כריסטגאו הסתפקו בשלוש מילים לא מעודדות.  בדירוג שערך המגזין המקוון "Nerve" לקראת יציאתו של האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין, של כל האלבומים שלו מהגרוע ביותר לטוב ביותר, "Human Touch" זכה למקום האחרון.

10  ברוס ספרינגסטין בעצמו סיכם את זה, שנים מאוחר יותר:  "ניסתי לכתוב שירים שמחים בתחילת שנות התשעים והקהל לא אהב את זה."

 

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – זה בינתיים, עד שנקבל גרסה קולנועית מסודרת ל-"Wicked".

 

1. לפני הכל

הנה משהו לחכות לו בשנה הבאה:  ג'וני גרינווד, הגיטריסט הראשי של רדיוהד, שבזמנים שבהם הוא חופשי מרדיוהד הוא המוזיקאי היותר אוונגרדי ונסיוני מבין חברי הלהקה, ביצע בשנה שעברה בפולין את היצירה "Electric Counterpoint" של סטיב רייך.  רייך היה, במקרה או שלא במקרה, בקהל והשניים שוחחו אחרי ההופעה – גרינווד חשף בפני רייך את הדרך שבה הוא מסתכל על היצירות שלו, ואיך הן השפיעו על המוזיקה של רדיוהד.  רייך שמע מאז, והשתכנע שגם ביצירות של רדיוהד יש מה שיכול לתת לו השראה, ובמרץ של השנה הבאה הוא יעלה בפעם הראשונה את "Radio Rewrite", יצירה לקלרינט, וויברפון, רביעיית מיתרים, שני פסנתרים ובס חשמלית, שמבוססת על "Everything In Its Right Place" ו-"Jigsaw Falling into Place".

גם זו דרך להתמודד עם העורף הקשה של חברות תקליטים:  בגלל חילוקי דעות עם חברת התקליטים שלהם, Universal, דף לפארד החליטו להקליט מחדש את כל האלבומים שלהם, כדי שתהיה להם האפשרות לשווק אותם מתי ואיך שהם רוצים (זכויות היוצרים על השירים עצמם כבר שייכות להם בכל מקרה).  הם כבר התחילו במלאכה והקליטו את "Rock of Ages",  בגלל הסרט בעל אותו השם שאמור לצאת בקרוב, ואת "Pour Some Sugar on Me", בלי שום סיבה הגיונית נראית לעין.

