The gospel according to whom

1. לפני הכל

אם הצלחתם לעבור את משוכות השיחים הגבוהות שגוגל הניחו לפני הגוספל, אז קודם כל – כל הכבוד לכם על שהצלחתם.  גוגל מצליחים להסתיר את הלינק שמאפשר לכם להתעלם מהודעות האזהרה המפחידות שלהם די טוב, אולי בצדק.   גיאחה הצליח ברוב תושיה למצוא את רכיבי הספאם שגרמו להודעה הזאת, להוציא אותם מהמחבוא שלהם ולהכריח אותם להתנצל.  אמנם ייקח מעט זמן עד שגוגל יאנדקסו מחדש את האתר ויגלו שהכל שוב בסדר ויורידו את המסך האדום מעל פני הגוספל, אבל עד אז אתם יכולים להיות רגועים ובטוחים שהכל עכשיו בסדר ואין שום תוכנות שמנסות לרדת מהאתר ולהתמקם במחשב שלכם ולשלוח את כל המיילים שלכם למישהו אחר, נאמר.

 

2. שנים עשר רגעים מוזיקליים

בהופעה הבאה עלינו לטובה יהיו, אני מקווה, יותר משנים עשר שירים.  וגם במקרה הזה, אני בטוח שלדולי, ולמק'קולום, ולקרלי, ולכל מי שהיתה יד בבחירת השירים, היתה עבודה מאד קשה.  זה קשה לבחור בדיוק את מספר השירים הנכונים מתוך תקופה כל כך עניפה, שמכילה כל כך הרבה דברים שונים שמעבירים כל כך הרבה מסרים.  אבל ההופעה תהיה בנויה בצורה מסוימת שתכיל בתוכה כמות מסוימת של כל אחד מהמאפיינים שהופכים את הלהקה הזו למה שהיא, וגם הרשימה ההתחלתית הזו שפה למטה מתיימרת להצליח בתחום הזה.  הנה:

אחד.  Rebirth of the Cool

בסוף האלבום השלישי של Afghan Whigs (או השני אם נוקטים בשיטה שלהם ומתעלמים לחלוטין מאלבום הבכורה שלהם) מסתתר שיר בונוס שחברי הלהקה החליטו לקרוא לו "Miles iz Ded".  אף על פי שכבר אז, באי.פי.ים שהוציאו באותם זמנים ואפילו באלבום עצמו, הם כבר נתנו את אותות האמנים המשפיעים עליהם ושילבו במסגרת הזו גם סול, גם רית'ם אנד בלוז וגם שירי מחזמר כאלה ואחרים, הם לא התקרבו לעתים קרובות למחוזות הפאנק.  אבל כשהם החליטו לעשות את זה, הם עשו גם את זה בדרך האופיינית להם.  התופים והגיטרות היו מהירים מבדרך כלל, השירה, וגם המילים, היו רוויות אלכוהול, וכל הסיפור היה הרבה יותר מקפיץ ובר-ריקוד מהשירים האחרים שלהם.  אבל זה לא היה, כנראה, מספיק מהיר, או מקפיץ, או רקיד, מפני שכשהלהקה הוציאה את הפריט המוזיקלי האחרון שלה ב-Sub Pop, האי.פי. "Uptown Avondale", הוא הכיל ארבע גרסאות כיסוי ועיבוד מחודש לשיר הזה.  אפשר היה לקרוא לזה רמיקס, בעצם, מפני שחברי הלהקה לא עשו שום דבר מיוחד או חדש כדי לתרום לשיר הזה, וגם מפני שהתופים המקוריים הוחלפו בביט אלקטרוני שאיכלס באותו הזמן גם את מיטב השירים שהגיעו ממנצ'סטר.  השירה של גרג דולי הוטבעה בריוורב, מהירות השיר הוגברה מעט והשיר שינה את עורו לחלוטין והפך ל-"Rebirth of the Cool" – גם הוא קטע נסתר.  היו אחראים עליו, בעצם, שני אנשים שהיו בזמנו החברים העיקריים בלהקה שנקראה Pigeonhed – סטיב פיסק ושון סמית'.  האחרון הפך להיות, עם הזמן, חבר גם בגלגול הראשון של Twilight Singers (הוא זה שאחראי לקולות הגבוהים בשירים כמו "The Twilght Kid" או "Into the Street").

 

שניים.  What Jail is Like

רוב השירים באלבום הבכורה של Afghan Whigs בחברת תקליטים גדולה, "Gentlemen", היו מפתיעים בעצם הביקור שלהם במחוזות אפלים ואישיים שבדרך כלל אמנים, אפילו לא אמני רוק אלטרנטיבי, לא איפשרו למאזינים שלהם לבקר בהם.  חלק מהשירים הפגינו את העליבות של דמות המספר, שמאחוריה מסתתר דולי עצמו.  וחלק אחר מהשירים הפגין זעם עצור שהיה נדמה לאורך כל השיר שהוא הולך להתפרץ ולגרום לנזק בלתי הפיך לאנשים שמאזינים לו.  גם השיר הזה, על הפידבק המתגבר שפותח אותו ועל הפסנתר שממשיך ונשמע כאילו הוא מנוגן באגרופים ולא באצבעות, הוא כמה דקות מזוככות של זעם אצור כזה.  כשהמילים מגיעות, לא הרבה אחרי המוזיקה הפותחת, הן לא עוזרות הרבה בריכוך האווירה:  "אני מזהיר אותך, אם דוחקים אותי לפינה, אני אשרוט את דרכי החוצה מהכלוב.  בעצבים דרוכים, חית פרא, הקלסטרופוביה מתחילה."

שלושה.  Debonair

בראיון שערך עינב שיף עם גרג דולי, לקראת ההופעה, בוואלה, הוא שאל אותו בתור שאלה אחרונה, האם הם מתכוונים לבצע את "Debonair" בהופעה כאן.  מבעד לדף, היה נדמה כאילו גרג דולי מהסס קצת, חושב, לפני שהוא עונה שכן, הם יבצעו את השיר.  לי זה נראה מוזר – לא היה לי שום ספק עד אותה נקודה שהשיר הזה ימצא את מקומו בסטליסט שלהם כי, אחרי הכל, זה השיר הכי מפורסם שלהם.  זה קרוב לוודאי השיר שהכניס אותי בנבכי Afghan Whigs וקרוב לוודאי שגם הרבה מאד אנשים אחרים שהקשיבו לשיר הזה, שמצד אחד הוא פשוט, ומצד אחר אפשר לפרוש אותו לשלושה-ארבעה שירים פשוטים כאלה, בבת אחת.  מצד אחד הוא מעין שיר רוק סטנדרטי כזה, ומצד שני הוא מכיל מילים שבקצה של כל אחת מהן יש כמוסה של רעל.

ארבעה.  Crazy

Afghan Whigs תמיד היו להקה של גרסאות כיסוי קלאסיות.  קלאסיות, זאת אומרת, כאלה שבוצעו בפעם האחרונה אי שם בשנות השבעים.  אבל כל גווני הרית'ם אנד בלוז, לאורך כל העשורים, השפיעו עליהם ובמיוחד על גרג דולי, ובעוד שבלהקת האם שלו הוא לא הרשה לעצמו להיות עדכני עד כדי כך עם גרסאות הכיסוי, בלהקה הנוכחית שלו, Twilight Singers, הוא נוהג לבצע לפחות שיר אחד עדכני – בהופעה האחרונה שלהם בארץ, למשל, "All of the Lights" של קניה ווסט קדם ל-"Candy Cane Crawl" – וכאן, בשיר שהיה לו את הפוטנציאל להיות הסינגל, והלהיט, אם שני הדברים האלה היו מעניינים את Afghan Whigs, מתוך האלבום האחרון שלהם, יש רמז קטן לקרבה הזאת של דולי למוזיקה השחורה החדשה, בציטוט מתוך שיר של Notorious BIG שפותח את השיר הזה.

חמישה.  Congregation

בפנתיאון הפרטי שלי של מוזיקה של Afghan Whigs, האלבום השלישי שלהם, "Congregation", שוכב קצת מיותם.  אמנם השני שלהם, "Up In It", שוכב אפילו מיותם ממנו, אבל האלבום הזה לא זכה מעולם לאותה האהבה ממני כמו שזכו בה האחים המאוחרים יותר שלו – "Gentlemen" נוטף היזע והדמעות, "1965" המקהוקצע ו-"Black Love", שהוא הדובדבן בקצה של הקצפת מעל הגלידה שהיא המוזיקה של הלהקה הזו. לא, גלידה זה לא דימוי טוב.  אבל עכשיו כשהם מגיעים לארץ אני מוצא את עצמי רוצה להתפייס איתו ובכל זאת – הוא מיותם כל כך על לא עוול בכפו.  יש בו הרבה שירים נפלאים, את ניצני ופיגומי היצירה של Afghan Whigs שעליה הם יבנו את מה שיהפוך להיות שלושה אלבומים מאד מוצלחים, ואפילו מסתיים, בלי להודיע, ב-"Miles iz Ded", שהוא המקור לשיר שפותח את האסופה הזו.  השיר שנושא על כתפיו את שם כל האלבום הזה הוא מעין מייצג של האלבום, של הסאונד, של התקופה – המוזיקה מחוספסת ומלוכלכת, המילים נושאות בתוכן משמעות, מעל משמעות, מעל משמעות, כשדולי מנסה לפענח את התווים המיוחדים של מערכת יחסים, של דינמיקה של תקופה, של קהילה שלמה.

שישה.   Step into the Light

אף על פי ש-Afghan Whigs התחילו את דרכם, והחלק הגדול של המוזיקה שלהם שכן, במחוזות הרועשים יותר של התפוקה המוזיקלית האפשרית, הרגעים השקטים והמדודים שלהם, אלה שמאכלסים בתוכם כמות קטנה של כלים, שבוחרים את הצלילים הנכונים,  ומהיותם הצלילים הנכונים הם גם צלילים מעטים ורחוקים אחד מהשני, משאירים מספיק מקום במרחב הריק לקול השבור של דולי לסדוק את הלב שלנו, הם הרגעים היפים ביותר.  "Black Love", בזכות האווירה המיוחדת שהוא נועד להשרות, מכיל כמה וכמה קטעים כאלה והקטע הזה, שנע ונד כמו משהו שלא מצליח לגמרי להחזיק את עצמו ברוח, הוא אחד מהיפים שבהם.

שבעה.  I am the Sticks

אם נחזור לרגע לתקופה המוקדמת במיוחד של הקריירה של Afghan Whigs, בה הם מצאו את עצמם ב-Sub Pop, מנגנים מוזיקה שמתקרבת עד כמה שהיא יכולה לגראנג' בלי להיבלע על ידי הז'אנר הזה, הנה דוגמא אחת לשיר שמצד אחד הוא סטנדרטי יחסית – הוא לא מכיל כמעט שום דבר מהמאפיינים המיוחדים שקירבו את המוזיקה של הלהקה למוזיקה השחורה שהשפיעה עליה, והוא נשמע גיטרתי במיוחד ומחוספס במיוחד ומתאים להלך הרוח המוזיקלי ששרר באותה תקופה ובאותו איזור גיאוגרפי, ועדיין יש בו את טביעת הקול והאוזן הספציפית של Afghan Whigs, שגורמת לו לעמוד כתף וחצי מעל שאר השירים של התקופה ההיא.

שמונה. Be For Real

אם יצא לכם לשמוע, מתישהו בעבר הקרוב או הרחוק, את "The Future" של ליאונרד כהן, יכולתם לשמוע שם גרסת כיסוי שלו לשיר נשכח משנות השבעים בשם "Be For Real". אחרי מספר דקות שבהן הוא שוטח את הגרסה המהוקצעת והמסוגננת שלו לשיר הזה, הוא מסיים אותו במסר, "תודה על השיר, מר דמי".  מר דמי, במקרה הזה, הוא ג'ונתן דמי, במאי וחבר קרוב של גרג דולי, שביים את הסרט "נערות יפות", שליאונרד כהן בטח הצליח לתפוס בשיטוט לילי לאורך הערוצים, שבו גרג דולי היה אחראי על המוזיקה שמלווה את הסרט, ובין השאר גם גייס את הלהקה שלו כדי לגלם שם להקת בארים עלומה שמבצעת, לפחות במהלך הסרט עצמו, שני שירים – ביניהם השיר הזה, שהוא במקור של פרדריק נייט, והגרסה שלהם ספוגה יותר באלכוהול ומתאימה הרבה יותר לפאב מואר וחמים במיניאפוליס (שם הם מצולמים).  כהן הצליח לקחת את השיר, להחיות אותו ולתת לו את הכבוד הראוי לו, אבל Afghan Whigs הצליחו לחדור ללשד הרגש שהשיר הזה מנסה לעטוף במילים.

תשעה.  Fountain and Fairfax

השנה היתה 1995.  אולי 1996 – סדרות לא זכו להיות משודרות בארץ באותו הזמן כמו ששודרו בארצות הברית אז, ואנחנו היינו רק שלוש או ארבע שנים אחרי הולדתו הרשמית של הערוץ המסחרי הראשון. הדבר הנכון,  המעט מעניין, בטלוויזיה, היה לעקוב אחרי קורותיהם של קלייר דיינס, לפני יוליה, לפני שהתחילה לרדוף אחרי הגרסה האמריקנית לאסי כהן, ושל ג'ארד לטו, לפני שהפך לכוכב רוק ולפני שאיפשר לבראד פיט להרוס משהו יפה.  המוזיקה שליוותה את הסדרה, כמות מדודה ומחושבת של שירים במקומות הנכונים, היתה מוזיקה נכונה – בדיוק השירים שהייתם מצפים לשמוע, או שחברות התקליטים בשיתוף עם אחראי המוזיקה של הסדרה היו מצפות שתשמעו, מהדהדים בין הלוקרים במסדרונות בית הספר המצולם ההוא.  אבל אז, באחד מהפרקים, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת – "Fountain and Fairfax", ששוכן בלב "Gentlemen".  זה אחד מהשירים הקליטים יותר באלבום, אחד המזמינים יותר להתעמק במה שקורה בתוכו, ושמעתי אותו בתכנית הזו לא הרבה אחרי שלמדתי להכיר את הלהקה לראשונה.  על סמך הלהיטים היחסיים שלה, ועל סמך השיר הזה, נדמה היה שחוויית ההיכרות עם הלהקה הזו תהיה משהו מאד מעניין.  ואולי סדר האלבומים שבהם למדתי להכיר את Afghan Whigs – קודם "Gentlemen", אחר כך "Black Love", אחר כך כל השאר, עזרה להבין את העולם שלהם טוב יותר.