2. מילה על המרחבים הפתוחים של אלברטה

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשמבקשים ממני לחשוב על מוזיקה כפרית אמריקנית הוא Grandaddy. כמובן, שלארצות הברית יש תרבות מוזיקלית כפרית עניפה, כזו שמוזכרות בה המילים קאנטרי ובלוגראס ואפלצ׳יה בכמויות נדיבות, אבל אווירה כפרית בארצות הברית היא אווירה חקלאית, של שדות רחבים של תירס וחיטה ושל טרקטורים חלודים ששוכבים בתעלות בצד הדרך, ושל אנשים לבושי אוברולי ג׳ינס וכובעי מצחיה שמחזיקים מטפחת אדומה מרופטת בכיס המכנסיים כדי לנגב את הידיים משמן המכונות או את הזיעה מהעורף, שבאחורי הבית שלהם ובקדמת השטח החקלאי שלהם יש מחסן מלא בדברים מכוסים בסדינים לבנים שבין השאר אפשר למצוא בו, תחובים באחורי המחסן, כלי נגינה אלקטרוניים עתיקים שמישהו השתמש בהם מעט וזנח. או במילים אחרות, Grandaddy.
האווירה המוזיקלית הכפרית של קנדה היא, כמובן, שונה לחלוטין. בעיקר מפני שקנדה היא שונה לחלוטין ועושה, לפחות מבחינה מוזיקלית, כל דבר שהיא יכולה כדי להיבדל מארצות הברית – במקרים שבהם היא לא שולחת מרגלים במכוניות קברנים לקליפורניה כדי להפוך על פניה את המוזיקה הכפרית האמריקנית עצמה. אז להקה שטורחת לשים בשמה את המילה rural, כפרי, היא בוודאי להקה מייצגת של הז׳אנר הזה בקנדה. ובאופן מפתיע, יש כמה נקודות חיבור בין הלהקה הזו לבין Grandaddy.
The Rural Alberta Advantage הם שלישיה שמתחזקת גיטרה אחת, קלידים ותופים – שלישיית כלים שמספיקה לחלוטין למלא את המרחב המוזיקלי שמקיף את המילים של הסולן ומנהיג הלהקה, נילס אדנלוף. הלהקה הוקמה, לטענתם, אחרי שמישהו נתן לשלושתם לנהל ליל מיקרופון פתוח במועדון בשכונה עתיקה בטורונטו (שנקראת, בתרגום רע לעברית, נווה כרוב, מפני שהמהגרים האיריים שאיכלסו את השכונה בימיה הראשונים היו כל כך עניים, שהיו צריכים לגדל כרוב בגינות שלהם) שמיהר להיסגר ולהפוך לסניף מקומי של בית קפה קנדי. חברי הלהקה טוענים שאי אפשר בהכרח להאשים אותם בזה, אבל הם המשיכו להופיע ולהקליט במקומות אחרים, מספיק כדי לצבור חומר ואומץ להקליט EP משל עצמם ולמכור אותו. הם המשיכו והקליטו את אלבום הבכורה שלהם, "Hometowns", ב-2008, והוציאו אותו ב-Saddle Creek שנה לאחר מכן.
כפרי, לפחות בכל מה שקשור למוזיקה של הלהקה הזו, זה פשוט. באלבום הזה אין כמעט ערוצים, אין הקלטות מחודשות ואין אפקטים – יש שם גיטרה שממלאת את כל המרחב הריתמי של השיר, תופים שעוזרים לתחום את הגבולות שלו, וקלידים שמדגישים חלקים נבחרים. מעל כל זה, אדנלוף מחלק את השירים לשניים, על סמך המרחק שלו מהמאזין. בחלק מהשירים הוא עומד ליד המאזין, מביט ביחד איתו על השמש שוקעת בצד השני של השדה החורש הענקי. בשירים אחרים הוא עומד באמצע השדה הזה וצועק חזק ככל שהוא יכול, מנסה להתגבר על השקט שלוחץ מסביבו.
האלבום נפתח בשיר שנקרא על שם הלהקה, "The Ballad of the RAA", בתופי באס דוהרים ובקלידים זהירים, שמגששים מסביב בחושך שמקיף את האלבום שעוד לא נוצר, מוצאים לאט לאט את האחיזה ומוסיפים עוד שכבה ועוד שכבה של וודאות. כשהקול של נילס אדנלוף מגיע מאמצע השדה הרחוק, המצע המוזיקלי כבר מוכן בשבילו. כשהשיר מסתיים הכלים האחרים כולם נמוגים בחזרה לתוך החושך, והשיר השני כבר נשמע כמו משהו שהרבה יותר סביר למצוא אותו בסביבה חקלאית. השיר הבא, "The Deathbridge in Lethbridge", מוסיף כבר מעט דיסטורשן ומערבולת של צלילים ותופים למקשה, ומאותו הרגע השירים כולם הם חלק מעולם אחד שהגיוני למצוא בו את הכל – מעט אלקטרוניקה, מעט פופ, מעט אמריקנה (בכל זאת, הם חלק מאותה יבשת), מעט רוק קצבי ופזיז יותר. המלודיות כולן פשוטות יחסית, מדבקות, מזמינות להצטרף באיזשהו כלי הקשה, לזמזם, להזיז את הראש. הם קצרים – ממצים את הנושא שבשבילו הגיעו כדי להיות מושרים ונעלמים כדי לפנות מקום לשיר הבא.
״Frank, AB", שכמעט נמצא בדיוק במרכז האלבום, והוא השיר הכי קליט בו – אולי השיר הראוי ביותר להיות סינגל. מתגלגל קדימה בעזרת התופים והגיטרות, הקלידים הנמוכים והקולות, כמו ששיר פופ טוב צריך להתגלגל קדימה. במקום שבו השיר לא מוצא יותר דרך סלולה, הוא משאיר את הסולן והקלידנית, איימי קול, שגם נותנת את קולה ברקע, לסיים את השיר לבדם, ואחריו, "The Air", שיר שמתאים את עצמו הרבה יותר טוב לשם הלהקה, ומצא את עצמו בטעות בתור הקטע הראשון באלבום אצלי ולא הרגיש לא במקום שם. "Sleep All Day", שאפילו מכיל רמזים של צ׳לו, מוציא את המילים מבין עטיפת נייר בתוך עטיפת נייר של קלידים ונושא אותם בעדינות למעלה, קרוב יותר אל האוזניים.
כל ההתגלגלויות האלה קדימה מביאות את הלהקה ל-״Edmonton", שהיא עיר הבירה של אלברטה, ורחוקה מהמקום שבו הוקמה הלהקה אלפי קילומטרים. אבל הם ממשיכים לדהור, באמצעות התופים עתירי המצילות והגיטרות, וכשהם מגיעים לסוף האלבום, ל-״In the Summertime", הסערה רוגעת והם יכולים לעצור ולהביט אחורה אל השטחים החקלאיים שנעלמו מהם ושכבר לא לוקחים בהם חלק.
מבט אחרון, על עטיפת האלבום, מציג מרחבים ירוקים, חומים, עטופים בשמיים כחולים – בערך, בציור אבסטרקטי שבו אזורים צבועים מסמלים אזורים מצולמים. אם תקדישו תשומת לב מיוחדת לעטיפה, ותביט ממש מקרוב, תוכלו לראות שם את נילס אדנלוף במרכז השדה, צועק כמיטב יכולתו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא: האגדה מספרת על התאבדות מזעזעת על הבמה. האמת, כמובן, היא הרבה יותר מעניינת.

לכל להקה יש את חתימת ההופעה שלה.  סט של מעשים והתנהגויות שמגדירות את הדרך שלה להביע את עצמה על הבמה, את הדרך שלה להתנהל בין השירים ובתוך השירים, את הדרך שלה ליצור קשר עם הקהל, לדרבן אותו, להזיז אותו קדימה בכיוונים שהלהקה רוצה להגיע אליהם.

גרג דולי הספיק לבקר בארץ כבר שלוש פעמים עם להקות אחרות שלו – פעמיים עם ה-Twilight Singers ופעם אחת עם Gutter Twins, הפרויקט המשותף שלו עם מארק לאנגן – והקהל בארץ התרגל לחתימת הלהקה של שני ההרכבים האלה.  ושני ההרכבים האלה שונים בצורה מהותית מ-Afghan Whigs.  בעיקר, מפני ששני ההרכבים האלה הם דרכים של גרג דולי, מנהיג הלהקה, להביע את עצמו, את המוזיקה שלו, את הדברים שהוא רוצה להעביר, ומפני ש, במיוחד במקרה של Twilight Singers, המוזיקה מיועדת בעיקר להעביר תחושה, לשרטט מקום.  במקרה של Afghan Whigs, דולי הוא אולי הדמות הכריזמטית יותר – הוא כותב המילים והסולן, והוא גם זה שמניע את הלהקה והקהל כאחד.  אבל הוא לא בהכרח המנהיג.  הלהקה הזו היא הרבה יותר דמוקרטית, והדרך שבה נבנית חתימת הלהקה היא דרך שאולי הוחלטה מראש על ידי כל חברי הלהקה – שלושת המקוריים והשלושה שנוספו עליהם.  בין השאר, אולי הם החליטו שאין צורך שגרג דולי יפלרטט עם הקהל, יקסים אותו, כמו שהוא נהג לעשות בהופעות של Twilight Singers עד עכשיו. ללהקה הזו, שלוש עשרה שנים אחרי שניגנו ביחד בפעם האחרונה, יש אג'נדה אחרת לגמרי – הם מתכוונים להרים מעט את הווילון ולהראות לקהל מה קרה מאז לשירים של הלהקה, איך הם התפתחו לבדם, בלי שאף אחד נגע בהם, ואיך הם התפוצצו על הקנווס כשחברי הלהקה כן החליטו לבצע אותם.  הם רוצים לאפשר לקהל לחפור ביחד עם גרג דולי והלהקה בנבכי הנפש של דמות מיוסרת שפורשת את עצמה לאורך כמה אלבומים. ולכן ההופעה צריכה להיות בנויה אחרת לגמרי.  זאת היתה הסיבה שהיתה, אולי, נימה קלה של אכזבה בהופעה הזאת.  איזשהם אנרגיות שהיו אמורות להיות שם ולא בהכרח היו.  איזו מידה של ידידות בין גרג דולי ובין תל אביב שהיתה אמורה להירקם במשך כל הזמן הזה ובמקום זה, תל אביב אולי הרגישה כמו בחורה שהוא בילה איתה רק לילה אחד.