עשרה.   Somethin' Hot

וככה נפתח האלבום האחרון שלהם (בינתיים), "1965".  הצהרת כוונות מדויקת לגבי האופי של המוזיקה, של כתיבת השירים ושל העברת השירים לאורך כל האלבום הזה.  נשמע גם כמו שיר מצוין לפתוח בו הופעה. ואולי.

אחד עשר.   I Hear a Symphony

חלק ניכר ממערכת היחסים המורכבת של Afghan Whigs עם האמנים שהשפיעו עליהם היו גרסאות כיסוי למגוון רחב של שירי מוטאון.  ב-EP שהקליטו אחרי שסיימו להקליט את "Gentlemen", שנועד ללוות את צאתו של הסינגל האחרון מהאלבום, "What Jail is Like", הם בחרו לכלול שבעה שירים – כמות יוצאת דופן ל-EP, ששלושה מתוכם (בנוסף לשיר שלשמו התכנסנו) הם גרסאות כיסוי מהוקצעות ומוקלטות באולפן, ושלושת הנותרים הם שירים מהופעות – אחד מהם הוא מחרוזת צנועה של גרסאות כיסוי לשני שירים של ה-Supremes, שנשמעים, אחרי הכל, מאד דומים.  הנה אחד מהם בגרסה מוקדמת יותר, בהקלטה לתחנת רדיו.

שנים עשר. Faded

אם תחזרו בזמן לרגע לשבוע שעבר ולמהדורה הקודמת של האנציקלופדיה הזעירה הזו, תוכלו למצוא שם בתגובה מאת דוד לינק להופעה המלאה של Afghan Whigs בפסטיבל פרימוורה לאחרונה.  הוא מציין שהם לא סיימו שם את ההופעה עם "Faded", כמו שקיוויתי בקול בפוסט שמעל.  אני לא מעריץ גדול של Afghan Whigs עד כדי שאני יודע את כל הסטליסטים של ההופעות שלהם בעל פה, אבל עד כמה שאני יודע הם לא נוהגים לבצע  לעתים קרובות בהופעות פסטיבלים שלהם (שהסטליסט שלהן בדרך כלל שונה, בהתאם לנסיבות, מסטליסט של הופעה רגיל) את "Faded".  אולי זה בגלל ההופעה הזו, בפסטיבל ביזאר בגרמניה ב-1995 שבה הם היו צריכים להפסיק את השיר כדי שכוחות האבטחה של הפסטיבל יפנו מהקהל צופה צעיר שהחליט להתפרע ולעשות לא שמח לכל הנוכחים.  גרג דולי הציע לו לעלות על הבמה ולסיים את זה כמו גברים.  כוחות האבטחה בחרו לא לאפשר לו את התענוג.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שבו תושלם האנציקלופדיה הקטנה הזו עם רשמים מההופעה – מסע אל הכלא שהיה אחד מכורי המחצבה של הבלוז.

 

1. לפני הכל

בעיתוי טוב עם מורה הנבוכים שמתחיל להיפרש למטה, Afghan Whigs מוציאים שיר חדש ומאפשרים להוריד אותו, חינם אין כסף, מהאתר שלהם.  הוא נקרא "See and not See", הוא גרסת כיסוי נוספת שמעלה באוב שיר נשכח, אולי אפילו לא ידוע, משנות השישים, והוא לא פאר היצירה שלהם או משהו שיגרום לכם ליפול מהכיסא ואז לקום ולהקיף את החדר בצעקות שמחה ואגרופים באוויר, אבל הוא שיר חדש של Afghan Whigs ובזמנים הטרופים האלה גם זה משהו.  (באותה הזדמנות הם גם ביצעו את השיר, לראשונה בתכנית טלוויזיה מאז לפני הרבה מאד זמן, אצל ג'ימי פאלון, וגם ניערו את האבק מעל "I'm Her Slave").

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מיני-אלבום יצירות הקסיו של יאיר קז, ופרנק זעתר העיר בתגובות שגם מורפלקסיס הוציא אלבום על טהרת הקסיו לאחרונה, שאפשר למצוא כאן, ושגם הוא ראוי לאזכור ולהאזנה. אז הנה – אזכור עכשיו, האזנה – כדרכי עם אלבומים חדשים כמו גם ישנים, אחר כך.

אני אודה – אני מציץ ב-Tiny Mix Tapes וב-Pitchfork מדי פעם, כשאני כותב את המהדורה ה(לא מאד) שבועית (בזמן האחרון), רק כדי לדעת אם יש לי משהו לכתוב בפינת המתים המוזיקליים השבועית.  אבל הפעם מצאתי שם חדשה משמחת ולגמרי לגמרי לא קשורה למתים מוזיקליים שבועיים:  ביל פיי הולך להוציא אלבום חדש, הראשון שלו מזה ארבעים שנה, באוגוסט. אם המילה העיקרית שלכם בתגובה על החדשה הזו היא "מי?", אתם חייבים לעצמכם לסור ליוטיוב לרגע, לכתוב שם "bill fay" בתיבת החיפוש ולתת האזנה בכמה מהתוצאות.  ואתם יכולים להחשיב את עצמכם ברי מזל – בתור הכנה לאלבום הקודם שלו הייתם צריכים ללכת כל הדרך לחנות התקליטים.

 

2. the Afghan Whigs – מורה נבוכים

קרוב לוודאי שלאלו מכם שהולכים לצפות ב-Afghan Whigs מתאחדים בהפגנתיות על במת ה״בארבי״, פעמיים באמצע החודש הבא – בשישי ה-15.6 ושבת ה-16.6, יש כבר כרטיסים לאחת מההופעות או לשתיהן. קרוב לוודאי שרובכם התכוננתם לקנות את הכרטיסים האלה כבר אחת עשרה שנים. ובכל זאת, עצם העובדה ש-Afghan Whigs החליטו לכבד אותנו ולאפשר לישראל להפוך להיות המקום היחיד בינתיים מחוץ לארצות הברית שיש בו יותר מהופעה אחת בסיבוב האיחוד הזה, פותחת פתח – קטן, אבל קיים – למי מכם שרוצים להתנסות בהיכרות עם להקה שפספסתם בשנות התשעים, ואולי חלק מכם כבר הספיקו לשכוח ורוצים להכין את עצמם בצורה הראויה למפגש עם גרג דולי וחבר מרעיו – ובשבילכם הגוספל הופך להיות אנציקלופדיה קטנה ל-Afghan Whigs למשך שלושת השבועות הבאים. נתחיל, לפי הסדר, בעבר:

3. תשומת הלב שלכם, בבקשה – עכשיו כבו את האור

אם תשאלו את גרג דולי, והיו כבר הרבה עיתונאים ששאלו אותו את השאלה הזאת לאורך השנים, הוא יגיד לכם שהוא לא מאד מרוצה מההכללה הגורפת שמכניסה, בתנועת יד זלזלנית משהו, את הלהקה שלו לתוך מכלול הלהקות שמרכיבות את הז׳אנר שהיה מי שהחליט לקרוא לו גראנג׳. הרי גראנג׳, הוא יגיד לכם, הוא סגנון מוזיקלי ייחודי כמעט באופן בלעדי לסיאטל, וושינגטון, והם בכלל מסינסינטי, אוהיו. אבל העובדות הן שם: את האלבום השני של הלהקה, ״Up In It", הם הוציאו ב-Sub Pop, הלייבל המזוהה ביותר עם גראנג׳ (אולי זה שהמציא אותו, בעצם). הם היו הלהקה הראשונה והיחידה שלא מדרום-מזרח ארצות הברית שהוחתמה בלייבל, ועד שהם עברו לחברת תקליטים גדולה יותר, הם הספיקו להקליט שם שני אלבומים ואי. פי., שהניב כמה מהניצנים הראשונים של הדברים שהבדילו אותם מלהקות אחרות של התקופה.  האלבום הראשון שלהם ב-Sub Pop, שנקרא "Up In It", ניסה, אולי בהוראות הלייבל ואולי לא ברצון רב מדי של חברי הלהקה, ליישר קו עם שאר התוצרת של להקות אחרות של הלייבל באותה תקופה.  היה בו הרבה דיסטורשן והרבה רעש,  השירה הצועקת שבו אמנם הפרידה את עצמה מהנהמות המקובלות על שאר הזמרים של הז'אנר אבל התוצאה הכוללת עדיין היתה מעורבלת ובוצית מספיק כדי להיחשב לגראנג', אם כי בשוליים הרכים של הגראנג'.  אבל כבר באלבום השני שלהם בלייבל, "Congregation", הם הדגימו שלושה מהמאפיינים שהפכו אותם ללהקה כל כך שונה וכל כך ייחודית בנוף של הלהקות שאיכלסו את עולם המוזיקה באותה תקופה – הראשון היה הנטייה המוחלטת שלהם להשקיע ברגש ובמהות של השירים שהקליטו ופחות בנכונות הטכנית שלו.  אז הקול של דולי הצליח לפגוע בסולם שהוא ניסה לשיר בו רק פעם בכמה צלילים, במיוחד כשהוא המריא למחוזות הגבוהים יותר של המנעד שלו;  אז הגיטרה של מק'קולום לפעמים יצאה לסולואים שהיא לא יכלה לחזור מהם, בעיקר כשהסולואים האלה היו כרוכים בשימוש בסלייד.  אבל כשהיינו לוקחים כמה צעדים אחורה מהמוזיקה הזו ומביטים בריכוז ממש, כמו בתמונות התלת ממדיות שאיכלסו גם הן את התקופה ההיא, היינו מצליחים לראות למה הם התכוונו ומה שהם התכוונו אליו היה בדרך כלל ראוי הרבה יותר מהתוצר הקל יותר לעיכול של הרבה להקות אחרות.  השני היה השימוש המדוד ויוצא הדופן שלהם בגרסאות כיסוי – ובין גרסאות הכיסוי שהחליטו לבצע, שהיו בדרך כלל של שירים, אמנים ולהקות שהשפיעו עליהם, היו גם גרסאות יוצאות דופן ולא צפויות:  באלבום הזה, למשל, הם בחרו לבצע את "The Temple" מתוך המחזמר "ישו כוכב עליון".  בהופעות שלהם, במיוחד מתקופת "Black Love" המאוחרת יותר, הם עלו לצלילי גרסת כיסוי ל-"Heaven on Their Minds" שפותח את המחזמר.  והשלישי היה הנטיה שלהם לשלב את ההשפעות שלהם – בעיקר בלוז, סול ורית'ם אנד בלוז ישן – במוזיקה שלהם.   השילוב הזה היה אמנם מרומז ולא מאד נרחב באלבום השני, אבל הוא הלך והתרחב לאורך הקריירה שלהם (והגיע לשיא באלבום האחרון שלהם, ששמו הוא כשם השנה שמבחינתם היתה בעלת המשמעות הרבה ביותר על המוזיקה שהשפיעה עליהם).

האלבום השני הצליח במידה לא מועטה ולא ברורה מאליו ללהקה שחתומה ב-Sub Pop.  על אף ההצלחה של גראנג' כז'אנר בתחילת שנות ה-90, לא כל הלהקות שהיו חתומות בלייבל הזה הצליחו במידה שווה – להקה שיכולה לתת עדות מוצלחת במיוחד לחוסר התיאום של הצלחה לעומת כשרון היא להקה שהנהיג חבר טוב של דולי, Screaming Trees, שזכתה גם היא ללהיט בינוני אחד או שניים בתקופת פעולתה אבל דעכה כשהעולם הפסיק להתעניין בצלילים שיצאו מסיאטל.  את ההצלחה הזו, שהתחילה לתת אותות בשוליים של רדאר המיינסטרים של אלו שמביטים ברדאר המיינסטרים ומחפשים בו נקודות קולניות, הם תירגמו לחתימה בחברת תקליטים גדולה יותר – אלקטרה – שגם, בכוונה או שלא בכוונה, היתה מקפצת הקריירה של הרבה מהאמנים ש-Afghan Whigs החשיבו כהשראה.   בחסות החברה הזו הם הוציאו את "Gentlemen", שבו לא רק שיכלו להשתמש בקנווס רחב יותר – כל האלבום – למוזיקה שלהם ולמה שרצו להגיד, אלא גם יכלו לעשות זאת מול קהל מאזינים הרבה יותר רחב.  "Gentlemen" היה סוג של אלבום קונספט – לא רק מהסיבה הבנאלית (השיר הפותח הוא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת [תיקון טעות: מסתבר שאני לא זוכר את "Gentlemen" כמו שהייתי רוצה לזכור – השיר הפותח הוא לא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת – השיר הסוגר הוא כמובן קטע אינסטרומנטלי.  השיר הפותח, "If I Were Going", חולק כמה שורות עם "Debonair" שמופיע מספר שירים אחריו]), ולא רק מבחינת הסאונד והאווירה שנשמרו לאורך כל האלבום והפכו אותו לייחודי יותר, אלא גם מפני שנראה שכל שיר בו משלים את השיר הקודם ומוסיף לו, מפשיל רבדים נוספים מהאישיות של המספר – שהוא כל התחנות לאורך הספקטרום בין מפלצת לבין ג'נטלמן.  דולי לבש את הדמות הזו ולא פשט אותה עד תום האלבום, ובעיקר, אולי רק, בזכות הדרך שבה הוא לקח את ידו של המאזין והוביל אותו לאורך האלבום, האלבום הזה הוא כל כך ייחודי.

אחר כך בא האלבום האהוב עליי של Afghan Whigs – אני נוטה לזכור שהוא גם האהוב על גרג דולי, לפי תשובות שלו בראיונות, אם כי יכול להיות שזה רק מה שאני רוצה לזכור – "Black Love".  את מה שהאלבום הקודם הציב בתור עיצוב מוזיקלי ייחודי בפנים, ועיצוב וויזואלי ייחודי בחוץ, האלבום הזה קיבע כדרך שבה Afghan Whigs עושים עסקים.  על העטיפה תמונה שאומרת הרבה יותר מאלף מילים.  במקרה הזה זו מאפרה ומעליה קיסם מעלה עשן בגווני ספיה.  על גבו של הדיסק אין זכר לשמות השירים או לשום מידע אחר.  רק תמונה נוספת, שאומרת גם היא יותר מאלף מילים, ומילים אחרות, שאמורות להוסיף לחוויית ההאזנה.   בפנים מילות השירים מלוות בתמונות שיש בהן רמז למה שמועבר בשיר.  ב-"Black Love" אלו תמונות בשחור-לבן, שמרמזות ברוב המקרים על החיבור שאי אפשר לנתק בין הייאוש לתקווה, בין הלילה שבעיר לבין הלילה שבנפש.  האלבום הזה מתחיל בצלילים מרחפים, לא קשורים, שחלקם מגיעים מכלי נגינה וחלקם מגיעים מהאוויר הלילי הקר של העיר – רעשים רחוקים, שקשה לשייך אותם לגורם מסוים, ורעשים קרובים יותר, חריקות שנשמעות כמו הצלילים של רכבת תחתית מתקרבת לתחנה ועוצרת בה.  בתוך כל זה, אחרי שהגיטרה מגלגלת את השטיח האדום, גרג דולי מתחיל לפרוש את משנתו: "הלילה, הלילה, אני נפרד מכל אלה שאוהבים אותי. זורק תנועה מגונה לאויבים שלי, ואני כבר לא כאן," והמשנה הזו תיקח אותנו למחוזות רועשים יותר ולמחוזות שקטים יותר, כאלו שיגרמו לנו לכעוס וכאלו שיגרמו לנו להרהר, ובסופו של דבר, דולי מניח אותנו בחזרה על המדרכה שטופת מי הביוב והזיעה והדם של המחוזות האפלים של העיר שבהם ביקרנו עד עכשיו, עם אחד מהשירים הכי יפים של Afghan Whigs, שהם נהגו לסיים בו הופעות שלהם מאז ימי "Black Love", ואני מקווה שהם יסיימו בו גם את ההופעות שלהם כאן – "Faded".

האלבום הבא שלהם, "1965", היה הרבה יותר משויף ומהוקצע, כיאות לאלבום של להקה שחתומה בחברת תקליטים גדולה, ושהאלבום הראשון שלה תחת מטריית חברת התקליטים הזו היה הצלחה גדולה והאלבום השני היה הצלחה קצת פחות גדולה.  הלהקה ניסתה לשלב את הרצון להתקרב להצלחה מסחרית עם הרצון לשמר את כל מה שהיה ייחודי להם מבחינה מוזיקלית, והאלבום הזה הוא מוצלח – ויש בו רגעים טובים יותר ורגעים פחות טובים, והוא נשען הרבה יותר על היסודות המוזיקליים של הלהקה מאלבומים קודמים – אבל בסופו של דבר הוא הביא לפירוק הלהקה.  הם יצאו לסיבוב הופעות, מאולץ מעט, על גבי האלבום הזה, ובסופו של דבר החליטו שהם לא יכולים להמשיך ביחד.

על תעודת הפטירה, הזמנית, מסתבר, של Afghan Whigs, כתוב שהם נפרדו בגלל מרחק גיאוגרפי גדול מכדי שיהיה אפשר לגשר עליו באמצעות מעט מוזיקה פשוטה – ובזמן שבו התפרקו זה באמת היה נכון:  ריק מק'קאלום עבר לגור במיניאפוליס;  גרג דולי עבר ללוס אנג'לס;  וג'ון קרלי נשאר בסינסינטי.  דולי המשיך את החזון המוזיקלי שלו, זה שרצה להתחיל מיד אחרי "Black Love" ונאלץ לוותר עליו ולהיענות לדרישות חברת התקליטים (האלבום הראשון של Twilight Singers, הלהקה הנוכחית שלו, היה אמור להיות האלבום הבא של Afghan Whigs.  השם המקורי של השיר "Love", שנמצא במרכז האלבום, הוא "Black Love", והוא תוכנן להיות חלק מהאלבום שחולק איתו את שמו).  מק'קאלום וקרלי המשיכו כל אחד בלהקה משלו.  (ל-Afghan Whigs היה, כמובן, מתופף מאז תחילת דרכה, אבל הוא היה יציב – סטיב ארל – רק עד "Gentlemen", ואחרי שעזב, הלהקה נהגה כמנהג "ספיינל טאפ" והחליפה מתופף כל ארבע דקות.  הם הקפידו, אמנם, על כלל מוזר שבמסגרתו אף אחד מהמתופפים שלהם הוא לא מתופף בתור הכלי הראשון שהוא מנגן בו, ואכן כל המתופפים בעברם, כולל סטיב ארל, המשיכו לנגן בכלים אחרים לגמרי בלהקות אחרות לגמרי בהמשך).

המהדורה הנוכחית של Afghan Whigs, שכוללת את שלושת החברים המייסדים, את דייב רוסר, הגיטריסט של Twilight Singers, בתור גיטריסט חיזוק, את ריק נלסון על הקלידים (והוויולה, בשירים הנכונים) ואת קאלי סימינגטון על התופים, נולדה בתור סיבה חד פעמית ראויה במיוחד ללכת ולבקר בפסטיבל I'll Be Your Mirror, שאותו אוצר גרג דולי השנה, ונדמה שהרעיון לאחד את הלהקה לא היה נולד אם Guided By Voices, שהיו אמורים להיות הלהקה שסוגרת את הפסטיבל השנה, לא היו מבטלים את ההופעה שלהם.  הצדק בעולם המוזיקה הוא צדק אכזר – חוסר האיחוד של להקה אחת מוביל לאיחוד של להקה אחרת [בירור מאוחר יותר מעלה שהאיחוד של Guided by Voices נמשך כמתוכנן, אבל לא בפסטיבל שאותו אוצר גרג דולי. אז יש מקום לאיחוד לכולם, מסתבר].  יש שיר חדש, שמרמז על אלבום חדש, ויש רצון, לפחות אצלי ואני כמעט בטוח שאצל כל שאר האנשים שחיכו בסבלנות אחת עשרה שנים לתחייתה המחודשת של הלהקה הזו, שסיבוב ההופעות הקטן הזה יצמיח אצלם איזשהו רצון לחזור ולעבוד כלהקה מתפקדת.  זה יהיה אתגר לא קטן בשביל גרג דולי, ש-Twilight Singers שלו מצליחה ומשגשגת מעט יותר עם כל אלבום שהיא מוציאה, ושיש לו מדי פעם פרויקטים אחרים שהוא נותן בהם סימנים, אבל כמו תמיד – האתגר שלו הוא הרווח שלנו.

 

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא ימשיך מורה הנבוכים הזה עם דגימה של מספר שירים ראויים, ובינתיים – רגע אחד מכל מדינה בעולם. ומזגן.

 

 

1. לפני הכל

יאיר קז, שבימים כתקנם הוא הבסיסט של ג'ירפות, מצא לעצמו מעט זמן פנוי, וגם אורגן קסיו וקופסת אפקטים בשם Auto Orchestra, והגשים לפחות את החלום שלי, של לעשות אלבום שמכיל רק את שני הכלים האלה, ואת הקול שלו. התוצאה, חמישה שירים שבמקומות אחרים היו קוראים להם אי.פי., מרחפת קצת מעל שנות השבעים, אבל מונחת בבטחה, ובחינם, בבנדקאמפ. קוראים לזה "Automatic Orchestra", ואתם יכולים להוריד את זה משם, אפילו עכשיו. בחינם, אגב.

2. לא לראות את הנוף

אורח החיים שלי לאחרונה, זה שבגללו אתם רואים את הפוסט הזה במרווח של כמה חודשים טובים מהפוסט הקודם, מוצא אותי נרדם, מאבד הכרה לכמה רגעים, בכל מיני מקומות שבהם אני יכול להרשות לעצמי להירדם. כמו ברכבת. אני בדרך כלל שומע משהו מוזיקלי כשזה קורה, ואז, אם אלו אלבומים שכבר שמעתי פעם או פעמיים, הם פשוט חולפים ליד האוזניים, ובכמה רגעים של ערנות משהו מוזיקלי מוכר מבליח ליד האוזן ואני מכוון את עצמי מחדש לפי המיקום של הקטע המוזיקלי הקצר ששמעתי בתוך האלבום הגדול. ואם אלו אלבומים שאני שומע בפעם הראשונה, אני אבוד. אין לי שום נקודת מיפוי שיכולה לכוון אותי לכאן או לכאן, ואלבום כזה יכול להסתיים בכל רגע נתון או להמשיך לנצח. וקורים מקרים שבהם שלושה וארבעה שירים נשמעים כמו שיר אחד, מפני שאני מתעורר בנקודות שונות שלהם ולא יודע שאחד מהם נגמר ואחר התחיל.

האלבום השני של Lightning Dust, שנקרא "Infinite Light", מצא את עצמו בצד השני של הרשימה הזו. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום, שהיתה מסביבו איזושהי הילה מיוחדת של לפני האזנה שלא יכולתי להסביר, שקרוב לוודאי הכרתי בו שיר או שניים, אחרת לא הייתי קונה אותו, ולא באמת שמתי לב מתי הוא התחיל ומתי הוא נגמר. אבל היו שם שלושה שירים, חבויים באמצע האלבום, אחד מיד אחרי השני, ששבו אותי מיד. וכמובן, בגלל ההבדל בין החיים הערניים לחיים הישנים, בפרק זמן ערני יותר שבו שמעתי את האלבום כולו, מההתחלה עד הסוף, בלי להירדם, גיליתי ששלושת השירים האלה היו בעצם שיר אחד. "Never Seen", קוראים לשיר הזה, ועל אף שהוא שונה מעט משאר השירים שמאכלסים את האלבום הזה, שהוא קצר וצנוע יחסית לאלבומים אחרים אבל מכיל בדיוק את כמות, ואיכות, השירים שהוא צריך להכיל, הוא בעצם מהווה איזושהי לוחית זיהוי, כמו מחוץ לכלוב בגן חיות, של הלהקה הזו. מקדימה נמצאת אמבר וובר, שלגוון הקול המיוחד שלה יש שם באנגלית, warble, אבל לא בעברית. מאחור נמצא ג'ושוע וולס, שאחראי על כמעט כל האספקטים המוזיקליים של הלהקה, שהם בעיקר אלקטרוניים, או לפחות נובעים מכלים אלקטרוניים. הוא פוסע קדימה, בשביל לשיר, בשיר אחד, ובשיר הזה, "Honest Man", כל מיני שמות נזרקים לאוויר – ניק קייב? טוד אשלי? מפני שיש לו קול עמוק, אפוף עשן וחוכמת חיים, אבל ברוב המקרים הוא נשאר מאחור ומשאיר לוובר את עבודת השירה. אחרי הכל, הקול שלה הוא מיוחד. שלו הוא רק מעניין. הקול שלה הוא זה שנושא את המאזין, תופס את היד שלו, ומוביל אותו לתוך יער, שממש במרכזו יש קבוצה של בתים שבה אנשים מגדלים לעצמם, וחוטבים לעצמם, ושואבים לעצמם את כל מה שהם צריכים. נדמה, לכמה רגעים, שבשירים שבאלבום הזה, שחלקם אקוסטיים ועציים יותר וחלקם אורבניים ואלקטרוניים וקרים יותר, אפשר לשמוע כמה כינורות, אבל הם לא באמת שם. רק הרוחות שלהם.

אבל בשביל להבין את Lightning Dust צריך לקחת כמה צעדים אחורה בזמן, ללהקה אחרת שנקראת Black Mountain. הם מגיעים מוונקובר, שזה פרט שחשוב לציין, מפני שגם Destroyer, הוא דן בג'אר, וגם The New Pornographers, מגיעים מוונקובר, ועל אף שהמוזיקה של שלל הלהקות האלה היא לא בדיוק דומה, יש מספיק מההשפעה המשותפת של העיר והתרבות שלה על הלהקות כדי שיהיה אפשר לציין את כולן בפסקה אחת. אחרי הכל, הם כולם שותים את אותם המים. Black Mountain היא להקה שמנגנת בעיקר מוזיקה רועשת, מהירה, על גבול הרוק הכבד, והיא מכילה לפחות שלושה אנשים שזה לא בדיוק מה שרצו לעשות מבחינה מוזיקלית. אחד מהם, מנהיג הלהקה סטיבן מקבין, הקים את Pink Mountaintops שכל קשר בין המוזיקה שלה לבין המוזיקה של להקת האם בעלת השם הדומה הוא מקרי בהחלט – וכל נסיון לחבר בין העולם הנסיוני, האלקטרוני שלה, לבין העולם הכבד, הרועש והגס של Black Mountain עלול להיגמר בדרכים שאי אפשר לשלוט בהן. אמבר וובר וג'ושוע וולס הקימו את Lightning Dust, גם היא מעט נסיונית ומעט אלקטרונית יותר מלהקת האם. ומאחורי להקת האם, במשך כל הזמן הזה, יש קולקטיב שלם של מוזיקאים שקורא לעצמו Black Mountain Army.