אבל כל הדברים הטובים שכן קרו בהופעה הזו כיפרו על מעט הדברים שהיו חסרים:  במהלך הזמן שעבר מאז שידעתי על ההופעה, וקניתי כרטיסים, ועד לזמן שבו ההופעה התרחשה, הבטחתי לעצמי למנוע מעצמי ספוילרים ולא לצפות בשום דבר שצולם מהופעות קודמות בסיבוב הזה, כדי לא לדעת מה ואיך הם מתכוונים לנגן.  אבל בערב ההופעה רציתי להשמיע לבן שלי שיר שקיוויתי שינוגן בהופעה, שקיוויתי אפילו שיפתח את ההופעה, וכך מצאתי את עצמי צופה בדקות הראשונות של ההופעה הראשונה של הסיבוב הזה, ב-Bowery Ballroom בניו יורק,  ב-"Crime Scene, part One".  לכן, כשאורות האולם החלו להיכבות, והאורות האדומים נדלקו על הבמה, ומן הרמקולים נשמע קולאז' של מוזיקה ושל קולות מדברים שהלכו והסתבכו אחד בשני ונשמעו פחות ופחות קשורים אחד לשני, ידעתי למה אני מצפה.  ומהר מאד, דייב רוסר היה הראשון לעלות על הבמה והיה מופתע מכמות התשואות שקיבל מהקהל שחיכה הרבה מאד זמן שמשהו יתרחש על הבמה. אחריו עלו על הבמה שני חברי הלהקה החדשים האחרים – קאלי סימינגטון, המתופף, שמתפקד גם כמתופף של Twilight Singers בהרכב הנוכחי, וריק נלסון, שניגן גם על קלידים, גם על צ'לו וגם על וויולה.  ואחריהם עלו על הבמה שלושת החברים המקוריים – ריק מק'קולום התמקם בקצה הימני של הבמה, ג'ון קרלי תפס את הבס בצד השמאלי של הבמה,  וכשכולם היו מוכנים עם החלקים של המלודיה בת האקורד האחד שפותחת את ההופעה, ואת האלבום "Black Love", גם גרג דולי עלה על הבמה והתשואות איימו להטביע את הצלילים שהגיעו מהבמה.  דולי מיהר לפרוש את משנתו לערב הקרוב – "הלילה, הלילה, אני אומר להתראות לכל מי שאוהב אותי. זורק את זה בפרצוף של האויבים שלי, ונעלם."  השירים שיבואו אחר כך יבואו במהירות מסחררת – האחד מתחיל עוד לפני שהשני מספיק להיגמר, כמעט אף אחד מהם לא מספיק לספוג את כמות מחיאות הכפיים שהקהל רוצה להעניק לו.   גרג דולי לא מבזבז זמן על דיבורים מיותרים.  הוא מנסה "ערב טוב," בעברית, על הקהל, ובשלב מאוחר יותר גם "שבת שלום", ובנקודה מסוימת הוא שואל אם הגענו לכאן כדי להתפרע, וכשהתרועות ומחיאות הכפיים לא נשמעות לו מספיקות הוא אומר שוב, כאילו מתוך מחויבות, "אני לא שומע אתכם", והקהל עושה את מה שמצופה ממנו ומריע חזק יותר, ודולי מניד בראשו לאישור.  אבל הלהקה לא הגיעה כדי לתקשר עם הקהל.  היא הגיעה כדי לעשות מוזיקה – רועשת, מלודית, מלוכלכת, חופרת עמוק בתוך הפסיכוזה של הדמות שגרג דולי מסתתר מאחוריה – ואת כל זה הלהקה עושה בדייקנות ובווירטואוזיות.  הגרסאות לפעמים נאמנות למקור, רוויות בדיסטורשן במקומות שבהן השירים צריכים להיות רוויים, לפעמים מפתיעות.  כש-"When We Two Parted" מסתיים, הלהקה לא ממשיכה כדרכם של השירים האחרים וגולשת ישר לתוך השיר הבא, אלא מאיטה מעט את הסערה, ומאפשרת לדולי להתעכב, שוב ושוב ושוב, על מילות הפזמון של "Over My Dead Body" של הראפר הקנדי דרייק, מילים שעושה רושם שנוגעות לליבו במיוחד, ונראה כאילו היו איזושהי פיסת פאזל חסרה לשיר הזה, שנכתבה והתאימה רק שמונה עשרה שנים אחרי המילים המקוריות.  את "Faded", השיר שמסיים את החלק הרשמי של ההופעה, השיר שחיכיתי לו יותר מכל שיר אחר שביצעו בערב הזה, הם מתחילים כבדרך אגב, הקלידים חותכים בלבבות של כל האנשים שנוכחים בקהל וחיכו לשיר הזה כמוני, אבל מצליחים להפוך אותו אפילו לטוב יותר כשהם מחברים את הסיום שלו, עם הסיום של "Purple Rain" של פרינס.

מעבר לפנינים הפזורות האלה, הלהקה חצתה את הקריירה שלה עם כמות מייצגת של השירים כמעט מכל התקופות המוזיקליות שלהם.  "Up In It" לא זכה לייצוג כלל, ואולי בצדק – האופי שלו שונה מאד מהאופי של שאר השירים שמילאו את הסטליסט בהופעה הזאת , ו-"Congregation" זכה רק לשני שירים – "I'm Her Slave" והשיר שחתם את ההופעה כולה, "Miles Iz Ded", אבל שלושת האלבומים האחרונים שלהם תפסו חלק נרחב יותר מההופעה – "Gentlemen", שבו דולי תפס את המיקרופון וטייל לאורך הבמה, והצביע על בחורות נבחרות בשורות הראשונות בקהל בשורה הרלוונטית בשיר, ו-"Debonair", שהכילו כמות לא פרופורציונלית של האנרגיות שהלהקה השקיעה בכל ההופעה, וגם "What Jail is Like" ו-"Fountain and Fairfax" כחלק מההדרן;  "Going to Town" ו-"My Enemy" ו-"Bulletproof" ו-"Summer's Kiss" (שהיה השיר הלפני האחרון בחלק המרכזי של ההופעה, כמו גם באלבום) ;  "Uptown Again" ו-"66" ו-"Crazy" – וגם לגרסאות כיסוי הושאר מקום נרחב בהופעה.  ברגע של נפילת מתח בין שיר מהיר ועטור דיסטורשן אחד לאחר, רוב הלהקה התרכזה בקו אחיד לאורך הבמה, גרג דולי עזב את הגיטרה ותפס את המיקרופון כדי לחזור ולטייל לאורך הבמה, והם ביצעו את "See and Don't See", הסינגל החדש שלהם וגרסת כיסוי לשיר מסוף שנות השישים של מרי "קוויני" ליונס, ומיד אחריו הם ביצעו גרסת כיסוי ל-"Lovecrimes" של פרנק אושן, שיר שלא שמעתי אותם מבצעים בעבר.  במהלך ההדרן, אחרי שהמתופף פתח בתיפוף שנשמע מוכר, וחלק מהקהל החליט שמדובר ב-"Mickey" של טוני באזיל והתחיל לשיר בהתאם, גרג דולי ענה, "זה יכול להיות כל דבר בעצם, כשאתם חושבים על זה.  זה יכול להיות "Livin' After Midnight" של ג'ודאס פריסט." ורוסר ומק'קולום ניגנו את האקורדים הפותחים של השיר, אבל הלהקה החליטה להמשיך ולבצע את השיר שתיכננה מראש – "Come See About Me" של הסופרימס.    אחר כך מגיע "Miles Iz Ded" שסוגר את הערב, והקהל, אף על פי שהוא רחוק רגעים מעטים מלהיכנס למכוניות ולנסוע בחזרה הביתה, מבטיח לנסות ולא לשכוח את האלכוהול.  כשהשיר מסתיים, הלהקה מאיטה את הקצב וממשיכה לעוד שיר שאני לא מזהה – שמזוהה בהופעה הזו ובהופעות אחרות בסיבוב כ-"Into the Floor", כנראה שיר חדש.  גרג דולי במהלכו כבר מעביר את הגיטרה שלו לטכנאי הגיטרה האחד שהם מעסיקים, וכשהשיר מסתיים, הוא פשוט יורד מהבמה, אפילו לא מביט לאחור.  חברי הלהקה נראים מעט מופתעים, אבל הם מסיימים את החלקים שלהם ויורדים מהבמה גם הם, וכל מה שנשאר הוא האורות האדומים ושוב, קולאז' מוזיקלי, הפעם צנוע ומלודי יותר, שמלווה אותנו בדרכנו החוצה אל הלילה.