Lightning Dust היתה אמורה להיות מיועדת ליצור מוזיקה רחבה יותר ומינימליסטית יותר, ובייחוד באלבום השני שלהם הם בהחלט מצליחים במשימה הזאת. עטיפת האלבום כבר מצליחה לזרוק לאיזשהו מקום דמיוני, שבמבט רחוק נראה כמו דבר אחד, ובמבט מדוקדק יותר, מקרוב, נראה אחרת לגמרי. זה חדר – רצפת עץ, כסא נדנדה ומאחוריו שתי ספות רטאן, כמה רהיטים עתיקים אחרים זרוקים בפינות אסטרטגיות בחדר, שני אשנבים גדולים ותקרת זכוכית. כל זה נותן מיד את התחושה שמדובר באיזשהו תא מגורים באניה, בלב ים, אבל מבט מדוקדק יותר מראה שאם זה ים, זה ים ביקום אחר לגמרי, שם הגלים ירוקים על פני מים חומים, והשמיים צהובים. מצד שני, אולי זה שדה חסה במדבר.

גם המוזיקה, שמתחילה מיד, ב-״Antonia Jane", ללא הקדמות מיותרות, נשמעת כמו כמה דברים שונים בכמה האזנות שונות. ככל שהשירים מתקדמים כדי להגיע לשיא האלבום, הם הולכים ומתפתחים – הגיטרה והמצילות הצנועות שמלוות את השיר הפותח, מתחלפות בקלידים ובקולות ועוד קולות שמלווים את אמבר וובר, ולאלה מתווספים אפקטים וסינתיסייזרים, כאלה שמקרבים את האלבום לנוף שניתן לצפות בו מהעטיפה, וכאלה שזורקים אותו רחוק ככל האפשר, כמו ״I Knew", שמקרב אותם באופן מסוכן לכביש הראשי של הלהקות הפופולריות יותר והמעניינות פחות שיש בז׳אנר הזה.

השיר האהוב עליי באלבום נמצא בדיוק במרכז האלבום – מיקום מוצלח במיוחד, מפני שמחצית האלבום המוקדמת מכילה גם ציפיה לשיר הזה, ובמחצית השניה של האלבום השיר הזה מהדהד, לכל אורכו. השיר הזה, "Never Seen", הוא הקרוב ביותר למניפסט הצנוע שהלהקה חיברה לעצמה כדי לכוון אותה בדרכה – מינימליסטי ועודף, הצלילים בו מפוזרים במרחב ענקי, מרכיבים את עצמם לא לשיר אחד אלא לשלושה שירים שונים, שהם כמו הרחבה מוצלחת של שנות ה-80, שם כל הקולות של אמבר וובר מרחפים כמו רוחות בבית רדוף.

מבט חטוף על האתר שלהם, שהוא בעצם אסופה של קישורים לאתרים אחרים שלהם, מראה שגם הלהקה, מאד בדומה למוזיקה שהיא מייצרת, מרחפת מסביב והדברים שהיא יוצרת נמצאים במרחקים גדולים אחד מהשני.  כמות של הופעות שאפשר לספור על אצבעות שתי הידיים לפעמים, ורק סינגל משותף אחד עם להקה אחרת מאז האלבום הזה, שיצא ב-2009, מראים שהלהקה הזו לוקחת את החיים כמו שהם מגיעים אליה, וכל עוד הם כותבים על זה שירים – ומאגדים אותם לאלבומים מדי פעם – רק טוב יכול לצאת מזה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חמש מילים: ג'ונתן דמי עם ניל יאנג.

 

1. לפני הכל

חדי העין מביניכם בטח שמו לב שהגוספל נעדר מכאן לתקופה ארוכה. אפילו לא שבוע או שבועיים של איחור – הגוספל החליט ללכת על כמעט חודשיים שלמים. למעשה, זה רק הפוסט השני של 2012. הראשון שהוא לא האוסף החודשי. הייתי רוצה להגיד שזאת תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה, אבל החיים הולכים בכל מיני כיוונים שלא בהכרח מאפשרים את ההבטחה הזו, בגלל כל מיני דברים דחופים יותר ועמוסים יותר. מה שאני כן יכול להבטיח הוא לכתוב כאן ככל שאוכל, ולקוות שזה יקרה לעתים קרובות יותר מרחוקות יותר. בכל אופן, אני מקווה שהחיים שלכם בין גוספל לגוספל מלאים במוזיקה בין כה וכה. לענייננו.

פוטוטקסיס, שקוראים לעצמם הרכב אלקטרו-סול (בעוונותיי, אני עדיין לא יודע מה זה אומר, מפני שעדיין לא שמעתי את המוזיקה שלהם – אבל כשאעשה את זה אני בטוח שאדע לזהות את הז'אנר הזה מתוך שינה), מצאו את הדרך הייחודית והמעניינת לממן את האלבום שלהם – באתר שדומה ל-Kickstarter אבל עושה רושם שפועל על טהרת המוזיקה העצמאית, הם מבקשים מקהל המאזינים לממן להם את הקלטות האלבום השני, שמוקלט עם הקלידן אדי סטיבנס כמפיק. הקלטות האלבום כבר התחילו, למעשה, אבל האתר מאפשר להמשיך ולתרום להקלטות האלבום, והלהקה משכנעת את המשקיעים הפוטנציאליים בכל מיני דרכים, כמו, למשל, למשקיעים הכבדים במיוחד, הזכות להשתתף ביום הקלטה ולהיות חלק מהאלבום. אתם יכולים לעזור, ב-19 הימים הקרובים, כאן.

שתי הופעות מתווספות לשלל ההופעות שמצטברות בזמן הקרוב: זולה ג'יזוס היא אחת משתי זמרות ששמעתי לראשונה לאחרונה שעושות דבר דומה – מוזיקה גותית, בעצם, שהיא בעיקר על טהרת עוד ועוד רבדים של קול אחד וסט אחד של קלידים. לארץ היא תגיע דווקא עם הרכב של ארבעה נגנים אבל זה עשוי להיות מעניין בכל מקרה. זה קורה ב-14.4 ב"זאפה" בתל אביב; וגם – ימי השרדינג (הקצרים במיוחד) שלי כבר עברו, ואני כבר לא עוקב אחרי הנגנים המרכזיים של עכשיו, אבל הטענה היא (לפחות של אלה שמנסים לקדם את ההופעה), שגת'רי גובאן הוא אחד מהווירטואוזים של הז'אנר הספציפי הזה והוא מגיע עם הלהקה שלו The Aristocrats, להופעה ב"רידינג 3" בתל אביב, ב-23.3.

2. מלחמות קטנות

בטקס הגראמי האחרון הכותרות הגדולות היו שייכות לאלו שזכו בפרסים הגדולים. אדל, כמו שכתב מישהו באיזשהו מקום, לקחה הביתה פרסים במריצה. גם Foo Fighters יכלו לעזוב את האולם מדושני עונג אחרי שהתעשייה המוזיקלית סוף סוף הכירה בתרומה הקונסיסטנטית שלהם לאיכות שבה. אבל דווקא בפרסים הצנועים יותר, אלו שהאמנים שבהם לא בהכרח מקודמים בתרועות במגזינים ובמהדורות החדשות, אפשר למצוא דברים מעניינים במיוחד וזוכים ראויים במיוחד.

למשל, The Civil Wars, שזכו בשני פרסי גראמי השנה – הביצוע הטוב ביותר לצמד או הרכב קאנטרי, שניתן לשיר – במקרה הזה "Barton Hollow", שיר הנושא מאלבום הבכורה של הצמד הזה; ואלבום הפולק הטוב ביותר (כל המועמדים והזוכים, אם הם מעניינים אתכם, נמצאים כאן). ההרכב הזה, שמכיל את ג'ון פול ווייט מצד אחד, ואת ג'וי וויליאמס מצד שני, הוקם ב-2008 בנשוויל כששני היוצרים-הזמרים השתתפו, כל אחד בנפרד, בתחרות כתיבת שירים, מהסוג שמתקיים הרבה בנשוויל, וצוותו על ידי מישהו לכתוב ולבצע שיר ביחד. לשניהם היה עבר מוזיקלי עשיר יחסית – ג'ון פול ווייט נולד במאסל שולס, אלבמה (המקום שנתן את ההשראה לשם אלבום הבכורה החביב עליי במיוחד הזה) והופיע, בתור זמר סולו ויוצר, בעיקר באיזור ההוא, והספיק להקליט ולהפיץ אלבום סולו אחד לפני שהגיע לנשוויל באותו המסלול שבו הרבה זמרים יוצרים מגיעים לנשוויל – כדי להיחשף לכמה שיותר מוזיקאים, כמה שיותר מפיקים, כמה שיותר אנשים שמשפיעים על התעשיה ויכולים לפתוח לו פתח קטן כדי לשים בו רגל. ג'וי וויליאמס היתה פעלתנית יותר ומפורסמת יותר כשפגשה אותו – כשהגיעה לנשוויל היו באמתחתה שלושה אלבומים, מגוון של אי.פיים ואוסף אחד, כולם בחוזה הקלטות אחר חוזה הקלטות שעליהם חתמה בחוסר רצון, לאחר מסעות שכנוע רבים של אנשים שהתלהבו מהקול המיוחד שלה. כשג'ון פול ווייט וג'וי וויליאמס נפגשו, כדי לעבוד על השיר האחד הזה, במסגרת אותה תחרות, הם שיתפו פעולה רק במסגרת השיר ודרכיהם נפרדו כמעט מיד אחר כך. אבל ווייט ניסה, במשך תקופה ארוכה, לאזור אומץ לשכנע את וויליאמס להצטרף אליו להרכב קבוע יותר. היא, מצד שני, קיוותה מאד שהוא יציע לה להצטרף להרכב כזה. הגורל רצה, וכשהשניים נפגשו שוב – מפני שנשוויל היא מקום שמאפשר למוזיקאים שנפגשים פעם אחת להיפגש לפחות עוד פעם אחת בלי להתאמץ במיוחד בכל מקרה – הם הקימו את The Civil Wars והתחילו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם.

כשאלבום הבכורה שלהם, "Barton Hollow", על שם עמק לחופו של נהר באלבמה, שם ישב או לא ישב ג'ון פול ווייט וניגן לפני שהתחיל לנגן לפני אנשים, יצא, לא היה צריך לעבור הרבה זמן לפני שהסוד השמור הזה הפך להיות גלוי ופומבי במיוחד. הם הופיעו בטלוויזיה, על שערים של מגזינים, ועל כל הבמות שיכלו למצוא. כשהשנה הארוכה שלפני האלבום הסתיימה (האלבום יצא כמעט בדיוק לפני שנה, בפברואר 2011), נמצא לו מקום ברשימות האלבומים הכי טובים של השנה של הרבה מאד מגזינים, אתרי מוזיקה, תחנות רדיו. הם הספיקו להופיע בתכנית הרדיו והפודקסט של NPR, ובתכנית הבוקר של KCRW, לחמם את אמילו האריס ואת עמיתתם לגראמי אדל, ולהיות מועמדים למגוון של פרסים – וגם לזכות בשניים מהנחשקים ביותר שבהם.

המוזיקה שנמצאת בתוך האלבום היא צנועה, כמו בקתה בלב יער שלא מחוברת לחשמל ושהאנשים שגרים בה חוטבים את העצים שלהם, ומגדלים את האוכל שלהם, ושואבים את המים שלהם, בעצמם. יש שם בעיקר את הגיטרה של וייט ואת הקולות של שניהם, מטפסים ומבעבעים דרך המוזיקה, כל אחד בסולם משלו ומשתלבים ביחד בצורה שהופכת את הכל להרבה יותר מוצלח מהשירים הבודדים של כל אחד מהם. השירה שלהם נשמעת כמו איזושהי קריאה למשהו גדול יותר, משהו מקיף, שמרחף מסביבם, והם נשמעים מאושרים ואסירי תודה כשהם שרים, כמעט כאילו שהם אפופים באיזושהי רוח דתית. הגיטרה האחת שמנגנת, מלווה את השירה, משתדלת לא להפריע למה שיש להם לשיר, והקולות שלהם ממלאים את הקנווס המוזיקלי מקצה לקצה בכל מקרה. האלבום, שנפתח ב-"Twenty Years" ובפריטה נחרצת על הגיטרה, שנשמעת כמו נקודה בסוף משפט, וממשיך אל "Poison and Wine" המוקדם יותר שלהם, ואל שיר הנושא, ומסתיים, בגרסאות ההורדה של האלבום, בשתי גרסאות כיסוי, אחת לחמישיית הג'קסונים והשניה לשיר שיקר לי במיוחד באופן אישי, "Dance Me to the End of Love", מסתיים באותה הצניעות שבה הוא התחיל, בצלילי גיטרה מהדהדים ובקולות שלהם שנשמעים כאילו הם צריכים למלא איזשהו קניון (כזה של סלעים, לא של חנויות) ולא את הקירות הריקים של איזשהו חדר, ומעלה מחשבות לגבי מה יהיה הצעד הבא שלהם. הצעד הבא שלהם יכלול, אולי, הקלטה עשירה יותר, עם הרכב גדול יותר, כזו שתעבה ותרחיב את הגשר שהם התחילו לבנות בין הקאנטרי, שממלא כל פינה בעיר שבה בחרו לגור ולהיפגש, לבין הפולק, שכל אחד מהם הביא איתו מהבית.

[את האלבום שלהם אפשר לרכוש כאן, או כאן]

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט עם הטריילר הזה, מגדיר את עצמו סרט הפשע המוזיקלי הראשון, ובאמת, הגיע הזמן.

1. לפני הכל 

לוח השנה של הופעות חיות מחו"ל מתחיל להתמלא לקראת החורף – ובנוסף לבקסטר דורי, שמופיע ב"זאפה" בתל אביב מחר, ול-Tune Yards, שתופיע כאן ב-13 במרץ, מתווספת גם ההודעה השבוע על רובין היצ'קוק שיגיע, שוב, עם הלהקה הנוכחית שלו שכוללת את פיטר באק וסקוט מקאהי מ-R.E.M., וזה יקרה ב-23 במרץ ב"אוזן בר" בתל אביב, כחלק מפסטיבל סוף שבוע של "האוזן השלישית" – שמתוכננות בו עוד הפתעות כאלה.

פרנק זעתר הסב את תשומת לבי לעובדה שהתגובות בגוספל, חלקן נעלמו וחלקן נראות כאילו עבר עליהן משהו רע.  זה בטיפול ובתקווה התגובות ייראו בקרוב כמו משהו שנראה כמו תגובות.

2.   שנה חדשה,  אוסף חדש

לא רק שהסתיים חודש, הסתיימה שנה שלמה.  אם זו לא סיבה לאוסף, אני לא יודע מה כן.  הנה:

01		Black Sabbath – Sabbath Bloody Sabbath
		הייתם מצפים שהאלבום החמישי של Black Sabbath, כבר במתווה המוזיקלי שהם הציבו לעצמם, יהיה רועש וסוער וראוי לאופי הצלילים שהשם שהוענק לז'אנר שהלהקה הזו המציאה זכה לו. אבל האלבום הזה עטור בגיטרות אקוסטיות, חלילים והקלידים של ריק ווייקמן, עד שאפשר להאמין, ובמיוחד בשיר הזה, שפותח את האלבום ונושא את שמו ורמז משם הלהקה, שהלהקה מנסה לזרוע את המאפיינים המוזיקליים של הז'אנר הזה בעדינות בתוך מה שכבר קיים, כדי לא להבהיל יותר מדי את המאזינים.
		לשמוע	לקנות
02		The Young Gods – Stick Around
		מפני שזה סוג המוזיקה שיוצא ממדינות שלוות ומשעממות כמו שווייץ. The Young Gods שוכנים כמעט במשך כל השנים שהם קיימים בצד המוכר פחות והאזוטרי יותר של הספקטרום האלטרנטיבי, אבל הם הספיקו להוות השראה בכל מקרה למייק פאטון (שהשיר הזה לקוח מתוך אלבום שיצא בלייבל שלו), על האדג' ועל דיוויד בואי (בתקופת Outside ו-Earthling שלו).
		לשמוע	לקנות
03		Pluto Monkey – Joe Meek
		היה היתה פעם, בזמן לא רחוק חברת תקליטים קטנה בשם Shifty Disco שכל מה שנגעה בו היה זהב. זאת אומרת, כל דבר שהיה זהב, היא נגעה בו. אחד מהדברים האלה היה ההרכב ששניים מחברי Dawn of the Replicants פרשו אליו כדי לנוח מלהקת האם שלהם, שנקרא Pluto Monkey. הם הספיקו להוציא בלייבל הזה סינגל אחד, אלבום אחד ואת האי.פי. הזה, שנושא, כמו גם השיר הזה, את שמו של המפיק המוזיקלי המוטרד שסיים את חייו באותו הזמן שבו סיים את חייה של שכנה שהתלוננה על הרעש שיוצא מהאולפן הביתי שלו.
		לשמוע	לקנות
04		Helloween – Starlight
		יש להתפרץ למסיבה, ויש להתפרץ למסיבה במהירות ובעוצמה כזו שזה נשמע כאילו הגעתם הרגע מהגיהנום, השארתם אותו פתוח לרווחה ואתם מתכוונים לעשות את אותו הדבר לעולם שלמעלה. וזה, פחות או יותר, מה ש-Helloween מנסים להראות בשיר הזה. תוך כדי זיופים נוראיים, אגב. אבל זו הופעה חיה, אז נסלח להם.
		לשמוע	לקנות
05		Ryan Star – In the Air Tonight
		הגידול המצער בתחרויות ריאליטי גרועות של זמרה בארץ ובעולם גורם לי להתגעגע לתחרות היחידה שבאמת היתה ראויה, לדעתי, זו שבה הסופר-להקה שהיתה מורכבת מיוצאי Guns and Roses, Motley Crue ומטאליקה חיפשה סולן או סולנית. ריאן סטאר, המועמד המועדף עליי, אמנם לקח רק את המקום השלישי בתחרות, אבל נדמה שהקריירה שלו – אחרי אלבום ואי.פי. באלטנטיק הוא מחמם את בון ג'ובי בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם – נראית מעט יותר טוב מזו של הלהקה, שנעלמה מאז, ושל הסולן דמוי הדביבון שהם כן בחרו.
		לשמוע	לקנות
06		Greg Davis – Eleven Eight
		כמו עשרות אורות שונים, שכל אחד מהם מאיר באורך גל שונה במקצת, יש לקטע הזה את היכולת לערער, לגרום לנו לחשוב שאנחנו שומעים שני דברים שונים שלעולם לא יוכלו להתחבר. אבל התזזיתיות הזו של התופים האלקטרוניים שברקע ביחד עם הרוגע שבקו המלודי שהגיטרה מנסה לשכנע אותנו בו שוב ושוב, הם גם מנחמים באופן מוזר.
		לשמוע	לקנות
07		The Civil Wars – 20 Years
		על אף השם שלהם, הם מסתדרים מצוין ביחד. הם, זאת אומרת, ג'ון פול ווייט וג'וי וויליאמס. הוא יוצר וזמר בנשוויל, עיר שיש בה הרבה מאד יוצרים וזמרים בעלי אופי דומה, וכשאזר אומץ והזמין את ג'וי וויליאמס, זמרת שהקול שלה הלך לפניה באותה העיר, להקליט כמה שירים שכתב, זה הפך לאלבום הזה ולצמד הזה, שבינתיים, אחרי שתי מועמדויות לגראמי השנה, ממשיך לשגשג.
		לשמוע	לקנות
08		Moby – God Moving Over the Face of Waters
		לפעמים, כל מה שצריך הוא מאתר מוזיקה (music supervisor) עירני, כדי לקחת קטע יפהפה שהתחבא בתוך אלבום ולשים אותו במקום הנכון ובזמן הנכון – בסצינה האחרונה של "Heat", רק השניה מבין השתיים המשותפות של אל פצ'ינו ורוברט דה נירו בסרט הזה, ובקטע הזה, שמתחיל חרישי והמוזיקה מחלחלת לתוכו ומתגברת ומתגברת ברקע כשהמסך הופך לשחור והסרט הסימפוני הזה מגיע לסופו, המוזיקה הזו היא פשוט התאמה מושלמת.
		לשמוע	לקנות
09		Maxime Le Forestier – Quand Tu Danses
		ז'אן ז'אק גולדמן הוא מעין שלמה ארצי קנדי-צרפתי. הוא כתב את השיר הזה, אחד מהלהיטים הרבים שלו. מקסים לה פורסטייה הוא אחד מהזמרים הצרפתיים המפורסמים ביותר, והוא מבצע את השיר הזה בליווי כלי מיתר לצורך תכנית מוזיקלית מיוחדת ששודרה פעם, ובעקבותיה יצא גם אלבום, והכנסות כל אלה הוקדשו לארגון בשם Sol En Si שמסייע לילדים חולי איידס.
		לשמוע	לקנות
10		Dream Theater – 6:00
		Dream Theater פורשים את המשנה המוזיקלית שלהם כבר ברגעים הראשונים של האלבום הזה – הולכים להיות בו הרבה צלילים, מרוכזים, חלקם הולכים להיות במקצבים שאתם לא הולכים להבין וחלקם הולכים להיות בצורה הזו רק מפני שאפשר, ושמישהו צריך לעשות את זה. לעתים, הטכניקה המוזיקלית הזו היא מעט מייגעת. במקרים כמו השיר הזה היא דווקא משרתת את המטרה בצורה מאד מועילה.
		לשמוע	לקנות
11		Dresdner Kreuzchor – Christus Resurgens
		כשהייתי צעיר, והתחלתי לשמוע מוזיקה באופן שמחייב איזשהו אמצעי קבוע שמשמיע מוזיקה בחדר, קיבלתי מערכת סטריאו כדי להשמיע בה את המוזיקה שלי. בתוך המערכת, בנוסף למערכת עצמה ולרמקולים שלה, היה גם דיסק. אני לא יודע אם הוא היה שם במקרה, כי האנשים בחנות השתמשו בו כדי להדגים את איכויות הרמקולים ושכחו אותו שם, או שהוא הגיע כמתנה עם כל מערכת כזו שנמכרת. הוא היה דיסק של מקהלה גרמנית ששרה בעיקר שירי דת מהמאות שעברו. על העטיפה היה, בנוסף לדגל של מזרח גרמניה, גם ארמון יפהפה על גדת אגם. הארמון הזה צולם לעטיפת האלבום, הוסבר לי אחר כך, מפני שזה המקום שבו המקהלה מופיעה לעתים קרובות ובמיוחד בתקופת חג המולד. הוסבר לי, כשאני זכיתי להופיע בדיוק באותו ארמון, כמה שנים אחר כך.
		לשמוע	לקנות
12		Joe Satriani – Circles
		כל גיטריסט צעיר צריך איזשהו גיטריסט מנוסה ומוכר, רצוי איזשהו סופרסטאר בתחום, כדי להיתלות עליו ולרצות להיות כמוהו, ואני תפסתי לי את ג'ו סטריאני, שהערכתי בגלל היכולות הטכניות והמלודיות כאחד, אבל במיוחד בזכות העובדה שהקטעים האקוסטיים יותר שלו, הפחות יומרניים, כמו זה, נשמעו תמיד הרבה יותר טוב בעיניי מהקטעים הכבדים והגיטריסטיים יותר.
		לשמוע	לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הבאים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – סרט תיעודי על ג'ירו אונו, לטענת אחדים מכין הסושי הטוב ביותר בעולם. לראות אותו מכין את הדגים והאורז לקראת סשן סושי במסעדה שלו זה להבין שאתם לא באמת אוהבים את העבודה שלכם.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – Rolling Stone מסכמים את השנה במתים מוזיקליים, ובין השאר מתברר שם שיוברט סאמלין, שמנגן בין את השאר את ריף הגיטרה ב-"Spoonful", נפטר גם הוא בתחילת החודש, בגיל 80.

וגם ב"ניו יורק טיימס" יש פרויקט שקשור במתים, אם כי לא מוזיקליים – העיתון פנה לקוראים שלו והציע להם להנציח את יקיריהם שנפטרו במהלך השנה האחרונה, ויותר ממאתיים מהם הרימו את הכפפה ושלחו את התמונה האהובה שלהם של הנפטרים וקטע קצר שמסביר מי הם היו.  יש שם כמה תמונות וסיפורים נוגעים ללב במיוחד, והרבה יותר מדי ילדים.

2. החיים בצד האחר

למצוא את הנקודה הנכונה להיכנס בפעם הראשונה למוזיקה של Mercury Rev הוא תהליך בעייתי. אם הולכים אחורה מדי בזמן, מגיעים לתקופה רועשת ומלוכלכת, כמעט פרהיסטורית, עם סולן אחר והרבה יותר דיסטורשן ושכבות של צליל; אם מנסים לתקן וקופצים קדימה מדי בזמן, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בעולם תזמורתי ואוורירי של הלהקה שאחרי המפץ הגדול. הנקודה הטובה ביותר, אמנם, היא זו שבאמצע – שם מחכה אלבום שהוא נקודת חיבור בין שתי התקופות המוזיקליות המאד שונות של הלהקה הזו, אלבום שהם קיוו שיהיה מצליח לפחות כמו שהיה מוצלח בעיניהם.

הסיפור שמאחורי האלבום הזה, כמו כמעט בכל המקרים, מנוגד לחלוטין לאווירה שהמוזיקה שהוא מכיל משרה. אחרי שהאלבום האחרון שהקליטו, "Boces", הסתיים אחרי תקופה קשה של הקלטות (״מה הדבר שאתה הכי אוהב ב-Boces?" נשאל גראסהופר, אחד משני מקימי הלהקה, בראיון למגזין פעם, והוא ענה: ״שהוא גמור.״), והסולן שלהם בשני האלבומים הראשונים, דיוויד בייקר, עזב והשאיר אחריו חור בצורה של בן אדם בקיר האולפן, חברי הלהקה הנותרים גילו שהוא גם משך אחריו בהימלטות שלו את כל המרכיבים הרועשים, הקשים והלא קומוניקטיביים של המוזיקה שלהם, והשאיר אותם עם משהו שאולי לא היה מלודי ופופי לחלוטין, אבל בהחלט היה משהו שאפשר לקרב את העולם אליו.
אבל כל זה, ושוב אנחנו קופצים לזמן הלא נכון, מתחיל שמונה עשרה שנים לפני כן. ג׳ונתן דונהיו וגראסהופר, שאז עוד קראו לו שון מקוויאק, פגשו אחד את השני לראשונה כששניהם מצאו את עצמם במחנה ״קרן אור״ בצפון המדינה ניו יורק – מאותם המחנות ששולחים אליהם ילדים שנמצאים צעד אחד לפני חיים של פשע, בדרך כלל בגלל שכבר הספיקו לעשות משהו לא ראוי אחד. דונהיו סיפר בראיון שהוא לא יודע מה הכניס את גראסהופר לשם, וגם הוא עצמו לא מספר איך מצא את עצמו שם, אבל הפגישה הראשונה שלהם שם התרחשה כשדונהיו פסע, מסוקרן, לגינה ששמע ממנה צעקות של ילדים, ומצא שם את מקוויאק זורק גוויות של חיות קטנות לתוך מכסחת דשא פועלת.