כמה דקות אחר כך, האוזניים עדיין מצלצלות בצורות שאני לא מכיר.  בכל זאת, שלוש גיטרות עתירות דיסטורשן בחלל לא מאד גדול, קרוב יחסית לרמקולים.  אבל כשהמחשבות מתבהרות והאוזניים מפסיקות לצלצל, מה שנשאר הוא אסופה של שירים נפלאים, בביצועים נפלאים, שמוכיחים שהלהקה הזו לא רק הצליחה להחזיק ולשמר את הסאונד שלה, אלא הצליחה לשפר אותו.  גרג דולי, שבעצם לא הפסיק לשיר מאז, ורק הלך והשתפר, אפילו חימם את הקול שלו על הבמה לקראת אחד מהשירים.  הסלייד של מק'קולום אמנם לא מדויק יותר, אבל הוא נראה בטוח יותר, ובחלק מהמקרים הסולואים הכילו רק קווים מנחים של הסולואים המקוריים, ומק'קולום יצא לטייל בנדבכים אחרים לגמרי של השיר.  וקרלי טייל לאורך הבס הרבה יותר ממה שהרשה לעצמו לעשות כשהיה בלהקה.  עושה רושם שהשנים שעברו, ההרפתקאות המוזיקליות האחרות שבהן מצאו את עצמם חברי הלהקה – דולי בהרפתקאות פומביות יותר ושני האחרים בלהקות צנועות יותר ומוכרות פחות, רק הפכו את הלהקה למוצלחת ומהוקצעת יותר.  משהו במוזיקה שמילאה אתמול את החלל בין הקירות ב"בארבי" אתמול, בדינמיקה המחודשת בין חברי הלהקה וביכולת של דולי לפרוש את השירים האלה שוב על במה, כשהוא מסוגל להיכנס לתוך הדמות וגם להסתכל עליה מהצד, אומר לי שאנחנו הולכים לשמוע אותם, ולראות אותם, עוד בשנים הקרובות, ושיש להם עדיין מה לומר לנו מבחינה מוזיקלית.  ובפעם הבאה שהם יבקרו בישראל, בסיבוב ההופעות הבא שיקדם אלבום חדש, אולי דולי ואנחנו נרגיש שוב ידידים.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – פול וויליאמס כתב את "The Rainbow Connection" וזה לבדו יכול היה להחזיק אותו לכל החיים.  אבל הוא עשה הרבה מאד מעבר לזה.  מספיק, בכל אופן, בשביל סרט תיעודי.