המוזיקה שבאה אחר כך היתה מושפעת גם מדברים אחרים.  דודו של גראסהופר, שעבד ב-Atlantic Records, הכיר לו מוזיקאי ג'אז כמו מיילס דייוויס, אורנט קולמן, ג'ון קולטריין, והוא בתורו הכיר אותם לג'ונתן דונהיו, ואחר כך הכירו שניהם את המוזיקה שבעיר הגדולה שמדרום להם, שהתפתחה שם בסוף שנות ה-70 – The Velvet Underground ו-Television, ובשביל לקחת את הכל ולזרוק את זה ליקום אחר שבו הם יוכלו לעבוד ולהקליט, גראסהופר למד אמנות חזותית באוניברסיטה אצל, בין השאר, טוני קונרד, שהיה מוזיקאי אוונגרדי וגם יוצר מיצגים וסרטים אמנותיים כאלה ואחרים.  את הלהקה הם התחילו, באופן לא מפתיע, כשצירפו אליהם את דייב פרידמן, דייויד בייקר, וסוזאן ת'ורפ, כדי ליצור מוזיקה לסרטים שצילמו כסטודנטים.  הם גם התחילו להופיע עם הסרטים האלה ואחרים.

שני אלבומים אחר כך, הלהקה היתה במערבולת – גם מוזיקלית וגם אישית.  בסוף המערבולת הזאת, שהסתיימה עם האלבום השני ועם עזיבתו של דיוויד בייקר את הלהקה, היה סגנון מוזיקלי אחר לגמרי שהלהקה היתה צריכה לכבוש, והם עשו את זה כמעט במקביל ללהקה האחות שלהם, The Flaming Lips, והאלבום הבא שהקליטו היה סוג של חלום.  ככה גם קראו לסגנון המוזיקלי הזה, פופ חלומי.   החלום הספציפי הזה מתרחש בניו יורק, העיר, שבה הדמויות המצוירות של ראלף בקשי חיות בין האנשים בשר ודם, והתאומים המרושעים של הדמויות המצוירות של לוני טונס גם הן מסתובבות ברחובות.  ציפורים מצוירות מצייצות ומרחפות בין הבניינים, ומדי פעם איזשהו הבזק של צבע לא קשור מתפתח בין הבניינים ונעלם אל השמיים, שהם תמיד כחולים.

"Empire State (Son House in Excelsis)", שפותח את האלבום, משתמש בכמות מינימלית של צלילים – שניים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב כמו סוג של אזעקה – כדי למשוך את המאזין פנימה, אל ניו יורק המקבילה, המוזרה, הזו, וכדי לשכנע אותו שככה זה, זו המציאות.   המציאות הזו תכלול הרבה מהג'אז שהשפיע על שני מייסדי הלהקה – יש תזמורת כלי נשיפה שלמה שמוצאת את דרכה להרבה מהשירים באלבום, במיוחד בשיר הפותח וב-"Everlasting Arm", שכשמקשיבים לו ולטרומבון המוזר שמעטר אותו, אפשר רק לדמיין את ג'ונתן דונהיו יושב על מדרגה כשמסביבו מקהלת ילדים באיזו תכנית ילדים ביקום המקביל המוזר הזה ושר להם, מניע את פלג גופו העליון מצד לצד ביחד עם קצב השיר.  המציאות הזו תכלול גם, מילולית, דו וופ.  ואפילו גיחה לאחד מהמועדונים שמאכלסים את ההסטוריה של העיר הגדולה הזו בקטע דיסקו ארוך שבסופו ממליץ מישהו, אולי דייב פרידמן, לטכנאי ההקלטות לא לעצור את ההקלטה. "יש לנו עוד המון סרט הקלטה," הוא אומר. "תמשיך להקליט." רגע לפני שהשיר דועך וכל מה שנשאר הוא הצלילים המוזרים של עוד אחד מהכלים שרק הלהקה הזו מנגנת בהם, ספק איזשהו שיפור של האונד-מרטונט שהם יצרו, ספק הכלי המוזיקלי שהמציאו בעצמם, אוגר גלי הטטיקס.

האלבום הזה מכיל שמונה קטעים (ביפן, מדינה שבה כל האלבומים נשמעים ככה, הוא מכיל תשעה), וכשהוא נגמר,  אף על פי שהמוזיקה שהתנגנה בו היתה עולם ומלואו, שמונת הקטעים האלה מרגישים כלא מספיקים, כמו כל האלבומים האלה שנפרשים בצורה נפלאה אבל נגמרים לפני זמנם.  והאלבום הזה היה אמור להיות סיפתח להרבה אלבומים אחרים שהכילו הרבה מאותו הסוג של מוזיקה, וחברי הלהקה, כשסיימו אותו, היו משוכנעים שהם יצרו את האלבום הכי טוב שלהם עד אותו זמן.  אבל המבקרים, והאנשים שקנו את האלבום, ובעיקר האנשים שלא קנו את האלבום, לא חשבו ככה.  ומרקורי רב נשארה להקת קאלט אזוטרית גם כשהמוזיקה שלה היתה מבריחה אנשים הרפתקנים פחות ממועדוני רוק.    אמנים אחרים אולי היו מקבלים את זה בשלווה מסוימת, ממשיכים לאלבום הבא ומקווים שהוא יצליח יותר.  אבל בשביל דונהיו וגראסהופר, שהשקיעו כמויות אדירות של אנרגיה באלבום הקודם, שלא היה מוצלח מבחינתם, ובאלבום הזה, שהיה מאד מוצלח, זה היה סוף העולם.  דונהיו עבר התמוטטות עצבים ואז נכנס לדכאון שהיה לו קשה מאד לצאת ממנו, וגראסהופר החליט לעזוב את העולם והשתקע למשך החצי שנה הבאה במנזר בספרד, כאח מן המניין.   ואחרי שישה חודשים של שקט, כפוי וזועם ורווי בייאוש ותסכול בצד הניו יורקי של החבל ושל שלווה ומחשבה וסגירת מעגלים מבורכת בצד הספרדי שלו, הם החליטו לנסות לחזור ולהקליט משהו. כל דבר.  הם עקרו את עצמם מכל מה שהיה להם ועברו להתבודד בהרי הקטסקילס, שרשרת הרים שמכילה בעיקר עיירות נופש בצפון מדינת ניו יורק.  ארבעת חברי הלהקה – דייב פרידמן החליט לעזוב בשלב הזה כדי להתמקד בהפקה של שורה ארוכה של אלבומים מוצלחים, ולהיות "פיל ספקטור של הרוק האלטרנטיבי" כמו שכינה אותו אחד המגזינים – הסתגרו שם כשעברו מספר חודשים נוספים מאז הכשלון של האלבום הקודם.  הם הביאו לחיזוק, בנוסף למפיקים הרגילים של אלבומי הלהקה, דונהיו עצמו ודייב פרידמן, גם את גארת' האדסון, הקלידן והאקורדיוניסט, וליבון הלם, המתופף, של The Band (זו הסיבה, אגב, ש-"Opus 40" מהאלבום הזה נשמע כל כך דומה לשיר של The Band), והחליטו להקליט אלבום בשביל עצמם – כדי לסיים בצורה חיובית את הרפתקת הלהקה.  אחרי שהאלבום הזה ייצא, הם החליטו, הם יתפרקו.  אבל האלבום שיצא, "Deserter's Songs", היה חף מהמוזיקה הפסיכדלית מעט שאפיינה את האלבום הקודם, ואת המוזיקה התזמורתית המוזרה לא פחות שתאפיין את האלבום הבא אחריו, והוא היה פשוט אלבום רוק אלטרנטיבי מוצלח.  והמבקרים תפסו את מרקורי רב לחיבוק ולא הרפו מאז.  "Deserter's Songs" הכיל שלושה שירים שהיו, בקנה המידה של מרקורי רב, להיטים, והאלבום שאחריו, "All is Dream", הכיל את "The Dark is Rising", שהיה למשך תקופה קצרה הפסקול האולטימטיבי לטריילרים של סרטים שהיה להם פסקול אולטימטיבי אחר.  מאוחר יותר הם גם הוציאו אוסף שסקר את הקריירה שלהם, מההתחלה ועד אותה נקודה.  והמבקרים, והמאזינים, וכל מי שמרקורי רב נגעה בו פעם באיזשהו מקום, באיזושהי צורה, אומרים שיש סיכוי שגם ל-"See You on the Other Side" יהיה סיכוי נוסף עוד מעט.  יש כאלו שאומרים שהם מתחילים להבין אותו.  יש כאלו שמעמיסים את הדיסק על מגש נגן הדיסקים ולוחצים, וחיוך מתפשט על שפתותיהם.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – גם המתופף של U2 מצא מה לעשות בזמן שהלהקה לא מקליטה או מופיעה.

1.  לפני הכל

בשורות משמחות מעבר לים – לכבוד פסטיבל All Tomorrow's Parties, שמתרחש השנה גם בלונדון וגם בארצות הברית – באסבורי פארק, ניו ג'רזי, עיר הולדתו של ברוס ספרינגסטין – Afghan Whigs מתאחדים לשתי הופעות, אחת כאן ואחת כאן. גרג דולי הוא גם האוצר של אחד משלושת ימי הפסטיבל בכל אחד מהפסטיבלים, שבין השאר יופיעו בהם גם Slayer, שיבצעו את "Reign in Blood" במלואו, Mogwai אחרי תקופה ארוכה בלי הופעות וגם המלווינס ו-Sleep.  מי מכם שידם משגת יכולים להגיע לשם כדי לצפות – הפסטיבל בלונדון יתקיים בסוף חודש מאי וזה שבניו ג'רזי יהיה בסוף ספטמבר – והכרטיסים אליהם, וגם מקומות הלינה, הולכים ואוזלים כבר עכשיו. מי מכם שלא, מוזמן לחכות ולקוות ביחד איתי ששתי ההופעות האלה יתנו להם טעם של עוד ובין שאר המדינות שבהן יבקרו בסיבוב ההופעות העולמי שלהם תהיה גם ישראל.

2.  Versus the Spin, November 2011 Edition

חודש אחד הסתיים, חודש אחר בא במקומו, והזמן הוא נכון לעוד אוסף.  הנה:

1		The Police – Synchronicity II
		אני חושב ש-"Synchronicity" היה ההזדמנות הראשונה שבה באמת התלהבתי מהפונקציה החדשה הזו של נגני הדיסקים, שמאפשרת לי לסדר את ההאזנה לדיסק באיזה סדר שאני רוצה, ולא בהכרח לפי סדר השירים שהאמנים החליטו שהאלבום צריך לעקוב אחריו. אחרי הכל, ברור שמדובר בטעות פה. איך יכול להיות ששיר נפלא כמו השיר הזה הוא לא השיר שפותח את האלבום, ואיך יכול להיות שצריך לחכות צד שלם בשביל הלהיטים של האלבום הזה, שבאים אחד אחרי השני בבטחון עצמי מופרז כזה? בתקליט, אמרתי לעצמי אז, יהיה לי הרבה יותר קל. כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להתחיל מהצד השני. רק מאוחר יותר כשהיה לי כבר את התקליט גיליתי שגם זה לא היה עוזר לי – שני החלקים של השיר שנושא את שם האלבום תוחמים את הצד הראשון משני קצותיו.
		לשמוע	לקנות
2		Split Enz – Six Months in a Leaky Boat
		רחוק באזורים הפראיים של ניו זילנד, Split Enz התנהלה כמעט באופן מדויק במקביל ל-Genesis. גם הם התחילו, בשנות השבעים, כלהקת פרוג ופולק. גם הם התקדמו לכיוונים פופיים יותר בשנות ה-80, עם סולן אחר, והמוזיקה שלהם היתה ונשארה – עם מבחר האיחודים שהתרחשו עם השנים – מעניינת ומגוונת במיוחד.
		לשמוע	לקנות
3		Dio – The Last in Line
		פעם בכמה זמן מפציע איזשהו שיר של אחת מהלהקות של דיו, לאו דווקא זאת, ברדיו, ומעורר געגועים לאיש הקטן הזה, עם הקול הגדול, שנלחם נגד הדרקון ולא יכל לו. את הקול שלו והתרומה שלו לעולם המטאל אתם יכולים לדגום כאן, בשיר הנושא מתוך אחד מהאלבומים של הלהקה שנשאה את שמו, וגורמי מטאל כאלה ואחרים מספרים שבנוסף לקול הגדול ולעובדה שלטענתו הוא המציא את סימון האצבעות שיש כאלה שקוראים לו קרני השטן ואני קורא לו שבי אמרג'ז, הוא היה גם אדם נחמד במיוחד.
		לשמוע	לקנות
4		Beth – Goodbye
		בתקופה די רחוקה בעבר לקחתי חלק פעיל יותר (היום אני סתם צופה מהצד) בקבוצת מיילים של להקה שאני מאד אוהב. בין השאר, אנשים מכל מיני מדינות בעולם, נגיד ישראל וצרפת, התכתבו אחד עם השני וניסו להבין איזו מוזיקה פופולרית במקומות שנמצאים מעט ליד המיינסטרים במדינות השונות. אני שלחתי לארנו, הבחור הצרפתי שבחבורה, אוסף שהכנתי של להקות ישראליות שלדעתי ייצגו את מה שנמצא מעט ימינה מהמיינסטרים באותם הזמנים, והוא שלח לי אלבום של הלהקה הזאת, שהוא מצוין, כמו שאתם יכולים לשמוע בשיר הזה, שחותם אותו. ומאז לא הצלחתי למצוא עליהם שום מידע נוסף.
		לשמוע (אי אפשר)	לקנות (גם אי אפשר)
5		Sufjan Stevens – Enchanted Ghost
		"קסום" זו מילה די מדויקת כדי לתאר את המוזיקה הזו, של האיש עם השם הבלתי אפשרי והיכולת ליצור שירים שמכילים בתוכם עולמות קטנים שלמים, ולעשות את זה לבד, ובצורה שנדמה מהצד כאילו שהיא לא כוללת בתוכה שום מאמץ.
		לשמוע	לקנות
6		The Rolling Stones – Cry to Me
		האלבום הזה, כשמסתכלים עליו מרחוק, נראה די תמים – אלבום של להקה בשנות השישים המוקדמות שעדיין לא ידעה מה היא מסוגלת לעשות מאוחר יותר. אבל מבט מדוקדק יותר מראה שהאלבום הזה מכיל את "Satisfaction", שיר שמחה בכמה צלילים פשוטים את כל מה שהרוק'נ'רול ידע על עצמו עד אותו הזמן. והוא מכיל גם את השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
7		Jenny Lewis – Trying My Best to Love You
		ג'ני לואיס נתמכת בתאומות ווטסון ובזמרות ליווי אחרות לעצת מצוא, כמו זואי דשאנל, בשיר הזה שמקרב את האלבום המאד מפתיע שלה "Acid Tongue" אל הסוף שלו.
		לשמוע	לקנות
8		Mercury Rev – Everlasting Arm
		"להתראות בצד השני", נקרא האלבום של מרקורי רב שמתוכו לקוח השיר הזה, ומה שנמצא בצד השני, אם אפשר לשפוט מהשיר הזה לפחות, הוא עולם קצת מעוקם שבו שירי ילדים נשמעים ככה. בנסיון הראשון שלהם לעבור מהרעש הצרוף שהיה מנת חלקם בשני האלבומים הראשונים למוזיקה היותר נסיונית, ולמען האמת, מוזרה, שעשו בהמשך – בקרבה משתנה למיינסטרים לאורך הדרך – הם הצליחו להקליט אלבום כל כך מבריק, שאני לא בטוח לגמרי שאנשים עדיין הצליחו להבין אותו.
		לשמוע	לקנות
9		Rage Against the Machine – No Shelter
		מישהו מקרב האנשים שעבדו על הרימייק האמריקני ל"גודזילה", בסוף שנות ה-90, הגיע למסקנה שזה יהיה רעיון טוב לפנות ל-Rage Against the Machine ולשכנע אותם לתרום שיר לפסקול. וזה בדיוק מה שהם קיבלו – שיר של Rage Against the Machine, שהוא ביקורת על העובדה שחברת הפקה אמריקנית עושה גרסה ל"גודזילה", שמקפלת בתוכה ביקורת על תעשיית התרבות האמריקנית, שמקפלת בתוכה ביקורת על החברה האמריקנית. עוד שיר פופ קליל מבית היוצר של זאק דה לה רושה וטום מורלו, אם כן.
		לשמוע	לקנות
10		Adam Clayton & Larry Mullen Jr. – Theme from Mission Impossible
		אמצע שנות ה-90 היתה תקופה עסוקה בשביל U2. עסוקה עד כדי כך, שכשפנו אליהם כל כך הרבה גורמים שונים בבקשה לכתוב שיר נושא לסרט כזה או אחר, הם החליטו להתפצל – בונו והאדג' עבדו על שיר הנושא של הסרט הראשון בהחייאת סדרת סרטי ג'יימס בונד, שיצא ב-1995, ואדם קלייטון ולארי מאלן עבדו על עיבוד חדש לנעימת הנושא של הסרט הזה, שגם הוא התחלה של סדרת סרטים (שהאחרון בה בינתיים יוצא לאולמות הקולנוע בעוד ארבעה ימים). הם היו כל כך מודאגים שלא יעשו צדק עם נעימת הנושא של הסדרה שמאד אהבו לראות כשהיו ילדים, שהם הקליטו שבע גרסאות שונות.
		לשמוע	לקנות
11		Antony and the Johnsons – Man is the Baby
		אנתוני האגרטי, מלאך בגוף של אישה בגוף של איש, מנסה להסביר בצורה מתומצתת, בשיר קצר מדי, איך זה לקוות שהאמת שמצאת תהיה מקובלת גם על כל אלה שמסביבך, באחד מהשירים הכי יפים של הלהקה שלו ובכלל.
		לשמוע	לקנות
12		Kings of Convenience – Renegade
		תחילת העשור הקודם היתה תקופה שבה קבוצה שלמה של אמנים גילתה מחדש את הגיטרה האקוסטית. "שקט זה הרועש החדש," אמרו אז, והצמד הנורבגי הזה, שנדמה שהוביל את התנועה הזו, קרא ככה אפילו לאלבום הראשון שלו. התנועה דעכה מעט, והגיטרות האקוסטיות והמנגנים בהן התערבבו בשאר המוזיקה המעניינת שהמשיכה להיות מוקלטת מאז, וטוב לדעת שגם הצמד הזה ממשיך להקליט – כמו למשל בשיר מהאלבום הזה, שיצא ממש לפני שנתיים.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט הזה מבוסס על המשחק "צוללות".  אני אחזור על זה שוב.  הסרט הזה מבוסס על המשחק "צוללות".  אומרים שהעיבוד שמרטין סקורסזה עובד עליו עכשיו ל"איקס מיקס דריקס" הוא משהו שעוד לא ראיתם.

מדי פעם בשנים האחרונות, U2 מוציאים אלבום חדש. הוא מכיל עוד כמות כזו או אחרת של שירים שלהם שיודעים לבחור את כל הקומבינציות הנכונות של מילים ומוזיקה כדי להצליח, ולטפס במצעדים, ולא לשעמם את המאזינים יותר מדי, אבל הם לא רעבים, ולכן הם נוגסים רק במה שמספיק כדי שהמוזיקה שלהם תישאר בתכניות של חדשות ולא בתכניות של הסטוריה. זו המציאות שלהם, כלהקה שחבריה מתפזרים כשכל אלבום או סיבוב הופעות מסתיימים, מי להציל את העולם ומי לדון עם שני גיטריסטים נחשבים אחרים מול מצלמה בחומרים שמהם בונים שיר שנשמע טוב. וכשהם מתכנסים שוב כדי לקדם את האלבום, ההתנהלות שלהם שבלונית גם במקרים האלה. בשלב מוקדם מספיק של השיחה עם המגזין המוזיקלי הנחשב הם יחשפו שכשהתחילו ההקלטות הם אמרו לעצמם שאם זה לא יישמע הפעם כמו משהו חדש ומרענן, איזשהו דף שמועבר בהיסטוריה המוזיקלית שלהם, הם יתפרקו. והאמירה הזו הפכה במהלך השנים מאיום ממשי לאיזושהי הבטחה שלא מתממשת. אבל היתה פעם אחת לפחות שבה האיום הזה היה מאד ממשי ו-U2 הצליחו להפוך דף ענקי בהיסטוריה המוזיקלית שלהם.
השנה היתה 1989. העולם, מאד בדומה לעכשיו, השתנה בצורה מוחשית מסביב לאוזניים שלנו והאוויר שבחוץ הרגיש חדש, מבטיח. גם העולם המוסיקלי סגר דלתות כדי לפתוח חלונות אחרים, מכין את עצמו לעשור מוזיקלי חדש עם ז׳אנרים חדשים ומשופרים. בחזית של U2, אמנם, האוויר לא הריח כל כך חדש ומבטיח. התקשורת, שדאגה להרים אותם על פדסטל בזכות שני האלבומים הקודמים שלהם ולהדביק לוחית מתחת שהכריזה עליהם כלהקה החשובה והגדולה ביותר ביקום באותו הזמן, דאגה להפיל אותם
עמוק מאד ובאותה התלהבות, בגלל האלבום האחרון שהוציאו, ״Rattle and Hum", והסרט שליווה אותו מצידו האחד, וסיבוב ההופעות המשותף עם בי. בי. קינג מצידו האחר. יומרני מדי, התקשורת אמרה. חסר הבנה של התרבות האמריקנית. וארבעת הבחורים האירים, שבסך הכל רצו לצאת למסע כדי להבין את השורשים של שני האלבומים המאד אמריקניים שהקליטו קודם לכן, חששו לעשות את הצעד הבא. הם לא יכלו להמשיך ולעשות את אותה המוזיקה שאהבו, מפני שהתקשורת היתה קוברת אותם סופית. הם לא הבינו איך הם אמורים להשתלב בעולם המוזיקלי החדש שנטווה מסביבם, שניצניו הראשונים התחילו לבצבץ במנצ׳סטר וניצניו האחרים התחילו לבצבץ בדטרויט.
בהופעות האחרונות של סיבוב ההופעות שלהם, הם נפרדו מהקהל באווירה שהשאירה הרבה סימני שאלה לגבי האם הלהקה תפגוש את המעריצים שלה שוב מעל במה. ״אנחנו עוזבים לאיזשהו פרק זמן ארוך,״ בונו אמר. ״אנחנו הולכים להמציא את עצמנו מחדש.״. וכדי לנסות ולהמציא את עצמם מחדש הם ניסו לחשוב על המקום הכי לא הגיוני – וביחד עם זאת הכי הגיוני – להתחיל בו, והם חשבו על חומת ברלין שנפלה זה עתה, שהאבק שלה מילא את האוויר בריח התקווה הזה. הם נסעו להקליט ב״האנזה על החומה״, אולפן מפורסם בשביבי הקלטות והתחלות של פרקי הסטוריה מפורסמים של המוזיקה. דיוויד בואי הקליט שם אחד משלושת האלבומים הברלינאים שלו. איגי פופ כמעט סיים שם את ״האידיוט״. לו ריד רצה להקליט שם את ״ברלין״ וויתר.
״האנזה על החומה״ לא היה מקום נכון להקליט בו את כל האלבום – האווירה בעיר לא היתה שמחה ומלאת תקווה אלא דיכאונית ומודאגת. האולפן עצמו היה גדול ותעשייתי, והציוד בו כבר היה מיושן – אבל הוא היה מקום טוב להתחיל בו. הקרע בין שני צוותי חברי הלהקה – בונו והאדג׳, כותבי השירים, ואדם קלייטון ולארי מולן, חטיבת הקצב, התחיל להראות את אותותיו. הוא התחיל בעיקר מפני שבונו והאדג׳ רצו להתנסות בסוגים חדשים של מוזיקה, במיוחד כאלה שכדי להישמע טוב צריכים מכונות תופים, ולארי מולן התחיל לחשוש להמשך מקומו מאחורי התופים. בריאן אינו ודניאל לנואה, שהפיקו בהצלחה שניים מהאלבומים הקודמים שלהם, הוזעקו כדי לנסות לאחות את הקרע. הם ניסו לגשר על הפערים עד כמה שיכלו ולשכנע את הלהקה שמה שהיה לה עד אז היה טוב מספיק, ובסופו של דבר הצליחו, כי הלהקה התיישבה והקליטה, כולה בחדר אחד, בטייק אחד, את השיר המלא הראשון של האלבום – והשיר הזה החזיק מעמד מאז ואפילו תפס את מקומו הראוי בתור השיר הכי טוב שאי פעם נכתב ביותר מרשימה אחת. אפילו שם ראוי היה לו – ״One".
אחר כך U2 חזרו לדבלין, לאולפן מיוחד שהוכן בשבילם בבית פרטי בעיר, במרחק הליכה מבתיהם של חברי הלהקה, כדי להמשיך מהנקודה שהפסיקו בה בברלין, ומה שקיבל את פניהם היה מאפיין נוסף של הדור המוזיקלי החדש, מאפיין שהם לא למדו לחבב – ההדלפה. האינטרנט המסחרי היה אז בחיתוליו והורדות של קבצים יכלו להיות ארוכות כמו ההקלטות עצמן, אבל שירים – גמורים, גמורים למחצה וגרסאות דמו לשירים עתידיים – עדיין מצאו את דרכם לידיהם של מעריצים שהיו מסוקרנים מדי לשמוע איך נשמעת להקה שממציאה את עצמה מחדש מכדי לחכות לאלבום המוגמר. הלהקה החליטה לוותר על חלק מהשירים שהיו מוקלטים שם כדי להשאיר את אלמנט ההפתעה באוויר (אבל השאירו, בכל זאת, את ״Zoo Station", שהפך להיות השיר הפותח של האלבום).
במרתף הבית הפרטי שבו הקליטו פוזרו שטיחים על הרצפה, וציוד הקלטה משוכלל פוזר מסביב. אינו ולנואה השתדלו לאפשר לחברי הלהקה מרחב גדול מספיק כדי להתבטא בו, אבל קטן מספיק כדי לא לאבד אחד את השני. לחלק מההקלטות, שהמשיכו באווירה רגועה ולא רשמית, בונו הגיע עם משקפי שמש חדשים שרכש. הן היו משקפיים מוזרות, מעט עתידניות שכיסו את העיניים שלו בצורה מלאה. כשהקליטו את "The Fly״ האסימון נפל לבונו – כדי להצליח להתעלות על מה שעשו בהופעות לפני כן הם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש גם בתחום הזה – וליצור הופעה מסוג שאף אחד לא ראה לפני כן. בונו יצר בשביל ההופעה הזו כמה דמויות שעטה על עצמו, ושהפציעו בחלק מהשירים – הזבוב, בזכות משקפי השמש המוזרות שלו, ומק'פיסטו, השטן השרמנטי לבן הפנים.  על עשרות מסכי טלוויזיה שפוזרו מאחוריהם שודרו שידורים חיים מרחבי העולם, וגרוטאות אחרות מילאו את הבמה.  על באנרים דיגיטליים נמשכו משפטים רבי חוכמה על טבע העולם שמסביבנו, ועצות טובות לחיים – "צפו בעוד טלוויזיה," אחת מהן אמרה.  "כל מה שאתם יודעים הוא לא נכון," אמרה אחרת.  בונו היה עוצר את ההופעה כדי להזמין פיצה לכל הקהל או לנסות לשוחח עם נשיא ארצות הברית. שאר הנגנים היו מפוזרים לפעמים במקומות מרוחקים ברחבי הבמה, מציגים את הגרסה שלהם לפחד מפני העולם החדש והלא נודע שבנה את עצמו מסביבם – המוזיקה החדשה, הטכנולוגיה החדשה, עודף המידע שהציף את העיניים והאוזניים.  ומאחורי כל זה, המוזיקה החדשה של U2 – בונו מנסה את כוחו בשירה בשתי אוקטבות שונות, אחת גבוהה במיוחד שהפכה למייצגת של הקול שלו;  האדג' מגלה שיש דוושות נוספות מצד ימין של הדיליי ומשתמש בהן לטובה;  לארי מולן ואדם קלייטון מאחדים כוחות כדי להפוך למנוע קצב מדויק שמזיז את כל הכבודה הזאת קדימה.

כשהאלבום היה מוכן, הלהקה התפנתה לעבוד על המסר שמסביבו.  כמעט כל דבר שעשו, שהיה קשור לאלבום, נעשה מתוך מחשבה על מה יאמרו המבקרים על האלבום.  ולכן, במסגרת האלבום עצמו וגם במסגרת סיבוב ההופעות שליווה אותו, Zoo TV, הם התעסקו בעיקר בלהראות למבקרים שגם הם יודעים לצחוק על עצמם ועל מה שהפכו להיות במספר השנים שקדמו לאלבום הזה.  בין שאר הגימיקים שליוו אותם במסע ההופעות שלהם היו שתי בובות ענקיות של בונו והאדג' בגרסתם המעודכנת (בונו במעיל עור ומשקפי שמש זבוביים, האדג' בכובע הצמר שהיה צורך להפריד בתהליך סורגיקלי מאוחר יותר), שהבליחו גם בהופעת אורח מאוחר יותר בקריירה של U2, בגרסת הכיסוי שלהם לעצמם, "The Sweetest Thing".   את שם האלבום, "Achtung Baby", שנלקח מהסרט "המפיקים" של מל ברוקס (אבל קשור יותר, קרוב לוודאי, לעובדה שזה מה שהיה אומר טכנאי ההקלטות שלהם באולפן הביתי בדאבלין כשרצה למשוך את תשומת ליבם), הם בחרו בקפידה מתוך רשימה של שמות רציניים יותר, שכמה מהם היו מטרות זוהרות ענקיות למבקרים המוזיקליים שחיכו להשתלח בלהקה.    גם עטיפת האלבום, על שש עשרה התמונות הקטנות שבה, שהציגה לעולם את הלהקה שנולדה מחדש ואת שתי הדמויות החדשות שבונו המציא לעצמו, היתה מיועדת לנקב חורים בבלון המנופח של תדמית הלהקה עד אותו הרגע.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "The Fly", המחיש לעולם את גודל השינוי שהלהקה המריאה לתוכו – מהקול הרועם, הגאלי, הבוטח, של בונו באלבומים הקודמים, אנחנו מועברים ללחישה מתחבאת בבתים ולטיפוס לקול גבוה, גבוה בפזמונים.  הגיטרה של האדג' מנסרת את העולם המוזיקלי לשניים – זה שלפני "Achtung Baby" וזה שאחריו, וממשיך אחר כך לסולו שהוא בין הטובים בקריירה שלו, סולו שהוא ערימה של תווים בודדים ולא יומרניים שביחד בונים משהו שהוא הרבה יותר גדול מסכום חלקיו.   U2 המשיכו להגדיר מחדש את הדרך שבה הם רואים את העולם ושבה העולם רואה אותם גם בסינגלים הבאים מהאלבום, וגם בדרך שבה הסינגלים האלו יצאו  – מלווים ברמיקסים שחלקם הפכו להיות מפורסמים יותר מהגרסאות המקוריות.  U2 קידמו בברכה את העולם החדש, זה של קיץ האהבה במנצ'סטר ושל סגנון המוזיקה החדש רווי מכונות התופים והאלקטרוניקה, והם הצליחו לומר משהו על העולם ועל עצמם בעזרת המוזיקה הזו ובעזרת המילים שלהם.

ואז העתיד מיהר בדרכו לפגוש אותם, והם המשיכו והוציאו עוד אלבומים בשנות ה-90 – את "Zooropa" שהוא המשך ישיר של "Achtung Baby" (והיה אמור להיות, בעצם, מיני אלבום שנמכר רק בסיבוב ההופעות של האלבום הזה).  את  "Pop" שהסאונד שלו היה הרבה יותר רווי שמש ממה שאי פעם היינו יכולים לצפות מ-U2 ואת "All That You Can't Leave Behind" שהיה מוצלח מאד, אבל לא הופך עולמות מוזיקליים ברמה של האלבום שהתחיל את העשור שהוא סגר.  והם המשיכו והוציאו אלבומים אבל אלה הפכו לחיוורים יותר ויותר, לדוגמאות ללהקה שמצליחה להתרומם רק מעט מעל הבניינים ולעשות את מה שהיא יכולה, אבל לא מעבר לזה.  והם סיכמו את עצמם בשני אוספים נרחבים ועכשיו בחגיגות עשרים שנה לאלבום הזה.

ויום אחד, אני מקווה, הם יחזרו להרגיש רעבים, לפחד, לא לדעת מה הם יכולים לעשות כדי לרצות את המבקרים, ואת המאזינים, ואת העולם המוזיקלי שמתפתח מסביב, והם יתפסו את עצמם ויכניסו את עצמם לאולפן וייצאו משם עם סאונד חדש לגמרי ועם הרבה דברים חדשים להגיד לעולם.  אני מקווה שיום אחד הם יסיימו הופעה בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, זה שבו הם מוצאים את עצמם בדיוק במקום שבו הם התחילו בסוף ההופעה, בפרידה ארוכה מהקהל.  "אנחנו הולכים לאיזשהו זמן ממושך," בונו יגיד.  "אנחנו צריכים לחלום את כל זה שוב, מחדש."   ואני מאד מצפה לראות מה הם יעוללו אז.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הייר מטאל.  הסרט.  עם טום קרוז.

הגוספל הזה, יש לו יותר חופש משלי יש.   הוא נעלם מכאן לשבועיים הקרובים, בעקבות הרבה דברים שצריכים להיעשות ומעט זמן לעשות אותם, והשילוב הלא סימפטי בין השניים.

בינתיים, אתם יכולים לכתוב כאן בתגובות על הרשמים שלכם מההופעה של Tiger Lillies שאתם הייתם בה ואני לא.

1. לפני הכל

סרט על מיילס דייוויס! הכתבה לא מפרטת הרבה – במיוחד לגבי מתי, איך ומי הולך לשחק אותו, אבל הרעיון הוא כבר מבורך. אני רוצה להמר על דולה היל (אם דון צ׳ידל לא ישוכנע לעזוב את הפרויקט המרומז שלו לסרט על מיילס דייוויס ולהצטרף לזה).

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: הבי די, שיש לו מקום של כבוד בהיסטוריית הראפ ולנו האנשים הפשוטים הוא מוכר בעיקר בזכות הסינגל ״Now That We've Found Love", נפטר בגיל 44, רזה בהרבה ממה שהשם שלו מציע, ממחלה.

2.  הטריפ המוצלח של ג'ני לואיס

כמו כל חובב מוזיקה ממושמע, יש לי רשימה לא קצרה של אמנים שעוד לא שמעתי, שעוד לא יצא לי להכיר ושאני מתכנן לחקור וללמוד ולשמוע יום אחד, כשהאוזן תהיה מוכנה לקבל אותם. ג׳ני לואיס לא היתה אף פעם ברשימה הזאת. מעט המוזיקה שלה ששמעתי היה מעניין ומוצלח, אבל יש הרבה דברים מעניינים ומוצלחים באוויר, אבל זמן לשמוע את כולם אין. אבל אז הגיעו שני שירים, בשני אוספים שונים, שהדגימו את מרחב היריעה שהאלבום האמור של ג׳ני לואיס, ״Acid Tongue", נפרש לאורכה. בקפלים אחרים של היריעה הזו הסתתרו שירים אחרים, שונים לחלוטין – ובתוך חלק מהם הסתתרו עוד שירים.
האלבום הזה, מסתבר, הוא רק אלבום הסולו השני של לואיס, ובהתחשב בדרך שבה זמן עובר בעולם המוזיקה זה אפילו אלבום די עתיק – הוא יצא ב-2008. מאז לואיס הספיקה להקים מעין הרכב עם החבר שלה, ג׳ונתן רייס, ולהוציא אלבום אחד במסגרת ההרכב הזה.
עוד מעט מחקר על האלבום הזה מגלה שהוא היה מיועד להיות מוקלט בצורה שתגרום לו להישמע יותר טבעי ופחות מהוקצע מהאלבום הקודם שלה, ובזה האלבום מצליח מאד.
הנגינה נשמעת קרובה, חמה, מוקלטת בבת אחת בטייק אחד בלי עריכות. בתוך מה שנשמע כמו חדר אחד. לא מאד גדול, מצטופפת להקה סטנדרטית – גיטרה אקוסטית ואחת חשמלית, תופים, באס, וגם הרכב מיתרים קטן, ומקהלת גברים כשצריך, ומקהלת נשים בשביל הגיוון. וגם, מצד שני, נשמע כאילו כל צליל באלבום, כל מילה ממילות השירים, מורכבים אחד מעל השני בזהירות ובתשומת לב – אם אפילו אחד מהצלילים לא נשמע במקום, הכל מוקלט מההתחלה. בחלק מהמקרים הלך הרוח הזה כלפי השירים הוא מאד מרשים – למשל ״The Next Messiah", שעוטף בתוכו ארבעה שירים שונים, כל אחד מהם מעט שונה וכל אחד מהם מספר את אותו הסיפור. שירים אחרים, שמפוזרים לאורך האלבום, הם יותר אחידים באופיים – אלו שהמחט שלהם מתקרבת לפולק-רוק של שנות השבעים, כמו ״Pretty Bird", וכאלה שנעים אפילו עמוק יותר אל תוך שנות השבעים המוקדמות, כמו שיר הנושא.
ב-״Carpetbaggers", שלא היה נשמע לא במקום באלבום של אלביס קוסטלו, היא מזמינה את קוסטלו לדרוש את הגרוב שלו בחזרה (והיא מחזירה את הטובה ב-"Momofuku" שלו שיצא באותה שנה), וב-״Jack Killed Mom" היא מרגיעה את The Who, שאולי חוששים שאחרי שיילכו לא יישאר מי שיעשה מוזיקה דומה למה שהם עשו.
לואיס נולדה, לפני שלושים וחמש שנים קצרות, בלאס ווגאס, מה שעשוי להסביר חלק מההשפעות המוזיקליות שלה. מסביב לה אורות הניאון והסמטאות האפלות של העיר, ורחוק יותר מהם המדבר. לא במרחק גדול מאד משם בקו אווירי נעשו דברים שתרמו להשכלה המוזיקלית שלה בלורל קניון באותה שנה, ודרומה משם, במלון ליד שמורת ג׳ושוע טרי, מישהו השאיר אולי על אחת המיטות המוצעות מילים של שיר שהפך להיות שיר הנושא של האלבום הזה.
מאוחר יותר לואיס נדדה מערבה והפכה לשחקנית – כוכבת צעירה בפרסומות, סדרות וסרטים שאני לא מכיר. אחר כך הקימה את Rilo kiley עם כוכב טלוויזיה צעיר אחר, בלייק זנט. הם זכו למספיק הצלחה כדי שלואיס עצמה תוכל לפרוש מהלהקה ולהקליט שני אלבומי סולו שלא נעלמו בתהום הנשיה של הרבה יוצרות-זמרות אחרות שהוציאו את האלבומים שלהן בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
ואחרי האלבום הראשון, שלא שמעתי עדיין, ושתייק את עצמו בכל מיני מקומות שקראתי בהם בתור אמריקנה, הגענו, ג׳ני לואיס ואני, לאלבום השני. היא בצד ששר, אני בצד שמקשיב. והאלבום הזה לא נשמע כלל כמו האמריקנה שציפיתי למצוא בו. היה בו מגוון די מרשים של סגנונות – הרוק הבועט יותר של הדואט שלה עם אלביס קוסטלו, ״Carpetbaggers", והבועט פחות של ״Black Sand" הפותח. הסול הלבן יותר של ״Jack Killed Mom", והלבן פחות של "Trying My Best to Love You". ו-״Godspeed", בלדה שממריאה על כנפיים שהיא יוצרת לעצמה. אפילו לשירים הפחות מעניינים, כמו ״Bad Man's World" או ״Sing a Song for Them" שסוגר את האלבום, יש קסם משלהם שמסביר את המקום שלהם באלבום.
ואז האלבום הזה מסתיים, אורז את מגוון השירים שלו ומצביע אחורה, אל האלבום שקדם לו ולאלו של הלהקה שלואיס היתה הסולנית שלה, וקדימה, אל הלהקה החדשה שהקימה עם החבר שלה (ושותפה להפקת האלבום הזה), ואני מתכוון להקשיב, בבוא הזמן, לכולם. ככה זה. יש אמנים שאני מכניס לרשימה, ויש כאלה שמכניסים את עצמם.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – יש לי רעיון.  בואו ניקח סדרה מוצלחת ומצליחה מתחילת שנות ה-90, שהזניקה את הקריירה של ג'וני דפ, לפחות (וריצ'רד גרקו, נו), ונעשה ממנה סרט.  עם ג'ונה היל.  כן.